פורום בית המדרש (עמוד 105)

קח חלב טרי, תעביר אותו בחתיכת בד, זה לא יוצא גבינה כל-כך.

בכללי מה שעושים היום לחלב זה תהליך שפשוט מאחד את הגושים שבו (קרי הומוגניה)

חלב טבעי לא עבה יותר מזה שנמכר היום (סה''כ יש בו כמה עשיריות אחוז יותר שומן, זה הכל).

חלב עיזים קצת עבה יותר אבל לא משמעותית, שניהם שימשו כמשקה כמו שרואים במעשה יעל וסיסרא למשל.

אצל אנשים מבוגרים שזוכרים את ההרגלים של פעם אם אכן חלב היה יכול לשמש כשתייה רגילה, כמובן שזה לבד לא הוכחה לא לכאן ולא לכאן, אבל זה נותן אינדיקציה

החלב הוא אותו חלב..

למה לא כתוב איך קוראים למלאכים שישבו אצל אברהם.

איפה כתוב מה אכלו בתורה?!

למעט מה שקשור במצווה או הוראה לדורות.

מה שאלתך - אני לא מבין.

הלכה פסוקה

הרב צבי כהן. 

בס"ד

או לפחות באות זו על חשבון זו.

מה יותר חשוב לך?

שאני מחפש. ישיבה ש1 ו3 לא סותרות אחת את השנייה. 

בס"ד

בית מדרש שכל הלמדנים שלו לא עברו את שיעור ד' יהיה בית מדרש חלש. לא משנה כמה ידחפו את השיעוראלפים ללימוד רציני.

נסי להתקשר אליהם לברר אם יש שם מישהו/י שיתאים.

מה הציון של הגינת ורדים הזה? הייתי שמח לראות

פחות משגגה? נראה משם שעדיף לאדם להיות עם הארץ גמור וטיפש.

ועוד שגם אפשר "להשיג" את זה כידוע שאחרי שנה שלא לומדים, שוכחים את כל התורה...

מישהו טוען אחרת? זה נקרא תינוק שנשבה. אין לי את הגינת ורדים בהישג יד, מנסה להבין מה החידוש שאתה רואה בדבריו, אם זה מה שהוא אומר.

לא יודע אם זאת עבירה שיש בה מעשה, אבל יש הרבה שיגידו שזה ביטול כמה וכמה מצוות עשה מהתורה כמו אמונה בה', יראת ה', אהבת ה' וכאלה.

יש סברה שאין שום עניין לשכנע חילוני לקיים מצווה כי אין משמעות למעשה המצווה ללא האמונה.

יש הרבה תמיהות על איך שהשתלשלו הלכות כאלו ואחרות שנראה שעמ''י נוהג בהן שלא כדין במקורו אליבא דאמת, אבל לומר שכולם מודים שהדין הוא שאסור ובכל זאת עוברים עליו? את זה קשה לי לקבל.

מה גם שזו הלכה שלא נפסקה לא ברמב''ם ולא בשו''ע, ככה שאין צורך לומר דבר כזה אלא רק להבין למה לא פסקו כפשט דברי הגמרא.

אלא רק על הוצאת זרע. הייתי מקבל אם היית מסביר שהגמרא לא באה להגיד שאסור מכנסים אלא שמי שלבש מכנסים אסור בתרומה, כלומר שהיא עוסקת בדיני תרומה ולא דיני איסורי ביאה (נראה לי שזה ההסבר לרמב''ם) - אבל לומר שהיא עוסקת בדין 'לא ילבש' נראה לי מאוד דחוק כי הגמרא לא עוסקת בנושא הזה בכלל.

בכל מקרה, ראיתי בעניין אחר (מקווה שתבינו לבד), דעת הפוסקים שזה משתנה מאדם לאדם.

והיום שרגילים ורואים בפועל שאין בזה את קיום הטעם לאיסור (שהבאת בשם הרמ"א), מאליו אזל לו האיסור...

מכנסיים שכאן הם בבירור תחתונים צמודים, ואכן יש לגבר להימנע מכך, וללבוש תחתוני בוקסר רפויים כבתי שוקיים, כיוון שהחיכוך אכן גורם לחימום ולגירוי. ושמעתי גם שמורים כך. עברתי לנהוג כך בעצמי, אבל כיוון שעניין הוצאת הזרע התפשט בימינו לממדים מפחידים, אני לא יודע אם הכיוון הטוב לטפל בו בתחילה הוא דווקא ההקפדה על זה.

ביתר שאת יש להקפיד לפני עליה להר הבית, או להתעסקויות אחרות בטהרות שנזכה להן בעז"ה.

אולי הם התפתחו אח"כ?

וגם באבולוציה יש עדויות לתהליכים אבולוציונים הרבה יותר מהירים.

לעניין זה גם טלפנתי לרב שרקי היום ובנוסף לעניין קדמת עדן המוזכר כאן בסוף הביא תרוץ נוסף שאנחנו לא יודעים מה היה גודל האמה המדוברת, ואם היא פי עשר יותר ארוכה אז ניתן בהחלט להכניס כמות כזו של חיות לתיבה שכן רוב המינים הם חיות מאוד קטנות.

(אם תיתן לי מקורות וכו זה יכול לעזור)

הוא כותב שם "אע"ג דלא עני בהדייהו"  משמע שאילם לא מתפלל, אלא רק נוכח בבית כנסת.

וגם נראה שהמילים " כ"ש האי יחיד" חוזרות על מקרה אחר שכנראה היה הדיון, והאילם הוא רק ראיה..

בקיצור.. לא יודע אם הבנתי מה הולך שם..

אפשר יותר בהרחבה?

ואילם חייב במצוות (בניגוד לחרש). אז לכאורה כן.

לגבי ק''ש יש במשנה מחלוקת אם מי שלא השמיע לאזנו יצא ועל זה אומרת הגמרא שהמחלוקת היא רק לגבי ק''ש אבל בכל שאר המצוות (כולל ברכת המזון שהיא דאורייתא) יצא לכ''ע.

לגבי ק''ש גם מוזכר במשנה מאוחר יותר שבעל קרי (שע''פ אותה משנה אסור לומר דברי תורה ולהתפלל) מהרהר בליבו, כך שע''פ משנה זו אפילו ק''ש לא תלויה בדיבור - גם אם לכתחילה חייב להשמיע לאזנו כמו בתפילה, וכך גם נפסק להלכה.

א. זה אחד מגדרי התפילה (כלומר שזו פרט הלכה מעכב או שלא) אבל לא דבר שהחיוב במצווה תלוי בו (זה הבדל עקרוני, גם אם יש מקום לדון בנפקא מינות שלו).

ב. אם מחתכים בשפתיים (דבר שגם אילם יכול לעשות) יוצאים גם לדעת השו''ע.

התפילה תלויה בכוונה, היא אמנם שיחה אבל עם הקב''ה ולא עם בשר ודם השומע באוזניו ולכן הדיבור בה הוא שונה ועיקרו בלב.

אם יש משהו מעכב, ואני לא יכול להתגבר עליו, איך אני עדיין חייב?

אבל יפה מה שכתבת ב-ב'

לגבי קריאת שמע,

זכור לי שאין הכוונה להרהר בלב את הקריאה, אלא להצטער בלב שהוא לא יכול לקרוא.

שו"ע אורח חיים סב  (לא זוכר כרגע מי הפוסק שכתב את זה)

בין פטור מהותי לצדדי.

כמו למשל במצוות ציצית - יש בגד שלא חייב בציצית (עם 3 כנפות, עשוי מעור וכדו') ויש בגד שעשוי מפשתן ולכן לא שמים עליו ציצית בגלל שעטנז אבל הוא עדיין חייב.

או בתפילה - יש מי שפטור מתפילה כי הוא לא יכול לכוון, ויש מי שלא יכול להתפלל בגלל שהמקום בו הוא נמצא מטונף. שניהם פטורים אבל הראשון בגלל שהתפילה שלו פשוט לא תפילה אפילו אם הוציא בפה, השני אמנם התפלל אבל עשה את זה שלא כדין.

הבדל הדומה להבדל בין 'הותרה' ל'חויה' (שזו גם יכולה להיות אחת הנפקא מינות).

אז אם אני מבין נכון..

אתה רוצה להגיד שכיוון שהוא קצת חייב, עדיף שיעשה את זה מאשר בכלל לא

הוא לא 'קצת חייב' (אין דבר כזה קצת - או חייב או פטור), הוא חייב כי בעיה בדיבור לא מעכבת.

כתבתי שגם לו היה מעכב זה לא כי התפילה שלו לא תפילה כי מה שמגדיר תפילה זה הכוונה, אלא שיש לתפילה תנאי שהיא צריכה להיות בדיבור - כלומר החיסרון שלו הוא בתנאי ולא בתפילה עצמה. אבל כאמור זה חילוק רעיוני יותר מאשר מעשי (אם כי יש לו כמה נפקא מינות מעשיות).

אפשר גם לומר שאם מקצרים כל שכן שממהרים

כך כתוב בגמרא: "תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות".

והרמב''ם כתב: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו".

כמובן שלא צריך (ואסור) לבלוע מילים או לומר בלא כוונה, אבל כן להשתדל לא להתעכב.

אני לא בטוח שאתה צודק, הלשון שלה "מתפלל עם הציבור" זהה ללשון הרמב''ם ושונה מלשון הסוגיה המקבילה שעוסקת בחזן "ירד לפני התיבה". בנוסף שים לב שההנגדה ל''מתפלל עם הציבור'' היא ''בינו לבין עצמו'' כלומר יחיד. אמנם בגלל הלשון "מקצר ועולה" אפשר להבין לכאן ולכאן אבל בכל אופן נראה שהרמב''ם הבין בגמרא שלא כמוך.

בין כך ובין כך אני לא רואה למה שיהיה הבדל - אסור לעשות טורח ציבור, אם אתה מטריח מה זה משנה אם אתה חזן או לא?

מה התכוונת לומר, שמדובר באיסור משום פרישה מדרכי ציבור ולא משום טורח ציבור?

את התשובה אני מכיר אבל היא עוסקת במזמורים שקודם התפילה ולא בתפילה עצמה, בהלכה ובגמרא מדובר על התפילה ממש.