פורום בית המדרש (עמוד 19)

פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

שלענ"ד הרבה דרשות אינן מפרשות את הפסוק, אלא מעמיקות בו.

כלומר - אני לא חושב שצריך לראות את הדברים כאילו הדרשן בא לומר שזה הפירוש של הפסוק, אלא שהדרשן בא להעביר מסר שלדעתו טמון בפסוק הזה, והוא עושה את זה דרך כל מיני דקדוקים ולפעמים גם משחקי מילים שאינם פשט הפסוק. 

אבל קשה לי עם מה שאתה אומר, ולמעשה המטרה שלי היתה להראות בדיוק להיפך.

ניסיתי להוכיח שגם כאשר הדרשן לא מכוון לפרש את פשט הפסוק, המסר שהוא מנסה להעביר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות מוברג בכוח בכתוב באמצעות משחקי מילים וכדומה (כמו שאוהבים לעשות בכל מיני דרשות חסידיות וכדומה), אלא שהוא חושף עומק שנמצא מלכתחילה בכתוב ומעוגן בו היטב. וזה דיוק חשוב.

באופן אישי, תחושה שחוזרת אצלי הרבה במהלך הלימוד שלי זאת התפעמות והתפעלות מחז״ל ומהעומק שהם חושפים בכתוב. ושדברים שנראים לכאורה במבט שטחי כאיזה פעלול דרשני חסידי פשוט נמצאים שם מתחת אחרי שמקלפים כמה שכבות. לחז״ל היתה נטייה לתת הרבה פעמים רק את הניסוח של המשפט ״המתמטי״ בלי ההוכחה הלוגית שלו, את ההוכחה הם פשוט השאירו לקורא, מה שיצר תופעות עצובות כגון זאת של אנשים שמסתייגים מחז״ל ומהצורה שבעל פה כי נראה להםשחז״ל עשו בתורה כבתוך שלהם. חלילה.

x.com

גם בהודעה הקודמת (שהקישור אליה לא עובד כמדומני) חז״ל קוראים את האות ׳ה׳ בתור האות ׳ח׳ והתחושה הראשונית היא שזה אכן סוג של משחק מילים, אבל גם שם ניסיתי להראות שההצדקה האמיתית למהלך הזה היא דמיון חזק מאוד בין הכתוב ביחזקאל לכתוב בפרשת נח, דמיון שאחרי שמודעים לו החילוף הזה נראה טבעי ואפילו מתבקש.

לעצם העניין - חז״ל אכן דורשים בהרבה דרשות חילוף של ׳ה׳ ו- ׳ח׳. זה לא משחק מילים. אלא מבוסס על תופעה פונטית ידועה שקיימת גם היום, לפיה יש נטיה טבעית להחליף בהגיה בין ה ל-ח. הפרסית למשל שאלה הרבה מילים מהערבית, ובפרסית כל אות ח (ح) נהגית כאות ה. גם חז״ל בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד מציינים ש

תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר

כלומר כאשר חז״ל קוראים את המילה נה כמילה נח, זה לא משחק מילים אלא מבוסס על הגיה מקובלת של קבוצות מסוימות. 

אני מסכים שיש משהו מאחורי הדברים, ושהמסר שהם מביאים טמון בעומק של הפשט.

אבל אני חושב שההנגשה של הדברים היתה הרבה פעמים כזו שמלבישה את זה על משחקי מילים, שברור שיש בהם "היגיון" מסוים, ולא עיוותים חסרי הקשר. אבל בסופו של דבר - מה שהם אמרו משקף את הפשט, אבל לא מפרש אותו. כלומר, למשל בדוגמא שאתה מביא עם "נה", אין הכוונה שלפי חז"ל צריך לקרוא בפסוק כאילו כתוב "נח". אלא באמת המילה "נה" עומדת בפני עצמה, אלא שיש קשר הדוק בין הפסוק והפרשה האלה לבין סיפורו של נח

שיש אכן הרובד ה"וורטי", משחק מילים או דרך דרשנית אחרת שבה חז"ל מקשרים את הדברים

אבל בעומקם של דברים יש קשר עמוק מאוד בין דרשת חז"ל לבין עומקם של הכתובים

(כמו למשל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם, שהדרשה היא מעין אולטרה־פשט, אבל אם להתעמק בקונטקסט של הפסוק כו' יש בזה עומק נוסף)

....בסידור התפילה

הספרדים אומרים:"....שנשמור חוקך ומצוותך בעולם הזה ונזכה ונחייה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא..."

האשכנזים אומרים:"...שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁ֒נֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

התימנים אומרים: "....שֶׁנִּחְיֶה לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה וְנִירַשׁ טוֹב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

תובנות בבקשה

מהם?

....כופר חלילה בתחיית המתים כאשר הוא בעצמו מנה את תחיית המתים בשלוש עשרה העקרים להרמבם

אז הייתי אומר שזה לא עניין של חכמה.

אבל במקרה שלך זה כבר אבוד

@אוויל מחריש 

אתה אפילו לא יודע מה זה המשפט שכתבתי בארמית.

רמזתי ששני הניקים, גם @אלישעבעלכנפיים וגם @אוהב העם וא"י 3 הם אותו אדם.

הוּא מוֹתֵיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ טעות \ הערה

(על יסוד עירובין צא.) (מילולית: הוא מַקשה והוא מתָרץ) תשובה שנותן אדם לשאלה רטורית

מלהיות תלוי בלא נודע. (כנראה שזו הסיבה שרוב העולם הם שכירים)

הם יכולים גם לטעון שרק בגלל ה"משיחיים" הורעו התנאים שלהם

רק צריך לצמצם שאיפות ויהיה סבבה

שוחטים להם את הילדים, דוחפים אותם ללבנים

הם עצמם עובדים תחת סבל ממש קיצוני.   וזה היה לפני הרעת תנאים בגלל "המשיחיים" (אהבתי את הרמז)

תכלס אנשים מתאבדים על פחות מזה

ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.

הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."

כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.

"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,

הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).

הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.

הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).

אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.

אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת

… על תרועה שאין בה ממש בימינו.

...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.

אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.

… את מרד בר כוכבא  והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.

אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.

כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.

כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.

המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.

רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני

שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.

בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא

אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.

זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.

א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות

ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד.  זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.

ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.

ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.

בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.

.... מגיע לאוסטרליה לבקש תרומות כדי לחתן את הבת שלו לדוגמא.

כלומר התורה אומרת שבעקבות החטא המציאות נפלה ולכן נוצר מצב שבאנושות במשך ההיסטוריה הגברים שלטו על הנשים. זה קשור גם לקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" שבגלל שנשים היו תלויות בפרנסה של הגברים אז הם שלטו עליהן, כי לגבר יש כוח פיסי ויכול לעבוד בשדה יותר טוב.

אבל זה לא ציווי, אלא קללה שצריך לתקן. עם ישראל תפקידו לתקן את חטא האדם הראשון.

הרי גם "בזעת אפך תאכל לחם" או "ואל עפר תשוב" זו קללה ולא ציווי, ולכן פרעה חטא שהעביד בפרך את ישראל, או שהרג את בניהם, למרות ש"קיים" את הקללות מחטא האדם הראשון.

או כשם שה' אומר שאם נחטא אז המקדש יחרב. זו קללה. זה לא ציווי להחריב את המקדש

לגבי "ואל אישך תשוקתך" יש הרבה פרשנים שכותבים על זה

..

בתור התחלה, כמו שאנחנו יודעים, זאת אחת מהקללות שחווה נענשה בהן, גם אדם נענש "בזעת אפיך תאכל לחם" וגם האדמה "ארורה בעבורך".

כמעט מיד אחרי הסיפור עם הקללות, אנחנו קוראים על הבל, שמצא דרך "לעקוף" את הקללה: במקום לעבוד את האדמה, הוא רועה צאן, ובצאן יש ברכה.

הקללות הן מצב של ברירת מחדל, אבל אינן מחויבות המציאות: יש כאלה שמבינים "בזעת אפיך תאכל לחם" כמצווה, אבל יש שפירשו שעל־ידי ביטחון אפשר לחמוק מהקללה הזאת לגמרי, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שינה".

///

גם במהלך ההיסטורי, האנושות בהדרגה מתרחקת מהקללות האלה, בעבר זה היה מאוד קשה לחרוש שדה, בתקופה הנאוליתית היו לכל היותר כלי אבן גרועים, אחר־כך התקדמו לנחושת מחלידה, והכל בעמל גופני עצום, עכשיו יש לנו טרקטורים, ולא רק שיש לנו טרקטורים, את כל ה"עבודה השחורה" עושים פועלים זרים במקומנו, ואפשר לאכול בשפע גם בלי להזיע כמו בעבר,

גם ביחס ללידה, בעבר לידה הייתה מאוד מסוכנת, גם ההיריון עצמו היה הרבה יותר מסובך, עכשיו עם ליווי רפואי אפשר לפתור הרבה בעיות, רוב רובן של הלידות עוברות בשלום,

וכך גם ביחס ל"והוא ימשול בך", חלק מהראשונים מסבירים את זה בתור marital rape, שאמנם היה מציאות איומה ללא עוררין במשך אלפי שנים עד הדורות האחרונים, אבל ההלכה אסרה את זה במפורש כבר לפני מיליון שנה בערך, התורה היא תיקון לקללות האלה, כמו שאומר הרש"ר הירש:

"כשנשתנה היחס שבין האדם לאדמה כך שהאדם אוכל לחמו רק בזיעת אפו, הפכה האשה להיות תלויה בבעלה – המפרנס העיקרי. כך התבטל השוויון המקורי שהיה בין האיש לאשה, וכך הדברים מתנהלים בדרך כלל. רק התורה תביא גאולה ותפרוס את סוכת השלום. האיש והאשה ישובו לכהונתם, ויעבדו את בוראם כשווים. והאשה תחזור להיות ״עטרת בעלה״ ו״פנינת״ חייו".

אלא אם כן אתה מתכוון לוורט שמשבח עבודה בעמל כפיים, ורואה את הייתרון בהשקעה במאמץ.

אבל אם זה היה מצווה, אז פרעה היה צדיק, כי גרם להרבה זעה כשישראל עבדו בפרך.

הפרשנות שהקללות הן מצווה זו פרשנות נוצרית למיטב ידיעתי, לפיהם האדם חוטא מיסודו ולכן יש מצווה להעניש אותו על זה.

אני חושב שבזעת אפיך כוון גם על רעיית צאן, בסוף חלק ממאמץ הרועה הוא לשמור שהכבשים לא יאכלו בשדות זרים. זו קללה בעקבות "הלשמרה" של האדם הראשון, שבגן עדן הוא יכל בקלות ובלא טורח לנווט את בעלי החיים לעשב ולא לפירות העצים ובכך לשמור על הגן , לכן ה אמר לו "הנה נתתי לכם את כל פרי עץ לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב" כל שכבר בגן עדן האדם היה גם חקלאי וגם רועה צאן. אבל בקלות וללא טורח.

רש"ר הירש מפורש שזה לא כוון על רעיית צאן

ה' אומר לאדם וחווה שבגלל שהם חטאו יקרה כך וכך, האם זה נשמע כמו ציווי או עונש?

האם בעצבון תאכלנה או עד ואל עפר תדוב זה ציווי? האם יש מצווה להעציב אנשים או להרוג אותם? האם העונש "ואכלת בשר בניך ובנותיך" הוא ציווי?     ברור שהפשט היחיד זה שזה קללה ולא ציווי.

הפרשנות הנוצרית שזה ציווי, שמה דגש על ההבדל בין עם ישראל לנצרות. הנצרות חושבת שהעולם הזה טמא ביסודו ולכן אי אפשר לתקנו אלא ניתן לתקן רק את הנשמה. עם ישראל סובר שיש אפשרות לתקן את העולם הזה.

פירוש הרשר הירש מעניין, לגבי זה שהבל ניסה להסתלק מהקללה. אבל אז לא ברור מה זה "לשמרה" בגן עדן, ולמה ה אומר לאדם שלחיות ניתנו רק העשבים ולא פירות העץ.

וזאת הבנה לא־נכונה בפסוק.

לגבי הרש"ר התבלבלתי, הייתי בטוח שהייתה לו פסקה על זה (יכול להיות שבאמת יש רק במקום אחר), אבל לאחר בדיקה נוספת זה פירוש רש"י! "לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה", לענ"ד לפני זה לא התעסקו ברעיית צאן וזה היה חידוש, אם כי זה גם אפשרי.

"עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא יי חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" [ירמיה ל"א כ"א]

רש"י "תתחמקין" - תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך הנה חדשה נבראת בארץ שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה לשון ואסובבה בעיר אבקשה וגו'

מצודות "כי ברא" - כי אז יברא ה' דבר חדש שעם היות שעתה נמשלת לנקבה שימשול בה בעלה לפי שבעלוך אדונים קשים הנה אז תסובב להיות גבר למשול עוד על הכשדים כגבר על אשה

יש ספר בשם "אליהו" של הר' יצחק ברויאר שבו הוא דן בסוגיה הזאת לעומק תורגם ממש ממש לא מזמן

שכחתי את פירוש רשי על הבל.

אבל גם רועה צאן תלוי באדמה, והקללה שלה משפיעה גם עליו. ואם לא היתה רעיית חיות בגן עדן, מה זה "לשמרה"? לשמור מגנבים? אין. לשמור ממחלות לצמחים? גם לא היה

ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו.

יכול להיות שהסתובבו שם חמוסים, ארנבים וג'ירפות והיה צריך לשים לב שהם לא עושים בעיות, לאו דווקא מצד רעיית הצאן

כמו שחקלאי שומר על שדהו מפני ארנבים

לא רעיית צאן כדי לצרוך בשר (שהיה אסור), או חלב (שהיה מיותר) או צמר (שלא נצרך בגן עדן).

אלא רעיית צאן בשביל לשמור על העצים ולגמול חסד עם הצאן, כי ה מינה את האדם לשליט על החיות "ורדו בכל חית הארץ - אין הכוונה רדיה של שליט עריץ. אלא שלטון של מלך החפץ בטובת עמו" (ציטוט לא מדויק מתוך חזון הצמחונות של הרב קוק).  לכן ה נתן הנחיות  לאדם מה האדם יכול לאכול ומה החיות "הנה נתתי לכם את כל עץ אשר בו פרי העץ לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה". כלומר האדם מנווט את החיות לעשבים ולא לעצים, כך גם רועה את החיות וגם שומר על עצי הגן.

מה גם שהאדמה לא התקללה עד אז, אז לא היו חיות המוגדרות "מזיקים" לחלקלאות

ואל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרונך (כלומר) בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, והוא (הריונך) ימשול בך - דהיינו שמשא האם את הולד והתינוק הוא זה שיעצב את צורת חייך. הנשיות שבאישה והמשמעות הגופנית היא המושלת.

יצא לי פרשנות פרוגרסיבית למדי 🙈🙈

שמעתי סיפור על אחד שהתלונן בפני רב (אולי אדמו"ר הצמח צדק מחב"ד) שאשתו שולטת עליו, אז הרב אמר לו:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", אבל אם אצלך החצי הראשון הפוך - אל תתפלא שגם החצי השני מתהפך...

האיש מסמל את השכל, האשה מסמלת את הלב, צריך שיהיה מוח שליט על הלב (ומה שמעשה בראשית משל כבר הרמב"ם אמר, והמשיך בדרכו הרב קוק זצ"ל בספרו "לנבוכי הדור"). פירוש זה כמדומני שאמר אותו מורי ורבי הרב אוּרי שרקי שליט"א.

שזה קרה בעולמות רוחניים, הגן עדן והחטא. אדם וחווה היו נשמות עד שירדו לגוף בפסוק "ויעש ה לאדם ולאשתו כתנות עור (גוף) וילבישם". בכל מקרה בכל הדורות קראו את החטא כפשוטו. לכן גם אם זה מדל או רוחני, זה נוגע לפשוטו של משל. הרי באמת עובדים בזעה ויולדים בעצב, לא רק במשל.

שזה נכון גם כיום.  

נשים רומזות ומחכות שהגבר יפעל

כתוב 3 סיבות שאחר כפר:

א. בחגיגה - הוא הסתכל בעניינים רוחניים בשמיים, וחשב בטעות שמטטרון ("שרו של עולם" , המלאך שנשלח על ידי ה' להשגיח על העולם) הוא אל בפני עצמו. כלומר חשב שמטטרון לא מבצע את שליחות ה', אלא פועל מדעת עצמו כאל הרע שמשגיח על העולם. כך סבר אחר בטעות.

ב. הוא ראה שאדם מקיים שילוח הקן ונופל ומת. שאלת ההשגחה הטובה וצדיק ורע לו.

ג. היו ספרי מינים נושרים מכיסו ולא פסק זמר יווני מפיו. הגנוסטיקה היתה נפוצה בעולם ההלינסטי-רומאי באותם ימים.

אף־פעם לא חשבתי על־זה, לרוב מדברים על האמונה הזורואסטרית

אבל זה בהחלט ממש מסתדר שזה גנוסטיקה, מרתק, אין לי מושג למה חשבתי על־זה

ביניהם.  

הגנוסטיקה כמדומני אמנם הושפעה מזרתוסטרא מבחינת הדואליות, אבל גם הושפעה מעם ישראל ומהפילוסופיה היוונית. ולכן סברה ש2 האלים לא נלחמים ביניהם, אלא אחד בורא ואחד משגיח.

הנצרות הושפעה מהגנוסטיקה וסוברת שאמנם יש אל אחד (בלי להכנס לשילוש) אבל עולם החומר שייך לשטן ולכן האדם שרוי בחטא תמידי ומכאן תורת הדואליות הנוצרית בהפכים המנותקים זה מזה: החומר מול הרוח, הדת מול האומה, המשיח מול המלך, מעשי ההלכה הגשמיים מול עקרונותיהם המטפוריים. ולכן הנצרות מתוך ייאושה לגבי תיקון העולם הזה, ברחה לרוחניות והזניחה את התיקון המוסרי של בגוף, מאסה בהלכה המעשית וברחה למטפורה שבמצוות, הפכה את ישראל מאומה לדת, ואת המשיח ממלך-נביא פוליטי לגואל נשמות ותו לא

לא ברור מתי בדיוק התחיל המנהג לומר "אלוקים" והיכן התחיל,

אבל כן ראינו כתבים ישנים שכך כתוב בהם כנראה כדי למנוע בעיות עם מחיקת שם ה' / ביזויו ואולי משם זה התפתח.

הרעיון הוא לא לומר את שם ה' כדי לא לשאת אותו לשווא או באופן לא ראוי, אכן זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (הוי"ה, אדנ"י, א"ל ועוד)

אם כי לא ברור עד כמה זה מוסיף או גורע

בשלב מסוים זה נהפך לנורמה בערך כמו שכותבים בס"ד

וגם כשכותבים...

כנראה זה נחשב רק אם זאת מילה בפני עצמה

שו"ע יו"ד רע"ו ס"י

"כתב א־ל מא־להים. י־ה מהשם. או שכתב שם י־ה אינו נמחק אבל שד מש־די וצב מצ־באות נמחקים:"

כמובן לא רלוונטי כשכותבים מילה שאין לה קשר לשם ה' כמו "צבאות האויב" או "בוא נילס בוא נעוף אל האור ואל התכלת"

זה לא אותו דבר. במקרה שהבאת מדובר שהוא רצה לכתוב א-לוהים, ובסוף הספיק לכתוב רק חלק ולא כתב את ההמשך (כגון שנגמר לו הדיו וכו'.....). אבל אני מדבר על אדם שהמשיך לכתוב שם א-לוהים ולא עצר באמצע, ולכן ברור שהוא לא כיוון שהא-ל יהיה שם, וממילא זה כמו שאמרתי. ברור לדוגמא שאם אדם כתב אלו מתוך המילה א-לוהים, זה לא מקבל קדושה, ורק אם זה שם בפני עצמו יש פה חידוש מיוחד שזה מקבל קדושה (צריך לעיין בזה יותר באמת....תסתכל לדוגמא ט"ז על אתר: "וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אף על גב דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש" וכן פתחי תשובה: "(טו) וצב מצבאות כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין").

אם הוא כתב את כל השם ולא עצר באמצע אז ממילא השם קדוש מצד עצמו

אם הוא עצר באמצע זה איך שהבנתי את מה שכתבת "לכן, כשאני כותב את המילה א-ל כחלק מהשם א-לוהים, אני לא מתכוון באותיות האל לשם ה'"

לגבי "אלו" מ"א־להים" הסברה הראשונה שלי היא שמיגו שהתקדש כבר "א־ל" אז גם האות הנוספת קדושה

כי אם זה מצד הכוונה אז גם כאן וגם כאן הוא התכוון לכתוב שם קדוש אחר

אז כבר בשתי האותיות הראשונות המעשה נעשה וזה שהוא מוסיף לא אמור לגרוע את הראשונות

אלא־אם־כן כיוון בכלל למילה אחרת כמו אלו ואלו נשרפין

לא, הוא המשיך לכתוב, אבל כתב עם ק': "אלוקים".

ראה ציטטתי פה פוסק (פתחי תשובה) שכתב שזה רק אם נשאר שם בפני עצמו, אך אם המשיך, אין הדין כך, בבחינת: "כל המוסיף גורע". הסיבה שהשם קדוש היא רק משום שמצינו שם כזה, לעומת אם אין שם כזה, אז אין קדושה (אין מיגו כי זה תלוי מתי הוא עצר לכתוב, האם נגמר לו הדיו בא-ל, או באלו, וגם אם עצר והשם הראשון התקדש, אין סיבה שאות נוספת שאינה חלק משם ה' תתקדש). נכון, יש פה משהו קצת לא מובן, יש פה דין שעל אף שברוב המקרים הולכים אחרי הכוונה, כאן לא הולכים אחרי הכוונה. אולי אפשר לומר סברה קצת להסביר שיש בדעת אדם שאם ייגמר לו הדיו אז הוא יתרצה כבר בשם האחר שיצא לו. המעשה לא נעשה כי הוא לא סיים לכתוב. זה כמו ההבדל בין אכילת חלב בהעלם אחד לאכילת חלב בשני העלמות.

צריך לומר א-לקים או א-להים?

ואיפה שם ה' נמצא, בא-ל כמו שחשבתי, נכון?

זה רק לגבי כתיבה, יש שתי אפשרויות, או לכתוב עם ה"א ולהפריד: "א-לוהים", או לכתוב "אלוקים" בלי מקף. אפשר להחמיר ולהגיד אלוקים כדי שגם בכתיבה לא יעברו על זה, או כי לא רוצים להזכיר את שם ה' (ויש בזה גם צד של קולא, כתבתי על זה מאמר, אם תרצי אשלח לך. המאמר בעיקר בא לתת כיוון ומראה מקורות, לא ממש באתי להכריע הלכתית שם).

לא, השם לא נמצא בא-ל. כשאדם כותב את המילה א-לוהים, אז המילה אל לבדה אינה קודש, ויש דין מיוחד (שניסיתי לתת לו טעם, עייני בשרשור) שאם כתב והפסיק בדיוק במילה א-ל (ולא המשיך וכתב את כל המילה), אז זה כן מתקדש, אבל אם המשיך וכתב את כל המילה, כגון שכתב אלוקים, אין בכך בעיה, ולא צריך להפריד כשכותבים אלוקים.

תודה🙏

בחצי שנה האחרונה יצא לי ללמוד את הנושא הזה ומתברר שנוצר עיוות שלא לקרוא בשם א-לוהים. 

המקורות שלמדתי מהם זה "זרע שמשון" ו"שער החצר" (גם ברמבם מובא העניין של שינוי שמו של הקב"ה שרבים טועים בו ואינם אלא שוטים)

קלאסית, לא?

אני נזהר מלומר עבודה זרה...

ציור של יהודי זקן מחזיק ספר תורה

אבל אולי אתה צודק...

זה לא נובע מא-ל אלא א-להים זה שם בפני עצמו כמו שכתוב ברמב"ם

החכם יעבץ כותב בשו"ת יעבץ שהעניין הזה של א-ל קים התחיל ממלמדי תינוקות ביהדות אשכנז ש"הצתדקו".

ולימדו את הילדים לברך ולהגיד א-לוקנו במקום עם ה'.

וזה למעשה קילקול שהשתרש עם השנים.

אין באמת מקור בכל התורה כולה עד הדורות האחרונים שמותר להגיד א-לוקים. אלא להיפך. יש דרשות שאומרות שכל המשנה אות 1 בשם השם זה כמחרף ומגדף.

אז נכון.. אסור להגיד שם השם לשווא. אז לא חייב להגיד א-לוקים יש עוד הרבה וריאציות להגיד. למשל כמו השם והקב"ה.

לסיכום- להגיד א-לוקים נובע מטעות שהשתרשה.

הבן איש חי רושם בשו"ת תורה לשמה בשאלה תצ"ו- שכל מילה שיש בחול?אפשר להגיד בקודש. כמו שלום.. שהוא שם השם אבל יש מילה בחול. אז אפשר להגיד. אז גם דיינים נקראים א-להים. כך שאין בעיה להגיד את זה אך לא לשווא ולא לריק. זה צריך להיות בפסוק או בלימוד.

כדי לצאת מכל הספקות אפשר להגיד פשוט. השם, הקב"ה, ריבונו של עולם.. וזה פותר הכל.

אני))

אני)))

אני))))

האני הראשון זאת לא אני

האני השני נחסם לי ולכן פתחתי את האני השלישי.

@אני 

@אני77 

@פשוטאני 

@רקאני 

@אני)))) 

אז אני היה תפוס כבר, ונדמה לי (זה היה מזמן, אני לא באמת זוכר) שגם אני1, אני2 היו תפוסים. אז בחרתי לי מספר

היום הזה ממש אני שואל את אלקים. כך מקובל. אחד השמות שאינם נמחקים. אז אומרים אלקים. 

לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים

לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל

וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)

ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח

אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה

לומר: "בגלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.

בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.

לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ה 18:57

לא מאמין כזה גדול ב"מי שרב מאוהב"

אין לי בעיה עם ההסתכלות המיסטית של החסידות גם הציונות הדתית מתעסקת במיסטיקה וגם היא יודעת להשתמש בסיסמאות

אני לא חושב ש"לאומיות פלאפל" עדיפה מכלום

לגבי ראובן ידוע שכשאדם כועס נשמתו מסתלקת ממנו וה"ה לגבי שאר חטאים ברמה כזאת או אחרת

אולי הוא עדיין ראובן אבל צדיק הוא לא וזה מה שנחשב בעיניי בסופו של יום

מלבי"ם ירמיהו ל"א ו'

"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

אז מה התשובה, תראה, לא, עצם העובדה שתל־אביב מקיימת מצעדי גאווה ומשסה כלבים במתפללים, זה סימן לשיבת השכינה, כי הם צדיקים בלי לדעת את זה, מרוב משיכה לקדושה הם עושים מצעדי שפחות, זה קידוש ה' עצום, בעיניי סתם copium

ולא מרחפת באוויר. 

זה לא העניין ש"לאומיות פלאפל" עדיפה או לא, אלא זה עניין שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. אתה באמת יכול לדמיין ריאלית את עם ישראל במדינה עוד 300 שנה ממשיך להגדיר את עצמו כאוכלי פלאפל או כל "ישראליות" נבובה אחרת? זה יכול לשרוד בדורות הראשונים, אבל זהות ריקה לא תצליח להמשיך , נרצה או לא. ומכיוון שהמדינה תמשיך להיות קיימת, במילא זה וודאי שהאתוס המקורי של העם יחזור במקודם או במאוחר, כי אין חלל ריק בזהות לאומית, וכשאחת נופלת אז המקורית חוזרת.

- אני מסכים שעיקר תפקידו של עם ישראל הוא קידוש ה'. והוא קודם כל מקדש את ה' בעצם קיומו- בעצם היותו עם שהרגש הלאומי שלו מבוסס על אלוקים, ירצה העם או לא ירצה. ואומות העולם רואות את זה יותר טוב מאיתנו לעיתים, הם יודעות שבסוף העם היהודי ההיסטורי, אותו אחד שהאנושות רואה בו זה שיצא ממצרים, הוא זה שהקים מדינה, ולא "הישראלי החדש" המדומה(רואים את זה למשל באוונגליסטים, שלמרות שזה נובע מאינטרס נוצרי, אי אפשר להתכחש לסיבוב פרסה שהם עשו בנצרות). 

-לאחר מכן תוספת  קידוש ה' זה מימוש הרגש הלאומי האותנטי של ישראל בחיי התרבות בפועל - קיום תורה ומצוות. כמובן תוספת הכרחית, אבל גם בלעדיה יש קידוש ה'.

- אם להכנס למונחים בנסתר, אולי הנשמה מסתלקת אצל ראובן שכעס, אבל לא החיה. כלומר גם כשכועסים עדיין האדם הוא צלם אלוקים ויהודי ואהוב. הוא לא נחשב בעל חיים. 

נכון שראובן לא צדיק, אבל הוא יהודי צלם אלוקים, ומבטא את זה גם ברשעותו (אנחנו לא נתייחס לרשע כאל בעל חיים, האם אתה מתייחס לרשעים ביום יום כאל בעלי חיים?).

כנ"ל ייתכן שהדור הוא רשע מרושע. אבל ישראל הוא כן, ומבטא את זה גם ברשעותו. 

ערכתי קצת את ההודעה אני מתאר לעצמי שהתחלת לכתוב לפני שערכתי

לא חושב שבלי קיום מצוות יש קידוש ה' אלא להיפך

בהתחלה האשמת את החסידות במיסטיקה אבל נראה לי זה הרבה יותר מיסטי

אין לי בעיה עם זה שליהודים יש נשמה קדושה בפנימיות

אבל אם זה לא בא לידי ביטוי בפועל זאת המשמעות של גלות

שדברים אינם כפי שהם צריכים להיות

סותר שיחד עם זה יש קידוש ה' בעצם קיומו של עם ישראל, גם ללא שמירת תורה. ישראל יכולים לעשות קידוש ה' וחילול ה' בו זמנית. זה כמו בן מלך שהלך מהארמון לעיר ומתנהג לא ראוי, הוא מבזה את אביו בהתנהגותו, ומכבד את אביו בכך שהעם מרגיש שיש פה משהו מלכותי שמתהלך ביניהם, למרות התנהגותו הרעה.

לא האשמתי את החסידות , רק הראתי למה ההסברה שלה תמיד תהיה חלקית ולא מלאה - כי היא מתמקד בצורת הסברה חלקית - מיסטית. 

- לא הבנתי, מה הרבה יותר מיסטי?

- לבני אדם, גם רשעים, יש צלם אלוקים בחיצוניות, זו עובדה שאנו רואים ביום יום. ליהודים רשעים יש נשמה יהודית קדושה גם בחיצוניות, אם מסתכלים עליהם כחלק מכלל האומה, ולא רק בתור יחידים מנותקים הקולקטיב. (זו הבעיה של חב"ד, שמסתכלים על כל יהודי כאינדבדואל ותו לא (מלבד קשר קולקטיבי מיסטי מנותק מהמציאות), ואז במילא על יהודי רשע ניתן לדבר רק על "פנימיותו" בצורה מיסטית ופחות ריאלית).

בציבור, בקולקטיב, תמיד התכונה היהודית תבוא בפועל בחיצוניות, לעיתים בצורה מעורפלת או שלילית, אבל תהיה ממש בפועל.

נכון שהדברים אינם כמו שצריכים להיות, וזה היה גם בדורו של אחאב כך, ועדיין זה לא היה נחשב גלות.

אמרתי שמהעובדה שהם יודעים איפה שהוא בלב, שירצו או לא ירצו, הלאומיות שלהם קשורה בעל כרחם לתורה ("סבא שלי היה רב"), לכן הם לא מסוגלים להפגין יחס אדיש לתורה. הם או יאהבו את התורה או ישנאו אותה. ובסופו של דבר הפך האהבה היא אדישות, לא שנאה. אם אני שונא מאוד משהו סימן שהוא משמעותי עבורי, אחרת פשוט לא היה לי אכפת ממנו. אני מעריך שבארהב אתאיסטים לא יזרקו צלבים על הרצפה בדוכן למכירת צלבים כמו שחילוני זרק תפילין בדוכן תפילין בתל אביב, פשוט כי האתאיסטים בארהב הם מרגישים שהדת לא נוגעת אליהם לטוב או לרע, לכן יהיו יותר אדישים כלפיה, אין קשר בין הלאומיות שלהם לדת, ולכן הם יכולים להיות רגועים ולא לשנוא אותה אלא סתם לבוז לה ולהיות אידישים בלי כעס ופאניקה.

בסוף התורה נוכחת בחיי עם ישראל גם כיום באופן משמעותי, חיובי או שלילי. ולמרות שזה כואב, יחס שלילי עדיף על אדישות. בסוף יש בזה קשר והודאה בקשר המהותי הלאומי לתורה

מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.

מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.

לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).

תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.

המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.

זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.

שקשה לומר כמה מהם רעות וכמה הם תגובת נגד ומגננה כנגד החילונות וייתכן שטובות בחלקן או מטיבות.

למשל המחשבה שחיי קודש אמורים להיות מנותקים מתחום החול, או מהמימד הלאומי של כלל ישראל, או מהמדינה (אצל החרדים) - ייתכן שיש בזה תועלת המגינה על עצמה מפני החילון.

או המחשבה שהיהדות היא רק דת ולא אומה (כאשר הלאומיות הישראלית לפי תפיסתם היא חילונית כולה) , או שזה בסדר שאדם חי בפיצול את חיי הקודש והחול שלו (אצל דתיים ליברלים) - טעות מזיקה (שלעיתים נובע ממנה משהו טוב בתור חידוד חלקים הומניסטים וקוסמופוליטים של התורה)

האם יש עוד מקומות  שבהם יש מאמרים?

בהוצאה של חב"ד 

שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור

משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.

אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.

בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.

שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.

(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)

רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.

המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.

כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.

בהצלחה רבה

אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.

אם זיכרון חזותי -

לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).

כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...

ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.

ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.

לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.

וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.

(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)

אממ מה שעוזר לזכור זה ללמוד בריכוז, בראש נקי וצלול (לפנות זמן ולבטל מסיחים) ובכוונה (דורש הכנה קטנה ותפילה)

ולחזור כמו ש@מתואמת כתבה

וכל הכבוד.. מחזקת 

(איפה הימים של הילדות שלומדים וזה נחרט בזיכרון... מעלה געגועים)

כשלמדתי בישיבה (מישיבות הקו שליט"א).

התורות של הרב מוצגות כאילו הן גם הפשט, ואז אף אחד לא עוזר לך ולא טורח לגלות לך על ספרים אחרים ורבדים קודמים בכל נושא. הרב נהפך להיות המשפך היחידי דרכו כל התורה כולה עוברת. חבל שהבנתי את זה רק כשסיימתי את התקופה בישיבות.

קצת מזכיר לי את חב"ד האמת מהבחינה הזאת, רייד מאוד ספציפי

בכל־מקרה אני חושב שהכי טוב זה כמה שיותר לשחרר דעות קדומות וחוויות קודמות וליהנות מהדברים כפי שהם 

והפילובופיה היהודית שהיו לפניו, אז ברור שהתורות שלו הן הפשט. אם אתה מתכוון לדרשות על התפילה בעולת ראיה, אז נראה לי די ברור מתי הוא מתכוון לכתוב את פשט הכתוב ומתי רומז לעומק הפשט ומתי מתכוון לנושא אחר שרק רמוז בעקיפין בפשט.

אבל מבחינת תפיסת עולמו של הרב קוק, תראה לי רעיון אחד (לא דרשה) אלא רעיון אמוני שהוא לא הפשט

אם אתה סובר שקבלה = פשט אז אני מבין את מה שאתה אומר.

וברור שגם אם הדברים של הרב נכונים האמיתיים (שזה בודאי נכון) אז יכולים להתחדש עוד פירושים אמיתיים ובפשט. והפשט נראה לי שיש לו מימד מסויים אינסופי כמו שסובר הרשב"ם בעניין "פשטות המתחדשות בכל יום"

בדיונים שלי ושל [@170253|אחו] עם [@163554|תות"ח!]

א' מה ההגדרה שלך לפשט

ב' יש לא מעט נקודות שנויות במחלוקת בתורת הראי"ה לכן קשה לומר שהכל זה פשט

א' בבקשה שלא נפתח את זה פה חח יש עוד שרשור שעוסק בזה

ב' זה שיש מחלוקת זה לא אומר בהכרח אם זה הפשט או לא הפשט. גם בפשט יש מחלוקות.

אלא יחס לתנועה לאומית יהודית שהאידאולוגיה שלה רשעה.

ברור שמקריאה פשוטה של התורה עולה שהיחס לתנועה לאומית יהודית, למרות שהאידאולוגיה שלה רשעה, צריכה להיות יחס של קדושה וחיובי.

....עצם הדלקת החנוכיה בזמנה היא פרסום הנס.

מצד שני יש חשיבות גדולה מבחינת פרסום הנס בהדלקת החנוכיה בציבור לפני הזמן בניגוד להלכה.

השאלה היא האם יש שוני הלכתי בין שני ההדלקות?

לדוגמא האם מותר להדליק מחדש נר שנכבה בזמן ההדלקה לפני הזמן?

ומדלקים נרות. לזכר נס הצלת התורה מכליון, העצמאות המדינית, טיהור המקדש וחנוכתו, מציאת פח השמן היחיד והדלקת המנורה אחרי 3 שנים שהיוונים דאגו שתהיה כבויה, אומרים בתפילה "והדליקו נרות בחצרות קדשך".

בעוד שאם רק נס פח השמן היה קורה אבל לא שאר הדברים, אז לא היו קובעים חג (בסוף היו ניסים גדולים יותר במקדש ולא קבעו עליהם חג, למשל האש שירדה מהשמים בחנוכת בית ראשון)

... של מלכות החשמונאים שלקחו גם כהונה וגם מלכות  "המאיסו את עצמם בפני העם, ונציגי העם שבאו לפני פומפיוס וביקשו ממנו לבטל את המלוכה החשמונאית, הציגו את שני השליטים האחרונים כעריצים, ששעבדו את האזרחים, ביטלו את חוקי האבות, וביצעו מעשי רצח."ׁ(ויקיפדיה)

בכך הם קרבו את החורבן.

נס ההצלה לא תלוי במה שקרה אחר כך, ובפרט שהחג נקבע כבר בדור הראשון.

מבהיר לגבי "כמות חומר הנפץ שטעונה השאלה".

הרי ברור לך "שלקורא הדורות" הכל שייך.

אין קשר בין השאלה הראשונה שלך, למה שענית לבחור מעלי, למה שענית לי.

זה כל מה שהתכוונתי

בישראל.

כמו היינו עושים פדיון בן גם אם ה' ביציאת מצרים לא היה עושה מכת בכורות

....במסכת סופרים פרק כ

"ח. ואומרים בהודייה "וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כן עשה עמנו יי׳ אלהינו ואלהי אבותינו נסים ופלאות ונודה לשמך לנצח. ברוך א"י הטוב וכו'".

וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה; ושניהם נזכרין בברכת "הארץ" (בברכת המזון)."

שם לא מוזכר נס פך השמן ולכן בפשטות אנו לא מזכירים אותו היום.

הדלקת החנוכיה שיש לה 8 קנים לעומת המנורה בבית המקדש שיש בה 7 קנים מסמלת את נס פך השמן.

ברור שהדלקת הנרות היא זכר להדלקת המנורה בחנוכת המקדש של החשמונאים.

8 נרות בחנוכה זה כנגד 8 הימים , לא קשור ל7 הקנים. חנוכיה היא המצאה מאוחרת 

הניסים היו הנצחונות.

הגמרא במסכת שבת שואלת על נר חנוכה ואז יש הסבר על נס פח השמן שהנר תוקן בגללו אבל זה היה נס יחסית שולי ולא נכלל בהודאה להקב"ה בשום מקום אחר מלבד הגמרא במסכת שבת.

.... נס רגעי שגורם להתעלותא דלעילא.

הנצחונות מסמלים נס מתמשך שאמור לגרום להתעוררותא דלמטא.

"נס הצלת התורה מכליון, העצמאות המדינית,"

יכול בקלות להגיע למצב של "אני ועוצם ידי" 

לפיכך, אין מטוסים?!

הרי הרמב"ם כתב משו שלא יכול להיות שספינה תשוט באוויר, משו כזה

שיכול לדמיין דברים שלא קורים במציאות, לדוגמא ספינת ברזל עפה באוויר.   הוא לא שלל אפשרות שיום אחד ימציאו כזה דבר, זה היה דוגמא על דבר אחר בכלל.

אבל מה זה בכלל קשור?

שעולם התורה ניצל מכיליון למרות שהמדינה ניסתה לעשות "כור היתוך" וכו'.

ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיני הציונים...

טבוח טבח והכן - 'ח' של טבח יחד עם 'והכן' יוצא חנוכה...  

פה מתחיל הביסוס החומרי של המשפחה. רקימת המבנה המשפחתי באופן הכי בסיסי (האחדות), שעל גבי הבניין הזה יכולה לחול שכינה ואפשר להתחיל לרקום את הבניין הרוחני של משפחת ישראל.

אצל יצחק ורבקה היו גמלים

אולי בעלי־חיים עוזרים לרקימת מבנים משפחתיים?

בכל מקרה הכל פה לא על דרך הפשט....😉

לא מכיר ממש, יותר יצא לי לשמוע על חכמי ג'רבה. אולי מהרב מאזוז אתה יכול לשמוע יותר ולהכיר את המסורת שלכם, שלפי דבריו אביו זצ"ל הי"ד היה מאוד משמעותי בקרב יהדות תוניסיה.

אבל אם כבר עשית את כל הדרך הזאת, ממליץ לך להמשיך לחקור ולגלות את החכמה, הצדיקים והמסורת של יהודי תוניסיה. 

ראה פה שיש בישיבת כסא רחמים ספריה מיוחדת מרבני תוניסיה אוצר ספרי רבני תונס - ישיבת כסא רחמים . אתה יכול לבקר שם

אבקר שם בהחלט.

מעניין האם יש דרך לשלוח שאלה וירטואלית לרב מאזוז

תראה משהו מצחיק (האמת ששיט, אולי זה לא יצחיק אותך)

צריך לייבא את זה לערוץ 7

אחי היקר והאהוב! אם סיימת עם מבוקשך כאן באתר בבקשה סגור את מכשירך המשוקץ, שהוא כשרץ לכל דבר ועניין, ורטש אותו עם גרזן אם יש ביכולתך. מכשיר זה מסכן אותך בכל רגע נתון, גם בשעת קריאת שורות אלה. אנא הגן על עצמך ועל משפחתך, ואם יועיל הדבר - אולי עדיף שתברח בכל המהירות ותסתלק! ויפה שעה אחת קודם! אני מתחנן אליך אהובי! הינצל כצבי מפח יקוש!

אבל באמת יש משהו שפוי מאוד בחיים בלי אינטרנט שלא לצורך.

לא רק רוחנית.

אבל אי אפשר לעשות return to monke על מלא. צריך טכנולוגיה, moovit, ווצאפ... ספוטיפיי, ושאר מרעין בישין

אין ספק שהמוצ"ש שלי היה נראה אחרת בלי הסמארטפון. לא נורא

יש לך הכל אבל בלי דפדפן

ואפילו יותר מהכל אם אתה יודע איך לשחק עם ההגנה

הלכה אחת לכולם. אם אתה מחפש משהו ליום יום בסגנון מה מברכים על תפוח, למרות שאני אשכנזי שולחן ערוך הוא אחלה ספר.

ואם אתה רוצה לדעת מה ההלכה לגבי תרנגולת שנמצאה לא חלקה, תלמד ותכריע כמי הלכה, כך היא דרכה של תורה. לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.

אבל ההלכה לא מתחלקת לאשכנזים ספרדים תוניסאים, אין חיה כזאת, יש כמה מחלוקות ספציפיות שיצא שהפוסקים הספרדים והאשכנזים חלוקים בהם, זה לא שאי אפשר לפסוק כמו הצד השני.

פעמים שפוסקי אשכנז פוסקים כמו הרמב"ם ופוסקי ספרד כהרא"ש. לא הרבה, אבל יש. פוסקים כמו ההלכה ולא כמו המוצא.

לא מעשה אבותינו בידינו, אלא ציווי אלוקינו בידינו.

לא אכפת לי ממנה כל כך. יש שזה עושה להם טריגר, פגשת אותי ואתה יודע שאני בקושי ראוי להיקרא דתי. אני לא מעוניין בהשקפה הייחודית שלך אלא בהשקפה המקובלת כיום בציבור הדתי הקלאסי בישראל, זה הכל

אבל תמשיך להיות רשע בעל דעות בתורה, זה דווקא חביב בעיניי. פשוט לא כרגע כי זה מלאה

– ברוב המוחלט של ההלכות, התוניסאים נוהגים כמו הספרדים

– יש מנהגים מקומיים של תונס וגם מנהגים מיוחדים לג'רבה למשל, יש ספרי מנהגים שעוסקים בזה, בינתיים ראיתי את הספר "עלי הדס" אבל צריך לקחת בחשבון שלא כל מה שמובא שם אכן נהוג למעשה. זה קצת דומה למצב עם המרוקאים, יש ספרי מנהגים מרוקאיים כמו "עטרת אבות" (אם איני טועה) אבל לא כל מנהג שמובא שם אכן נוהגים אותו בכל קהילה גם אם כתוב שם "נהגו מדורי דורות". יש מנהגים שעברו מן העולם, בכללי גם הרבה קהילות מצפון אפריקה (וגם מהמזרח, כמו פרסים, גיאורגים כו') "יישרו קו" עם הספרדים בכל־מיני נושאים

– הרב מצליח מאזוז הי"ד (בעל השו"ת "איש מצליח") היה מבין הפוסקים הבולטים ביותר בתונס

– ברוב ככל ההלכות הבסיסיות (כשרות, שבת, כו') אין למיטב ידיעתי הבדל בין תוניסאים לבין ספרדים

– לגבי היותך איטלקי במקור, לא נראה שזה כזה פקטור, מכמה סיבות,

א' כרגע משפחתך אינם נוהגים במנהגים איטליאניים מובהקים אלא אני מתאר לעצמי שהם ספרדים שאולי שמרו גם על כמה ממנהגי תונס, עיקר הבעיה היא "לא תטוש תורת אמך" שאבא וסבא שלך עושים משהו א' ואתה עושה משהו ב', מה שנקרא "להמציא את התורה מחדש", אבל אין הכוונה לרסטורציוניזם שכל־אחד יחזור למנהגים אולטרה־קדומים, כמו שאף־אחד לא חוזר למנהגי פרובנס / צרפת / מוראביה קדומים. למשל בסליחות, בעבר היו נהוגים המון נוסחים אצל האשכנזים, אבל בסוף נשארנו עם ליטא ופולין (אולי אנגליה אם זה נחשב), ולא כל־אחד מחפש מה אמרו בקהילה שבה גר סבא של סבא־רבא שלו לפני השואה.

ב' מסתמא כאשר אדם גולה מקהילה מסוימת בייחוד בתור אדם יחיד או משפחה לא גדולה הוא מצטרף לקהילה החדשה. נתאר לעצמנו ציור של אשכנזי מוראבי שמגיע להתיישב בסלוניקי, או שהוא מצטרף לקהילה האשכנזית שם, אם יש, ואם אין אז או שהוא מצטרף לקהילה הספרדית, או שהוא מתעקש כל החיים לומר ברוך שאמר לפני הודו בבית הכנסת הספרדי, ואז או שהילדים שלו "נשברים" בשלב מסוים ומסתפרדים, או שהם ממשיכים כמשפחה אשכנזית בודדה בתוך קהילה ספרדית ואז ממילא אין שאלה מה המנהג שלהם.

עריכה נוספת: למיטב ידיעתי רוב התוניסאים שפגשתי פשוט נוהגים כמו הספרדים / רב עובדיה,

יש כאלה שיותר "מחוברים לשורשים" נוהגים כמו הרב מאזוז בכל־מיני דברים

דוגמה למחלוקת ביניהם היא הברכה על לחמניות מתוקות, הרב עובדיה סובר שזה מזונות והרב מאזוז סובר שזה המוציא כיוון שרגילים לקבוע על זה סעודה ואין שום הבדל מעשי בימינו בין חלה מתוקה לחלה רגילה גם אם היה הבדל כזה בעבר (סוכר בעבר לא היה מצרך כה זול או נפוץ), אולי חוץ מחלות ממש מתוקות שהן יותר דומות לעוגה, בערך כמו ארנ'גלושקה הונגרית (אם כי, היא נילושת בחלב... אז היא מזונות בכל־מקרה)

עוד עריכה: מצורף מתכון לארנגלושקה פעם הכנתי וזה ממש טעים

עד כמה שזכור לי, הצטרפות של משפחה בודדת למנהגי הקהילה שהיא הגיעה אליה על מנת להשתקע שם, איננה רק תהליך טבעי, אלא גם מה שהיא אמורה לעשות מבחינה הלכתית.

[ראה בפסחים נא, א וביורה דעה סי' ריד סע' ב].

לא בקי בסוגיה,

אם כי במצב של גירוש לפעמים היו באות קהילות שלמות או שהייתה קיימת כבר קהילה כזאת ואם כן לרוב זה ידוע

(או שלאט־לאט היא נטמעת בקהילה המרכזית שזאת גם אפשרות)

בכל סוגיה סבוכה.