בס"ד
דבר תורה לפרשת שמות
מבוסס על גאולה ניסית או טבעית, מאהלי תורה, ר' יעקב אריאל שליט"א
פרשתנו נקראת שמות, העניין של השמות תופס עניין חשוב ומעורר כמה שאלות:
1)מה העניין של משה לשאול מה שמו של ה'? לו זה היה מין "סיסמה סודית" אז מן הראוי משה היה יודע
אותו, ולו השם היה ידוע, כיצד משה לא ידע אותו? ומה כל העניין של הודעת שמו?
2)בפרשה הבאה כתוב: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש- די, ושמי הי לא נודעתי להם.".
וכי האבות לא ידעו את שם ה'? נצטרך לאומר שיש שתי התגלויות: ההתגלות אל האבות בשם ש- די,
וההתגלות אל משה בשם ה'.
ההנהגה האלוקית בימי האבות הייתה "טבעית", לא נעשו ניסים גלויים, לא נקרע להם את הים, אין מטה
הנהפך לנחש ומים לדם. ההגחה האלוקית הייתה נסתרת בתופעות הטבע, זאת הנהגה דרך שם א-ל ש-
די. לעומת זאת, הנהגת ה' ביציאת מצריים הייתה על טבעית. שינוי סדרי בראשית, ניסים גדולים. זאת
הנהגה של שם הוי"ה.
יש לשאול איזוהי ההנהגה הגדולה ביותר. לכאורה, בהנהגה דרך ניסים יש התערבות של ה' בכל הטבע,
שינויים גדולים בסדר הטבע ובכן מהווה הנהגה גדולה יותר. אולם מבחינת האנשים זה ההיפך: אנשים
גדולים אינם זקוקים לנס גדול, ואפילו נס קטן יראה בעיניהם כנס גדול. לעומת זאת אצל אנשים קטנים, נס
גדול יכול להיראות כמשהו קטן. ככל שהרמה גבוהה יותר אז הנס יכול להיות טבעי יותר.
בהנהגה דרך ניסים, התערבות בני האדם קטנה ביותר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". בהנהגה של
ניסים נסתרים – דרך הטבע – ההתערבות של האדם יותר גדולה, האדם נעשה שותף להקב"ה, בניגוד
להנהגה הראשונה, האדם אינה פסיבי אלא אקטיבי ולכן זה דורש ממנו יותר מאמצים. וזהו המטרה
העיקרית של ה': שהאדם יתרומם ויתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ולכן גאולה שנעשתה דרך ניסים
גלויים, חסר בה העיקר: האדם. הטבע, הגורם החיצוני משתנה אבל האדם לא. לעומת זאת בגאולה דרך
הטבע, האדם, העיקר, משתנה ומתעלה. האדם הופך להיות אדם יותר טוב ממה שהיה קודם, יותר
מוסרי, יותר רוחני. האדם הזה לא רק נגאל אלא גואל בעצמו: "ועלו מושיעים בהר ציון", ולא נושעים.
ולכן כשמשה שואל: "ואמרו לי מה שמו? מה אומר אלהם?" השאלה היא: האם הגאולה תבוא דרך א- ל
ש- די, גאולה דרך הטבע או גאולה דרך שם הוי"ה המהווה גאולה דרך ניסים? משה חש שהעם לא
במדרגה של להיות פעיל בתהליך הגאולה. ועוד חושש שבמקום לתת אמונה בה' הוא יתן אמונה במשה,
וב-"כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה.". השם עונה: "אהיה אשר אהיה". ובכן כתוב במסכת
ברכות: אהיה עמם בצרה זאת, ואהיה עמם בשעיבוד שאר מלכויות. השם "אהיה אשר אהיה" מעיד על
העתיד הרחוק, מעיד על דרך ארוכה עד הגאולה השלמה. משה מכיר במצבו של העם, העם הגיע למ"ט
שערי טומאה, האמונה ברמה שפלה ביותר ולכן ממשיך הגמרא: רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת,
דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.". ושם אהיה הוא
מבחינת שם הוי"ה.
ברור שגם הקב"ה יודע את מצבו של העם, אפילו יותר טוב ממשה רבנו ושההנהגה ה"על טבעית"
הכרחית למצבו של העם. אולם זאת לא הדרך האידאלי לדורות. הנהגה דרך ניסים מביא לאמונה רגעית
כי הנהגת העולם הוא בדרך טבעית. ולכן ה' לא מוותר לגמרי על הפעילות האנושית: כחו של המטה של
משה מראה על הצד הניסי, לעומת זאת ה' מזהיר מחיבוק ידיים. הטמנת היד על החיק מהווה טומאה.
נכון, המצב הקריטי של העם דורש ניסים על טבעיים, אבל מטרת חיי האדם אינו להיות פסיבי אלא לפעול
בכל תחומי החיים, ועד רבה באמונה שהוא הבסיס של כל דבר אחר.