שלום לכולם
מהתבוננות קלה בהודעות כאן בפורום (וגם מהכרות פשוטה עם מציאות החיים) נראה שלא הכי פשוט ומשמח להיות רווק\ה, וכמובן, ככל שהגיל מתקדם זה נהיה פחות משמח.
היו כאן כמה וכמה אשכולות סביב יאוש של אנשים, אמנם לא תמיד היאוש נובע דווקא מתוך הרווקות, אבל כנראה שהוא סובב סביבם (ולכן האשכולות האלו נפתחו דווקא כאן ולא בפורום "רכב יעוץ והמלצות" למשל...).
יש סיפור מפורסם על יהודי שהיה עני מרוד, אותו יהודי בא לבעל שם טוב וביקש ממנו ברכה לפרנסה.
השיבו הבעל שם טוב: "תשמח! להיות שמח זו סגולה נפלאה לפרנסה, והסימן לכך הוא שיש שם קדוש שהוא שם של פרנסה: סופי התיבות של המלים: "פות'ח א'ת ידי'ך", אותו שם גם יוצא מסופי התיבות של "והיי'ת א'ך שמ'ח"
היהודי ששמע את הדברים נפנה וטען: "אבל איך אני יכול להיות שמח כשאין לי כסף בבית, כשאין אוכל לילדים, כשיש מינוס בבנק, כשצ'קים חוזרים וכו' וכו'???"
השיבו הבעל שם טוב: "נו, מה לא עושים בשביל פרנסה..."
אני מביא את הסיפור כי אני יודע שיהיו כאלו שיטענו: איך אפשר לשמוח במצב שלי??? (ע"ע הודעות של אני12345 למשל), והשובה היא שזה אמנם קשה - אבל לשמוח זה כלי לצא מהרווקות.
אחרי הקדמה ארוכה זו אני מצרף פרק חשוב מאד מתוך הספר "יין משמח" כרך ב' (מאת הרב יצחק גינזבורג), למי שרוצה - אפשר וכדאי לקרוא את זה במקור בספר הנ"ל, עמ' קמ"ה. זה טיפ-טיפה ארוך אבל ממש שווה את זה, ואם זה מה שיגרום לרווקה להתחתן (או לנשואה להראות טוב יותר בעיני בעלה) אשרינו.
תקבל את עצמך – תראה יפה.
במחלוקת בית שמאי ובית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה" סוברים בית שמאי שיש להתיחס לכלה "כמות שהיא", ואין לשבח כלה "חיגרת או סומא" כ"כלה נאה וחסודה" משום ש"התורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'".
לעומתם, בית הלל סוברים שיש לשבח את הכלה תמיד כ"כלה נאה וחסודה" משום "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" ויש לשבח את המקח על לוקחו.
כמתאים לאופים, בית שמאי נוקטים בגישה שעיקרה אמת ואילו בית הלל נוקטים בגישה שעיקרה חסד.
והנה, המחלוקת העיקרית ביותר בין האמת והחסד היא על עצם בריאת האדם – "חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים". חז"ל לימדו כי כל הברואים "לצביונם נבראו" – צביון הן במשמעות של רצון והן במשמעות של יפי – ולפי זה יש לומר כי יפיו של הנברא תלוי ברצונו שלו להברא.
כיעורו של האדם נובע מהזדהותו עם התחושה ש"נח לו לאדם שלא נברא" – כדעת בית שמאי – וככל שהאדם שלם יותר עם בריאתו (בתחושה ש"נח לו לאדם שנברא" – כדעת בית הלל) הוא נראה יפה יותר בעולם הזה.
אם כן, ככל שמשבחים את האדם ביפיו ומעודדים אותו לקבל את עצמו ולשמוח בבריאתו בעולם – מיפים אותו יותר ויותר.
ככלל, ידוע בחסידות כי כאשר מפארים אדם בתכונות מסוימות מעוררים אותו לחשוף אותן, ומתברר שבפרט
נכונים הדברים ביחס למדת התפארת-היפי עצמה.
ובפשטות: שמחת החיים מגלה את יפיו של האדם. כך מבאר רבי דוד מלעלוב כי יעקב אהב את רחל משום שהיתה אשה שמחה – וטבעם של גברים להמשך אחר נשים שמחות ולאהוב אותן – בעוד שלאה היתה עצובה ועיניה היו רכות מבכי. בתורה מפורש כי רחל היתה יפת תאר ויפת מראה (ונראה בפשטות כי זו סיבת אהבתו של יעקב, שמדתו תפארת והוא רגיש ליפי), ומתברר כי הא בהא תליא – יפיה של רחל תלוי בשמחתה.
אכן, השמחה עצמה תלויה בקשר הבריא והפורה עם הבעל – רחל נתעצבה כאשר לא זכתה לילדים (ובכך גרמה ליעקב אוהבה לכעוס עליה), ואף נפטרה מן העולם כשצערה הגיע לשיא (בלידת בן-אוני – בן צערי-אנינותי), ואילו לאה היתה עצובה משום שחששה ליפול בגורלו של עשו, אך משנישאה ליעקב החלה לפעם בה שמחה (אשר הלכה וגברה עם כל לידת ילד נוסף, כפי שניכר בשמות שהיא נותנת לילדיה).
מכך נלמד שעל כל בעל לשמח את אשתו – שבטבעה שייכת לקו הגבורות הבקורתי, ואיננה מרוצה מאופן בריאתה – ולעודדה לקבל ולאהוב את עצמה. בכך ימשיך הבעל לאשתו יפי פנימי וחיצוני רב.
בהצלחה!!!
מהתבוננות קלה בהודעות כאן בפורום (וגם מהכרות פשוטה עם מציאות החיים) נראה שלא הכי פשוט ומשמח להיות רווק\ה, וכמובן, ככל שהגיל מתקדם זה נהיה פחות משמח.
היו כאן כמה וכמה אשכולות סביב יאוש של אנשים, אמנם לא תמיד היאוש נובע דווקא מתוך הרווקות, אבל כנראה שהוא סובב סביבם (ולכן האשכולות האלו נפתחו דווקא כאן ולא בפורום "רכב יעוץ והמלצות" למשל...).
יש סיפור מפורסם על יהודי שהיה עני מרוד, אותו יהודי בא לבעל שם טוב וביקש ממנו ברכה לפרנסה.
השיבו הבעל שם טוב: "תשמח! להיות שמח זו סגולה נפלאה לפרנסה, והסימן לכך הוא שיש שם קדוש שהוא שם של פרנסה: סופי התיבות של המלים: "פות'ח א'ת ידי'ך", אותו שם גם יוצא מסופי התיבות של "והיי'ת א'ך שמ'ח"
היהודי ששמע את הדברים נפנה וטען: "אבל איך אני יכול להיות שמח כשאין לי כסף בבית, כשאין אוכל לילדים, כשיש מינוס בבנק, כשצ'קים חוזרים וכו' וכו'???"
השיבו הבעל שם טוב: "נו, מה לא עושים בשביל פרנסה..."
אני מביא את הסיפור כי אני יודע שיהיו כאלו שיטענו: איך אפשר לשמוח במצב שלי??? (ע"ע הודעות של אני12345 למשל), והשובה היא שזה אמנם קשה - אבל לשמוח זה כלי לצא מהרווקות.
אחרי הקדמה ארוכה זו אני מצרף פרק חשוב מאד מתוך הספר "יין משמח" כרך ב' (מאת הרב יצחק גינזבורג), למי שרוצה - אפשר וכדאי לקרוא את זה במקור בספר הנ"ל, עמ' קמ"ה. זה טיפ-טיפה ארוך אבל ממש שווה את זה, ואם זה מה שיגרום לרווקה להתחתן (או לנשואה להראות טוב יותר בעיני בעלה) אשרינו.
תקבל את עצמך – תראה יפה.
במחלוקת בית שמאי ובית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה" סוברים בית שמאי שיש להתיחס לכלה "כמות שהיא", ואין לשבח כלה "חיגרת או סומא" כ"כלה נאה וחסודה" משום ש"התורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'".
לעומתם, בית הלל סוברים שיש לשבח את הכלה תמיד כ"כלה נאה וחסודה" משום "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" ויש לשבח את המקח על לוקחו.
כמתאים לאופים, בית שמאי נוקטים בגישה שעיקרה אמת ואילו בית הלל נוקטים בגישה שעיקרה חסד.
והנה, המחלוקת העיקרית ביותר בין האמת והחסד היא על עצם בריאת האדם – "חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים". חז"ל לימדו כי כל הברואים "לצביונם נבראו" – צביון הן במשמעות של רצון והן במשמעות של יפי – ולפי זה יש לומר כי יפיו של הנברא תלוי ברצונו שלו להברא.
כיעורו של האדם נובע מהזדהותו עם התחושה ש"נח לו לאדם שלא נברא" – כדעת בית שמאי – וככל שהאדם שלם יותר עם בריאתו (בתחושה ש"נח לו לאדם שנברא" – כדעת בית הלל) הוא נראה יפה יותר בעולם הזה.
אם כן, ככל שמשבחים את האדם ביפיו ומעודדים אותו לקבל את עצמו ולשמוח בבריאתו בעולם – מיפים אותו יותר ויותר.
ככלל, ידוע בחסידות כי כאשר מפארים אדם בתכונות מסוימות מעוררים אותו לחשוף אותן, ומתברר שבפרט
נכונים הדברים ביחס למדת התפארת-היפי עצמה.
ובפשטות: שמחת החיים מגלה את יפיו של האדם. כך מבאר רבי דוד מלעלוב כי יעקב אהב את רחל משום שהיתה אשה שמחה – וטבעם של גברים להמשך אחר נשים שמחות ולאהוב אותן – בעוד שלאה היתה עצובה ועיניה היו רכות מבכי. בתורה מפורש כי רחל היתה יפת תאר ויפת מראה (ונראה בפשטות כי זו סיבת אהבתו של יעקב, שמדתו תפארת והוא רגיש ליפי), ומתברר כי הא בהא תליא – יפיה של רחל תלוי בשמחתה.
אכן, השמחה עצמה תלויה בקשר הבריא והפורה עם הבעל – רחל נתעצבה כאשר לא זכתה לילדים (ובכך גרמה ליעקב אוהבה לכעוס עליה), ואף נפטרה מן העולם כשצערה הגיע לשיא (בלידת בן-אוני – בן צערי-אנינותי), ואילו לאה היתה עצובה משום שחששה ליפול בגורלו של עשו, אך משנישאה ליעקב החלה לפעם בה שמחה (אשר הלכה וגברה עם כל לידת ילד נוסף, כפי שניכר בשמות שהיא נותנת לילדיה).
מכך נלמד שעל כל בעל לשמח את אשתו – שבטבעה שייכת לקו הגבורות הבקורתי, ואיננה מרוצה מאופן בריאתה – ולעודדה לקבל ולאהוב את עצמה. בכך ימשיך הבעל לאשתו יפי פנימי וחיצוני רב.
בהצלחה!!!
