שורד שבי ושורדת שבי התארסו!! ❤️
מדובר בסאשה טרופנוב וספיר כהן, החטופה שהתחלקה עם הפיתה היחידה שקיבלה.
שורד שבי ושורדת שבי התארסו!! ❤️
מדובר בסאשה טרופנוב וספיר כהן, החטופה שהתחלקה עם הפיתה היחידה שקיבלה.
גם הוא נשמע אדם מיוחד-
"לאחר שחרור של סשה מהשבי סיפרה כהן: "הוא לא האמין שייצא בחיים. סשה סיפר לי שהתפלל כל הזמן שאמצא גבר אחר שאוהב. הוא לא רצה שאחכה לגבר שלעולם לא יחזור""
והוא גם היה מוחזק בידי הג'יהאד האיסלאמי. בכל מקרה, מרגש מאוד! ב"ה
אבל משמח מאד😊הרמוניההתפללנו על שניהם והנה ב"ה
איך הכל מתהפך לטובה!! ואו מרגש
לא כי אני חזקה במיוחד היום אבל סתם תחושה שזה קצת חסר לי פה. והיו לאחרונה כמה שרשורים של כמה מאוכזבים (כולל אני).
רווקות.. איזו תקופה מדהימה
אני לומדת על עצמי כל כך הרבה,
אני זוכה להכיר אנשים שלא הייתי מכירה בחיים אחרים
הקשר שלי עם הקב"ה התחזק בטירוף
יש לי זמן להשקיע בעצמי
מדי פעם אני נזכרת להסתכל קדימה ולא אחורה
מדי פעם אני מחליטה לחשוב "מה אם יהיה טוב", לשחרר שליטה.
וכשאני שואלת את עצמי האם אני באמת מפחדת?
היום התשובה היא לא.
מוזמנים לשתף מה משמח אתכם.
אנשים שאוהבים אותי ששומרים עלי מלמעלה
על מישהי שבאה מרקע די קשה, והיא אמרה משפט שאני גם מזכירה לעצמי כשנראה שאין סיכוי:
"היפלא מה' דבר?!"
אבל לזכור שזה לא מציאות אידאלית בכלל
וברור שעדיף להיבנות מזה מאשר ליפול/להתרסק מזה
אתם בעד או נגד?
אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן
ואני זוכר שהבחור (שפסל על תמונה אחת והתחרט אחרי תמונה נוספת), התפעל כמה אותה בחורה יכולה להיראות אחרת בשתי תמונות....
אגב קורה לי שאני מבקש כמה תמונות מתוך השערה איזו תמונה תמצא חן בעיני הבחור/ה
חיבוק ענק🤗🫂
זה קרה גם לי לא מזמן וגם בדרך לדייט עצמו עדיין בכיתי
מזדהה ברמות
לא יודעת מה הסיבה שלך ולמה זה קרה לך אבל מאחלת לך שהכל יתהפך לטובה ותרגישי יותר טוב
ושהדמעות האלה יהפכו לדמעות של שמחה🤍
ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו.
זה לא עיוות של אחד מעיקרי אמונה,
זה רק עוד סוג של גאולה שאני מחכה לה 🤭
איך מנערה מכחישה הפכתי לבלחי"ת צעירה?
אגב יש,פסוק אחר בתורה "אפס כי לא יהיה בך אביון"
ואתם מחכים ומחכים.. ולא עוצרים לכם, ואם מישהו עוצר אז הוא בכלל לא לכיוון הנכון.. ואתה כמעט מתייאש... ובסוף כפסע לפני שאתה מתייאש לגמרי, עוצר לך הטרמפ המיוחל, ואתה מבין שהתחושות היו מיותרות, כי הנה, אמנם לקח קצת זמן אך עלית על הטרמפ ואתה כבר בדרך...
עצבים ביחד עם תחושת הקלה?
הפרשנויות השונות שאנחנו נותנים במהלך המסע מאוד סובייקטיביות ולכן כדאי לפתח גישה אופטימית, זה פשוט יותר יעיל.
אבל שאני יצרתי טרמפים לא חיכיתי יותר מ2 דקות
מה שכן אני מרגישה את זה בשירות לקוחות .. בלתי נסבל
תכוונו אותי: חולצות טריקו עם שניים שלושה כפתורים מתחת לצווארון? חולצות מכופתרות כמו של רבנים? סתם טריקו חלקה?
אם זה רלוונטי, אז הסגנון הדתי הוא איזור חיוג ישיבת הגוש (הצד הישראלי)-מגדל עוז
מאחל הרבה טוב בהמשך.
סתם.
חח תראו את הפנים שלכם.. 😂
לפחות אולי פעלנו פה רוחנית שציירנו את התמונה של זה במחשבה 😀
צריך לעשות בשבילי פה סבב תהילים.. אולי הפי תתנדב.. היא אוהבת לקרוא תהילים..
איכזבת...
יש לי עוד הרבה דברים לעבור כנראה עד להגעה ליעד...
אבל תודה שאתם רוצים בשבילי 😊
שהיא זו שהפסידה אותך ולא הפוך.
and sooner or later she will realise it
וזה כנראה ממש יכאב לה אחרי שהיא תראה את ההבדלים במערכות היחסים
but it will be too late to apologize
כי אני כבר אחזור להיות אני עם מישהי אחרת שתראה אותי
אני חושב שזה משדר טינה ונקמנות ולא שחרור אמיתי.
הנכון בעיניי הוא לרצות ולהתפלל שכל בנות ישראל החמודות תהיינה מאושרות, איתך או בלעדיך.
אני גם לא רואה את הדברים האלה במונחים של הפסד או רווח. אם זה לא הלך, מכל סיבה שהיא, סימן שזה לא התאים, אם זה בגללך או בגללה או בגלל לא יודע מה, והקב"ה מושיב יחידים ביתה ומפגיש בין אנשים אם למטרה אחת או אחרת.
הריפוי האמיתי לדעתי הוא ההבנה שהנשמות שלנו פשוט הולכות בכיוונים שונים, אמנם הצטלבה דרכנו לזמן־מה אבל מה לעשות.
מסכים לגמרי עם התוכן הנאמר.
כן אפשר לומר - השלב המוצג "היא הפסידה אותי ולא אני אותה" הוא יכול להיות שלב ביניים ראוי.
כמובן שקנאה ותחרות היא לא רק תלויה אם בנאדם שחרר את הבחורה או לא.
יכול להיות כאלו שהתחתנו (ושחררו מזמן) עדיין נמצאים בעולם של קנאה ותחרות.
יכול להיות כאלו מישהו שנתקע ולא שחרר ועדיין הוא לא מדבר בשפה של קנאה ותחרות.
אגב, עם כל הדיבור על קנאה ותחרות - הכי לגיטימי בעולם לקנא, חשוב להכיר בזה. מה עושים עם הקנאה? זה כבר עניין אחר, אבל הקנאה קיימת ולהכיר בה זה מדהים.
שאנשים בעלי אמפתיה גבוהה (agreeableness) בטבעם, נוטים אוטומטית להפנות רגשות שליליים כלפי עצמם (האשמה עצמית, הפחתה בערך העצמי)
לעומת אנשים בעלי אמפתיה נמוכה שבאמת ובתמים הטבע שלהם הוא להאשים את העולם החיצוני להם ואין להם בעיה עם זה.
כאן אני רואה ניסיון לצאת מהפגיעה בערך העצמי על־ידי הסטת ה"אגרסיה" כלפי חוץ, אבל בסך הכולל אני לא חושב שזה בריא יותר, או סימן של ריפוי.
ריפוי פירושו הרפיה, ולהרפות פירושו whatever, כלומר לצאת לחלוטין מהשיח של הפסדים ורווחים, מגיע לה מגיע לי, יהיה לה טוב יותר יהיה לה רע יותר.
העמסה של הכשלון על ה'עצמי' -> הפניית הכשלון לגורם חיצוני -> ניקוי הכשלון גם מהגורם החיצוני.
ההקלה של ההשלכה מהאדם עצמו יכולה לתת לו מרחב מסויים שממנו הוא יוכל להגדיל את ההסתכלות וגם לא להצטרך לניגוד כלשהו ביחס לגורם חיצוני
אם נניח כי לאדם אין בחירה חופשית אין שום טעם למצוות ה', והענשת האדם על חטא שאינו אחראי לו תהווה סתירה לצדק האלוקי.
רצון ה' שיש בחירה חופשית , לא אומר שהוא לא מחליט ויודע מי נכון בשבילינו , הרי מה הוא עושה מימי בראשית? מזווג זיווגים.
ואם לא הלך, עם כל הכאב - כנראה שזה לא מה שה' מתכנן לי.
אם אני יודעת שהייתי אני ב100% - וזה לא התאים , ובאמת הבאתי את עצמי לקשר בצורה טובה ובכל זאת נגמר- זה רצון ה' (וכמובן רצון החותך;) ) .
ה' מזווג זיווגים, אנחנו לא מנהלים את העולם .
אומרים שהקב"ה מקדים רפואה למכה, נכון?
גם בתחום של ההיכרויות, עוד לפני פרידה כואבת - יש את השלב הנעים שבו אתה מגלה בעצמך צדדים יפים, כוחות, וטוב פנימי שמתפרץ. גם בעצמך וגם בשני.
השלב הזה לדעתי הוא כבר חלק מהריפוי לשבר שבא אח"כ - אנחנו מסתכלים על הקשר כמשהו שהיה צריך לקרות כדי לחשוף לנו צדדים יפים שלנו ולגלות בנו עוד כוחות, אוספים את הגילויים האלו ואת מה שלמדנו מהקשר, וממשיכים הלאה.
ובזכות ההכרה בטוב שהיה בקשר- קל לנו יותר להמשיך הלאה בלי להרגיש רק את הכאב והסבל, אלא נותנים לו להתגמד לעומת החלקים הטובים שאנחנו אוספים איתנו להמשך המסע.. (:
מי שבוחר להוציא אותי מהחיים שלו באהבה.
אולי קצת עצוב.. כי הוא ויתר על לב טוב.
אבל אני לא רודפת אחרי אנרגיות שלא מרגישות נכון..
אני יודעת מה יש בי ומה שיש לי לתת הוא ללא ספק מתנה♥
רוצה ללכת?
בלי נקמה חלילה!
אני בוחרת בי .
אני נשארת במקום שבו הלב שלי שקט.
לא נלחם יודע בדיוק מה הוא שווה..
למה להילחם? חרם על האנרגיה
אני לא מאמינה שבחורה עם לב טוב
צריכה להילחם
צריכה להיות במקום שבו מעריכים אותי
תחשוב .. כמו שמעריכים יהלום.
כי לא כולם רואים יהלום, וזה מה שעושה אותו כל כך נדיר.
וזה בדיוק מה שמדהים בזה..
אני לא מחפשת כל בחור , ולא כל בחור מתאים לי יכול להיות שהוא יבחר במשהו אחר
אם הוא אומר: אני לא שלך , אני לא בטוח
אני שומעת :
זה גדול עלי/
אני רוצה קצת.. מעדיף פחות ../
או אני לא מצליח לזהות את היהלום שבך
את החלק הכי חשוב בי.
בעייני בשבילי ,צריך להיות ראוי לזה , ולרצות הרבה ולא מעט..
במקביל לא אקח מישהו שלא מראה לי שהוא רואה
אותי
אתה יכול להבין שהמימד של התחרות הקנאה נוגע פה באנשים?
בסוף שאתה אומר פה דברים על אקסיות לאנשים גם עולה מחשבה "ואם זאת אני? ככה חושב עלי?"
גם את זה נראה לי אפשר להכיל, לא?
השימוש במונח "הפסד" הוא קשור ליצר תחרותי.
יצר טבעי שקיים בכולנו.
כותב שורות אלו מודע לקנאה שקיימת בו (קנאה קנאה, לא קנאת ה' צב-אות).
בודאי שכדאי להיות הכי אמפתי כלפי זה ובטח שכלפי אדם יקר כמוך.
אבל.. זה מעלה טריגר. הפורום הזה יכול להעלות אינסוף טריגרים, כדאי גם לקבל את זה ולא לחשוב שיש כאן עויינות מובנת חלילה.
וכן, בני אדם הם מורכבים והרבה קונפליקטים בנויים על אי הבנות.
אבל כן יש כאן מרמור וחוסר פירגון. פרגן לה אחי, שתמצא את הכי טוב של הכי טוב של מה שמתאים לה, וגם אתה בעז"ה את שלך.
היי,
אשמח לעצה.
אני האמת מיואשת, בת 22, יצאתי עם לא מעט גברים כשלמעשה אני יכולה לספור על כף יד אחת מתוכם כמה שבאמת היו ברמה שיכולה להתאים.
אני מרגישה שבגלל שלא הייתי במדרשה אין לי שום דרך להגיע לעולם הזה של בחורי הישיבות האיכותיים ואני נשארת עם השאריות.
אני אפילו לא מתחילה לדבר על העובדה שהשוק מלא בבנות איכותיות ומחסור בגברים.
מה לעשות?
אני באמת מיואשת...
אני לא מתכוונת מהבחינה ההלכתית. אני יודעת שיש אנשים שלא שומעים, ואני מבקשת לא להיכנס לנושא הזה.
אני תוהה על משהו אחר שם. הרבה פעמים בשירים מדובר על רגשות מאד חזקים, כמה קשה בלי השני/ה. ואני תוהה עד כמה זה משפיע עלינו.
הגיוני שיש זוגות שהרגשות ביניהם חזקים ממש. זה דבר טוב לדעתי.
אבל האם זה פסול אם זה לא ככה? אתם חושבים שהשירים האלו משפיעים על הרצונות שלכם ואז כשהמציאות לא ככה זה פוגע בכם? זה משהו שמפחיד אתכם לפעמים, להיות מושפעים מדי משירים כאלו?
זה הזכיר לי מאד את הקטע של פרסומות שמשתילות לנו לצורך העניין מה מבנה הגוף האידאלי לכאורה וכל זה. אתם מרגישים אותו דבר עם שירים?
אבל זה די מתכחש לשאלה מה אנחנו מסוגלים לחוות בלי ההגשה האדיבה של המדיה.
בדיוק כמו שגם בלי פרסומות אנחנו יכולים לשים לב די בקלות שיש נשים יפות יותר ופחות
ככה כל מי שקצת התנסה בקשרים יודע שיש קשרים שבהם הוא נלהב יותר ויש כאלה שפחות. אז עד שאחשוש שמא ישפיע עלי הדימוי של זמר זה או אחר (שלא בהכרח משקף מציאות ודי למבין), אני מתמודד עם זה שקשר שאני נכנס אליו הוא לא בהכרח באותה רמה כמו קשר שחוויתי בעצמי.
מלכתחילה אני שומע שירים שאני מסכים עם המסר שלהם, כך שזה נובע ממני ולא מבחוץ, או שירים שלא כל־כך מעניינות אותי המילים כמו המנגינה.
אם אין רגש חזק בין שני הצדדים בעיניי זה לא יחזיק.
בתורה של הרבי מלובאוויטש קוראים לזה רצון הלב אם אני לא טועה(אם יש פה חבדני"ק או מישהו שבקי אשמח שיחדד או יתקן אם טעיתי) ובלעדיו לא מומלץ להתחתן.
אם המציאות היא שאין רגש..אז למה להמשיך?
לגבי הסוף, רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן תורה ג' שמי ששומע שירים מאיש לא כשר זה קשה לו לעבודת השם, אז נראה לי שוודאי השירים משפיעים על הנפש וגורמים לנו להתבלבל. גם אם לא במודע.
השאלה שלך הייתה בלי להיכנס לצד ההלכתי אבל הצד ההלכתי בדיוק עונה לך על השאלה, שהשירים האלו עושים לא טוב לנפש ופוגעים בה ובקשר שלה עם השם יתברך על ידי שמכניסים באדם כל מיני מחשבות ורעיונות וכו' (גם זה נאמר לגבי סוף השאלה שלך).
ולכן אני מניח שלפעמים זה פשוט מבטא את מה שהגיוני להרגיש וזה סבבה
לפעמים התוכן שבו מתבטא הרגש הוא לא מאוזן, כזה שמוכר אהבה הולוודית פלאית ואז זה יכול להשפיע לרעה, במיוחד אם לא מודעים לכך.
בד"כ זה דכאון..
פעם היו לא מעט שירים איכותיים (וגם צנועים ועם תוכן טוב). והם דווקא היו מחזקים בך את הרצון לאהבה ולכן היית מוכן להשקיע יותר בשביל להשיג אותה ואפילו "להתפשר" (ואגב, חוסר היכולת להתפשר מעיד בין היתר על רצון לאהבה שהתחזק ככל שזמן הרווקות גדל).
אז אם כבר הם היו יוצרים בעיה הפוכה, של התאהבות במישהו שלא באמת מתאים בגלל הרצון לאהוב כבר..
אבל הז'אנר של שירי דיכאון הוא מאוד ספיציפי ביחס לשירי אהבה.
ולגבי מה שכתבת בסוגריים - יש כאלה שככל שזמן הרווקות גדל אצלם הם לומדים "להתפשר" או יותר נכון - להתרכז בעיקר.
אני גם לא בקי, אבל זה הרושם שלי מחבר ששומע את המוזיקה של היום ויוצא לי לנסוע איתו לפעמים. הרבה שירי פרידות. וגם סתם שירים חסרי משמעות.
נניח פאר טסי- הוא מלחין מוכשר ללא ספק. אבל הוא חי בתרבות שגורמת לו לחבר למנגינות מילים טיפשיות כי זה העולם של היום.
אם הוא היה יוצר בתקופה של לפני עשרים-שלושים שנה היינו זוכים ממנו להרבה יותר שירים ברמה של "מה יהיה מחר" ו"אחרי הנצח".
נכון, זה מה שצריך לעשות. ברגע שמבינים את השורש (מה שכתבתי) קל יותר לעשות זה
אני לא שומע כל כך מוזיקה מזרחית.
יש הרבה שירי אהבה שהם לא תחת הז'אנר של 'ים תיכוני' והם ממש לא קשורים לדיכאון.
העניין זה לא רק הדיכאון אלא גם שאין שם יותר מדי תוכן
אלא ביחס למה שאתה מכיר
זה גם בסדר
ושים לב לא להעיר לאחרים על מה שאתה עצמך עושה..
במקרה של חוסר היכרות (כפי שאתה אומר, לא אני אמרתי) למה להסיק מהפרט אל הכלל? זה לא נראה כזה נכון.
אני לא מעיר לך, ברמה המוסרית ערכית תעשה מה שבאלך מי אני. אני נטו דן על הרובד השיכלי.
באמת לא כדאי לערב את הדיון ברמה האישית. הדברים שלי לא נכתבו ברובד הזה אז סליחה על כך אם כך נשמע.
אין לי שום בעיה עם הערות, רק שיהיו נכונות ברובד השכלי.
וזה לא קשור לעניין הרמה האישית, רק הערתי שאתה עצמך כותב "אבל הז'אנר של שירי דיכאון הוא מאוד ספיציפי ביחס לשירי אהבה" ואח"כ כותב "אני לא שומע כל כך מוזיקה מזרחית", אז על סמך מה אתה אומר שזה מאוד ספציפי וגוזר ממה שאתה מכיר אל הכלל?..
אם אתה לא מכיר טוב אז כנראה שהגיוני שמה שאתה מכיר לא משקף את המכלול.
מכיר שירי אהבה שהם לא שירים מזרחיים, חסר?
כי לא אמרתי שאני לא מכיר בכלל.
וגם אם זה היה נכון, זה נכון גם לגבי מה שאתה כתבת אז אני באמת לא מבין מה אתה רוצה.
ברור שלא חסר. אבל רוב השירים החילונים היום ולא משנה מאיזה ז'אנר הם או דיכאוניים או ריקניים.
כי הטענה היא ביחס להסקה מהפרט אל הכלל. לפי דעתי, ממה שאתה אומר שאתה מכיר לא הייתי סומך על ידיעה ביחס למציאות באופן אמין, לפחות לא כדי להסיק מהפרט אל הכלל. אולי אתה לא מסכים לטענה, מכבד, אבל לטעון שזה לא ברובד השיכלי בגלל זה, זה פשוט לא נכון.
ברגע שאכיר את רוב השירים החילונים אוכל לחוות דעה על המשפט שאמרת.
זה מייצג בסוף אהבה מנקודת מבט מערבית, לא בהכרח יהודית.
מעצימים חיצוניות. מעצימים כאב. הרבה פעמים מתארים סיטואציות שבחיים של שומרי תורה ומצוות לא יקרו
את/ה לא תפגוש אקס/ית שלך בים או במסיבה עם גבר או אישה אחרת
אתה לא תפגוש אישה על הבר ותתאהב בה ממבט ראשון
שלא נדבר על שירים שמדברים על חוויות אינטימיות פיזיות בין גבר לאישה.
געגועים של קשר של שומרי נגיעה לא דומים לקשר של לא שומרי נגיעה. פשוט.
זה מכניס אנשים לסיפור לא שלהם,ואפשר להיסחף עם זה רגשית ולהשליך את ההשפעה של השיר לחיים שלנו כשבכלל אין קשר. זה סהכ שיר של מישו אחר, על סיטואציה שלא קרתה לי מעולם. ואם אני בחוסר, קל להישאב לזה
בכלל, מוזיקה מאוד משפיעה על הנפש
לכן ביקשתי שתסבירי את כוונתך.
בהקשר של נשואים, זה יכול להיות אולי כביכול יותר רלוונטי
אבל עדיין, כמה שירי אהבה הם רלוונטים לנשואים?
זה שוב, מדבר על המון כאב וגעגוע. אכזבות.
קצת מנציח אותם אפילו ומכניס אותך לזה עוד יותר. גם אם זה נותן כביכול ביטוי לרגש, זה יותר מנציח את הכאב.
מבחינתי קצת כמו - בנאדם עצוב, אז הוא הולך למי שיבכה איתו ביחד ויפרט לו כמה כואב לו ואיפה ועוד ייתן לו רעיונות איפה עוד יכול לכאוב. למה זה טוב? האם זה טוב ברמה היומיומית, כמה פעמים ביום?
בעיניי לא
בכלל הרבה שירי אהבה מדברים על ניצוצות התאהבות מערביים. התלהבות. רובנו לא חיים ככה. סתם מנכיח חוסר, בהמשך למה שכתבתי בהודעה הקודמת
אבל השירים גורמים לזה להיראות כאילו זה חזות הכל
ולא התכוונתי רק למזרחית האמת. בכלל. אן כי זה שנפוץ יותר היום
גם לאביב גפן ושלמה ארצי יש שירי געגוע
לא עודעת אם הצלחתי להסביר, אבל שיר מעצים את התחושות בקיצור
אני לא מאלו שמתעמקים במילים והטקסטים.
שירים מהווים עבורי משהו נעים, מוזיקת רקע.
אני לא מכיר שירים בע"פ, לא יכול לצטט שירים…
שומע מכל דבר שמשודר ברדיו, ברשתות המרכזיות. לא שומע מוזיקה מזרחית.
מתכוונת בדיוק, אבל ברדיו משרדים היום הכל, תלוי איזה תחנה שומעים
ואם אתה לא מקשיב למילים, כנראה שזה פחות רלוונטי לך. שזה מעולה אגב,רק לא ברור לי איך חח
אני חושבת שכדאי להיות ערניים ולשים לב,
אם מרגישה שהשיר מבטא את הרגשות שלי,
או רגשות שאני לא מרגישה כרגע אבל יכולה להזדהות איתם, מעולה.
אם מרגישה שהשיר מבטא משהו זר, מוגזם, לא מתאים, או כל דבר אחר, לשים לב לזה ולהשפעה של זה עליך ולבחור אם להוציא מהפלייליסט, או לשמוע ולהזכיר לעצמך שזה לא שיר שאת לא מזדהה איתו.
בכל מקרה, רגשות חזקים אני בטוחה שצריך להיות (:
כל ערך האהבה שמתבטא בהם זה אהבה=מה שגורם לי/לצד השני אושר, ותו לא. ולכן במילא שיש אתגרים באושר בזוגיות בעולם המערבי החילוני כיום לא מתאמצים על זוגיות אלא מתגרשים גם אם כבר חיו עשרות שנים וקשורים זה לזו וניתן לבנות זוגיות מאושרת, פשוט מפרקים.
אבל באמת אהבה לא מתחילה מאושר, אלא מחווית קשר נפשי של קשר וקרבה. במילא אם אני קשור למישהו אז זה יעשה אותי ואותו מאושרים להיות ביחד אבל לא משם זה מתחיל.
במילא אם הזוגיות תכנס לאתגרים בתחום האושר, בני הזוג יעשו הכל כדי לבנות אותו מחדש לזוגיות מאושרת, כי הרי הם קשורים מאוד אחד לשניה ואיך אפשר לפרק זוגיות שבה קשורים אחד לשני?
זה יותר רלוונטי נראה לי לאחרי נישואים מאשר לבדיקת התאמה בדייטים, אבל גם בדייטים אם מבינים שאהבה מתחילה מקשר נפשי, אז לעיתים מוכנים להכנס לקשר שיבוא קצת על חשבון אושר פה ושם, אם באמת מרגישים קשר נפשי חזק ואהבה (וכמובן שחייב להיות אושר כללי).
אני לא מומחה לזוגיות ולא נשוי אז אין לראות בדברי עצה להכוונה בפועל.
גברים לא תמיד משתפים הרבה אבל בנים שהם ילדים - בדיוק ההפך. הם מדברים בלי הפסקה, משתפים כל מחשבה, כל הרגשה.
לפעמים אפילו צריך לעצור אותם בעדינות, כי הם פשוט לא מפסיקים – וזה כל כך חמוד...
כאילו...
מתי זה משתנה?
באיזה שלב ילד פתאום מפסיק לשתף ככה?
מתי בן הופך שקט יותר, סגור יותר, בוחר לשמור דברים לעצמו??
ולמה לעזאזל..
עשר שנים. עשר שנים אני יושבת כאן במקום המיועד לי בעזרת הנשים, מרימה עיניים מהסידור ומחפשת באצבעות רועדות בין הפרקים של הטוב והיפה, של האפשרי והבלתי אפשרי. המילים של התפילה זורמות מפיי באוטומטיזם, אבל עיניי נודדות אל עבר הגברים למטה, אל הבמה המרכזית שסביבה נפרשת כל התיאטרון הקטן והמוכר הזה.
השבת הזאת, כמו כל שבת אחרת, אני נותנת לעצמי לחלום. עיניי סורקות את הקהל ואני מחלקת אותם בדמיוני לפי המקומות הקדושים שכל כך מוכרים לי בבית הכנסת.
שם, בשורה הראשונה, יושב אברהם. אברהם הוא כמו הארון הקודש - יוקרתי, מכובד, עם זקן מסודר ובגדי שבת חדשים תמיד. הוא רב במקצועו, ואמא שלי תמיד אומרת "מה טוב יהיה לך איתו, דיני!" אבל כמו הארון הקודש, הוא נמצא שם, נוכח וחשוב, אבל גם מרוחק וחסום. כשאני מנסה לחייך אליו, הוא מסתכל דרכי כאילו אני שקופה. הוא מחפש משהו אחר - משהו שאני, במילא, לא.
מאחוריו עומד יוסי בזמן קריאת התורה. יוסי הוא הבימה - תמיד במרכז, תמיד מוקף. כולם באים אליו, כולם רוצים את תשומת ליבו. הוא בחור חברותי שאוהב לספר בדיחות אחרי התפילה, ואיכשהו כולם נמשכים אליו כמו ברזל למגנט. אבל בדיוק כמו הבימה, הוא תחנת מעבר. אנשים עולים אליו, מקבלים מה שהם צריכים, ויורדים. אף אחד לא נשאר שם לזמן ארוך. גם אני לא אוכל להישאר שם לזמן ארוך.
ליד הקיר הימני עומד דוד. דוד הוא כמו העמוד שתומך בבניין - איתן, אמין, תמיד שם. הוא עובד במשרד רואי חשבון כבר חמש עשרה שנה, בא לבית הכנסת כל יום בזמן, עוזר לקשישים לעלות לתורה. אמא שלי אומרת עליו "בחור טוב, בחור יציב". אבל כמו העמוד, הוא שם, הוא תומך, אבל הוא לא זה שמושך את העין. הוא לא זה שגורם לך לעצור נשימה. הוא בטוח, הוא נכון, אבל הוא לא מבעיר לי את הדם.
ואז יש את אליעזר. אליעזר עומד ליד הקיר השמאלי, והוא כמו המנורה - מאיר, יפה, מושך עין. יש לו פנים נאות ועיניים חמות, והוא תמיד לבוש בטוב טעם. כשהוא מדבר, יש בקולו חמימות שגורמת לי לרצות להקשיב שעות. אבל כמו המנורה, הוא רק מאיר. הוא לא מספיק חזק לתמוך, הוא לא מספיק יציב לבנות עליו בית. הוא יפה ונעים, אבל אחרי כמה חודשים של היכרות גיליתי שמאחורי היופי והחמימות, אין הרבה עומק.
השבת הזו אני מבינה משהו. כל השנים האלה חיפשתי מישהו שיהיה הכל - הארון הקודש עם היוקרה שלו, הבימה עם המרכזיות שלה, העמוד עם היציבות שלו, והמנורה עם היופי שלה. אבל אולי אני מחפשת את הלא נכון.
אולי אני צריכה למצוא מישהו שהוא פשוט אדם. לא פסל קדוש, לא סמל, לא רמז לדבר גדול ממנו. מישהו שיושב ליד העמוד, לא העמוד עצמו. מישהו שיכול לגשת לבימה, אבל לא חייב להיות הבימה. מישהו שמעריץ את הארון הקודש, אבל לא מתימר להיות אחד.
כשאני מסתכלת שוב על הקהל, עיניי נתקלות בחיים. חיים יושב בשורה האמצעית, לא קרוב מדי לבימה ולא רחוק מדי. הוא קורא בסידור ומתמיד, מניח תפילין כל יום, אבל הוא לא מתגדר בקדושה מלאכותית. השבוע הוא עזר לי להרים עגלת קניות כבדה ברחוב, ואמש הוא שאל את אמא שלי איך מרגישה אחרי הניתוח.
אמא תמיד אומרת עליו "חיים? הוא בסדר, אבל מה מיוחד בו?"
ואולי זה הדבר הכי מיוחד - שהוא לא מיוחד. שהוא רק אדם טוב, אמיתי, שלא מתחזה להיות חפץ קדוש בבית כנסת, אלא פשוט בא לכאן להתפלל, בדיוק כמוני.
השבוע, אחרי השבת, אני אבקש מרחל שתארגן לנו פגישה. לא בגלל שחיים הוא הארון הקודש או הבימה. אלא בגלל שהוא פשוט חיים.
וואלה לא בקטע שאין לי להוסיף את זה
פשוט לא הייתי חושב על זה בתור משהו מרכזי
זה לא טוב השליליות הזו
אני חושבת טוב . וזה יוצר טוב
מוזמן גם לחשוב טוב ולגרום לטוב
הקשבה, הכלה, תמיכה
(לא בקטע של ליפול עלי, בקטע של קשר יציב)
ותודה שעוררת אותה.
בתור גבר- בטחון, נוכחות, מקום להשען עליו ולהיות.
להביא את העולם הפנימי שלי, החי, התנועתי, הקשוב הרגיש והאוהב. ואת האיכות הגברית שלו שמתבטא במחשבות ועולם של רוח שמתפתח ונובע.
להציק לה כמובן..
התשובה שלי היא שכלום. אין לי משהו שאני יכול לתת. מצד שני, איני מבקש דבר בתמורה.
וזכרת את ה' א-להיך כי הנותן לך כוח לעשות חיל
יש לך כוח לעשות חיל
ה' נותן לך אותו
אין שום ספק בכך שיש לי כח ואף כשרונות, אבל אף־אחד מהם לא רלוונטי בקונטקסט הזוגי, הם לא ערך מוסף שמובא לתוך מערכת היחסים.
ואת ההתמסרות המוחלטת שלי לקשר מהרגע שאדע שזה זה.
וגם אותי, זה משהו משמעותי מאוד (:
הייתן יוצאות עם בחור שמאובחן על הרצף בתפקוד גבוה.
אם הייתן יודעות את זה מהבירורים זה היה מקל עליכן או שאם הייתן מגלות את זה אחרי היכרות קצרה זה היה יותר מקל עליכן?
זה די ברור בציבור החרדי שמי שמנהל את המטבח זו האישה
האם הלאומיות שכאן גם חושבות כך או שזה נתפס כשוביניסטי?
מה הייתן עושות אם הייתן מגלות שהמינוס היחידי(במידה ותראו את זה כמינוס)
בשידוך שלכן זה שהוא חושב שהאישה היא זו שצריכה לנהל את המטבח?
<נא לא לרגום את השואל, הוא עצמו אוהב מטבח>
כולל העמדה שכתבתי בצחוק, שגם לזה יש להם פתרון בדמות הסכם יששכר וזבולון, וכן מעשרות
"כתוב סיפור מנקודת מבטה של אשה מהעזרת נשים שמחפשת שידוך כבר הרבה שנים , ומדמה את הבחורים שהיא רואה בבית כנסת לעמוד לבימה לספר התורה לארון הקודש ולמנורה"
# מבט מעזרת הנשים
עשר שנים. עשר שנים אני יושבת כאן במקום המיועד לי בעזרת הנשים, מרימה עיניים מהסידור ומחפשת באצבעות רועדות בין הפרקים של הטוב והיפה, של האפשרי והבלתי אפשרי. המילים של התפילה זורמות מפיי באוטומטיזם, אבל עיניי נודדות אל עבר הגברים למטה, אל הבמה המרכזית שסביבה נפרשת כל התיאטרון הקטן והמוכר הזה.
השבת הזאת, כמו כל שבת אחרת, אני נותנת לעצמי לחלום. עיניי סורקות את הקהל ואני מחלקת אותם בדמיוני לפי המקומות הקדושים שכל כך מוכרים לי בבית הכנסת.
שם, בשורה הראשונה, יושב אברהם. אברהם הוא כמו הארון הקודש - יוקרתי, מכובד, עם זקן מסודר ובגדי שבת חדשים תמיד. הוא רב במקצועו, ואמא שלי תמיד אומרת "מה טוב יהיה לך איתו, דיני!" אבל כמו הארון הקודש, הוא נמצא שם, נוכח וחשוב, אבל גם מרוחק וחסום. כשאני מנסה לחייך אליו, הוא מסתכל דרכי כאילו אני שקופה. הוא מחפש משהו אחר - משהו שאני, במילא, לא.
מאחוריו עומד יוסי בזמן קריאת התורה. יוסי הוא הבימה - תמיד במרכז, תמיד מוקף. כולם באים אליו, כולם רוצים את תשומת ליבו. הוא בחור חברותי שאוהב לספר בדיחות אחרי התפילה, ואיכשהו כולם נמשכים אליו כמו ברזל למגנט. אבל בדיוק כמו הבימה, הוא תחנת מעבר. אנשים עולים אליו, מקבלים מה שהם צריכים, ויורדים. אף אחד לא נשאר שם לזמן ארוך. גם אני לא אוכל להישאר שם לזמן ארוך.
ליד הקיר הימני עומד דוד. דוד הוא כמו העמוד שתומך בבניין - איתן, אמין, תמיד שם. הוא עובד במשרד רואי חשבון כבר חמש עשרה שנה, בא לבית הכנסת כל יום בזמן, עוזר לקשישים לעלות לתורה. אמא שלי אומרת עליו "בחור טוב, בחור יציב". אבל כמו העמוד, הוא שם, הוא תומך, אבל הוא לא זה שמושך את העין. הוא לא זה שגורם לך לעצור נשימה. הוא בטוח, הוא נכון, אבל הוא לא מבעיר לי את הדם.
ואז יש את אליעזר. אליעזר עומד ליד הקיר השמאלי, והוא כמו המנורה - מאיר, יפה, מושך עין. יש לו פנים נאות ועיניים חמות, והוא תמיד לבוש בטוב טעם. כשהוא מדבר, יש בקולו חמימות שגורמת לי לרצות להקשיב שעות. אבל כמו המנורה, הוא רק מאיר. הוא לא מספיק חזק לתמוך, הוא לא מספיק יציב לבנות עליו בית. הוא יפה ונעים, אבל אחרי כמה חודשים של היכרות גיליתי שמאחורי היופי והחמימות, אין הרבה עומק.
השבת הזו אני מבינה משהו. כל השנים האלה חיפשתי מישהו שיהיה הכל - הארון הקודש עם היוקרה שלו, הבימה עם המרכזיות שלה, העמוד עם היציבות שלו, והמנורה עם היופי שלה. אבל אולי אני מחפשת את הלא נכון.
אולי אני צריכה למצוא מישהו שהוא פשוט אדם. לא פסל קדוש, לא סמל, לא רמז לדבר גדול ממנו. מישהו שיושב ליד העמוד, לא העמוד עצמו. מישהו שיכול לגשת לבימה, אבל לא חייב להיות הבימה. מישהו שמעריץ את הארון הקודש, אבל לא מתימר להיות אחד.
כשאני מסתכלת שוב על הקהל, עיניי נתקלות בחיים. חיים יושב בשורה האמצעית, לא קרוב מדי לבימה ולא רחוק מדי. הוא קורא בסידור ומתמיד, מניח תפילין כל יום, אבל הוא לא מתגדר בקדושה מלאכותית. השבוע הוא עזר לי להרים עגלת קניות כבדה ברחוב, ואמש הוא שאל את אמא שלי איך מרגישה אחרי הניתוח.
אמא תמיד אומרת עליו "חיים? הוא בסדר, אבל מה מיוחד בו?"
ואולי זה הדבר הכי מיוחד - שהוא לא מיוחד. שהוא רק אדם טוב, אמיתי, שלא מתחזה להיות חפץ קדוש בבית כנסת, אלא פשוט בא לכאן להתפלל, בדיוק כמוני.
השבוע, אחרי השבת, אני אבקש מרחל שתארגן לנו פגישה. לא בגלל שחיים הוא הארון הקודש או הבימה. אלא בגלל שהוא פשוט חיים.
שלום לכולם, ובעיקר לשדכנים ולמיועדים לשידוכים שבינינו!
במשך השנים נחשפתי לכל מיני אנשים שמגיעים מכיוון חרדי, חלקם יותר חרדיים וחלקם מראש פסחו על שני הסעפים, אבל איכשהו מדובר באנשים שהסגנון שלהם משדר חרדיות. אותם אנשים מוצאים את עצמם מנסים להגיע לציונות הדתית, אבל הם לא מוותרים על כל מה שהיה להם. הם יישארו עם סגנון לבוש שאיכשהו נראה חרדי (זה קיים גם אצל בנות), או סגנון שפה או תפיסת עולם, שעם כל הכבוד הם לא מעוניינים להפקיר את כל עברם, והם מנסים להתקבל גם על ידי הצה"ד, ולרוב זה נידון לכישלון. יש לי מכרים, שחלקם חזרו לחרדי וחלקם עד היום לא מסתדרים, אבל כמה צעדים שהם לא עשו זה לא הספיק (אני מדגיש שמדובר באנשים שמראש לא באו כדי לוותר על עברם לחלוטין; כאלה שוויתרו אני מכיר הרבה והם הצליחו מצוין).
כמובן שהמוקד הוא שידוכים. כי בחברה או בצבא או להתקבל כתלמיד באיזו ישיבה או אולפנא, בסוף יהיה מי שיכיל. אבל לשידוכים זה תמיד הופך למסובך יותר. ואני מנסה להבין למה, וגם מה הקטד שכן אפשר לפצח.
המגזר "שלנו", כלומר הציונות הדתית על גווניה הרבים, משדרת אחידות מסוימת ומסוגלת לנהל את עצמה. המשמעות היא, שהצעירים יכולים ללמוד שנה במסגרות גושניקיות ואחרי שנה לעשות איזה חיזוק במסגרת לימודית או חברתית סטייל מרכז הרב ופתאום להימצא במקום מוקף חילונים שמכילים אותם ולהסתדר עם זה. בעיניי זה היופי של מגזר (ואני לא חושב שזה קיים רק בצה"ד), אבל עדיין משהו לא מובן לי. למה ספרדים מהפריפריה ששווים כמעט בכל דבר לדתי לאומי הרגיל, רק ילמדו באיזו ישיבה או סמינר וזהו, זה כבר לא יעבוד. ומאידך, מזרוחניק ומרכזניק יהיו החברים הכי טובים בקהילה, כשאין כמעט שום קשר ביניהם.
אז יש כאן כמה שאלות שכולן קשורות זו לזו: מהי הפילוסופיה והפסיכולוגיה שמאחורי זה? ואיך למען השם ניתן לשנות את זה? (ואולי זה רק לדעת למי לפנות, שדכנים מסוימים וכדו, והעניינים מסתדרים?)
אשמח להתייחסותכם!
שלג דאשתקד