פורום בית המדרש (עמוד 11)

הוא לא דבר אחד תותים אתה אוכל ונגמר 

אז זה לא נחשב משהו מיוחד ואין את הואו כשאתה שומע 

בעיקרון מברכים שהחיינו על הראייה של הפירות ולא על האכילה שלהם

אני מכיר אברך חשוב (אפשר לומר רב, פשוט אני מכיר אותו כאברך מהישיבה שלי) שמברך שהחיינו על ספרים חדשים שהוא קונה. לגבי שירים יכול להיות שיש חילוק בין ספרים לשירים, אני לא יודע. אני יכול לשאול אותו אם אתה רוצה

או פשוט שמח שהוא יוצא ליוטיוב?

אבל עדיף כמובן לשאול רב, לא לפסוק מהפורום

קשה לכלול את כל המדרשים תחת כותרת אחת. יש כל מיני דרשות שלכל סגנון מהם יש תפקיד אחר,  הסבר אחר וקשר אחר עם הפשט

א. מסכים. זה מדרש שבא להסב את תשומת ליבנו להסתכלות שונה על מצוות ההסבה. הוא יותר בא להסביר את ההסבה מאשר את פשט הפסוק. עם זה כן אפשר לומר שחזל פה שמו לב למילה 'ויסב' כשהיה אפשר להשתמש במילה אחרת. כאילו חז"ל רוצים לומר שהתורה בעצמה רצתה ברמז לקשר בין הדברים.

ב. נכון. זה לא מקור למצווה. זה דרשה שבאה להטעים ולתת הסתכלות נוספת על המצווה

ג. אפשר להגיד הרבה דברים ומן הסתם אם תחפש תמצא זה מדרש שמדברים עליו, אני רואה במדרש הזה הסתכלות ל'על מה אנחנו נשענים'. הרי להסב זה להישען אז אני נשען על מיטה אבל חז"ל מראים פה שהתורה השתמשה במילה להסב בהקשר של ה' את עם ישראל. אז כשאנחנו נשענים ושמחים על החרות זה מזכיר לנו שה' 'מסב' אותנו ואנחנו נשענים עליו.

שכוייח

בדרש שהוא עומק הפשט - קודם צריך לבדוק מה שורש להסב.   מן הסתם ויסב ים סוף זה מלשון סבב.

מן הסתם גם הסבה קשורה לנטיה לצד, שקשורה ללשון שורש סבב (כמו ונסב הגבול).  

עכשיו אפשר לשאול מה ההבדל בין אדם יושב לשוכב, ולמה ה' ברא אותנו כך אם נטיה לנוח ולשכב על מיטה (כי הרי הסבה בניחותא מבטאת חירות) , והאם הסבה היא מצב בניים בין ישיבה לשכיבה, ואיך זה קשור לחירות, והאם יש קשר בין הנטיה לצד בהסבה לבין הסבה בכללי (כי הרי גם בויסב אלוקים זה היטה את ישראל לצד מסוים, למרות ששם זה בגלל תודעת עבדות מצרים של פחד ממלחמה ולא חירות)

הרמבם במורה נבוכים (ג מג) לימד אותנו שלפעמים חזל השתמשו במשחקי מילים כאמצעי רטורי כדי להעביר את הרעיונות שלהם - כמו שמשוררים עושים בשירים - כי כך היה מקובל בזמנו. וגם הדרשנים וגם השומעים ידעו שזה רק משחקי מילים.

(אם תקרא פעם דרשה של הרב מאזוז, תראה שגם הוא עושה את זה)

במקרה שלנו ספציפית, נראה מהמדרש המלא שאפשר ללכת גם בכיוון אחר וקצת יותר משמעותי. המדרש דורש בהתחלה שה' סובב את עם ישראל כדי שהאומות לא יתקפו אותם. וזה מביא אותנו לתפיסה יפה יותר של מצוות ההסבה - אנחנו מנכיחים עוד צד שהיה ביציאת מצרים: עם ישראל לא ברח בלילה ובחשש, אלא יצא בנחת, כי הוא ידע שה' דואג לו ומגן עליו. (כשאכילה בהסבה מבטאת נחת כזאת)

אם זה סיבוליקה קבלית של חז"ל, אז כל הפרטים במשל חשובים.  כי המשל בעולם הזה במקרה כזה הוא התגלמות מלאה של המימד הרוחני (כמו שלפי המקובלים המתכת כסף מייצגת את מידת החסד, ונראה לי שזה מתגלם איכשהוא בכל פרט מפרטי המתכת הזאת. ולכן משל של גביע כסף למשל יהיה מדויק במקרה כזה)

פשט הפסוק זה בוודאי לא. אבל יש כמה רבדים לכל פסוק, והרעיון הרוחני שטמון בפסוק: "ויסב א-לוהים" הוא כנראה אותו רעיון רוחני של ההסבה.

האמת שלכאורה במבט פשוט ההסבה היא בדיוק הרעיון ההפוך ל"ויסב א-לוהים". אדם שמסב הוא בן חורין, לא מפחד מכלום. מה שה' הסב את עם ישראל זה משום שהיה מנטלית עדיין עבד, ולא יכל להתמודד עם מלחמה: "כי אמר א-להים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

אבל כשמעיינים אפשר לראות שיש פה שני שלבים, הפסוק הראשון אומר מדוע ה' לא לקח את עם ישראל דרך ארץ פלישתים, דרך הדרך הקצרה, אלא סיבב אותם בדרך ארוכה, וזה משום שעם ישראל צריך זמן (למעשה, דור שלם שיוחלף) עד שיצא מנטלית מהעבדות ויוכל להילחם בארץ בשבעת העממין. הדגש הוא שכרגע הם לא מסוגלים להילחם. והפסוק לאחר מכן מתאר מדוע ה' לקח אותם בדרך הארוכה, כדי שמאוחר יותר הם כן יוכלו להילחם. הדגש הוא על מה שיוכלו מאוחר יותר להילחם. זה גם מסתדר עם סוף הפסוק: "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים". יש פה רעיון שדרך החירות שמתבטאת בהסבה היא היכולת להיות בן חורין, להילחם, לא לפחד. גם אפשר לומר ששני הדברים שמעכבים גם את המלחמה וגם את שתיית היין זה החטא. אם אדם חוטא, אז הוא עלול לפחד. פחדו בציון חטאים. החטא מוביל אוטומטית למורא ורכות לבב. וגם אדם שחטא מפחד לשתות, כי הוא עלול להגיע למצבים לא טובים או לחשוף דברים לא טובים שעשה. התודעה הגאולית שלא מפחדת או חוששת מדבר מתבטאת גם ביכולת להילחם וגם בשתיית יין. שתיית יין מבטאת חוסר פחד מהעולם הזה, מהשימוש בו, לעומת הנזיר שמעדיף לנקוט בדרך של "סחור סחור לכרמא לא תקרב", בדרך עקיפה, בדרך של "ויסב". ואולי המשפט של חז"ל אומר שיש מקום בתחילת הדרך גם לדרך של "ויסב", אבל בסופו של דבר ה"ויסב" אמור להגיע להסבה, לבן חורין.

כנראה יש משהו בשורש של המצווה שמתגלה בפרק של הפסוק

הסיבה שקוראים אותה ביום העצמאות זה כדי לא לתקן הפטרה חדשה אלא לקחת הפטרה קיימת, ועוד סמוכה יחסית ליום העצמאות.

אבל מהותית יש כל כך הרבה קטעי נביאים שמתאימים יותר ליום העצמאות שמדברות על קיבוץ גליויות ויציאה משעבוד מלכויות וירושת הארץ. הפטרה זו של עוד היום בנוב מדברת על המשיח, שעדיין לא הגיע בה' באייר.

אם היה לנו סמכות מן הסתם היו מתקנים לקרוא בתורה בעצמאות את פרשית "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה..." בפרשת ניצבים שעוסקת בקיבוץ גליויות ובירושת הארץ האחרונה.

והפטרה את אחת מהפטרות המדברות על עניין זה.

אגב בעניין אחר מעניין שבארץ ישראל לא קוראים את "שמור את חודש האביב" בדברים, כלל, מה שקוראים בשמיני של פסח בחו"ל.   וזה מוזר כי זה הרבה יותר מפרט על פסח ממה שקראנו היום על פסח שני או 2 הקריאות הקודמות בהם מוזכר פסח ב2 פסוקים. 

האמת, לא הכרתי אותו בכלל, אבל התגלגל לידי הספר שלו על דוד המלך, הופעמתי ממש. בחלק מהמהלכים זכיתי לכוון לדעתו, יש דברים משמעותיים שהוא מאוד חידד לי, בעיקר לגבי שורשי ההסתבכות של שאול המלך.

@הסטורי 

ראיתי שיש מי שטוען שזה היה בין ain sokhna ל ein bay

ששם יש צמחיה (כנראה ממעיינות כלשהן) ממש קרוב לחוף הים

כתוב ביונה "ותבלעני מצולה בלבב ימים, סוף חבוש לראשי" שלפי ההקשר יותר מתאים שמדובר על אצות ביונה.      כך שסוף גם יכול להיות אלמוגים.

המפרשים מסבירים שזה אצות/ים סוף

 (ולא ציטטת את הפסוק נכון)

יונה מתאר את הים, לא טביעה בנהר

"חלק ב ""מרכבות". 

עתה יספר איך נטבעו בים, והנה "מרכבות" פרעה הלכו בראש, ושלישיו וגבוריו הלכו אחריו, 

וידוע ששפת הים אינו עמוק כ"כ כמו אמצע הים, ועל שפת הים גדל הסוף ולכן נקרא ים סוף, נמצא שפרעה עמד באמצע הים ששם נקרא ים, ע"כ אמר מרכבות פרעה ירה בים, 

ושלישיו עמדו בשפת הים ששם נקרא ים סוף.

גם דעתי האישית שלא מסתבר שסוף זה אצות או אלמוגים 

כי כשהחביאו את משה בתיבה כתוב "ותשם בסוף על שפת היאור" וזה כנראה צמחייה גבוהה (כך אני הבנתי לפחות)

יש עוד ראיות שהוא מביא שם... כמו שזה יכול להתאים ל"בין מגדול ובין הים" והמקום עצמו מכיל שטח של מחנה ישראל שלוש פרסאות על שלוש פרסאות

 כדאי שתראה עצמך וזהו

גם מים מלוחים וגם מתוקים.

לכן הסוף אצל תיבת משה זה קנה או סוף שלנו, והסוף ביונה זה אצות - יונה מתאר את טביעתו בים, קנה סוף לא גדל בים, והתיאור כאילו אצות חבושות לראשו כטורבן הרבה יותר הגיוני. כנל סוף יכול להיות אלמוגים, דהרי נתפסים בגמרא כמין צמח

הסתכלתי בפסוק שהבאת מיונה, ואני רואה שהרד"ק מפרש שזה צמח שלפעמים גדל בשפת היאור או הים, ולפעמים בתוך המים

"הסוּף הוא הגומא. ויש ממנו גדל על שפת היאור או הים, לפיכך נקראים סוּף, שגדל על שפתו סוּף רב. ויש ממנו שגדל בקרקע הים בעיקרי ההרים, והוא הקורין לו אלג"א בלע"ז (אלמוגים), והוא דק וארוך ונכרך בראשי הדגים. וזהו שאמר: סוף חבוש לראשי." 

בכל אופן, אפשר בקלות ללכת עם הטענה שזה צמחיה על שפת היאור כמו המלבי"ם

אבל תצפה בסרטון זו לא הראיה היחידה לדבריו...לדוגמא המקום הזה הוא די סגור שאין לאן לברוח וגם מכיל ממש כמו גודל מחנה ישראל. 

ולא סביר שכל ים סוף ייקרא על שם מעיין קטן בחופו.

אגב לזכרוני אלג"א זה אצות.  אלמוגים זה קורא"ל.

אבל זה לא משנה, נראה שכל הצמחים הגדלים במים נקראים בשם סוף.

מהרדק משמע שגם קנה וגם אצה זה נכלל בשם סוף.

(גם אני זוכר שאלמוגים זה קורא"ל (כמו באנגלית) הסוגריים זה במקור שממנו העתקתי)

אתה שואל שאלה טובה על פירוש המלבי"ם, אין לי תשובה ולא מספיק בקיא בפסוקים

מצד שני יכול להיות שסוף זה רק אצות או קני סוף ולא אלמוגים,   כי שניהם ירוקים ארוכים ורכים בניגוד לאלמוגים

ונשמע קשה שכל הים נקרא כך בגלל מעיינות קטנים

הוא אומר שרק איזור החוף נקרא ים סוף

"ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים"

"ורוח נשא את הארבה ויתקעהו ימה סוף"

לא סביר שזה רק החוף.

...אבל בפסח וגם בקורבנות (חוץ מתודה) יש איסור מוחלט על חמץ.

השאלה היא האם יש איסור מוחלט על גאווה (אפילו על הסכמות כמו שגורס רב פפו)

או שמינית שבשמינית כמו שבגמרא

עצם זה שאנו מצווים להביא את החמץ בשבועות לה', שסימן שאחרי שהשרשנו בליבנו את הענווה הגמורה בפסח, יש אחר כך מקום לחמץ.

סתם רעיון שעלה לי כרגע, אולי זה שדווקא בשבועות חג מתן תורה רק אז מביאים את החמץ, זה אולי אומר שדווקא תלמיד חכם שיש בו תורה יכול להיות עם קצת גאווה (גאווה במובן שיש לי בעולם ערך ייחודי שאין לאף אדם אחר ואני מסתכל על העולם דווקא מנקודת המבט שלי, כי כך ה' ברא אותי, ואולי זה הכוונה "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם")

למה הלכתי ללמוד ולהיבחן או למה בשנתיים האחרונות לא נבחנו נשים כלל?

שברכת גאולה היא בקשת גאולה מהצרות הנוכחיות, לא על מה שאנחנו קרואים לו גאולה.

ברכת הישועה היא על הגאולה ממש.

אני חושב שזה הוכח מהגמרא במגילה, אולי זה היה בפירוש עליה

השלמת תהליך הגאולה זה בהשיבה שופטינו, בונה ירושלים, צמח דוד ורצה

הבקשה על תהליך הגאולה בכללו הוא בברכת צמח דוד - מצמיח קרן ישועה - שאליה התכוונתי.

עריכה: אחרי שקראתי שוב את הרש"י שעליו התבססתי (ונראה שגם אתה), השאלה המקורית של השואל היתה על ברכת צמח דוד ולכן קיבוץ נדחי ישראל ובונה ירושלים לא רלוונטים לתשובה

יציאה משעבוד מלכויות.  "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות".

בברכת קיבוץ גלויות מבקשים הן על קיבוץ גלויות והן על עצמאות - "תקע בשופר לחירותינו".

מצמיח קרן ישועה זה בקשה על ביאת המלך המשיח, שזה די סוף תהליך הגאולה

....מצד אחד למדתי מאנשי חבד את תפישתם לגבי ההבדל בין ישועה לגאולה.

זה נראה לי הפוך מדבריך. ישועה לדידם זה ההתחלה לא הסוף.

אגב על פי מדרש תנחומא יב הברכה על הישועה הוצאה מתפילת 18:

"טוֹב, בַּגִּימַטְרִיָּא שְׁבַע עֶשְׂרֵה. תְּפִלָּה, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. הוֹצֵא מֵהֶן בִּרְכַּת הַזֵּדִים שֶׁתִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה, וְאֶת צֶמַח דָּוִד שֶׁתִּקְּנוּ עַל שׁוּם בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי"

ישועה זה על המשיח בסוף, אחרי קיבוץ גלויות השבת המשפט ובניין ירושלים וחזרת מלכות בית דוד.

אולי יש מימד של ישועה פרטית או דורית שהיא ישועה אפילו מהפריץ. אבל לא ב18

...את תפישתם של אנשי חבד לגבי ההבדל בין ישועה לגאולה.

תפקיד המלך המשיח זה להנהיג את עם ישראל פוליטית מתוך ראייה ערכית של ערכי קודש שהוא ידע ברוח הקודש שתשרה עליו "ונחה עליו רוח ה... והריחו ביראת ה...והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מותניו והאמונה האזור חלציו".  תחת הנהגותו את עם ישראל העולם כולו יתוקן.

בברכת בונה ירושלים זו בקשה על חזרת מלכטת בית דוד.   בצמח דוד זו בקשה על מלך בית דוד מסוים - המלך המשיח שתשרה עליו רוח הקודש ויתקן את העולם כולו.

...דווקא תיקון עולם.

אנחנו מתפללים כל בוקר:"כן יהי רצון ורחמים מלפניך ה' אלהינו שנחיה לשמור חוקיך בעולם הזה ולימות המשיח, כדי שנזכה ונירש טוב לחיי העולם הבא".

יש רק צד אחד - מרכז הקדושה הלאומית הממלכתית הפוליטית והחברתית של עם ישראל בכל המישורים.    בתוך מרכז זה המקדש שוכן, שמייצג את הקודש הנבדל מהמציאות שבא לשכון בתוכה.

במילא כל ירושלים נחשבת "לפני ה' " ואוכלים בכולה קדשים קלים, כמו בכל הרואה בשילה.

או כמו שהמשכן שכן במרכז מחנה ישראל, ובמילא אוכלים קדשים קלים בכל המחנה.

בחירת ה בירושלים באה ביחד עם הבחירה בבית דוד, כמובא בתהילים בשמואל ובמלכים.

דברים שזכורני ששמעתי מפי הרב וייצן שליט"א:

גאולה זה דבר שעובר דרך עם ישראל. לדוגמא, עם ישראל נלחם ביוונים ומנצח. יש פה מצד אחד הופעה של הקב"ה, ומצד שני התאמה של עם ישראל לאותו אור גאולי. ישועה זה משהו שרק ה' מופיע בו, משהו א-לוהי שהנברא עומד חסר אונים ומחכה שה' יגאל אותו  (גם לשונית זה מסתדר נהדר, תחשבו על זה).

ברובד הגלוי לכאורה גאולה יותר עליונה, אבל יש בחינה שבישועה יש אור יותר גדול (כך הרב אמר בשיעור). ואכמ"ל.

אפשר גם לומר על דרך הפשט שגאולה זה ההיפך מגלות (מהר"ל נצח ישראל פרק א'), ולכן גאולה כמו שכתבו פה זה פשוט חזרת עם ישראל לארצו, מבלי שהוא משועבד לעמים אחרים ויש לו ממלכה משלו (ורוב העם פה). ישועה לעומת זאת זה לא בהכרח בהגדרה הזאת, אלא כל הצלה של עם ישראל מאויביהם יכולה להיקרא ישועה.

כמו גאולה בברכת גאולה ב18. נראה שגאולה זה הוצאה מדבר שלא שייך.  כמו גאולת שדה.

ולכן גאולה זה גם הוצאה משעבוד מלכויות.

אם ישועה זה שאנו חסרי אונים, איך זה מסתדר עם מלך המשיח בברכת מצמיח קרן ישועה? וקרנו תרום בישועתך

... המושג גאולה הוא גאולת העם כלומר ימי משיח:

" בניסן נגאלו כדאיתא בתשרי עתידין ליגאל אתיא שופר שופר כתיב הכא תקעו בחדש שופר וכתיב התם (ישעיהו כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול ר' יהושע אומר בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל"

אגב כבר נגאלנו בניסן. פשוט עד שהגאולה מגיעה היא צריכה להבשיל 21 יום, כמו 21 ימים עד שאפרוח יוצא מהביצה.  ולכן יש 21 ימים בין ליל הסדר ל ה באייר שאז נגאלנו משעבוד מלכויות. ולכן אוכלים דווקא ביצה בליל הסדר. כך ראיתי שכתב הרב אורי שרקי.

אבל ייתכן שהמשיח וגאולת העולם כולו תהיה בתשרי

גאולה זה פשוט דבר שלם יותר, שמגיע עם חיבור, כמו שאמרתי. ההבדל בין ברכת גאולה לשאר הברכות הוא שברכת גאולה זה על היחיד, שייגאל ("קרבה אל נפשי, גאלהּ"). אנחנו מבקשים שנפשו של היחיד תגיע לשלימותה, תצא מכל השעבודים, תשב בארצה (תהיה במקומה, נינוחה ושלווה), ותמלוך (ולא שהגוף ימלוך או שהנפש הבהמית תמלוך).

גאולת שדה זו החזרת השדה לבעליה המקוריים, להעמיד את הדבר על מצבו הטבעי המקורי וכפי שהוא צריך להיות, וכמו שהמהר"ל בנצח ישראל פרק א' כותב שהגאולה (=ישיבת ישראל בארצו) היא המצב הטבעי (אגב, רש"י איתך, אבל אני חושב אחרת).

בהיסתוריה בהתחלה תהיה גאולה, ואז תהיה ישועה. הרב וייצן אמר שבתחיית המתים יתגלה העניין של הישועה, שזה לא תלוי בנו (אמנם זה לא לפי הרב זצ"ל בלנבוכי הדור....😅). הוא דייק את זה במה שאנחנו אומרים בשבת בבוקר: "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים".

אם כן מה זה "וקרנו תרום בישועתך"? קרן לא נשמע חוסר אונים

ראה נא בעניינו וכו' וגאלנו גאולה שלימה ברוך אתה גואל ישראל-כאן בקשת הגאולה היא בעיקר בסור מרע ריבה ריבנו וכו'.וזו אכן גאולה.

לעומת את צמח דוד עבדך וכו' מצמיח קרן ישועה .שזו הצמחה, עשה טוב לא רק הסרת הרע.וכן יש כאן גם בקשה שהיא פרטית יותר מצמיח קרן ישועה לפרט ולכלל.

אמנם גם הרב דב ליאור פוסק כך,

ועדיין - לדעתי רוב מוחלט של מי שנמנעים מאכילת קטניות בפסח, נמנעים גם מהקטניות שהרב ליאור מתיר (כגון שעועית ירוקה ובוטנים)

בטח אצל מי שכתב את הכתבה אוכלים בפסח אפונה ושעועית, והוא לא חשב אף פעם שמישהו עושה אחרת

(המנהג של ההורים שלי, עוד מחו"ל, זה שמותר שעועית ירוקה אבל לא אפונה.

וראיתי שהרב מרדכי אליהו כתב ש'בירושלים נהגו האשכנזים לאכול קטניות ירוקות')

כי הקהילה האשכנזית בירושלים הוא ברצף רק מימי תלמידי הגר"א [תחילת המאה ה19 למניינם], אחרי כמאה שנה שלא הייתה קהילה אשכנזית בירושלים.

מרוקאים נמנעים מקטניות באופן חלקי, וזה רק דוגמא אחת

ספרדי שנמנע מקטניות, יכול בהחלט ללכת לפי פוסקים ספרדים שמתירים קטניות באופן חלקי.

לק"י

אז בעקבות הפסיקה של הרב אליהו, אנחנו נאכל עוד קטניות ירוקות.

יש גם מרוקאים, שאוכלים רק קטניות ירוקות (ת'כלס זה כמו ירקות, לא כמו קטניות שיכלו להתערבב עם חיטה).

יחד עם שחיטת הפסח בבין הערביים שלפניו, אבל העיקר זה הלילה "ועשית פסח לה' אלוקיך...ופנית בבוקר והלכת לאהליך".    התורה פרשת אמור אומרת שהפסח מתחיל בהין הערביים של יד, ובשקיעה כשניכנס טו, מתחיל חג המצות יחד עם הפסח, לא במקומו.

זה כמו נגיד שהחופה בערב אבל כיסוי ההינומא הוא לפני השקיעה לפעמים, ובערב מתחילים גם החופה וגם ימי 7 הברכות.   כך הפסח הוא בעצם הלילה הראשון של חג המצות, (ולא מה שלפניו) מה שאנו מכנים כיום ליל הסדר (רק שאצלינו אין את שחיטת הפסח בין הערבים שלפני ליל הסדר

פסוק אחד אומר: "ובחודש הראשון, בארבעה עשר יום לחודש: פסח לה'"

ופסוק אחריו אומר: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה: חג. שבעת ימים מצות ייאכל"
 

זה מופיע בספר במדבר. כמובן שבהלכה למעשה יום יד' הוא נסמך ליום טו' ואינו דומה ל"חג פסח" שלנו, אבל הרעיון עצמו של החלוקה הוא די מפורש.

יום יד' עיקרו הוא הקרבת פסח.

יום טו' עיקרו הוא אכילת מצות.

ליל הסדר הוא המזיגה והחיבור שלהם זה בזה. על מצות ומרורים יאכלוהו.

טו, כך שרובו נמצא בליל טו.   כמו שכתוב בדברים "ועשית פסח לה' אלוקיך...ופנית בבוקר והלכת לאוהליך".

בויקרא ובבמדבר התורה רק אומרת שאותו פסח מתחיל כבר מצהרי יד וממשיך לליל טו, לא באה לשלול את ליל טו כ"פסח".

אגב זה לא כל יום יד, רק צהריו אחרי חצות "בארבעה עשר לחודש *בין הערביים* פסח לה' "

עד כאן תורה שבכתב. על זה באה תורה שבעל פה, והגדירה הלכה למעשה דבר אחר. אין כאן מחלוקת אלא דיון בשני מישורים. 

על רובד ראשון.

זה כמו לומר "בא בתשרי מתחילים הימים הנוראים, וב י בתשרי יום כיפור" זה לא אומר שיום כיפור לא כלול בימים הנוראים, אלא שזה עניין נוסף מוסף על הראשון.

כך הפסח מתחיל בצהרי יד, ובליל טו נוסף עליו גם חג המצות.

ואי אפשר להתעלם מהכתוב בדברים שכותב "ועשית פסח לה' אלוקיך צאן ובקר...ובישלת ואכלת...ופנית בבוקר והלכת לאהליך.  שבעת ימים תאכל מצות" שם רואים שהלילה הוא עיקר ה"פסח".   וכן בכל הנביאים לעשות פסח בירושלים כולל את ליל הסדר.

בסוף הפסח הוא על שם שפסח ה על בתי ישראל, וזה קרה בליל טו, לא ביד

גילוי נאות: עוד לא קראתי את המאמר. מה שדיברתי איתך עד כה זה על סמך זיכרון רחוק של שמעתי מפי שמעתי של הרעיון הזה. 

יד הוא יום ההכנה, טו הוא יום היציאה - ליל הסדר הוא נקודת המפגש.

אין טעם לכל הדיון הזה לפני קריאת המאמר. לאחר שנלמד אותו, נשוב לדון.

כל ליל הסדר מתקשר לפסיחה על הבתים ומכת בכורות, ושילוח פרעה באמצע הלילה את ישראל.

ההכנה ביד בפסח מצרים היתה ממש סמוך לחשיכה, וגם בפסח דורות זה ב2 שעות האחרונות של היום. למעט כשפסח יוצא בערב שבת וכו'.

זה כמו לומר שסעודת ליל שבת היא נקודת המפגש בין יום שישי, שבו אומרים לכה דודי, לבין שבת. זה לא נכון. קידוש ליל שבת הוא מצוות העשה היחידית בכל שבת.     כך ליל הסדר הוא עיקר חג הפסח-מצות.     ההכנה אליו היא בצהרי יד, ואילו המשך השמחה זה ב7 ימים הבאים.

אקרא אותו.  תודה   

זה אכן יום מיוחד ושונה משאר ימים טובים.

בכל מקרה, להלכה וודאי זה נסמך לחג המצות. ולאגדה זה וודאי נראה כחילוק חלקי מהמקרא.

אתה מוזמן להמשיך להתווכח עם הרב יואל בן נון.

היא הכנה לליל הסדר ליל טו.

"לעשות פסח" בדברים ובנביאים זה לעשות ליל סדר, יחד עם הקרבת הפסח שלפניו ואכילתו בלילה. עיין ביהושע מלכים דברי הימים ועזרא.

ההכנה ביד בפסח מצרים היתה בשביל מה שיקרה בליל טו. פסח על שם הפסיחה בליל טו.

איך "חג פסח" חל שלא ביום הפסיחה?

עדיין לא קראתי את הרב בן נון, אבל פשט המקרא חולק עליו, וכן מנהג ישראל לדורות, שרואים בליל הסדר את הדבר החשוב ביותר

"כבוא השמש" מלשון ספר דברים.

איך יום שלם הוא חג בגלל 2 השעות האחרונות?

לא נראה שליל הסדר הוא מזיגה בין חג פסח לחג מצות, אלא שליל הסדר הוא עצמו הפסח (ולא חג הפסח , כי פסח בתורה לא מוזכר בלשון חג, רק חג המצות), ואילו צהרי יד זה ההקדמה וההכנה ללילה

מטו' והלאה זה חג "המצות".

ואילו במעבר ביניהם, יש חובה לאכול פסח ומצה. אני יכול בהחלט לראות פה את החיבור הנאה.

בכל הקרבנות שלמים אם נטמא הבשר זורקים הדם, ואילו בפסח אם נטמא הבשר לא זורקים את הדם. הגמרא אומרת שהסיבה היא שבשונה משאר השלמים, הפסח עיקרו בא לאכילה.  

אכילת הפסח היא בליל טו.

גם בפסח מצרים מטרת מריחת הדם בי"ד היה בשביל הפסיחה בליל טו

ליל הסדר בתורה נקרא "פסח לה' " ואילו כל 7 ימי החג נקראים "חג המצות".

זה כמו ההבדל בין חתונה ל7 ברכות, או להבדיל לוויה ושבעה.

התורה פשוט אומרת שליל הסדר מתחיל מצהרי יד, כי הקרבת הפסח היא התחלת ליל הסדר.   עובדה שבחומש דברים ובכל הנביאים לעשות פסח זה לעשות את ליל הסדר.

גם בימינו החלוקה בין ליל הסדר לשאר הימים ברורה - הלל שלם מול הלל חסר, חיוב לאכול מצה מול מצה רשות, חיוב בעליה לרגל ללון בירושלים היום הראדון לעומת שאר הימים.   חלוקה שאין למשח בסוכות בין הלילה הראשון לשאר ימי סוכות.

הטעות של חלוקה בין יד לטו נובעת ממחשבה שהקרבת הפסח באחר הצהרים של יד מנותקת מליל טו, כאשר כבר בפסח מצרים ההקרבה היתה כהכנה לפסיחה בערב, דהיא העיקר. ואגב הקרבת פסח היתה בדרך כלל ב2 האחרונות של יד, ממש לפני הערב של טו, כך שרוב יד היה יום רגיל, חוץ מאיסור אכילת חמץ מחצות והלאה. זה כמו שבימינו קבלת שבת היא בשעה האחרונה של שישי לעיתים, ולא בתוך שבת עצמה

"ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא ה*לילה* הזה לה' - שימורים לכל בני ישראל לדורותם"

הרבה מאוד מפרושי הראשונים, מקורם בדברי חז"ל ומדרשים מדורות שלפניהם. בפירוש רש"י על התנ"ך למשל - כמעט הכל, חוץ ממקומות מעטים בהם כותב לשון של "נראה לי", או "ופשוטו של מקרא" - הוא ציטוט ממקורות שלפניו, מהש"ס, ממדרשי ההלכה או ממדרשי האגדה ומליקוטים קרובים לדורו, כמו ר' משה הדרשן.

הראשונים, ושוב, רש"י הוא דוגמא מובהקת לכך, כמעט לא ציינו את מקורותיהם. כמעט הפוך, כשרש"י מציין את מקורו, כמעט תמיד זה כשיש סיבה ספציפית, למשל כשמביא דעות חולקות יציין: "זו דברי תלמוד שלנו, אבל אגדת ארץ ישראל וכו'".

נכון שיש עניין באמירת דבר בשם אומרו, אבל יש גם עניין בקיצור הלשון, הן כי בדורותיהם כל עותק ועותק, סופר היה צריך לשבת ולכתוב עם קסת דיו אות, אות. ממילא ככל שהפירוש יותר קצר - יש יותר סיכוי שיועתק בכלל וממילא יועיל לאנשים שיגיע אליהם. שנית - לטובת הקוראים. נוחות הקריאה וההבנה היא כשהפירוש רצוף. ככל שהפירוש יותר קצר ותמציתי, הלומדים יוכלו ללמוד אותו יותר בקלות. היום בדפוס, אפשר לכתוב ברצף ואת המקורות לציין בהערות שוליים או באותיות קטנות שהקורא יכול לדלג עליהם.

ממילא מאוד התקבל בעולם, להגיד דברים בשם רש"י או מפרשים אחרים, גם אם מקורם הקדום במדרשים.  במיוחד שפירוש רש"י כפי שהוא התקבל בישראל, עד כדי שהשו"ע פוסק שקריאתו נחשבת כתרגום והאחרונים ממליצים על לימוד קבוע שלו בנוסף לתרגום.

ממילא גם אנשים זוכרים דברים מרש"י, כי עליו עוברים מידי שנה, בעוד על המכילתא, גמרא בזבחים, מכילתא, ספרא, ספרי, בראשית רבה או תנחומא - עברו אי פעם אם בכלל.

ממילא איני רואה שום עניין בהתאמצות להציק לדרשן שמצטט מרש"י ולא מציין את המקור. כמובן, מי שרוצה לעיין יוצר, מומלץ לעיין במקורות.

סתם מרגיש לי טרחני ולא נחוץ, אדם ששומע מדרשן כתוב ברש"י / רמבם/ וכו' וכו' לא באמת ילך ויחפש מאיפה רשי הביא את זה(ואלו שכן הם ממש מעטים ביחס לכלל), הוא ילך לרשי וירווה צמאונו. שוב אשריך דודי ורעי

... לרש"י היו קשיים אובייקטיבים בכתיבה כשמדובר במקורות אבל דרשן שאומר את

הדבר צריך להשתדל לדעת את המקור. הרי יש ענין גם בכל האומר דבר שלא מפי אומרו.....

בכל מקרה הנק של השרשור הייתה האם להעיר לדרשן שמביא פרשן ולא מביא מאיפה הפרשן הביא את הדברים(כמו נניח רש"י) וזה בעיניי טרחני ולא נחוץ.

רשי ידע מה הוא עושה והכל היה מדויק

הוא לפעמים לא פירט מהסיבה הפשוטה שנלך ללמוד אנחנו ..

לכו תלמדו רש"י על התורה תנתחו את הפרשנות שלו

... את רש"י אפשר להבין אבל מדרשן , שבדרך כלל מאריך בדיבורו ואין לו

את האילוצים שלרש"י היו בכתיבתו, הייתי מצפה שידייק ויקיים מה שאמרו חז"ל:

"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

כמובן להעיר בשקט וביחידות.

אם עכשיו אני שומע מדרשן רש"י כותב על פסוק מסוים פירוש כזה וכזה, והפירוש הזה מקורו במדרש מסוים, והדרשן לא ציין שזה ממדרש פלוני, זה טרחני ולא נחוץ ללכת להגיד לו את זה, מה הקטע? עד כדי כך חשוב לכבודו כל האומר דבר בשם אומרו? זה כתוב ברשי והדרשן ציטט רש"י מה בוער לך? ללכת בסוף הדרשה כמו איזה קדוש מעונה ולתפוס אותו בצד "חזק וברוך, רק פירוש x מקורו במדרש פלוני" הייתי מצפה שיענה לך "אוקיי ו...? אני ציטטתי את רש"י.."  סתם טרחני ולא נחוץ כאמור.

ישום האמרה של רבי אליעזר ורבי חנינה.

תקרא מה אומר הרב יצחק לוי בנושא:

המביא דבר בשם אומרו | תורת הר עציון

מפרט עליו אלא רק אומר לנו שהוא קיים ..

רש"י כן כותב לפעמים מקורות . אנשים שפחות ניתחו את רש"י, לא יודעים באמת את הכללים שלו..איך לגשת לאן לגשת וחבל כי הוא היה גאון .

ואתה יודע משהו חבל שלא מלמדים בישיבה איך לגשת לרש"י כי אם היו לומדים לעומק.. היו מבינים שלרש"י יש כללים

למה הוא הביא לפעמים מדרש ולא הלך לפי הפשט, ולמה דווקא בחר את המדרש הזה, ולמה לפעמים יותר ממדרש אחד? הביא כמו שהוא או שינה אותו?

הוא ידע טוב מאוד מה הוא עשה 

המימרא של "דבר בשם אומרו" היא אגדתא. היא לא הלכה ולא מתיימרת לקבוע הלכה. זו אמירה רעיונית שכמו שאתה רואה אף אחד לא הבין אותה ככלל מחייב. מי שרוצה להתאמץ עד כדי כך, יבושם לו. ומי שלא, יבושם גם לו.

....מי שזה לא חשוב לו ראוי שלא יבזבז את זמנו ולא יגיב לשרשור "לא חשוב"

כי הוא עלול להכשל בירידה לויכוח סרק חסר תכלית .

במקום לקבל ביקורת...גם זו דרך להתמודד.

וגם לא הבנתי איפה טעיתי? בזה שחיזקתי את הדברים של הדוד היקר לעיל? מה אתה משטרת המחשבות ? 

לפעמים נדמה לי שיש אנשים שבשבילם לשמוע משהו שמנוגד לתפיסה שלהם גובל ממש ביהרג ובל יעבור..קצת פרופורציות אח.

...1.קודם כל להמעיט בחשיבות הדיון זה ממש לא בקורת, זה משהו יותר מכוער.

2. "לדוד היקר" יש הסטוריה של השמצות כלפי ולכן אני לא מתייחס לתגובותיו. כאחד שמחזק את דעותיו מצאתי

לנכון להעיר לך.

3.אין כאן שום עניין של פרופורציות, ניגוד תפיסה או משטרת מחשבות. לא יודע איך הגעת לזה.

אלא ברכות שבח שתיקנו אותן לומר עם קריאת שמע. לכן אפשר

שו"ת הרשב"א חלק א סימן מז

וראה שם את הראיות היפות שלו

ובית יוסף אורח חיים סימן מו

כתוב שעשו משתה ויום טוב בזמן הנס המקורי

בדרך הפשט זה כנראה בנוי על הפסוק "תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה"

או העניין של זכירת מעשה עמלק בהתבסס על הדרשה "זכרהו על היין" (מה הקשר בין יין לזכירה? שאלה בפני עצמה)

ומכאן העניין לשתות לרוויה

בדרך הרמז זה תיקון למשתה היין של אחשוורוש

השפת אמת אומר שזה מקביל ל"אבוא אל המלך אשר לא כדת" שזאת מהות פורים

אבל "מה קשור" (כמובן, שואל בענווה, זה רק לצורך השאלה) עד דלא ידע? איך זה עולה מסיפור המגילה?

צריך להשתכר. כי עם כל הישועה המופלאה, לא קל לחגוג חג על זה שעמ"י אמנם ניצל, אבל עדיין חי בגלות, ובפרט שהיה יכול לעלות לא"י שם יש בית מקדש עומד על תילו (ויש חולקים) אבל לא רצה.. (וזה שמרדכי ושאר החכמים לא עלו היה בטח בגלל שרצו לשמור רוחנית על העם).

ולמה באמת חוגגים כ"כ? כי זה מראה את עומק החיבור של ה' אלינו, אפילו יותר מאשר בחגים אחרים. או יותר נכון- החיבור המיוחד שראינו בחגים האחרים מתבטא בפועל בהצלה שבגללה חוגגים את פורים.

חז"ל דיברו בלשון גוזמא. כוונתם הייתה שיש לשמוח, ואין שמחה אלא בבשר ויין. באמת? אדם לא יכול לשמוח שנולד לו בן? בוודאי שכן. אלא, שבשר ויין זה דברים משמחים. לכן אמרו חז"ל שצריך לשתות.

לא שרק מתוך שכרות יהיו שמחים, אלא שיעשו דברים כיפיים, יאכלו דברים טעימים, שיחגגו וישמחו.

לפני שנתיים קראתי מאמר נפלא ביותר של הנתיבות שלום על פורים, שזה סייעתא דשמיא מופלאה ביותר שליטבאק כמוני פתח מאמר חסידי, קרא את כולו, וגם נהנה, שבמאמר הוא אומר שבעצם 'לבסומי בפוריא' לא להתבסם מיין, להתבסם מפורים! להיות שמחים מעצם הפורים ושיכורים משמחת הפורים ולא מיין! קיבלתי את דבריו, לא שתיתי טיפת אלכוהול, הלכתי לחלק משלוחי מנות לר"מים שלי, שהיו בטוחים שאני שיכור כלוט, ואצל אחד מהם שתיתי כמה לגימות וויסקי וזה היה כל האלכוהול ששתיתי באותו פורים.

שחזל התבטאו דווקא בפורים בלשון גוזמאית כזו?

לפי מה שאתה טוען, היו צריכים לומר זאת על כל חג, ובמיוחד חגים מן התורה שבהם שייכת שמחה מדאורייתא ("ושמחת בחגך" וכו')

ניתן גם להסביר שבפורים נצרכת ההדגשה הזו, "עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כדי להדגיש שהיה פה נס, ולא רק צירוף מקרים וטבעי ומלך הפכפך שאוהב את אשתו, אלא כולם היו כמו 'שיכורים' (ואחשוורוש היה באמת שיכור רוב הזמן ), וצירוף המקרים האמיתי, הנסתר, נעשה בידי הקב"ה (כמו שיכור שהוא נשלט על ידי אחרים וחושב שהוא עצמו שולט במצב... זכור לי שכשהייתי ילדון הייתי באיזה מקום בפורים וראיתי שני אנשים גוררים מישהו חצי רדום שצועק להם מתוך ערפול מוחלט "אני לא שיכור! אני לא שיכור!")

וגם כמו שהזכיר "נוגע, לא נוגע" - פורים הוא חג די עצוב. הכל נשאר כמו שהיה לפני כן, לכאורה לא הייתה התרוממות, וצריכים להשתכר כדי לא לשים לב לזה ולשמוח באמת בנס שעשה עימנו הקב"ה... אם כך זה אולי כן ביטוי מעט גוזמאי של חזל, אך בהחלט יש בו מסר ספציפי לחג הפורים.

מי שהיה חי בתקופת מלחמת ששת הימים יוכל להזדהות עם זה, שהיו בטוחים שכבר זהו, עומדים להימחק, ופתאום נש ופלא הכל השתנה.

חוץ מזה, שהביטוי "אין שמחה אלא בבשר ויין" מופיע בהקשרים של שמחה בשלושת הרגלים. למה דווקא בפורים נקטה הגמרא לשון גוזמא? כי באמת היה פה נס אדיר, וצריך לשמוח על זה. למה בפסח שותים ארבע כוסות? כי באמת היה פה נס אדיר.

יש לך היכרות אישית עם אחשוורוש? איך אתה יודע שהוא היה שיכור כל הזמן? אחשוורוש היה גאון בצורה בלתי רגילה, הוא סובב את כל 127 המדינות שתחת שלטונו כדי שיעשו בדיוק מה שהוא רוצה. כשהוא שולח שליחים לבקש נערה בתולה שתהיה המלכה, הוא מזמין נשים מכל העולם- כל עם יכול לזכות להיות מקורב למלכות, לכולם יש אינטרס להיות בשקט. ואז- הוא מורח אותם, נותן להם לחשוב שיש סיכוי. ובסוף- בוחר מלכה אלמונית, שאיש לא יודע מאיפה באה, וכל עם מייחס אותה לעצמו, וכולם מרגישים מקורבים למלכות. אחשוורוש היה איינשטיין של הדור.

אני לא רואה איפה העצב בפורים. אדרבה, בעקבות פורים עלתה קרנם של היהודים, ונמשכה בניית בית המקדש השני.

אם אתה רוצה לומר על ימינו, אז כל חג לכאורה 'נשאר' אותו דבר ושום דבר לא השתנה.

חוץ מזה, שאלכוהול זה מגעיל.

שלך יש היכרות רבת שנים עם אחשוורוש ;)

אחשוורוש אולי היה גאון, אבל גאון הפכפך, רודף נשים בצע ותאוות. לא סתם נמשלו בני פרס לדב אוכל בשר. בסדר, אז הוא לא היה שיכור, אבל הוא ודאי לא נהג בחוכמה, לשלוח פקידים כדי לקחת (בכוח) נערות מכל הממלכה ולפסול את בתוליהן של נערות רבות שכבודן יהא מחולל וישמשו כפילגשות נשכחות בארמונו של המלך - אולי בהתחלה אנשים הוקסמו מהאופציה לקרבה למלכות, אבל בסוף כבודן של כל כך הרבה בנות חולל, שלא בטוח שכולם שמחו מהקרבה אל המלך, (במיוחד אחרי שעמה של אסתר נודע). גם חז"ל הדגישו את כסילותו של אחשוורוש בעניין (מגילה יב ע"ב). 

כשאמרתי שכולם היו 'שיכורים' - הכוונה הייתה במובן המטאפורי..

אין הכוונה לומר ח"ו ששום דבר לא השתנה בפורים. אלא שעל פניו לא קרה שום דבר גאולי (אחד מהתירוצים של הגמ' לשאלה מדוע לא אומרים הלל הוא "עבדי אחשוורוש אנן" - נשארנו עבדים של אחשוורוש), ויותר מזה, קרנו של מרדכי ירדה בעולם התורה ("מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין"), ובניית ביהמ"ק לא נמשכה עד לימי מלכותו של דרייווש השני (ואחשוורוש עד סוף ימיו התנגד לבניין הבית - "עד חצי המלכות-דבר החוצץ ביני לבין המלכות").

ברור שקרו הרבה דברים טובים, ושהייתה זו אבן דרך בכיוון של תהליך חיובי. נס פורים הוא בהחלט נס מטורף, אבל להגיד שהוא נס של גאולה? על פניו זה קשה. בעומק זה ברור. נראה לי שאנחנו צריכים להיות אנשי עומק, אבל ביומיום, קשה לנו לראות את זה... אולי היין 'מכריח' אותנו להיות שמחים, ומתוך כך באים גם לבירור אמיתי של השמחה?

ואם אתה לא אוהב אלכוהול.. אז עם זה באמת אי אפשר להתווכח

בהחלט הוא היה תאוותן והתכניץ שלו התחילה להשתבש, אבל איפה כתוב שעמה של אסתר התגלה?

ולמה אתה סבור שלהיות פילגש בארמון המלכות זה כל כך נורא? מצבן של הנשים אז לא היה מזהיר ממילא, וכאחת מאלפי פילגשים שנקראת אל המלך פעם בכמה שנים זה חיים די טובים, אוכל על חשבון המלך, בית, יותר טוב כנראה מהחיים שלה כחקלאית בכפר נידח.

שמע, אפשר לומר שגם לא קרה שום דבר גאולי ביום העצמאות, ההר עודנו חרב והיהודים רק הולכים ומתדרדרים. גם היום ביבי מתנגד לבניין הבית, ואף על פי כן, זה שיפור עצום מהמצב שהיה לפני כן,פרעות תח ותט, פרעות קישינב, הקנטוניסטים, יתומי תימן, השואה- כל אלו היו נחלתנו מדורי דורות, ומדינת ישראל הביאה בשורה לעם ישראל, חידוש. יותר דמנו לא מופקר לכל דורש ללא שנוכל להגן על עצמנו, נוכל בהחלט לעמוד על נפשנו.

לכן אומרים הפוסקים שלא אומרים הלל בגלל שהמגילה היא הללה, ולא אומרים שאנחנו עדיין עבדי אחשוורוש. כי האמת היא שיש בהחלט מה לומר הלל.

היין דופק את המוח, אני לא מכיר אנשים ששתו כמה כוסיות והתחילו פתאום לחשוב מחשבות עמוקות כמה הנס אדיר. פשוט רצו חז"ל שנשמח, ובזמנם השתייה הייתה בעיקר יין. היו כמובן עוד סוגי שיכר, וגם חלב, אבל סתם ככה השתייה המשובחת הייתה יין. היום יש קולה, שאילו חז"ל היו מכירים אותה היו אומרים שאין שמחה אלא בבשר וקולה.

מה שמזכיר לי שבישיבת עוד יוסף חי סיפרו לי שכשהם היו בקבר יוסף הם היו מכינים עוף בקולה, וראוי להתבונן בזה, שאין שמחה אלא בעוף וקולה.

אלכוהול זה אכן גועל נפש...

אסתר אמרה את זה גם בגלל שהייתה עם אחשוורוש, הגויים מתייחסים לפילגש בצורה בזויה וכזונה לכל דבר מעניין, אולי הייתה מיועדת למלכות אבל התייחסו אליה בצורה נוראה, זה מופיע בכמה מקומות בגמרא, ובמגילה שרוצים להביא את ושתי ללא בגדים למרות שהיא מלכה,

לגבי אלכוהול זה טעם נרכש, וחוץ מזה יין יקר בדרך כלל טעים, הבעיה ביינות הזולים

הכי טעים לי ולא עושה לי כאב ראש

בניגוד לכל היינות האחרים שניסיתי

ולכן שותים יין כי בזכות זה ירדה ושתי מגדולתה ועלתה אסתר ובזכות זה נפל המן

כמו שכתבתי זה מופיע בכמה מקומות בחז"ל מה זה משתה של גויים כולל במסכת מגילה

כתוב להשתכר ביין,

אני לא יודע מה איתך, אני שאני שותה ב"ה יוצא לי חידושי תורה גדולים ויש לי שמחת פורים הרבה יותר עצומה, וכן הסביבה אוהבת שאני שותה כי אני יותר עדין ושמח וכו'...

ברור שמי שיחטא בגלל שכירות שיעשה כמו שכתוב ברמא שעשתה יותר מהרגלו

חידושי תורה גדולים? חידושי שיכורים.

כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי

יש אנשים מופנמים או עצובים שלא קל להם לפתוח בדברי תורה קולחים ויין יכול בהחלט לעזור

לא ברמה של שיכור כלוט אלא ברמה נחמדה וחביבה

ואני מתאר לעצמי שהחידושים מוכנים כבר מבעוד מועד

זה שאתה לא אוהב אלכוהול לא אומר שצריך להשליך את זה על כל ההלכה והמדרש ופשטם של דברים ולסובב הכל כך שיתאים לתיאוריה הזאת

סליחה @נשוי שמח 

מסכים. דמיינתי שיכור, אני חוזר בי.

ודאי שלא צריך, אבל גם לא צריך לפרש כל דבר כפשוטו, במיוחד כשהוא גוזמא.

אני כותב אותם ואחכ רואה ומראה לרבנים ומשבחים את זה,

עיין ברב קוק שכתב שזה אחת הסיבות לשתייה בפורים

סליחה שזילזלתי.

זה מסתדר לדעתי בעיקר אם הולכים לפי הרמ"א, שצריך לשתות רק יותר מלימודו.

דווקא מצה וסוכה פחות פשוטים לי, עם ישראל אכל מצות כי הקב"ה ציווה את אבותינו להכין מצות. בגמרא יש מחלוקת לגבי הטעם למצוות סוכה וגם שם זה קצת תמוה לי.

כמו כן, לפי הגמרא (ע"פ רש"י) במגילה מרדכי היה המוזג במשתה של אחשוורוש שעם ישראל שתה בו יין.

כשם שנעשה הנס ביין, של הריגת ושתי, 2 משתה היין עם אסתר, ומפלת המן על ידי היין, ומשמע שהיה שכירות, לכן ציוו אותנו להשתכר עד דלא ידע לזכר אותו הנס ושנדע איך נעשה הנס

וכן רשי על הגמרא הזו מפרש את מילת לבסומי, להשתכר ביין.

כל דבר בעולם כולל הסיטרא אחרא חייה מניצוץ אלוקי שבה,

לכן בשביל להפיל את הסיטרא אחרא לחלוטין צריך להוציא את הניצוץ האלוקי הזה שבה ולתקן אותו,

אך אם היה אומר ברוך המן שהוא לא שיכור אז יצא שמברך את החלק הרע שבהמן, לכן שהוא שותה ומתבלבל אומר ברוך המן משיכרות הוא מוציא ע"י כך את החלק האלוקי שבו, ואז נעשה התיקון...

הבן יהודיע הסביר, שהוא יתבלבל בין נס מפלת המן לנס העלאת מרדכי לגדולה, שיגיע למצב שהוא אומר שבזכות המן נעשה לנו נס כל כך גדול, ומפלת המן יותר גדולה מהעלאת מרדכי לגדולה, ובאמת העלאת מרדכי יותר גדולה ממפלת המן.

יש עוד הסברים, זה בקיצור,

ד"א אני זכיתי בעבר להגיע לשתי השיטות האלו 

ואלה שני דברים שונים מאוד, כרחוק מזרח ממערב, וכהיבדלות שמיים מארץ.

...."ונפשי כעפר לכל תהיה". שלוש פעמים ביום אנו אומרים זאת.

האם באמת כולנו מתכוונים לזה?

מתחילה היה לנו חסד וגבורה ונתקבענו על תפארת כלומר דרך האמצע.

הרי כתוב "ואתה שלמה־בני דע את־אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל־לבבות דורש ה' וכל־יצר מחשבות מבין אם־תדרשנו ימצא לך ואם־תעזבנו יזניחך לעד:"

צריך לדעת מחד ולעבוד בלבב שלם מאידך.

הרמבם כתב על דרך האמצע וגם הרב קוק דגל בדרך הזאת.

גישה קיצונית רק הביאה אסונות לעם ישראל.

לאי חשיבה עצמית.

להפך, גדולי הדור היו מאוד ענווים ומאוד חשבו בשכלם. לכן זה לא דרך אמצע.

אתה צודק שצריך את דאך האמצע בין ביקורתיות שכלית לתמימות שכלית, וכן דרך האמצע בין חידושים משכלי לבין התבטלות לתורה ולחכמיה ולכלל ישראל 

... היהדות כל כולה חשיבה עצמית. הגמרא, הפילפולים, הסברות ואפילו המחלוקות (לשם שמיים כמובן).

אבל לעשות את זה בכבוד ולא להגרר לקיצוניות.

האגרת ששלח הרב קוק לרב קפאח בעניין הזוהר היא דוגמא מאלפת של חילוקי דיעות

על בסיס של כבוד הדדי.

החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

... חילוני לא יקרב אל המזבח ולכן כהן הוא היחידי שלא כלול במושג.

שימוש מודרני מעוות את המשמעות האמיתית.

גם לעיתים "ארץ ישראל" בהלכה זה לא ארץ ישראל, אלא התחום החייב בכל המצוות התלויות בארץ (תחום עולי בבל).

או שקדושה במשנה זה לעיתים איסור כניסת טמאים ותו לא. או שחבר זה מי שמקפיד על טהרה

כל השאר נחשבים זרים לעניין הזה

...מקורם בארמית כגון המילים  דחליל= בדחילו, גלידה="הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" [הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי], כלומר קרח בארמית הוא גלידא.

....היחס בין עברית לארמית כמו היחס בין עברית לאנגלית.

התעלמת מהגמרא ,ספר דניאל ,הזהר, תרגום אונקולוס ועוד

כתבי קודש במסורת היהודית רק כדי להוריד את רמת קדושת

השפה הארמית לרמת "קדושת" השפה האנגלית.

התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

המילה "חילוני" היא תרגום למילה זר, בהקשר מסויים. תרגום לשפה הארמית, מכיוון שהיא לא עברית. הנסיון שלך להפוך את הארמית לשפה מקודשת ולהפוך אותה לחלק מהעברית מגוחך. ארמית היא השפה שדיברו בבבל. מכיוון שכך, גולי בבל השתמשו באותה שפה בכתיבת חיבוריהם. 

....מכוון שחילוני זאת מילה ארמית שהוכנסה לשפה העברית רצוי להשתמש בה במובן המקורי שלה ולא

לשנות את המשמעות.

"לשפה הארמית יש ערך מיוחד ביהדות מעל שאר השפות, ישנה מצווה מיוחדת לקרוא בערב שבת את הפרשה פעמיים ופעם אחת את התרגום שלה לארמית.

הגמרא מתייחסת לגבי המתפלל ארמית שהמלאכים אינם מבינים שפה זו(אפילו שכתוב שהם יודעים מחשבות אדם, הכוונה שאינם מתייחסים אליה כשפה ומימלא לא מתיחסים לתפילה ואין כאן המקום להאריך)" מאתר הדברות.

דין "זר" מדבר במי שאינו כהן. זהו.

ולשאלתך, חילוני הוא מי שאינו דתי.

...התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

וגם כשיחזרו בתשובה יקראו חילונים כי אולי תפקידם זה להתמקד בתחום החול

...רק ליהודים לא שומרי מצוות בזמן שהמשמעות האמיתית

כוללת יהודים ששומרי מצוות ואפילו חרדים שאינם כוהנים.

אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי.

בהרבה מקומות הכוונה לכל מי שאינו כהן (בקרבנות, שמן המשחה, תרומה וכו). אבל בפסוק 'ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים והזר הקרב יומת' הכוונה רק למי שאינו לוי. ת"י מתרגם לחילוני גם את 'לעם נכרי', 'לא תהיה החוצה לאיש זר', 'ויתנכר אליהם' ועוד
 

במדרש ויקרא רבה זה מופיע במשמעות הראשונה: 'משל לכהן שהיה מהלך בדרך נזדמן לו חלוני אחד אמר לו אלך עמך אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי'
 

בעברית החדשה המילה שימשה בהתחלה כמו Secular האנגלי - כלומר מי שלא משמש בתפקיד דתי ('איש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן'). מאוחר יותר זה הפך להיות כינוי למי שמחליט לא לשמור תורה ומצוות

חילוני וחילוניוּת

....בהסתמך רק על הכתובים ולא על המשמעות המודרנית:

"התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה."

"אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי."