פורום בית המדרש (עמוד 105)

בס"ד

או לפחות באות זו על חשבון זו.

מה יותר חשוב לך?

שאני מחפש. ישיבה ש1 ו3 לא סותרות אחת את השנייה. 

בס"ד

בית מדרש שכל הלמדנים שלו לא עברו את שיעור ד' יהיה בית מדרש חלש. לא משנה כמה ידחפו את השיעוראלפים ללימוד רציני.

נסי להתקשר אליהם לברר אם יש שם מישהו/י שיתאים.

מה הציון של הגינת ורדים הזה? הייתי שמח לראות

פחות משגגה? נראה משם שעדיף לאדם להיות עם הארץ גמור וטיפש.

ועוד שגם אפשר "להשיג" את זה כידוע שאחרי שנה שלא לומדים, שוכחים את כל התורה...

מישהו טוען אחרת? זה נקרא תינוק שנשבה. אין לי את הגינת ורדים בהישג יד, מנסה להבין מה החידוש שאתה רואה בדבריו, אם זה מה שהוא אומר.

לא יודע אם זאת עבירה שיש בה מעשה, אבל יש הרבה שיגידו שזה ביטול כמה וכמה מצוות עשה מהתורה כמו אמונה בה', יראת ה', אהבת ה' וכאלה.

יש סברה שאין שום עניין לשכנע חילוני לקיים מצווה כי אין משמעות למעשה המצווה ללא האמונה.

יש הרבה תמיהות על איך שהשתלשלו הלכות כאלו ואחרות שנראה שעמ''י נוהג בהן שלא כדין במקורו אליבא דאמת, אבל לומר שכולם מודים שהדין הוא שאסור ובכל זאת עוברים עליו? את זה קשה לי לקבל.

מה גם שזו הלכה שלא נפסקה לא ברמב''ם ולא בשו''ע, ככה שאין צורך לומר דבר כזה אלא רק להבין למה לא פסקו כפשט דברי הגמרא.

אלא רק על הוצאת זרע. הייתי מקבל אם היית מסביר שהגמרא לא באה להגיד שאסור מכנסים אלא שמי שלבש מכנסים אסור בתרומה, כלומר שהיא עוסקת בדיני תרומה ולא דיני איסורי ביאה (נראה לי שזה ההסבר לרמב''ם) - אבל לומר שהיא עוסקת בדין 'לא ילבש' נראה לי מאוד דחוק כי הגמרא לא עוסקת בנושא הזה בכלל.

בכל מקרה, ראיתי בעניין אחר (מקווה שתבינו לבד), דעת הפוסקים שזה משתנה מאדם לאדם.

והיום שרגילים ורואים בפועל שאין בזה את קיום הטעם לאיסור (שהבאת בשם הרמ"א), מאליו אזל לו האיסור...

מכנסיים שכאן הם בבירור תחתונים צמודים, ואכן יש לגבר להימנע מכך, וללבוש תחתוני בוקסר רפויים כבתי שוקיים, כיוון שהחיכוך אכן גורם לחימום ולגירוי. ושמעתי גם שמורים כך. עברתי לנהוג כך בעצמי, אבל כיוון שעניין הוצאת הזרע התפשט בימינו לממדים מפחידים, אני לא יודע אם הכיוון הטוב לטפל בו בתחילה הוא דווקא ההקפדה על זה.

ביתר שאת יש להקפיד לפני עליה להר הבית, או להתעסקויות אחרות בטהרות שנזכה להן בעז"ה.

אולי הם התפתחו אח"כ?

וגם באבולוציה יש עדויות לתהליכים אבולוציונים הרבה יותר מהירים.

לעניין זה גם טלפנתי לרב שרקי היום ובנוסף לעניין קדמת עדן המוזכר כאן בסוף הביא תרוץ נוסף שאנחנו לא יודעים מה היה גודל האמה המדוברת, ואם היא פי עשר יותר ארוכה אז ניתן בהחלט להכניס כמות כזו של חיות לתיבה שכן רוב המינים הם חיות מאוד קטנות.

(אם תיתן לי מקורות וכו זה יכול לעזור)

הוא כותב שם "אע"ג דלא עני בהדייהו"  משמע שאילם לא מתפלל, אלא רק נוכח בבית כנסת.

וגם נראה שהמילים " כ"ש האי יחיד" חוזרות על מקרה אחר שכנראה היה הדיון, והאילם הוא רק ראיה..

בקיצור.. לא יודע אם הבנתי מה הולך שם..

אפשר יותר בהרחבה?

ואילם חייב במצוות (בניגוד לחרש). אז לכאורה כן.

לגבי ק''ש יש במשנה מחלוקת אם מי שלא השמיע לאזנו יצא ועל זה אומרת הגמרא שהמחלוקת היא רק לגבי ק''ש אבל בכל שאר המצוות (כולל ברכת המזון שהיא דאורייתא) יצא לכ''ע.

לגבי ק''ש גם מוזכר במשנה מאוחר יותר שבעל קרי (שע''פ אותה משנה אסור לומר דברי תורה ולהתפלל) מהרהר בליבו, כך שע''פ משנה זו אפילו ק''ש לא תלויה בדיבור - גם אם לכתחילה חייב להשמיע לאזנו כמו בתפילה, וכך גם נפסק להלכה.

א. זה אחד מגדרי התפילה (כלומר שזו פרט הלכה מעכב או שלא) אבל לא דבר שהחיוב במצווה תלוי בו (זה הבדל עקרוני, גם אם יש מקום לדון בנפקא מינות שלו).

ב. אם מחתכים בשפתיים (דבר שגם אילם יכול לעשות) יוצאים גם לדעת השו''ע.

התפילה תלויה בכוונה, היא אמנם שיחה אבל עם הקב''ה ולא עם בשר ודם השומע באוזניו ולכן הדיבור בה הוא שונה ועיקרו בלב.

אם יש משהו מעכב, ואני לא יכול להתגבר עליו, איך אני עדיין חייב?

אבל יפה מה שכתבת ב-ב'

לגבי קריאת שמע,

זכור לי שאין הכוונה להרהר בלב את הקריאה, אלא להצטער בלב שהוא לא יכול לקרוא.

שו"ע אורח חיים סב  (לא זוכר כרגע מי הפוסק שכתב את זה)

בין פטור מהותי לצדדי.

כמו למשל במצוות ציצית - יש בגד שלא חייב בציצית (עם 3 כנפות, עשוי מעור וכדו') ויש בגד שעשוי מפשתן ולכן לא שמים עליו ציצית בגלל שעטנז אבל הוא עדיין חייב.

או בתפילה - יש מי שפטור מתפילה כי הוא לא יכול לכוון, ויש מי שלא יכול להתפלל בגלל שהמקום בו הוא נמצא מטונף. שניהם פטורים אבל הראשון בגלל שהתפילה שלו פשוט לא תפילה אפילו אם הוציא בפה, השני אמנם התפלל אבל עשה את זה שלא כדין.

הבדל הדומה להבדל בין 'הותרה' ל'חויה' (שזו גם יכולה להיות אחת הנפקא מינות).

אז אם אני מבין נכון..

אתה רוצה להגיד שכיוון שהוא קצת חייב, עדיף שיעשה את זה מאשר בכלל לא

הוא לא 'קצת חייב' (אין דבר כזה קצת - או חייב או פטור), הוא חייב כי בעיה בדיבור לא מעכבת.

כתבתי שגם לו היה מעכב זה לא כי התפילה שלו לא תפילה כי מה שמגדיר תפילה זה הכוונה, אלא שיש לתפילה תנאי שהיא צריכה להיות בדיבור - כלומר החיסרון שלו הוא בתנאי ולא בתפילה עצמה. אבל כאמור זה חילוק רעיוני יותר מאשר מעשי (אם כי יש לו כמה נפקא מינות מעשיות).

אפשר גם לומר שאם מקצרים כל שכן שממהרים

כך כתוב בגמרא: "תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות".

והרמב''ם כתב: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו".

כמובן שלא צריך (ואסור) לבלוע מילים או לומר בלא כוונה, אבל כן להשתדל לא להתעכב.

אני לא בטוח שאתה צודק, הלשון שלה "מתפלל עם הציבור" זהה ללשון הרמב''ם ושונה מלשון הסוגיה המקבילה שעוסקת בחזן "ירד לפני התיבה". בנוסף שים לב שההנגדה ל''מתפלל עם הציבור'' היא ''בינו לבין עצמו'' כלומר יחיד. אמנם בגלל הלשון "מקצר ועולה" אפשר להבין לכאן ולכאן אבל בכל אופן נראה שהרמב''ם הבין בגמרא שלא כמוך.

בין כך ובין כך אני לא רואה למה שיהיה הבדל - אסור לעשות טורח ציבור, אם אתה מטריח מה זה משנה אם אתה חזן או לא?

מה התכוונת לומר, שמדובר באיסור משום פרישה מדרכי ציבור ולא משום טורח ציבור?

את התשובה אני מכיר אבל היא עוסקת במזמורים שקודם התפילה ולא בתפילה עצמה, בהלכה ובגמרא מדובר על התפילה ממש.

אני חושב שהסופרים של פעם היו פשוט מושכים את האות ה' והיא הייתה נהפכת לק' ובמקומות אחרים פשוט היו משמיטים את היו"ד הפנימית וה' הפכה לד' ולכן הכתיבה היא כזאת או כזאת.

מכאן נראה, לי לפחות, שאלוקים, זה שיבוש. אבל ראיתי כמה וכמה פוסקים (גם ספרדים, לא שמרתי מקורות לצערי, כמדומני שהגר"ח פלאג'י ביניהם אבל לא בטוח) שכותבים שעדיף להגיד אלוקים לכתחילה.

כמו שכתבת, עד כמה שאני יודע בתימן זה נחשב גידוף.

ישר כח על הצילום, חידש לי כמה דברים. החידוש הגדול הוא לגבי השם "אללה", במיוחד שאפשר לשיטתו לאמרו אפילו בבית המרחץ.

השינוי הוא רק בכתב, לא בדיבור, שינוי בדיבור הוא גנאי ואין לנהוג בו.

בד"כ משלבים את הא' והל' או שכותבים קיצורים דוגמת השם אלו' וכדומה.

לגבי העניין בסת"ם, כמדומני שזה תלוי בכוונה. שים לב שהעניין נידון בתשובות שצילמת...

בעיקרון פשוט לא ראיתי בשום מקום ישן שימוש בקו"ף וכאלה.

גם לא האלדים.

אחרי זה, ואני די זוכר את זה, זה הפך מאלוקים לקל ולצבקות, ששם אין שום היגיון בזה.

אז חשבתי על זה קצת וזאת המסקנה שהגעתי אליה.

אתה מוזמן להסתכל בכתבי יד ישנים, לא תמצא לזה זכר.

מה גם שהחיזוק ממה שאמרת מדברי בועז (ועוד שכתוב במפורש בחז"ל שה' הסכים לזה) מחזק את הרעיון שלי

עד שראיתי לפני כמה זמן שזה מוזכר גם בפוסקים ספרדים...

חבל שלא שמרתי את המקורות לעיין.

במדרש שהקב"ה אומר "עשו לי סעודה קטנה"* וכו'. ממילא מתאים באותו יום לשמוח בתורה המיוחדת לישראל

*כי בסוכות מקריבים  קרבנות 70 פרים כנגד 70 אומות, ובשמיני עצרת מקריבים רק פר 1 כנגד עם ישראל, וזה כאילו יום הפרידה מהשמחה עם הקב"ה, וביום הזה הקב"ה מבקש שעם ישראל יהיה לבד (כי בשאר הימים בכל יום יש כמה אומות, וכאן רק עם ישראל)

עניין של "חירות ישראל"

ושמיני עצרת זה כאילו ה"זהות" של ישראל, והזהות היא "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"

"עשו לי סעודה קטנה"

ולכן אחרי חורבן הבית הוא התרוקן מתוכנו אז הצמידו אליו את שמחת תורה

(כנ"ל לגבי שבועות)

שלפי רוב המפרשים אדם הראשון לפני עץ הדעת חי בעולם רוחני, לא פיזי, וכל מה שכתוב בתורה זה 'דיברה תורה כלשון בנ''א' (מהר''ל, ספורנו, הרב שם טוב גפן). זה נושא מאוד סבוך, גם מתי הופיע החומר. ברור שאי אפשר לראות גן עדן. זה לא רלוונטי.

לקרוא כל יום אחרי התפילה בנביא.

מזה נשאר המנהג לקרוא בשבת קטע מהנביאים אחרי קריאת התורה, מה שאנו קוראים 'הפטרה'.

בתור השערה בעלמא אני אומר - אולי המנהג לקריאת המגילות (שהם מה'כתובים', שבצד הנביאים) בשלושת הרגלים - נשאר מזה גם כן.

---

מלבד זה, סיבה מבחינת העניין היא - קהלת מספר איך שהוא ניסה לשמוח מהעושר שלו - ושבסוף הוא הבין שהעיקר זה יראת שמיים וקיום מצוות. ולכן בחג הסוכות - חג האסיף - שבו אנחנו שמחים בכל העושר - ובכל זאת יוצאים לסוכה לכבוד המצווה - ולכן גם קוראים את קהלת לזכור שהעושר הוא לא הכול.

אבל הוא משאיר את קהלת היום עם טעם לא רלוונטי, שהרי כמה מאיתנו היום בסוכות באמת אספו את כל תבואתם הביתה?

ועוד, שבדרכ היום, גם מי שאוסף את תבואתו הבייתה, לא יותר מדי מבסוט, כי הוא לא השיג יותר מדי כסף, אבל זה כבר על דרך ההלצה.

יוצא לפי זה, שקריאת קהלת היום זה כעין- בטל טעם, אבל לא בטלה התקנה.

לכן אני שואל האם יש עוד טעמים..

ולגבי קריאת קהלת כחלק מאותו ענין של קריאת ההפטרות, מה היה פעם? היו קוראים במועדים יותר כאילו? או שכחלק מקריאת הנביאים רצו גם לקרוא מגילות בציבור במהלך השנה, ושיבצו במועדים?

אבל כנראה בשבתות יש יותר זמן אז בשבתות השאירו את הקריאה בנביא, וגם בחגים יש יותר זמן אז הוסיפו את הקריאה בכתובים.

חוץ מזה הפטרות למשל בחרו בעיקר קטעים חשובים (כמו תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא), וגם המגילות כנראה נחשבות לבעלות מסרים חשובים (די קל להבין. קהלת כדאמרן. שיר הישירם ידוע. ורות שכולו ללמד שכר גומלי חסדים. אסתר ואיכה נקראים כל אחד בזמנו כמובן)

מה זה מנהג השילוש של התימנים?

(ומה זה 'תנך או מקרא'? כך כתבת)