תניה רגב

קברות התאווה – הרהורים בימי קורונה

ימי הקורונה הם הזדמנות לשאול את עצמינו היכן עובר הגבול בין הצורך ובין התאווה הבלתי מוצדקת ולברר, כיצד אנחנו מעוניינים לחיות

הנס והדגל

תארו לעצמכם שיחה בארבע עיניים בין משה רבינו לבין דוד בן גוריון – מה היה נלחש שם מפה לאוזן?

לך תוכיח שאין לך אח

הקריאה 'אחי' – אחת המילים החזקות ביותר בסלנג, התחילה אצל הגולנצי'קים, במלעיל ועם חית גרונית אבל בפרשת השבוע יש לה משמעות אחרת.

"והדרת פני זקן" - מרחב ציבורי בלי זקנים?

השחרור ההדרגתי מסגר הקורונה נותן משמעות עדכנית לאמרה "העולם שייך לצעירים". – אנשי גיל הזהב יהיו כנראה האחרונים לצאת מן הבתים

"כל דכפין ייתי ויכול" – גרסת תש"ף

בפסח המתקרב יש עניים מסוג אחר: היושבים בבדידות, במחוסרי העבודה, בבני גיל הזהב ועוד רבים אחרים.

לצאת ידי חובת שמים וחובת אדם

בין נדבת הלב למחצית השקל – החירות והחובה

הגבול בין הסיוע לבין הכפייה

יציאת מצרים של היחיד והאומה

העם הארץ והאמונה בא-לוהי ישראל

הסרבנים המצפוניים של ספר שמות

המונופול של יוסף והתאגידים של ימינו

הלכות בירוקרטיה

סיפור יוסף ואחיו - איפה הצדק?

פרשת דינה והפוסט מודרניזם

אמון הציבור והאבן שעל הבאר

למה דווקא כנען?

עסקת חבילה

הגלובליזציה הביאה בכנפיה את ערכי השוויון לכל בני האדם. אלא שהכפר הגלובלי הוא גם איום על קיומה של הזהות המקומית המיוחדת שלנו