כמדומני בתורה כתוב:"כי תצא למלחמה על אויבך" ולא אם תצא
כתוב "לא תעמוד על דם רעך"
כתוב "ואהבת לרעך כמוך"
אז מה התירוץ של לא להתגייס.
דוד המלך יצא בראש לוחמיו לכבוש את רבת עמון, שהיא אפילו לא חלק מא"י השלמה
בניהו בן יהוידע היה ראש הצבא וראש הסנהדרין ביחד(הרמטכ"ל והרבה הראשי)
למעשה, הפסוק שהתכוונת אליו הוא: "כי תצא מחנה על אויבך, ונשמרת מכל דבר רע". כי בפסוק הזה משמש במשמעות אם (רש"י בכמה מקומות מביא דברי חז"ל שכי משמש בארבעה לשונות, ואחד מהם הוא אם). לא תעמוד על דם רעך החרדים סוברים שהם מקיימים לא תעמוד על דם רעך בכך שהם לומדים תורה. וכן ואהבת לרעך כמוך. לגבי הדוגמאות מדוד המלך ובניהו בן יהוידע, זו לא סברה באמת, כיוון שזה שהם יכלו להיות אנשי אשכולות ולהיות גם וגם, לא אומר שאנחנו יכולים. גם בדורם הם היו אנשים יחידי סגולה ומיוחדים, וכ"ש בדורינו שאי אפשר להיות דוד המלך או בניהו בן יהוידע. כשתישן שישים נשימות ויהיה לך זמן גם לנהל ממלכה וגם להיות בסנהדרין, דבר איתי.
אינני סובר כמו החרדים, אבל אני לא מסכים עם האופן שבו הצגת את הדברים. יש הוכחות אחרות נגד דבריהם, אבל מה שאתה אומר זו לא הוכחה. עיקר הדיון הוא לגבי הלווים, האם מותר לאדם להיות כלוי, וגם הדיון לגבי מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, מלחמת מצווה, מי יוצא למלחמת מצווה, האם גם ת"ח מצווה וכו'....אלו הדיונים. בגדול, הרב צבי יהודה אמר שאין כזה דבר פטור מצבא, כי זו מצווה, אבל מותר לדחות אותה.
הרבנים הפחדנים המכונים חרדים אינם רש"י ואין להם את היכולת לקבוע מתי כי מתפרש כאם ומתי לא.
במציאות רואים שהלימוד תורה של אותם אלה לא עזר, ולכן הם עברו על לא תעמוד על דם רעך
כנ"ל ואהבת לרעך כמוך
התירוץ של אנחנו לא בדרגה של דוד המלך ובניהו בן יהוידע לא עובדת, האלו(החדרים) האי חתמו שהם בדרגת רשב"י וחבריו(המכונה תורתם אומנותם)
כשהיה צריך למחות את המדינים, יצא אלעזר הכהן בראש הצבא.
שאול היה מוציא איתו את הכהן הגדול ואת האורים והתומים.
וזו מצווה שאינה יכולה להעשות רק ע״י אחרים, מה שאי אפשר להגיד על לימוד תורה.
שתגיד לרבנים שהם יודעים יותר ממך תורה, והם גדולי עולם מה נכון מצד התורה?!
באמת לא מצליח להבין את החוצפה לפתוח את הפה כאילו אתה איזה גדול הדור שיודע הכל בתורה...
חוצפה גדולה ומוחה על ביזוי תלמדי חכמים!
לא הבנתי מי שלא מסתדר בדיוק בדעתך הוא לא דעת תורה?!
פשוט בושה וחרפה!
וד"א אני מכיר בכירים ביותר בצבא, דיברתי איתם, לא צריך את החרדים בצבא, זה סתם עניין פוליטי נטו...
כל הכועס כל חכמתו מסתלקת ממנו
אז הרבנים שנוטים לכעוס אינם כשירים לפסוק הלכה
אם אתה רוצה אתה יכול לנסות לשמוע שיעור שעזר לי בזה...
– "כי תצא – במלחמת רשות הכתוב מדבר" (כי משמש בתורה בלשון אם). "הרבנים הפחדנים המכונים חרדים אינם רש"י ואין להם את היכולת לקבוע מתי כי מתפרש כאם ומתי לא." רק שבניגוד אליך הם קראו רש"י (או אם אתה מדבר על הפסוק של אלה השבים מעורכי המלחמה – ספורנו, כי במלחמת במצווה הדין הזה לא שייך)
– "לא תעמוד על דם רעך" זה דין בפני עצמו שאסור להתעלם מסכנת חיים של מישהו אחר. נחלקו בזה האם חייב לעשות כן במקום של סכנה / ספק סכנה, ואף האם רשאי לעשות כן. מקרה שהובא לדוגמה, אם עומדת אפשרות שתוכל להציל מישהו, בתנאי שיכרתו לך איבר שאין בו סכנה, האם אתה מחויב לעשות כן? ואם יכרתו איבר שיש בו ספק סכנה? בקיצור, זה נושא בפני עצמו שלא קשור באופן ישיר לנושא של מלחמה. גם, וכי יעלה על הדעת, שמצד "לא תעמוד על דם רעך", כולנו חייבים להתנדב באיחוד הצלה? או חייבים ללמוד רפואה לצורך הצלת חיים פוטנציאלית בעתיד?
– לגבי הדמויות בתנ"ך השאלה היא לאו דווקא שאלה של חיוב. בן־אדם יכול להחליט שהוא 100% איש קבע וזה מצוין. הוא יכול גם להחליט שהוא 100% תורתו אומנותו וזה גם מצוין. הוא יכול להחליט שהוא 50%-50%, הכל לפי נטיית נפשו כשרונותיו כו'. אבל זה לא נוגע לחיוב האדם הפרטי דווקא לסדר את החיים שלו להיות באופן כזה או אחר.
– ואהבת לרעך כמוך
כמו שאמרו עיקר הדיון נסוב סביב נקודות אחרות ואם זה היה כל־כך פשוט ומובן מאליו, "זיל קרי בי רב" או משהו כזה, לא הייתה מחלוקת כזאת גדולה. בכל־מקרה, חשוב להבין את מהות העניין, אנחנו חיים בדור של הרבה סיסמאות ואמירות עוצרות מחשבה, לכן כל סוגיה כדאי ללמוד עם הכבוד הראוי גם לה גם לגדולי ישראל מכל המגזרים
מצווה שאפילו רבי עקיבא מודה שמצווה למסור עליה את הנפש, למרות שחייך קודמים לחיי חברך.
אבל אין קשר בין מלחמת מצווה לבין "לא תעמוד על דם רעך", "ואהבת לרעך כמוך", או כמות האומץ או היעדרו. הבעיה שלי עם הדיונים האלה, שהם כל הזמן נגררים לספיחים שלא שייכים, במקום לדבר על המהות העיקרית.
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י' באב תשפ"ד 22:37
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י' באב תשפ"ד 22:37
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך ט' באב תשפ"ד 12:11
מוטיב חוזר במגילת איכה הוא שה' עזב אותנו, ובחורבן בית המקדש מתבטא שהוא נטש אותנו, ועל זה אנחנו עצובים. היה אפשר לחשוב מכל זה שבתשעה באב כביכול ה' עוזב אותנו (או בשלושת השבועות, שנאמר שם: "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים", שזה מורה כביכול על כך שה' עזב אותנו). אבל במגילת איכה מופיעים די הרבה פסוקים (נביא את מה שהכי מפורש) שמראים שזה לא נכון.
בפרק ג' מתואר כך:
"...ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה : ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'...זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל : חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו : חדשים לבקרים רבה אמונתך : חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו : טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו : טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' : טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו : ישב בדד וידום כי נטל עליו : יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה...כי לא יזנח לעולם א-ד--נ-י : כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו...." (פס' י"ז-ל"א עם דילוגים).
בהתחלה האדם מגיע לייאוש: "ואומר אבד נצחי ותוחלתי (=ותקוותי) מה'". אבל יש ידיעה שנותנת לאדם תקווה מחדש: "זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל (=אקווה): חסדי ה' כי לא תמנו...". העובדה שה' לא כילה אותנו היא שנותנת לנו תקווה. הגמ' בב"ב אומרת שצערו של השטן גדול מצערו של איוב כיוון שהוא צריך לייסר אותו ועם כל זאת לא להרוג אותו, כמו אדם שאומרים לו להכות בחבית ולהשאיר אותה שלימה (אגב, מותר ללמוד ספר איוב בתשעה באב, למי שחשש). העובדה שה' ייסר אותנו בצרות כאלו נוראיות, ועם כל זאת שמר על נפשינו: "...אך את נפשו שמור" (איוב ב', ו'). העובדה שה' משגיח עלינו גם כשהוא כביכול עוזב אותנו ונותן לגויים לפגוע בנו מורה על כך שה' עדיין שומר עלינו ורוצה בנו. רש"י על איכה ג' כ"ו אומר: "...טוב שיחיל (=יקווה) אדם וידום ויצפה לתשועות ה'". בפס' כ"ח אומר: "וידום- לשון המתנה...כי נטל עליו- כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו". בהמשך הפסוקים רש"י מפרש שה' לא חפץ להביא עלינו רעה, אלא רק משום שחטאנו והיה צורך בחטא, ה' "נאלץ" להביא עלינו רעה, וליבו כואב איתנו בשעת הצרה, והוא משתוקק כבר שתיגמר עת זו ויוכל להביא עלינו חסד ושפע. בפס' נ"ד כתוב: "צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי", רש"י מפרש שם: "שבזמן שבא אדם במים עד מתניו, עדיין יש תקוה. אבל אם צפו מים על ראשו, אז אומר אבדה תקותי. אבל אני איני עושה כן אלא: "קראתי שמך ה' מבור תחתיות" (הפסוקים האלו מולחנים ומבוצעים ע"י הלל פלסר, מומלץ לשמוע אחרי תשעה באב). אפילו במצב שנראה שהכל אבוד, אסור לאבד תקווה, כי ה' יכול להפוך את המצב לחלוטין.
בסוף פרק ד' כתוב: "תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך...". בגלל מה שהבאנו קודם, שה' מעניש את ישראל רק משום שחטאו אך אינו חפץ בזה, בסוף מגילת איכה מופנית טענה כנגד ה': "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור : למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים : השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם : כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד". רש"י מפרש: "אתה ה' לעולם תשב- והואיל וכן הוא, למה לנצח תשכחנו? הלוא נשבעת לנו בך, כשם שאתה קיים, כך שבועתך קיימת. כי אם מאוס מאסתנו. בשביל שחטאנו, לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת". אך באמת דווקא לפעמים התעוררות הכעס מגלה בעם ישראל את הגעגוע, את האהבה במלוא עוצמתה, מחדדת לנו את ההבנה ש"חלקי ה' אמרה נפשי"- ה' ביחס אלינו הוא כמו נשמה ביחס לגוף, ועל כן מדובר בקשר נצחי שלא ניתן להפרדה, קשר מהותי.
והנה הפאנץ' העיקרי: כתוב: "כי עמך הסליחה למען תוורא". הרב חנן פורת בספרו "תנך בע"פ" שואל: לכאורה זה הפוך מההגיון! העובדה שהקב"ה רחמן וסולח מבטאת יותר את מידת הרחמים, את מידת האהבה של הקב"ה, לעומת מידת האמת והדין שהיא מבטאת את היראה. אז איך אנחנו אומרים שהעובדה שה' סולח מביאה לכך שיראים מה'? מבאר הרב חנן פורת (אני ממיר את ללשוני): אם אדם חושב שאין תקווה, והוא לא מבין את הרעיון של התשובה, של הזדמנות שנייה, הוא חושב שברגע שחטא קצת הכל נמחק, אז ממילא הוא כבר לא יתאמץ יותר לעשות רצון ה'. אפילו שהוא יודע שהוא חוטא וה' יכול להעניש אותו, אבל בכל מקרה הוא כבר איבד את העולם הבא שלו, אז לפחות עכשיו, בעולם הזה, הוא ייהנה. אבל אם אדם מבין שיש את הרעיון של הסליחה, של התשובה, זה מה שיוביל לכך שהאדם יירא מה'! שהוא לא יאמר: "אכול ושתה כי מחר נמות", אלא יישמר מהחטא כמה שיותר, כי יבין שאף שחטא קצת, לא אומר שאיבד את הכל, ועדיין תהיה לו יראה ורתיעה מהחטא.
אם באמת בתשעה באב ה' "ניתק" איתנו את הקשר, זרק לנו גט כריתות ח"ו, אז כבר אין יראה, אין סיבה לבכות כל שנה על חורבן בית המקדש. היה, נגמר. אבל כיוון שאנחנו מאמינים בכך שה' ישוב אלינו ויתגלה אלינו ברחמים, שייבנה בית המקדש, זה מה שמוביל אותנו לבכות בתשעה באב! זה נותן את האפשרות לבכות, דווקא התקווה והציפייה לגאולה הן שמביאות לכך שהאדם מבין שהקשר לא נותק, וממילא הוא כואב על שלמרות שה' עדיין חפץ בנו הוא מראה לנו פנים זועפות ואנחנו נמצאים בהסתר פנים. שנזכה לראות בנחמת ציון ובבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
להעביר את זה לשתיים (או שלוש) מילים בעברית.
זאת אומרת, מה הפירוש של המילים עצמן שיהיה אחיד בכל מקום.
אשמח לעזרה.
כך זכור לי
ניסיתי קצר יותר אבל זה בסדר נראה לי
אבל
מיניה=ממנו
כל כמיניה=(רואים) הכל כממנו?
דהיינו, רואים הכל כפי ההסתכלות שלו?
האם הוא יכול לומר כל דבר ונחזיק מדבריו?
או בשפתינו:
מי הוא בכלל?
אז הפירוש המילולי הוא "הכל כממנו" (בתמיה כמובן)
יפה, תודה.
נכון כתוב שאחרי שהקב"ה שאל אותו "מי האנשים וכו'.." בלעם הבין מזה שהקב"ה לא יודע כל מה שקורה..
אם כך, למה הוא מספר לו בשביל מה הם באו? ולא אומר לו "אה סתם.. בלק צריך עזרה במשהו" או כל תירוץ אחר
הרי לדעתו הקב"ה לא יודע מה קורה
יש הבדל בין דברים שלא גלויים לפניו, לבין לזהות שקר. ברור היה לבלעם שה' יזהה אם הוא ישקר, זו יכולת שישנה גם לאנשים רגילים (אלא שהיא לא מאה אחוז) אלא שלא כל הפרטים גלויים לפניו מראש.
אולי תדע..
כשבלעם מנסח את הבקשה של בלק, הוא מנסח אותה בצורה של שנאה לעם ישראל יותר מבלק
"קבה" במקום "ארה", "וגרשתיו" במקום "ואגרשנו מן הארץ" כמובן מרש"י ההבדלים..
מילא בלעם מספר לקב"ה כדי לא להיתפס שקרן, אבל למה להמחיש לו כמה הוא שונא אותם?
כאן התשובה די פשוטה, מקווה שתאהב אותה. בלעם לא מנסה להמחיש את שנאתו לעם ישראל, אלא מתוך דבריו שומעים את שנאתו. זה: "משיח לפי תומו", זה לא עיקר תוכן המשפט, אלא כדרך אגב שומעים מהניואנסים ובחירת ניסוחי המשפט מה מחשבת האדם.
אני תמיד הבנתי שזה בכוונה תחילה
(אגב, כך מפרש האור החיים הקדוש, אבל לשיטתו אדרבא בלעם ניסה להסתיר במילים את השנאה. אני כותב רק מזיכרון כדאי לעיין שם)
לי זה נשמע כמו שאלה רטורית, הרי ברור שהקב"ה יודע
כמו שהוא שואל את האדם הראשון אייכה
התשובה בשביל בלעם לא בשבילו
המדרש כותב (ומובא ברש"י) שהקב"ה שאל את בלעם כדי להטעותו שיחשוב שלא הכל הוא יודע, ובאמת זה מה שהוא הסיק מהשאלה
ואז אמר לעצמו אם כך אוכל לקלל את ישראל והוא לא ירגיש.
ומה שהוא ענה זה להגיד לקב"ה "בשבילך אני לא חשוב לפרסם אותי בעולם, אז הנה מלכים פונים אלי גם בלעדיך" זה העיקרון
זה מראה שהוא חשב שהקב"ה לא שולט בהכל ממש
(אגב, מעבר לכך, המדרש כותב שאם היה יודע הוא היה צריך לענות "ריבונו של עולם! הכל גלוי לפניך, ואין כל דבר נעלם ממך, ולי אתה שואל?!" ככה שבכל מקרה הוא יצא חצוף)
לבלעם יש תחושת חוסר ערך עצמי. זה ניכר לדעתי ברש"י בתחילת הפרשה, שכותב ככה:
בלק בן צפור וגו'. אע"פ שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים (שם):
גם אם זה לא בדיוק ההגדרה המדוייקת של פגם האופי שמתגלה כאן, לדעתי זה כל העניין.
אתה מתכוון שיותר עניין אותו להרים לעצמו מאשר תכלס לקלל?
חשוב לו לקלל, אבל כיוון שהתפיסה שלו היא שהקב"ה לא יודע הכל (ולכן אפשר להטעות אותו) הוא מוצא הזדמנות גם להרים לעצמו.
אני הנני כאינניאחרונהשמח שהתחברת
״אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים״ (בבלי ברכות מג ע״א)
למי שתהה אי פעם מה זה בדיוק מושק, בסרטון הבא אפשר לראות:
אגב. מושק באנגלית זה Musk וזה משמעות שם המשפחה של Elon Musk !
חיה מושקא
וזה ידוע שזה על שם אותו ריח טוב.
עכשיו שאני חושבת על זה לעומק אז ההוספה של השם חיה אולי מגיעה מזה שהריח מופק מחיה
כלומר המשמעות של השם היא לא רק חיים אלא גם על מקור אותו מושק.
מעניין
בן מערבאבן מערבאאחרונהאת הסדרה שהוא העביר והספר שיצא לאחרונה בעקבותיה?
מטרת השאלה היא לברר משהו בסיסי מאוד בדבריו (לאו דווקא מוקכב או קשה..) והשאלה אם יש פה מישהו שמונח בסוגיה/למד את הדברים?
(וכן אני יודע שמשנת הרב לונדין היא לא בדיוק משנה מקורית שלו אלא מן הסתם יונקת ממרן הרב זצל ומרבותיו של הרב חגי וכו וכו..)
בגמרא שיערו שתות.
מכירת סחורה ביותר משתות ממחירו המקובל הווה אונאה, ויכול שהנפגע יבטל את המקח.
אלא שבתוך עמנו אנו יושבים, וההוצאות הנלוות אינן עניין של מה בכך. למשל, שכר טרחת עורך, מס רכש, ועוד.
אני מחפש מקורות הלכתיים, ככל שישנם, להותיר את העסקה על כנה, ותוך כך לחייב את המוכר להחזיר ממון בגובה שיעור ההפקעה.
אשמח לעזרה.
כלומר, הקונה המפסיד רשאי לבקש שיחזירו לו את הכסף והקניה תישאר.
אין בידי מקורות אבל אם תחפש כנראה תמצא
בדרך כלל ההלכה אומרת:
עד שתות - מחילה.
יותר משתות - בטל המקח לגמרי (ואין לאחד מהצדדים את הזכות לדרוש קיום המקח והחזרת ההונאה).
רק כאשר ההונאה היתה בשתות בדיוק - אז "קנה ומחזיר אונאה".
הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם117,
כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר?
נוֹטֵל כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר118 וְחַלָּה, וְאוֹמֵר:
"אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן119 —
הֲרֵי בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר,
וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר120 סָמוּךְ לוֹ;
זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר —
עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו,
וְהַשְּׁאָר — חַלָּה121;
וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ", אוֹ: "בִּדְרוֹמוֹ122,
וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת".
השאלה על המשנה למה הוא מקדים להפריש מעשר ראשון לחלה? לכאורה חלה קודמת כי כדברי הרמב"ם בפרה"מ: "כי הראוי להקדימה תחילה על המעשרות כולם. כי נתחייבנו בה כשנכנסו בארץ ישראל, והוא שאמר הכתוב: 'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו' (במדבר טו, יט)".
הירושלמי אומר שבדמאי יש קולא לסדר. אמנם יש ברייתא שאומרת שזה הסדר גם בוודאי.
בהתחלה יש שתי דעות בירושלמי: "רבי יונה בשם ר' זעירא אומר זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר רבי יוסי בשם רבי זעירא אמר אין משנה אמורה על סדר אלא תקדים חלה לראשון".
לפי הדעה הראשונה לכתחילה צריך שחלה תקדים, רק המשנה מחדשת שהסדר לא מעכב. לפי הדעה השנייה המשנה לא כתבה לפי הסדר, ובאמת חלה קודמת.
בסוף הירושלמי יש עוד דעה: "ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן והרי שני קדמה לגורן אמר רבי מתניה בדין היה שתקדים לכל ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן וכתיב בו ראשית שני אע"פ שקדמו לגורן אין כתוב בו ראשית". לפי הדעה הזאת בגלל שמעשר ראשון קודמת בגורן, היא גם קודמת בהפרשה.
בפשטות הסברא כי מעשר ראשון קודם להפרשה בצורה מעשית, כי חלה חייבים רק מהעיסה ומעשר ראשון חלה החיוב כבר מהגורן. אבל נראה שזה לא רק כי בצורה מעשית החיוב של מעשר ראשון חל קודם, כי אז גם מעשר שני היה קודם לחלה.
נראה להגיד שמעשר ראשון נקרא יותר תוקף של 'ראשית' מאשר חלה, בגלל שחיובו קודם בגורן. כאשר הירושלמי אומר שמעשר ראשון קרוי 'ראשית' ולא מעשר שני. זה לא בא להגיד, שיש כאן אחד ועוד אחד במעשר ראשון, גורן וראשית, ובמעשר שני יש רק אחד שזה קדימות בגורן. אלא כל החשיבות של מעשר ראשון שקדמה לגורן, כי היא נותנת יותר תוקף ל'ראשית', יותר מחלה שרק כתוב 'ראשית', ובוודאי מעשר שני שלא כתוב 'ראשית' כלל.
הגמרא בשבת לב ע"א אומרת: " ראשית קראתי אתכם - על עסקי ראשית הזהרתי אתכם". רש"י מפרש: ראשית קראתי אתכם - ראשית תבואתה (ירמיהו ב) עסקי ראשית - ראשית עריסותיכם (במדבר טו):
המהר"ל בחידושי אגדות מפרש: "וכנגד כח השני, אמר ראשית קראתי אתכם. דע החלה היא חלק קדוש שנבדל מן העיסה, והיא נקראת ראשית, והיא דומה לכח נבדל שהוא נבדל מן הגוף. ואין החלה נבדלת לגמרי, שהרי היא מכלל העיסה, רק שיש בחלק העיסה קדושה. וישראל אצל האומות דומים לכח זה, כי הם נבדלים מן האומות בקדושתם, ומכל מקום שם אדם יכלול אותם. וזה שאמר ראשית קראתי אתכם, כלומר כי אתם ראשית דומים לנפש שיש לו קדושה נבדל מן הגוף, ולכך הזהרתי אתכם על ראשית שהיא החלה... ואם אינה שומרת מצות חלה, תלקה ברוח שמשכנה בלב ששם רוח חיים, וזה הכח שהוא בלב הוא נבדל, ואם אינו נבדל לגמרי".
יש טיעון של הרציה זצ"ל [אולי קדמו לו לא בקיא..] שזאת מצווה כללית, ולכן לא נמנית. כמו גם מצוות קדושים תיהיו וכו.
והעקרון שלא מנה הרמבם מצוות כלליות גם מופיע בשורשים שנכתבו לספר המצוות.. אבל לענד קצת קשה לכאורה כי מצוות אנכי ה' אלוקיך למשל כן נכתבה ולכאורה היא גם מיסודי וכללי התורה.
קודם כל, התירוץ שאמרת בשם הרצי"ה, אם אני לא טועה זה כבר הראי"ה, וגם "אם הבנים שמחה" כך תירץ.
יש עוד כמה תירוצים:
תירוץ אחד שזה נכלל במצווה של מלחמת שבעת עממין, או במילים אחרות: ירושת הארץ נכללת במצוות הורשת הארץ (שמעתי את זה מהרב יעקב לבנון, נראה לי כך הרמב"ן בעצמו מציע בדעת הרמב"ם).
תירוץ אחר שזו לא מצווה, אלא הבטחה, והפסוקים שמדברים על ירושת הארץ אינם מדברים על ציווי, אלא על הבטחה (ואע"פ שזו הבטחה, אין זה אומר שזה לא רצון ה', פשוט זה לא נמנה כאחת מן המצוות).
התירוץ שהכי אהבתי הוא שזה דין שקודם לכל התורה ולא שייך למנות אותו, כמו האמונה בתורה מן השמים, שאף שהוא עיקר גדול וכל המצוות תלויות בו, לא נמנה (ונגיד גם דיני גיור שלא נמנו, והרמב"ם הכניס דיני גיור במשנה תורה כחלק מהלכות איסורי ביאה), כך גם מצוות א"י, זו מצווה שעומדת בבסיס כל המצוות, אך לא בהכרח נמנית כמצווה פרטית.
יש כמובן את התירוץ של המגילת אסתר שנדחה בהרבה קושיות, אותו אתה בטח מכיר....
הרמב"ם מונה תרי"ג מצוות.
למשל את מצוות ביקור חולים או נר חנוכה הוא לא מונה.
זה לא אומר שהוא לא סובר שצריך לעשות, זה אומר שאין "מצוה" כזאת.
עכשיו אתה יכול לחפש מה ההגדרה של מצוה לפי הרמב,ם ולמה יישוב ארץ ישראל לא כלול
ואז לבדוק את כל המקורות שהרמב,ם מחויב להם ומה שהם כותבים על יישוב ארץ ישראל ולבדוק אם זה מתאים לתיאוריה שלך
לגבי ביקור חולים ונר חנוכה - הרמב"ם הבהיר מאוד ברור את הסיבה מדוע הוא לא מונה אותם.
ביקור חולים - כי זה פרט בתוך אהבת ישראל.
נר חנוכה - כי זה מדרבנן.
להגיד ש"זה לא מצוה" נשמע כאילו אומרים שאין בזה שום ענין.
וזה ברור שלפי הרמב"ם אי אפשר לומר כך, כי הוא פוסק עשרות הלכות "משום ישוב ארץ ישראל", לדוגמא:
1. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך קנין קרקע בארץ הקודש. מה שלא התירו אפילו לצורך ברית מילה.
2. בני זוג שאחד רוצה לעלות לארץ ישראל והשני לא - יכול להכריח את השני להתגרש, כשהוא שומר לעצמו את מלוא הזכויות (אם הגבר רוצה לעלות והאשה מסרבת - היא מפסידה את הכתובה, ואם להיפך - הוא חייב לגרש ולתת את מלוא סכום הכתובה).
3. הרמב"ם מבהיר לגבי ההלכה הקודמת, שזה אפילו "בזמן הזה שהארץ בידי גויים", ואפילו מעיר יהודית בחו"ל לעיר של גויים בארה"ק.
כך שמי שאומר שלפי הרמב"ם "אין מצוה ביישוב ארץ ישראל" - טועה בגדול.
ולכן מוכרחים להתמודד עם השאלה: מדוע הוא לא מנה זאת במנין המצוות, וכמה מן התירוצים - כבר נכתבו לעיל.
אבל קח לדוגמה אכילת קדשים קלים או פירות שביעית, שבדומה ליישוב ארץ ישראל, הרמב"ן מונה והרמב"ם לא, למיטב זכרוני.
אפשר לשאול "מנין ידע הרמב"ם שלא למנות את יישוב ארץ ישראל" או "איך נדחית שבת מפני יישוב ארץ ישראל אם איננה נמנית במנין המצוות". אגב, שבת נדחית גם מפני "צורך גדול", במקום צער, מפני כבוד הבריות או צעב"ח - לא יודע איזו מטריית מצוות תמצא לזה
אם שמים תבנית פיצה על תבנית תנור הפוכה זה הופך את התבנית-תנור לחלבית אפילו שהפיצה לא נוגעת ישירות, נכון?
אני אוהבת את "לאבות ובנים" מזה למדתי הלכות שבת
לגבי השאלה
אני חושבת שכן
לא מכירה ולא יודעת בוודאות
אל תדאגי, אני לא אפסוק לפי זה...
פשוט התעניינתי והבנתי שיש בזה מחלוקת (כמו בכל דבר) חיפשתי בגוגל חיפוש די שטחי ולא מצאתי כ"כ תוצאות אז רציתי הפניות לאיפה ללמוד את זה כי הבורות שלי בנושא ממש מבישה
הצדדים ועל איזה הלכה מסתמכים במקרה הזה...
(יש תבנית עגולה שעליה יש פיצה ואי אפשר להכניס תבנית עגולה לתנור אז שמים אותה על תבנית התנור המרובעת)
ממה שאני יודעת במקרה של תבנית תנור שהפכה להיות חלבית זה לא כזה פשוט להכשיר (לפעמים צריך ליבון חמור וגם אז לא בטוח שזה עוזר)
ורשת זה יותר קל.
נכון אני יודעת
היי,
האם הספר דרכי טהרה של הרב אליהו מתאים לעדות המזרח, מה דעתכם?
אם לא, האם אתם מכירים ספרים אחרים טובים אחרים בנושא עם הלכות לעדות המזרח?
תודה
אבל הרב אליהו עצמו מעדות המזרח.
בשאר ספרי ההלכה שלו, ויודע שגם בדרכי טהרה,
הרב אליהו מביא את מנהג הספרדים ומנהג האשכנזים.
הוא נוטה להחמיר ולהתחשב בקבלה, כפי שנהג הבן איש חי.
זיע"א.
לספרדים יש גם את 'תורת הטהרה', שנכתב על פי פסקי הרב עובדיה זצ"ל בספר 'טהרת הבית'.
אפשר להסיק שהתארסת?
מזל טוב ובנין עדי עד🥳
כן, התארסתי, תודה רבה.
אז להבנתי ההבדל בין הרב אליהו לרב עובדיה בסוגיה הזאת היא שהרב אליהו מחמיר בחלק מהפרטים כאשר הרב עובדיה מקל בהם. אבל שניהם נוגעים למנהג עדות המזרח.
תודה שוב
אגב, יש את כל הספרים של הרב אליהו באתר שלו אם זה עוזר
הקדמה ומדרשים • אתר הרב מרדכי אליהו
אתה יכול לעלעל קצת..
מובאות השיטות של כל עדות ישראל העיקריות
(כלומר לא בהכרח תהיה התייחסות למנהגים של כפר נידח עם 15 יהודים בצפון הודו, אבל שיטות של קהילות גדולות - בוודאי יופיעו).
משל הרב עובדיה.
אז תלוי לפי מי אתם הולכים.
בכל אופן, נדמה לי שבדרכי טהרה מובאות גם הפסיקות של האשכנזים וגם אלה של שאר הספרדים. (אבל לא בטוחה שזוכרת נכון.)
אם אתם הולכים לפי הרב עובדיה, אז נדמה לי שלספר שלו בהלכות טהרת המשפחה קוראים טהרת הבית.
מזל טוב!
מתואמתאז להבנתי ההבדל בין הרב אליהו לרב עובדיה בסוגיה הזאת היא שהרב אליהו מחמיר בחלק מהפרטים כאשר הרב עובדיה מקל בהם. אבל שניהם נוגעים למנהג עדות המזרח.
תודה
למדתי נידה בעיון
הבחנתי ועברתי בהצטיינות את המבחן של הרה''ר במידה. אני לא סתם אומר.
הרב אליהו החמיר וכותב חומרות אשכנזיות רבות נגד מנהג עדות המזרח כאילו זה עיקר הדין ואין מחלוקת.
לא בקיאה לעומק, אבל נראה לי שבעניין הלכות טהרת המשפחה הוא די דבק בפסקים שלו. (יש לו כמובן גם פסקים משל עצמו, אבל נראה לי שבתחומים אחרים.)
לא מכירה עוד פוסקים ספרדים חוץ מהרב עובדיה (שהולך לפי השולחן ערוך), אבל אם פסקיו של הרב עובדיה התקבלו ברוב הציבור הספרדי בימינו, זה לא מבטל את פסקיו של הבן איש חי...
הוא כמעט בכל סוגיא לוקח את הידיעה החמירה בין הרמ''א שו''ע הרב והבא''ח
אין קשר לרב עובדיה. גם נגד שו''ע
גם נגד אחרונים ספרדים אחרים...
הוא עצמו הרבה פעמים חושש לרמ"א\ שיטות אחרות.
לא זכור לי מקרה שהרב אליהו מחמיר על הבן איש חי משיטות אשכנזיות שונות..
(ענייני טהרה לא מכיר)
שבאמת מחמיר בהרבה דברים כמו האשכנזים.
אני צריכה לשאול את בעלי ליתר פירוט (גם עשה את המבחן בנידה ברבנות וקצת עסק בזה בפועל, ובפסיקה שלנו אנחנו הולכים לפי הבן איש חי/הרב אליהו), אבל זה מה שאני יודעת בעניות דעתי...
ובכל האזור. גם בצפון אפריקה היתה מסורת כזאת בחלק גדול מההלכות (כמו שהעיד הרב משאש וכמו שמעידים עד היום חכמי משפחת אבוחצירא).
אפשר להתווכח על פרט זה או אחר - אבל בגדול, שיטת הרב אליהו, היא שיטת הבן איש חי והיא שיטת הראשונים לציון מעל מאתיים שנה - שרובם ככמעט כולם היו מ'חסידי בית א-ל'.
חלק מרכזי מהשיטה, הוא השתדלות לצאת ידי כל הדעות.
החידוש הגדול של הרב עובדיה היה 'להחזיר עטרת מרן הבית יוסף ליושנה'. זו לא היתה סיסמא פוליטית, גם אם בהמשך השתמשו בה כך - זה היה עיקר משנתו - שקיבלנו הוראות מרן וממילא כל מי שהורה אחרת, טעה.
ח"ו איני מכניס ראשי בין ההרים. אבל להגיד שאין מסורת כזאת - זה חוסר ידע במקרה הטוב או נסיון לכפות שיטה הלכתית מסויימת, על הנוהגים אחרת במקרה המצוי (מחילה, אבל שמעתי כמה שהולכים בשיטת הרב עובדיה, שפשוט משכתבים את ההיסטוריה).
מתיאור דבריך נראה שאני לא בקיא כמוך, אבל רק מעיר שהרבה מההלכה הספרדית (לא מצד הספרים, דהיינו, פסיקת שו"ע, אלא מנהג בני ספרד) יש בה חומרות אשכנזיות, כיוון שהרא"ש עבר לספרד וקיבע חלק מההלכה האשכנזית אצל בני ספרד (ובמיוחד זה בא לידי ביטוי אצל המרוקאים).
(אל תסקלו אותי.
אני מחפש בניין עדי עד בעז"ה, וזוגיות לא פחות מאשר צאצאים...)
אבל ראיתי המון אנשים שמסתבכים עם ענייני הנישואין.
או שמראש הם לא מחפשים זוגיות, או שהם פוחדים להחליט החלטה 'גורלית' כל כך.
והגיל עולה, והרצון לגדל ילדים גובר, והסיכויים הולכים ופוחתים,
ואז לפעמים בוחרים באפשרויות מוזרות, עד שלפעמים זה יכול לפגוע במעמד ההלכתי של הילד,
ויכול להשפיע עליו רגשית וטכנית במהלך החיים.
ומה היה קורה אילו אנשים היו מתחתנים תחת הרבנות בשביל להקים משפחה ויפרדו לדרכם?
סוג של משמורת משותפת או אפילו תרומת זרע, פשוט בגבולות ההלכה.
כל זה מדובר הלכתית.
בתכלס אפילו רעיונית אני לא בטוח שיש עם זה בעיה. אולי הם אפילו יחליטו שטוב להם ביחד..
חוץ מהפיתרון למתוסבכ\ות, זה יכול גם לתת רוגע ומפלט למי שכבר חשבה לוותר על החלום הזה.
מזכיר פה גם את "מעשה בר' טרפון שקדש ג' מאות נשים להאכילן בתרומה שהיו שני בצורת"
[= שזה יענו קידושין 'פיקטיביים' בשביל מטרה של צדקה
פירוק מוסד המשפחה! געוואלד!]
אז בשביל מטרה כ"כ חשובה של הבאת חיים, למה לא בעצם?
זה נחמד שמחזיקים מאוד ממציאות של 'שכינה ביניהם' ותא משפחתי מסורתי,
אבל האם כל האידיאליזם הזה לא פוגע בנו לפעמים?
אולי כדאי להקים מיזם שידוכים לשם הבאת ילד בלבד?
(התפתיתי להעלות בלנ"ו, אבל נראה שיותר נכון פה)
לא עונה לגופו של עניין, אבל רק מעיר שאין הוכחה מר' טרפון, שכן הוא לא הוליד ילדים מאותן נשים, ויש בעיה גם מצד גידול הילדים, שזו לא צורת גדילה בריאה לילד, וזה יכול להשפיע עליו רגשית לכל החיים. הצורה הבסיסית של בית היא שאבא ואמא חיים ביחד. והאדם צריך לחשוב לשם מה הוא מביא ילדים (יכול להיות שהתשובה תהיה חיובית, והוא יגיד שהעיקר זה להרבות חיים ולהוסיף ליישובו של עולם, ועדיף חיים מאשר כלום, ואפילו במצב של רעבון לחשוכי ילדים מותר לשמש כדי להביא ילד לעולם. אמנם בפשט קצת קשה כי ליוסף לא היו עוד ילדים וזה נלמד מיוסף, וצ"ע, אבל זו ההלכה).
בכל אופן, לא באתי להכריע בשאלה זו, רק אומר שזה לא פשוט בכלל מה שאתה אומר.
למרות שפעם זה היה יכול להיות פשוט מאוד..
מן הסתם יש בדורנו יותר משפחות חד הוריות מאשר פעם.
כמה זה משפיע על הילד וכמה אין איך לפצות על זה, צ"ע.
אגב, קידושי אישה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד, והמעשה דר' טרפון די נועז.
(וחוץ מזה, על פי דין תורה, וכמנהג חלק מהקהילות, מותר לשאת יותר מאישה אחת
שגם זה אגב צריך עיון, כמה תורם חדר"ג, מול כמה זה גורע)
לא הבנתי, מה לא פשוט היום?
מה זאת אומרת קידושי אשה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד? הוא קידש אשה, ואז מיד גירש אותה, לא מבין מה הבעיה. אני לא רואה בזה מעשה נועז. כמובן, זה היה לפני חדר"ג. ברור שחדר"ג יותר תורם, אני לא מבין איך יש הו"א לא לנהוג לפי חדר"ג. (המדרש אומר שהיה ליעקב חסרון בזה שהוא קידש יותר מאשה אחת, ולכן הוא לא יזמן לעתיד לבוא- עיין במדרש מה הכוונה, והמהר"ל מסביר שרק משום שמצד רוח הקודש היה צריך לשאת שתי נשים כדי להקים את האומה, לכן נשא את שתיהן ולא נשא רק אחת, שזה וודאי יותר מעולה. ולו הייתה את האפשרות בכלל לשאת, היום זה אסור משום חדר"ג, ורוח הקודש לא תעזור, כמובן).
"כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", ולכן גם ספרדים לא יכולים לשאת יותר מאשה אחת, אא"כ זה מאושר ע"י הרבנות (כמו שולי רנד ודומיו), והם פשוט לא יצטרכו היתר של מאה רבנים אולי (וגם זה אולי, כי הגיוני לומר שכיום גם הקהילות הספרדיות קיבלו את חדר"ג על עצמם).
וגם אם לא, ההשלכות ההלכתיות חמורות גם לאותה השעה. זה יכול להגיע אפילו לסקילה..
תורה לא ניתנה למלאכי השרת, וזאת כנראה הסיבה שמותר לשאת שתי נשים, שמותר לאכול בשר ועוד.
לא פשוט לבוא ולאסור את המותר, ולחייב בזה את כל עם ישראל כאילו זה דין.
מה שמונע מקהילות מסוימות לישא שתי נשים, זה הרצון שלהם בעיקר, וגם חוקי המדינה.
שום עניין הלכתי. הם לא קיבלו חרם דרבינו גרשום. איך אפשר לכפות ולהפוך את זה לקונצנזוס?
לכן אני אומר שזה לא פשוט וצ"ע.
לפעמים נראה שגם ביחס לזה קיבלנו מתרבות המערב.. צריך להתייחס הלכתית-רעיונית-יהודית, ולא להתפתות למוסכמויות מערביות.
יש מגדולי הדורות (עד הדור האחרון) שהיו נשואים ליותר מאישה אחת..
אני פשוט לא מצליח להבין מה אתה כותב בתחילת תגובתך. למה מן הסתם יוסף גירש את אשתו לאחר שנות הבצורת? ולמה התכוונת במשפט אחרי כן?
קודם כל, לגבי אכילת בשר, אתה בשיטת הרב קוק זצ"ל, אבל הרמב"ן טוען שזה בגלל עילוי האנושות ולא בגלל ירידת האנושות (אם כי גם הוא מודה שלעתיד לבוא לא נאכל בשר, ואכמ"ל). לגבי נשיאת שתי נשים, להגיד משפט ש: "תורה לא ניתנה למלאכי השרת" כסיבה לכך, זה לא באמת פותר את הבעיה. מה עם רצח? האם נגיד שיש מקום לזה כי תורה לא ניתנה למלאכי השרת? נכון, זה לא פשוט, ולכן מזל שלא אני עשיתי את זה אלא רבינו גרשום. דבריך יכולים להישמע פעם, שהנורמה המוסרית הייתה לשאת שתי נשים, אבל היום שהנורמה המוסרית שונה, בוודאי שלא ייתכן שהדין יהיה שמותר. הרבה מפרשים שואלים את זה על אשת יפת תואר, איך ייתכן שבימינו התורה תתיר דבר כזה, ועונים תשובות שונות בעניין (הרב שילת אם אני לא טועה רצה להתאחד עם הרבה רבנים ולהוציא פסק לאסור את זה. אולי זה רב אחר, ככה זכור לי). חוץ מזה, ברור שלאשכנזי זה אסור, שהרי "מנהג ישראל דינא הוא", וכמו שמנהג קטניות מחייב מן הדין, כך גם זה, ולו מצד שזה מנהג.
בתרבות המערב יש גם דברים טובים.
איזה גדול דור היה נשוי לשתי נשים? על מה אתה מדבר?
יכולתי להביא גם את הדוגמה של אשת יפת תואר.
התורה התירה לנו משהו, כי זה מה שמתאים לבני אנוש.
לבוא ולאסור משהו שהתורה התירה זה ממש לא פשוט.
אז האשכנזים קיבלו את חדר"ג (אגב כמנהג ולא כאיסור), השאר אין סיבה שיהיו מחויבים לזה, אלא אם קיבלו גם.
איך הגעת להתיר רצח, שהתורה אסרה? דיברתי על משהו שהתורה התירה, ויש שרצו לחדש לאסור, למרות שלא מוזכר נדנוד עבירה בעניין.
התורה לא משתנה. אולי משתנה דעת האשה במעמד הקידושין, וזה יכול להשפיע, אבל גם זה לא מוכרח, וצ"ע.
גם לאסור אשת יפת תואר זה מעשה נועז מאוד. וצע"ג כשבאים לאסור את המותר עפ"י דין תורה.
(בקשר לתרבות המערב רק באתי להזהיר שהאבן השואבת לא תהיה משם, שאין בה שום שיקול הלכתי-רעיוני, אלא תהיה מתוך מקורות היהדות.)
האור החיים הקדוש, הבבא סאלי בדור האחרון ממש, ועוד מגדולי יהדות תימן.
ועוד היו שלא נישאו לכמה נשים, אבל התנגדו לעצם החרם, כהגר"א, ועוד מחכמי הספרדים, ויהדות תימן..
מאיפה הבאת את זה? לא נכון. הוא גירש אותן מיד, וככה נתן להן כתובה ועזר להן מבחינה כלכלית. אין לכך אף השלכה הלכתית. ואני מניח שהנשים שרבי טרפון נשא לא היו מזנות....
הרמב"ם כותב שהתורה ציוותה על הקרבנות כי לא יכלה להימנע מעבודה מעשית לגמרי, אחרי שיש את כל העבודות זרות עם הקרבנות וכו'. מה תגיד, האם זה כך יהיה לנצח? לא, אומר הרב קוק זצ"ל שלעתיד לבוא יקריבו רק מן הצומח (או שיקריבו גם מן החי, אבל רק מרצונם החופשי של החיות). אמנם בהתחלה יהיו קרבנות, אבל זה לא יהיה תמיד כך. הרב קוק מביא לדבריו סימוכין ממדרשים ומפסוקים. נכון, זה לא פשוט, אבל זו עבודה נצרכת (וגם אם ההוכחה מהתורה מסובכת, אין זה אומר שעצם הדבר לא פשוט). התורה לא משתנה, אבל הסנהדרין יכולים למצוא בתורה עצמה מקור לדבריהם ולראות איך בתורה יוצאים דינים חדשים שמתאימים למציאות החדשה, בבחינת תינוק ששמשמש וכו'....לאסור אשת יפת תואר זה ממש לא נועז, זה הדבר הכי בסיסי שצריך להיות, אני חושב. לא צריך אף עיון, יש בסמכות חכמים לאסור דברים, "ושמרתם את משמרתי", "על פי התורה אשר יורוך וכו'", זוה תפקיד חכמים, וזה דבר פשוט. השתנות המוסר של העולם אכן מעידה על רצון ה' במובן מסויים, "קול המון כקול ש-ד-י", אם כי אין זה שיקול הלכתי, מסכים, ובשביל להתיר/לאסור משהו צריך להתבסס על מקורות מהיהדות. זו לא יכולה להיות סיבה, אבל זה יכול להיות סימן.
הבבא סאלי הוא יחיד. כל השאר, כולם קיבלו את חדר"ג. מהדורות הקודמים אין הוכחה, כמובן, כמו שאין הוכחה מהדורות שלפני רבינו גרשום.
כמו שחז"ל צמצמו את הייבום.
היום אין לנו סמכות לעשות דברים כאלה. זה יפה שהעולם מתקדם, אבל אנחנו לא כופים עליו להגיע לאן שיגיע.
מה זה אומר שהבבא סאלי הוא יחיד? שאין תוקף לזה? או טכנית שאין עוד צדיקים שנשואים ליותר מאישה אחת? גם זה לא נכון וגם זה לא.
אבל יש דברים שיש לנו סמכות לעשות היום. ולתקן תקנה לאסור אפשר.
מי אמר כופים?
אכן, זו דעת יחיד, ויש לנו רוב מוחלט שאומר אחרת. מי עוד יש? גם אם יש, מידי דעת מיעוט שאינו מצוי זה לא יצא
אולי אם כל חכמי ישראל יחליטו פה אחד.
מה דעת יחיד? לא כל מי שהתחתן עם אישה אחת בלבד, זה היה כי החזיק לאסור..
כבר הזכרנו שבעדות המזרח ויהדות תימן לא התפשטה התקנה הזאת,
אולי בקושי השתמשו בזה, אבל זה היה קיים ואפשרי.
המיעוט שאינו מצוי נוגע ביחס אליך, לא למי שיש לו מסורת ומנהג אחר.
מכיר תלמידי חכמים עד הדור האחרון מיהדות תימן שהיו נשואים לשתי נשים.
והרב עובדיה זצ"ל ניסה לבטל את הכפיה של בתי הדין על הספרדים שלא ישאו שתי נשים. (יבי"א ח אהע"ז- לא פתחתי שם)
השו"ע כותב - "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו." (אהע"ז סי' יא).
וכך עשתה הרבנות הראשית בשנת תש"י ותיקנה "אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.".
המהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ט מדבר על זה.
לא לשתי נשים..
בטעות ערבבתי. צודק.
עם הרעיון להקליל את מוסד הנישואים אבל פחות התחברתי לאופן שהצגת.
אבל ברעיון יש בזה הרבה אמת.
לזה התכוונתי..
בנקודת הבחירה.
אל תשכחי שהצד השני הוא בן אדם. אם היה מלאך היה מושלם אבל אי אפשר היה להתחתן איתו. בדרך כלל כשלא מתחתנים זה קורה בגלל לולאה בנפש בצד שלנו ולא בגלל שהצד השני נוראי הוא לא מתאים?
השאלה המוסרית הגדולה היא כלפי הילד, אבל אני מעדיף לכתוב כרגע על הצד של ההורים.
זה לקחת הרבה מאוד מהעול של חיי משפחה, ולקחת הרבה פחות מהיתרונות של חיי משפחה.
זה לקחת המון אחריות של גידול וחינוך ילדים, ולוותר על הגמישות והקלילות של חיי רווקות, אבל לעשות את זה הרבה יותר לבד.
זה עדיין דורש לקבל החלטות משמעותיות לגבי הילדים ביחד עם אדם נוסף, אבל אותו אדם הוא לא מישהו שיש איתו קשר רגשי עמוק.
זה דורש עול כלכלי גדול יותר מהעול הכלכלי של נישואין. כיוון שבנישואין שני בני אדם מחזיקים דירה אחת, בעוד גידול ילדים במשמורת משותפת מצריך שתי דירות.
עובדה שיש כ"כ הרבה רווקים שמשתוקקים לזה..
אולי לא לכתחילה, אבל בנסיבות הקייימות, לפני שיהיה מאוחר מידי..
לשם המשפחה קרואני?
מאיפה בתימן הם הגיעו?
מבקש אמונהבעבר היה לי חבר בשם הזה, זה מעניין חבל לא שאלתי אותו.
(אבל מה זה קשור לבית המדרש?)
מחפש מהדורה של פירוש רבינו חננאל על הש״ס, אני חושב שראיתי את זה שם פעם. הסתובבתי כמלא חנויות בבני ברק ולא מצאתי. אם יש מישהו שיודע על זה אשמח שישתף. ואם מישהו מתכוון להיות שם ולהגיע לאזור המרכז, אודה על העזרה. (אבל לא קריטי. ההנחה לא משמעותית לי. ככל שאדע שיש אלך בהזדמנות אחרת).
רשב"א על הש"ס נניח?
אין לי שום מושג מה קורה היום. אם יש ואם כן אז איפה ומתי. אני רק זוכר שהיו שם מציאות מעניינות.
השחקנית מנחה לערבית ואילו ביו"ט הנוסח בשלושת התפילות אחיד??
תודה!
לא יודע להגיד לך מקורות, אגיד מה אני חושב מסברתי. בשבת יש שלוש בחינות שונות.
יש לעיין מה ההבדל ביניהן, אגיד בקצרה מה שנראה לי כל בחינה. בערב שבת מדברים יותר על כך ששבת זה היום שהוא "תכלית מעשה שמים וארץ", הוא מבורך מכל הזמנים, ועומד בתשתית כל המציאות של העולם. גם התורה שעומדת עליה העולם ניתנה בשבת, כך שיש קשר בין הדברים. ביום שבת מדברים על תורת משה, שמשה הוא שורש נשמות ישראל, וזו התורה שכבר מיוחדת לישראל, שעליה נאמר שגוי שלמד תורה חייב מיתה, וגם גוי ששבת חייב מיתה. זה מדבר יותר על ייחודיות ישראל מצד מה שהם קדושים ומקיימים את התורה והמצוות, ולא רק שחשיבותם מצד שהם מקיימים את העולם (השבת נשמרת ע"י עם ישראל, אז גם בערב כשדיברנו על השבת, דיברנו בעצם על ישראל). אחרי כן (במנחה): "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ....יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם....". פה זה מבטא את קדושת ישראל מצד עצמם, מצד חיי החול שלהם, שגם הם חיים א-לוהיים, וזה הדגש על הארץ ועל המנוחה. אפשר להקביל את זה לשלוש הבחינות שנאמרו במסכת אבות: תורה, עבודה וגמילות חסדים. המדרגה הראשונה היא גמילות חסדים. המדרגה השנייה היא התורה, והמדרגה השלישית היא העבודה. אפשר גם להקביל את זה לאלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות משיח. מה שהעולם נברא בשבת, זה אלפיים שנות תוהו. קידוש היום השביעי ע"י ה' היה בבריאת העולם, וזה גם הפשט של "תכלית מעשה שמים וארץ". מעשה שמים וארץ הכוונה היא לששת ימי הבריאה, והשבת, המנוחה שבאה לאחר ששת ימי המעשה זו התכלית (וגם אפשר על דרך הפשט לבאר שה' עד סוף היום השישי ממש עדיין פעל בבריאת העולם, כך רש"י מביא על "ויכל א-לוהים ביום השביעי", שבן-אדם לא יודע להבחין בדיוק, אך ה' הבחין בדיוק. לפי זה, לא היה רגע ביום השישי שבו נגמרה מלאכת הבריאה ואז היה אפשר לשאול: אז למה פה לא הגיעה המנוחה? המנוחה והשביתה מהעשייה הגיעה רק ביום השביעי. כמובן, בדרך האגדה אפשר לומר שביום השביעי התחדשה המנוחה וכו'.....). מעמד הר סיני, שכתוב עליו: "קול גדול ולא יסף"- ולא פסק, וכן כתוב בפסוק: "...ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", וכן כל לימוד של האדם צריך להיות כאילו הוא מקבל תורה מסיני וכו' זה האלפיים שנות תורה. המדרגה השלישית, שהיא המדרגה העתידית, זה אלפיים שנות משיח.
ביום-טוב כנראה יש רק בחינה אחת (ובכל יו"ט צריך לבאר מה הבחינה שמתחדשת בו). אולי אפשר לומר גם עוד יותר: יו"ט עקרונית הוא ביום חול (וגם אם הוא יוצא בשבת, קדושת היו"ט אינה מצד השבת, אלא מצד עצמו, ויש באותו היום שתי קדושות- שבת ויו"ט), והוא מגלה יותר קדושה מבחינה מיוחדת בימי החול, לכן אותן בחינות של השלוש תפילות שיש בכל יום, מתבטאות ביו"ט. לעומת זאת, שבת זה יום אחר, אז אפילו שיש שלוש תפילות כמו בכל יום, בכל תפילה צריך לראות איך הבחינה המיוחדת של כל תפילה קשורה לקדושת השבת. ויש לעיין הרבה בדברים האלו, יישר כוח על השאלה הנפלאה.
על שאלה זו עמדו באבודרהם ובס' מטה משה, וכתבו, שבשבת יש ענין מיוחד, שכן השבת נקראת כלה והקדוש ברוך הוא חתן, ועל זה תיקנו אתה קדשת בלילה על שם הקידושין הנעשים תחילה, ואחר כך ישמח משה בשחרית על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך אתה אחד במנחה על שם התייחדות החתן עם הכלה. באופן אחר הובא בשם רבי קלונימוס אחד מהראשונים, שיש שלוש בחינות ביום השבת, "שבת בראשית" שכנגדה אומרים אתה קדשת, "שבת מתן תורה" שכנגדה ישמח משה במתנת חלקו – זו התורה והלוחות, "שבת לעתיד לבוא" שכנגדה אומרים אתה אחד, על שם הכתוב "ביום ההוא [לעתיד לבוא] יהיה ה' אחד ושמו אחד". והובאו הדברים בס' ליקוטי מהרי"ח.
תודה רבה
בעיקרון השאלה היתה למטלה שהייתה לי ממה שהרב לימד בשיעורים אז חיפשתי תשובה אחת ספציפית שב"ה כבר קבלתי.
וזה כמו שרשמת עם זה שכל תפילה בשבת היא כנגד שבת אחרת לכן נוסח התפילות בשבת שונה וביום טוב שכל עניינו דבר אחד ומהות אחת הנוסח אחיד בכל התפילות.
שניכם דיברתם על הבחינות השונות בתפילות בשבת וגם מה שכתבת @תות"ח! זה גם חלק ממה שלמדנו.
אילו היו עושים נוסח מיוחד לכל חג, ולכל תפילת מתפילות החג - היו האנשים מתבלבלים ולא מצליחים לזכור את התפילה.
אין שום חובה לומר את פסוקי המוספים.
מספיק לומר "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו ככתוב בתורתך" וכדו'.
ומסתבר שלפני שהתירו לכתוב את הברכות (או כלשון חז"ל במסכת שבת "כותבי ברכות כשורפי תורה") - רוב-ככל הציבור לא היה אומר את הפסוקים.
השבת עיינתי בגמרא הבאה:
אמר ריש לקיש מאי דכתיב (דברים יא) ועצר את השמים בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד <טל ומטר> [מטר] דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה נאמרה עצירה באשה שנאמר (בראשית כ) כי עצר עצר ה' בעד כל רחם ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב (דברים יא) ועצר את השמים נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים נאמר לידה באשה דכתיב (בראשית ל) ותהר ותלד בן ונאמר לידה בגשמים דכתיב (ישעיהו נה) והולידה והצמיחה נאמר פקידה באשה ונאמר פקידה בגשמים נאמר פקידה באשה דכתיב (בראשית כא) וה' פקד את שרה ונאמר פקידה בגשמים דכתיב (תהילים סה) פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים (בבלי תענית ח ע״א - ע״ב)
והאנלוגיה הזאת בין אשה לשמים החזירה אותי לאנלוגיה אחרת שעסקתי בה פעם בהרחבה בין אשה אשה לארץ / אדמה :
ואז חשבתי לעצמי שאם מרחיבים את האנלוגיה של אשה - ארץ / אדמה לאנלוגיה של:
גבר - שמים
אשה - ארץ
מקבלים אנלוגיה יותר כללית וממש יפהפיה.
בשלב הבא חשבתי לעצמי שאם ניקח את האנלוגיה הכללית הזאת ונרצה ליישם אותה כאן אז ה״פירוש״ ל- ״שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר״ הוא בעצם גבר ״שלא מתפקד״.
ובשלב הבא והאחרון חשבתי לעצמי לנסות ליישם את זה בתור פרשנות עבור פרשת אבימלך ושרה בבראשית פרק כ משם לקוח הפסוק ״כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם״.
ואז גיליתי שבאופן הזה, דהיינו, בהבנה שכשהכתוב אומר ״כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם״ זאת דרך
מכובדת לומר שאבימלך בעצם לקה באימפוטנציה, מתקבלת פרשנות ממש חזקה לפרק שגם
פותרת כמה וכמה קשיים בפרק:
1. כיצד בדיוק התקיים מה שאומר ה׳ לאבימלך ״וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ״.
2. מונע מאיתנו להיכנס לכל מיני דחוקים כגון הצורך להניח שבדיוק באותו זמן היו כמה וכמה נשים שכולן היו ״על המשבר״ ואף אחת לא הצליחה ללדת.
3. שומר על כבודה של שרה אמנו. כי כל הנשים שהוא ניסה להתקרב אליהן ראו שהוא לא הצליח אז היה ברור לכולם באותה תקופה שגם בשרה אמנו הוא לא הצליח לגעת. כי הוא פשוט לא היה מסוגל.
4. הרבה יותר משמעותי. עונה על השאלה במה בדיוק לקה אבימלך כאשר הכתוב אומר: ״וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ״ ואין שום זכר בכתוב ממה בדיוק הוא נרפא.
5. עונה על שאלה מוסרית שלצערי לא ראיתי אף אחד שמתייחס אליה ובעיני היא מציקה ממש: אבימלך חוטא, בסדר. למה אשתו ואמהותיו צריכות להיענש ? טוביה חטא וזיגוד מינגד?!
ניסיתי לחפש בין הפרשנים תנא דמסייע לי ואז גיליתי שגם הרמב״ן מפרש ככה:
״…והנכון בעיני כי מיום אשר נלקחה שרה לקה אבימלך באברי התשמיש ולא יוכל לשמש וזהו לא נתתיך לנגוע אליה כי הנגיעה והקריבה בנשים הוא על התשמיש כענין אל תגשו אל אשה (שמות יט טו) ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח ג) ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט כי "עצירת רחם" הוא שלא תהר כדרך וה' סגר רחמה (שמואל א א ה) אבל "עצירה בעד הרחם" הוא שלא תלד כלשון גדר בעדי ולא אצא (איכה ג ז) ועמדה שרה בביתו ימים ולא שב אבימלך מדרכו הרעה כי לא הבין עד שבא אליו האלהים בחלום והודיעו ולא פירש הכתוב חולי אבימלך והזכירו ברמז דרך מוסר וכבוד לשרה ואחרי תפלת אברהם נרפא אבימלך ואשתו ואמהותיו וילדו הנשים״.
אמנם הוא בניגוד אלי פירש כי ״ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט״ ואז שוב מתעוררת השאלה המוסרית על מה ולמה הן נענשו ? אבל ברוך שכיוונתי לדעת גדולים
לסיום אני רוצה לטעון שייתכן שריש לקיש עצמו בדרך רמז מכוון לפרשנות הזאת לכתוב, וזה לא רק אני שהפלגתי במחשבות בזמן התפילה…
על מנת לראות זאת נצטרך לעשות משהו שאני ככלל מאוד מתנגד לו, והוא לבצע הגהה (קטנה!)
מסברא בגמרא בלי ראיה לכך מכתב יד, אבל במקרה הזה אני חושב שזה די הגיוני ומתבקש:
על מנת להוכיח שגם באשה נאמר לשון לידה מביאה הגמרא לפי הנוסח שלנו והתורה אור את הפסוק מבראשית פרק ל: ״ותהר ותלד בן״ בעניין רחל ויוסף. אני טוען שאולי במקור הפסוק שהגמרא כיוונה אליו היה בעניין שרה ויצחק ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן״. ולמה זה עוזר לנו בחיים ?
כי אז אם נשים לב טוב טוב נראה שכל הפסוקים שהגמרא מביאה בדרשה הם מאזור חיוג מאוד מצומצם של שלושה פסוקים *עוקבים*
יח כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם. {ס}
א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים
גילוי נאות: הפירוש הזה לא חף מקשיים כגון זה שמהבבלי בבבא קמא צ״ב ע״א נראה שאכן היתה חסימת נקבים כללית ונרחבת בארמון באותה תקופה כעונש.
יותר נכון הוכחה
אני למדתי אבל לא זוכרת מאיזה ספר או פירוש
שלאדם הראשון וחווה לפני החטא היה עור מיוחד כמו הציפורניים שלנו ואחרי החטא הוא השתנה ונהיה כמו שלנו כיום
וכזכר לחטא אנחנו מסתכלים בהבדלה בברכת מאורי האש בציפורניים
כי אחרי שאדם גורש מגן עדן הוא הצית אש לראשונה וזה היה במוצאי שבת אם אני זוכרת נכון
אשמח לביאורים והוכחות
על העור המיוחד
ועל המנהג להסתכל בציפורניים בהבדלה
"למד לשונך לומר - איני יודע"
באמת שאין לי מושג למה הדברים האלה נכתבו. ויתכן שזה באמת משל...
רק רציתי להגיד שזה לא בהכרח כך רק כי זה הזוי. זאת דעתי לפחות
באותו יום בשבוע?
תודה!
פסח חל בטו ניסן, באייר-תמוז יש 88 ימים. 15+88+9=112
112/7=16
מספר הימים ביניהם מתחלק בשבע אז הם תמיד חלים באותו יום.
זה אותו עיקרון עם שאר לוח אתב"ש
אחרי שזה כבר קרה, אפשר לתרץ זאת באלף ואחד וורטים יפים.
אבל אף מהם הוא לא הסיבה לכך.
מתוך מילוג:
האם בגלל כל הוורטים והחידושים וכו', הלל השני (האמורא שקבע את לוח השנה העברי שאנחנו משתמשים בו היום) החליט לסדר את החודשים ניסן+אייר+סיוון+תמוז בצורה כזאת שבה יו"ט ראשון של פסח יהיה באותו היום כמו תשעה באב?
מן הסתם לא, הוא סידר את כל החודשים האלה מתוך מטרה אחרת לגמרי (שיום כיפור לא יהיה בשישי או ראשון והושענא רבה לא תהיה בשבת - מה שיצר את הכלל "לא אדו ראש"), והעובדה שהסידור שלו גרם לכך שתשעה באב יהיה כמו פסח - לא הייתה חשובה לו כלל.
בקיצור, זה לא היה "גורם מחולל ומניע לפעולה".
(אלא אם כן נתגמש עם ההגדרות של המילה "סיבה" ונגיד ש"סיבה" זה לא מה שהוביל ל"תוצאה")
למה הלכתי למכולת?
לא כי רציתי חלב, אלא כי הייתה השגחה עליונה שרצתה שבדקה מסוימת אהיה במקום מסוים בשביל שאחרי 2,000 שנים יהיה אפשר לספר על זה וורט...
זה משהו הרבה יותר מהותי מהליכה שלך לסופר.
למרות שיש משהו מסוים בדבריך כי יש הבדל בין השפעה ישירה להשפעה עקיפה.
לפני שלוקחים בחשבון שאולי היו להלל שיקולים שאתה לא מכיר (אפשר לשחק לכאן ולכאן בכל מיני דרכים)
יכול להיות קשור ליציאה לגלות- הכניסה לגאולה.
אבל טוב לדעת שבמצב מתוקן, שבו בית דין מקדש את החודש,
ההקבלות האלה לא מוכרחות..
ר' צדוק הכהן מקביל בין תשעה באב לשמחת תורה.
הוא אומר משהו בסגנון שהשורש של הימים האלה הוא אותו הדבר,
רק שבתשעה באב קלקלו, ולכן כל ההשפעות העצומות של שמחת תורה השתלשלו לרעה..
למדתי את זה לפני איזה שנתיים.
בשמחת תורה האחרון נזכרתי בזה, אבל עדיין לא חיזרתי אחרי המקור..
בעז"ה
פסח זו ההתחלה: ההתחלה של השנה, הכל מתחיל לפרוח וכו', ההתחלה של העולם לפי אחת מהדעות, ההתחלה של הגאולה לכו"ע (בניסן עתידין להיגאל). גם תשעה באב היה אמור להיות חג (ואכן יהיה בעתיד), כיוון שבאותו יום אם עם ישראל לא היה בוכה, זה היה היום שבו עם ישראל מקבל את הבשורה על טוּב הארץ והתחלת הצעידה לקראת כיבוש א"י. זו ההתחלה של הגאולה.
נראלי זאת התשובה שחיפשתי.
חיפשתי תשובה ספציפית.
יישר כוח על השאלות היפות
