נשמע שזה יותר פריקה מבקשת עצה 

מאחלת לך שתשמח בקרוב!

(בשקט כדאי לשאול את עצמך האם אתה באמת רוצה להתחתן? ואם לא- מה מונע? מה מפחיד בדרך?) 

בכללי איך אתה ביחס לספקות? אתה נוטה לברוח ממקומות של ספק (בנושאים אחרים בחיים)?

ובאמת, האינסטינקט שלך מאוד מאוד טבעי, הכירות זה דבר שנעשה עם רגש. להכיר דרך כרטיס זה להיות מנותק מהרגש ובאמת זה לא טבעי.

אם מדובר שאתה לא מוכן לקבל ספקות רק בחיי הנישואין אז כנראה שאתה חי בהוליווד. רק בסרטים אהבה מוצגת כדבר ללא ספק. אהבה זה בעיקר תהליך של עבודה, בניית אמון, הצבת גבולות, היכורת משתמשכת שלא מפסיקה אף פעם ושגם מעוררת קשיים. 

אבל אני לא חושב שכדאי בשלב הזה של החיים לצאת עם נשים...

כדאי לחכות לסיים את הבגרויות בנחת, להתחיל ישיבה/צבא וכו' ואז לראות מה הכיוון.

פגשתי אותו לפני שנים רבות

לשבת בצד ולא לעשות כלום תוך כדי מה שקורה עכשיו ביו"ש... בעיניי היא רוצה לקחת אחריות על החיים שלה ושל אלה שלידה, גם אם זה לא הדבר הכי מקובל בעולם

לפעמים זה יכול לתת תחושה שהיא פחות נשית.

אבל חוץ מהתחושה זה בוודאי לא חסרון

מי שמפריע לו - אפשר להבין

מי שלא מפריע לו מצוין

תכלס ברצינות, אם היא הולכת איתו במקומות שבאמת יש סכנה הייתי רואה בזה דבר טוב

כי את המרצחים בכפר ממול ממש לא מענינים כל התירוצים היפים שלך.

מנגד: מי שקונה נשק בכדי להשאירו בכספת- מוטב שלא יהיה לו נשק.

שהם מעדיפים להדחיק.

לפחות כאן אני רוצה להאמין שזה אכן נאמר כניסיון עקר להומור
ולא נובע מתוך בורות, פייק ניוז ודיס-אינפורמציה כמו בדרך כלל בנושאי נשק בישראל.

רוב האנשים בישראל הם נאיבים.
אין להם מושג באיזו מדינה אנחנו חיים.
מסתובבים ברחובות בשאננות, עם שתי אוזניות
ואפס מודעות לסביבה.

רשיון נשק זה המינימום שהינו החובה והזכות שלנו
בכדי להגן על חיינו.

והלוואי ותתנו לי קצת מהאשליות
של מי שאינו מבין את האמת הפשוטה הזאת.

נ.ב כידוע (או לא) אני מסייע לגברים ונשים שעומדים בתנאי הזכאות
להוציא רשיונות נשק- מוזמנים/ות לשיחה אישית בשמחה

בטח לא מפחדת מ"מה יגידו עליה" .. 

יש רק נשק

שוטר לשעבר: ״אין לנו משטרה, כל אדם צריך לדעת להגן על עצמו״  

הייתי מסרב לקבל את זה, ומשלם גם בשבילה. אם הייתי מגזים הייתי מקבל את זה כעלבון.

בעיני המחווה שהגבר משלם על הבחורה זה לא בשלב התשלום אלא בעצם זה שהוא "מזמין" או "מארח" אותה. בחורה שמשלמת "כי אין סיכוי" בעצם אומרת "חבל בכלל שישבתי איתך לשיחה"

(ולהיפך - מישהי שמשלמת רק בגלל שהיא מתכוונת להמשיך, זה גם תחושה לא משהו.)

(מבחינת החשבון הכלכלי אני לגמרי מבין את ההגיון. אבל מבחינת ההגיון של עולם הדייטים זה לא נכון בעיני)

גם אם היא יודעת בוודאות שלא יהיה עוד דייט - אשמח שתיתן לי לשלם, זה לא קשור. אני לא קונה את הזכות לעוד דייט איתה כך שזה לא רלוונטי.

כתבת "הבחור מציע לשלם עליכן", והרבה בנות כתבו כאן שמבחינתן, זה האובייס, זה תפקידו של הבחור.

אז רגע לפני שאני עונה לשאלה שלך, אני רוצה לפרט איך הדברים נראים מבחינתי:

הנחות היסוד:

א. לא דומה דייט עם בייניש לדייט עם הייטקיסט. 

דייטים עם ביינשים לרוב יהיו יותר דייט ספסל ולא דייט בית קפה. אם אני יוצאת עם בייניש לבית קפה אתעקש קצת יותר לשלם, כי אני יוצאת מנקודת הנחה שלי יש משכורת ולו אין.

ב. לא דומה דייט עם ישראלי לדייט עם חוצניק.

מהניסיון שלי עם חוצניקים, הרבה פעמים האובייס שכתבתי עליו בהתחלה לא חל עליהם - הם יצאו מנקודת הנחה שמתחלקים.

באופן אישי, לא משנה מה היה בדייט, אציע להתחלק. אם הוא יסרב, לא אריב, אבל אציע לפחות לשלם את הטיפ. אין בכך שום אינדקציה לגבי איך הרגשתי בדייט או אם אני רוצה להמשיך.

ובשולי הדברים,

צריך להזכיר כאן את הדינימקה של המדויטים. נניח שמדובר בדייט שלישי, כשהבחור שילם בפעמיים הראשונות. אני מקווה שבשלב הזה הוא כבר מודע שיש לה התלבטויות, ושהם ניהלו שיח בעניין. אם נקודת התשלום 'יושבת עליך' - אפשר לדבר איתה על זה - מראש. נניח, "הי, אני יודע שאת מתלבטת. אבל אני אשמח אם נשב ונכיר אחד את השנייה קצת יותר טוב. את לא צריכה לדאוג, הכיבוד עליי ". כך אתה אומר לה שאתה מוכן להשקיע זמן וכסף בשביל הקשר הפוטנציאלי, כאשר היא מתחייבת רק על הזמן. כך אתה נמנע ממה שאתה מרמז כאן בין השורות - שזה לא מוסרי להנות מהאירוח כשאתה מתכוון לחתוך. אז בעיניי לרמז הזה אין מקום - שניכם באתם ממקום של לבדוק אפשרות, והרבה פעמים התשובה היא לא. זה לא שהיא מרמה אותך, מוציאה ממך כספים בצורה לא הוגנת. גם בוא, לא הלכתם לאכול במסעדת יוקרה.

שאחריות הגבר לשלם. יצא לי לשמוע את אחד מהדמויות בציבורינו שמעורב בעולם הזה של ההיכרויות, והוא אמר שבשום פנים ואופן שבחורה לא תשלם בדייטים ראשונים - נראה לי בקטע שזה פוגע בתפיסה העצמית של הבחור.

אני לא מסכימה עם הגישה הזו, ופירטתי למה. 

הפירוט היה כדי לענות לך על השאלה...

אני בהחלט יוצאת מנקודת הנחה שלי יש יותר יכולת כלכלית מאשר לבייניש. בד"כ אין לי שום ידע על הרקע הכלכלי ממנו הוא מגיע. אולי הוא הנכד של לב לבייב?

אבל בגלל התפיסה החברתית של הבייניש כמארח, אתן לו לבחור מקום - אגיד שדייט ספספל ודייט בית קפה שווים בעיניי, ושהוא יבחר מה שמתאים לו. המטרה היא לא להעמיד מישהו במקום שהוא לא בסדר עם זה. כי מבחינתי, אני באה להכיר את האדם, לא לשתות כוס קפה, ולכן לא מזיז לי לעשות את זה על ספסל.

אני לא חוששת שאם הוא ישלם על הדייט לא יהיה לו מה לאכול לארוחת צהריים\כסף לנסיעה באוטובוס. אבל כמרוויחת משכורת, ולא חיה על חסכונות הצבא\עבודות מזדמנות (בחירות וכו')\דמי כיס מההורים, אני מציעה לשלם.

מסכימה איתך שלהודות זה דבר חשוב (בדייטים ובכלל בחיים).

וזה עובד גם לצד השני - 

יש הרבה בנות עם תרבות חו"ל שלא יחלמו להוציא את הארנק (ואולי בכלל תבוא בלי ארנק לדייט...)

והן מצפות בדרך כלל לדייט מפרגן הרבה יותר (מבחינת ההוצאות..) מאשר דייט ספסל

אבל יש כל כך הרבה תרבויות שונות שזה יוצא כבר כל אדם לגופו

בין כאלה שגדלו בארץ לבין כאלה שגם עשו דייטים בחו"ל. שם (נראה לי...) הציפיות באמת מאוד שונות.

מצד שני, קח בחשבון שחוצניק שחי בחו"ל, והוא נניח בן 23 - נניח הוא הגיע אחרי י"ב שנתיים לישיבה בארץ, ואז הלך ללמוד תואר - בשלב הזה הוא כבר כנראה סטודנט בסוף תואר ראשון\תחילת שני, לעומת מישהו כזה בארץ שהוא כנראה בסוף הסדר (ואולי אפילו ממשיך לשיעור ו').

וזו נקודה שאולי נכון לדבר עליה - לרוב נפגשים עם אדם שהוא זר, שלא גדל באותה סביבה כמוני. גם אם מדובר בישראלי, יכול להיות שזה הבדל של פריפריה\מרכז, עיר\יישוב וכו'. ולכן מראש לתאם ציפיות...

כנראה לא יהיה דייט שני...

פגישה שנייה, יצאנו למסעדה והבחור התעקש לשלם, על אף שכבר הוצאתי את הכסף ובאתי לשלם למוכר.. אני ידעתי שזה לא ימשיך, אבל הבחור כלכך התעקש שלא הייתה לי ברירה.. 

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

ממ מה?!

בגיל צעיר אתה עובד לפי הפרוטוקול.

עם השנים אתה מאבד את משמעת הפרוטוקול ומאלתר, ומאפשר לנפש שלך להשמע.

בנוסף, עם השנים אתה מבין שאם יש לבחורה משהו להגיד, זאת אחריות שלה להגיד אותו. היא לא ילדה בת 21, היא מנהלת בית ספר בת 35.

אגב, גם אם לא הצלחת להכיר את הבחורה בכלל, זה לא אומר שאתה לא רוצה להמשיך.

הרצון להמשיך הוא הרכבה של 1"אני מעוניין להכיר אותך יותר" ו2"נעים לי בחברתך", אולי גם 3"בהתחשב במידע ובתחושה, אני רואה פוטנציאל לקשר". לפעמים בעיקר הראשון, לפעמים בעיקר השני. יכול להיות רק השני ("לא מעניין אותי שום פרטים נוספים עלייך. אני יודע מספיק וכיף לי לצאת איתך") אבל אף פעם לא רק הראשון (אם הדייט היה סבל מתמשך, זה לא משנה כמה פרטים על הבחורה אתה לא יודע. אתה יודע מספיק כדי לחתוך). כמובן רכיב מסוים של הנקודה השלישית.

רציתי לכתוב שאני לא מסכים, אבל במחשבה שניה אני מסכים

למה לא מסכים? כי אפשר לסיים בצורה יפה, עם הסבר של "היה נעים להכיר אבל לא נמשיך כי וכו'" גם אם הפגישות הן "באופן רציף". פשוט מתקדמים ובשלב מסוים מגיעים למסקנה.

לא חייבים ממש לפתוח את הנושא ולנהל דיון פתוח.

אבל במחשבה שניה כן מסכים שחייבים לפתוח את הנושא, כל צד יגיד מה שעל ליבו, גם אם זה לא דיון פתוח, יש כאן סוג של דיון. פשוט בעיני זה בסיסי לכל שלב בקשר - גם אחרי דייט אחד

הלואי שאפשר לנעוץ את התגובה שלך

בגלל שזה ממש בין אדם לחברו, אבל לא רק... יש כאן גישה בסיסית מה זה קשר. שבעיני היא מאוד חשובה.
ויש זמנים שצריך להדגיש את זה יותר.

מניסיונות מהצד שלי.

זה צריך להיות 'ברור' (הכוונה החלטה הדדית של שניכם) שממשיכים בלי לשאול

יש בורות שלא נכנסת

יש בורות שאת עוד לא יודעת עליהם בכלל

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

נתתם לי נקודות למחשבה...

החיים בהחלט מפתיעים... אבל היו לך מספר טעויות.

א. מזמן אמרתי שחזון המדינה היהודית בדרך לקריסה טוטאלית
אולי דברים ישתנו קמעה בעקבות הבחירות...

ב. לעזאזל אהבה נכתב על ידי הפזמונאי נעם חורב שזכיתי ללמוד אצלו
ומבוצע על ידי הזמרת דיקלה.
הריח שלך הוא שיר שלי - חפשו ביוטיוב
בכל מקרה שניהם שירשורים ישנים.

השבוע העליתי את "האהבה מתה" של תמר גלעדי.

בסופו של דבר צריך להפעיל מאתרים למאתרים. לא מסלול שהייתי ממליץ עליו. לא כי אני לא מאמין בו אלא כי אני לא בטוח שהוא באמת קיים

הרעיון הוא שכך אתה יודע בוודאות שיש מישהו שישב ובדק בשבילך אפשרויות - גם אם הצד השני אמר לא. (@חושבת בקופסא, זה מה ששונה משדכן רגיל - בשיטה המסורתית את נמצאת אי שם במאגר שלה, ולכי תדעי מתי היא מסתכלת על הכרטיס שלך. בשיטה של האיתורים, את משלמת נניח עבור שעה בשבוע שהיא מקדישה רק לך. בשעה הזאת היא יכולה ליזום פניות, כמו לפנות לשדכנים של ישיבות מסוימות, או לעבור על כרטיסים ממאגרים אחרים, קבוצות וכו'.)

יעל רשף הקימה ארגון כזה שנקרא "איחודים", שבו משלמים על שעות איתור.

להבנתי, גם באתר "הבאר" יש משהו דומה.

מישהי פירסמה את עצמה כאן בפורום: אתה צריך רק הצעה אחת מתאימה - יעל מאתרת הצעות - לקראת נישואין וזוגיות

אולי באמת יש יתרון לשלם למישהו שמכיר את המיועדת - אבל מישהו שיש לו גישה למאגרים רלוונטיים, לדוגמה שהוא שגריר בשגרירים בלב.