לגבי פוסטמודרניזם דבר ראשון צריך לדעת על־מה בדיוק אנחנו מדברים.
הפוסטמודרניזם ביסודו הוא ביקורת, לא השקפת עולם. כמו קושיה בגמרא. "איך אנחנו יודעים שזה באמת ככה? אולי זה הפוך?"
בבסיס המודרנה / תנועת הנאורות יש המון הנחות יסוד, חלקן על גבול האקסיומטיות וכל מה שהפוסטמודרניזם עושה, הוא לבקר אותן, לתהות על קנקנן, להציע חלופות אפשריות, למתוח גבולות מסוימים, ובאופן כללי, לצאת מהריגידיות של מסגרת המחשבה המודרנית, למשהו יותר מעורפל, רך, או משחקִי. יש דיון מעניין ביוטיוב בין דוד גורביץ', אפשר לקרוא לו "מומחה" ישראלי לפוסטמודרנה (הוא באמת טוב), לבין גלי בת־חורין. אמנם גלי מצליחה "לתפוס" אותו, אבל אם להקשיב ממש בסבלנות למה שהוא אומר, אפשר ללמוד הרבה.
אחת הבעיות (שגם עולות באותו דיון) הוא ש"הדור הישן" של הפוסטמודרנים שמר על ערכים ומוסר, פשוט אהב להעלות תהיות פילוסופיות ולבקר ספרות בדרכים חדשות, אבל בגללו, "הדור החדש", אימץ כל־מיני סיסמאות של "אין אמת אחת" "שכל־אחד יעשה מה שטוב לו" "הכל זה נרטיבים" "אם גבר אומר שהוא אישה, אז הוא אישה" ודברים בסגנון. אז בסדר, לא בשופטני עסקינן. אני באמת לא רואה את הטעם להילחם מול "טמטום המונים" אם לקרוא לזה ככה, או להעמיק יותר מדי בפילוסופיה של הטמטום, או איך הוא עובד, לשכנע את עצמי אין לי צורך, לשכנע אחרים אין לי יכולת, אני לא רטוריקן או משהו.
ובכן, בחזרה לפוסטמודרניזם "דור ישן". תחילה צריך להבין קצת קונטקסט, מהי מודרנה. אנחנו זוכרים את "מאפייני הנאורות" מהבגרות בהיסטוריה (האמת לא יודע מה מלמדים עכשיו), אבל בגדול, הרעיון שהקידמה מוליכה את העולם קדימה לעבר אוטופיה, העולם צועד בהדרגה למקום חיובי, אפשר להבין את העולם בעזרת ההיגיון והשכל, אפשר להבין את המוסר במונחים של פילוסופיה קנטיאנית – אמת אבסולוטית מוחלטת שתקפה תמיד לכל אחד, ועוד ועוד.
אז באים ההוגים, ושואלים, האם העולם באמת צועד לעבר אוטופיה, ולא לעבר גיהנם? לא לעבר מלחמה גרעינית? משבר אקלים? האם המאה ה־20 לא הייתה מאת הג'נוסייד (לא זוכר מספרים אבל בערך 200 מיליון אנשים מתו רק בג'נוסייד, חוץ ממלחמות). האם הטכנולוגיה מוליכה אותנו קדימה ולא אחורה? האם אפשר להיות בטוח כל־כך בשכל האנושי ביכולת להבין את העולם, או את המוסר? האם ערכים מוחלטים פונדמנטליסטיים באמת עדיפים על גישה יותר רכה ומכילה? האם יש רק דרך אחת להבין טקסט?
///
כמובן, היהדות לא "התחתנה" עם המודרנה, כשם שהיא לא התחתנה עם פילוסופיה אפלטונית (שעומדת בעצם בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, אגב, מי שקרא את "המדינה" לאפלטון, רואה שכל מה שהוא כתב, יושם אחד לאחד בגרמניה הנאצית), או עם הבודהיזם, או עם פילוסופיות אפריקניות, או עם הנצרות. אם קמה תנועה פילוסופית שמתנגדת בנחרצות לנצרות, למשל, לא צריך לראות את זה בתור מתקפה על היהדות ipso facto.
אפשר גם לנקוט בגישה בדלנית לחלוטין: לא מעניינת אותנו לא מודרנה, לא פוסטמודרנה, היהדות היא לא דת ריאקציונרית שלובשת ופושטת צורה לפי ההתנגדות שלה לתופעות בארה"ב, אירופה, יוון הקלאסית, או אוגרית.
בכל־אופן, ביהדות יש גם מחשבה מודרנית וגם מחשבה פוסטמודרנית. מחשבה מודרנית ברור, במובן שהעולם נוצר עם מגמה, שיש אמת מוסרית מחייבת, הלכה מחייבת, ועוד.
מחשבה פוסטמודרנית, בכך שהיהדות לא מפחדת להעלות תהיות, יש המון מקום לפלורליזם, ברמה כזאת, שאומרת ששתי סברות הפוכות יכולות להיות אמת מוחלטת ברמה הרוחנית, אלא שהלכה למעשה, אנחנו פוסקים א' או ב',
המדרש והחסידות לפעמים משתמשים בצורות פרשנות שאינן שכל אנליטי קר, אלא סיפורים, גוזמאות, סירוס המקרא, הפיכת משמעויות, כו' (למשל הפירוש החסידי על "ויחזו את הא־להים ויאכלו וישתו", שכשראו את מידת הדין, ישבו לעשות "התוועדות" כדי להמתיק אותה, או משהו כזה). גם כשאנחנו לומדים חסידות, לעיתים קרובות אנחנו מרשים לעצמנו לקרוא פסקאות בלי קונטקסט רחב, בלי מחקר מדעי מקיף, ובלי לקרוא אינסוף מקורות מאוחרים יותר שיגלו לנו אולי מה הדרך הנכונה ללמוד (למשל, כשלומדים תניא, אפשר ללמוד את זה בדרך המסורתית של חב"ד, ואפשר ללמוד את זה גם בדרכים אחרות), וב"חסידות למעשה", לשלב בין גישות, במקום להיצמד לדרך אחת.
בתורת גור למשל, יש דגש על כך שההתקדמות הרוחנית היא לא לינארית, אלא בכל־יום צריך למצוא דרך אחרת, פירוש אחר, שיש דרכים שונות שמתאימות לדורות שונים ולאנשים שונים, שזאת גם יציאה חלקית מהרעיון של "אמת אבסולוטית" (כמו נגיד "הדרך האולטימטיבית" שמציע בעל התניא).
גם בעבודת ה' כללית, ובייחוד עם התחזקות המודעות לכל הנושא של בריאות הנפש, יש בהחלט מקום לשאלה "האם זה עושה לך טוב", מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, שהיא משלבת בתוכה גם יסודות שכליים וגם יסודות הדוניסטיים, ובדורנו קשה לכפות שיטתיות בלתי־מתפשרת כמו תנועת המוסר של קלם או חסידות אשכנז עם תשובת המשקל, גלגולי שלג כו'.
///
בקיצור, אני חושב שלא צריך להיות כאלה ריאקציונרים כבדים. אם רוצים ללמוד את הנושא, מה היחס בין יהדות לפוסטמודרנה, צריך לעשות את זה ברצינות (גם להבין מה זה יהדות וגם להבין מה זה פוסטמודרנה) ולא לנפול לסיסמאות שטחיות.
