פורום בית המדרש (עמוד 19)

,,, זה ענין של צניעות אז מה יותר צנוע מטפחת פשוטה, פאה או צלחת על הראש?

תודה מראש .

יש לגוי שייכות בכלל בעילוי נשמה?

האם זה ראוי לטרוח לעילוי נשמתו?

ואם כן, דברים שהוא לא היה מצווה בהם מעלים את נשמתו?

קריאת מגילה בטבריה הינה בארבעה עשר, ובחמישה עשר מחמת הספק.

וקשה לכאורה, שהרי פורים הוא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.

ולעניין חומה משלוש רוחות בלבד בעוד הצד הרביעי הוא הים, תמוה שאף אחד מהראשונים ומהאחרונים לא מעלה סברא לכאורה שהים הוא חומה לכל דבר, ממה נפשך, שאם לא כן בני העיר היו מן הסתם משלימים את הדופן החסרה.

חז"ל הרחיבו את הגדרת מוקפת חומה וכללו בה סמוך ונראה לעין, דהיינו אפילו עיר פרזים מובהקת.

וגם, והמים להם חומה... ואפילו הכא הגמרא עדיין מסתפקת.

מן האמור לעיל נראה לכאורה לקרוא מגילה בחמישה עשר בלבד, אבל מי אני שאכניס את ראשי בין ההרים הגבוהים.

העולה מדברי הראשונים לעניין ברכת צלף, דעל דבר שהוא עיקר נטיעתו של העץ, עליו מברכים בורא פרי העץ, ועל דבר הנאכל מן העץ אולם שאינו עיקר סיבת נטיעתו - מברכים 'אדמה'. ותמהתי, למה בהכרח יש רק פרי אחד ומיוחד לעץ? למה לא יתכן לומר שישנם שני פירות עיקריים (כגון תמרות ואביונות) ועל כ"א מהם יברכו העץ?

אשמח להתעדכן

השאלה והתשובה מעניינות אז חשבתי שיהיה מעניין לשתף.

שאלה: האם מותר לתת שוחד לפקידים במשרדים ממשלתיים, למשל, על מנת לקדם ענייניים שכשלעצמם הם חוקיים אבל בלי שוחד לא יהיה סיכוי לקדם אותם ?

תשובה: בהתחלה הוא יוצא נגד השלטון האסלאמי המושחת שמביא למצב כזה, אבל זה הקטע הפחות מעניין מבחינתנו. מה שמעניין יותר זאת התשובה שלו שהוא לא יכול לתת פסק הלכה שהדבר מותר, שוחד זה שוחד והדבר אסור, אבל (!) כל אחד יודע מה הנחיצות / ההכרח ויהיה אדון לעצמו.

הדיון התלמודי המרתק שאנו עוסקים בו הפעם, עוסק בשאלה שכולנו מתלבטים בה:

האם תמיד משתלם להיות מחושבים, לחסוך ולוותר על רמת חיים מסויימת או על צרכים אחרים עכשוויים, למען המטרות והחלומות הגדולים שלנו?

או שמכיוון שלא כל החלומות מתגשמים, עדיף לפעמים להנות מהרגע, ולהעדיף את טובת ההווה?

ואיך בכל זאת מוצאים נקודת איזון כשקשה לשלב ביניהם?

נלמד על הביטוי של הדילמה הזו, בשלוש סוגיות תלמודיות מעולמות שונים, שיאירו זוויות מעניינות במיוחד בהתלבטות הזו.

מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ "להכיר את התלמוד". מידי שבוע יתפרסם שם בעז"ה פרק חדש בסדרה.

להכיר את התלמוד

ערב טוב

אתה רוצה לתת צדקה לאדם שממש זקוק לכך, ובפניך שתי אפשרויות: לתת עשרת אלפים דולר עם פנים חתומות, או לעזור לו בכמה שקלים עם חיוך גדול ופנים מאירות.

בפניכם עומדים כמה מועמדים לראשות הישיבה החשובה בעולם; את מי תבחרו - את הידען, בעל ההשכלה הרחבה שבקי בכל רובדי התורה כולה? או שמא דווקא העמקן, הגאון המחדש, שלא בקיא כמו הראשון, אך הבנתו יסודית ומעמיקה הרבה יותר?

אלו רק שתי דוגמאות מתוך עולם מופלא של סוגיית "כמות" ו"איכות", שהעסיקה את חכמי התלמוד וממשיכה להעסיק אותנו עד היום.

מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ "להכיר את התלמוד". מידי שבוע יתפרסם שם בעז"ה פרק חדש בסדרה.

להכיר את התלמוד

״וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה״.

השורש ר.ח.ם משמעו גם רחמים וגם אהבה (כמו למשל, ״ארחמך ה׳ חזקי״ כלומר אאהבך). וזה שם כל כך מדויק לאיבר שתכליתו רחמים ואהבה לעובר. כלומר, ה׳ רואה כי לאה שנואה על ידי בעלה (או ליתר דיוק, מרגישה ככה) אז כנגד זה הוא מעניק לה מקור אחר של אהבה, הרחם שלה. לעומתה, רחל, זוכה לאהבת בעלה, אבל לא זוכה לאהבת ילדים, שהמקור שלה הוא דרך הרחם. 

אגב. @אני הנני כאינני שים לב לסמיכות בפסוק של רחמה ורחל, מתקשר לדיון הקודם שלנו על נקמה ונחמה, ומאוד מפתה גם כאן לומר שההבדל באות אחת בלבד הוא לא מקרי, אבל אני נזהר, כי זה שזה מאוד מפתה לא אומר שזה מבוסס. 

אחת הנקודות שיותר מעניינות אותי בלימוד גמרא זה לנסות ״להכנס לראש של חז״ל״, להבין את

דרכי הלימוד והדרשה שלהם. הרבה פעמים חז״ל מביאים פסוק כראיה או לימוד לעניין מסויים,

והתחושה שעולה מיד אחריה היא ״מה???״, ומה שעושים במצב כזה לרוב זה להוריד את הראש

בפניהם אבל להישאר עם ספק מנקר ומציק של אי הבנה, לפעמים זה נראה שחז״ל רצו להעלות עניין מסויים ״תפסו טרמפ״ על פסוק כלשהו והבריגו שם את הרעיון שלהם.

בדברים הבאים אני רוצה להראות שאמנם חז״ל לא נהגו לחשוף בפנינו את ״הפיגומים של הבניין״ שלהם, אבל אם נצליח לעשות זאת בעצמנו נגלה שהרבה פעמים הרעיונות שלהם נטועים בעומק

פשוטו של מקרא, ושיש בהם שיטתיות וקוהרנטיות ולא סתם הברגות מלאכותיות.

השבת עיינתי במזמור מה בתהלים, המזמור לפי ההבנה הפשוטה הוא שיר מלכות לכבוד חתונתו של מלך (בין אם זה שלמה המלך, או מלך המשיח או בין אם זה חתן כלשהו שנחשב כמלך), אבל מסתבר שחז״ל מפרשים באופן עקבי, בגמרות שונות את הפסוקים שלו כעוסקים בלימוד התורה, **ושההבנה הזאת מעוגנת במפורש בספר תהילים עצמו**, כלומר, חז״ל לא מבריגים באופן מלאכותי שום דבר, אלא מסתמכים על רובד של פרשנות נוספת למזמור של ספר תהילים עצמו. וההבנה הזאת יכולה להבהיר לנו ביחס למספר דרשות של חז״ל את ההגיון שהנחה אותם בדרשות שלהם. וזה מאוד מעניין.

ייתכן שההבנה של חז״ל את הפרק כעוסק בתלמיד חכם ובלימוד תורה קשורה גם לעקרון של ׳רבנן איקרו מלכים׳, אבל לי נראה שבעיקר המפתח הוא זה

״ד  חגור-חרבך על-ירך גיבור--    הודך, והדרך.

ה  והדרך, צלח רכב--    על-דבר-אמת, וענווה-צדק;

ותורך נוראות    ימינך.

ו  חיציך, שנונים:    עמים, תחתיך ייפלו; בלב, אויבי המלך.״ (תהלים פרק מה פס׳ ד-ו)

ואת הפסוקים האלה מתבקש לפרש כעוסקים בתלמיד חכם ותלמידיו (התלמידים יוצאים מכוחו של הרב ופועלים בעולם, בדומה לחיצים שיוצאים מכוחו של הגיבור ופועלים בעולם), על סמך הפסוקים הבאים:

ד  כְּחִצִּים בְּיַד-גִּבּוֹר--    **כֵּן, בְּנֵי הַנְּעוּרִים**.

ה  אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר--    אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת-אַשְׁפָּתוֹ, מֵהֶם:

לֹא-יֵבֹשׁוּ--    כִּי-יְדַבְּרוּ אֶת-אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. (תהלים פרק קכז פס׳ ד-ה)

כאמור הפרשנות של גיבור בפרק מה בתהלים כרב / תלמיד חכם היא פרשנות של המזמור לפי ספר תהילים עצמו.

ועכשיו נראה שאכן חז״ל באופן עקבי מפרשים ככה את המזמור (חשוב להדגיש שהפרשנות הזאת לא סותרת את הפרשנות הפשוטה של מלך ממש, אלא קיימת במקביל לה, שהרי ׳אין מקרא יוצא מדי פשוטו׳).

ואיכא דאמרי אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין היינו דשמואל ופליגא דר' חייא בר אבא א"ל אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה אביי לרב יוסף מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהילים מה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה <הש"ס> {תלמודא} ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ"ל דליגמר איניש והדר ליסבר:  סימן זרות:  א"ר ירמיה א"ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם שנאמר (תהילים מה) והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר (תהילים מה) צלח רכב יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר (תהילים מה) על דבר אמת יכול אם הגיס דעתו ת"ל (תהילים מה) וענוה צדק ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין שנאמר (תהילים מה) ותורך נוראות ימינך (בבלי שבת סג ע״א)

ועוד. במסכת חגיגה ישנו דיון בשאלה על מה הסתמך רבי מאיר כשלמד תורה מפי אלישע בן אבויה.

כמענה לכך, טוען רבי חנינא שרבי מאיר הסתמך על הפסוק הבא מפרקנו:

רב חנינא אמר מהכא (תהילים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' (בבלי חגיגה טו ע״ב)

הדרשה הזאת היתה לי קשה, מה הקשר של הפס׳ הזה ללימוד תורה, ואיך בדיוק למד רבי מאיר מהפסוק שהוא יכול ללמוד תורה מאדם כאלישע בן אבויה.

למען האמת עדיין לא ברור לי בדיוק הלימוד של רב חנינא, אבל ברור לי כבר למה הוא הבין את הפסוק כעוסק בלימוד תורה. 

למה השם בת אל הוא לא טוב?

תָּקְפִּי וְתֻשְׁבַּחְתִּי דְחִילָא יְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵין אֱלָהַי וְאֶבְנֵי לֵהּ מַקְדְשָׁא אֱלָהָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי:

בעיקר את החלק המודגש. תקפי - כוחי, ותושבחתי - ?, דחילא ד' - ??

@חסדי הים 

שבוע טוב

להכיר את התלמוד

ממליץ מאוד על סדרת שיעורים חדשה ומעניינת במיוחד על סוגיות שונות בתלמוד - שיעורים יחסית קצרים, אך בנויים היטב בצורה שנותנת לכל אחד את היכולת להנות ולהתחבר - גם לבוגרי ישיבות וגם לנשים או לכאלו שאף פעם לא למדו גמרא בצורה מסודרת.

המרצה הוא הרב מנדי אשכנזי.

השיעור האחרון לדוגמא עוסק בסוגיית 'עני המהפך בחררה', מזווית מאוד מעניינת ורלוונטית:

שיעור נוסף עוסק בפרשנות מפתיעה לסיפור שמאי, הלל והגרים:

שיעור נוסף עוסק בשאלה 'למה חכמי התלמוד מעדיפים מחלוקת על פני הסכמה רחבה':

ועוד..

ניתן להצטרף לקבוצת ווטאסאפ ולקבל עדכונים על שיעורים חדשים:

להכיר את התלמוד

העם ויתר על בית המקדש?!

לפני כשמונה שנים פורסם באתר "ידיעות אחרונות" מאמר תחת השם: "אתם לא באמת רוצים בית מקדש שלישי"; את המאמר כתבה פרופ' רוחמה וייס. בין היתר נכתב במאמר: "התרבות היהודית כה התרחקה מתרבות בית המקדש, שנדמה לי שאין לנו היום לאן לחזור, ואין ליהדות דרך לעכל חיים מקדשיים... וחוץ מכל זה - אתם באמת רוצים להביא לא-לוהים חיות מתות במתנה? זו הפסגה הרוחנית שאתם שואפים להציע לכם ולנו?".

מספר שנים לפני זה, באותו אתר בדיוק, פורסם סקר: "העם ויתר על בית המקדש". אחד מהנתונים שהוצגו בסקר הוא ש-66% (!) ממשתתפי הסקר סבורים שהכותל המערבי הוא המקום הקדוש ביותר בארץ ישראל!

היה לי לפני כשבועיים דיון עם חבר; היה לו קשה להאמין שאכן תהיה מציאות של בית מקדש, וגם אם כן, האומנם הדור שלנו יזכה לבנותו? אלו שאלות נוקבות שייתכן ורבים מאיתנו אינם יודעים כיצד להשיב עליהם.

האומנם חזון ישעיהו אינו עומד להתממש? החזון המלהיב שאומר: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים, ואמרו: 'לכו ונעלה אל הר ד', אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". האם כל אלו, ח"ו, הבלים ותו לא?

ודאי שבע"ה החזון יתממש בקרוב, אך עכ"פ צריך לברר מה עומד מאחורי שלושת השגיאות העמוקות שהצגתי לעיל.

נראה ששלושת הנקודות שהצגתי לעיל נובעות מחוסר אדיר בשיח על הנושא. כשפרופסור וייס תמהה כיצד יש אנשים שהרצון שלהם הוא להביא חיה מתה לאלוקים זה מעיד על כך שהיא אינה מבינה מה המשמעות העמוקה על בית המקדש.

כשרוב הציבור הישראלי חושב שהמקום המקודש ביותר הוא הכותל המערבי זה מעיד על בורות עמוקה. זה מעיד על כך שבמערכת החינוך בחרו ללמד אותם כיצד משתמשים במשפט הקוסינוסים במקום ללמד אותם את הדבר הבסיסי ביותר שכל יהודי צריך לדעת.

כשאותו חבר אינו מסוגל להפנים שאכן יהיה פה מציאות של בית מקדש זה אומר שכמעט ולא דיברו איתו על בניית המקדש; כי כשמדברים עם אדם על דבר מסוים ודאי שהוא מפנים אותו ומצפה לו.

אז נדרשים אנו להגיד בקול: נקים סנהדרין, נכבוש את ארץ ישראל השלמה ונבנה את המקדש. איננו נכפה דבר על אף אחד, כל שלושת הדברים האלו יתקיימו מתוך רצון אדיר של עם ישראל. כעין שעכשיו במלחמה הזאת רוב הציבור התפקח ומעוניין בחזרה לשטחי גוש קטיף, כך יבינו בקרוב את הצורך האדיר בחזרה לשטחי ארץ ישראל השלמה ובבניית המקדש.

כיצד נגיע למצב בו כול (או לפחות רוב) עם ישראל ירצו רעיונות נשגבים אלו? כשנדבר. כשנתחיל לדבר, להסביר. בעדינות, לאט - לאט. נתחיל בחברים הקרובים, ונרחיב את מעגלי השיח. רק בעזרת תודעה ננצח.

ובע"ה, מתוך שיח עמוק ומכבד על נושאים חשובים אלו, נזכה בביאת משיח צדקנו ובבניית המקדש בב"א.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

כבר תמהו המפרשים כולם מה היאך יתכן דבר זה, שלא הכיר מלך מצרים בדור שאחר יוסף את המשנה למלך הקודם, שזה דבר מן הנמנעות. ראשון לכל קם התרגום ופירש:

וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקים גזרת יוסף.

על איזו גזירה מדבר האונקלוס? ראיתי בזה שני פירושים. בס' "קנה אברהם" (הובא ב'אור החמה') כת' שהיא מה שהעביר יוסף את עם מצרים מאדמתם, להיות כל אחד מיושבי הארץ שלא על נחלת אבותיו, ובפשטות היא אות על קניין האדמה לפרעה. בס' "בית ושם" (גז"ש) כת' שהיא גזרת יוסף למול, וכפי שהביא זאת רש"י על הפס' בפרשת מקץ (בראשית מא, נה)[1].

ולכאורה אין הדברים מובנים – מה עניין שתי גזירות אלו לפרשה?[2]

עוד, לכאורה כל דבריהם אלו של רבותינו בבירור אינם תואמים את כוונתו של אונקלוס, שהרי פירש לנו במקום אחר מה היא גזרת יוסף. בכל תרגומו על בראשית בעניין יוסף מצאנו רק פעם אחת את הלשון גזירה, עה"פ "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" וכו', ז"ל:

"ושוי יתה יוסף לגזרא עד יומא הדין על ארעא דמצרים דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה" וכו'[3].

א"כ, נ"ל שאת גזרה זו ביטל פרעה – אולם עדיין לא מובן, מה עניין גזרה זו וביטולה לפרשתנו? ונראה להביא כאן דרך, ובה יעלו כל הפירושים יחדיו, וכדקיימא לן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים".

ליוסף היתה מגמה, להכין את הקרקע לגלות ישראל או לפחות לראשיתה, וכדקיי"ל 'כל ההתחלות קשות'[4]. חלק משמעותי מהכנה זו היה כפי שכותב רש"י על הגליית עם מצרים מקצה אל קצה – 

ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון, שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הצרך הכתוב לכתב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסףשנתכון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס').

נראה שלא בכדי בחר רש"י להשתמש במילים אלו. את המילה "חרפה" מצאנו פעמיים לפני כן בתורה[5]: א) בלידת יוסף (בראשית ל, כב-כג) – "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי"; ב) בדבר האחים בערמה אל שכם בן חמור (שם לד, יג-טו) – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם. ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר".

הערלה נחשבת כחרפה בעיני בני ישראל, על כן יש להסירה. באותה מידה פועל יוסף להסיר החרפה מעליו אחיו, בעצם הוא פועל סוג של מילה על אחיו, אולם לא ע"י פעולה בהם אלא ע"י פעולה בעם מצרים. צורת הסרת החרפה היא ע"י מניעת השינוי – אלו ואלו גולים, וכאן נרחיב ונאמר – וכמו כן אלו ואלו נימולים[6]. עדיין לא מספיק ברור מה הקשר, ובכן – נשתדל לבאר זאת יותר.

למאן דאמר שהגזירה אותה ביטל פרעה היתה עניין המילה, לכאורה לא מובן – למה עניין המילה המשיך אחרי תום שנות הרעב? למה הדבר הזה נחשב כ'גזירה' שיש לשוב ולבטלה ולא כ"גחמה רגעית" של יוסף?

הדבר טמון בקישורו של האונקלוס בין המקראות. הגזירה המקורית, היסודית, היא "דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה", אולם ראשיתה וסדרה אינה מתחיל משם אלא מהפסוק שאחרי כן:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶתאַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה, הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶתהָאֲדָמָה".

סדרה של הגזרה הוא שמבית המלך ניתן לעם מצרים כמות מסוימת של זרע, שאותה הם זורעים ונותנים בתורת אריסות חמישית מן היבול שגדל חזרה אל בית המלך. פרעה נותן ולבסוף פרעה מקבל.

כאשר עם מצרים באים אל יוסף בתחילת שנות הרעב, וכמו שהעתקנו למעלה, הוא לא מוכן לתת להם מבית המלך, שנמצא תחת רשותו, עד שימולו. דבר שמזכיר את הסיפור על רבי בגמרא בבבא בתרא (ח ע"א):

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה; אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: "רבי, פרנסני!" אמר לו: "בני, קרית?" אמר לו: "לאו". "שנית?" אמר לו: "לאו". "אם כן, במה אפרנסך?" [אמר לו:] "פרנסני ככלב וכעורב". פרנסיה. בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח. אמר רבי: יכנסו הכל.

יוסף לא מוכן לתת מאשר ברשותו עד שהמקבל הגון לכך. א"כ, הדבר תקף לא רק לשנות הרעב אלא גם לשנים הרגילות שבאו אח"כ, שהרי גם בהן המשיכה הנתינה מיוסף לעם מצרים של זרע בכל שנה כדי שיזרעו ויחזירו חמישית מיבולם. א"כ המילה נתקבעה יחד עם תקנה זו של נתינת הזרע לעם האריסים.

הרי שכל הדברים מתחברים יחד – יוסף רצה להסיר חרפה מאחיו, ע"כ הגלה את העם ותיקן להם סדר וגזרה מבית המלך, אולם גם היא היתה תלויה בגורם נוסף – הסרת החרפה הגופנית בגופות המצרים.

על זאת קם פרעה מלך מצרים החדש וביטל את גזרת החומש. בכך המצרים כבר לא חייבים לקבל מבית המלך וממילא הם כבר אינם צריכים למול – הרי שנתגלע הבדל ראשון בין ישראל למצרים, הבדל שמוסיף טומאה למצרים ומרבה בהם את התאווה לעריות[7]. וכיוון שהבדל זה ניטש, כבר אין מזכיר על קניין פרעה לכל קרקעות מצרים והחלו המצרים שבים אל קרקע אבותם, ובכך מתעוררת החרפה על ישראל לקראתם 'גולים'.

כאשר נוצר ההבדל בין עם מצרים לבני ישראל עולה ומתעוררת ההבחנה ועימה החשש – 

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".

פתאום ניתן להצביע על בני ישראל ולומר "הנה" – הם שונים ונבדלים, פתאום הם נתפסים כ"עם" אחר, כאשר אין כל הארץ בליל של גולים.

ומזה מתגלגלת הגזירה הבאה – 

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".

היכן עם ישראל בונים ערי מסכנות לפרעה? – ברעמסס, עליה נאמר בסוף פרשת ויגש (בראשית מז, יא): "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה". ארץ רעמסס היא חלק מארץ גושן, מקום מושבם של בני ישראל. בתוך המקום שקבלו לנחלה וחבל מאת פרעה לגלות מצרים – שם מחייבים אותם לבנות ערי מסכנות! זו היא ממש הטחה בפניהם של ישראל – אין זו ארצכם! אתם רק גולים כאן![8]

ובהפסקת המילה יש עומק נוסף. הזיהוי הזה בין עם מצרים לבני ישראל מצד הגלות והמילה איפשר יותר בקלות את 'זרימת' הגרים אל קהל ישראל, שזה כל מה שבאו ישראל לתקן בגלות מצרים, וכמו שכת' בזה באוצרות רמח"ל (ח"ד, בד"ה הראשון על פרשנו). מעת המצרים מפסיקים למול – ישנו עיכוב גדול לקיים את התיקון באופן זה, ולכן מתגברת הילודה בעם ישראל, שדרכה יעשו את התיקונים הללו.

[1] אולם לא משמע שם שהיא היתה גזירה לדורות, ובע"ה לקמן יעויין ויתבאר בזה קמעא.

[2] ועוד, למה לא כתבה התורה את הדברים בפירוש אלא בדרך רמז? עוד, היאך המקרא רומז לתרגום?

[3] וק"ק, דראוי לדקדק על הלשון "עד היום הזה", משמע שעדיין גזרה זו נוהגת ולא נתבטלה.

[4] וכמאמר הגמרא בשבת (פט ע"ב) על זה ממש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל".

[5] ובאמת שאינה שבה עוד בתורה פעמים אחרות.

[6] וכמובן שהדברים מזכירים את הקטרוג ביציאת מצרים – אלו ואלו עובדי ע"ז.

[7] כידוע ומפורסם מן הפרשנים שעמדו על עניין המילה.

[8] ועוד שהציווי לבנות דווקא ערי מסכנות, משכוחן קבל יוסף את כל כוחו, הוא אירוניה ואכזריות של ממש. 

יצא לי לתהות... לפי רשבי.. הפסוק ואספת דגנך הוא במצב לא אידיאלי..

אבל האמת היא שעל רשבי לא קשה רק הפסוק ואספת דגנך.. אלא עוד המון פסוקים.. מי מקיים מצוות פאה? נטיעה? ערלה? מי נצטווה לא לרמות במשא ומתן?

זה נראה פשוט שהתורה מכוונת לכך שישנם חקלאיים בעלי שדות ובעלי מלאכה.. ולא כולם יושבים ללמוד..

בקיצור, האם צריך לומר שמחלוקת רשבי ורבי ישמעאל היא דווקא ביחס לתלמידי חכמים? כי אם ביחס לכל העם אחוז לא קטן של פסוקים בתורה  לא מובן למי מכוונים....

לפי ההגדרה זה אמנם לא פלינדרום, אבל זה כמעט פלינדרום.

וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: פ (שמות פרק יג פסוק י)

צד ראשון: מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה

צד שני: לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָ

ראשית ראוי לציין שהמילה "חָיוֹת" היא מילה יחידאית בתנ"ך כלומר לא מצינו אותה מנוקדת בקמ"ץ בשום מקום אחר (המילה "חי" מנוקדת לפעמים קמ"ץ ולפעמים פת"ח אבל זה כתוצאה משינוי תנועה בעצירה) וגם התואר הנקבי ברבים (למשל "הציפורים החיות") וגם שם העצם ("ארבע החיות") מנוקד בפת"ח

לכן כמובן התרגום (חָיָתָא – בקמ"ץ, כלומר מיילדות) מתאים לפשוטו של מקרא והמשמעות היא שבנות ישראל בקיאות כמיילדות לכן יכולות לדאוג לעצמן.

מדרש רבה שמות פ"א ט"ז

"כִּי חָיוֹת הֵנָּה" אם תאמר מילדות הנה וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסיעה אלא כך אמרו לו אומה זו כחיות השדה נמשלות שאין צריכות מילדות יהודה נמשל כאריה דכתיב (בראשית מט ט) גור אריה יהודה דן (בראשית מט יז) יהי דן נחש נפתלי (בראשית מט כא) אילה שלוחה יששכר (בראשית מט יד) חמור גרם יוסף (דברים לג יז) בכור שורו בנימין (בראשית מט כז) זאב יטרוף ועל שאר כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה.

כדי להבין את המדרש לאשורו נראה שלא די להבין את משמעותו הפשוטה אלא להתעמק במשמעות הסמלית – אם פשט הכתוב הוא שהעבריות הן בקיאות כמיילדות, אז מאי קושיה שבכל־זאת צריכות מיילדת לסייען? ומה המשמעות העמוקה של המשלת עם ישראל לבע"ח? ומה בדיוק המדרש מנסה ללמד?

פרעה, החל מתחילת הפרשה מנסה להתנכל לעם ישראל בכל דרך הגיונית שהוא מוצא – החל מהתחכמויות, דרך עבודת פרך, כלה בג'נוסייד. מכל בחינה הגיונית הרי שמעשים כאלה אמורים להביא לדלדול העם גם מצד המוות ההמוני וגם חוסר התרבות. ואולם עם ישראל נראה שאינו תלוי כלל בנסיבות החיצוניות וכמו שאומר המדרש שהיו יולדות ששה בכרס אחת וכיו"ב כלומר עם ישראל נתמך ישירות על־ידי הקב"ה מבלי תלות לא במה שמסביבו וגם אינו זקוק לסיוע של אחרים. ודווקא כשהנסיבות מתנגדות לעם ישראל ואף־אחד אינו מוכן לסייע לו הרי שעם ישראל פרה ורב וממלא את הארץ כלומר מגשים את מהותו באופן שלם יותר.

עם ישראל משול אפוא לבע"ח בכך שהוא מצוי תחת מערכת השגחה אחרת – כשם שהבע"ח אינם צריכים לעבוד לפרנסתם שלא מצינו אריה סבל ושועל חנווני – עם ישראל אינו זקוק ל"טובות" של אחרים ולמעשה כל אותן "טובות" אינן אלא רעות; ה"עזרה" שמציעות האומות אינה אלא במטרה לאפשר להן להשפיע על עם ישראל לטובת האינטרסים שלהם שכמובן אינם לעולם לטובה.

"אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום"

מלבי"ם:

"אשור" נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי "אשור לא יושיענו", ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי "על סוס לא נרכב", ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי "לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו", כי רק בך נבטח, מצד שידענו "אשר בך ירוחם יתום", שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך:

כאשר עם ישראל נמצא במידת הביטחון הגמורה כאותם בע"ח ודוחה מעליו את התלות ההרסנית באומות העולם (והלא כיצד אפשר בלעדיה – שואל המדרש? וכי מיילדת אינה צריכה מיילדת אחרת לסייעה?! לכן ברכת יעקב מעניקה לכל אחד מהשבטים כוח מיוחד ובעיקר את כוח העצמאות והאי־תלות) כך הוא יכול לקבל החלטות טובות יותר ולהגשים את ייעודו באופן השלם ביותר.