נניח, ואתם לא ילדים קטנים; כבר עברתם כמה דברים בחיים - הייתם בישיבה, בצבא, בשירות לאומי, במדרשה, התחלתם לימודים, או משהו כזה.
ואתם מחליטים שאתם מוכנים להתחתן.
אין בכם את הפחד הזה, שעוד שנה, שנתיים או עוד חמש שנים - אתם תהיו משהו אחר לגמרי ממה שאתם עכשיו, ולא תדעו איך להסתדר עם בן / בת הזוג שלכם?
אני אסביר טיפה: יש לי רקע תורני רחב מאוד, ב"ה. ידיעות רחבות, ומעבר לידע - גם קשר נפשי, ואהבה גדולה, לתורה. מאוד מעניין אותי, אינטלקטואלית ונשמתית.
מה הבעיה? שזה לא דבר קבוע. יכולים להיות ימים שאני אהיה דבק בה', בתפילות אמיתיות מהלב, בכוונה ישרה. וימים אחרים - שאני חש מיאוס מכל העסק הזה.
זה קצת מסובך להסביר במילים קצרות; כי זה לא ספקות באמונה - הו לא, זה רחוק משם. ברורה לי היטב מה האמת (לפחות הנקודות המרכזיות, השורשיות), להיכן החיים הולכים ומי מנתב אותם ומה הערכים הישרים בחיים.
אבל מה - אני לא רואה שום דבר מזה. אני יודע היטב במה להאמין - אבל לא מאמין.
כלומר - זה למשל כעת, כשהעיניים סומות. בזמנים אחרים (לא יום ולא יומיים, אלא פרק זמן ממושך) - אני אהיה דבוק לחלוטין בכל זה, מאמין ב-100 אחוז.
מי שלא מכיר את התחושה הזו על עצמו, תנועה בין שלמות והכרה באמת הגמורה הזו שנקראת ה' ותורתו ותפילה וכו'; לבין ספקנות נצחית בכל זה, ומיאוס מהמוני הדתיים שהולכים לבית הכנסת והתפילה נראית אצלם כמו קריאת עלון (כלומר, זה מה שהם עושים בה...) - באמת לא חייב לענות... לדעתי מי שלא חווה זאת על עצמו לא יבין אותי באמת.
(אבל תמיד אפשר לכתוב, יזיק זה בטוח לא..)
אבל מי שמכיר /מכירה את זה על עצמו - יותר מאשמח.
איך, עם מציאות חיים כזו, אני יכול 'להתמסד'? כעת, כשאני לבדי, אני יכול לחשוב מה שאני רוצה, לחיות איך שאני רוצה, בלי שום מחויבות. אבל מה אם יש איתי עוד מישהי? וכי אני יכול יום אחד לקום ולומר לה שאני עוזב?
זה ממש לא בכיוון של להוריד את הכיפה, כמובן... ההבדל בין האנשים יהיה בין אדם שעבודת ה', התורה, התפילה - הם עיקר יומו, לשד חייו; לבין אדם שיקיים את ההלכה, כמובן; אבל היא תהיה אורחת. אלוהים יהיה אורח - יקבל יחס מכובד, אבל הוא לא יהיה אצלנו בבית...
לדעתי, זה הבדל עצום; מי שתהיה מוכנה להתחתן עם הראשון, לא תהיה מוכנה אפילו לשמוע על השני. וכן להפך...
אני מקווה שהצלחתי קצת להסביר את עצמי. אם כן, אשמח לשמוע את דעתכם: האם אתם חושבים שיש אפשרות לבנות בניין אמיתי בדרך חיים כזו? האם הייתם מחכים, כמה זמן שייקח, עד ש'תיסגרו' על עצמכם? כי באמת, אם האדם הוא מספיק ישר עם עצמו; והוא עם אישיות ספקנית, ורבת פנים; והוא לא ירמה את עצמו - יכול להיות מאוד שגם אחרי שנתיים שנראה לו שהוא עלה על הגל המתאים לו, הנכון עבורו, הוא יחזור בו וילך בדרך אחרת.
ומה עם הצד השני...?
יצא ארוך. מקווה שהובן, ואשמח לתשובות. 