פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 399)

הקב''ה אוהב אותנו ומשפיע עלינו אינסוף טוב, אז מה זה אהבה אם לא נתינה? זה צורת הביטוי שלה.

בעל הסולם אומר שאהבה זה השתוקקות של ישויות נפרדות להיות אחד

המשפט הראשון שלך אומר שנתינה *נובעת* מאהבה! כלומר הפוך מהתפיסה שאני כתבתי.

המשפט השני יותר מגדיר את המושג אהבה מצד עצמו. הרצון להיות אחד.

כמו שזה הלבוש שלה. ככה זה יוצא מהכח אל הפועל

ומה זה אחד? הרב אשלג מתייחס למצב (הוא קורה לו מצב הא') שבו הכלים היו מלאים באורות. מלאים בנתינה של הבורא

איך האהבה יכולה לנבוע מעצמה? זה לא הגיוני, אהבה היא רגש ככל הרגשות. וכשם שכל רגש נובע ממשהו(כמו המודל:אירוע פרשנות רגש תגובה) לדוג': שמחה, האם אתה יכול להגיד:" למה אומרים ששמחה נובעת ממקרה טוב שקרה וכדו', למה לא אומרים שהשמחה נובעת מעצמה?" אותו דבר גם לגבי רגש האהבה.
יתרה מזאת אהבה נובעת מנתינה מכיוון שאדם אוהב הכי את עצמו וכשאדם נותן לשני, אז בעצם משהו ממנו הנותן( ההשקעה, המאמצים וכו') נמצא אצל השני המקבל.

אני מתכוון שכמו ששמחה היא מושג עצמאי שלא נובע ממושג אחר בהכרח, כך גם אהבה. ברור שאהבה יכולה לקרות כתוצאה מנתינה אבל באותה מידה שמחה יכולה לקרות כתוצאה מנתינה. זה עדיין לא אומר שנתינה זה הדבר הבלעדי שגורם לשמחה.

המקור של המשפט הזה הוא בספר של הרב דסלר, במידת החסד.

זה משפטי הפוך. נתינה נובעת מאהבה.

לפעמים נתינה יכולה לגרום לאהבה אבל אהבה זה חיבור. השלמה.

היחס בין החלקים השונים שבתוך חטיבה אורגנית אחת - קוראים לו אהבה.

ככה בתוך משפחה וככה גם בחטיבות אורגניות אחרות (יהיו גם סוגים שונים של אהבה ע"פ זה). 

זה באמת מגדיר את הדבר עצמו

מהות האהבה זה החיבור, הקשר, הדבקות. נתינה זה ביטוי של זה.

 

הרי אפשר לתת גם בלי לאהוב. לכן נתינה לא שווה אהבה. ואם נתינה לא שווה אהבה, אז אהבה לא שווה נתינה. 

אלא שאחת הדרכים לבטא את האהבה, את החיבור הפנימי, זה על ידי נתינה. 

 

גם רגש האהבה הוא ביטוי של החיבור הפנימי, והוא לא מהות האהבה. 

השורש של כל האהבות שיש בעולם היא אהבת ה' יתברך, אהבה אינסופית מהאין סוף ברוך הוא שמחיה את כל העולמות, וכמובן אותנו.
זה אומר שכל אהבה פרטית/ קטנה יותר- היא צל צלה של האהבה בשורשה- אהבת ה' לברואיו.

גם אהבת עצמי או כל אהבה פרטית- נובעת מזה.
אז יש בה תוכן פנימי דק של האהבה הזאת של הנתינה, שאני רוצה לתת לעצמי. אבל זה עטוף בהרבה הרבה לבושים גשמיים שמצמצמים אותה. כיון שבעולם הזה הרוחניות מצומצמת, והעבודה היא לפתח אותה גם בעולם הגשמי.

ככל שהאהבה מופיעה יותר בצורה של חסד, של נתינה-
וככל שהנתינה הזאת פחות תלויה בתנאי כזה או אחר, ויותר עצמית-
האהבה כאן בעוה''ז יותר קרובה למקור, לנשמת העולם. והאדם מתדמה בה לה'.

אהבה (רגש או תכונה) ונתינה (פעולה) הן אכן לא אותו דבר.

 

נתינה יכולה להבנות אהבה אצל הנותן

 

אהבה יכולה לגרום לנתינה.

 

אנשים אוהבים (בעקבות אנשים גדולים שרצו להדגיש נקודות מסוימות) לבנות תיאוריות מופשטות. על כל דבר. ובטח על הנושא הזה. זה לא אומר שהתיאוריות נכונות, ובוודאי שהן לא מנוסחות בצורה מדויקת. יש להן בסיס אמיתי.

איך מוצאים את הגרעין האמיתי?

כל חלק שלא נראה לך הגיוני, עלול להיות לא נכון. תמשיך להיות ביקורתי, עד שתמצא את החלקים שנכונים ממש. ואז תתחיל לבנות בחזרה - אילו דברים הם סבירים, אילו אפשריים, ואילו דברים הם תוספת לא מדוייקת.

(כפי שכתבו כבר) שהמקור הוא הרב דסלר, לומדים אותו בבגרות במחשבת
איך שאני מבין אותו, הכוונה היא שנתינה כלומר רצון לתת(וכמובן שאם הרצון אמיתי הוא גם יתממש בפועל) היא גילוי הכרחי של אהבה, אם אתה באמת אוהב מישהו אתה תרצה לתת לו
אם אתה אוהב מישהו ואין לך רצון לתת לו זה אומר שאתה אוהב אותו כמו שדייג אוהב דגים, כלומר אתה אוהב את עצמך, ובגלל שכיף לך בחברתו, וזה נותן לך, אז אתה כביכול אוהב אותו
וגם לצד השני נתינה יוצרת/ומתחזקת אהבה
אין הכוונה נתינה לבד, אדם יכול לתת מעשר כספים של מליוני שקלים לעניים רק כי הוא חייב, או לתת כסף לעני רק כי יש לי מצפון, וזה רק יגרום לו לשנוא אותם יותר שהם מפסידים לו את הכסף שלו
ברור שהכוונה היא על הרצון לתת, שנתינה עם רצון לתת, תעורר אהבה, כי הרצון לתת נובע מאהבה אז אם גרמתי לעצמי לרצות לתת גרמתי לעצמי לאהוב, כי אם לא הייתי אוהב לא הייתי רוצה לתת
אבל אחרי כל זה, בתכלס ברור שחייב גם נתינה בפועל
משני הצדדים, מהפנים לחוץ, הנתינה בפועל היא כלי שמכיל ומשמר ומחזיק את האור של האהבה והרצון לתת
ומהחוץ לפנים אחרי המעשים נמשכים הלבבות

יכולה להיות נתינה שכל כולה נחשבת קבלה.

כמו עובדי אלילים שמתפללים לאלילים ומשתחווים להם בשביל עצמם. כמו מה שאמרת עם לאהוב דגים.

נתינה זה לא רק הביטוי החיצוני של הנתינה אלא המהות.

גם קבלה חיצונית יכולה להיות מבחינה מהותית נתינה. לתת את הזכות למישהו להעניק. זה לא דבר של מה בכך.

נתינה היא אחת מהן.

אהבה זה רגש שמושפע מאירועים, חוויות וכו', זה לא דבר סטטי.
איך זה יכול לעמוד בפני עצמו?

(להוציא אהבה שאינה תלויה בדבר, שאומנם הבסיס שלה לא תלוי אבל ההתפתחות והמנעד שלה כן.)

ומשתוקקים זה לזה.
נתינה מחזק את הקשר והקרבה ביניהם.

 

אל תנסי.

יכול רק להרוס. תני לחברות להרים לך, להציג אותך בצורה טובה ויוקרתית בצורה שמלווה בהסבר נוסח- תשמע, אנחנו לא יודעים איזו מצווה עשית שקיבלת כזו הצעה מאתנו, אבל בהחלט זכית. 

אנו לא סגורים שהיא בעניין אבל במידה וכן, יש מצב שהיא תרים טלפון. 

 

במידה וכלום לא עזר והוא סירב.

פשוט תרימי טלפון ותבקשי עזרה לגבי הלכה או משהו. משהו שהוא מבין בו.

אדם שמח שנעזרים בידע שלו ובתחומי העניין שלו, זה מחמיא. בררי קצת, מה הוא אוהב, תחביבים וכו', למשל אם אוהב צמחים, שאלי אותו היכן ניתן לראות את פריחת הסחלב ובכלל, מה חוקי הגידול של הצמח הלא ברור הזה.

לא, מעולם לא קרה לי משהו דומה,
אבל שיהיה הרבה בהצלחה בשבילכם...🙏

ההתלבטויות האלה פשוט קשותת😐

לא קרה, אבל כן יכולה להניח לך כמה שאלות לשאול את עצמך, מקווה שיועילו לך להתכונן.

הערה חשובה לפני: זה בסדר גמור לקחת את השאלות ולענות עליהן בינך לבין עצמך או לעבד אותן ואת מה שעולה עם אדם קרוב אלייך, שיוכל לייעץ מתוך היכרות אישית ומקיפה איתך ועם המארג של הסיפור כולו. לענ''ד, זה הנכון והראוי.


לפני כמה זמן היתה ההחלטה האחרונה לסיים את הקשר?
האם היה טווח זמן מספיק גדול ונכון עבורך כדי לעכל ולעבד את הדברים מנקודת מבט קצת יותר חיצונית ולא מעורבבת רגשית?
מה גרם להחלטה האחרונה להפרד- האם זה גורם בר שינוי/תלוי תקופה/תלוי מצב של אחד משני הצדדים שלא היה פנוי או פחד או עניין מהותי שהיה שם?
מה הסיבה האמיתית לכך שאת רוצה לחזור ולנסות שוב היתכנות לקשר? ואיך זה מתחבר ומתיישב עם התשובה לשאלה הקודמת?
בררי עם עצמך טוב שאת בוחרת בלחזור לקשר מהסיבות הנכונות ולא בגלל סיבה חיצונית כמו לחץ חברתי, פחד להישאר לבד ודומיהם.

זה לא שווה את חוסר הנאמנות וההקשבה לעצמך ולמה שנכון לך.

וגם לו במקום מסויים, כי בסופו של דבר קשר הוא ריקוד של שניים, ולאף אחד לא נעים להרגיש שהוא רוקד ריקוד מאולץ ולא אמיתי לאורך שנים.
חשוב גם שתשימי לב לשדר שיגיע יחד איתך עם ההצעה לחזור שוב בפעם השלישית. לחזור בפעם שלישית לקשר מגיע עם שדר מסויים של רצון למחוייבות ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר קשר שרק מתחיל. אחרי הכל נשמע שאתם מכירים פרק זמן מאוד ארוך ועברתם דרך ארוכה יחד. האם את מוכנה לזה? הרי את זו שמבקשת לחזור עכשיו.
בשבילך (ובשבילו) , תעשי רק מה שיהיה נכון וישמור על הלבבות שלכם. לב זה עסק רגיש ועדין מאוד גם אצל גברים.

אם בעקבות מענה לשאלות האלו תגיעי למסקנה שנכון לחזור ואת לא רוצה לפספס את ההזדמנות ואת רוצה לברר את מקומו בעניין, הייתי עושה את הבירור דרך צד שלישי ולא ישירות, ומכינה את עצמי ביני לביני לכל תשובה שתגיע. מקום שמחזיק את האמירה שאני לא מוותרת לחלוטין על האפשרות אבל גם לא מצפה ליותר מדי.
אם הקשר צריך להיות, הוא יהיה.

והרבה תפילות לבהירות הדעת, השכל, הלב והדרך.

אני בהחלט אשב ואחשוב עוד
למרות שאני כבר מתפוצצת ממחשבות חח

לפחות לכמה ימים.
קחי את הזמן ותניחי למחשבות, מניסיון, גם אם יש הרגשה שצריך לרוץ ואם לא נפספס דברים, זה אשליה.

הכל מדוייק בחיים.
תנשמי, תקשיבי לך ולמה שאת רוצה כרגע.
וממה שנשמע זה שקט.

את תפני לך מרחב של שקט, מנוחה ושלוות נפש.
השאלות שם את קראת אותן, פשוט תני לעצמך לענות עליהן מבפנים, לא מהראש ולא מהרגש.

פשוט תשובה של מה נכון.

שתהיה לך שבת שלום ומבורך!

בעצמי ניסיתי פעם והצליח.
( ופעם אחרת לא)

אם אני חתכתי מה ההגיון לחזור...

 

תמיד אפשר לבקש הזדמנות שניה

הוא שעשית חושבים מחדש והבנת שעשית טעות ורוצה לנסות שוב

ובאותה מידה אני יכול לבקש מהצד השני לעשות חושבים מחדש.

 

ההנחה שבשאלה היתה שרק אם אני חתכתי יש הגיון לחזור

לא שאין בזה היגיון, אלא *פחות* היגיון

כל עוד הצד השני לא ביקש מפורשות לא ליצור שוב קשר, לגיטימי לחלוטין לנסות ולהציע שוב, בצורה מכובדת ובאפיק שנראה לך הכי נכון.

זה כן נשמע קשה לביצוע..אנחנו בני אדם, והחששות והדאגות, והפחד והקושי הנתפסים- שגדול מהפחד והקושי האמיתיים בלבצע- מקשים מאד.

ונשמע שעברת(ם) הרבה טלטלות, וזה באמת קשה מאד..
מקווה שה' יגלגל עבורכם מה שטוב בשבילכם,
ואם זה משהו שאת רוצה לנסות ואת מאמינה בו- אל תוותרי לעצמך על ההזדמנות לנסות, ולו רק כדי לדעת שניסית- בתסריט הכי פחות אופטימי..גם אם הוא לא ירצה, זה יכאב, מאד מאד מאד..אבל בסוף זה יאפשר לך להשתחרר ממנו, ולהרפא אט אט..
המקום ימלא חסרונך במהרה ובלב שמח🌱

תודה רבה רבה!
שבת שלום לכולם!

והם סבבה

אני אנסה בע"ה
אולי עוד כמה ימים כדי להיות בטוחה
אבל בדוק הוא תפוס.. חח
בטוח אחרי שאני אתפוס אומץ, יהיה משהו..
אי אי אי החיים החיים

אבל בהצלחה!!! שמח שעזרתי

סתם
תודה!

את היכולת לסרב בלי להפעיל לחץ לא מתון..
אני מניחה שבנות בדרך כלל לא עושות את זה ..
חוץ מזה אפשרי.
תבדקי שהרצון לחזור לא בא מריק כתוצאה מהלבד ושהסיבות לפרידה השתנו.
בהצלחה אחות.

ועם תשובות אמיתיות, מה יחזיר אתכם בלי ששוב מה שהפריד - יחזור?

אני מכירה זוגות כאלו.
ברור שזה קיים.
זה רק דורש חזרה בחכמה

ולא רק כדי לנסות ונראה...

והפעם השלישית הכריעה לנצח.

היינו חייבים את ההלוך ושוב הזה כדי להבין סופית שזה לא שייך.

שהצד השני מעוניין לנסות שוב, עוד יותר ממך... אבל אין אומץ לנסות.

 

בהצלחה!

לא לי, אבל לחברה שלי..
הבחורה חתכה אותו והוא ביקש לחזור.
היא הסכימה ואז חתכה אותו שוב.
הוא התקשר להציע לה את חבר שלו,
והשחיל שהיה מציע את עצמו אם היה שייך..
מפה לשם היא הסכימה להיפגש איתו שוב
והיום הם נשואים +

אל תוותר! במקרה הכי גרוע היא תגיד לא, ויהיה קצת לא נעים.
במקרה הכי טוב...

קיצור- שווה לנסות!
בהצלחה!

חתכת אמביציה יש לבחור, וזה סיפור קצה ממש. לרוב מבקשים שוב וחוטפים כאפה

צריך לשים לב שזה לא יכנס לגדר הטרדה

נשמע שזה לא הבחור הראשון שאת יוצאת לכן לא כזה מובן לי למה את עושה מזה עניין

תתקשרי ותורידי את מעליך.. מה יש לך להפסיד

את חושבת שאת מחוייבת לנורמות חברתיות שגורמות לך להרגיש לא בנוח? לי זה נשמע ממש חבל.

 

בדרך כלל לא הייתי ממליץ להפרד בהודעה (ממש בלי קשר למקרה הזה)

 

נ.ב 

 

מה מביך בדיוק? זה שאת חושבת שזה לא מתאים?

זה לא מבחן שאת נותנת לו ציון בסוף. לא מתאים וזהו. אם אין שום דבר שיפוטי אין שום דבר מביך.

זה הבחור הראשון שאני מתנהלת מולו ישירות בשלב המוקדם של הקשר. (למי שעוד לא הבין, אני חרדית ומקובל אצלנו להתנהל דרך שדכן עד לשלב ממש מתקדם. יש בזה הרבה הקלה בסיטואציות כאלה שצריך לחתוך, אבל חסרונות אחרים. לא חשוב כרגע).

ולא להיפרד בהודעה- זה אני מקבלת במקרים של קשר משמעותי.

אבל במקרים כמו זה? למה לי להביך תצמי? 

אוף,

ומה אני אמורה לומר לו?

היה נחמד ואני חושבת שלא מתאים? בלי לפרט? 

זכרתי שאת חרדית אבל לא ידעתי בדיוק איך זה עובד לפרטי פרטים. חשבתי שאתם מתנהלים מול הבחור עצמו..

 

כן. היה נחמד היה היה כיף, הכל טוב. אבל הרגשתי שלא כדאי להמשיך עוד פגישה משהו קשור. לאחל יפה בהצלחה.

מי שבדתל כבר רגיל לעשות את זה...

 

לגבי הודעה - אם את מעריכה את הרצון הטוב של הבחור (מה שלא נשמע במקרה הזה), לא הייתי ממליץ, זה אקט לא מכבד.

משהו טרח נפגש איתך, תראי לו לפחות את מוקירה את המאמץ שלו. אחרת זה נשמע די מזלזל.

המים שלך לא מתאימים לנהר שלי.

אתה מבין, לעתים בחיים, יש תקע.. ויש שקע, אבל אין חשמל. 

את זה אל תגידי.

 

 

אבל יכולה לנסות את זה

חשבתי על הדברים ועל ההתפתחות של הקשר

ונראה לי שאני צריכה לקחת קצת זמן לעצמי. אני מרגישה לאחרונה שקצת לא מאופסת ובא לי שאם זה יהיה זה, להיות בפוקוס מלא.

ומרגיש לי שאני קצת מתפזרת. 

אם תהיה התפתחות חיובית אני אעדכן- לומר רק במידה והוא דורש עדכון.

 

עד כאן.

 

אגב, אל תמהרי לפסול, אם זה מהסיבה שציינת. 

עינייך הרואות כמה קשה ומייסר למצוא.

וזה גם ממש נכון.

אני אחרי קשר משמעותי,

שהיה הפוך לחלוטין מהקשר הזה ואני עסוקה בהשוואה בלתי נמנעת שלא מאפשרת לי לבחון באמת.

(למרות שתכלס, עבדתית, הבחור נורא שקוע בעצמו. דיבר על עצמו בלי סוף כל הפגישה. והתעניין במינימום. נראה לי שגם אם היה מולו בוט ולא בן אדם הוא היה ממשיך לדבר...)

תגידי לו בסופו של דבר את המילה "לא". לא צריך לבלבל ת'מוח, ליצור ציפיות. זה יכול לעשות לבנאדם לא טוב.

למה למרוח? זה לא יפה.

זה עניין של לומר את הדברים המקובלים בצורה כזו שהצד השני לא ישרט וירגיש מושפל.

זה לעשות דברים בשלבים בכדי לרכך את המכה, 

לתת לו להבין בצורה סופר נחמדה. 

 

"It's not you, it's me and all that other bullshit"

כל אחד רוצה לדעת את ה'לא'. אף אחד לא אוהב להרגיש ב'ערפל'.

אפשר לחשוב, פגשת משהי שלוש פעמים ותגיד לך שזה לא מתאים... מה כבר קרה?? חחח זה מצחיק לחשוב על זה.

איזה פגיעה, מי ישמע..

אני מבולבלת לגמרי.

בא לי ממש לחתוך לו וכבר מפחדת כי מי יודע מה מחכה לי.........

כמה צאנס אתם נותנים במקרים של חוסר תקשורת?

כאילו יש מצב שאם נמשיך עוד מלאאאא משהו יתפתח

אבל מאיפה אמורה להיות לי מוטיבציה לזה??

אחד - כמובן שאף ניק או משהו אחר יחליט בשבילך.

שתיים - אם אין לך מוטיבציה, את חושבת שאת צריכה להמציא אותה?! נשמע לי לא הגיוני.

מוזר לי שאת שואלת, כי זה ממש לא פעם ראשונה שלך. זה מקרה כ"כ ייחודי? 

תפעלי בשיקול הדעת הרגיל שלך.

בהצלחה.

אולי באמת פעם ראשונה להתנהל מול הבחור זה עושה את זה שונה. זה מוסיף את התחושה "איך זה יקבל אצל השני" שאסור שזה יהיה שיקול מבחינתך.

אינסוף שאלות שתלויות בזמן, מקום,סיטואציה,אדם..

אם יש אינטליגנציה רגשית סבירה אמורים להרגיש מה מתאים לשאול ומה לא ואיך.
בהצלחה לך.

אבל את זה אני יודע לבד...

 

דא עקא, שראיתי כאן כמה וכמה פעמים שהיה פער בין הבנים לבנות בנושא, ולכן אני מחפש דוגמאות קונקרטיות. משני הצדדים.

לכתוב שאלות מסויימות כי כאמור הכל תלוי בזמן חברה מקום וסיטואציה,
חלק מהדברים שהבנות כתבו לא לשאול לדעתי כן שייך לשאול אבל מה שעושה את ההבדל זה ההקשר הכללי הסיטואציה והתיזמון.
צריך להרגיש מתי מתאים לשאול ומתי לא.
בגדול צריך להזהר יותר עם דברים רגישים- שאלות אישיות וחודרות לפרטיות, כואבות, שאלות בנושא שהצינעה יפה לו,שאלות בנוגע למראה חיצוני,שאלות מביכות וכו

יש עניין של תזמון ומה שייך לשאול באותה סיטואציה ספציפית.

(ואם יש נושא שאומרים לא לשאול עליו, זה על קשרים קודמים)

מפתיע...

בשאלות חודרניות שלא רלוונטיות

ובעיקר על עניין נפילות בשמירת העיניים/שמירת נגיעה - גם לבנים וגם לבנות

החלטות שעשה בחיים וכאלה...

כדאי מאוד להתקרב לאט לאט...

אם את מתקרב לאט מידי זה לא כזה נורא אבל להתקדם מהר מידי זה יכול להפיל את העסק.

מה המהירות - רואים לפי שאיך הצד השני זורם איתך. צריך להרגיש אותו,  מה הוא רוצה.

בדייטים ראשונים הכוונה

שידכתי לה בחור שיצאתי איתו וחברה שלי כנראה שאלה אותו המון שאלות על המשכורת שלו,הוא עבד בעבודה מכניסה.
אחר כך הוא התקשר להתלונן אצלי.
יש גם בנות חסרות טאקט.

יצא לי שדאלו אותי שאלה שממש לא הרגישה לי בנח, למרות שהצד השני הוסיף "את לא חייבת לענות. ממש לא חייבת. מה שנח לך.." אבל זה היה לגמרי ממנו והלאה.
ואני בטוחה שאם היה שואל את זה כמה ימים/ שבועות אחרי- היה לי הרבה יותר נח וכיף לענות על השאלה שלו.

להסביר?

לדוג' ברמה הדתית והתורנית, יש מה שאני חושב שהוא האידיאל והנכון, ואני לא שם, אז איך אני יכול לדוגמא לחפש מישהי באותה רמה, או שת(רצה לה)חמיר באותם דברים..

כשבתכלס אני לא שם.
ובספק אם אהיה

 לחפש מישהי באותה רמה, או שת(רצה לה)חמיר באותם דברים

נראה לי שכן, אבל לא סגור..

נראה לי שזאת אחת השאלות החשובות, והיא באמת יוצרת (אצלי בכל אופן) הרבה תסכולים וכאב..
מקווה ומאמינה שיענו לך כאן הרבה תשובות ממש טובות ומחזקות בעז"ה.

מקווה שאוכל למצוא זמן לענות בהמשך

אשמח

כולנו כל הזמן בצמיחה, התחדשות והתפתחות
גם אחרי שמתחתנים, עדיין יש תמיד לאן להתקדם
אף אחד לא מושלם אף פעם,
כולנו בדרך

ברור אני יודע ב"ה
לפעמים אבל זה מרגיש לי מוגזם.
כ

אבל אכתוב פנינה חכמה שאמר חכם סיני עתיק (שכנראה לא אמר אותה כי לא ידע גימטריה של עברית):

הפער בין הרצוי למצוי הוא כסף

 

אהבתי מאוד

יש משהו טוב שיש כל החיים פער בין המצוי לרצוי - זה דוחף אותנו להתקדמות.

לא צריכה להעסיק אותנו השאלה - מה נעשה כדי שכל הזמן נהיה ברצוי, כי זה לא יקרה בחיים.

מה שכן - האם אנחנו בהתקדמות? אם בנאדם בתהליך של התקדמות כל הזמן אז הוא יהיה שלם עם עצמו.

אם בנאדם מרגיש 'תקוע' ולא מתקדם אז כדאי לו לראות באופן אישי מה תוקע אותו.

משתפת בתובנות שאני אספתי במהלך הדרך..
הפער בין המצוי לרצוי קיים כמעט תמיד, כי הקב"ה ברא אותנו חסרים, הוא ברא אותנו אנשים משתלמים. לכן הסוד הוא מה *היחס* שלנו לדבר.
לרוב מה שנכנס בפער הזה (בין המצוי לרצוי) זו הביקורתיות. נעים מאוד. מחלת הדור.
אותה ביקורתיות מובילה לשני סוגי ייאוש- ייאוש מעצמי, או ייאוש מהאידיאל.
מה האלטרנטיבה ?
זו שאלת החיים. אבל בגדול חמלה.
לא חמלה של פשרנות. אלא הבנה אמתית והכלה של איפה שאני נמצא/ת בחיים כרגע, ובמקביל הצבת יעד (או אידיאל, איך שלא תכנה את זה) ואז במקום להתייאש מהפער אני מבינ/ה אותו ובונה בהתאם לזה סולם מהמקום שלי לאידיאל.
עוד משו שלמדתי לאחרונה זה שהשאיפה הגבוה שלך אומרת עליך *המוןן* !! זה הפנים שלך !
הרב שלי תמיד מביא משל חמוד על מישהו שרץ מרתונים ופעם אחת הוא שבר את השיא שלו והגיע נגיד ל-5 דקות. אז עכשיו השיא החדש שלו זה 5 דק', למה ? סתם ככה הוא לא רץ כל יום ב-5 דק'. אלא שזה הפוטנציאל שלו, זה הקצה שהוא יכול להגיע אליו, ע"כ הוא שייך לדבר. אם הוא באמת יגיע לשם כל פעם זה תלוי במזג אוויר/אם הוא מרגיש טוב באותו היום וכו'.
אני חושבת שככה זה גם בנוגע לאידיאל הרצוי. נכון, עוד לא הגעת לאידיאל, אבל עצם הרצון מעיד על השייכות שלך לדבר. אם לא היית שייך לזה כנראה לא היית רוצה.

ונקודה אחרונה-
איפה שאתה נמצא זה לא כלום. האמת לא נמצאת רק בסוף, אלא היא קיימת בכל מדרגה ומדרגה. הקב"ה לא ברא עולם דיכוטומי - או שאתה טוב, או שאתה רע. אלא יש סקלה שלמה. מה שאומר שאיפה שאתה זה לא 100 אחוז של רע. לפעמים אנחנו נוטים לחשוב ככה בגלל שאנחנו כל כך רוצים ומאמינים באידיאל הסופי. איפה שאתה זה טוב, איפה שאתה תהיה עוד 5 דקות זה טוב יותר.
אלוקים ברא את האדם ישר.

בעיקר ענית על השאלה הראשונה, של איך חיים עם זה.
לצערי אני נמצא מידי פעם במקום של תסכול, והידיעה החיצונית של הדברים לא מצליחה לעזור לי.

בתכלס כיוונתי יותר לשאלות הבאות, של איך אם בכלל יוצאים לחפש מישהי כשיש פער גדול ביני לבין עצמי..

השאלה הראשונה לדעתי היא מפתח לשאר השאלות..
"איך אם בכלל יוצאים לחפש מישהי כשיש פער גדול ביני לבין עצמי"

זה הקטע- ש*הפער תמיד קיים*.
ושכשאנחנו לא מצליח להכיל את הפער אז הוא בולע אותנו. אבל אם מכילים אותו, ומבינים שזה חלק מהחיים. (ויותר מזה-זה גם חלק ממה ש-ה' דורש מאיתנו !) אז כל השאלות האחרות שכתבת ממילא נפתרות. בעיני לפחות.

אני יכולה לנסות לשכנע אותך שכלית עד מחר, אבל כמו שכתבת - בסוף הידיעה החיצונית לא תעזור. המפתח הוא פשוט בלאהוב את עצמך כמו שאתה כרגע. (ולא ! זו לא אמירה פשרנית !!! האהבה מובילה לאמון בעצמי מה שמוביל להתקדמות. ולא להיפך.) הלוואי שתאמין, שאם ה' מחיה אותך עכשיו הרגע אז הוא כנראה מאמין בך והוא כנראה יודע מה הוא עושה.
ותאכלס, אם הקב"ה מאמין בי אז מי אני שלא אאמין בעצמי ?

שאני אוהב את עצמי עכשיו, ואני יודע שיש עוד דרך.
איך ניגשים עם זה הלאה?
כי אני ארצה מישהי שרוצה מישהו כמו האידיאל שאני מציב לעצמי..
ולמה שהיא תרצה?

תכוון אותי יותר אם הבנתי אותך לא נכון..
אתה שואל למה שהיא תרצה מישהו שלא נמצא כבר באידיאל ?

בסוף בונים בית על עקרונות ואמונות משותפים, אבל צריך פשוט להבין שכולנו בדרך לשם. אז יכול להיות שיש בנות מסויימות שלא יתאים להן להשתלב בשלב של התהליך שאתה נמצא בו. סבבה, ככה אתה יודע שהן כנראה לא מתאימות לך. אבל צריך להבין שכולנו בדרך, וכנראה אף אחד עוד לא נמצא בקצה של הסולם.

כל מיני דברים

ובאמת לא יכולה להיפגש.
אבל התכוונתי יותר ממקום של ''הקשר הזה לא ברור, איזה כייף שיש קורונה שתגרום להחליט מה עושים איתו"

יותר מדי זמן לחשוב ולהתלבט

אישית, לקשר לא ברור הייתי הולך על קורונה הבירה. שניים שלושה ארגזים

ואתה שואל את עצמך- מה הקשר?! (:

זו פעולת הסחה. לעתים, מרוב שהחיים שלך ברורים, הכל תקוע. 

הרפו ודעו. וסעו. ותהנו.

וזה עובר לרב אחרי שמתרגלים לאדם החדש שמולך.

אני לא מרגישה שהוא נבוך ממני אבל יתכן שאת צודקת.

אבל אם את מרגישה שזה משהו חריג תבדקי יותר לעומק...

החח, זאת הבעיה.

זה היה הקונספט של התגובה..
אני לא מפגר

בגיל 23 זה עוד רלוונטי לשאול באיזו ישיבה היית, אבל בחור בן 28 למשל שכבר סיים תואר ראשון... פחות.
במקרה שלו, הרבה יותר רלוונטי מה שהוא עושה וחושב היום, ולא איזו בחירה הוא עשה לפני 10 שנים.

שיותר מעיד על בנאדם לאן הוא לוקח את חייו אחרי הישיבה מאשר באיזה ישיבה או מסלול הוא בחר ללמוד
לענד..

אנשים משתנים...
ולעיתים המוסד שהבחור למד בו בעבר לא מצייג אותו כיום,וגם לא בכללי אפילו בזמנו. אני יכולה להגיד על עצמי שאני לא מייצגת את המוסד שלי עם כל ההערכה ואהבה שלי אליו,כי אני די חריגה שם אם אפשר להגיד את זה ככה.ככה שבאמת כואב לי לשמוע שפוסלים על מוסד תיכוני (לא קשור אליך..)ושהוא בעל משקל כה גדול,כי זה באמת לא מייצג תמיד.

אחרי זה כבר לא רלוונטי

יצא לי לנסות לשדך זוג לאחרונה בני 21 ככה ואפילו לא שאלו על מוסד תיכוני בבירור...

ברור שמבחינה דתית,אז מאיזה עוד בחינה אפשר?חחח
לא עכשיו חריגה במובן מוזר,אלא נחשבת יותר דוסית מרוב האולפנה(השתמשתי במילה נחשבת כי אף אחד לא יודע מי ומה) דווקא הכי מעריכים את זה בעולם,וזה מאוד כיף.

וכיף לשמוע שלא שואלים על מוסד,כי זה מאוד סטיגמתי העניין הזה.

היי
אז קיבלתי הצעה מחברה מהשכונה על בחור מסוים.
עשיתי קצת חיפוש וגיליתי שהוא מסתכל על תמונות של נשים בפייסבוק, בודק את אורך השרוול שלהן, בוחן היטב מה הן מכסות וכמה הבד נצמד.
זה ערער את מה שחשבתי על מצבו הדתי של הבחור...

אין כאן ביקורת כלפיך, רק חשוב לשים לב שלא תמיד אפשר לשפוט אנשים לפי מעשה אחד, תמונה אחת, דייט אחד וכו'.


נ.ב.
אני עם חולצה בהירה היום, בבקשה לא לזרוק עגבניות.

נשמע לי סתם חבל לעשות מזה עניין.

נשמע לי יותר אמין להקשיב למה ששמעת (אם אתה סומך על מי ששמעת ממנו) מאשר לפרשנות שלך לגבי מה שראית.

יש הרבה שיגידו "היא מאד צנועה ויראת שמים" לפי הסטנדרטים שלהם. אז תגיד מה הסטנדרטים שלך, ותבדקו שאתם מאופסים

לפעמים יש כמה אנשים עם אותו שם

אם אתה מוכן לחיות בצמצום, לה יש יותר כסף להוציא על שמלה חדשה לכבוד שבת ראש חודש.

 

רמת החיים שאתה מוכן לחיות בה לא צריכה להכריח אותה לחיות באותה רמת חיים.

 

אם השאלה שלך לא קשורה לרמת החיים שלך אלא באופן כללי - הרי שאלו את זה הרבה. אתה פשוט במצב *טוב יותר* כי בשביל עצמך אתה לא צריך להוציא.

לרןב אישה שבוחרת בחיי אברכות יודעת שהם כוללים צמצום מסויים ביחס לרמת החיים הכללית, בטח שבשנים הראשונות.

עקרונית רוב הזוגות הצעירים חיים ברמת חיים נמוכה יותר מזו שהייתה בבית הוריהם. זוג סטודנטים שמשלם שכ"ל [גם אם ההורים עוזרים במימון התואר] יצטמצם. והסיכוי שהתפריט שלהם יכלול גבנ"צ או בשר משובח לא גדול יותר מהסיכוי של משפחת אברך.

 

מכירה בנות שאמנם לא יקנו בגדים יד 2 אבל בשמחה יקחו מחברות/משפחה... שקונות בגדי שבת/חג לפני הרגלים ובהרגלי הצריכה שלהן לא קרובות לבזבזנות (אולי לא ביחס לבנים עם 2 זוגות מכנסיים וחמש חולצות..) הן תבחרנה בתזונה בריאה קצת יותר מלחם וחמאה אבל לא ישתגעו יותר מדיי (ממש בולט בדירות שירות.. יש את הבנות שיורדות לעיר כל יומיים ואת אלה שיזמינו פיצה כל ר"ח שלישי..)

 

לענ"ד ההצעה שלך שתחיה "על כמה שפחות כסף" לא כ"כ מתאימה.. נשמע כאילו "חיים ליד" ולא יחד. 

חושבת שכמו שהתורה שהאיש לומד היא של שני בני הזוג (לא סותר התפתחות רוחנית אישית של האישה כמובן..) כך גם המשכורת שהאישה מכניסה היא של שניהם. 

כמו תמיד המפתח הוא הידברות ,כדאי לברר את היחס לרמת החיים בדייטים מתקדמים (מאמינה שעד אז קולטים צורה כללית פחות או יותר אבל כדאי לעשות תיאום ציפיות..)

 

לא מתאים לכולם אבל יודעת על זוג שכשהתחתנו ידע שאשתו מגיעה מבית קצת יותר בורגני והחליטו יחד שהיא תהיה אחראית על הכסף.. לאור הבנתה את המצב הכלכלי שלהם היא החליטה כמה מתאים שיוציאו על מותרות.

כשאתה חי לעצמך בלבד, אתה באמת יכול לחיות מסכום מאוד מאוד נמוך. ב-300 ש"ח בשבוע אתה יכול לקנות לעצמך אוכל טעים ומשביע, נסיעות בתחבורה ציבורית, חשבון סלולר וכו', ואפילו ישארו לך כמה שקלים לחיסכון.

 

לעומת זאת, כשאתה נשוי אתה צריך לחשוב גם על שכר דירה/משכנתא (כמה אלפי שקלים, תלוי באיכות הדירה ובמיקומה), ארנונה (כמה מאות ש"ח לחודש), חשמל, מים, ארוחות גדולות יותר (במיוחד בשבתות), ועוד כל מיני הוצאות שאי אפשר להימנע מהן.

 

אחרי שמגיעים הילדים - החגיגה רק גדלה. לפחות 1,000 ש"ח למעון אם זה מעון תמ"ת ועד אלפי שקלים למעון פרטי, עוד אוכל, בגדים, לפעמים אחרי שמגיעים הילדים כבר נהיה סיוט לנסוע בתחבורה ציבורית אז קונים רכב... כשהילד גדל אז צריך להוסיף גם חוגים, צהרון... לכל זה צריך להוסיף גם הוצאות לא צפויות (למשל תרופות או טיפולים רפואיים שחייבים לעשות). בקיצור - בור בלי תחתית. 

 

כשאתה כותב "אין לי בעיה לחיות בצמצום", אתה מתכוון שהילד שלך יהיה היחיד בגן שלא הולך לאף חוג אחר הצהריים? שאם חלילה אתה או אשתך תצטרכו טיפול שיניים יקר, אתם תדחו את זה לעוד 10 שנים ובזמן הזה תסבלו? אתה מבין, זה הרבה הרבה מעבר ל"בגדים יד 2". ברגע שיש לך ילדים, אתה האחראי לדאוג לכל מחסורם.

 

אני לא בא להגיד שאי אפשר לחיות בצמצום ולהיות מאושר. אנחנו חיינו במשך שנתיים ממשכורת משותפת של 3,000 ש"ח, וברוב הזמן גם היה לנו ילד קטן. זה קשה מאוד אבל אפשרי (האמת היא שגם קיבלנו הרבה עזרה מההורים). למרות שאז לא התלוננו אפילו פעם אחת, היום אני לא מסוגל בשום פנים ואופן לחזור לרמת החיים הזאת (בעיקר לקטע של תחבורה ציבורית ותזונה מאוד מאוד בסיסית). 

 

אני כן רוצה שתבין שכסף זו לא מילה גסה, והצרכים הכלכליים של זוג שונים מהצרכים של רווק, והצרכים הכלכליים כשיש ילדים הם תובעניים הרבה יותר.

בקשר לילד - כן, לדעתי זה בסדר שהוא יהיה היחיד בגן שלא הולך לאף חוג. שמע, אני גדלתי להורים במצב כלכלי אחלה בלי הרבה אחים. איזה חוגים שרציתי. חופשה פעם-פעמיים כל שנה, 2 מכוניות, בית די גדול. והאמת? זה לא עשה את הילדות שלי מאושרת יותר. אני חושב שלילד החרדי הממוצע, שמשחק כל היום בחוץ בלי חוגים וכו' הייתה ילדות הרבה יותר כיפית ממני (ופגשתי לא מעט חברה שגדלו במצב כלכלי לא טוב והייתה להם ילדות שמחה). בני דודים שלי, שאביהם ר"מ בישיבה באזור יקר ואמם מורה, ישנו 3 ילדים על 2 מיטות. והאמת? הילדות שלהם הייתה סבבה לגמרי.

מה שחשוב בילדות זה לא הדברים החיצוניים.

ודאי שכסף זו לא מילה גסה, אני לא מתנגד עקרונית לרצון לרמת חיים טובה למי שזה חשוב לו. לי פשוט זה לא ככ קריטי.

הוצאות בלתי צפויות (טיפול שיניים אנאעארף) נכון שזו בעיה. אני אגב באמת שומר על בריאות שיניים טובה בין השאר כי זה עסק יקר נורא...

א. כמובן שהבאתי רק אנקדוטות, כדי להדגים את זה שחיי משפחה הם חיים יקרים. גם אם אתה לא מתחבר לדוגמאות שכתבתי, עדיין יש הוצאות נוספות על ילדים.

 

ב. אני לא אומר שצריך לתת לילד כל דבר, רק בגלל שיש את זה לכל החברים שלו. 

 

ג. עם זאת, חוגים הם לא רק דרך להעביר שעה בכיף, אלא הם תורמים המון להתפתחות של הילד (חוגי ספורט למיניהם תורמים לבריאות בכלל ולכושר בפרט, מחזקים את הביטחון העצמי, משפרים את היציבה, את יכולת הריכוז, תורמים לכישורים החברתיים ועוד ועוד).

הילד שלי נמצא בשחייה טיפולית, בהמלצת רופא התפתחות שמלווה אותנו, בגלל כל מיני קשיים שיש לו. קשה להסביר במילים כמה החוג הזה תורם לו ומפתח אותו.

 

ד. אני לא אומר שחובה לרשום לחוג. שום דבר הוא לא חובה. אבל ילד ששומע "לא" ועוד "לא", שוב ושוב ושוב, והוא רואה איך כל החברים שלו מקבלים - יכול לפתח בעיות מאוד קשות, שילוו אותו במשך עשורים, גם בתור אדם מבוגר. 

 

ה. כאדם שחי בבית מבוסס מאוד, אין לך שום יכולת לכתוב "זה לא עשה את הילדות שלי מאושרת יותר". אתה לא מכיר את עצמך בלי חוגים ובלי טיולים, אתה לא מכיר את עצמך צריך לבחור באיזה יום השבוע מתחשק לך לאכול בשר, אתה לא מכיר את ההורים שלך מתלבטים אם לקנות את התרופה הזאת או שחבל על הכסף כי בסוף הגוף מבריא את עצמו. אני מניח שאם תשאל ילדים בבתים עניים, האם תוספת שכר להורים שלהם הייתה עוזרת להם להיות מאושרים יותר, רובם המוחלט יענה לך שכן.

 

איך סעיפים ב' ו-ד' מסתדרים זה עם זה? כמו בכל דבר בחיים, איזון. לא צריך לתת לילד כל דבר שהוא מבקש, וגם לא למנוע ממנו כל דבר.

 

 

בסופו של דבר, אני חוזר על מה שכתבתי קודם:

אין כל רע ברמת חיים נמוכה, ובאמת אפשר להיות מאושר גם עם משכורת נמוכה מאוד.

 

רק רציתי שתדע שני דברים:

א. גם בשביל רמת חיים נמוכה צריך הכנסה סבירה, והסכום שממנו אתה יכול לחיות היום לא יספיק לך בשביל לכלכל משפחה שלמה.

ב. רמת חיים נמוכה של משפחה פירושה לוותר על הרבה מאוד דברים, בגדים זה החלק הקל.

 

הסכום שאני חי ממנו היום לא יספיק, ברור שיש הוצאות על ילדים וכו' וזה הרבה ... אבל בסדר, מדובר על קצת יותר (אברכות+קצת עבודת צד נניח+משכורת הוראה נניח של האשה).

אני חושב שהילד ששומע "לא" ושוב "לא" זה יקרה בעיקר במקומות שהוא חי בהפרש גדול מרמת החיים של הסביבה שלו. ילד חרדי לא רואה את עצמו "עני" ביחס לחבריו כי כולם כמוהו. בני דודיי החרדלניקים גדלו עם חברים שרובם כמוהם פלוס מינוס (או שלפחות הרבה כמוהם) ולכן לא היו להם ציפיות מיוחדות. 

איך אני אומר את זה למרות שגדלתי במשפחה מבוססת? קודם כל כי שוב, יש לי אנשים אחרים להשוואה. ושנית, כשאני מסתכל על הזכרונות הטובים שלי אחורה והדברים שבגללם אני כמו שאני היום - רובם לא היו דברים שקשורים לכסף. יותר קשורים ליחס מההורים, לחברים. אבא שלי חוזר כל יום מהעבודה כשכבר חושך, לומד דף יומי, מעביר את שיעור הדף היומי, ערבית ואז מתפנה לעיסוקיו בסביבות 22:00 במקרה הטוב. ואני זוכר מהילדות את הפעמים שאבא שלי מצא זמן לשחק איתי יותר טוב מכל חוג.

הכל שאלה של ציפיות. הילדים השמחים ביותר שפגשתי היו ילדים למשפחה ענייה להחריד בעמונה (כשהייתה קיימת), שלא אכלה בשר במשך 15 שנה. כנראה תרופות הם קנו כשצריך, אבל נכון חסכו בהרבה דברים. הכל שאלה של ציפיות.

אז השאלה מה אני מונע ממנו ומה אני נותן לו. אני לא מונע ממנו "הכל". אבל אם הציפיות שלו לא גבוהות מלכתחילה הוא יידע להנות ממה שאני יכול להציע לו. כשההורים שלי היו ילדים, קולנוע/מסעדה היה דבר שעושים פעם בשנה. ואיך הם היו בהיי כשהפעם הזו הגיעה! הדברים האחרים, הקטנים יותר שעשו להם טוב במהלך השנה זה דברים כמו מסטיקים או לנצח במשחק קופסא.

שאני ממש ממש מבין אותך
ואני אישית איכשהוא יצא לי לחוות גם את הצד הזה וגם את הצד הזה.. ו.. אתה צודק!

זו נראה לי תפיסה טובה וגישה טובה לחיים ואני באמת חושב שאם המסקנה שלך זה להיות יותר עם הילדים שלך מאשר הן איתך זה מדהים!

(נקודה קטנה לסיוג, אחרי הכל, כן כדאי איזה חוסן כלכלי שיהיה לך.. ילד רואה 90% מהדברים החינוך או פשוט ש"זה המצב" אנחנו בתור המבוגרים יודעים שהרבה פעמים זה לא נכון.. וזה יותר מזה.. וזה יכול להשפיע גם על לחץ ברמה הנפשית אם אתה יודע שאתה בקושי סוגר כל חודש ואין מה לצמצם כי אתה חי ברמה הכי נמוכה בערך.. וגם כיתות משבר כללי כמו עכשיו בקורונה, או סתם 1001 סיבות נגיד רפואי כלשהו {לא חייב להיות שיניים} כדאי עד כדי צריך שיהיה לך "גב" לעצמך)

וגם לך תדע אם כשהם גדלו הם ירגישו חסכים. אולי כן.
לא אומרת שצריך להתפרע
אבל כן לפתוח פתח לפרנסה

אבל אם אני במצב שיש לי את המינימום ההכרחי כל החיים - כולל בלתמים - אני שמח. מצידי להגיע לקבר עם 0 שקל עגול. לא מינוס, לא פלוס. 0.

מכאן זה סוג של אנשים. יש אנשים שלא יכולים להיות שמחים ברמת חיים נמוכה, אז שבאמת יפעלו להעלות אותה. אני לא רואה בזה פסול. לא אישית זה לא מפריע ואם ילדיי יהיו ילדים שמחים ואני לא אהיה בחובות בשום שלב בחיים אז אני סבבה.

אבל אמירה כזו היא פשוט חוסר הבנה של איך הדברים עובדים...
"להגיע לקבר" עם 0 שח עגול, זה אומר שחישוב ההוצאות והכנסות שלך כל כך טרחני, כל כך מביא לחץ ומתי כל רגע, חישובים כל היום, לחיות על השקל
זה או שאתה אומר כאילו "הכל ה' " והולך לישון לא אכפת לך.. או שהמצב על הפנים..

כלכלה בסיסית לא עובדת ככה.

גם אם אתה במאזן של לדוגמה מכניס כל חודש 5000 מוציא 5000 אין מצב שאתה מסיים את החודש ב0 ומשם מקבל 5000 חדשים.

המצב צריך להיות
סוף חודש: 2000 תחילת חודש 7000 סוף חודש 2000
עדיין הוצאת 5000 אבל אתה לא על הקרניים
(אגב, עדיף אפילו 10,000- 15,000- 10,000)
זה חוסר אחריות לחיות על השקל
אם קורה לך משהו.. אין לך מאיפה..
חריגה הכי קטנה של 500 שקל כי הילד שבק משהו בבית ספר ואתה כבר מתחיל סאגה של מינוסים..

וזה ממש לא סותר חיים צנועים בסכום הכנסה קטן (כפי שהוסבר)

אמרתי 0 בסוף החיים. לכן אמרתי בפירוש כולל בלתמים. כלומר לא באתי לעשות פה חישוב מדוייק והכוונה שתמיד יהיה לי טיפה מרווח בשביל בלתמים וברור שלגמור כל חודש כל החיים ב0 זה לא אחראי. התכוונתי בכללי, להביע את הרעיון. גם אם אני אגמור עם 500 שקל זה בסדר.

לא לכל ילד עני הייתה ילדות טובה,וגם לצד השני-לא לכל ילד עשיר הייתה ילדות שמחה.
חד משמעית עניין של שמחה לא תלוי בכסף,אבל כסף=נוחות.
ובעיני אם 3 ילדים ישנים על 2 מיטות זה הגזמה.
לא כי לא נוח להם,כי זה דבר בסיסי שלכל ילד יהיה מיטה.
אני מסכימה שללכת למסעדה כל חודש איזה פעמיים זה אולי יחסית הרבה,אבל יש כאלה שזה מה שעושה להם טוב ומשחרר אותם,וזה הופך להם את הילדות לשמחה.
יחס של הורים וחום ואהבה כל ילד צריך,בן עשיר,בן עני,אבל ברור שיש דברים שכל ילד עני היה שמח לקבל וזה היה יכול להפוך לו את הילדות לדבר יותר חוויתי וכיף.
לא אומרת כל חודש מסעדה,או שלוש פעמים בשנה לצאת לחופשים(למרות שכיום,זה הנורמל) ,אבל יש דברים מינימלים פלוס שילד צריך לקבל,מעבר למיטה.
גם ילדים של אברכים הם לא צריכים להיות מסכנים,והם לא אמורים לסבול מרמה כלכלית שנובעת מזה אפילו אם להורים שלהם סבבה עם זה. אני כן בעד לצמצם הוצאות ולהוריד מהמותרות,אבל לא לחסוך על חשבון הילד.
יש לי משפחה שהם שמונה ילדים בבית של שלושה חדרים(כולל סלון)!!נראה לכם תקין?הבן הבכור שם בגיל ההתבגרות והוא פשוט לא בבית,הוא לא מסוגל.
הם באים אלינו או לדודים אחרים ומרגישים בנופש,כאילו סופסוף הם רואים משו יותר מרווח,אני רואה בזה בעיה מאוד גדולה. גם זה לא שיש לנו איזה וילה עם בריכה,בית פשוט לגמרי,זה רק מראה על איזה חסכים הם גדלים.
ואפילו אם בעלי בעז"ה יהיה אברך,לא רוצה שזה יגרום לחסכים בילדות של הילדים שלי,כי בשבילי הם כל העולם,אז אני לא רוצה שזה ישפיע עליהם לרעה.

ברור שהדברים החיצוניים פחות חשובים, אבל צריך להתחשב בחברה שבה אתה חי.
ילדה בגן שבו כולן באות עם סנדלים חדשות ויפות בתחילת הקיץ, והיא עם סנדלים במצב סביר, אבל עברו שלוש ילדות לפניה- קשה לי להאמין שהיא לא תקנא או תרגיש מבואסת.
ובגן זה עוד בסדר.
ככל שהילדים גדלים, הם מודעים יותר לסביבה ולנורמות. לא שחייבים ליישר קו עם הנורמות, ממש לא, אבל גם א''א לגרום לילד להרגיש מסכן ועני.

מבחינת החיצוניות... אני תמיד הלכתי עם בגדים שמינימום עברו אלי מאח שלי במקרה הטוב (במקרה הרע עברו כמה ידיים) ולא היה אכפת לי למרות שגדלתי באזור די אמיד.

עד כמה היא תהיה מוכנה להתפשר.
לרוב בנות לא יתפשרו על הכל,יש דברים שחשובים להן,כמו לבוש וכו,הן לדוגמא (אולי יש חריגות...) לא יקנו בגדים ביד שניה.
ככה שאל תבנה שתקבל אישה שמסתפקת עד כדי כך במועט.
מה שכן,יש נשים לא בזבזניות,אלא יחסית שקולות וחסכניות. אז אולי הן יקנו מותגים אבל רק בסוף עונה וכו.
חד משמעית להתחתן עם אברך זה להתפשר,אבל אני חושבת שזה שווה את זה,וכמובן שבדר"כ ההורים גם עוזרים,במיוחד אם זה אידיאל מבחינתם שהבן שלהם יהיה אברך או שהבת שלהם תתחתן עם אברך.

אם אתה בעז"ה רוצה להיות אברך רוב הסיכויים שהבת זוג תהיה מודעת לצורך לחסוך בכסף.
וצריך פשוט לשבת ולעשות תיאום ציפיות, על מה מוציאים וכמה לפי הכנסות והוצאות.

בקיצור מדברים מדברים ומדברים, מה חשוב לה ומה חשוב לך.. ומוצאים בסוף מה הדרך הנכונה לכם.

שדיברו על ההרגשה של הילדים החברה וכל זה,

אז "שמעו נא רבותי דיינים מומחים, הריני מוסר מודעה בפניכם" ש

כל שנות ילדותי אבי היה אברך, ו-כן, גם כשסביבי הסתובבו חבר'ה עם כסף, ותמיד בגדים חדשים וכו', מעולם, אבל מעולם, לא הרגשתי בעיה עם זה מבחינה רגשית, ברור ש"לא הייתי מתנגד גם" ואולי גם קצת קינאתי, אבל לא מעבר לזה.. לא חשבתי שאני או המשפחה שלי פחות טובה בגלל שאנחנו לא מלי'אנים, ממש לא., לא הרגשתי מסכן, או ביש מזל, הפוך, רק למדתי שאני לא צריך להיות "כמו כולם" ואין שום צורך "ליישר קו עם הנורמות", אנחנו מי שאנחנו, וטוב לנו ככה, וזהו. 

ואדרבא, אם מסבירים לילד, בנעימות, שאנחנו בוחאים לחיות ככה, לא כי אנחנו "עניים" ו"מסכנים" אלא כי זכינו, ו"אבא שלנו לומד תורה" וכמה אשרינו שאנחנו מקריבים למען התורה וכו' וכו', זה כ"כ פועל לטוב, אין חינוך יותר מוצלח מדוגמה אישית.

כמובן, שאם קורה והילד כן חוזר יום אחד עצבני ומתלונן ש"לכולם יש ולי אין" אז יהיה לא חכם להגיד לו "זה כי אבא לומד תורה" כי זה רק יצור אנטגוניזם, אבל בזמנים מוצלחים ורגועים, לשוחח על זה, ולהסביר בנעימות, כמה חשוב לנו התורה, וכמה זכינו שאבא הוא מאלו שמקדישים את חייהם לתורה, וכו'.

וגם - כנ"ל - זה מועיל לחזק את תחושת האינדבדואל שנשחקה מאוד בדור הזה, יותר מ"לא יקרה כלום" אם ילד יבין (שוב - זבנעימות ובשעת הכושר) שהוא לא צריך להיות כמו כולם, הוא יכול להיות גאה במה שהוא, ולא להסחף עם הזרם.

זה לא העניין של 'לא להיות כמו כולם'.
זה עניין שיש דברים בסיסים שכל ילד צריך לקבל בלי קשר למצב הכלכלי. לדוג:מיטה לילד זה דבר בסיסי ביותר!(סורי שאני נתפסת על הדוגמא הזו שהיא הביא...)
אשרייך שקיבלת את זה בצורה יפה,ויתכן שבאמת לא חסר לך כלום,אבל אני מכירה ילדים שכן חסר להם והם גדלים על חסכים למרות שהם גדלים עם מלא חום ואהבה,וזה מה שבעיני לא צריך לקרות.

בכוונה דיברתי על התגובות שדיברו על ההשוואה לילדים אחרים, זה שיש בסיס אלמנטרי זה ברור, אבל הוא הרבה הרבה פחות מהנורמות בחברה לפעמים.

 

סופסוף. יישר כוח

זאת הדרך היחידה להיות אנונימי בפורום..

 

 אי אפשר לתת את האפשרות הזאת ולחסום רק אם יהיה ניצול לרעה?

ואם את מעוניינת אפשר לפתוח עוד ניק. עניין של שניה

לק"י

אפשר להשאר מחובר אליו בדפדפן אחר וזהו.

 

כל המשתתפים כאן הם אנונימיים בהגדרה ( אם כי חשוב להזכיר גם שאין כזה דבר 100% אנונימיות ברשת) 

אנחנו מבינים ומודעים לכך שיש גם מימד של הכרות "ניק" גם אם לא מכירים את זהותו האמתית 

נוצרת אינטראקציה של הכרות בפורום 

 

ולכן מי שרוצה לשאול שאלה אישית יכול לפתוח פצל"ש/ יכול לשאול דרך המנהלים ,

אפשר להגיב מאיזה משתמש או כינוי שתרצו בתדירות שתרצו 

 

ההחלטה בגין ביטול האנונימי ו/או שימוש בניקים ציבוריים נעשתה לאחר שיקולים רבים ומחשבה לאורך השנים. 

והיא אינה הולכת להשתנות 

 

למי שחשוב להגיב תחת כינוי אחר, זה לוקח דקה או שתיים לפתוח פצל"ש

המשך גלישה מהנה ובטוחה בפורום