פורום בית המדרש (עמוד 10)

זה מופיע איפה שהוא, לא זוכר.

לכאורה כן (מה שאמרתי מסביר למה מציאותית ה' לא עושה צרעת)

אולי זה גם קשור למצב העם שאנחנו עדיין לא במצב השלם, כי צרעת זה משהו שקשור למצב ההשגחה על עם ישראל לפי הרמב"ם.

אם יש מחלה כזאת סימן שזאת צרעת.....😉

גם הרמב"ם שאומר שזו השגחה, זו אכן השגחה פרטית שדווקא מי שדיבר לשון הרע קיבל את אותה מחלה.

ואם יהיה וירוס כמו קורונה שיגרום לצרעת, אז כהנים יטמאו או לא?

או שיש אותה לגויים. יכול להיות שהיא הוכחדה.

בפשטות אין אף סיבה לומר שלא יטמאו. אין אף תנאי בתורה לכך שצרעת חייבת להיות ניסית.

מה תעשה מעבר לכך ביחס לצרעת?

לשניהם כיום אין יותר מדי משמעות הלכתית (בטומאה יש עניין עליה להר הבית)

יש עניינים שהכהנים לא עושים ללא ייחוס ישיר. החזקה שמספיקה לברכת כהנים לא מספיקה להסגר כנראה כמו שלא מספיקה להקרבה. לכל הפחות לפי חלק מהדעות.

אבל אין מסורת אצל הכוהנים, כך שאי אפשר לאסור.

הרמבם מביא את הסימנים בלי מילה על מסורת. 

מציאותית אתה צודק, אבל כמו שציינו בשרשור, מציאותית  הדינים לא נוהגים כיום.

ברמת ההלכה שאינה למעשה (מכמה סיבות), הדין נכון בכל הערים המוקפות חומה.

ציינתי דווקא את שומרון, בגלל ההפטרה. בכלל תמיד תפסה אותי ה'פסיחה על שני הסעיפים':

שומרון של בית עמרי/אחאב היא עיר חוטאת - שיאים של עבודה זרה (אם כי אצל יורם היתה הטבה), שפיכות דמים, רדיפת נביאים, שיעבוד איש באחיו על רקע הלוואות בריבית ועינוי יתום ואלמנה, גילוי עריות, כישוף ומסתבר שיש עוד עבירות שלא פורשו לנו.

אבל, על מצוות שילוח מצורעים הקפידו כל כך, שאפילו כשיש אויב הם מחוץ לשער...

עיין עמוס על ממלכת ישראל "האומרים מתי תעבור השבת ונשבירה שבר והחודש ונפתחה בר, לעשוק עניים וכו'"   כלומר הוא מוכיח אותם שאמנם שבת (ואפילו מסחר) הם שומרים, אבל על עושק עניים לא.

"בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, והביאו לבוקר זבחיכם לשלושת הימים מעשרותיכם, וקטר מחמץ תודה" אמנם יש על זה פרשנויות.

חגגו את סוכות אמנם רק בחשוון (למרות ששי מפרשים שירבען עשה כך רק בשנה הראשונה).

נבות נסקל בטענה שבירך אלוקים (שקרית כמובן).

אחאב דורש בנביאי ה', (נביאי שקר).

באופן כללי היו המון בני נביאים בממלכת ישראל בימי אליהו ואלישע,  כך שכמו היום,  טוב ורע שימשו בערבוביא.

זה שהם עבדו את הבעל לא סתר שהם שמרו את רוב התורה (או בצורה מעוותת שלה) למרות שחיפפו בפרטים.

אבל לא ממצורעים אחרים, אגב (את זה שמעתי מהרב נבנצאל)

גיליון משכן שילה 963 - פרשת תזריע מצורע התשפ"ה.pdf 

עמ' 7

(לא מצליח לצלם מסך. אם אתה יכול תעלה את זה)

(הקדמה: לפי רבי ישמעאל במדבר נאסרה על ישראל אכילת בהמות כבשר תאווה והותרו רק שלמים

הרדצ הופמן מסביר שבעצם במדבר אחרי מתן תורה עם ישראל התעלה וחזר קצת למעמד שהיה לאנושות בזמן אדם הראשון עד נוח, כשהיה אסור לאכול בשר. רק בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, מופיעה הפרשה שמתירה אכילת בהמות בלי קרבן)

אולי עם ישראל לא חזר לגמרי לגמרי למעלה הגבוהה אלא רק מעט; ולכן התורה הנחתה את עם ישראל במדבר ל'מפחיתנות': גידול של בהמות לצורך אכילת בשר סדירה הוא לא תקין; ומותר רק לצורך קרבנות. אבל צידת חיה ועוף זה אקראי. לחילופין, בהמות נחשבות כחלק מהמשפחה - כמו שלא אוכלים את הכלב או את החתול וזה יותר ייתפס כרצח

(אני יודע, זה קצת הפוך מההסבר של הרב זצל על כיסוי הדם)

הרב קוק אומר כמו הרדצ הופמן נראה לי בחזון הצמחונות.

יש המסבירים שהשינוי בספר דברים זה בגלל חטא קברות התאווה, שבגלל שהתאוו לאכילת בשר ירדו ממעלתם האידאלית של אדם הראשון כמעט (שהוא לא אכל אפילו קרבות אגב),  השורש תאווה מופיע הרבה בפרשת היתר הבשר בפרשת ראה.

דווקא פשט כיסוי הדם הוא בגלל שאת דם הבהמה אמורים בויקרא לזרוק על המזבח כי הרי רק שלמים הותרו להם ולא חולין לאכילה, אז אין אפשרות בכלל לכסות דם בהמה. עובדה שכיסוי הדם מוזכר מיד אחרי איסור אכילת חולין בפרשה.

ועדיין, לשון התורה בפרשה היא שבשר זה רצח. "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". מה פתאום חיה ועוף זה לא שפיכת דם?

או, לחילופין, כי הבהמה היא חלק מהמשפחה כמו חתול או כלב. והחיה והעוף שצדים לא

זה שפיכת דם, והדם הוא יחניף את הארץ וארורה האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דם (כלומר איבוד לריק כוחות חיים, זה הכוונה שדם נשפך לארץ. גם אם הרג את הבהמה ללא דם).

בעוד שהקרבתה למזבח זה לא איבודה לריק אלא עילויה לגבוה, וזה הכוונה "וזרק הכהן את הדם על המזבח" שמובא כמה פסוקים אחר כך. זריקת הדם מבטאת את זריקת נפש הבהמה לגבוה.

לכן אם לא הקרבת אז רצחת

אבל התורה לא יכולה לכתוב על חיה ועוף 'דם שפך' אם היא מתירה אותם גם בלי הקרבה.. אז נשאר לשאול למה היא התירה אותם, ועל זה ניסיתי לענות

אבל מצד שני דווקא תור ויונה כן

כלב או חמור לא נחשבים רצח לפי התורה?   גם אם אין אפשרות להקריב אותם,  אז התורה היתה צריכה לפי זה לאסור להרוג אותם

הרג שלה זה רצח

(כמה משלים: אנשים מרדימים את הכלב שלהם כי סיבות - אבל לא יאכלו אותו. אנשים הורגים אנשים אחרים במלחמה, אבל קניבליזם מעורר חלחלה)

והגיון. אם ה אוסר עליו לאכול חיות, מן הסתם גם יאור עליו להרגם.  ואינטואיציה שלא ייתכן הרג מותר בעולם אידאלי ומושלם.

ודברי הנביא שגר זאב עם כבש ואריה יאכל תבן ונחש לא יזיק ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.  סימן שהרג זה הרעה והשחתה

בבראשית הוא כותב 'להמית בריה ולאכול בשר'

על השאר כבר עניתי לדעתי בתגובה הקודמת

ולא ישחיתו בכל הר קדשי?"

אני לא יודע האם לאדם הראשון היה אסור להרוג יתושים שמציקים לו

בעז"ה באחרית הימים הכל יהיה טוב

זה מותר בפרשה?

הרג לשם עור ולא אוכל, זה לא שפיכת דם?

התורה לא יכולה לכתוב את זה על מה שהיא מתירה...

אוסר על רצח האדם. סימן שזה קשור להרג ולא רק לאכילה

אני זוכר משהו לגבי "שלא יהרג משיח בן יוסף"

(אני לא בקיא בנושא, רק מנסה לבדוק אם אני זוכר משהו לא נכון)

"וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין" יכוון על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות בידי ארמילוס רשיעא.

אפשר לראות זאת בסידורים מסויימים ספרדים.

לזכרוני הרב שרקי אמר שהכוונה מוסבת על המילה "תכין" באופן ספציפי

יותר מזה, לפי מה שאתה אומר מכוונים על משיח בן יוסף בקטע שמדבר על ההכנה למשיח בן דוד, ככה שאין מכאן ראיה.

אפשר גם לומר שזה משהו קבלי עמוק שאנחנו לא מבינים

(רח"ו מביא את זה בשם האר"י מפי שמעיה ואבטליון, כמדומני)

בגמרא וגם העקרון שלו מופיע במזמור עח בתהילים.

לא אמרתי שמשיח בן יוסף לא יכול להיות איש אחד שליט.  אבל הוא לא יהיה מלך.

כי אם הוא מלך היה צריך לכוון עליו ב"תקע בשופר גדול לחירותינו" כי מלך לא מבית דוד אסור שימלוך בירושלים, אז למה לכוון עליו בבונה ירושלים? זה כמו להתפלל על המלך יהוא בבונה ירושלים.  ועוד בתפילה שמלכותו תהיה בתוכה, שזה אסור לפי הרמבם.

יוצא שמשיח בן יוסף הוא שלטון מחליף ששומר את השלטון למלכות בית דוד בירושלים, כמו מורה מחליף.  ירושלים היא העיר של מלכות בית דוד כמובא בברכה עצמה וחתימתה בנוסח ארץ ישראל הקדום "אלוקי  דוד ובונה ירושלים", אילו היה ממש מלך אבל לא מדוד אז אסור היה לו למלוך בירושלים.

זה לא הוכחה וודאית, אבל מסתבר.

אומרים ולזכרוני עוד רבנים שלא זוכר.

רוב הפוסקים לא אמרו בלילה בברכה.

הרב גורן, רב אברום שפירא, הרב משולם ראטה לזכרוני, הרב שלום משאש, הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור, הרב נחום רבינוביץ ועוד

השאלה היא בקרב מי שסובר שכן יש פה מימד של גאולה והצלה, ואז האם אפשר לתקן על זה הלל או לא.

אצל מי שסובר שתחיית המדינה לא נחשבת אפילו הצלה, אין בכלל מה לדון על אמירת הלל. הפוסקים הרלוונטים לברכת ההלל הם אלה שלדידם שייך בכלל לדון בשאלה הזו.

כשאתה מתווכח פה עם מישהו על "האם לברך" זה על רקע ההנחה שבכלל שייך לדון בזה. אם אתה רוצה לדון האם מדובר בהצלה, אז זה משהו אחר ואז כן תתייחס גם למי שסובר שאין הצלה.

אלה שני מישורי דיון.

האם צריך למחוא כפיים כשמגיעים לקומה 3 בבניין פלוני? יש מי שסובר שכן ויש מי שסובר שלא, ולעומתם יש מי שסובר שבכלל אין בניין. האחרון הוא בכלל לא בגדר "בעל דעה" לגבי אותה מחיאת כפיים, כי הסיפור לא מתחיל בכלל מצידו. בשבילו זה כמו לשאול האם מלפפון הוא ארוך יותר או ירוק יותר. זה עוזר לך להבין יותר? אם עדיין לא, חבל.

הל בברכה או לא ואם בלילה או לא.

לא לגבי השאלה אם בכלל לומר הלל, שבה אנו כן מתחשבים בפוסקים החרדים ובשיקולם, פשוט לא הולכים לפיהם.

אם הם טוענים שזה לא גאולה צריך להתחשב בשיקולם כי הם לא אומרים זאת סתם. כלומר הם צודקים שבפועל קשה לראות את הגאולה בחיי היום יום לעומת מה שגאולה צריכה להיות.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כרבנים הציונים (לפחות לפי מה שאנו נוהגים)

אבל כן, ברמה העקרונית בוודאי שיש ללמוד את דבריהם ולבחון את מידת האמת. אלה דברים פשוטים.

מכל מלמדי השכלתי. להשכיל אינו בדווקא להסכים. גם הבנת הטעות בדברי האוסרים/מתירים היא לימוד תורה.

גם מהנוצרים אני יכול להשכיל, אבל כאן מדובר שדעות חכמי החרדים הם דברי אלוקים חיים ממש. למרות שהלכה לא כמותם

האם אין פה הצלה רבתי? האם הקמת מדינת ישראל גרועה מפורים שני?!

הטענה שלהם היא על החילוניות וכדומה. איפה הנימוק ההלכתי פה?

האם כל ישראל שבארץ היו מתים אם היינו מפסידים?

האם הצלה לחיים זה על כל יהודי העולם או מספיק היישוב בארץ?

כמובן קושיא על הלל יום ירושלים. אך אני אומר הלל ביום ירושלים כי הפוסקים אמרו, למרות קושיות הלכתיות שלי על זה. אשמח אם מישהו יתרץ לי

מומלץ ללמוד היסטוריה. דחוף.

הפוסקים המדברים על הצלה ממיתה לחיים מדברים על הלל על הצלה ממיתה שהיו עושים עמי ערב, בדיוק כמו ההלל ביום ירושלים, ועל זה הקשתי.   אמנם נראה שמספיקה הצלה ממיתה של היהודים הגרים בארץ, אבל השאלה אם היה איום מיתה טוטלי.

על השואה אפילו לא מתחיחה השאלה, הנאצים נבלמו במרחק מאות קיחומטרים מהארץ, והיו כמה מיליוני יהודים בארהב הרחוקה מהזירה.

אין מה להשוות לגזרת המן בה כל היהודים חיו תחת שלטון פרס וכבר הכינו את החרבות להרוג אותם ביג באדר. זו הצלה ממיתה של עם שלם שחרב היתה מונחת כבר על צווארו.

אם נאמר הלל על כל הצלה ממיתה שהיתה אולי יכולה לקרות ונבלמה בסוף, אז צריך לומר מאה הללים בשנה בערך.

התשובה לזה שגם מלך רשע הוא מלך, אבל לא לכל דבר

אבל לא בטוח

ואני מקווה שאתה המצאת אותה לבד.

העצמאות והריבונות של עם ישראל על עצמו, היא עובדה גם אם כולם חוטאים, מנאפים ועצרת בוגדים. מה שגם לא נכון. גם ברמת המדינה.

מלך זה מנגנון ספציפי. עצמאות וריבונות זה מצב כללי. יכולה להיות ריבונות ללא מלכות כשירה, פשוט אין קשר בין השניים. בעצם יש, ללא ריבונות אין משמעות למלך. אבל ללא מלך, העצמאות בעינה עומדת.

החרדים טוענים, משיעור של הרב שרקי.

הלכתית הם ודאי טועים.  אמונית זה יותר מורכב.  אינטואיטיבית היינו יכולים לענות להם, אבל אם לא הרב קוק אני לא חושב שמישהו היה מצליח לענות להם בצורה שכלית.

בסוף הבעיה של הציונות החיחונית זה לא שהם חוטאים, אלא שהם לראשונה בהיסטוריה רוקנו את הזהות הלאומית של ישראל ממה שהיא באמת - מכל קודש מהתורה ואלוקים. לשיטתם אנו כבר לא עם ה' , אלא עם ככל העמים.  

אפילו אחאב האמין שאנחנו העם של ה' בורא העולם, שמר תורה בצורה מעוותת, דרש בנביאי ה' אמנם נביאי שקר, שבת שבת וחגים וכו'  והאמין ביציאת מצרים ובברית עם 3 האבות של ה'.  

הציונות החיחונית באעדאולוגיה שלה הולכת נגד האתוס הלאומי הזה, כלומר אין כאן שום זהות של עם ישראל, ולכן באידאולוגיה זו אדאולוגיה גויית גמורה.

אבל האינטואיציה והרב קוק כבר מסבירים שבעם לא הולכים לפי האעדאולוגיה, אלא לפי התנועה הקולקטיבית הרגשית, ששם וודאי שהציונות החיחונית רצתה לחזור לארץ מאותו סיבה ש2000 שנה השתוקקו לפניה.  עיין להרחבה באורות, ישראל ותחייתו, פסקה לא'

מלך רשע לא נחשב מלך ישראל, אז במילא זה מלכות גויית ואז אנו תחת שעבוד מלכויות למדינה הגויית שבטעות שמה ישראל. כך טענתם המוטעת.

אבל לא בטוח. לזכרוני יש חרדים הטוענים שארהב שולטת עלינו אז אז אנו בשעבוד מלכויות.

אולי יש טוענים שבשביל מלכות צריך אישור סנהדרין ואין.  למדתי את הטענות ההלכתיות של החרדים פעם אבל לא זוכר אותן במדויק

בפשטות הלל ביום ולא בלילה, ליל הסדר זה דין מיוחד (ואגב, בארץ פחות מכירים זאת, אבל בקהילות אשכנז בחו"ל לא אומרים הלל בתפילה בלילה אלא רק בהגדה וממילא לא מברכים).

הרב גורן זצ"ל חידש ליצור השוואה שלמה בין ליל הסדר ליום העצמאות ורוב הפוסקים, כולל כל הרבנים הראשים שלפניו ואחריו לא סברו כמוהו.

בפסוק הראשון שהבאת זהו פועל עומד (כמו הרפלקסיבי בשפות רומאניות) ומשמעותו כמו פחד.

וראיה כמו מה שנאמר:

* וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. (דברים א׳:כ״ט)

* לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ. (ישעיהו ח׳:י״ב)

* אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו. (תהלים פ״ט:ח׳)

ובפסוק השני שהבאת זהו פועל יוצא, ומשמעותו כמו לשבור, להכניע.

וראיה כמו מה שנאמר:

* וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהֹוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. (ישעיהו ב׳:י״ט)

* הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָקוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ. (ישעיהו י׳:ל״ג)

ואמנם, אפשר לראות את הקשר המשותף בפועל ע.ר.ץ - והפירושים אינם מנוגדים אלא בהקשר שונה מדגישים היבט אחר.

אתה יכול להיעזר בקונקורנציה כדי לחקור את משמעויות המילים והשורשים: MikraotGedolot – AlHaTorah.org

אם בראש השנה שחל בשבת אנו דוחים את המצווה היחידה לחג מדאוריתא שהיא תקיעת שופר

ולא קובעים את החג ביום אחר

אז אין שום סיבה לא לחגוג את יום העצמאות בתאריך הקבוע. הרי יש לנו ממשלה שהיא יראת שמיים ולכן יש לה הזדמנות לשים יותר תוכן של קדושה ביום זה. בלי מנגלים ובלי טקסים רעשניים.

מקדימים ומאחרים את פורים ולא מבטלים את מצוות היום.

כל חג לגופו.

כמובן שכל האירועים הם לא מצווה, אבל רק אומר שכל מקרה לגופו. מה גם שראש השנה דאוריתא ולא ניתן להזיזו

… ומקיימים את היום במועדו.

אם מדאורייתא דוחים מצווה מדאורייתא, למעשה המצווה היחידה של היום אז אפשר לדחות ״מנהגים״ ולקיים את המאורע במועדו.

סך הכל רציתי להראות לכל מי שרואה ביום העצמאות אירוע ניסי כמו התחלתא של גאולה את חוסר העקביות ביחס ליום. כמובן שלי אין שום דעה בנושא לא לכאן ולא לכאן.

אין בעיה לדחות ליום אחר

אם שנוי היום או ביטול המצווה או המנהג.

לגבי שינוי היום אתה צודק.

כמו שאמרתי למי שמסתכל על יום העצמאות כארוע ניסי ולא סתם יום שמח למסיבות ומנגלים אזי זאת ההזדמנות לחגוג את היום בקדושה דווקא ביום שבת ביחוד בשנה של מלחמה וחטופים.

דיבור של לדעתי הרב רימון בנושא.

אני תהיתי לעצמי למה את ההלל לא משאירים בשבת כמו שבפורים על הניסים נשאר בשבת.

והתשובה שלו הייתה זה שבפורים בהתחלה היה נחגג בשבת ואז שינו את זה כי זה יצר חילול שבת אבל את עיקר קדושת היום לא הזיזו לכן אומרים על הניסים בשבת.

אבל יום העצמאות מלכתחילה בשנה של קום המדינה היה אמור להיות בשבת בזמן פקיעת המנדט הבריטי והוקדם לשישי מתוך כוונה של לא לחלל שבת ובעצם הוא מעולם לא נחגג בשבת לכתחילה אז הרבה יותר קל ופשוט לנייד אותו ושזה גם קידוש ה'. אני מסכימה עם זה. אני ממש לא חושבת שמישהו מאיתנו באמת היה רוצה את חגיגות יום העצמאות בשבת. ולהגיד שצריך להפוך את זה ליום עם פחות על האש ויותר רוחני זה לטמון ראש עמוק עמוק בחול.

מצרפת את הכתבה בה נכתבו דברי הרב יוסף צבי רימון

אמירת הלל כשיום העצמאות מוקדם

בנוסף תשובה הלכתית של הרב דב ליאור

https://www.yeshiva.org.il/ask/108637

פירוט ההלכות ביום העצמאות שהוקדם/נדחה ע"פ הרב זלמן מלמד

הלכות יום העצמאות

מי שחושב שהוא יותר חכם מכולם ומציע בואו נעשה את זה בשבת בקדושה, תתעוררו על עצמכם... החוסר קביעות זה קידוש ה'!

המדינה שלנו בחרה החל מהקמתה לכבד את קדושת השבת ולחגוג את עצמאותה בתאריך משתנה כדי לא לפגוע בקדושת השבת. זה דבר טוב מאוד שאנחנו רוצים שלא ישתנה לעולם בע"ה.

בואו תגידו נעשה את זה אנחנו הדתיים, אתם באמת חושבים שאם הדתיים לעצמם יחגגו בשבת החילונים לא יעשו את זה גם? זה פרצה הקוראת לגנב.

ואגב, למזלזלים במנגלים, להזכירכם בכל החגים (מלבד כיפור) חלק ממצוות החג זה סעודות גדולות ומכובדות.. היהדות מעולם לא הפרידה בין תענוגות הגוף לקדושה. להפך, זה חלק מהקדושה. במקום לנסות להוציא את זה מהקודש ולהגיד שזה סתם תחברו את זה לקודש.

הוא לא יכול לצאת בימים א ג וה' (על פי לא בד"ו פסח+אתב"ש ז-ע שביעי של פסח זה עצמאות. (הידעתם? כתוב באיזה ספר מפעם שיום ז של פסח יהיה חג לעתיד לבוא וזה ע עצמאות וזה באמת תמיד מקביל סתם אנקדוטה)

אם הוא יוצא בשני זה יום זיכרון במוצ"ש אז דוחים לשלישי ואם זה בשישי/שבת אז מקדימים. רק ברביעי הוא נשאר במקומו בעצם וזה לא קורה הרבה זה בעצם זה חג שאין לו באמת תאריך קבוע מלכתחילה. אז זה לא שהחג בשבת והזיזו אותו. הוא מלכתחילה לא שם.

אז מן הסתם שמאי קיבל אותו בסבר פנים יפות, וכששמע את הבקשה - כעס עליו

…קראתי את הפסוק בירמיהו:

״ מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים״

ולא אמירה הלכתית.

זה ברור ופשוט.

אדם צריך לעשות מצוות ולהימנע מעבירות, ומה הציבור עושה זה בהחלט לא רלוונטי.

בדבר הרשות, אל תפרוש מן הציבור.

אני הבנתי את זה כ"לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישינים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חביריו ובני אדם (דרך ארץ רבה ז, ז).

או כהסבר ל"לא תתגודדו"

בסוף פרק ה' שעוסק במפסידי ומרחיקי מידת הזהירות - 

"והמפסיד השלישי הוא החברה, דהיינו, חברת הטפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג, כ): ורועה כסילים ירוע. כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם, והוא מה ששלמה מזהיר ואומר (משלי כד, כא): ועם שונים אל תתערב. כי אם יאמר לך אדם (כתובות יז, א): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים, בבני אדם שעושים מעשי אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשי בהמה"

כדאי אולי לעיין שם בפנים, כי זה לא ממש נאמר על משנה - https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94

וכשניסיתי לראות טיפה מפרשים אז ישר ראיתי בברטנורא - 

"אל תפרוש מן הציבור - אלא השתתף בצרתם. שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור"

וזה נשמע לי מדהים. לפי רבי עובדיה מברטנורא האמירה של המשנה היא לאו דווקא בנוכחות הפיזית (אולי גם) היא בנוכחות המנטלית. להשתתף בצרת הציבור זה לא מובן מאליו. יכולה להיות נטייה לברוח ולא לרצות להשתתף בצער הציבור אלא לרצות להיות שותף רק לציבור מאינטרסים ולא בצורת שייכות גדולה כמו משפחה. 

לשאלתך - אדרבה, הלפי הוראת המשנה יש להתתף בצער זה שאין קיום מצוות. לא אומר חלילה להיות שותף בפועל לאירועים או למעשים שיש בהם דברים לא טובים.

פרישה מהציבור זה לא ביחס להחלטה כזו או אחרת אלא בעניין השותפות.

ההחלטה של רבן יוחנן בן זכאי היתה מתוך ושתפות גדולה לעמ"י והשתתפות בצערם ולכן היא הובילה לכל הברכה שהזכרת ביחס למפעל תורה שבעל פה.

זה סותר את מה שאמרתי?

זה מתוך כך.

לפעמים שבנאדם מראה שותפות על דבר מה הוא לאו דווקא תבוא מתוך ריצוי, לפעמים הוא דווקא יעשה את זה מתוך קונטרה.

מה שכלפי חוץ יכול להראות פרישה, כלפי פנים הוא הכי חיבור שיש.

… זה פרישה לשמה ויש כאלה שלקחו את זה אפילו יותר רחוק כאשר הוא יצר מגע עם הקיסר לעתיד וטענו שהוא היה צריך למנוע את החורבן..

גם הנביא ירמיהו היה במובן מסויים פורש מהציבור והעתיד הוכיח שהוא צדק. אז אי אפשר לעקם את המושג פרישה במושגים של חוץ ופנים. לפעמים פרישה היא מוצדקת ולפעמים היא לא אבל פרישה זה פרישה מהציבור נקודה. בקיצור לא תמיד הרוב צודק.

אתה יכול להבין את הפירוש של רבי עובדיה מברטנורא בצורה שונה?

"...אלא השתתף בצרתם...". בפשטות, זה לכאוב את זה שלשני כואב וגם לעשות עם זה משהו. יש מיליון צורות לעשות את זה, גם כאלה שנראות כפרישה בגוף אבל הם מבטאות חיבור בלב. נשמע לך אחרת? או שאתה לא מקבל את הפירוש הזה בתור פירוש לגיטימי למשנה? רבי עובדיה מברטנורא הוא אילן גבוה שאפשר להתלות עליו.

מי שפרש מהציבור גם בלב לכאורה זה מחלון וכליון ממגילת רות. 

פרישה שנועדה לתועלת רוחנית היא תמיד פרישה לשם החיבור. החיבור הרוחני.

… אל לנו לשפוט איש את רעהו כי רק השם יתברך יודע ללב האדם. אני מקווה שסוף סוף הגענו להסכמה.

אתה שאלת איך פותרים את הסתירה בין המקורות וזה מה שעניתי

לגבי מה שכתבת - למה שתהיה פרישה בלב? אפילו על הרשעים צריך להתפלל

 מקור יהודי למגן דוד, ע' כאן שהפוסקים ועוד לא ראו בו איזה משהו יהודי, אלא כמו אוזני המן..

כמובן יכול להיות כל מיני "דורשי רשומות" למיניהם שהנתון הזה לא מפריע להם.. לדוג' ע' כאן.

כגון ארץ ושמים לר"י פילבר שמביא עין איה בצורה יפה, יש עיוני איה גם.

על סיפורי ר' נחמן ברור לי שיש, רק צריך לחפש.

כוהגדת של הרב גלינסקי ומתוק האור של הרב לוינשטיין ועוד שיש שם הרבה דברים יפים. (מומלץ גם בלי קשר למשימה שלך)

ואולי מעשה מבן מלך שהיה מאבנים טובות?

לא חייבים להיכנס להפליג לעומקים של הסיפור.

פחות משנה מאיזה ספר אתה לוקח את הרעיון אלא אם אתה יכול לתרגם אותו בצורה פשוטה ושווה לכל נפש.

זה גם יכול להיות מדד טוב להבנה. אם אדם יכול לקחת פסקה בעין אי"ה ולהסביר אותה במילים שלו זה מעיד על ההבנה, נראה לי כדאי לנסות את זה בלימוד עצמו, לאו דווקא בלהעביר מסר.

יש גם המון ספרים על פרשות שבוע שאפשר לקחת מהם. לא חייבים בהכרח להתסכל במדרשים ובמקורות עצמם אלא גם באנשים שעושים עבורנו את העבודה בצורה טובה ומנגישים את זה.

זה כמו שיעור, אין שום בעיה לשמוע, הבעיה בשירים זה שזה מוזיקה ושמחה, פודקאסט זה לא מוזיקה ונועד להשכלה ועניין...

שאלה יפה

אולי כשיש מכת ארבה אין אוכל וחייבים לאכול אותו כדי לא למות ברעב. ובכל זאת התורה הגבילה את המינים המותרים - כמו שהיא הגבילה מכל קטגוריה של בעלי חיים (ובפרט שאלו ה'שרצים' היחידים שהותרו). אז אולי המינים שהותרו הם דווקא המינים הכי נפוצים, שאפשר להסתפק בהם בשעת רעב

האם זה קשור גם לכך שהם מעופפים וקשורים למימד רוחני (בגלל שהם שייכים לתחום האוויר) וקצת מדומים למלאכים צבא השמיים? "כי עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" נדרש,לזכרוני על מלאכים, שמתוארים גם מעופפים עם כנפיים

מה שאתה אומר נשמע קשור לעניין. השאלה אם זה הטעם היחיד?

(וברצינות - נשמע כאילו הסתמכת על משהו כשכתבת את זה. תרצה לשתף?)

אז הם אמורים להיות קשורים לארבעה שבתורה (:

'הושע נא אדמה מארר... חטה מחגב... שבע מסלעם...'

לדעתו רק הארבה (וציפורת הכרמים שמתרבה מה'למינו' שלו) מתלהקים. השאר מקסימום מזיקים לחקלאות כמו מזיקים אחרים (ועדיין שייך להגיד "שבע מסלעם". ובעקבות המאירי הוא מפרש שלחגב יש שתי משמעויות, לפעמים כשם כולל כמו בדברי הימים, ולפעמים כמין פרטי שלא מתלהק כמו בפרשה)

אבל על הדרך ראיתי שדעת מקרא מציעים כמוני (שהתורה התירה בגלל הרעב). בטח לפי זיהויים אחרים. וראיתי מישהו שהציע שהמינים המותרים הם דווקא החגבים והחרגוליים הצמחוניים

שכל חיה מייצגת אידאה רוחנית ולא במקרה עוצבה בצורתה ולא במקרה טהורה או טמאה.

לא אומר זאת מעצמי אלא על פי החסידות ופנימיות התורה, וכן אפשר לפרש כך את הנביאים והגמרא והרב קוק

כי היא יותר 'פשטנית'

(ואני מניח שדיברת בהודעה הזאת על שאר התגובות שלך. אני שאלתי דווקא על התגובה הספיציפית, כי היא כללה מידע אינפורמטיבי שלא נראה לי נובע מפנימיות או משהו כזה...)

זה כמו שיד ימין שלי משמשת כפרקטית להחזיק דברים. אבל לא הייתי מוותר עליה גם תמורת יכולת טלפתית להזיז דברים שלא אצטרך בכלל ידיים.    כי אנחנו מרגישים שיש ערך עצמי ואסתטי בעצם היות היד קיימת כחלק מעולמו של ה', בלי קשר לתועלת שלה. ובפנימיות הצורה יאמרו שיד ימין מייצגת בגשמיות את מידת החסד ולכן יש לה ערך עצמי-מיסטי ולא רק פרקטי, אבל המימד הפרקטי שלה מייצג את החסד עצמו - נגיד שאפשר לפעול ולבנות ולתת במציאות עם יד ימין.

אז אולי אפשר למצוא קשר בין המימד המיסטי של הארבה להיותו מכה מזיקה והצורך לשבוע ממנו (אולי העקרון שמכל רע יוצא טוב בסוף? כך מכילוי התבואה יוצא חגבים לאכילה, שאגב התימנים אומרים שמאוד טעימים ומזינים)

זה מתקשר לטעם מיסטי שבפסח זה רק ההתחלה ורק יצאנו ממצרים והאומות לא תוקנו ולכן מעשה ידי טובעים בים ולכן לא אומרים הלל שלם בכל החג חוץ מהראשון.   בסוכות כבר הכל אסוף וגמור והאומות תוקנו ולכן השמחה שלימה ואומרים הלל שלם 8 ימים ובלינה בירושלים

אם כל פעם שהיו טילים היו משמיעים את השיר "ה יתברך תמיד אוהב אותי" כאות אזהרה, זה היה אפקט פסיכולוגי אחר לגמרי 

כמו שאסיפת העדה עם תקיעה ומסע המחנות עם תרועה, בפרשת בהעלותך