באיזה ספרים מפורטים כללי פסיקה לגבי השו"ע?
למשל - "סתם" ו"יש" - הלכה כX
או
"יש" ו"יש" - הלכה כY.
והבנתי שגם בכללי פסיקה יש מחלוקת?
ועוד שאלה - ראיתי בשו"ת אבקת רוכל, סימן ל"ב שמרן מחשיב את הרמב"ם כ"גדול הפוסקים", שנניח אם פעמים הרא"ש והרי"ף יהיו בדעה אחת יחד נגד דעת הרמב"ם (נראה לי שמקרה כזה נדיר מאד, כי בד"כ הרי"ף והרמב"ם ב90% באותה דעה), עדיין השו"ע יפסוק כרמב"ם...הגיוני? או שפספסתי משהו?
תודה מראש
)ארץ השוקולד
יש קצת כללי פסיקה בש"ך ביו"ד הוא מביא שם חלק מהעיקרים. כמדומני שזאת אחת ההתחלות הבסיסיות, בהנחה שכבר עברת על ההקדמות לב"י ולדרכי משה וכו'. שאר היסודות די מפוזרים בכל מיני מקומות.
יש את הספר של הישיבה של הרב טל (נראה לי שהוא של הרב טל עצמו) שממש עוסק בכללי פסיקה.
יש ספר של הרב משה ברנדסדורפר (הבן של הרב מאיר ברנדסדורפר) שעוסק בכללי הלכה.
יש סדרת שיעורים בנושא של הרב יעקב יוסף שאפשר לקנות, והיא ממש נוגעת בכל השאלות שאתה מדבר. סדרה די ארוכה ורחבה ויש בה גם דברים מעניינים שמובאים אגב אורחא. צריך לבדוק מאיפה משיגים את השיעורים (אם תרצה אנסה לברר לך). היחוד בסדרה הזאת הוא שהוא נוגע בכל המקומות הראשיים (יש כמה סימנים בשו"ע שהכללים האלה מפוזרים בהם) שנוגעים בכללי פסיקה שאחרי תקופת הגמרא.
יש כמה חלקים לא כל-כך גדולים בספרים אחרים שנוגעים בעניין כבדרך אגב (יש בילקוט חיים של הרב קורח בחלק האחרון, ציינו את העין יצחק של הרב יצחק יוסף).
הרב שטייזנלץ במהדורות עם הפסיקה (מהדורת קורן) מביא את הכללים בקצרה, בחלק מהמסכתות זה יותר נוכח.
לא זוכר במפורש, אבל כמדומני שיש במהדורת הלכה ברורה מיסודו של מרן הרב קוק גם את הכללים על סדר הסוגיא (לא למדתי בהם הרבה שנים אז לא זוכר כל-כך).
אני מאמין שאם תלמד ספרי הלכה שעיינו בדברים על הסדר זה יתברר לך. אם זאת הדרך שתבחר, כדאי להתמיד עם שיטה אחת לפני שנוגעים בעוד שיטות.
נ.ב, לגבי השאלות ששאלת:
יש כמה מקרים שכללי הפסיקה לא עוזרים. למשל ראיתי מקרה שברמ"א היו איזה 5 י"א. שאלתי פוסק והוא אמר לי שבמקרה כזה פוסקים ע"פ העניין (כלומר צריך לפתוח את הסוגיא ממש ולראות מה פוסקים כתבו אח"כ).
הב"י לא תמיד פוסק כמו הרמב"ם. ולפעמים הוא פוסק גם נגד כל עמודי ההוראה (נתקלתי במקרה כזה). למרות הכללים המרכזיים, כמו בכל דבר - יש יוצאים מן הכלל.
יש גם כללים במקרים שהשו"ע לא פסק בהם. ראיתי מחלוקת בדיני טהרה בין הרמב"ם לראב"ד, וראיתי תשובה שפסקו כמו הראב"ד. שאלתי פוסק והוא אמר לי שבגלל שהראב"ד נחשב אחרון (למרות שהיה מבוגר יותר, הוא העיר על הרמב"ם אחרי שהרמב"ם כתב), אז הלכה כמותו, תאורטית. הייתה בנקודה ההיא שאלה כי הכסף משנה תירץ את התהיה של הראב"ד, אז שם הלכה כבתראי לא בהכרח תופס ויתכן שהפוסק שפסק כמו הראב"ד פסק ככה מטעמים אחרים (הוא לא כתב את הטעמים בתשובה שראיתי)
תודה
עלה והצלח!
עולם הפסיקה הוא ים ענקי, ולענ"ד הוא מהנה מאוד ומפרה מאוד.
אני לא בקיא מדי..אבל זה בהחלט מעניין
ארץ השוקולד
אלא על ה"שורשיים", למרות שהרב יעקב זצ"ל נוגע בנושא אבל משתי נקודות המבט
ישר כחךהדוכס מירוסלבההוראה בעבר. לא היה צורך בספרים כאלה, וגם לימוד מתוך ספר לא מספיק, תנסה ותראה שתצטרך פוסק צמוד כדי להבין הרבה מהכללים שם.
רבני זמנינו פשוט אספו את הכללים מהפיזור הרב שלהם בספרי הפוסקים למקום אחד.
יש גם ספרים ישנים שנוגעים בזה, אבל אין כאלה שריכזו את הכל. בטח לא שיטות פסיקה עדתיות.
שורשם של הכללים הם בגמרא עצמה, כל השאר הם נגזרות של הכללים שנכתבו במפורש ע"י חכמינו זכרונם לברכה. חלקם כתובים מפורשות בתורה. לכן, כמו כל שאר התורה שבכתב ושבע"פ, אין מקום להמציא. להכל יש מקור ושורש.
אם חז"ל לא סיכמו את זה, זה לא לחינם.
הכללים הראשוניים דווקא כן מרוכזים בספרים קדומים על הש"ס, ההתפלגויות שלהם יחסית חדשות.
בעיקר העניין של קבלת מנהגאו מרא דאתרא בהכרעת דין, ולכן את זה לא יכלו לרכז לפני שזה נוצר
וידוע שהרמב"ם יותר דקדק בגרסאות התפילה מרוב הפוסקים (יש לרב קאפח על זה סברה מאוד יפה שגם נותנת משקל רב יותר לגרסת הרמב"ם בתפילות).
אמנם זאת סברה, אבל יתכן והב"י בגללה הטה את ההכרעה לכיוונו
לפי תצפית טלסקוף האבל גלקסיית שביל החלב היא מרכז היקום!
כמובן שצריך לשאול מה זה אומר, ובעעקבות התגלית של האבל פיתחו תאוריה שמשערת שייתכן שכל נקודה היא המרכז.
אבל כולם מסכימים ששביל החלב הוא מרכז היקום!
היקום, מהסיבה הפשוטה שהיקום אינסופי אז המרחק מכל נקודה שווה מכל הכיוונים וכל נקודה היא מרכז היקום.
וורט - "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", כי הוא מרכז היקום!!
וזו המציאות על פי התורה
במכתב להרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל (אגרות קודש כרך ז' עמוד קלג) כותב הרבי:
ידוע כמה התלבטו אחדים מגדולי ישראל איך להתאים את הפירוש הפשוט של הפסוקים העוסקים בהמלך השמש והירח, ״וזרח השמש ובא השמש״ (קהלת א, ה וראה רמב״ם הל' יסודי התורה פ״ג ה״ד [וכן בברכת 'יוצר אור' בשבת 'מוציא חמה ממקומה']), עם שיטת קופרניקוס* שבמשך דורות סברו ששיטה זו האחרונה זוי שיטת האמת המוחלטת, וחשבו למצוה לעוות את פירוש הפסוקים ולהתאימו לשיטה זו.
עד שבאה שיטת היחסות של איינשטיין והוכיחה (ומובן שזו הוכחה לפי מצב הידיעות של המדע עתה; ואגב, דווקא שיטה זו, שאינה מכירה באמת 'מוחלטת' נתקבלה כיום על אנשי המדע כאמת מוחלטת, מבלי שידגישו את הסתירה הפנימית שבדבר זה...) שמנקודת מבטו של המדע אי אפשר להוכיח בשום אופן, ביחס שבין הכוכבים והארץ, מי הוא העומד ומי הוא המקיף אותו, וממילא ייתכן גם לומר שהארץ עומדת והכוכבים מקיפים אותה, וכל קושיה שיש למצוא על אחת ההשערות תהיה גם כן, בצורה שונה במקצת, על ההשערה ההפוכה.
*) בספרו המפורסם, שנדפס לפני כ 450- שנה, הציע קופריניקוס להניח - לצורך החישובים האסטרונומיים - שבניגוד לדעות הקודמות, השמש (ולא כדור הארץ) נמצאת במרכז היקום, וכל גרמי השמים (כולל כדור הארץ) סובבים אותה. בספרו מודגש שהוא עצמו לא האמין שאמנם הנחתו תואמת את המציאות, אלא שעל יסוד הנחתו זאת נעשים החישובים פשוטים וקלים בהרבה. ממשיכי דרכו עשו צעד נוסף בכיוון זה, ולימדו שגם המציאות תואמת את הנחת קופרניקוס.
החליטו שאין החלטה
בשנת תשי"ט נשאל הרבי על ידי פלוני ששמע "ממי שהוא בהחלט, כאילו... שזוהי החלטת המדע אשר ברור שהארץ סובבת את השמש וכו', ודלא כשיטה ההפכית, שכאילו הופרכה על-ידי כמה הוכחות, ושואל בירור בזה".
ומשיב על כך הרבי (איגרות-קודש, כרך חי, עמ' שצג) לשואל:
הנה בעשיריות השנים האחרונות, החליטו כל אנשי המדע העוסקים בשטח זה, שאין כל החלטה בדבר... כל איש ביכולתו לאחוז [באיזו] שיטה שירצה... זו החלטה הכי אחרונה והכי מוחלטה של כל אנשי המדע בדורנו זה.
ועל-פי זה מובן שכל המקראות המדברים אודות הליכות השמש מסביב לארץ וכו' – יש ללמדם כפשוטו, ואין על זה כל קושיה.
"אינני מכיר 'הוכחה מדעית' כזאת"...
כך כותב הרבי במכתב ששיגר (בט' באייר תשכ"ד) למערכת העיתון היהודי 'דה ג'ואיש פרעס', בתגובה לפרסום מאמר הקובע כי על-פי המדע כדור הארץ סב סביב השמש. זוהי הקביעה ששיגר הרבי ('מורה לדור נבוך' עמ' 128):
כבוד העורך:
בתייחס לטור "שאלות ותשובות" שהופיע בגליון של ה-10 באפריל, הופתעתי מאוד לקרוא את התשובה שהעיתונאי בעל הטור נתן לשאלה: "האם הארץ מסתובבת סביב השמש, או השמש הולכת סביב הארץ?". בתשובתו, הרב שלום קלאס קובע את הקביעה הנחרצת: "המדע המודרני הוכיח שהארץ מסתובבת סביב השמש", וכו'.
למדתי אסטרו-פיזיקה במשך מספר שנים, ואינני מכיר "הוכחה מדעית" כזאת, כפי שמציע בעל הטור שלכם.
ויובהר בזאת: ההשקפה המדעית הנפוצה במאה האחרונה היתה שהארץ סובבת סביב השמש. אפילו אז, לא החשיבו זאת לעובדה מוכחת, אלא רק לתיאוריה יותר מתקבלת. עם זאת, מכיוון שתיאורית היחסיות התקבלה באופן אוניברסלי, והפכה ליסוד של המדע המודרני, השקפת המדע בהווה היא, בהתאם לתיאוריה זאת, שכאשר שני גופים נמצאים בתנועה בחלל זה ביחס לזה (כמו השמש והארץ), לא ניתן מבחינה מדעית להוכיח מי מהם נייח ומי מהם נע, או האם שניהם נעים. במילים אחרות, עד כמה שאפשר לדבר על הוכחה מדעית במצב זה, המסקנות הן בדיוק ההיפך ממה שצוין בקביעה של בעל הטור המכובד שלכם שצוטטה למעלה, היינו, שההוכחה המדעית היחידה היא שלא ניתן לברר מבחינה מדעית האם השמש סובבת סביב הארץ או להיפך.
מנקודת המבט של המדע
באותו נושא כתב הרב בכ"ח באלול תשכ"ג ("כמובן אין עתה הזמן גרמא למכתבים – אלא שגודל ערך ענייני חינוך ולימוד (על טהרת הקודש) מכריע" – איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תקט):
...ידוע אשר אחד מהיסודות בשיטת היחסיות שנתקבל על דעת כל המדענים בעשיריות השנים האחרונות הוא:
שבנוגע ל"סיסטמה" של שני גורמים הנמצאים בתנועה יחסית אחד לשני, אי-אפשר לקבוע מי הנמצא במצב של מנוחה, ומי המתנענע, ולא מפני החיסרון בידיעתנו עתה, כי אם מפני "טבע" העניינים, זאת אומרת שבנוגע לשאלה האמורה וכיוצא בזה, אין למדע כל עמדה, ואדרבה – שולל הוא מענה ברור בהאמור. ועוד יותר – באם תמצאנה קושיות על סברא אחת, יש דוגמתן גם בנוגע לסברא השנייה, וכמבואר בשיטת היחסיות בארוכה.
מהאמור מובן – שבאם יבוא מי שהוא ויאמר שמאיזה טעם שיהיה בוחר לקבוע שגורם פלוני עומד והשני סובב סביבו, אי-אפשר מנקודת המדע – שתימצא על זה איזה סתירה.
דרך אגב – גם לפני קום שיטה האמורה לא היתה שלילה מוחלטת של שיטת פטולמיס (שהארץ לעולם עומדת והשמש סובב סביבה), כי אם הצהרה ומסקנא שמספר הקושיות על שיטה זו גדול יותר מאשר על השיטה שעל שם קופרניק אבל גם על שיטת קופרניק הקשו כמה "קושיות" ואי הבנות, ואין כאן מקומו להאריך.
http://www.chabad.co.il/?template=article&topic=196&article=1587
במכתב להרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל (אגרות קודש כרך ז' עמוד קלג) כותב הרבי:
ידוע כמה התלבטו אחדים מגדולי ישראל איך להתאים את הפירוש הפשוט של הפסוקים העוסקים בהמלך השמש והירח, ״וזרח השמש ובא השמש״ (קהלת א, ה וראה רמב״ם הל' יסודי התורה פ״ג ה״ד [וכן בברכת 'יוצר אור' בשבת 'מוציא חמה ממקומה']), עם שיטת קופרניקוס* שבמשך דורות סברו ששיטה זו האחרונה זוי שיטת האמת המוחלטת, וחשבו למצוה לעוות את פירוש הפסוקים ולהתאימו לשיטה זו.
עד שבאה שיטת היחסות של איינשטיין והוכיחה (ומובן שזו הוכחה לפי מצב הידיעות של המדע עתה; ואגב, דווקא שיטה זו, שאינה מכירה באמת 'מוחלטת' נתקבלה כיום על אנשי המדע כאמת מוחלטת, מבלי שידגישו את הסתירה הפנימית שבדבר זה...) שמנקודת מבטו של המדע אי אפשר להוכיח בשום אופן, ביחס שבין הכוכבים והארץ, מי הוא העומד ומי הוא המקיף אותו, וממילא ייתכן גם לומר שהארץ עומדת והכוכבים מקיפים אותה, וכל קושיה שיש למצוא על אחת ההשערות תהיה גם כן, בצורה שונה במקצת, על ההשערה ההפוכה.
*) בספרו המפורסם, שנדפס לפני כ 450- שנה, הציע קופריניקוס להניח - לצורך החישובים האסטרונומיים - שבניגוד לדעות הקודמות, השמש (ולא כדור הארץ) נמצאת במרכז היקום, וכל גרמי השמים (כולל כדור הארץ) סובבים אותה. בספרו מודגש שהוא עצמו לא האמין שאמנם הנחתו תואמת את המציאות, אלא שעל יסוד הנחתו זאת נעשים החישובים פשוטים וקלים בהרבה. ממשיכי דרכו עשו צעד נוסף בכיוון זה, ולימדו שגם המציאות תואמת את הנחת קופרניקוס.
החליטו שאין החלטה
בשנת תשי"ט נשאל הרבי על ידי פלוני ששמע "ממי שהוא בהחלט, כאילו... שזוהי החלטת המדע אשר ברור שהארץ סובבת את השמש וכו', ודלא כשיטה ההפכית, שכאילו הופרכה על-ידי כמה הוכחות, ושואל בירור בזה".
ומשיב על כך הרבי (איגרות-קודש, כרך חי, עמ' שצג) לשואל:
הנה בעשיריות השנים האחרונות, החליטו כל אנשי המדע העוסקים בשטח זה, שאין כל החלטה בדבר... כל איש ביכולתו לאחוז [באיזו] שיטה שירצה... זו החלטה הכי אחרונה והכי מוחלטה של כל אנשי המדע בדורנו זה.
ועל-פי זה מובן שכל המקראות המדברים אודות הליכות השמש מסביב לארץ וכו' – יש ללמדם כפשוטו, ואין על זה כל קושיה.
"אינני מכיר 'הוכחה מדעית' כזאת"...
כך כותב הרבי במכתב ששיגר (בט' באייר תשכ"ד) למערכת העיתון היהודי 'דה ג'ואיש פרעס', בתגובה לפרסום מאמר הקובע כי על-פי המדע כדור הארץ סב סביב השמש. זוהי הקביעה ששיגר הרבי ('מורה לדור נבוך' עמ' 128):
כבוד העורך:
בתייחס לטור "שאלות ותשובות" שהופיע בגליון של ה-10 באפריל, הופתעתי מאוד לקרוא את התשובה שהעיתונאי בעל הטור נתן לשאלה: "האם הארץ מסתובבת סביב השמש, או השמש הולכת סביב הארץ?". בתשובתו, הרב שלום קלאס קובע את הקביעה הנחרצת: "המדע המודרני הוכיח שהארץ מסתובבת סביב השמש", וכו'.
למדתי אסטרו-פיזיקה במשך מספר שנים, ואינני מכיר "הוכחה מדעית" כזאת, כפי שמציע בעל הטור שלכם.
ויובהר בזאת: ההשקפה המדעית הנפוצה במאה האחרונה היתה שהארץ סובבת סביב השמש. אפילו אז, לא החשיבו זאת לעובדה מוכחת, אלא רק לתיאוריה יותר מתקבלת. עם זאת, מכיוון שתיאורית היחסיות התקבלה באופן אוניברסלי, והפכה ליסוד של המדע המודרני, השקפת המדע בהווה היא, בהתאם לתיאוריה זאת, שכאשר שני גופים נמצאים בתנועה בחלל זה ביחס לזה (כמו השמש והארץ), לא ניתן מבחינה מדעית להוכיח מי מהם נייח ומי מהם נע, או האם שניהם נעים. במילים אחרות, עד כמה שאפשר לדבר על הוכחה מדעית במצב זה, המסקנות הן בדיוק ההיפך ממה שצוין בקביעה של בעל הטור המכובד שלכם שצוטטה למעלה, היינו, שההוכחה המדעית היחידה היא שלא ניתן לברר מבחינה מדעית האם השמש סובבת סביב הארץ או להיפך.
מנקודת המבט של המדע
באותו נושא כתב הרב בכ"ח באלול תשכ"ג ("כמובן אין עתה הזמן גרמא למכתבים – אלא שגודל ערך ענייני חינוך ולימוד (על טהרת הקודש) מכריע" – איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תקט):
...ידוע אשר אחד מהיסודות בשיטת היחסיות שנתקבל על דעת כל המדענים בעשיריות השנים האחרונות הוא:
שבנוגע ל"סיסטמה" של שני גורמים הנמצאים בתנועה יחסית אחד לשני, אי-אפשר לקבוע מי הנמצא במצב של מנוחה, ומי המתנענע, ולא מפני החיסרון בידיעתנו עתה, כי אם מפני "טבע" העניינים, זאת אומרת שבנוגע לשאלה האמורה וכיוצא בזה, אין למדע כל עמדה, ואדרבה – שולל הוא מענה ברור בהאמור. ועוד יותר – באם תמצאנה קושיות על סברא אחת, יש דוגמתן גם בנוגע לסברא השנייה, וכמבואר בשיטת היחסיות בארוכה.
מהאמור מובן – שבאם יבוא מי שהוא ויאמר שמאיזה טעם שיהיה בוחר לקבוע שגורם פלוני עומד והשני סובב סביבו, אי-אפשר מנקודת המדע – שתימצא על זה איזה סתירה.
דרך אגב – גם לפני קום שיטה האמורה לא היתה שלילה מוחלטת של שיטת פטולמיס (שהארץ לעולם עומדת והשמש סובב סביבה), כי אם הצהרה ומסקנא שמספר הקושיות על שיטה זו גדול יותר מאשר על השיטה שעל שם קופרניק אבל גם על שיטת קופרניק הקשו כמה "קושיות" ואי הבנות, ואין כאן מקומו להאריך.
אני המרכז.
זה אחת הדוגמאות של הקו הדק בין תורה למדע.
מה נכון ומה לא
מאותה סיבה שבשבת יש עניין לשיר בתפילה
כי בשבת לא עובדים ואין טורח ציבור..
ובכן, השאלה שלנו השבוע היא בגדר חיוב בגד בציצית. בדגש על הבגד המוכר לכולנו - החולצה המכופתרת:
האם חולצה מכופתרת חייבת בציצית?
בברכת "ויקחני בציצת ראשי". שו''תו.
כמו שפירטתי פה לא אני אמרתי, חז''ל אמרו - להבנתי היה פה זלזול מתמשך בת''ח, לכן מחובתי כיהודי וכמנהל למחות על כך ואף לחסום את המזלזל. כך עשיתי וכך אמשיך לעשות בע''ה.
לגבי סוף דברי בהם חתמתי "בברכת 'עז פנים לגיהנום' ו'אין רפואה למכתו'" - לא התכוונתי לאחל למזלזל דברים אלו אלא לומר שחז''ל אמרו על המבזה ת''ח בעזות פנים שאין רפואה למכתו ועז פנים לגיהנום ('בברכת' לא היה בכוונת איחול אלא כמו שכתבתי בסיום ההודעה הפותחת את השרשור הזה). אלו דברי חז''ל ולא דבריי. חיפשתי דרך חריפה להבהיר את חומרת המעשה והציטוטים האלה העבירו אותה בעיניי.
אף על פי כן אני מתנצל שהגבתי בלשון הזו שמשתמע ממנה קללה, הייתי צריך למצוא דרך אחרת למחות. אני מתחרט ומתנצל.
@שאר הפצלשים
סוגייתנו השבוע היא סוגיית "דברים הבאים בתוך הסעודה" (ואם תרצו לומר גם סוגיית ''ברך על הפת פטר את הפרפרת'', או אולי דווקא לא וד''ל ואכמ''ל). מה דין מיני סלטים ולפתנים שנאכלים יחד עם פת (ו/או כאלו שלעתים כן ולעתים לא), ומה בדבר סלטי ירקות או מעשי קדרה ומיני תבשילים שאינם (מרק, תפו''א, פסטות ופשטידות, מיני בשרים ומיני ירקות וכו'), ומה לגבי מיני משקים? ובכן:
א. אילו מיני מאכלים ו/או משקים נפטרים בברכת המוציא של הפת (וכן בברכת המזון)?
ב. באיזה שלב בסעודה?
מוזמנים לשתף שאלות, תשובות, הרחבות, עיונים ופירושים בסוגיות הגמרא ובראשונים, סיכום שיטות הפוסקים וכו' וכו'.
שו''תו.
נ"ב
מי שרוצה שנושא מסוים יעלה בסוגיה השבועית מוזמן/ת לשלוח לי אותו במסר (אפשר גם לנסח את השרשור ובלנ''ד אעלה אותו כמו שהוא).
מה מותר לבת בפיגמה לא צנועה? (מכנסיים וחולצה קצרים, פתח גדול)
*להגיד קריאת שמע?
*להגיד ברכות השחר?
*לברך?
*ללמוד דברי תורה?
זכור לי שהרב אמר שאם מתקלחים ולאחר מכן רוצים להתפלל ערבית אז להתלבש מחדש, לא להתפלל בפיגמה.
אז מסתבר שחילופי שטחים אינה המצאה של הדור האחרון:
מלכים א', ט', י'-י'ג :"וַיְהִי, מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה, אֶת-שְׁנֵי הַבָּתִּים--אֶת-בֵּית ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ. חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבַזָּהָב--לְכָל-חֶפְצוֹ; אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם, עֶשְׂרִים עִיר, בְּאֶרֶץ, הַגָּלִיל. וַיֵּצֵא חִירָם, מִצֹּר, לִרְאוֹת אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר נָתַן-לוֹ שְׁלֹמֹה; וְלֹא יָשְׁרוּ, בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר--מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי; וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
חירם נותן לשלמה ערים: דברי הימים ב', ח', ב': "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "
הקיצר קצת מוזר, לא?..
התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה ולכן צריך להבין מה עניינה של הפרשה.
בספר יהושע יש ביקורת על כך שהארץ נשארה הרבה מאוד לרישתה, ואילו כאן הסיפור הזה.
אולי יש באמת רמז בתשובתו של חירם?..
אולי הציווי העיקרי היה לרשת מ-7 העמים אבל לתת כהסכם מדיני סתם לגוי מותר? ועדיין לתנ"ך חשוב לציין את תגובתו של חירם..
אני כל הזמן נופל בזה. אשמח להמלצות לקריאה, רצוי מנקודת ראות חסידית, בנוסף לספר של החפץ החיים.
ובכלל המלצות להתמודדות הקשה.
בנוסף לספר ה'חפץ חיים' שעוסק בהלכות לשון הרע, החפץ חיים כתב גם ספר מוסר וחיזוק בענייני הלשון - ספר 'שמירת הלשון' (סליחה אם כבר הכרת אותו והתכוונת להמלצה על ספר אחר).
לשמוע שיעור קבוע בנושא- אותי ממש חיזק
לקבוע חברותא זה גם עוזר כי חברה עוזרת לנו להצליח במיוחד שזו בעיה חברתית
למצוא חברים שגם מנסים להקפיד- מחזק ומראה עד כמה זה משמעותי בקשר
להגיד לאנשים שהחלטת להתחזק בזה ואז כשאתה נול בזה זה מבייש וככה גורם למעט בנפילות ובנוסף אם זה חברים טובים/משפחה שמבינים את הרצון הם יכולים לעודד ולחזק בזה, להזכיר כשנופלים..
להבין עד כמה זה גורם לחברה מתוקנת,
אני הייתי שנה שעברה במדרשה והיה לנו שיעור שמירת הלשון וזה עזר לכולם להקפיד יותר..
ופשוט מרגישים כמה זה משנה את החברה והופך אותה לאיכותית..
אני צודקת?
ואיך זה מנוקד?
בד"כ. וזה במסכת חולין בדיני שחיטה (אולי גם בזבחים).
הכוונה שם להרג עם סכין בצורה לא כשרה.
"עם הארץ מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת" (פסחים מ"ט, ב')...
סליחה שזה נשמע לא טוב אבל יש פירוש של המהר"ל על זה בנתיב התורה פרק ט"ו
הדוכס מירוסלבאני בעל תשובה טרי, וסליחה על הבורות
1. האם למישהוא כמוני ללא רקע תורני / ישיבתי (רקע של חינוך חילוני), לספרים של ר' צדוק מלובלין צריך ביאור או שאפשר לרכוש את הספרים שראיתי בחנויות הספרים וללמוד מהם לבד ? (שלא במסדרת שיעורים) ?
פשוט לא מצאתי בחנויות הספרים הוירטואליות ספרים עם פירוש לכתביו.
2. אותה שאלה לגבי ספרי האדמו"ר מפיאסצנה, לא מצאתי ספרים עם ביאור לכתביו ואני חושש שלא אבין דבר אם ארכוש את הספרים ללא ביאור (שוב, אין לי רקע של חינוך דתי או ישיבתי).
3. אשמח לספרים מומלצים לנושא התבוננות / "מדיטציה" בדרך יהודית / דימיון מודרך בדרך יהודית (ולנסות לעבוד לראות מציאות ללא מדמה)...ספרים של הלכה למעשה, שאפשר לעבוד איתם... ולא סיכומים על הדרכים הקיימים ביהדות..
תודה מראש,
ואח"כ לחפש שיעורים באינטרנט וכו' כדי לנסות להבין.
אבל מאוד מומלץ להכיר את השפה והמושגים של הרב לפני, אחרת נופלים בביאורים השונים בין הכיסאות (ככה אני סובר)
להתחיל לפתוח ביאורים ומילונים.
ארץ השוקולד👍כל גדול שראיתי כותב בדרכי לימוד כותב ככה פחות או יותר
למי שלא קיים מצוות פרו ורבו אסור להתחתן גם עם זקנה שלא יכולה ללדת.
התכוונתי לזקנה שלא יכולה ללדת ('זקנה' זה כינוי יחסי, אבל אישה מגיל 50-60 כבר לא יכולה ללדת), והטעם הוא משום פרו ורבו.
לגבי זקנה שכן יכולה ללדת (כנ''ל) או שכבר קיים את מצוות פרו ורבו: כתוב שלא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה אבל זה מטעם אחר - כי זה מוביל לזנות. אבל זה מדבר על נישואי ילדים לזקנים, לאו דווקא על כל פער גילאים גדול.
אין לי מושג. לא כתוב.
לגבי הלכות פרייה ורבייה זה ברור - יכולה/לא יכולה ללדת.
לגבי האיסור משום זנות - לא ברור (אני מניח שע''פ טעם האיסור מדובר בהפרש כזה שגורם לדחייה, אבל זו רק השערה).
הערה:
הגמרא מדברת על מי שמשיא את בתו (או במקרה של ייבום) - כלומר בעל כורחה.
לכן כתבו כמה פוסקים שאם שניהם רוצים אז אפילו זקן וילדה או ילד וזקנה יהיה מותר.
שחייבת להתקדש מדעתה. גם בייבום היא יכולה למאן (בתנאים כאלה ואחרים).
מאיפה הדיוק הזה? לא זכור לי משום מקום
הגמרא מדברת על מקרה של אב שמשיא את בתו לזקן, על זה היא דורשת "אל תחלל את בתך להזנותה".
לכן כתב בספר חסידים ובעקבותיו הרבה מהפוסקים שאם זה ברצונה אין בזה שום איסור.
בעל כרחה יכול להיות שהיא נערה, ואז האב מקבל את הקידושין. וגם יכול להיות שהיא לא נערה והאבא לוחץ עליה והיא מסכימה אבל לא ברצון, הקידושין תקפים אבל היא לא מרוצה.
לא מונח שם כרגע, אבל נראה לי שזה ערבוב בין הפרת נדר לבין קידושין.
אם אני זוכר נכון העניין מופיע בשחרור של אמה עבריה מרגע נערותה, לא בגרותה.
אם היא מסכימה, איזה עניין יש לרצון שלה? אפשר לומר ששכנעו אותה עד שאמרה רוצה אני, אבל לא זכור לי שכופים אדם בקידושין על אישה מסויימת, אלא ככלל על קידושין.
בכל אופן, לעניין עצמו. הביטוי שכתבת מלכתחילה "בעל כרחה" משמעותו נגד רצונה וזה ודאי אינו. אין שום מציאות של קידושין בעל כרחו של אף אדם. וצריך מאוד לדייק במיוחד כשמדברים עם נשים שעלולות לחשוב שהפכנו למוסלמים. וכבר ראינו לאן אנשים שדמיינו הלכות הגיעו...
כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה' וקידושיה לאביה" (רמב''ם הלכות אישות פ"ג). אמנם חכמים תיקנו שלא לעשות את זה לכתחילה, אבל עיקר הדין כנ''ל.
גם לגבי ייבום מעיקר דין תורה מייבם בעל כרחה, אבל חכמים תיקנו שלא יעשה כן אלא יחלוץ.
זכור לי מהגמרא בקידושין מהפוסקים וגם הטעם שנתנו חז"ל הוא בפרשתנו.
בראשית רבה ס' י"ב: "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ, מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִֹּׂיאִין אֶת הַיְתוֹמָה אֶלָּא עַל פִּיהָ". אם זאת דרשה גמורה, אסמכתא בעלמא אין לי איך לבדוק כרגע.
אם אתה רוצה לומר שזה דאורייתא וזה דרבנן, מוזמן להראות מקור. אין לי כרגע ספרים בהישג יד
וגם מה שכתבתי שחז''ל תיקנו שלא לעשות את זה לכתחילה נמצא שם באותו הפרק "ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה".
מה שאתה כתבת מדבר על יתומה שאין לה אבא.
ורש"י הבין את זה ככה על רבקה כשבתואל ולבן שאלו אותה. ידוע שבתואל מת מיד אח"כ ואשתו עדיין הייתה בחיים.
המקור שהבאת לגבי העד שתגדיל, שם הכוונה למי שקטנה כל-כך שאין בה דעת ולא יכולה להגיד מה היא רוצה בכלל. שאלה אם הכוונה שבאמת לא מבינה מה קורה, או שפשוט לא נחשבת ברת דעת (גיל חינוך?). בקיצור, לענ"ד, צריך לעיין שם כדי לדעת באמת את החילוקים הדקים כדי ליישב את המקורות.
בכל אופן, גם אם זה רק בגדר "ראוי", זאת לא תקנת חכמים, אלא מנהג קדום שאפילו לבן ובתואל נהגו בו. אז לא יודע אם אפשר לחלק בכזאת קלות.
בכל אופן, אין לי פנאי לעיין. בסתמא אף אחד לא יכול לעשות את זה היום, אז אין נפקא מינה
הערה: כשכתבתי שתביא מקור הכוונה הייתה למישהו שהבין את דברי הגמרא והפוסקים לפי החילוק שאמרת וכתב כך במפורש. על השאר אפשר להתפלפל, במיוחד כשזה לא הלכה למעשה.
אשריךלצערי לא פנוי כל-כך לעיין ממש בפסוקים כדי להגיד.
נראה לי אבל, בגלל שרש"י תמיד מחלק את המושגים האלה כנ"ל ש"הולך" זה מישהו שבסה"כ עובר בדרך. צעד אחרי צעד.
מתהלך הוא מי שמעבר לעובדה שהוא הולך בדרך, הוא גם משוקע בה, רגשית, שכלית וכו'.
אל תתפוס אותי במילה, שולף את זה מהמותן - אין לי פנאי לעיין (ואני קצת בדרך החוצה מהפורום)
כולנו באותה סירה .... (חוץ מהחתונה עם בת הפורום...)אניוהואמתהלך - פעולה ארוכה
מקביל לGO vs. GOING באנגלית*
*כל זאת לפי עניות דעתי.
למשל כמו המעשה עם האמוראים שכל אחד ראה יותר 'זבת חלב ודבש' מהשני או שני האמוראים שראו מתים שבאים להיקבר בארץ ונחלקו אם זה טוב או רע, או שאתה מחפש בנושא או מסר מסוים?
משלים זה גם טוב או רק סיפור?
הראשון בכתובות קיא ע''ב
השני בירושלמי כלאים פ''ט סוף הלכה ג
אם אזכר בעוד מעשים כאלו אכתוב בלנ''ד.
אין דורשין בעריות בשלושה
ולא במעשה בראשית בשנים.
ולא במרכבה ביחיד - אלא אם כן היה חכם, ומבין מדעתו.
סתם 1...מאוד מוזרה לי התשובה של הרב לוביץ שהבאת, בעיקר בגלל שהיא מערבבת בין היתר להתאבד (כמו דין 'יהרג ואל יעבור') לבין נסיבות מקלות בדיני האבלות (כמו מקרים בהם מניחים שלא היה בדעה צלולה או שהתחרט לפני שנהרג) שבהן אין שום היתר מבחינה הלכתית וההבדל הוא רק ביחס ההלכה למי שהתאבד באיסור. הבלבול הזה הוא מאוד בעייתי, מעבר לאי הדיוק בהלכה, כי יש בו חוסר אחריות גדולה כלפי נערים/ות דתיים שחושבים להתאבד ח''ו ויכולים ללמוד ממנה היתר.
אני מסכים איתך בעקרון שכל נושא הלכתי ראוי לדיון ולא צריך להסתיר הלכות, אבל בגלל שמדובר בנושא רגיש ומסוכן (כל שכן כשהשאלה מנוסחת כבירור הלכה למעשה אם מותר להתאבד או לא, אפילו לא כשאלה מה המקור לאיסור ומה הגדרים שלו באופן עקרוני) המקום לדיון כזה הוא בית המדרש ולא הרשת שכל תגובה בה נגישה לכולם ואי דיוקים בה יכולים להוביל לסכנת נפשות.
ב"לאגיק דער פארשונג" והכל יסתדר
אפשר לקחת חלק-
adom@achi.co.il
חשוב לצפות בסרטון-
איצטרובלהרמב''ם כתב בהלכות מאכלות אסורות פ''ו ה''י: "אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם". מכאן הבינו כולם בדעת הרמב''ם שלא מספיק למלוח את הבשר אלא צריך גם לחלוט אותו, וכמובן התקשו להבין מה המקור שלו.
לענ''ד כוונת הרמב''ם היא לא שחליטה היא שלב נוסף בתהליך ההכשרה ובלעדיה הבשר אסור אפילו אם מלחו, אלא שהחליטה היא דרך נוספת להכשרה - במקום מליחה ולא בנוסף לה (ו' יכולה לשמש כתוספת, או כחילוף. כאן לטענתי המילה "ומשליכה" משמעה לא 'ואחר כך משליכה' אלא 'או משליכה' 'וכן משליכה'). וראיותיי:
א. בהלכה ז' לגבי כבד (עוד לפני שהוזכרה מליחה בכלל) הרמב''ם כותב "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן", כלומר שמותר לבשל כבד חלוט אפילו שאינו נמלח כלל (זה מעיקר הדין ע''פ הגמרא, הרמב''ם כותב ע''פ הרי''ף, שמנהג ישראל לא להקל בזה אלא לבשל רק אחרי צלייה), כל שכן לבשר.
ב. לגבי בשר חי כתב בהלכה יב: "והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל, ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי". כלומר שלשיטתו בשר חי חייב הכשרה (בניגוד לדעת ראשונים אחרים), ואיך היא ההכשרה? או מליחה והדחה או חליטה, מפורש שההכשרה בחליטה לבד או במליחה בלבד מספיקה (אמנם היה אפשר לחלק ולומר שדווקא לבישול הצריכו את שניהם, אבל זה נסתר מהראיה הקודמת).
ג. לגבי בהמה ששבר מפרקתה כתב בהלכה ט: "השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו, אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה", כלומר - בבהמה שהדם נבלע בבשרה לפני השחיטה לא מועילה חליטה (אפילו לא לבשר חי) אלא רק מליחה, לכן רק ימלח ואחר כך יבשל - בלי חליטה כלל! אפילו בבהמה שיש בה יותר דם בלוע מאשר בהמה רגילה, כל שכן בבהמה רגילה...
ד. כותב הרמב''ם לגבי בשר שלא הועילה בו חליטה בהלכה יג: "וחתיכה שהאדימה בתוך חומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה, בשר שהאדים וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם, אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן" כלומר שהחליטה לא הועילה ולכן יש לבצע מליחה, משמע שמלכתחילה הייתה חליטה בלבד בלא מליחה. וכן לגבי חתיכה האדומה מעיקרה מספיקה מליחה, אפילו בלא חליטה.
ה. לגבי המקור: הגמרא מדברת על חליטה כהכשרה לגבי כבד (וכאמור - חליטה בפני עצמה ולא כתוספת למליחה), לענ''ד הרמב''ם הבין שאם בכבד החמור חליטה מכשירה ואפילו לבישול כל שכן שבבשר שאינו מרובה בדם היא תועיל. מה גם שהגמרא מזכירה חליטה בחומץ לגבי 'אומצא' שזה בשר רגיל, כך שהסברא הזו גם נתמכת במקור מפורש. כך שלפי ההסבר שלי גם מובן מה המקור של הרמב''ם, כי מקור לזה שחייבים חליטה בנוסף למליחה באמת אין.
וזו הסיבה שאני לא מחמיר בחליטה.
(בסוף יצא לא כל כך בקצרה אבל לא נורא 
)
ואני עדיין יכול.
אבל השארתי כדי לומר שלפחות השתדלתי לכתוב בקיצור ושלא התיימרתי להקיף את הנושא.
ואפילו עכשיו, למרות האריכות, זה עדיין יצא יחסית בקיצור (לכן התמקדתי רק במשנה תורה ולא הבאתי לא את המקורות בגמרא וגם לא את הרי''ף ואפילו לא את פירוש המשנה במסכת תרומה).
כל חליטה עניינה לא להוציא דם אלא לצמות את הבשר שלא יפלוט - בין בחומץ בין ברותחים. מה הקשר?
ולמה שענית:
א. ודאי שיש 'כל שכן', עניין החליטה כאמור הוא לצמות את הבשר שלא יצא דם - אם היא מספיקה לכבד לכל הפחות היא תספיק גם לשאר הבשר. איך בשר רגיל יהיה חמור ממנו וידרוש גם מליחה וגם חליטה? אתה טוען שבשר מלא דם מבחוץ יותר מכבד? זה לא נכון מציאותית וגם לא קשור שכן עניין החליטה הוא כנגד הדם הבלוע.
ב. נכון לר''ע לא צריך הכשרה לבשר חי, אבל הרמב''ם פסק שכן ופירש שמספיק או חליטה או מליחה. גם כתבתי במפורש שאני לא מקיש מזה לבישול כי אפשר היה לומר שיש הבדל בין חי לקדרה, אלא רק מראה דוגמה שבה מספיקה או חליטה או מליחה, לזה שזה נכון גם לגבי בישול הבאתי ראיות נוספות.
ג. דם שנבלע באיברים זה כל העניין של החליטה, והוא קיים גם בבשר של בהמה רגילה. ההבדל בין שנשברה מפרקתה לרגילה הוא בכמות, לפי שיטתך גם לא יהיה צורך במליחה - גם היא כנגד הדם הבלוע.
ד. אתה טועה, בהמשך ההלכה הוא מדבר במפורש על בישול, החיוב בצלייה הוא לאפוקי גם חי וגם בישול ובשתיהן עוסקת ההלכה.
ה. לא נכון? אז תביא מקור אחר. אומצא זה אכן בשר חי והגמרא אומרת במפורש שחומץ מכשיר אותה - אם רק לאכילה כבשר חי או לא היא לא חילקה, כדי לחלק צריך ראיה.
הגירסה הזו לא מעוגנת באף כתב יד של הגמרא, אני לא מבין למה אתה חוזר על זה (גם הנציב כותב את זה במפורש ובכל זאת אתה מביא אותו כמקור, זה מאוד מוזר). אין רבנו חננאל על המסכת, לא יודע למה התכוונת.
אתה ממשיך לכתוב בתוקפנות ובזלזול, אני לא מבין מה זה נותן לך אבל לי לא מתאים לדון ככה אז אני פורש. כל טוב.
נפש חיה.גם אני ראיתי את זה ונזכרתי בך. אתה הרי לא ראית את ההסבר שלי בעבר, לא עצרת כדי לבחון אותו אלא ישר שללת אותו אפילו בלי להתייחס לראיות שהבאתי.
הציטוט הזה נכון, אבל זה לא חכמה להביא את זה כלפי הצד השני - שנינו חושבים שאנחנו צודקים (וזה בסדר), לפקפק בכנות של השני זו חכמה מאוד קטנה.
אבל עיקר העניין הוא שמותר ואפילו רצוי לחלוק, גם מותר לך לחשוב שאני טועה ומסלף, טיפש ולא בריא בדעתי ובנפשי - כל זה לא מצדיק התנהגות תוקפנית והתבטאות מזלזלת.
גם אני חושב שאתה טועה, ושהראיות שהבאתי הן חזקות ואתה לא הבנת אותן (אני בחנתי אותן במשך שעות וימים, כמה אתה השקעת כדי לפרוך אותן?) - אני עדיין לא מרשה לעצמי לחשוב עליך דברים רעים באופן אישי בגלל זה, בטח שלא לבזות ולתקוף אותך אישית.
באמת שאני לא מבין מה הצורך בזה ומה זה נותן לך, ולמה אתה מרשה לעצמך להתנהג ככה שוב ושוב. אנחנו לומדים תורה או הולכים מכות? זו לא צורה של לימוד. מצטער.
אני לא מקפיד עליך אבל כל עוד זה לא משתנה אני מקבל על עצמי לא להגיב לך.
פירטתי למה זה מוכרח (ואם הבנתי ככה בדעתו אתה לא יכול לומר ש'ביטלתי את דעתו', אפילו שבעוונותי הבנתי אותו אחרת ממך...).
הגירסה הזו של 'אפיל' קשה מאוד מהרבה סיבות (היא מתעלמת מחליטה בחומץ, היא מצריכה חליטה אפילו לבשר חי והרמב''ם במפורש פסק הפוך, היא לא תואמת לגירסת הרי''ף, היא מתעלמת מלשונות מקבילים בשתי סוגיות נוספות) אבל בעיקר - אין לה שום מקור (מלבד השאילתות שגם בהם זו טעות דפוס כמו שכותב במפורש הנצי''ב שבכתבי יד כתוב 'אפילו', וגם אני בדקתי בחילופי הנוסחאות במהדורה המדעית של השאילתא ואכן בכתבי היד הגירסאות הן 'אפילו' או בקיצור 'אפי''), בכל עדי הנוסח של התלמוד הגירסה היא 'אפילו'.
הרי''ף כותב שלא נוהגים לחלוט, וכן הרבה מהראשונים. גם לא מצינו את המנהג הזה בראשונים אחרים, רק תמיהה על דברי הרמב''ם (כמו שכתב הראב''ד "לא שמענו ולא ראינו מימינו").
הרמב''ם כותב הרבה פעמים ו' בתור אפשרות נוספת, אני לא רואה את זה כאילוץ. במיוחד לאור כל הראיות שהבאתי שמכריחות להבין שחליטה היא לא חיוב נוסף - אליהן לא התייחסת בכלל.
נ"ב
תשתדל בבקשה לכתוב בצורה מכבדת, אין צורך לתקוף ולזלזל גם אם אני חושב אחרת ממך.
(אם כי אני לא מחפש את ההבנה הראשונית דווקא אלא את הנכונה) תודה על האבחון.
"משליכו מיד (!!!) לרותחין" לא מיד אחרי המליחה (גם לשיטתך חליטה מועילה גם אחרי הרבה זמן מהמליחה) אלא מיד (!!!) לרותחין ולא לצונן ואח''כ להרתיחו. זה המשמעות של המשפט המלא "ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם".
את ההמשך לא קראתי. כל טוב לך.
כיוון שביקשת אגיב לעניין עופות הממולאים:
מולייתא לא קשור בכלל לחליטה - אתה אומר שזה בגלל שהוא לא עבר חליטה, הרמב''ם לא הזכיר אותה שם בכל אפילו ברמז...
לשיטתך שמדובר בעוף שלא עבר חליטה העוף יהיה מותר כשאינו ממולא?
ואם הוא עבר חליטה יהיה מותר לבשל אותו ממולא? אם כן מה ההבדל בין ממולא ללא? מה ההו''א שיהיה מותר אם הוא לא חלוט?
אתה אומר שהיה מנהג רווח כזה? תוכיח. צטט כאן את המקורות. וגם - את המקור בגמרא (לא גירסת הדפוס של השאילתא...) בנוסף למנהג.
בשר אצל מי שלא עושה חליטה
הגיוני שיביאו את דבריו, לא?
רק הערתי על התוכן...סתם 1... לא כל מאמר חייב לחדשהדוכס מירוסלבהרבה מאמרים נכתבו בתור סיכום של לימוד. לפעמים הכישרון של הכותב הוא בבהירות ויכולת ההגשה אז מפרסמים.
יש ספרים של גדולי עולם שנכתבו בדרך הפלפולהדוכס מירוסלבוהם לא קריאים למי שלא בקיא בשיטה שלהם.
יש ספרים שמיועדים לזה, שזה מעולה למי שרוצה ללמוד איך להתפלפל. אבל צריך תמיד סיכומים בהירים
דור השטיינזלץ!
המטרה היא לא פלפול.סתם 1...למשל הספר אגלי טל נכתב בין השאר כדי ללמד את דרכי הפלפול הישרים.
לא ראית אף פעם מישהו מנסה להתפלפל בגמלוניות? (לענ"ד כולנו עברנו את השלב הזה בתחילת הלימוד). יש ספרים שתורמים הרבה בעניין הזה...
סתם 1...אחרונההשאלה היא אם מדאורייתא או מדרבנן. הסבר:
יש מחלוקת בגמרא אם לגבי פירוש הפסוק "ואכלת ושבעת" - ר' יהודה מסביר שהכוונה לאכילה שיש בה שביעה, ור' מאיר מסביר ש'ואכלת' זו אכילה ו'ושבעת' מרבה שתייה.
לכן יש שפסקו שבלי שתייה אין חיוב בברכת המזון מדאורייתא כדעת ר''מ (כך פסק הרמ''א).
(יש להעיר שאפשר להבין את דברי ר''מ אחרת, כך שאפילו לשיטתו השתייה היא לא תנאי לברכת המזון אלא שגם על שתייה חייבים לברך)
מי?
ועד מתי, סוף הסעודה? שינוי מקום? עד שיתעכל המזון שבמעיו?
אניוהואאחרונה