פורום בית המדרש (עמוד 18)

ואלה שני דברים שונים מאוד, כרחוק מזרח ממערב, וכהיבדלות שמיים מארץ.

...."ונפשי כעפר לכל תהיה". שלוש פעמים ביום אנו אומרים זאת.

האם באמת כולנו מתכוונים לזה?

מתחילה היה לנו חסד וגבורה ונתקבענו על תפארת כלומר דרך האמצע.

הרי כתוב "ואתה שלמה־בני דע את־אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל־לבבות דורש ה' וכל־יצר מחשבות מבין אם־תדרשנו ימצא לך ואם־תעזבנו יזניחך לעד:"

צריך לדעת מחד ולעבוד בלבב שלם מאידך.

הרמבם כתב על דרך האמצע וגם הרב קוק דגל בדרך הזאת.

גישה קיצונית רק הביאה אסונות לעם ישראל.

לאי חשיבה עצמית.

להפך, גדולי הדור היו מאוד ענווים ומאוד חשבו בשכלם. לכן זה לא דרך אמצע.

אתה צודק שצריך את דאך האמצע בין ביקורתיות שכלית לתמימות שכלית, וכן דרך האמצע בין חידושים משכלי לבין התבטלות לתורה ולחכמיה ולכלל ישראל 

... היהדות כל כולה חשיבה עצמית. הגמרא, הפילפולים, הסברות ואפילו המחלוקות (לשם שמיים כמובן).

אבל לעשות את זה בכבוד ולא להגרר לקיצוניות.

האגרת ששלח הרב קוק לרב קפאח בעניין הזוהר היא דוגמא מאלפת של חילוקי דיעות

על בסיס של כבוד הדדי.

החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

... חילוני לא יקרב אל המזבח ולכן כהן הוא היחידי שלא כלול במושג.

שימוש מודרני מעוות את המשמעות האמיתית.

גם לעיתים "ארץ ישראל" בהלכה זה לא ארץ ישראל, אלא התחום החייב בכל המצוות התלויות בארץ (תחום עולי בבל).

או שקדושה במשנה זה לעיתים איסור כניסת טמאים ותו לא. או שחבר זה מי שמקפיד על טהרה

כל השאר נחשבים זרים לעניין הזה

...מקורם בארמית כגון המילים  דחליל= בדחילו, גלידה="הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" [הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי], כלומר קרח בארמית הוא גלידא.

....היחס בין עברית לארמית כמו היחס בין עברית לאנגלית.

התעלמת מהגמרא ,ספר דניאל ,הזהר, תרגום אונקולוס ועוד

כתבי קודש במסורת היהודית רק כדי להוריד את רמת קדושת

השפה הארמית לרמת "קדושת" השפה האנגלית.

התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

המילה "חילוני" היא תרגום למילה זר, בהקשר מסויים. תרגום לשפה הארמית, מכיוון שהיא לא עברית. הנסיון שלך להפוך את הארמית לשפה מקודשת ולהפוך אותה לחלק מהעברית מגוחך. ארמית היא השפה שדיברו בבבל. מכיוון שכך, גולי בבל השתמשו באותה שפה בכתיבת חיבוריהם. 

....מכוון שחילוני זאת מילה ארמית שהוכנסה לשפה העברית רצוי להשתמש בה במובן המקורי שלה ולא

לשנות את המשמעות.

"לשפה הארמית יש ערך מיוחד ביהדות מעל שאר השפות, ישנה מצווה מיוחדת לקרוא בערב שבת את הפרשה פעמיים ופעם אחת את התרגום שלה לארמית.

הגמרא מתייחסת לגבי המתפלל ארמית שהמלאכים אינם מבינים שפה זו(אפילו שכתוב שהם יודעים מחשבות אדם, הכוונה שאינם מתייחסים אליה כשפה ומימלא לא מתיחסים לתפילה ואין כאן המקום להאריך)" מאתר הדברות.

דין "זר" מדבר במי שאינו כהן. זהו.

ולשאלתך, חילוני הוא מי שאינו דתי.

...התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

וגם כשיחזרו בתשובה יקראו חילונים כי אולי תפקידם זה להתמקד בתחום החול

...רק ליהודים לא שומרי מצוות בזמן שהמשמעות האמיתית

כוללת יהודים ששומרי מצוות ואפילו חרדים שאינם כוהנים.

אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי.

בהרבה מקומות הכוונה לכל מי שאינו כהן (בקרבנות, שמן המשחה, תרומה וכו). אבל בפסוק 'ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים והזר הקרב יומת' הכוונה רק למי שאינו לוי. ת"י מתרגם לחילוני גם את 'לעם נכרי', 'לא תהיה החוצה לאיש זר', 'ויתנכר אליהם' ועוד
 

במדרש ויקרא רבה זה מופיע במשמעות הראשונה: 'משל לכהן שהיה מהלך בדרך נזדמן לו חלוני אחד אמר לו אלך עמך אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי'
 

בעברית החדשה המילה שימשה בהתחלה כמו Secular האנגלי - כלומר מי שלא משמש בתפקיד דתי ('איש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן'). מאוחר יותר זה הפך להיות כינוי למי שמחליט לא לשמור תורה ומצוות

חילוני וחילוניוּת

....בהסתמך רק על הכתובים ולא על המשמעות המודרנית:

"התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה."

"אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי."

סנהדרין כו:

(לפי הלישנא השניה ברשי, ובהמשך הגמרא מסייגת את זה)

רציתי להשוות עם זה

ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור. (באר מים חיים בפרשתן)

פשוט שההבדל הוא באמת החילוק של הגמרא בהמשך

ישר כח!

ישראל (ראה מהר"ל ועולת ראיה). כי המן רצה להשמיד את הגוף היהודי וניצלנו בזה (לעומת חנוכה שניסו להשמיד את הרוח). ובפורים התברר שה' תמיד עם עם ישראל ונצחיות ישראל וקדושתו מתבטאות גם בגוף היהודי.   לכן יש מצווה לשתות יין (שמסלק את השכל ומתברר שגם אינטואיציות הגוף של היהודי הם קדושות) ולאכול סעודה.  משלוח מנות קשור למימד הגשמי החברתי בישראל של שליחת אוכל איש לרעהו, ומתנות לאביונים למימד המוסרי-סוציאלי-כלכלי  שמתבטא בקדושה הגשמית של ישראל שמתבטאת גם בצדק ובחסד כלכלי לעניים, ולא נשארת רק במימד המופשט.

אני חושב שיש במצוות פורים מימד של מעגלים,

המשתה זה המעגל המשפחתי, מעבר לכך משלוח מנות שזה מעגל החברים, מעבר לכך קריאת מגילה בבית הכנסת, וכנראה מתנות לאביונים איפשהו שם או מעבר לכך, שמחה הולכת ומתרחבת

אפשר להסביר את זה גם כארבע מדרגות רוחניות, הגשמית ביותר היא אכילה ושתייה, למעלה מכך היא נתינה לחבר, למעלה מכך נתינה לעני, וקריאת המגילה רוחנית לגמרי

אני חושב שזה גם קשור לפסוק מנחמיה

"ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו"

וייתכן שבמשלוח מנות יש גם מימד של מתנות לאביונים כמו בט"ו באב שהבנות היו שואלות אחת מהשנייה כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדים יפים

השאלות שלך הן מאוד בסיסיות, אז הייתי ממליץ לך לעבור קצת על פניני הלכה קודם. שפה פשוטה ובהירה, מקיף בהחלט, מעמיק בהערות (למי שמעוניין), ומקובל על רוב הציבור. תחפש בגוגל.

...המלבי"ם כתב:

"הבדל בין דל ואביון עני ורש–

אביון גרוע מדל שאין לו מאומה, עז"א שפטו דל ויתום, פלטו דל ואביון, [אביון הוא גרוע מדל ומכל הלשונות המורים על העוני,והוא מלשון אבה, ומציין העני התאב והמתאוה לכל דבר, ואין לו מאומה. שם עני נבדל מיתר נרדפיו במה שעני מציין עוני הנפש ושפלת הרוח וההכנעה, ואינו רודף אחר תאוה וכבוד, בין שיש לו ממון ובין שאין לו, הכל לפי המקום שנזכר תואר זה.

וצד זה יבא לרוב על צדיקים שהם נמוכי רוח, וכן דוד קרא עצמו עני, ולא דל, כי לא היה חסר לו לא ממון ולא בריאות רק קרא עצמו כן על שפלות רוחו והכנעת נפשו נגד ה', ומפני שימצא גם כניעה רצונית לזה במקום שהכניעה והשפלות הוא מחמת סבה אחרת חוצה לו, סמך לו לרוב שם אביון, שאינו מעונה ברצון, אדרבה תאב לכל דבר ואין לו. וכן סומך לעני שם דל ורש, להורות שהוא עני ונכנע מהיותו דל ורש ואין ידו משגת, ובכלל העני הוא יותר מדל, שעני מציין שפלותו לגמרי ויכניע עצמו גם לקבל צדקה מאחרים.

שדל הסמוך אל אביון הוא שנתדלדל לגמרי, ואין לו משפט לתבוע דבר רק צריך לפלטו ולהצילו בגופו מיד רשעים,

ויש הבדל בין דל ורש, רש מציין שהתרושש מירושתו, שהוא הפך של ירש,

ועני מציין הנכנע, ובא [הביטוי הזה] על צדיקים לרוב. [תהלים פב-ג] רש"ר הירש כתב:

עני – התלוי באחרים, רש – שאין לו רכוש, אביון – כפוף למַרוּת אחרים. (תהלים פב ד) עני – התלוי באחרים בקיומו, ואביון תלוי באחרים ברצונו (תהלים י ב)

אביון – אבה היא כניעה לרצון אחרים, ומזה באה המלה אביון. (בראשית כד ח)

אביון –מציין את התלות בדעת אחרים. (דברים טו ד) אביון –בלי כח, ונכנע לרצון כל (שם קיג ז)"

לא פשוט להגדיר כיום מי אביון באמת.

הוא כותב בפורומים כבר כמה שבועות והכל שאלות ותשובות ענייניות. הוא שאל בתחילת השרשור שאלה אמונית ולא הלכתית.

אז חברים, לא לריב (:

...שכל מעשיהם הם לשם שמיים בלבד.

התפילה היתה הכוונה. לכן גם לא היה נוסח קבוע וכל אחד היה מתפלל בנוסח הספונטני שלו, או שהחזן היה מתפלל ספונטנית וכל הקהל היו עונים אמן (כמו תפילת שלמה הספונטנית בחנוכת בית המקדש).

משבטלו הקרבנות אז התפילה הפכה להיות לא רק מצוות תפילה אלא גם תחליף לקרבנות. הקרבנות ובמיוחד קרבן התמיד הם דבר קבוע ומדויק שחוזר על עצמו כל יום בדיוק אותו דבר, עם כוונה או בלי, כמו ארוחה קבועה. לכן התפילה כיום היא עם נוסח קבוע והכוונה היא לא הדבר היחיד, וזה נוסח שכל הציבור אומר במדויק. לכן עדיפה צפילת ציבור לא בכוונה מאשר יחיד עם כוונה.

התפילה היא במקום הקרבת הקרבנות, ולכן צריך להיזהר שהתפילה תהיה בדוגמת הקורבן - שלא יהיו מעורבות בה מחשבות זרות, כמו בעת הקרבת הקורבן שמחשבה זרה פוסלת אותו.

אמנם הכשירו את הכהנים כדי למנוע מחשבות זרות לעבוד כמו רובוטים כמדומני המושג בגמרא סטמא

כדי למנוע מחשבות זרות אבל לנו ילודי אשה אין חסינות מזה גם ביחיד וגם בציבור.

שלא תבין אותי לא נכון, אני גר ליד בית כנסת ותמיד מוכן להשלים מניין אבל רק אחרי שהתפללתי ביחיד

פרט לשבת כמובן.

המתפלל בציבור שגם אם יש לו מחשבה זרה זה לא ישפיע כל כך על התפילה. חוץ מזה שבקרבנות מדובר רק על מחשבה הפוסלת בפיגול ולא על כל מחשבה זרה. גם בתפילה תנאי ליציאת ידי חובה (שנידון האם בדיעבד גם אותו לא צריך) הוא כוונה בברכת אבות.

כוונה זרה הפוסלת בקרבן היא שאדם התכוון לאכול חוץ מזמנו, או שאולי במקרה ששחט חטאת לשם שלמים וכו, לא זוכר בדיוק.  בתפילה אדם תמיד יודע שהוא מקיים מצוות תפילה, ויודע אם הוא בשחרית או מוסף למשל.  אבל גם בקרבנות גם אדם שריחף לגמרי במהלך ההקרבה, אם יודע לשם מה הקריב ואיך, כשר.

בכל מקרה התפילה היא תחליף לקרבנות ובעיקר תחליף לקרבן התמיד, שהוא הקרבן העיקרי והבסיסי (בין השאר יז בתמוז הוא כי בטל התמיד). קרבן התמיד מצטייר כקרבן קבוע שפחות עניינו כוונת האדם, (לעומת קרבן תודה למשל "לך אזבח זבח תודה ובשם ה אקרא) ועיקרו המנה הקבועה בכל יום.

נראה לי מוטב שקודם תתפלל במניין, ואחר כך תתפלל תפילה ספונטנית בנוסח שלך (כמובן בלי לחתום בשם ומלכות) ביחיד, כמו הברסלברים ביער. זו גם נחשבת תפילה למרות שלא יוצאים בה ידי חובה אבל גם היא מגיעה לפני כסא הכבוד ונחשבת תפילה וה שומע לה. אפשר גם להוסיף תפילה אישית בברכת שומע תפילה או בתוך אלוקי נצור. 

כך נראה לי נפסק להלכה. וגם בעבודת ה בעם ישראל תמיד עובדים את ה' כחלק מהציבור וכלל ישראל, וגם העבודה הפרטית שלנו לא מנותקת לעולם מהציבור, כי התורה נתנה לכלל ישראל ורק משם היא מתפשטת לכל אינדיבדואל בעם

...מסכת זבחים.

אגב בהשגחה עליונה קראו לי היום להשלים מניין (הם מתחילים בשעה 10 בבוקר)

עם כל הכבוד ויש לי הרבה כבוד לא אוכל להתפלל במהירות שהם מתפללים.

שבת שלום

תתפלל בנחת, תגיע איתם ל18, ותאריך ב18 כמה שאתה צריך. לא נורא לפספס קדושה, אדם באמצע 18 יכול להפסיק ולהקשיב לחזן לקדושה ונחשב לו שומע כעונה

והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.

יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.

אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?

איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?

האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול? 

אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].

מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

(שבת פח עם שטיינזלץ)

לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי). 

כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).

אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"

המאמין (סרט, 2001) – ויקיפדיה

הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.

הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.

בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...

מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.

היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.

אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...

"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"

לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"

אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.

גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק 

צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה. 

ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים: 

1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...

2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.

הארה

יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות

ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה

..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.

אמונה והתחזקות

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים. 

ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)

מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.

בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.

כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.

כולנו ילודי אשה.

שאלה מעניינת.

לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.

מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.

אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,

העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.

אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)

חס וחלילה

זה היה נסיון של הקבה לאברהם, דווקא זה שהקשיב על עיוור זה מה שגרם לכל הברכות.

וכן מה שכתבו פה שמה שהקב"ה אומר זו אמת לחלוטין ללא עוררין..

תסתכלי בפיוט של עוקד והנעקד, ובפרושים...

וחוץ מזה, אברהם היה במדרגה כל כך גבוהה שביטל מחשבתו מול הקב"ה,

להבדיל כמו שמצופה מכל בן תורה שכל דעותיו יהיו כתורה ולא יהיה לו דעה עצמית, יותר נכון שכולו בטל לתורה הקדושה ברמה שכל מחשבתו בהתנהגותו האוטומטית זה כמו שהתורה מצווה

ונדמה לי שזה יספיק בשביל בדיקה ותיקון עצמי בלבד.

כדאי גם ללמוד בלפחות אחד מהספרים בדורנו כדי להיות ער למציאות הנוכחית.

 (גילוי נאות אני לא סופר)

ספרים שאני מכיר היכרות לא מעמיקה מספיק:

ספר קול יעקב|קול יעקב ספר הלכות סת"ם|קול יעקב ספר ר' יעקב חיים סופר זצוק"ל 

הלכה ברורה ג

פרק א' הסופר • אתר הרב מרדכי אליהו 

אני מחפש בעיקר משהו שמסביר בבירור מה פסול ומה כשר - אפילו עם תמונות להמחשה אם יש..

לא שצריך להבין מתוך הפוסקים לבד. זה טיפ'לה קשה מידי 😅

כשתהיה באיזה בית מדרש תעיין בו

זכור לי שזה מוסבר יפה, ומתייחס לסוגיות עדכניות

זה נראה כזה לילדים

אבל השאלה אם זה עושה את הכל מובן יותר

הבן שלי (בן 14) רוצה ללמוד סת"ם.

הפרסומים שאנחנו ראינו היו בעיקר לקורסים מקצועיים שמותאמים למבוגרים.

ערכת לימוד יכולה אולי להתאים לו.

אשמח לשמוע עוד פרטים.

תראי כאן בתוצאות

לימוד כתיבת סת"ם מגיל 10 - חיפוש ב-Google

זה נראה ממש נחמד בשביל להיכנס לעניינים

ממליץ בעיקר על פרטי ולא קורס, אם תרצה שאלות הלכות או כל דבר אחר מוזמן באהבה ובשמחה

לגבי ספר, יריעות שלמה, מקיף מאוד אבל הייתי ממליץ שוב, בנוסף לספר, לשבת עם סופר מומחה ובקי וללמוד ממנו, במקרה הזה עדיף סופר ולא תלמיד חכם(בלי זלזול חלילה באף אחד) עי מהכירות אישית שלי, הרבה תלמידי חכמים לא מתעמקים בהלכות, הם לא נפגשים איתן באופן יומיומי, מה שסופר כן(למרות שלמען האמת סופר מומחה, גם בקושי יוצא לו להיפגש עם הבעיות ההלכתיות כי כאמור הוא כבר מומחה ואין לו בעיות דיבוקים וכו' , מה שכן חק תוכות וכסדרן הוא עלול להיפגש לא מעט ולכן עדיף סופר לעניות דעתי)

ומחילה מהשאלה שלך עולה שאתה רוצה לבדוק מזוזות וכו' לעצמך, אז רק להבהיר, בספר יריעות שלמה יש ד' כרכים, סופר שרוצה לכתוב צריך להיבחן רק על חלק א' , אדם שרוצה להיות מגיה לסת"ם צריך להיבחן על כל הארבעה חלקים אצל הרב מועלם, מגיה צריך להיות בקי יותר מהסופר בצורת האותיות לדעת מה פוסל ומה לא, כי בעצם הסופר כותב, הוא צריך להיות בקי בעיקר בכסדרן ובחק תוכות, ותמיד הוא שולח את הסת"ם שלו למגיה, ולכן המגיה הוא זה שבודק את הסופר, צריך להיות בקי יותר בצורת האותיות וכו'

(וכו')

לא "אהבת?" עם קמץ מתחת ל- ת' אלא כשם עצם, כמו אהבת אחים, אהבת התורה, אהבת דוד, זה שיר בדיוואן התימני

וכו'

מדהים כמעט כמו mongolian throat singing

ואני עוד חשבתי שאני מֵייבין שהבאתי את יריעות שלמה (וכו') 

אתה בחינת ידיו רב לו בהרבה מאוד תחומים וכו'

והבוחר יבחר, והמשכיל ישכיל 

זכור לי שאני רציתי ללמוד ולא ידעתי בכלל איפה להתחיל ומה לעשות, מניסיון אישי, תפילות עובדות כמו קסם, אתה פשוט זוכה לראות איך השם מדבר איתך

מעולם לא התעמקתי כל־כך בשו"תים ובפלפולים האלה כי הדברים האלה נראים כל־כך מובנים מאליהם...

הדוגמה שלנו לגרים היא "באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות עמך עמי א־להיך א־להי", למסור נפש כדי להצטרף לאומה בזויה ורדופה, להתעקש למרות הדחיות והקשיים, לבוא מתוך התלהבות, כמו עקילס הגר שהתלהב שקטן שבהם יודע איך נברא העולם, או יתרו ששומע ניסים ונפלאות ומחליט לשנות את אורח החיים שלו, או לכל הפחות הגיורת של ר' חייא שמתאהבת בתעצומות הנפש של אותו תלמיד והכוח של מצוות ציצית

"גם מי שמתחייב לשמור את כל המצוות, לעתים לא יעשה כן"

איזו אמירה מוזרה, יש הבדל בין מי שקשה לו ונופל לבין מומר לדבר אחד שהוא מומר לכל התורה כל־שכן מומר לכל התורה

וגם מה היתרון בלגייר אישה גויה שלא תשמור מצוות, ממילא על נידה אינה נאמנת, ונניח שהיא באמת תהפוך ליהודיה, זה גרוע יותר כי זה כרת לעומת גויה + אינספור כריתות ולאווים ועשים

הוא מדבר על זה שיש חצי מיליון גויים ששותפים באומנות ובמדע כו', מה הקשר בין זה לבין יהדות? זה לכל היותר מעמד של גר תושב, תמיד היו גרים תושבים, תושב ושכיר, הרש"ר הירש אומר שאין בעיה שיגורו במדינת ישראל גרים תושבים, והם מוזמנים להשתתף בכלכלה ובצבא, גם לקבל תושבות, לא הבנתי איך זו בעיה שלי? ואיך זו בעיה שלי שהם מזהים את עצמם כ"יהודים" למרות שאינם יודעים מה זה אומר בכלל? ומה זה קשור ל"שסע"? יש במדינה גם דרוזים שמשתלבים יפה בצבא ובשאר עניינים, עם ישראל מעריך אותם וגם רובם מעריכים את עם ישראל

ולגבי זה שהם מזדהים כיהודים וזה קרע בין יהודים אורתודוקסים לבינם, אז אוקיי, אפשר להסביר בעדינות שזה שסבא של האלמנה של הדוד שלך היה יהודי, לא הופך אותך ליהודי, גם אם למדת בגן ישראלי ששרו בו שירי חנוכה, ואפילו אם היית אבא של שבת פעם אחת

///

"שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו

"לא מרובכם [...] כי אתם המעט מכל העמים"

"ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בה זרע קודש מצבתם" – ביעור אחר ביעור

או שלמה שגייר את הנשים ההן וחזרו לסורן

///

אולי יש מקרים ספציפיים נקודתיים מאוד שאפשר לראות מה אפשר לעשות, או שאולי זה היה רלוונטי יותר בדורות קודמים שהאישה פשוט הייתה עושה את מה שהבעל אומר, או שהזהות היהודית הייתה מובנת כיהודי שומר מצוות ולא לאומיות יהודית אמורפית חסרת משמעות

השתגענו??

שאל אותו

פעם שאל תלמידו הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בין תורתו לבין תורת חב"ד, הרב קוק ענה לו: אני בונה את האומה

אהרהר בזה.

ועד אז נראה לי שהרב קוק מקדש מאוד את הכלל (ישראל, וגם כלל הבריאה, וכלל העולמות) שהפרטים הם עצם מעצמיו, ניזונים ממנו וצריכים להתקשר בו.

לעומת חב"ד (לפחות בדור האחרון) ששמים את הדגש על כל התעלות של כל פרט ופרט, ונראה שמתייחסים לכלל ישראל כאוסף כמעט טכני של כל הפרטים האלה.

@תות"ח! זאת שאלה שתעניין אותך

..

עד הרבי מלובביטש לא נראה לי היה כזה דגש על משיח בחבד.

וגם הרבי מלובביטש דיבר על המשיח כהמשך לתורת חב"ד הקדומה. וגם לשיטתם המשיח ימלוך עם עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.

(אמנם ייתכן שהנהיה של חבד אחרי המשיח זה סוג של החלפת קדושת הכלל באדמו"ר הכי גדול שיכול להיות, שזה המשיח. במקום לשים דגש במשיח כמייצג את מלכות כלל ישראל, רואים בו את הצדיק הכי גדול שצריך לדבוק בו, כמו שתורת החסידות אומרת על דבקות בצדיקים. אבל זה תאוריה שלי)

חב"ד היום זה הרבי, עם כל הכבוד לששת אדמורי חב"ד הקודמים, הרבי כתב הכי הרבה והיום החסידים הכי עסוקים בדבריו. גם משיחסטים וגם מתנגדים.

ברור שהמשיח ימלוך על עם ישראל לפי תורת ישראל, אבל המושגים האלה נכללים במשיח.

וברור שהרב קוק גם האמין בביאת משיח, אבל המושג הזה נכלל אצלו בתורת ישראל.

לפני הרבי. התניא זה הספר החשוב ולא האגרות קודש. זה לפי מה שאני יודע, אבל זה מידיעה חיצונית, אף פעם לא הייתי בתוך חבד

ההבדל העיקרי הוא כמו שכתבו פה, שהרב קוק זצ"ל מעסיק אותו מאוד ענייני הכלל, ועל כן זה מה שהוא מדבר עליו רוב הזמן, ודואג כל הזמן בעד הכלל, ומתוך הכלל הפרט מגיע אל שלימותו, הוא תובע את שלימות הכלל והתפתחותו (ואגב, זה גם נפק"מ עצומה בחיי המעשה, מה עושים, וזה הבדל ענק בין הציונות הדתית ובין התפיסה החרדית, ואכמ"ל). על אף שגם בעל התניא מודה שהכלל הוא העיקר, רוב עיסוקו בסופו של דבר בתכל'ס הוא בבניית הפרט (ואולי גם יש שוני בכך שהתניא מדבר רק על כנסת ישראל, הנשמה, והרב גם "מוריד את זה לארץ" ודואג בעד עם ישראל בפועל, ויותר מחדד שעם ישראל פה בארץ מגלה ומופיע את כנסת ישראל).

עוד הבדל הוא לגבי היחס לגאולה. האם הגאולה היא שמיימית-רוחנית (זו תפיסה של כל הציבור החרדי, אבל היא אפילו יותר מוקצנת בחב"ד נראה לי), או שהיא מגיעה בדרך הטבע, ואנחנו שותפים אינטגרליים בתהליך הגאולה. ממילא גם מה צריך לפתח, האם להשקיע רק בפיתוח הרוח או גם בביסוס החומרי של האומה.

עוד הבדל הוא בעניין אהבת ישראל. האם אהבתינו היא רק מצד הנשמה, או לא.

לגבי המשיח, אכן ההבדל הוא האם להחזיק מאוד מדמות המשיח כדמות עצמאית, או לשים דגש יותר על כנסת ישראל.

להגיע בדרך שמיימית, ולפי מיטב ידיעתי לא שוללים אפשרות של גאולה גשמית בידי עם ישראל.

הם כן שוללים גאולה שמגיעה מהציונות החילונית, בגלל חילוניותה, ושם עיקר המחלוקת.

איפה ראית חרדי שמזכיר שהגאולה תגיע על ידינו?

מה פתאום? הם אומרים שהגאולה תגיע בצורה ניסית. ולא רק ברמת התפיסה הפילוסופית, גם בפועל, מתנהגים כך שאנחנו מחכים למשיח והמקסימום שיש לנו לעשות זה להתפלל שה' ישלח לנו את המשיח.

יכולה לבוא בצורה טבעית בתנאי שהאנשים והתנועה שבשמה הם באים שומרי תורה ומצוות. לשיטתם הציונות הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה לתורה ולכן פסולה מיסודה, גם אם דתיים משתתפים בה.

מה שאתה כתבת זה חושב החרדי הפשוט, כי "במילא המדינה ציוינית והחרדים באיום מחילון וכרגע אין איך לקדם את הגאולה בדרך הטבע, אז מה יעזור לדבר איתם על גאולה בדרך הטבע או לא"

אני מכיר אחרת

על בן כוזבא המלך שרבי עקיבא היה נושא כליו ולא בקשו ממנו החכמים אות או מופת. זה היה ניסיון לגאולה בדרך הטבע. ומכירים את זה שכותב שהמשיח לא עושה ניבים כמו שחושבים הסכלים.

ומכירים את הדעות על משיח בן יוסף שיקדים לבן דוד.

ואומרים שהרב אליישיב אמר שכל דבריו של הרב קוק נכונים, אבל הם נכונים לעתיד לבוא, והרב קוק טעה וחשב שזה נכון לדורות שלנו. (וכבר הרב קוק ענה לטענות מהסוג הזה).

אם המדינה היתה מראש מוקמת על ידי תנועה תורנית של חכמים אז החרדים היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי.

עיין בדבריו של רבי אלחנן ווסרמן, שנראה לי מהווה סוג של בסיס להתנגדות הליטאית לציונות.

נובעת מזה שזו תנועה חילונית.

ואם היא העתה מראש תורנית אולי סה לא היה גאולה, אבל גם לא היה מתנגד לזה (ואני לא מדבר על סטמר)

החרדים נגד דברי הרמב"ם בלקיחת כסף על תורה וזה לא מפריע להם (לא שבהכרח חובה ללכת ע"פ הרמב"ם בזה, אבל לפחות שיהיו עקביים ולא יצטטו אותו כדי להיפטר מהצבא.....). החרדים לא הולכים ע"פ הרמב"ם, הם הולכים ע"פ "גדולי הדור".

חידשת לי לגבי הרב אלישיב, אבל הרב אלישיב עצמו איננו באמת חרדי, ולא משקף את הדעה החרדית הרווחת (וכאן אני לא רוצה להיכנס לדיון, אז אל תנסה.....).

הסיבה שהם מתנגדים לציונות כי היא ביד החילונים שחושבים שהכל יעבוד ע"י הטבע ומעשיהם ישנו נגד התכנית הא-לוהית. יש פה התנגדות עמוקה. בעומק יכול להיות שעצם זה שהחילונים תפסו את הרעיון הזה, זה גרם לחרדים לברוח מזה לקיצון השני, אבל בכל מקרה החרדים עשו מזה גם אידיאולוגיה, גם אם יש כאן רובד נסתר שגרם להם מסיבות אחרות לפרוש מהציונות.

לא אכפת לי שהוא לא יתנגד, אני רוצה שיגיד שזו הגאולה. בעומק (כך אומר הרב שרקי) האפתיות לתהליך הגאולה גרועה הרבה יותר מההתנגדות לגאולה.

אני לא מכיר אדם שהולך לפי הרמב"ם בכל הלכה אולי רק תימנים

אפשר גם להתלונן שהחרדים לא עושים חליטה

///

לגבי גאולה ניסית חלק מאמינים בגאולה ניסית דווקא ונראה לי שזאת גם השקפת חב"ד והרבה חסידויות

יש כאלה שסוברים שאפשר להביא את זה בידיים אם להקים כאן ממלכה של תורה אבל זה הפוך ממה שעושים שהציונים (יש בזה כל־מיני מקורות מעניינים בהזדמנות אשלח)

סורי אחי מדינה שמקיימת מצעדי להט"ב כפופה לארה"ב וכל נכד של גיס של אלמנה של אח של יהודי יכול לעלות לארץ לא ממש גאולה

לגבי "עדיף התנגדות מאשר אפתיה" דרוש מקור חוץ מפסיכולוגיית "מי שרב מאוהב"

עריכה נוספת:

כבר הזכרתי בפורום כמה פעמים את המלבי"ם ההוא על ירמיה

לציבור החרדי יש ציפיות אחרות מגאולה

אם העניין זה שעם ישראל ישב בארץ ישראל, זה היה גם בתקופת השופטים, ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה

ואם זה מצד ריבוי תורה, זה היה גם בתקופות שונות בגלות, וגם היה שלטון יותר דתי תחת האוטונומיות היהודיות

תביא משיח ובית המקדש או לפחות שלטון תורני כמו שצריך (המפלגות החרדיות אינן תורניות) אח"כ נדבר

למרות שזה לא הלכה אלא דברי אמונה.

דברתי בעיקר על הליטאים ובעיקר על תלמידי תלמידי הגרא.

גאולה זו יציאה משעבוד מלכויות בארץ ישראל, זו אמנם עדיין לא גאולה שלימה. גם אחאב והמלך מנשה עבדו עבודה זרה וזו עדיין היתה מלכות ישראל.

גם אם יש חוק השבות על גויים, כל עוד רוב המדינה יהודים אז המדינה יהודית. 

התקופה שלנו מקבילה בערך לתקופת השופטים בבית ראשון, כלומר התחלת הגאולה, רק שאנחנו לא נגלה מהארץ והם כן גלו.

אין צורך בשלטון תורני כדי שזה יהיה גאולה, העיקר יציאה משעבוד מלכויות. יש צורך במשיח ושלטון תורני ומקדש כדי שזו תהיה גאולה שלימה

פשוט אומרים שבימינו אם לא ייקחו כסף על התורה אז לא יהיה לימוד וזה עת לעשות לה' (ונראה לי הבית יוסף כבר אמר את זה על פסק הרמבם הנל).

וודאי שרבני החרדים מכירים את הרמבם, וזה לא רק הרמבם אלא כל מפאשיו על הלכות משיח אמרו ככה (רק חלקו האם לבר כוכבא היה צריך להיות רוח הקודש כדי להחשב משיח).

זה נכון שחוץ מההתנגדות לציונות החילונית יש גם התאהבות בגלות, אבל אני מבטיח לך שאם המדינה היתה מוקמת על ידי תחמידי חכמים וכן התנועה הציונית היתה מובלת כך, אז הגעגועים ליהדות הגלות היו מתמסמסים מהר מאוד וכל החרדים היו הופכים לציונים מהר.

העיכוב העיקרי להפיכת החרדים לציונים זו החילונות של הציונות.

הסיבה שהם מתנגדים לציונות זה כי היא חילונית ומנסה להוות אלטרנטיבה לזהות היהודית העתיקה, לשיטתם.

הרב שרקי תלמיד של הרב קוק שזיהה את התנגדות החרדים לציונות בגלל חילוניותה. כאשר הרב שרקי עצמו מתמודד בשיעוריו עם טענות חרדיות אלו. האפתיות מתהליך הגאולה היא תופעת לוואי של ההתנגדות לחילונות, כאשר אין ברירה אלא לעמוד מול תופעות היסטוריות אז מפתחים אליהם אפתיה. אם הציונות היתה תורנית מיסודה אז מן הסתם מהר מאוד גדולי הדור החרדים היו אומרים שהיא אתחלתא דגאולה.

כמובן הרב קוק כבר ענה לכל הטענות החרדיות נגד זה שהציונות היא חילונית. כך שטענת החרדים במילא לא נכונה.

א. לגבי רמב"ם־ראב"ד בענייני משיח אני לא יודע אבל לא כל השקפותיהם התקבלו בכל עניין במיוחד לאור התפשטות ספר הזוהר והקבלה כו' כו' בדיוק כמו שפסקיו לא התקבלו במלואם. אבל זה ממש לא מוזר לקבל את דעת הרמב"ם בנושא אחד ולא בנושא אחר, זה בדיוק איך הלכה (וגם השקפה) עובדת.

ב. אוקיי אחאב ומנשה היו גאולה? או שלטון עריץ ומושחת שמהותו חילול ה'? למיטב ידיעתי גם תקופת השופטים אינה "גאולה". אין לי בעיה להשוות את תקופתנו לתקופת השופטים, מכאן ועד לקרוא לזה גאולה, רחוק. מצד זה שזה תהליך – בסדר, הכל זה תהליך, ברור שהכל זה תהליך שבסוף חותר לגאולה השלמה. יציאה משעבוד מלכויות זה נחמד כמו שזכייה בלוטו זה נחמד אבל מבחינת מהות הגאולה = הקמת מלכות תורנית ובניין בית המקדש, רחוק.

ג. לגבי זה שלא נגלה מהארץ למיטב ידיעתי אין מקור חוץ מ"מקובלנו". בשביל מה קוראים קריאת שמע "השמרו לכם פן יפתה לבבכם [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" אם זה כבר גם ככה לא הולך להתקיים?

ד. לגבי קבלת כסף על לימוד סוגיה בפני עצמה אבל יש דעות חוץ מהרמב"ם ויש מי שפוסק לא כמוהו

ה. חלק מההתנגדות החרדית הוא מצד אמונה בגאולה ניסית חלק הוא מצד החילוניות אתה צודק שבימינו זה יותר מצד החילוניות אבל נראה לי שבשורשם של דברים עדיין ניכרת האמונה בגאולה ניסית דווקא

ו. הרב קוק הוא לא סוף הוראה, חלק מחכמי דורו לא קיבלו את טענותיו וגם בדורות הבאים (כשם שגם הוא לא קיבל את דעתם למרות גדולתם)

א. הקבלה והזוהר מעולם לא אמרו שהגאולה חייבת לבוא בדרך שמעל הטבע או דווקא על ידי המשיח. דווקא הזוהר מדבר על משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד וכן האר"י אמר לכוון עליו בשמונה עשרה. דווקא רוב המקובלים היו ציונים במידה כזאת או אחרת, וכן אצל הספרדים לא היתה כזו התנגדות לציונות כי למדו הרבה קבלה.

אגב האר"י אמר שהראבד היה מגדולי המקובלים ויש רמזים רבים לזה בראבד עצמו. בכל מקרה זה כתוב בגמרא שר עקיבא תמך בבר כוזבא שעשה מרד בדרך הטבע ברומאים. וכן משיח בן יוסף כתוב בגמרא.

ב. במהלך הגאולה יכול להיות הרבה חילול ה'. גם 40 שנה אקוט בדור וזו עדיין היתה גאולת מצרים. זו עדיין לא גאולה שלימה. עצם היותם של ישראל בעצמאות זה קידוש ה' "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ןלעמך ישראל עשית תשועה ופורקן" ועיין ביחזקאל "עם ה אלה ומארצו יצאו".

בתקופת השופטים אכן היינו גאולים. היינו אחרי יציאת מצרים. נכון שלא הגענו למנוחה ולנחלה וגם היום אנחנו רק בדרך. אולי אתה מערבב בין גאולה לבין אחרית הימים (שאנחנו בדרך אליה, כי לא תהיה יותר גלות).

ג. כתוב במפורש בנביאים שה' יבטיח

 לנו לעתיד לבוא שלא יגלה אותנו עוד. האם זה סותר את והיה אם שמוע? לא. כנ"ל המצב היום. עם ישראל כבר הזדכך ב2000 שנות גלות ולכן לא יתדרדר למצב שמחייב גלות. נסיגה מחלקי ארץ כן תתכן באופן זמני. לא כל חטא מביא לגלות. רק חטאים חמורים שמטמאים את הכלל עד שאין לו תקנה אלא בגלות, ולכן בתקופת השופטים לא גלינו למרות שהחטאים היו כבדים יוצר מבית ראשון

ד. נכון, אבל כמדומני החרדים אומרים שהרמבם היום היה מתיר כסף משום עת לעשות לה.

ה. החרדים (יותר הליטאים) יאמרו לך שדווקא הנצי"ב תמך בציונות בעליה הראשונה משום שהיו דתיים ורק מיעוט היו חילונים, אבל אם היה רואה מה שיש היום היה מתנגד. (כמובן סו טענה לא נכונה שהיה מתנגד היום, אבל אין הוכחה חד משמעית לזה).

ו. נכון, ולכן רב גדול שיאמר דברים חריפים על הרב קוק לא ינודה, ואילו מי שיאמר על הבעשט כן ינודה. 

לפני 200 שנה גדולים אמרו על הבעשט דברים חריפים. אבל ברגע שגדולי ישראל כולם מקבלים משנה רוחנית כלשהי אז זה הופך להיות לחלק מבסיס התורה. גם הרב קוק מן הסתם יהפוך להיות מקובל על כל גדולי ישראל עוד 100 שנה.

כיום אני יודע שהרב קוק צודק לא מקבלת כל גדולי ישראל את שיטתו, אלא מהסתכלות אובייקטיבית על האמת. בסוף אני לא בטוח בדברי הרב קוק ב100 אחוז אלא ב95 אחוז. ואילו לגבי דברי הגרא אני בטוח ב100 אחוז.

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש

לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

קראתי. הדקדוק בלשון הגמ' בסוף דבריך נראה אמיתי. יש לציין שהגמ' אומרת על מרדכי, או ליתר דיוק - בדרישה סביב שמו, שהוא 'ראש לכל בשמים', "מור דרור". יש בחינה שההדס הוא ראש לכל בשמים במה שהוא האחד שנבחר לייצג את 'ריח בלא טעם' בארבעת המינים של חג סוכות (והריח הוא ההנאה הישירה לנשמה, כמו שנדרש מן הפס' "כל הנשמה תהלל יה").