אאל"ט לפני האירוע עם תמר, גם אמנון אהב אותה אהבה גדולה וכו וכו. וזה מפורש בתנך (אין בידי זמן כעת לעיין, תתרן אותי אם אני טועה).
אצל אמנון הייתה סעבה שבטל הדבר ולכן בטחה האהבה. בגמ' בסנהדרין מוסבר למה פתאום בטלה האהבה. בכל מקרה אצל שכם זה לא קרה.
אצל אמנון אחרי המעשה אמנון שונא אותה, כאשר לפני זה אהב אותה.
הפסוק שאתה מצטט הוא לפני מעשה. "לאחר מעשה" שכם לא היה בהכרה ;)
(האם אתה יודע מה התכוונתי לגמרא בסנהדרין?)
המעשה של שכם עם דינה. לא הברית מילה.
כתוב "וישכב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".
הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים)
האהבה של אמנון לא בטלה "לאחר מעשה". היא בטלה כי תמר עשתה פעולה שגרמה לו סבל ונזק, ולכן כבר לא היה לו סיכוי לבצע עוד פעם את המעשה הזה.
אצל שכם, לכאורה גם לאחר מעשה, תמיד הייתה ציפייה למעשה הבא ;) לכן הוא עוד לא הגיע לשחב שבטל הדבר ובטלה האהבה.
במחילה מכבודך, לא הבנתי את הפרשנות האלגורית שלך לדברי הגמרא, הרי הגמרא שואלת את שאלתך: "מאי טעמא" (=למה הוא פתאום שנא אותה), ועונה את תשובתי: "אמר ר' יצחק: ... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".
מה יותר ברור מזה??
"כל אהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר בטלה האהבה. וזו אהבת אמנון לתמר" (אבות).
כלומר אמנון שנא את תמר כי אהב אותה רק בגלל היצר. כשהיצר הגיע לסיפוקו אז נגמרה האהבה. לאור זאת צריך להבין את המדרש כמשל.
חזל מדברים בקודים משליים באגדתות. אחרת מה אכפת לנו מה קרה מבחינה ביולוגית בין אמנון לתמר ולמה הגמרא צריכה להזכיר זאת? ולמה ה' יושב ועוסק בפלגש בגבעה אם נימה מצא לה או זבוב מצא לה. ברור שזה משלים עמוקים , כבכל אגדתא בגמרא שמדברת במשלים.
לגבי שכם. השאלה למה התורה מדגישה אצל אמנון ששנא אותה, ואילו אצל שכם מדגידה שאהב אותה. שום מילה התורה לא מיותרת. היה אפשר לא לכתוב שדבקה נפשו בה (שזה עצמו תיאור קיצוני מאוד לאהבה, שטפילו אצל יעקב ורחל לא כתוב). ועצם ההשוואה בין תגובת התורה בין שני מקרי העינוי אומרת דורשני
זה שיז פרשנים/אגדות שיש בהם עדיפות לפרשנות אלגורית, זה לא סיבה לפרש כך את כל דברי חזל. בפרט באגדה שנועדה לתת תשובה לשאלה - איזו מטרה יש לגמרא, לשאול את השאלה הפשוטה שלך ולתת תדובה אחרת? בכנות, לא הבנתי.
אתה לכאורה, מתעקש מעט ש"בטלה האהבה", משמע נגמר האקט. אבל לא מובן למה להגיד ככה. אולי בטלה האהבה משמע שנגמר האירוע של האקט (אמנון נהיה סריס; או סתם, הוא רצה רק סצנה אחת ומבחינתו זה הספיק ונגמר). אז אצל שכם ודינה פעם אחת לא הספיק; הרי הוא התכוון לחיות איתה ביחד לאורך שנים.
סתם לתשומת ליבך, כהן לא מייבם גרושה - למרות שהייבום עצמו, כלומר סצנה אחת, דוחה את איסור גרושה לכהן - כי יש חשש שסצנה אחת תגרור אותם לקיים את זה שוב ושוב. כלומר, בעולם ערכי ונורמלי, אהבה לא בטלה אחרי הגמירה הראשונה...
חזל גם מלמדים אותנו מסר באגדתות. למה להם לציין שנהיה מסורס. גם אם נאמר שכפשוטו נהיה מסורס,אז זה נכתב כי יש מאחורי זה מסר. כלומר אולי ה' גילגל שיסתרס כביטוי להמעטת כוח ההולדה הרוחני (להבדיל נקיעת הירך של יעקב מייצגת משהו סימבולי למרות שקרתה במציאות).
אין הכוונה שאהבה בטלה מייד עם הפעם הראשונה, אלא שכל דבר ייצרי בסוף ימאס, אלא אם כן יש מימד נשמתי שמחיה אותו.
כתוב "וישכוב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".
הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים).
אז איך תסביר את קושית הגמרא ותשובתה:
"והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל וכו'? שאני תמר דבת יפת תואר הואי"
הרי לא שייך לשאול. הכל משל לפי דבריך.
וההשוואה ההפוכה בין שני מקרי העינוי בתנך אומרת דורשני.
"ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב" וברור מדבריו מוהר ומתן שהוא חפץ מאוד.
למה התורה בחרה להדגיש "ותדבק נפשו בדינה"? ועוד למה ביטוי קיצוני כזה?
ולאור ההשוואה ההפכית ממקרה העינוי השני במקרא, של אמנון, ולאור ההשוואה של הביטוי לדוד ויהונתן, זה ממש זועק דורשני
והמקבילה שראיתי זה יעקב ובנימין)טיפות של אור(תעיין ברש"י אצל הפעולה אצל שכם על פי המדרש רבה, ותדקדק בשינוי הסדר בשמואל ה' יג ותבין לגבי אמנון), לכן לשון המשנה 'דבר'.
שכם באמת אהב אותה מצד אישיותה.
נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה.
רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.
דעת ת"ק שניתן לתת פאה גם מתחילת או מאמצע השדה ולא חייב מסוף השדה כמו פשט הפסוק.
מה שלא הבנתי זה את דברי רבי שמעון.
רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
אם סוף סוף צריך לתת פאה גם בסוף השדה יוצא שאדם מניח 2 פאות.. ומה הועיל רבי שמעון? סתם אדם שידע שזהו הדין כבר ייתן פאה רק בסוף השדה.. הרי אם יתן בהתחלה זה לא מועיל אם לא יתן גם בסוף.. אשמח לביאור שיטתו/הסבר אחר לדבריו, תודה!
גם לפי רבי שמעון הפאה הראשונה מועילה, ועכשיו בסוף השדה צריך לתת פאה רק על החלק שנשאר מהשדה (בשיעור אחד משישים מדברי חכמים)
לפי זה זה מועיל אם המחסן בתחילת השדה ולא בסופו. חוסך מרחק של הובלה...
ואומר שצריך לתת בסוף השיעור. מותר לפי רבי שמעון גם להניח פאה אחרת העיקר שיהיה בסוף כשיעור. יש מחלוקת ראשונים בדבריו אם צריך אחד משישים בסוף
או מספיק להניח קצת בסוף שיצטרף לאחד משישים בשאר השדה.
בניגוד לשרשור הקודם שפתחתי שהרגשתי איתו מאוד בנוח, עם הדברים הבאים אני לא כל כך מרגיש בנוח.
כי הם חורגים מהתחום של המוכח והמבוסס לתחום של הספקולטיבי והמפולפל. אבל עדיין חשבתי ששווה לפחות להעיף בזה מבט, להתבשם אבל לא להשתכר.
הרהור של שבת והרהור ישן:
1. פעלים הכוללים את הצירוף חט עניינם הוא הפרדה:
ח.ט.א - עניינו הפרדה בין האדם לה'
ח.ט.ב - עניינו הפרדה בין העץ לאדמה
ח.ט.ף - עניינו הפרדה בין המחזיק למוחזק בידו
ס.ח.ט - עניינו הפרדה בין המוצק לנוזל
ש.ח.ט - עניינו הפרדה בין הגוף לנשמה
2. פעלים ושמות עצם הכוללים את הצירוף חל גם עניינם הוא הפרדה אך לרוב עם ירידה בערך / באיכות:
ח.ל.ה - עניינו ירידה והיפרדות מהבריאות
חלל (כשם עצם במובן של מילה נרדפת למת) - עניינו ירידה והיפרדות מהחיים
ח.ל.ל - עניינו ירידה והיפרדות מהקודש
ח.ל.ם - עניינו היפרדות מההכרה / מהמודעות
ח.ל.צ - עניינו היפרדות המנעל מהגוף אליו הוא היה מחובר
ח.ל.ק - עניינו ירידה והיפרדות מהשלם
ח.ל.ש - עניינו ירידה והיפרדות מהכוח
חל"ת - עניינו היפרדות מהעבודה
(מקשה על עצמי - המילה חלב לא מתיישבת היטב)
ידוע שיש עניין גדול באמונת חכמים
ובאיך זה עוזר להתעלות בעבודת ה'
העניין הוא, הייתה תקופה שבה כל שני וחמישי
היו שומעים על רב שפגע, עשה, וכו' וכו'
להפתעתי ולצערי חלקם היו גם בסביבה שלי
השאלה היא איך עושים הפרדה בין רב שבטחת בו
התייעצת איתו או סתם אמרת לו שלום בשבתות
והתפרסם מה שהתפרסם לבין רבנים אחרים מאותה סביבה
שמשום מה בקשר חברי איתו?
הרי גם אם נאמר שעשה תשובה, אותה אישה שנפגעה עדיין פגועה
אותו ילד שהשתנו חייו אולי לעולם לא יתרפא מזה כך שהתשובה לו
לא הועילה לאיש אולי לעצמו במידה ואכן עשה תשובה.
אין סתירה עקרונית בין להיות גדול בתורה וצדיק ובעל שאיפות לקודש, ובין נפילות וכשלונות.
להיפך, "כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו".
לכן גם הגדולים ביותר יכולים ליפול, אחרת חייהם היו חסרי טעם.
ברור שבדיעבד, אשרי מי שמודה ועוזב
לגבי הנפגעים, לא ברור למה אתה שואל על נפגעים של רבנים ולא על נפגעים של טרור או של העולם התחתון או סתם של תאונות עבודה ותאונות דרכים.
(אם תרצה נוכל לדון ולהרחיב בזה)
שהעובדה שרבנחם מאוד גדולים וכריזמטיים ומרבי תורה, מתגלים כאנשים ששמועתם רעה. לכן, בצדק מסוים, הוא שואל אם זה לא מעיד שכל הרבנים חשודים בחטאים חמורים נגד ה' ואדם - מה שמוכיח שהתורה עצמה אינה ערובה לקדושה וטהרה, ואין ערך מהותי בלהיות דבק בה'.
להגיד: אותם רבנים הם בכלל חלאות ובמלכתחילה הם לא היו צדיקים, זה קצת כמו לאכול מרק עם מזלג - לך תוכיח שזה רק הם; לך תוכיח שהם לא צדיקים באמת; לך תוכיח שאחרים כן צדיקים באמת - וגרוע מכל, לך תסביר לי מה זה בכלל "צדיק באמת".
אם הבנתי נכון, זה הבסעס לשאלתו, ואני לא בטוח שתגובתך תניח את דעתו...
להתייחס למה שאתה כתבת
אומר רק שמבחינתי "הרבנים" המפורסמים לא באמת רבנים
סה"כ קבוצה של סלבים שעושים כסף על חשבון האדם הישר
כך שלא מפתיע אותי שמגלים שהם אונסים גונבים עושקים וכו'.
ובהתייחס למה שאני כתבתי, שאלתי איך מצליחים לעשות הפרדה
בין אותם חלאות לבין רבנים שאתה יודע שהם חברים של אותם תתי אדם.
לא מהסיבה שאתה ציינת שבגלל טינופת אחת אי אפשר לבטוח באף רב
אלא בגלל שאותם רבנים שעל פניו לא עשו רע הם עדיין בקשר חברי עם אותם רשעים.
יש לי חברים שהם רבנים טובים אך יותר מזה הם אנשים טובים, ולא נראה לי שהם ירשו לעצמם
להיות בחברת אותם פושעים אך משום מה ישנם מי שמעלים עין ועל אלו אני שואל.
אני לא מדבר על אנשים נגררים או על אנשי מרכז, אלא על אנשי שמאל.
אני שומע אותם, ואני לא מצליח להבין מה מניע אותם. כבר קשה מאוד לומר שזה דאגה לעם האחר (המומצא), אלא זה יותר נראה כמו אוטואנטישמיות שנטועה עמוק בנפש שלהם.
אני כמובן מכיר את האגרת המפורסמת של הרב על ""היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים". כמה שהוא צדק..
בטח עם לימוד לכל מעשה או קביעת תפיסה
עוד רב שיוצא בהכרזה שמצד ההלכה אין עונש מוות בזמננו: הרב דוד גיאמי: עונש מוות למחבלים?
ואינני מצליח להבין מי המציא את הדין הזה.
ממתי צריך סנהדרין כדי להמית גוי רוצח?!
בן נוח שעבר על אחת משבע המצוות שלהם - חייב מיתה, ונהרג בעד אחד ובדיין אחד, ולא משנה אם העד והדיין יהיו יהודים או גויים וכו'.
רק ליהודי יש את הזכות להיות נידון "בעדה ועדים והתראה"!
וגוי שמסייע באופן אקטיבי לרצח - לפי דעת הרמב"ם חייב מיתה משום שעבר על מצות "דינים".
וכן כמעט תמיד אפשר למצוא שהם עברו על גניבה וגזילה.
אלא בידי שמים.
גנב - מן הדין הוא חייב מיתה.
הסיבה שאיננו הורגים - בגלל שמערכת המשפט המקובלת בעולם מכילה חוקים אנטי-דתיים, וזה אחד מהם.
טיפות של אורמבחינת דברי הרב ג'יאמי:
• יש הסבורים שכל דיני נפשות בטלים כשאין סנהדרין בלשכת הגזית, כולל דיני נפשות של בני נוח שנעשים על ידי ישראל
• ראיתי מי שהציע ש"נהרג בעד אחד ובדיין אחד" דווקא על ידי בני נוח ובדיניהם, לא בישראל הדנים בני נוח
לבין גוי מחבל בשנות מלחמה..
אולי יש להשוות לנחש שכל הקודם להורגו זכה..
נראה שהרבה מהמגיבים הגיבו רק לכותרות או משהו כזה...
הנקודה הראשונה שכתבתי, למשל הצפנת פענח בשיטת הראב"ד. הנקודה השניה שכתבתי, למשל הרב מרדכי ברויאר בהמעין כה (בשיטת ראשונים שונים)
בנוגע לעצם זה שבדיני בני נח לעצמם נהרגים על כל אחת מז' מצוות - הרבה אחרונים הסבירו שזה גבולות הגזרה. הם צריכים להקים מערכת משפט ולדון, ויכולים גם להרוג, ויכולים להעניש בעונשים אחרים במקום
לא צריך להסתבך.
כל מי ששואל שאלות הלכתיות כאלו, ומצדד כל מיני צדדים, צריך לחזור ללמוד חומש.
[שאלות כאלו רק עולות בגלל מה שהמהר"ל עורר עליו לפני שנים שלא לומדים לפי הסדר תנ"ך, משנה, גמרא, ואז במילא המחשבות וההשקפות לא מסודרות בצורה בריאה.]
למשל "והכיתה את זכורה לפי חרב" זה היתר בשעת הצורך להרוג את כל גברי האויב. אבל זה לא חובה. למשל ראינו שדוד בארם לא הרג מלבד בשדה הקרב, במואב הוא הרג מלוא 2 חבלים להמית ומלוא חבל אחד להחיות, ובאדום הוא הרג את כל הגברים, יואב היה 7 חדשים באדום וחחיפשו את כל הגברים שם עד שלא נשאר גבר אחד חי. כך זה לפי הצורך המבצעי ולא חובה
לגבי מואב לא מוכח שזה היה מלחמה, אלא זה היה נקמה כדברי הרד"ק: "דרך נקמה ובזיון. ותרגם יונתן 'חבל': 'עדבא'. כלומר: גורל וחלק. ואמרו בדרש (תנ"ב וירא , כה) כי עשה זה בעבור שהמיתו אביו ואמו ואחיו , כשנחה אותם בארץ מואב כשהיה בורח מפני שאול".
חוץ מזה, ניתן להגיד בפסוק שהוא הרג כל הזכרים, והשליש שהשאיר היו משאר העם.
על כל פנים, הגאון ר' חפץ בן יצליח, והשואל בתשובות רבי אברהם בן הרמב"ם סד, והמרדכי קידושין תקס"ח, והעמק דבר, שיש חובה להרוג רק את הלוחמים. לפי זה גם לא קשה מואב, כי אפשר להעמיד שהוא השאיר מעבר למי שנלחם.
פעם הגברים היו הגדולים הלוחמים העיקריים, כמו מנין בני ישראל בתחילת במדבר-"כל יוצאי צבא".
[לגבי אדום, משמע בגמרא בבבא בתרא כא שזה היה דין במחיית עמלק.]
לפי רבי אברהם בן הרמב"ם בדברי אביו שצריך להרוג ממש כל זכר הגדול, צריך להגיד החילוקים לעיל לגבי מואב. או אם רק מסתכלים על פשטות התורה, אפשר גם לחלק בין עיר שכובשים שחייבים להרוג כל זכר, לבין מלחמה בשדה הקרב.
גם אם נקבל את החילוק האחרון, שלא מבואר בראשונים, נראה שאם כבר לוקחים את הלוחמים בשבי, יש דין "יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו", וזה כמו כיבוש עיר.
על כל פנים, ברור שאסור להגיד סברות כרס שהדין הוא רק רשות, נגד דברים מפורשים בתורה ובראשונים שזה חובה, אלא אם כן תמצא מקור בחז"ל ובראשונים שאומרים את זה.
מלוא החבל להרוג זה שליש מהגברים. אחרת אין צורך בחבלים למדידה. גם ההסבר של מלוא הנחלה דחוק, כי מה קשור ל"וישכב את מואב ארצה"?
יש פוסקים שחלקו עליהם? מזה שבאדום כתוב שהרגןו את כל הזכרים, סימן שבשאר הארצות דוד לא הרג את כל הזכרים. "ותהי ארם לדוד לעבדים לנושאי מנחה" מי שילם מס מהיבול? הילדים הקטנים שעיבדו את השדות? "ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר ויעבדו את דוד" סימן שהם חיו, למרות שנטלו חלק מבלחמת הדדעזר שהרי הוציא אפילו את ארם שמעבר לנהר. אם זה היה באדום מדין עמלק, היה צריך להרוג את הנשים והטף גם. הדרוש על יואב שטעה בגלל המלמד שלו בחיידר זה בטוח דרש, ולא מתיישב עם הפשט. מכיוון שחצי לפחות מהממלכות בעבר הנהר נלחמו עם דוד, אז שלמה "כי הוא רודה בכל עבר הנהר" האם מי שהעלה לו מס היו הילדים והנשים? מי עיבד את השדות? לטעון שחצי מהגברים בכל עבר הנהר מתו זה לא מתיישב עם הכתוב.
האם הראשונם הנ"ל טוענים שהחיוב להרוג את כל הגברים הוא בכל תנאי ובכל מצב או רק בתנאים וחילוקים מסויימים?
האם כל הראשונים סברו שזה חובה? האם פוסקי ימינו פסקו כך?
מה גם שכיום יש שיקול של דרכי שלום, שאם תהרוג את כל הגברים ילחמו בך כל האומות וארהב וכו'.
בסוף על דין כזה ההכרעה היא לפוסקי ימינו.
ברור שיש היתר להרוג, אבל לא חובה. וההחלטה אם להרוג או לא נובעת משיקולים ביטחוניים (שאותם מחליטים מומחי הביטחון) ומשיקולים ערכיים (שאותם מחליטים חכמי ישראל בכל דור)
הדד היה צריך לברוח כי הוא היה מבית המלוכה וניו הורגים אותו או לוקחים אותו בשבי כבן תערובות בכל מקרה.
3. אם הריגת אדום מדין עמלק, למה יואב לא הרג את הנשים? שכח את ההלכה שהיתה בימי שאול? אף אחד בצבא לא הזכיר לו?
יוצא מן הכלל, כי אין מיעוט אחרי זה בפסוק לטף, חוץ מאדד/הדד.
אם סומכים על חז"ל: אז יש את הגמרא בבא בתרא שאומרת שהרגו את עמלק באדום ושאר אדום נשארו או התנא דבי אליהו פרשה יא שאומר שהשאירו מעוברת אחת וממנה נהיה אדום.
אתה יכול לנסות לפרש פשט פסוקים לא כמו חז"ל, אבל כשמביאים ראיות מהמקרא להלכה, חייבים להסתמך על ראיית חז"ל בפסוקים.
אז הטענה שלך לא דרכי שלום, אלא ספק פיקוח נפש. קשה בזה כמה דברים: 1. גם פעם היה חשש מסויים כזה, והתורה ציוותה את מה שהיא ציוותה. 2. התורה עצמה מצווה להרוג כל זכר הלוחמים בגלל דיני פיקוח נפש, שלא יקומו וילחמו בך שוב, אז קשה להגיד בדיוק חשש הפוך לצד האחר מהתורה. 3. אני חושב גם מבחינה מציאותית היום זה פיקוח נפש אם לא נרתיע אותם על ידי חיסולם של המחבלים.
אני מעריך שאתה לא מאמין שיואב שכח את הדין של להרוג את כל עמלק בגלל המלמד שלו בחיידר כדברי המדרש, נכון?
7 דורות אחרי שלמה יש מלך באדום. הדד הוא שטן לשלמה. את מי הוא המריד , את 15 בני המעוברת הזאת? נו באמת!
אם הרגו את עמלק אז למה הרגו רק את הזכרים?
(אפשר כמובן לתרץ לשיטתך שבאדום ישבו הרבה מואבים וכדומה, או שדוד הביא לאדום מואבים וישבם שם. כי במילא עולה השאלה מי לימד את הילדים והנערים באדום לעבוד בשדה וכו אם אין בוגרים יוצאי צבא)
הוכחה שכל זכר זה רק הבוגרים: ויצבאו על מדין ויהרגו כל זכר. משה אומר להם שהם באים למחנה: ועתה האכו כל זכר בטף. משמע לא הרגו את הזכרים בטף.
לא פוסקים הלכה מהדרוש. אחרת נעשה דיון אם אשמדאי יכול לקרוא בהקהל בתור מלך, או האם נשותיו של שלמה אסורות או מותרות לשלמה אחרי שאשמדאי בא עליהן. ועוד ועוד ועוד דרושים דומים
הלכתי, ולומדים מזה הלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך שצריך למנות מלמד שמדייק.
היד רמ"ה שם מתייחס הלכתית לכל הסיפור על יואב, גם המהרש"א בסנהדרין, ועוד רבים.
לגבי היחס הכללי לגישה למדרשי חז"ל אגדתיים, אני בצורה כללית מבין את הכל ברובד הפשוט והישיר של הדברים, אלא אם כן מוכח שזה משל.
כמובן מעבר לרובד הפשוט, יש רבדים יותר עמוקים.
אבל זה דיון בפני עצמו.
תפתח ראשונים ואחרונים דנים באריכות באגדות חז"ל ברובד הלכתי.
מה כל כך קשה בזה שיואב טעה בזה, מה אין רבנים היום שטועים בקריאת דברים ומשנים הלכות, במיוחד שפעם לא היה להם ספרים לבדוק מה ההלכה.
במדין כתוב מיד אחרי זה ששבו את טפם, לפני התיאור שבאו למחנה, כבר בפירוט תיאור תוצאות הקרב. פה זה לא כתוב, רק קטן אחד בורח.
כנראה חז"ל לא המציאו סתם אגדות ורעיונות ודייקו הלוך שוב בתנ"ך.
שלא מדייק עושה מלאכת ה רמיה.
אבל הסיפור רקע הוא משל.
זה כמו שלא בטוח שהסיפור עם מי כאן הלל קרה באמת, אבל לומדים משם שאסור לכעוס.
זה לא משנה אם הסיפור על יואב אמיתי או לא. העקרונות שלומדים משם הם: חובת דיוק מלמד, החובה להרוג את כל עמלק, המסכות של מלך להכות מכת מרדות, דין עמלק שהתערבבו ברוב שאינם עמלקים וכו' , אבל זה שלומדים מעקרונות המשל הלכה, לא אומר שהסיפור קרה במציאות. זה הרי מגוחך לחשוב שיואב עשה מלחמה רק בגלל מה שהוא זכר בחיידר, ושום אדם מהצבא לא הצליח להזכיר לו את ההלכה האמיתית.
הרי לא כתוב שזה היה הסברה ההלכתית שלו, אלא זה מה שהוא זכר מהמלמד הרשלן שלו בחיידר, ולכן דוד אחר כך העניש את המלמד. הרי שאול לפני דור הרג את כל עמלק ושמואל גוער בו למה חא הרג את הצאן ואגג והוא הודך מהמלכות, אז שיואב לא ייזכור זאת?! ובכלל ממתי יואב נלחם על פי פסיקת עצמו ולא לפי הכרעת רוב סנהדרין?
המסר מהמדרש הוא שטעויות של מבוגרים מתחילות באיך מחנכים אותם כשהם ילדים בלימוד תורה, ואם אתה רוצה עוד 50 שנה דור של תא"לים שינהיגו את הצבא לפי נתורה, אתה צריך להשקיע עכשיו בתלמודי תורה. כלומר החינוך הוא הבסיס לכל התנהלות פוליטית נכונה.
מה שאומרים על הדד שהוא היחיד ממשפחת המלוכה שהצליח לברוח, זה כתוב במפורש שהוא ממשפחת המלוכה.
חזל באגדות באו בדרך כלל להעביר רעיונות עמוקים באמצעות משלים, נכון שהמשלים מדויקים כי כל פרט במשל יש לו מקבילה בנמשל. אבל זה פשוט לא מציאותי בפשט שיואב שכח בגלל המלמד הרשלן שלו בחיידר. מה שכן קרה כנראה במציאות זה שמשהו בחינוך בקטנותו של יואב גרם לו שיתנהל בעייתי במלחמות (למרות שעל יואב דוד אומר שאופיו לוחמני מדי, לא פחות מדי וזו הבעיה אצל יואב. אבל אולי הוא לוחמני מדי נגד יהודים (אבנר ועמשא) ופחות נגד גויים. אבל מהפסוק "וישם דמי מלחמה בדמי שלום, בחגורותו ובנעליו". משמע שהלוחמנות השתלטה עליו). לזכרוני יש גם רמז בתהילים שבמלחמה באדום היו הפסדים, "הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" נאמר לזכרוני בתהילים על מלחמה באדום
וכמובן יש פה את הרעיון העמוק של הקשר בין עמלק לאדום, ולמה אדום שונאים אותנו יוצר משאר העמים עד שצריך להרוג להם את כל הזכרים, והקשר בין המילה זכר לזכרון.
ואגב לא פסקתי הלכה מפשט הכתוב. את זה אני משאיר לפוסקי הדור. אבל אני לא חושב שכל הפוסקים בימינו פסקו שיש חיוב להרוג את כל הגברים במלחמה. אני רק הבאתי ראיה מהכתוב לדעה שאומרת שאין חיוב
מניחים שהסיפור מומצא.
המדרש תנחומא במסעי אומר: "את מוצא שחכם גדול היה יואב בתורה וראש סנהדרין שנאמר (שמואל ב כג) יושב בשבת תחכמני ראש השלישים". אז יוצא שהוא היה דמות פסיקה מרכזי.
לגבי שאול, כנראה יואב הבין שטעותו שלא חיסל את אגג והבהמות הזכרים, ולא היה בעיה שהשאיר נקבות.
מקבלים על פי רוב סנהדרין, בלשכת הגזית בדרך כלל או ליד המשכן בגבעון. 36 חברי סנהדרין שכחו ששמואל ציווה להרוג את כל עמלק דור אחד לפני? זה נעלם מדוד? למה אם כן דוד מעניש את המלמד בחיידר? הכרעת סנהדרין נעשתה בגלל טעות של המלמד בחיידר? יואב מאז החיידר לא בירר את הדין הזה?
נו באמת!🙂 ברור שזה משל!
את ההלכה לגבי מלמד בחיידר ברור שאפשר ללמוד, כי זה כל המטרה של המשל הזה - להעביר מסר שמלמד שמתרשל עושה מלאכת ה רמיה וחינוך גרוע יביא את אותותיו בעתיד על ידי אישי ציבור לא מחונכים שיחליטו החלטות רעות (ולצערינו אפשר לראות זאת גם כיום)
כאילו אפשר לומר שזה חצי משל רק,כלומר באמת יואב ו35 זקני סנהדרין פסקו שצריך רק להרוג את הזכרים בעמלק וחלקו על שמואל.
ואז דוד בירר מאיפה הגיעה הסברות העקומות ליואב ששכנע את כולם, וראה שהמלמד שלו בחיידר לא היה טוב. אבל ברור שהעניין שדווקא את זה שכתוב "זאכאר" ולא "זעכער" ואת זה המלמד לימד את יואב בחיידר, ברור שזה משל
[בנוסף, נראה לי בתנחומא שהכוונה שיואב היה ראש בית דין חשוב, לא ראש 'ה'סנהדרין הגדול, כי בגמרא כתוב שבניה היה ראש הסנהדרין הגדול. המדרש בכמה מקומות, משתמש במונח סנהדרין כבית דין חשוב, ולא כסנהדרין הגדול. אז הוא היה פוסק גדול, אבל לא ראש הסנהדרין הגדול.]
עיר שנכנעה - הופכת למס-עובד.
וזה מסביר חלק מהקושיות שהקשו כאן.
ובכלל הדיון עליהם כאדם פרטי הוא לא נכון. זו מלחמה של אומה נגד אומה. ואם עם ישראל לא הורג את הקמים עליו, בין בשעת מעשה בין לאחריו, זה חמור מאוד.
נלחמות אחת עם השניה על הקשר עם יעקב (למעט זה שלאה קוראת לביתה דינה, משמע על שם שה' שפט אותה שלא יהיה לה בן אלא בת, לטובת רחל. כלומר היא הפסידה במשפט ה' מול רחל), ואילו המדרש מדבר על כך שהן מוותרות אחת לשניה על הקשר?
ולכן כבר רחל היתה מאורשה ליעקב לפני החתונה. כי יעקב אומר "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" כלומר הבה את אשתי (שכבר קניתי אותה באירושין עוד לפני זה) ועכשיו אני רוצה לשאת אותה על ידי ביאה (כי בתקופתם ביאה עשתה נישואין, לא חופה.
זה בהקשר לטענתך שיעקב ורחל לא היו נשואים כשהיא מסרה את הסימנים
השבת בין מנחה לערבית חבר שלי נתן דרשה על ההבדל בין שיטת האבן עזרא לבין שיטת הרמב"ן לפירוש פרשת תולדות.
ובעקבות הדברים שלו התעוררתי לעיין בפרשה על סמך זכרון מעורפל של דברים ששמעתי לפני שנים.
כלומר, הרעיון הבסיסי של הדברים כאן הוא לא שלי.
על קצה המזלג ממש האבן עזרא טוען בגדול שיצחק באותה תקופה היה עני ועשו נתן לו בטחון כלכלי בכך שפרנס אותו.
הוא פותר בדרך הזאת כמה וכמה קשיים בפרשה.
הרמב"ן באופן צפוי משהו יוצא נגדו בחריפות וטוען שיצחק תמיד היה אדם עשיר ומנסה לפתור את הקשיים בצורה אחרת.
הקשיים בפרשה בסך הכל ידועים ומפורסמים. מעל כולם כמובן השאלה מה גרם ליצחק להעדיף את עשו על פני יעקב הצדיק ? התשובה הפשוטה לכאורה שלומדים בכיתה א מרש"י לפיה עשו צד את ליבו של יצחק באמצעות שאלות של "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן" היא למעשה, לפחות לטעמי, דבר שקשה מאוד לקבל אותו. לפחות לי באופן אישי קשה מאוד עם הציור הזה שבו יצחק היה זקן פתי שעשו קנה אותו באמצעות שאלות מתחסדות כאלה באופן שיגרום לו להעדיף אותו על פני יעקב, ובמיוחד במיוחד שהתורה מציינת במפורש סמוך ממש לסיפור הברכה בפרק כז שליצחק היה מורת רוח מהנשים של עשו.
עוד קושי בפרשה מתרכז סביב פרק כו.
ראשית, אם מסתכלים על סוף פרק כה (דהיינו תחילת פרשת תולדות) ועל פרק כו ופרק כז כרצף אחד. פרק כו נראה לכאורה תלוש וקוטע את הרצף הסיפורי של תחילת פרשת תולדות שמסתיימת במילים "ויבז עשו את הבכורה" וההמשך הטבעי והמתבקש שלו הוא סיפור הברכה בפרק כז. כלומר, מבחינה סיפורית לפחות לא ברור מה פרק כו עושה שם באמצע, בפשטות נראה לכאורה שהוא הורס את הרצף.
שנית, בהנחה המאוד סבירה ומתבקשת שלפחות תחילת פרק כו היה בשנות העקרות של יצחק ורבקה (הרי לא הגיוני להניח שיצחק יטען שרבקה היא אחותו כאשר הם מסתובבים ביחד עם 2 תאומים) גם מבחינה כרונולוגית פרק כו (ושוב, לפחות בחלקו) היה צריך להיות לפני תחילת פרשת תולדות שמספרת על לידת עשו ויעקב. כמובן שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל כאשר זה המצב מתבקש לשאול מה גרם לתורה לשבור את הרצף הכרונולוגי של הסיפור ולהכניס אחרי הולדת יעקב ועשו סיפור ישן מימי העקרות ?
שלישית, פרק כו מספר באופן תמוה מאוד (גם יצחק עצמו לפי הפרק לא ממש מבין את זה) שלאחר שיצחק סובל מהצקות רבות מאוד פתאום משום מקום אבימלך לוקח את שר הצבא שלו ביחד איתו והם נבהלים ללכת ליצחק ולכרות איתו הסכם שלום.
מאיפה זה בדיוק הגיע ?
החזקוני למשל מפרש על המילים "ראו ראינו" ש: "ראינו כשעמדות בגרר שנתברכה הארץ מאה שערים וראינו עכשיו אחרי שהלכת משם שפסקה ממנה ברכתה ואין הדבר תלוי אלא בך" שזה אמנם פירוש מעניין אבל יש בו קושי קטנטן אחד והוא שזה לא מסביר מדוע חשוב להם להדגיש "אם תעשה עמנו רעה", וזאת אחרי שראינו באופן עקבי בפרק הזה שיצחק הוא אדם שבורח מעימותים.
אני רוצה להציע מסגרת אחרת להבנת כל הפרשה, והיא שהדמות שמרחפת בחלל של פרק כו והתורה אמנם לא כותבת את זה במפורש! אבל אולי רומזת על זה קצת בפסוק האחרון של פרק כו היא עשו.
כאמור, רואים בפרק כו שבניגוד לאברהם שהיה איש מלחמה יצחק הוא דמות שבורחת באופן עקבי מעימותים. מילא הסיפור בתחילת הפרשה שלוקחים לו את אשתו ושם אפשר לטעון שגם אברהם נהג באופן דומה, אבל כל פעם שהוא חופר באר באים תושבי הארץ רבים איתו ולוקחים אותה ממנו. והוא ? במקום להילחם על שלו זז הצידה והולך לחפור באר אחרת. והסיפור הזה חוזר על עצמו. וכאן כמובן צריך לשים לב שהמשמעות של דבר כזה לחקלאי ולרועה צאן היא מכה כלכלית קשה, כי למצוא מקור מים חלופי ולחפור באר מחדש זה לא עבודה של יום אחד. וזאת בלי להתייחס בכלל לצד של בני האדם בסיפור בלי מים.
פרק כו בעצם מספר לנו שיצחק, שמצטווה על ידי ה' לא לרדת מהארץ, הוא אדם שסבל רבות מטרור ואלימות על ידי תושבי הארץ, ניסו לקחת לו אשתו, גירשו אותו מאיפה שהוא התיישב, פגעו בו כלכלית ופיזית באופן עקבי באמצעות סתימת הבארות שלו, רבו איתו ושנאו אותו, והעובדה הזאת היתה מאוד נוכחת בחיים שלו ורואים את זה הן בשמות שהוא העניק לבארות והן כאשר אבימלך ושר צבאו באים אליו הוא ישר שואל "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" ?
ופתאום מאמצע הפרק הוא זוכה לרווחה, ההצקות נפסקות ולא רק זאת אלא כאמור אבימלך ופיכול מזדעקים אליו לחתום איתו על הסכם שלום. מה נשתנה ?
אני חושב שהתשובה נמצאת בסוף פרק כה "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה".
יצחק כאמור סבל מאלימות קשה מצד תושבי הארץ המקומיים ובתור אדם שבורח מעימותים הוא היה די חסר אונים ופרק כו מתאר תקופת חיים די ארוכה שהשתנתה רק כאשר "ויגדלו הנערים" ועשו התחיל לקחת פיקוד על העניינים.
עשו שכנראה לא שמע על הקלישאה של "אלימות לא פותרים באלימות" ולמד מניסיונו שלפעמים אלימות כן פותרים באמצעות אלימות. מישהו סתם לאבא שלו את הבאר ? אין בעיה. הוא הלך ושרף לו את השדה. המסר לא עבר ? יש גם שיעור למתקדמים. בפעם הבאה הוא שוחט לו את כל העדר. זהו. הטרור נפסק. מכאן ואילך אף אחד לא מעז יותר להתעסק עם יצחק כי אף אחד לא רוצה להתעסק עם עשו.
זה כמובן עונה על השאלה השלישית שהעלינו. ולדייק. אני לא טוען (בניגוד לחזקוני) שהם לא הושפעו מברכת ה' שיצחק זכה לה. אלא שזה לא לבדו לא היה גורם להם להזדעק אליו ולבקש ממנו שלא יפגע בהם.
זה כמובן עונה בבת אחת גם על השאלה השניה והראשונה. אם אכן כדברינו אז פרק כו אמנם לא שייך בכולו מבחינה כרונולוגית לרצף הפרקים אבל מבחינה סיפורית הוא בהחלט משתלב ברצף כי כל תכליתו היא להסביר לנו את הפער בין סוף פרק כה, שמצייר את עשו כאדם גס משהו ואימפולסיבי וסוף פרק כו בו מתואר שהוא נושא נשים שגרמו למורת רוח להורים שלו, לבין תחילת פרק כז שם מתואר שיצחק מחליט להעניק את הברכה ואת הזכות להמשיך את המורשת דווקא לו. וזה בגלל שעשו לא סתם עבד על אבא שלו בשאלות מתחסדות ולא רק קנה את ליבו באמצעות מאכלים עסיסיים מציד טרי, אלא פתר לו בעיה קריטית שיצחק במשך שנים רבות לא הצליח להתמודד איתה בעצמו והיא בטחון פיזי וכלכלי באופן שיאפשר לו להתיישב בארץ.
כלומר, עשו, בניגוד ליעקב שישב כמו אברך משי באוהל שלו, עשה עבור יצחק את העבודה המלוכלכת והשחורה שיצחק נמנע מלעשות אותה בעצמו, וזאת מעבר לכיבוד הורים שלו שהיה יחודי ומופלא לדעת חז"ל, ויצחק מאוד העריך את זה, וזה זה מה שגרם לו להיות משוחד כלפי עשו, ולהתפתות בקלות לשאלות של "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן", כי כנראה הוא הבין שכאשר מישהו עושה את העבודה השחורה אז באופן בלתי נמנע הידיים שלו מתלכלכות אבל הוא כנראה רצה להאמין שעשו בבסיסו הוא אדם טוב, וראוי לשכר של להיות ממשיך השושלת כתגמול על המאמצים שלו במאבק על ירושת הארץ מול המקומיים.
לא כתבה את זה. ולמה גם חז"ל לא הזכירו את זה, הרי לפי"ז העיקר חסר מן הספר- לכתוב את כיצד מעשרין ולא להביא את זה. יש לך רעיון?
(אפשר להסביר את כיצד מעשרין גם בדרכים אחרות- שזה לא כפשוטו, אלא חז"ל באו להעביר לנו מסר מסויים דרך זה).
בן מערבא
לגבי התורה, הנה סברה: מצד אחד לכתוב את זה במפורש יציג את עשו באור חיובי יותר כמי ששנים רבות נלחם ונאבק על מנת שאביו יוכל להתיישב בארץ ולהאחז בה, ואת יעקב באור חיובי פחות, כמי שפחות נטל חלק בעול הזה והיה ספון באוהל.
גם כיום בצורה הנוכחית שבה בחרה התורה להתנסח סיפור גניבת הברכה גורם לאי נחת לקורא המצוי. תאר לך את התחושות שהיו נוצרות אצל הקורא המצוי כאשר הוא היה שומע על זה שעשו ה"מילואימניק" ששנים רבות ישב במארבים והתלכלך בבוץ ונלחם על האדמה מנושל מהירושה על ידי אברך הכולל העדין והענוג.
התורה מציגה רק על קצה המזלג את הצד השלילי של עשו, אי לכך גם את הצד החיובי שבו מבליעים ברמז.
מצד שני, אי אפשר להעלים את זה לחלוטין, אחרת מגיעים לציור שבו יצחק הוא מין זקן נאיבי ומנותק מהמציאות שלא מכיר בכלל את שני הבנים שלו ובוחר בבן הרשע להיות ממשיך משפחת הברית. נכון שההשגחה האלוהית הכריעה בסופו של דבר שהלכה כרבקה, אבל אחרי שמסתכלים על הכתוב באופן שהצגנו הדעה של יצחק נראית כבר הרבה יותר סבירה.
לגבי חז"ל זה סיפור אחר ותשובה יותר מורכבת. אבל אני מאמין שגם חז"ל קראו ככה את הכתוב.
למשל, מדברי רשב"ג במדרש שמעיד על מעלת כיבוד ההורים אצלו ומשתמש בלשון "מצאתי שעשו וכו'" ביחס לעשו משמע שהלימוד שלו על מעלת כיבוד ההורים של עשו היא לא מסורת שהוא קיבל אלא עיון בכתוב. אני לא מכיר מקור סביר אחר לכך מלבד העיון לעיל. בן שנלחם כפשוטו במשך שנים רבות על מנת שאבא שלו יוכל לנוח ברווחה, זה אכן כיבוד הורים נדיר.
גם המדרש שמבקר את יעקב על כך שהחביא את דינה מפני עשו תומך בכך בעקיפין. חז"ל אמנם ביקרו אותו על הצדדים השליליים שבו אבל היו מודעים שהיה בו גם צד חיובי לזכות באופן משמעותי.
מצד אחד התחברתי, אפילו מאוד, אבל מצד שני עדיין יש לי קצת קושי לקבל את הפירוש הזה (למרות שאני רוצה).
הפתרון- פירוש כזה הוא לא משהו נקודתי, אלא הוא סוג של סגנון פרשנות. לכן, אם יש לך פרשיות נוספות עם סגנון פרשנות כזה (בפרט עם הסבר בסגנון הזה על היחס של חז"ל), וגם שם זה יצליח ליישב דברים בצורה כוללת כזאת- אקבל בשמחה גדולה את סגנון הפרשנות הזה בכלל ואת הפירוש כאן בפרט.
בן מערבא
כמו שאמרתי. הרעיון הבסיסי כאן הוא לא שלי. היה לפני הרבה שנים ששמעתי בסעודה שלישית שיעור שעסק בפרשה הזאת, כל מה שזכרתי ממה שהוא דיבר היה דיבור מעורפל על זה שעשו היה סוג של "שר צבא" ליצחק (אולי הייתי עסוק אז יותר מדי באוכל אחרת הייתי זוכר יותר ). הזכרון המעורפל הזה בתוספת הטריגר של השיעור האחרון שחבר שלי נתן הוביל אותי לעיין בפרשה ולשתף כאן במה שהבנתי ממנה.
ברוך תהיהבן מערבאזה נשמע במאטפורה כמו רמיה או תחבולה.
לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב.
שהוא היה hunter מומחה ?
תסתכל מה אונקלוס כותב על זה.
"לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב."
בהחלט. זה אכן מה שניסיתי לטעון. זה גם מסביר ומאיר באור אחר כמה מדרשים וגם את השכר שבני עשו זכו בו בספר דברים באיסור על בני ישראל לפגוע בהם.
"אֲרֵי מִצֵידֵיהּ הֲוָה אָכֵיל".
הכוונה הפשוטה שכיבד אותו וסיפק לו אוכל.
וכדברי הרשב"ם: "כי ציד בפיו - פשוטו כתרגומו"
זה לא מטאפורה.
ביחס לנמרוד!
יש לציד שתי משמעויות. האחת היא מה שנקרא hunting וזאת המשמעות הבסיסית כאשר מושא הציד הוא חיות.
ויש משמעות מורחבת (extension) שבה מושא הציד הוא בני אדם! למשל ביחס לנמרוד ברור שהמשמעות האחרונה היא הרלוונטית. ואילו בסיפור של עשו התורה משתמשת בערבוביה בשתי המשמעויות. זאת לא בדיוק מטאפורה.
יוסף בכור שור ורד"ק שם שמפרשים כhunting, וגם באונקלוס אפשר להכניס את זה.
לעצם הנקודה שלי, זה לא משנה אם מגדירים את זה כמטאפורה או משמעות מורחבת. הנקודה שלי, שבמשמעות של ציד בני אדם, זה סוג רמיה או תחבולה, לפי מה שאתה מסביר עשיו באמת עשה לו טובה גדולה מאוד.
להתפרש כתקיפות.
"החל להראות 'גבורת בן אדם' על החיות, כי היה גבור ציד". (ראב"ע קצר וכעין זה בארוך)
"הוא היה גבור ציד לפני יי' - אמר , ש'התגבר גם כן על החיות הרעות, לצוד אותם בגבורתו ובתחבולותיו', עד שתמהו בני אדם עליו , איך יכול עליהם; עד שהיה משל בפי האנשים. כי כשהיו רואים באותו זמן או בזמנים הבאים 'אדם מתגבר על החיות הרעות', היו אומרים עליו: זהו כנמרד גבור צייד לפני יי'." (רד"ק)
ברוך תהיהבן מערבאולא באו כמלאכים. הוא מבחינתו עשה הכנסת אורחים.
וחוץ מזה מי אמר שאם זה לא בשר ודם אז זה לא מצווה?
מי אמר שכן?
הרי כל הקטע במצווה הזאת זה לעזור לאנשים שצריכים סעד ואוכל.
והם לא היו אנשים, לא היו צריכים סעד ולא יכולים לאכול כמו שאת יודעת?
הוא נתן, פתח את ביתו. הכניס אורחים. אורחים שבמקרה היו מלאכים, זה לא פוגע המצווה שלו.
זה כמו לתת צדקה. יכול להיות שבן אדם עשיר מחופש לעני אם אתה נותן לו צדקה זה לא מצווה? ברור שכן אתה מבחינתך עשית את המצווה.אתה לא אמור לדעת וגם לא צריך. יש גבול ליכולות שלנו. הביאו את המלאכים דווקא כדי לבחון את ההכנסת אורחים שלו בזמן כזה שזה היה יום חם והוא היה אחרי ברית.ברור שקיים מצווה. זה מה שבאו לבחון וגם זהו הדוגמא להכנסת אורחים שאנחנו מנסים ללמוד ממנו.
להבדיל.
והם הרי לא נכללים במצווה
זה כן בגדר מעשה חסד אבל להאכיל יונים זו לא מצווה
כנל לגבי להאכיל מלאכים שרק משחקים אותה אוכלים כדי שלא תיעלב(;
אפילו נגיד כשנותנים צדקה עדיף לתת 100 שח להרבה עניין מאשר לאדם עני אחד כי הצדקה נועדה לאדם עצמו שילמד את עצמו לפתוח את ידיו ולתת. למרות שיותר מועיל לעני לקבל 100 שח מאשר 1 שח.
נראלי פשוט שגם פה הדבר המצווה היא בשביל האדם ללמד אותו להכניס אורחים ולפתוח את ביתו. מבחינת אברהם זה מה שקרה. וגם באמת זה מה שקרה. אז מה שהם מלאכים עכשיו בסיפור עם אברהם הם היו בגוף גשמי ונראו כערבים אז זה מה שהם כרגע.
בקיצור לא הבנתי מה הבעיה כאן.
"ואהבת לרעך כמוך" והיא כוללת גם עשירים וגם עניים. וכל הטבה לשני נכללת בה. גדברי חז"ל שצדקה רק לעניים אבל גמילות חסדים גם לעשיר וגם לעני.
מצווה נבדלת היא "פתוח תפתח את ידך לאחיך האביון" וגם "ונתת לו די מחסורו אשר יחסר לו" שהיא מצוות צדקה לענייים ולנזקקים (וייתכן גם לעשיר שירד מעשירותו)
(לפי הרמבם כל המעשה היה בחלום, במראה הנבואה
ודאי שבחלום לא מקיימים מצוות, אבל הלוואי שנזכה אנחנו להכניס כל כך אורחים שאפילו בשינה זה מה שאנחנו חולמים עליו...)
"מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גמול חסדים". אני לא בטוח אבל לפי רמב"ם נראה לי זה ממש מצוות עשה. והיא כוללת לפי הרמב"ם כל מעשה שיגרום לך לקנות מידה טובה שתהפוך להיות חלק מהאופי שלך
?
הרי דוד אומר על גורן ארוונה "זה בית ה אלוקים" , וגם ירושלים היא שער השמים כלומר בית המקדש המחבר בין שמים וארץ וכמו שרואים בסולם.
אז למה יעקב אומר שבית אל?
גם אם נלך בדרש שהר המוריה קפץ לבית אל, בפשט זה לא כתוב. היה אפשר פשוט לכתוב בתורה שיעקב ישן בירושלים. וגם אם נאמר שירושלים בכוונה לא מוזכרת בתורה, אז חמה כתוב בפשט בית אל היא לוז?
בהנחה (סהכ הגיונית) שעדות בחתונה היא עניין רציני.
מדוע שנבחרתי להעיד אצל חברי, הרב שסידר חופה וקידושין לא בדק אותי? אם אני עומד בתנאים של סימן לד בחושן משפט?
עלו לי כמה סברות בנושא אבל מעדיף לשמוע אתכם.
אולי בכלל זה אחרת וכן בודקים?
לכל התייחסות אודה.. בשמחות!! 😇😀
כנראה הוא מכיר את החתן ויודע שהוא יבחר עדים כשרים
הרה היא אשה שמלאה בתוכה על ידי תינוק
יהיר הוא אדם שמלא בתוכו על ידי עצמו
הר הוא גוף שמלא בתוכו על ידי חול ואבנים וכדומה
שכחן- אדם שמרוקן את עצמו בלי לשים לב.
קנאי- אדם שממלא את עצמו במה שיש לאחרים.
אדיב- אדם שמרכך את עצמו כדי לא לפגוע.
ביישן- אדם שמסתיר בתוכו יותר ממה שהוא מגלה.
לפי הדרוש המפורסם של הרב קוק במדבר שור.
יצחק אבינו לא ידע אם עשו נדחה/נשלל או לא, ולכן (בין היתר) חשב לברכו.
כי אולי העובדה שה' סיבב שהוא הבכור זה סימן לכך שממנו עתיד להבנות עמ"י.
(והרב קוק מציין שם עוד 2 סיבות מה הרציונל לבחור בעשו..).
יידחה.
הרי כתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" ומעולם לא נאמר שרק חלק מזרע יצחק, ורבקה לא גלתה ליצחק את נבואתה, אחרת לא היה מברך הפך הנבואה.
לא סביר שיצחק היה מברך את עשיו ועוד מברכו שיעקב יהיה כפוף אליו "הוה גביר לאחיך" אם היה *מסתפק* שמא עשיו הוא מעם ישראל או לא. סביר שיצחק חשב שגם יעקב וגם עשיו יהיו 2 שבטים ב"עם יצחק" כאשר לשבט עשיו תהיה ההובלה והמלכות. אין סיבה ליצחק לחשוב שמישהו מבניו בכלל יישלל מעם ישראל. אנחנו חושבים זאת כי אנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור..
גם מה שנאמר לרבקה "2 גוים בבטנך" מראה שעד אז יצחק ורבקה חשבו שיצא מהם רק עם אחד.
באופן כללי: הברכה של יצחק עם הציד לא קשורה ללמי יהיה עם ה', אלא למי תהיה שליטה גשמית בעולם. יצחק רצה לברך את זה ששבט עשיו יקבל את הברכות הגשמיות וימשול על שבט יעקוב (כדוגמת יהודה "ישתחוו לך בני אביך") ושניהם יהיו עם ה'. בסוף התברר שרק יעקב עם ה' ורק הוא יקבל את הברכות הגשמיות ואת ההגמוניה החברתית בעולם (שתהיה לעתיד לבוא) ואת השלטון על עם עשיו. (מטל השמים ומשמני הארץ - יצחק התכוון שבתוך ארץ ישראל עשיו ייטול את החלק המשובח. בסוף יצא לו שיעקב יקבל את רוב הארץ חוץ מהר שעיר שיהיה לעתיד לבוא, ורוב הארץ יותר משובחת מהר שעיר)
הברכה מכילה רק שפע גשמי ושליטה, ואין בה שום אזכור לעם ה' או לברית האבות
אני חושב שזה המהלך הכללי של הדברים:
1. בפשטות, אם עשיו ויעקב מאותה אם, הם אמורים להיות שני שבטים של אותו עם.
2. רבקה שמעה בנבואה שאלו לא יהיו שני שבטים אלא שני לאומים. ומסיבה כלשהי היא לא סיפרה זאת ליצחק (הגיוני שזה בגלל שיש לנבואה שתי אפשרויות, אז אין טעם לספר לו. והתפקיד שלה הוא להיות זו שמכריעה ביניהן).
3. יעקב (אולי לו רבקה כן סיפרה) רצה להיות הממשיך. הוא גרם לעשיו למכור את הבכורה, כי הבין שהמעשה הזה יגלגל את החלפתו משמיים.
יעקב לא ידע איך זה יקרה, אבל הוא רצה שזה יקרה. לכן לא הייתה לו כ"כ בעיה לשקר ליצחק, הוא רק חשש שיצחק יגלה זאת.
4. העניין המרכזי- יצחק חושב שאלו יהיו שני שבטים, שאחד גביר לשני, אבל הם יהיו יחד (לכן הוא גם לא ראה צורך לברך בברכת הארץ את יעקב שחשב שהוא עשיו. מבחינתו שניהם יירשו את הארץ).
הוא מניח שהבכור אמור להמשיך אותו, ולכן התורה מדגישה בתחילת פרשיית הברכות- "ויקרא את עשיו *בנו הגדול*. אח"כ כשהוא שומע על מכירת הבכורה הוא מבין שטעה כשבחר בעשיו והופך מייד כיוון (וזה מאוד מיוחד).
לפני פרשיית הברכות כתוב שעשיו נשא נשים שהיו מורת רוח ליצחק ורבקה. אז ברור שיצחק הכיר את טבעו של עשיו ובכל זאת ברכו. איך הוא לא חשש לקחת את הסיכון ולתת לו את ההובלה? לא עדיף ללכת על בטוח? ואי אפשר לומר שהוא חשב שיעקב יישר את עשיו. ואי אפשר לומר שהוא רצה לעשות חלוקת תפקידים, כי לא שייך לתת את הברכה הגשמית למישהו שלא הולך בדרכי אבותיו.
כנראה הייתה סיבה עמוקה כלשהי, או מחשבה עמוקה כלשהי, שגרמה ליצחק להעדיף את עשיו. אולי הוא חשב שבעקבות הברכות עשיו יתבגר וישתנה, אבל לא משמע ככה מתוכן הברכות.
אולי יצחק ראה שיש סגולה פנימית בעשיו, וידע שהיא תצא לפועל מתישהו. צריך גם לשים לב שיעקב היה צריך לעבור מסע מפרך בבית לבן כדי לרכוש את התכונות ה"עשוויות" הנצרכות, ככה שזה הגיוני שיצחק ראה את החסרון הזה ביעקב שלא יאפשר לו להמשיך אותו.
אבל בסופו של דבר, אחרי שאנחנו מכירים את כל הסיפור וחוזרים אחורה, ברור לנו שיעקב מראש נועד להיות הממשיך וזה לא שבאמת הייתה אפשרות אחרת. רבקה שגדלה במקום של אנשים לא משהו (אחרת לא היה צריך לומר "בתולה ואיש לא ידעה"), ולמדה ללכת נגד הזרם ולסמוך על האינטואיציה שלה, הבינה מהר מאוד שהפירוש הנכון של הנבואה הוא שיעקב הוא הממשיך. ולכן גם הנבואה שקיבלה רבקה ומכירת הבכורה כתובות יחד באותה פרשיה.
הוספה- אני רואה עכשיו את מה שכתבת ושבחלק מהדברים כתבנו דברים דומים..
א. מי אמר שהולכים דווקא לפי האמא? ההלכה שיהודי זה לפי האמא זה רק אחרי מתן תורה, עד יציאת מצרים יהודי הוא לפי האבא לזכרוני. גם סברת אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך מראה שבן הגר בהווא המינא יכול להיות יהודי.
פשוט כמו שישמעאל לא חלק מהעם, גם עשיו לא, כי כך ה גזר.
ב. זה נכון. אבל יצחק סבר עד הברכות שיעקב ועשיו שניהם מעם ישראל. אבל עד נבואת רבקה גם היא חשבה שכל ילד שיהיה לה יהיה חלק מעם ישראל.
ג. זה נכון. דיברתי מבחינת יצחק. מצד שני לא כתוב שנאמר לרבקה מפורשות שהקטן יהיה הממשיך, אז אולי יעקב לא ידע זאת מפורש עד חלום הסולם.
ד. אני דווקא לא חושב שהברכות קשורות לבכורה, שהרי עשיו חושב שהוא יקבל את הברכות למרות שאין לו בכורה. והרי עשיו בז לבכורה ויבז עשיו, סימן שהיא לא גשמית שהרי לא חפץ בה.
דווקא נראה לפי הפשט ולפי חזל שהבכורה היא תפקיד רוחני לעומת הברכות הגשמיות, כדוגמת בכורות ישראל, ועשיו בז לתפקיד לכן מכרו ליעקב.
הסעבה שיצחק רצה לברך את עשיו זה כי הוא איש יודע ציד איש שדה, והרי מטרת עם ישראל זה לקדש את הגשמיות (ולכן יעקב צריך ללבוש את בגדי עשיו כלומר את הגשמיות כדי לזכות בברכות , אבל קולו נשאר קול יעקב רוחני). עשיו היה רשע נסתר אך בגלוי היה נראה כצדיק, ואל תשכח שגם יהודה נשא כנענית וגם שלמה המלך. דווקא בהתחלה יצחק תמך בנישואי עשיו עם כנעניות כי סבר,שכך עשיו יכול לצבור עוצמות גשמיות, אחר כך ראה שנשותיו רשעות.
אבל כל השאלה שלי היא מתי *יצחק* ידע שיעקב יהיה הממשיך ולא עשיו. האם כבר בסוף הפרשה בברכת "ואל ש-די יפרך" כבר יצחק יודע וזה בעצם הענקת הישראליות רק ליעקב? או שיעקב יודע רשמית רק בחלןם הסולם?
יעקב ועשיו הם גם מאותה אמא.
ב. לא אמרתי אחרת.
ג. ברור לי שיעקב ידע. לאו דווקא שעשיו ידחה, אלא שהוא (יעקב) יהיה המוביל.
ד. אני לא חושב שיש משהו מוכרח במה שכתבת, שבגללו כדאי לעקור את הפשט, שאין חילוק בין בכורה רוחנית לגשמית.
אם יצחק בירך את יעקב שהארץ תהיה שלו, זה מעיד שהוא כבר ידע שזה רק יעקב. אני מניח שהוא בירר מה שקרה, ורבקה סיפרה לו על הנבואה.
לפני כן, בברכתו לעשיו, משמע שיצחק עדיין חשב שגם עשיו ימשיך אותו, רק שהוא יהיה תחת יעקב במקום להיפך.
ג. מתי יעקב ידע שעשיו ידחה ורק הוא ימשיך
ד. אם בכורה היא גשמית, למה עשיו בז לה? הרי הוא רוצה ברכות גשמיות, והכתוב אומר מפורשות "ויבז עשיו את הבכורה". מהפשט בכורה נראת כמשהו סמלי יוקרתי, לא כמשהו גשמי (עדיין לא היה דין תורה שהבכור יורש פי 2, ואין סיבה שעשיו ימכור זאת בעד עדשים).
ה. ייתכן ש"לרשתך את ארץ מגוריך" זה שגם אתה תירש אותה אבל לא רק, ופשוט יצחק מברך את יעקב כי הולך פדנה ארם ועשיו נשאר בבית, כמו "ויקרא בהם שמי ושם אבותי". מצד שני נראה שאתה צודק והפשט נוטה יוצר לומר שדווקא אתה תירש אותה ודווקא לך תהיה ברכת אברהם. וגם עדיין לרבקה לא נאמר מפורשות שיעקב הוא עם ה' ולא עשיו, אלא רק שרב יעבוד צעיר. נכון שזה מסתבר, אבל אולי יש אפשרות עדיין שדווקא הגווים ישלטו על ישראל כדי שישראל יהיו רוחניים? אבל הסבירות יותר כמו שכתבת. השאלה אם פשוט לא נאמר בנבואה או רוח הקודש ליצחק שעשיו נדחה, כמו שמשה אומר "כה אמר ה כחצות הלילה" בלי שכתוב שה' אמר לו
עשיו ביזה את הבכורה כסמל מופשט, לא את המשמעויות שלה.
אני לא חושב שאפשר להגדיר את הבכורה כמשהו רוחני גרידא, ראובן לדוגמא היה צריך להיות בכור גם רוחנית וגם גשמית (כהן ומלך).
לגבי החלק הראשון של סעיף ה- כן.
לגבי החלק השני- נאמר לה שהם שני גויים ושני לאומים, לא שני שבטים. אני לא חושב שאפשר להבין את זה אחרת.
עדשים, אם יש לה משמעות גשמית?
כתוב בדברי הימים שיוסף זכה לבכורה ויהודה למלכות.
לא כתוב שבגלל שראובן היה בכור היה אמור למלוך, אלא אונקלוס אומר שהיה אמור לקבל כהונה, בכורה ומלכות. משמע בכורה אינה מלכות.
ה. נכון. אבל זה עדיין לא אמירה מפורשת שיעקב יהיה עם ישראל ולא עשיו במקומו. השאלה אם יצחק בסוף הפרשה ידע בוודאות את זה או לא, עד חלום הסולם
נכונים גם במקרה שלבכורה יש משמעות גשמית. אז השאלה היא לא מהמכירה אלא מזה שהוא ביזה את הבכורה. אני חושב שבכור זה סוג של כותרת, תואר, זה לא שבאמת בגלל שהבכור ימכור לקטן את הבכורה, זה כאילו שהקטן נולד ראשון.
לחילופין, אפשר לומר שבכורה הכוונה לזה שהבכור יורש יותר (מניח שזה היה נהוג כל הזמן, עוד לפני התורה), כמו שהבאת מדה"י לגבי יוסף. לא אכפת לעשיו שיעקב יירש יותר, העיקר שהוא יהיה הממשיך.
ולמה שראובן יקבל את הכהונה והמלוכה? כי הוא בכור, ולו זכות ראשונים.
אז כתבתי קודם שרבקה ידעה שעליה מוטל "לפתור" את הנבואה.
מדבריו של יצחק ליעקב בסוף הפרשה, וגם מהסברא הפשוטה שהוא בירר מה קרה- הוא ידע.
תועפות בשביל נזיד עדשים.
פשט דברי עשיו נשמע כמליצה "אני במילא עוד שניה מת מרעב כי לא אכלתי היום כלום, אז מה אני צריך את התואר הסמלי הזה!" וזה גם הכוונה שביזה את הבכורה וזלזל בה כי לא ראה בה חשיבות.
יכול להיות שעשיו זכה במלוכה מדין בכור, אבל בעדשים נמכרה רק הבכורה (כלומר הכהונה) ולא המלכות. אני מניח שיצחק ידע על מכירת הבכורה עוד לפני הברכות
כך שמעולם לא טענתי שמה שמייחד את האבות מהותית זה שהם נביאים.
לאחרונה התברר לי יותר ויותר כמה הידע שלי ביהדות שטחי ומפוזר. אני רוצה לבסס אותו יותר, וחשבתי שיעזור ליצור רשימה של ספרי יסוד כנקודת מוצא. מה הייתם כוללים ברשימה כזו? ("ספרי יסוד" מן הסתם מעלה מייד את הטקסטים העתיקים והבסיסיים כמו התנ"ך והתלמוד, אבל הייתי כוללת גם ספרים מתקופות מודרניות יותר שאפשר ללמוד מהם על ההתפתחות של הזרמים ביהדות היום)
בנוסף לספרי יסוד יהודיים, אם במקרה יש לכם המלצה לספרים על היהדות מנקודת מבט חיצונית (סקירה כללית של ההיסטוריה של היהדות, זרמים ביהדות וכו') אשמח (אני יודעת שיש המון כאלה אבל דווקא לכן קשה לבחור)
אני יודעת שזו גישה די פשטנית וכמובן שאני לא הולכת ללמוד את כל ספרי היסוד, אפילו לא קרוב... אבל נראה לי שתמונה כללית תעזור לי להגדיר את החורים בידע שלי ותתן לי כיוון להמשך
היהודית - אלא מחפשת להעמיק בהכרת תרבות היהודית, בפולקלור, במנהגים, בזרמים, בהיסטוריה - פורום בית המדרש אינו עוסק בכל זאת.
את מחפשת ספרי "יהדות"
ספרי יהדות | מסורת, חכמה והשראה - עברית
רשימת הספרים למתעניינים: רוצים להכיר קצת יותר מקרוב את עולם היהדות? אלה הספרים המומלצים
גם הלכה כמובן, אבל באמת פחות דינים ספציפיים ויותר תמונה כללית.
של הרב לאו.
ספר מאוד יסודי ובסיסי ומקיף את כל העולם של יהודי שומר תורה ומצוות במעגל השנה.
מסילת ישרים
חובות הלבבות
שערי תשובה - ר' יונה
אורות התשובה - הרב קוק
הכוזרי
אולי גם לאמונת עתנו
ויש הרבה ספרים של בני דורנו שעושים הנגשה יפה כמו ספרי הרב אבינר והרב לונדין
רקע תורני רחב, יהיה קשה.
למשל אורות התשובה. זה ספר שצריך ללמוד במסגרת. לא לבד. יצאו גרסאות עם ביאור שמקלים על הלימוד העצמי.
למדתי בבי"ס ובתיכון קצת תנך והלכה ומחשבת ישראל, אבל זה היה ברמה של בית ספר ובזמנו רק רציתי לעבור את המבחנים, אז לא נשאר לי מזה הרבה. בשנים מאז לא למדתי הרבה (היחיד שקראתי הרבה זה התנ"ך), וכשאני חושבת על זה אני רואה שאין לי תמונה ברורה בכלל של איך היהדות התפתחה, מי כתב מה ומתי, מתי ואיך התגבשו התפיסות השונות... זוכרת ציטוטים, סיפורים ורעיונות מעורפלים אבל לא יודעת מאיפה ומה ההקשר. אני זוכרת שלמדתי בבי"ס מסילת ישרים, חובות הלבבות ואורחות צדיקים, למשל, אבל כבר בקושי יש לי מושג מה היה כתוב שם. ידוע לי בגדול על המחלוקות המפורסמות (נגיד קראים ורבניים, חסידים ומתנגדים, ציונים ואנטי ציונים) אבל מתי ואיך בדיוק זה קרה, מי הוביל את הצדדים, מה היו הטיעונים? אין לי כמעט שום מושג. זה יכול לבוא לידי ביטוי כשיש לי איזו דילמה רוחנית, אבל גם באופן כללי, היהדות היא אחד הדברים שמשפיעים הכי הרבה על החיים שלי ומפריע לי שאני יודעת עליה פחות מאשר על מתמטיקה לדוגמה.. כלומר החיים שלי מתנהלים במסגרת הזו אז אני רוצה לדעת ממה היא מורכבת ואיך היא נוצרה. ואני רוצה להכיר את המקורות ולא רק איזושהי סקירה מודרנית שלהם, במידת האפשר. מקווה שמשהו מכל זה היה מובן 😅
(שוב כמו שאמרתי, כמובן שאני לא מתכננת ללמוד עכשיו בעצמי את כל ספרי היסוד שנכתבו במשך אלפיים שנה, אבל כנקודת מוצא אני חושבת שזה יועיל לי לבחור כמה מהספרים האלה ולחפש מסגרת/הרצאות/פירושים ללמוד איתם, וככל שזה יילך להמשיך עם עוד)
יש ביוטיוב בשפע..
ויחד עם זה ללמוד את התנ"ך. ממליץ על ביאור של הרב שטיינזלץ. נמצא גם באינטרנט באתר ספריא.
ממליץ גם להיכנס לחנות ספרים עם ספרים יחסית מונגשים (אני חושב שדברי שיר יכול להיות ממש טוב) ולראות לאיזה ספרים ונושאים הנפש נמשכת.
העניין הוא שענייני הפולקלור וההיסטוריה היהודית, הוא לרוב חלק מאוד מאוד צדדי ושולי באורח החיים היהודי- שבפועל עוסק בעיקר בחיים שבהווה. בהלכה, באורח החיים, בתיקון המידות, בעבודת ה', בתפילה ובלימוד התורה עצמה.
הנושאים שהכי מעניינים אותך... (מן הסתם קשה לשמוע את כל הסדרה...)
https://www.youtube.com/playlist?list=PLMWXhEO9MAFyvoSUIP1zvdQF6Y_Xiz8T3
יהודית של פרופסור הלברטל בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
יש את זה ביו-טיוב.
לא הכל מדוייק ונכון, וצריך לקחת בערבון מוגבל, אבל הוא נותן מבט כללי.
סתם יותר נוח לי לקרוא כי את זה אפשר לעשות בשבת אבל לא חשוב... אני אנסה את הסרטונים והשיעורים
התורה מספרת לנו שיצחק קרא לבארות "כשמות אשר קרא להם אביו" ובכל זאת כתוב שהוא קרא להם על שם המאורעות שלו. "ויקרא אותו עשק כי התעשקו עמו...ויקרא אותה שטנה...רחובות...ויקרא אותה שבעה *על כן* שם העיר באר שבע(והרי אברהם קרא לה באר שבע על שם שבע כבשות הצאן שהציב)" כלומר הוא דרש את השמות מחדש על שם המאורעות שעברו עליו.
גם כשכתוב "ויקראו בני דן את שם העיר על שם דן אביהם" הכוונה שהם דרשו את שמה הקדום דן על שם דן אביהם.
הכנענים כבר קראו לעיר דן (כמו שיש עיר בעל גד ביהושע). שבט דן שהיה שטוף בע"ז ובניחושים (כמו שרואים בדרישת האפוד בפסל מיכה) סבר שיש להם סיכוי טוב לכבוש עיר שקרויה בשם דן. לכן הם הרחיקו מצרעה ואשתאול עד צפון הארץ ולא כבשו את יבוס או עיר כנענית אחרת בצפון הארץ.
נכון שהיה גם שם לעיר ליש או לשם. אבל גם לחברון היו 3 שמות גם קרית ארבע וגם ממרא, ירושלים יבוס, או שכם שלם, או אולי אילת עציון גבר. או אפרתה בית לחם
(נראה אם יתפוס)
קראתן אי-פעם ספר תורני שאהבתן ורוצות להמליץ עליו הלאה? כתבו נא!
זה יכול להיות קומיקס מפלדהיים, חוברת חסידית, פרשן שכוח של התנך, ספר חידושים על הגמרא, מה שתרצו
א. 'מדינה קטנה לעם גדול' של הרב חיים נבון. מקיף בצורה מצויינת את הנושאים והמקורות התורניים שקשורים לדת ומדינה - עם הרבה מקורות שלא הכרתי. מצויין כהפניה למישהו ששאלות מהסוג הזה מעסיקות אותו. הוא גם מאוד מודולרי - גם אם לא מסכימים עם המחבר בפרק אחד, אפשר להזדהות עם הדיון והמסקנה של פרק אחר.
ב. 'בין הכוזרי לרמבם' של הרב שילת. קראתי כשהייתי בישיבה, פותח את הדעת לכיוון שונה מהמטריֶה הרגיל של 'לימודי אמונה' בישיבות. הרב שילת הקדיש המון מזמנו ומרצו לרמבם, כך שהדיוקים שלו בכל מיני מקומות מאירים עיניים
כל פרק עוסק בנושא אחד. בפרק על סגולת ישראל הוא מציג את הגישה המוכרת של הכוזרי - על סגולה וקליפה וכו - ואז שואל "מה הרמבם אומר".
ומראה שאצל הרמבם הכיוון שונה לגמרי. למשל, בסוף הלכות עבדים הרמבם כותב: 'ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל'. כלומר ליהודים יש אופי של רחמנים, *בזכות התורה שחינכה אותנו*. שזה אמירה שונה מאוד.
זה רק נקודה קטנה מהפרק. בסוף התמונה המתקבלת שונה מאוד מהגישה הרווחת ב'שיעורי אמונה'.
(מטריֶה = חומר. חומר לימוד במקרה הזה)
בכל אופן, אכתוב כמה שמות:
סוד הנישואין, סוד הנישואין בפרשת השבוע
ספרי הרב יהושע בכרך
ספרי נעם ונגרובר על ספרי התנ"ך (בסתר המדרגה, השבה משדי מואב, בני בכורי ישראל)
כנפי יונה של הרב חננאל אתרוג (על ספר יונה)
סדרת מכלל יופי של הרב יואב מלכא
90 יום למנוחת הנפש של בת שבע דרגן
הרוקמת במסתרים של אורנת ורנו
תורה סדורה (ספר שמסכם את כל נושאי הפרשות)
רמזי אלול של הרב אייל ורד
יש לי עוד הרבה ספרים על המדף, אבל נסתפק בזה כרגע...
טיפות של אור
מתואמת
טיפות של אורפרשת דרכים- מבט ארכיאולוגי וגיאוגרפי על פרשות השבוע
הרב ד"ר יצחק מייטליס
ספר על חשיבות שמירת ההלכה או מוטב תפקידה של ההלכה - "הגדר הטובה" של הרב חיים נבון.
ספר שמתמודד עם טענות של אתיאסטים - "פשוט להאמין" של הרב ד"ר משה רט. (ויש כמובן את אמונה ברורה של הרב פיירמן אבל הוא מוכר יותר לענד..).
פרשת שבוע + הרב קוק. "עיוני איה" - החיבור עין איה של מרן הרב קוק הינו ארוך מאוד, ואמנם יחסית נחשב לספר קל בהתחשב בשאר הכתבים של הרב, אך ישנן גם פסקאות קשות, ארוכות וכו וכו..
והספר מהווה מפגש עם קטעים נבחרים מעין איה לכל פרשה. (כתב אותו ר"מ בישיבת אורות שאול, הרב גיל דביר).
יאללה מחכה לעוד תגובות..
טיפות של אורמצטרף מאוד להמלצה על עיוני איה - שנים לא הצלחתי ללמוד עין איה (למרות שקראתי ולמדתי ספרים אחרים של הרב קוק). בשנתיים האחרונות למדתי את הספר עיוני איה (יש שני כרכים, כלומר שני סבבים של פרשות שבוע) וסוף סוף הבנתי. בדרך כלל גם הייתי מדלג על לשון הרב קוק עצמו וקורא את ההסבר שבספר שכתוב במילים ברורות 🤭
('הגדר הטובה' קלאסי בחוויה שלי. 'פשוט להאמין' חביב)
השוואה. זה מרתק.
למשל, המהרש"א אומר שניצר הרע מגיע מחומריות האדם עצמו, והמהר"ל אומר שזה מגיע מחוץ לאדם מכח מעל השמש.
הכל סביב גמרא בסוכה נא ע"א-ע"ב וקידושין ל ע"ב.
מענייןטיפות של אורתורת המקרא של הרב גורן (זה על פרשות השבוע).
באופן כללי זה מומלץ, ויש שם לפעמים דברים פשוט מדהימים (נניח מה שהוא כתב בפרשת נח. יש את הספר באוצר החכמה, וזו התחלת הספר ככה שזה פתוח לכולם).
נקודת פתיחה של הרב אמנון בזק (שבעה מאמרים קצרים בכל פרשה שמאירים דברים בפשט).
טיפות של אוראולי אני אקח את הרב גורן לפרשן של שנה הבאה. תודה!
נצחוני בני של הרב אמנון בזק
שמיים בארץ של הרב אהוד ברזילי
טיפות של אורחרשתא
רומנטי פנטזי חמודילה
טיפות של אוראבני ברקת- על פרשת השבוע.
"שמחת תורה" של יורם טהרלב.
ספר מעולה לקריאה בשולחן שבת עם משפחה/אורחים: "שבת לכלל המשפחה"- יש שם נושאי הפרשה, שאלות כלליות, סיפור, "הידעת" וקומיקס קשור- וגם פינה על ההפטרה.
טיפות של אורמהימים שהיה הרב של בר אילן
'אמונה ברורה' - הרב ראובן פיירמן (מתאר ומבאר שאלות באמונה שכולנו שואלים בתור שיח בין תלמידים לרב)
'בסוד התפילה' - גם של הרב ראובן פיירמן (כמו שזה נשמע, על התפילה, מחזק ושופך אור)
'לזמן הזה' - הרב חיים דרוקמן (סובב סביב מעגל השנה לפי חודשים, מאמרים קצרים וארוכים על החגים, אירועים וימים מיוחדים)
'פרשת מלחמה' - הרב אהרן פרידמן (פרשת שבוע שמקושרת לתקופה ולמלחמה)
ועוד...
טיפות של אוראחרונהיט ע"א שאם בארץ ישראל זה בית שאן. ואולי יש לחלק בין פתח גן עדן תחתון עליון. עיין חסד לאברהם מעין שלישי עין הארץ נהר יג).
2. בעיר מקלט לכפר על הרוצחים בשגגה.
3. התשב"ץ כותב בתשובה שקבורה בארץ ישראל זה כיבוש נצחי של הארץ, והיה חשוב שיהיה נוכחות של כיבוש במקום שהיו ענקים שקשה בפועל לכבוש, וגם היה ענין לכבוש את הנגב תחילה.
4. חברון זה עיר היסודות, והאבות הם יסודות העולם והאומה כפירוש הערוך ורבינו חננאל על איתנים.
כי לא קוברים מתים בעיר מוקפת חומה
אבל זה לא ממש מוסכם, זכור לי שכתבתי על זה פעם ומצאתי שגם לפי הרמבם וגם לפי הראבד יתכן שאנשים נקברו בחברון. אבל אחך שלא יהיה, מעאת המכפלה זה כנראה בשדות שהיו מחוץ לעיר עצמה
מערת המכפלה מחוץ לתחום יהושע שהרי היא בקצה שדה עפרון מול ממרא היא חברון תל רומדה.
הר הבית כנראה מחוץ לתחום יהושע אבל התקדש.
שמחים לעדכן על זמינות סדרת שיעורים בהלכות ברכות הכוללת דפי מקורות מפורטים וכן שיעורים מצולמים של הרב ירון אליה רב קהילת רינת ירושלים ביד בנימין וראש הכולל שם.
כל השיעורים כוללים מקורות מהגמרא ועד לפוסקי ימינו, על פי שיטות הפסיקה השונות למעשה לספרדים ולאשכנזים. ומותאמים לקובעי עיתים.
ניתן ללמוד מדפי המקורות לבד או בצירוף השיעור. וכן לשמוע את השיעורים בדרך בוידאו או באודיו.
בהצלחה רבה!
הלכות ברכת הפירות
ברכת הגרעינים והקליפות של פירות
ברכת החיטה בכסיסה בתבשיל ובתערובת
ברך על פרי ורוצה לאכול פרי אחר שלא לפניו
ברכת האורז בבישול פריכיות ופצפוצים
ברכת פת קטנית, טורטיה תירס ובמבה
צירוף שיעורים לחיוב ברכה אחרונה
הלכות ברכת הריח
היסח הדעת, טעות וקדימה בברכות הריח
ברכות עצי בשמים והנותן ריח טוב בפירות
הלכות סעודה
יש הבדל בין זה לצורבא מרבנן?
דפי המקורות כאן ניתנים לא תשלום. גם כרגע אין לצורבא אתר וידאו לשמיעת השיעורים לציבור הרחב.
אולי כי בשגרה נפש בריאה- בגוף בריא.
לעומת זאת חולי גוף לרוב מגיע מטריגר נפשי..
תנסי לפתח את זה
אחד מגיע מניסוח של אשכנזים ואחר הוא ניסוח של עדות המזרח, כל נוסח חובר בנפרד ובלי קשר לאחר. ויצא מה שיצא.
זכור לי שאומרים ששמו לבן הצביע על אישיותו ההפוכה - הוא נראה כלבן ונקי וטהור, אבל למעשה הוא היה שחור ורשע.
האם אתם מכירים מקור שמזכיר את הרעיון הזה?
תודה!
מתוך בראשית רבה פרשה ע, סימן י”ט:
«…למה נקרא שמו ‘לבן הארמי’? — שהיה מלובן ברמאות». 
מתוך פירוש רש"ר הירש (על פרשת ויצא):
(מתוך “ויצא | לבן שמו ונבלה עמו”)
«…לבן הארמי אינו רמאי סתם, אלא רמאי צבוע, שנוהג ברשע ומכסה בלשון חלקות. אם נשפוט אותו על פי דבריו — הרי “לבן” שמו, ואם נשפוט אותו על-פי מעשיו — הרי “נבלה” עמו.»
ומכאן :
ויצא | לבן שמו ונבלה עמו | תורת הר עציון
גם שמו הפרטי של לבן זכה להידרש.[26] כך למשל דורשים חז"ל על הקשר בין 'נבל' ל'לבן':[27]
"אמר ר' סימון הוא נבל הוא לבן, הן הן האותיות, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי" (מדרש תהלים [בובר] נ"ג)
אין זה יוצא דופן שדרשות שם ידרשו את השם בהיפוך של סדר האותיות, כפי שהבחין ר' יוסף בכור שור:[28]
"וְנֹחַ מָצָא חֵן – צחות לשון העברי, בעברי: להפוך אותיות השם על אדם טוב – לטובה, ועל אדם רע – לרעה, כמו 'וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע' (לח, ז) - היפך האותיות של 'ער' ל'רע', וכאן: 'נח' ל'חֵן'" (ר"י בכור שור ו', ח)
אך גם אם הכתוב מבקש לדרוש כי 'לבן' הוא 'נבל', יש לשאול מדוע לבחור במדרש שם שהוא הפוך, לא רק מבחינת סדר האותיות אלא גם מבחינת המשמעות של המילים?[29]
ייתכן שהכתוב מבקש לומר שמה שהופך את לבן לנבל יוצא דופן הוא הפער השיטתי בין דבריו הנעימים והטובים לבין מעשיו הרעים והחמדניים. כדברי משלי:
"כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל-חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב-רָע: בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה: כִּי-יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל-תַּאֲמֶן-בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (משלי כ"ו, כג-כה)
יעקב, שגם שמו נדרש כקשור למרמה ("הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם" -כ"ז, לו), מוצא את עצמו מתמודד עם 'אחיו ברמאות' (כדברי המדרש בו פתחנו). אבל לבן הארמי אינו רמאי סתם, אלא רמאי צבוע, שנוהג ברשע ומכסה בלשון חלקות. אם נשפוט אותו על פי דבריו – הרי 'לבן' שמו, ואם נשפוט אותו על פי מעשיו – הרי 'נבלה' עמו.
🤦♀️
1. על שם צאנו שהיה לבן. אני חושב שזה מה שלמדתי בכיתה א
2. לא ממש מקור, אבל יעקב אבינו ברח מעשו הוא אדום והגיע ללבן, ברח מלבן ועשו הוא אדום הגיע אליו בחזרה
3. (אני לא ממש מדייק ולא בטוח אבל בערך מקורות קבליים אומרים שגם לבן וגם עשו היו ממקום גבוה מאד רוחנית; יש מהלך בזוהר לגבי שמונת מלכי אדום, ולגבי לבן הרי יעקב לקח את בנותיו כלומר היתה לו מעלה רוחנית שבאה לידי ביטוי בבנות שלו. גם לגבי מצורע, יש הסבר שהוא בצבע לבן כי זאת התפרצות לא מבוקרת של אור ורוחניות או משהו כזה, וגם לבן הארמי הוא ככה, ורק הבנות שלו יכולות להיות טובות על ידי הנישואין ליעקב
התפרצות האור.
זוהר בלק: "ואינון טורי חשוכא אקרון הררי קדם מ"ט בגין דחשוכא אקדים לנהורא, ובגין כך טורי חשוכא הררי קדם אקרון לבן"
