יהודית היקרה, אני שותה בצמא את דברייך ועצותייך בתוכנית ובפורום, מעריכה ומוקירה בלי-סוף. לא פעם התייעצתי בנושאים מגוונים ועזרת לי מ א ד! ברוך ה' זכיתי לזוגיות מאושרת אחרי תקופת ילדות עם חסכים והתבגרות לא פורחת במיוחד, רק בגיל 18 חוויתי חויה מתקנת שגרמה לי להבנות ולהתייצב אחרי טראומת גרושים של אח קרוב, הצלחתי להתגבר ובמודעות גבוהה להשקעה הנדרשת בניתי לי קן חם וכמו שהזכרתי זכיתי ואני מאושרת כי לבעלי אני בראש סדר העדיפויות שלו וזה מדהים! (הקב"ה מפצה על הכל!!!)
מתוך בחירה וסדר עדיפויות החלטנו יחד שאם אני עוזרת בפרנסה זה רק מהבית ולא על חשבון הבית - פתחתי עסק עצמאי במקצועי והיו תקופות טובות והיו פחות. (אני טובה במקצוע וגרועה בשווק עצמי...ההכנסה אף פעם לא צפויה!) בעלי עובד הוראה מתוך אידיאל והרגשת שליחות. לא מצליח לעזוב למרות שהמשכורת לא מספקת וגם בגלל שבנתיים אין לו מקצוע אחר. אין לנו כעת אפשרות כלכלית ללמוד (גם אני רוצה) אנחנו בתחילת העשור השלישי לחיינו נשואים עשר שנים ועם תחושת כשלון כלכלי קשה למרות שהצעד שלנו מתוך בחירה ואידיאל. אנו חיים בצמצום רב בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו - חייבת לציין שאני יותר משלימה עם ההסתפקות במועט ולעומתי בעלי תמיד מרגיש שאולי הוא טועה ומצד שני לא מוכן לוותר על החיים השלווים שהאשה בבית (טוב לי בבית!) ועל התנאים הנוחים בהוראה שמאפשרים לו להיות בעל ואבא למופת. הוא טוען שחובת הפרנסה עליו וכיון שאנחנו אף פעם לא מגיעים למצב של רווחה זה גורם לו למועקה וחוסר סיפוק מעצמו.
מה דעתך? איך מתמודדים עם הקונפליקט של אידיאלים מול מציאות החיים? לתשובתך אודה!
כולם מוזמנים להגיב!
" זאת תגובה שהייתי נמנע ממנה בשלושת דייטים הראשונים.