תראי, החיים קשים. אובייקטיבית.
השאלה היא רק איך אנחנו מתמודדים עם זה.
נקודת המבט שלנו על החיים יכולה לשנות לחלוטין את תפיסת העולם שלנו.
כן, אנחנו רווקים, ואנחנו יכולים לבחור להסתובב עם תווית מתמסכנת, להשתבלל, לא לרצות להשתתף בשמחות של אחרים שהצליחו להיחלץ מהמצב הזה. אבל האם זו נקודת המבט הנכונה על העולם?
אתחיל מהעניין של האמירות והמבטים:
אנשים חסרי טאקט יש בכל מקום. אפשר להסתגר בבית ולהחליט שלא יוצאים לשום מקום, כי אולי מישהו יגיד משהו שהוא לא במקום. אבל זו נראה לי דרך מאוד לא טובה לחיות את החיים.
ואעתיק את מה שכתבתי שם (אנשים חסרי טאקט יש בכל מקום - לקראת נישואין וזוגיות):
אנשים חסרי טאקט יש בכל מקום
אני מאמינה שרובם המוחלט מגיע ממניעים טובים (גם אם הם לא יודעים להוציא את זה החוצה כמו שצריך).
אם הם מרכלים עליי, אני מקווה שהם בעצם מנסים לחשוב אם להכיר לי את האחיין\שכן\בנדוד.
אני חושבת שזה דרך בשבילם להגיד שהם מכירים בחיסרון שלי, וזה לא נעים לשמוע, כי זה מסכם את ההוויה שלי כרווקה. אבל הי, חוץ מהיותי רווקה, אני עוד הרבה דברים נוספים.
אפשר לצאת מנקודת הנחה שבכל מקום בוחנים אותי.
בוחנים אותי כשאני בדייט.
בוחנים אותי כשאני בעבודה.
בוחנים אותי באוטובוס.
בקיצור, בכל מקום אנשים מסתכלים עליי, מתרשמים ממני, ומגבשים דיעה מסוימת, גם אם זה מישהו שעובר לידי ברחוב וכנראה לא אפגוש שוב בחיי.
ככה העולם עובד.
והשאלה היא מה אני עושה עם ההרגשה הזו.
באופן כללי אני מנסה לא להתעצבן. לזכור שהעולם לא נגדי. ומתפללת שהברכות שלהם יביאו לי מזור.
לגבי השאלות האחרות:
מקשרת לשרשור אחר שאולי יהיה רלוונטי: אח שלי מתחתן שבוע הבא 
- לקראת נישואין וזוגיות
ועוד ציטוט שלי:
תמיד יהיו אחרים שיתקדמו יותר ממני.
איך שאני רואה את זה, בכל תחום של החיים אפשר לצאת מנקודת הנחה שיהיו אנשים שיתקדמו ורק אני תקועה.
זה יכול להיות כבר בלימודים, בעבודה, בעבודת ה'.
אבל אני בוחרת למדוד את עצמי מול עצמי ולא מול אחרים, אז מה אכפת לי שהם מתקדמים? התקדמות שלהם לא באה על חשבוני.
אז אני חושבת שהסוד זה לעבוד על נקודת המבט שלי על העולם, ומתוך כך היות נוכחת במקום של שמחה לאחר.
(ומסכימה עם ^^ - לקראת נישואין וזוגיות)
