פורום הורות (עמוד 112)

כלומר, לא שהתחילה מחדש אלא שלא נגמלה - אין בעיה.

 

אבל אם זה "לאחרונה", בצירוף מה שכתבת עוד - כנראה יש עליה עומס רגשי. יתכן שמרגישה במצוקה מסויימת (למשל, יכול לקרות אחרי לידה של תינוק חדש. בעיות בגן. בבית).

 

קשה לדעת מכאן בלי נתונים.

 

התרופה הכוללת והראשונית, זה הרבה אהבה וחום ותשומת לב והתענינות, בחיבה. וזמנים שמקדישים רק לה. ולא ב"התניה" שקודם תעשה איזו הפגנה.... אלא סתם.

תנסי להוריד את המאבקים למינימום. תני לה הרבה חום ואהבה באופן כללי.

שימי לב לטון הדיבור שלך אליה - אוהב ונעים. לא עצבני, מתוסכל וקשוח. 

תצמצמי עד כמה שאפשר את כמות הדרישות שלך ממנה, את הדברים שאת לא מרשה לה. תני לה לבחור עד כמה שאפשר בדברים קטנים שזה לא כל כך משמעותי לך כמו למשל - מה את בוחרת לארוחת ערב - ביצה מקושקשת או ביצה קשה? רוצה להתקלח לפני האוכל או אחרי? דברים קטנים כאלה שיתנו לה הרגשה טובה שיש  לה קצת שליטה על החיים שלה. 

 מרביצה לאחותה - אני מבינה שזו אחות קטנה יותר, נכון? אז תזכרי שגם היא רוצה עדיין להיות קצת התינוקת של אמא, היא רק בת 3, אל תצפי ממנה להיות הגדולה רק בגלל שיש לה אחות קטנה יותר.

 

עוד דבר שעזור מאד - לשבח אותה בפני אחותה הקטנה(!). כן - גם אם אחותה בת שנה. לספר לקטנה - את יודעת איזה אחות חמודה וגדולה יש לך? את יודעת מה היא עשתה היום בגן? את יודעת איך היא עזרה היום לאמא? ככה, כל מה שעולה בדעתך. זה לא באמת משנה לקטנה אם את אומרת לה פוצי מוצי או מספרת לה על הגדולה. את נותנת לאחות הגדולה תחושת חשיבות, היא רואה שהיא לא איבדה את המקום שלה בלב של אמא לטובת אחותה הקטנה. זה ירגיע אותה. זה ייתן לה המון.

 

נושא הפספוסים הוא משני. הוא תוצאה של התסכול שלה. ככל שתצליחי בעז"ה להוריד לה את התסכול תוכלי לעבוד על הפספוסים. לא בדרך של ענישה. בדרך של לשבח ולהעצים כל הצלחה.

להגיד לה - מחר נספר לגננת איך עשית היום יפה בשירותים. אחרי כל הצלחה - להכין פתק לגננת ולשים בתיק למחר. זה גם יגביר לה את תחושת החשיבות.

 

בהצלחה

הם בודקים רק ויטמינים מסוימים ולא נותנים בדיקת ויטמינים מקיפה מנסיון...
לכן אני רוצה לתת פעם ב... ולא באופן יום יומי ככה שזה לא אמור להזיק...
ביררנו על זה כבר האמת אבל רצינו לדעת איזה סוג ילדים אוהבים לקחת...

תודה!!

ואת יכולה לבקש בדיקה מקיפה יותר לא?

ממש מתעקשים לתת רק ויטמינים מסוימים ויטמין די בי12 וברזל בעיקר

ולא בדיקה מקיפה גם לבעלי לא נתנו למרות שהוא ביקש כמה פעמים והייתה לו סיבה ממש ממש טובה
אז סתם ככה בטוח לא יתנו...

ואני מחפשת דווקא נוזלי ולגיל שנתיים ולא מוצאת משהו ככ
בינתיים הזמנתי מולטי ויטמין שזה כמו סוכריות כאלה למציצה מקווה שהוא ירצה
אבל ממש אשמח לדעת על כאלה נוזליים

ו

שתדעי שיש הרבה ויטמינים שאי אפשר לבדוק בבדיקת דם.אפילו ברזל, למשל, הבדיקה הרגילה של iron בדם היא לא מדד אמין.
בודקים במקום זה את הפריטין או הטרנספרין.

וכך לעוד ויטמינים, למדוד ישירות לפעמים חסר משמעות, ולא תמיד יש דרך נוספת למדוד.

דרך אגב רופא הילדים של הבת שלי אמר לא לתת ויטמינים סתם, שזה לא בריא. עוד לא החלטנו אם להקשיב לו.. והבת שלי אוכלת הרבה פחות טוב מהבן שלך..

ואם הוא חיוני, עירני, פעיל, ועם מצב רוח תקין, סביר להניח שלא חסר לו כלום.

 

נטיה לחסרים בויטמינים ומינרלים היא גנטית ומאוד אינדוידואלית, והיא גם מכתיבה את העדפות המזון.

אם הוא לא נמשך למתוק (וגם לא למלוח או מתובל מדי), סביר להניח שמצבו טוב מאוד.

 

מה שאפשר לעשות, ועדיף על תוסף מזון, מדי פעם - נגיד פעם בשבוע - לסחוט במסחטת מיצים חצי גזר עם שליש חב' פטרוזיליה, או לשלב עם כוסברה, סלק עלים וכד'.

זה יוצא סמיך מאוד, עם מרקם אפילו ג'לטיני כזה - לתת מיד בכפית.

 

ביצה הוא אוכל? אם כן, הוא די מכוסה מבחינת הויטמינים והמינרלים השכיחים.

הבת שלי אוכלת מתוקים בשמחה ואפילו מבקשת אותם מיוזמתה ומתעקשת.

וגם חטיפים מלוחים וקרקרים.

ואוכל בריא - כלום ושום דבר!

פעם בשבוע בקושי מסכימה לאכול ביס של שניצל.

לפעמים מעט אורז לבן.

לפעמים כמה כפיות קוטג' או רבע שמנת.

רסק תפוחים (לפחות זה ללא תוספת סוכר) אחד קטן.

 

וזהו.

שאר האוכל שלה זה דייסות של B&D, צ'יריוס עם חלב, פצפוצי אורז עם חלב, שוקו או בירה שחורה לשתיה.

וממתקים שהיא מצליחה לסחוט מאיתנו.

 

זוועה. אנחנו תולשים את השערות ממש. ועכשיו הוספת את עניין המשיכה למתוקים וזה נשמע עוד הרבה יותר גרוע.

שאם יציעו לו מתוקים הוא לא יקפוץ על זה.

הפותחת כתבה שהוא לא מקבל, כלומר- לא מציעים לו,

אבל אם יציעו כנראה שירצה

מה שיהיה בבית זה מה שהילד אוכל.

אני שמתי לב שבתקופות שיש לנו בארונות זה מה שהילד יאכל. נקודה. אם זה עוגיות, שוקולדים וכו' אפילו שזה אמור להיות רק בשבילי ובשביל בעלי, שיהיה לנו משהו לאכול עם הקפה בערב... ואנחנו כאילו מחביאים את זה ממנו, הוא קולט בחיישנים מה אכלנו ומה נאכל כשהוא ישן..
הייתה תקופה שבקושי היה דברים כאלה בבית (נראה לי הייתי בהריו וזה הבחיל אותי, לא זוכרת)/אז בהתחלה הילדון פתח ארונות, דרש עוגיות , שוקולד, הראתי לו שנגמר, הבאתי לו בתור תחליף תמרים , צימוקים,.. קצת התבאס ואחרי כמה ימים הוא שכח , פתאום הוא נפתח לפירות וירקות, כי זה מה *שאני ובעלי* אכלנו.

למשל אבוקדו, הוא ממש לא אהב, אבל רואה אותי כל הזמן אוכלת בסלט, אני נותנת לו משלי לטעום, לא מתייאש, שוב ושוב . פתאום שבוע שעבר הוא ממש אהב את זה.. הייתי בהלם.. לא להתייאש להציע ! ותראי שגם אתם אוכלים בריא.

אם באמת לא יהיו ממתקים בבית אז היא לא תאכל, כי גם אם תתעקש ותצום פשוט לא יהיה. אולי ננסה למשוך לכיוון הזה אבל זה לגמרי פרוייקט.

ולגבי לאכול ולהציע לה - אנחנו כבר שנתיים אוכלים לידה דברים בריאים ומציעים והיא לא מסכימה לטעום. שמחה לשים לי סלט בצלחת אבל לא תכניס לפה שלה כלום. והרי בכח אי אפשר לדחוף לה לפה..

אני חייבת לנשנש את המתוק הזה ואני יודעת שזה פוגע בתזונה של הילד...
אז אני מנסה לחפש איפה אפשר בכל זאת שיהיה נורמאלי, נגיד לא להכניס לבית סוכריות, גומים ושות', אלא להכין בבית עוגיות קוואקר מקמח מלא.. יש מתכונים ממש טעימים, עוגיות טחינה. עוגות בלי קצפות וכו',
ואפשר להגיד לילדה אחרי שתאכלי את הקציצה תקבלי.
בהצלחה!

הבת שלי עקשנית ודעתנית במיוחד, או שהיא מרגישה שההורים שלה רכרוכים במיוחד..

אנחנו לא נכנעים לדרישות סתם אבל גם היא לא נכנעת. בסוף אוכלים משהו אחר, נגיד דייסה ולא שניצל אבל גם לא ביסקוויט.

 

ומדובר בשניצלים זעירים שאני מכינה לבררנית במיוחד!! וגם לחמניות מקמח מלא או לבן שאני מכינה במיוחד!

זה המצב.

אפילו אמא שלי, שבהתחלה כל הזמן אמרה שאנחנו לא מתאמצים מספיק, והיא באמת יכולה לשכנע פילים, הרימה ידיים איתה.

ביס של שניצל זה טוב.

אורז לבן - לא רע.

כמה כפיות קוטג' או רבע שמנת - מצוין.

רסק תפוחים (לפחות זה ללא תוספת סוכר) אחד קטן - מעולה.

 

דייסות של B&D - לא רע - אם אפשר לבשל לה דייסה ביתית, יותר טוב.

חלב גם בסדר אם זה מה שהיא אוהבת.

 

עושים מה שאפשר . אנחנו יכולים רק להשתדל.

אפשר לקחת את החמור עד השוקת, אי אפשר להכריח אותו לשתות...

שלי הולך למדפים ולוקח ממתקים שבא לו
ואז אני מחזירה יחד איתו והוא בוכה ועושה "סצינה" אבל אין ברירה.

מקפידים שיהיו מלא פירות בבית (ירקות אני גרועה בזה כי אני לא אוהבת, ודווקא גדלתי בבית שאוכלים המוןןןן ירקות שונים )

והוא אוכל איתנו ארוחות וזה עוזר קצת.

מיצים וכאלה- אין לנו, רק מים או סחוט טרי לשבת.
דגנים כנ"ל - פשוט אין. יש פעמיים בשנה בלבד. (סוכות, ופסח ועם חלב שקדים, חבילה אחת של דגנים וזהו.)

ולומדים להכין אוכל ולומדים לאכול אוכל ולא שטויות
ומקסימום חותכים אגס/תפוח כשרוצים משהו לנשנש.

כשיש חטיפים ושוקולדים ומתוקים (ויש. פשוט לא קבוע) אנחנו מביאים גם לו
אבל הוא למד שזה לא תמיד נמצא ושאוכלים את זה יחד כולם ולא כל אחד לבד.

זה תהליך ארוך ולנו לקח המון זמן לאזן את התזונה שלנו ולאכול פחות זבל ושטויות (כבר כמעט 4 שנים של תהליך) ואנחנו עדיין נמצאים בו.

ואגב,עדיין אוכלים שטויות וחטיפים וכו'
אבל פחות, ומאוד קשה לעמוד בזה. מאוד.
פעם אני מחזקת את האיש שלי ופעם הוא אותי.

לתת פידבקים שהוא מוכשר, בדברים שמצליח בהם.

להיות גם בפרופורציה. בגיל הזה הדמיון עובד נורא חזק ולעיתים קרובות הדמיון והמציאות מתערבבים להם. ואם תגידי- אבל זה 7 ילדים שמספרים אותו דבר!! אז יכול להיות שזה קבוצה שמשחקת יחד וזה משחק הכאילו שלהם. אחי הקטן לדוג' דיבר עם חברים והם החליטו שהיה מגה פיגוע ברחוב שההורים שלי גרים והוא ממש תיאר בפירוט איך המחבל רץ ממקום למקום ואיך היה איש שכל הבפנים של הבטן שלו נשפך החוצה ואיך הגיעו אמבולנסים והיה בלאגן ברחוב. הוא תיאר את זה מאוד מוחשי ופחד לצאת לרחוב. האם זה באמת קרה? ממש לא... נקודה נוספת, בגיל הזה לפעמים ילדים אומרים שהרביצו להם אם הם חוו חוויה לא נעימה עם מבוגר, למשל הגננת צעקה ממש חזק ואז בבית הם יספרו שהיא הרביצה להם. אני לא אומרת שבוודאי לא קרה שום דבר. כדאי מאוד להיות ערניים למה שהילדים מספרים כי גם אם לא מרביצים להם ורק מעליבים או מתנהגים אליהם לא יפה, זה יכול להיות נורא והרסני לילדים.

בשורות טובות!
ותעדכני אם את פותרת את התעלומה ;)

וכדאי להגביל חדשות לילד הזה. או סרטים או משחקי מחשב. ילד לא ימציא דבר כזה מכלום. ראה או קרא איפהשהו

עם חברים, משם הגיע הרעיון. בבית מאוד מסננים את התוכן שמוצע לו.

אפשר להבין מזה שמשהו מאוד לא טוב קורה שם בגן. וכדאי לבדוק מהר ובצורה יסודית מה זה.
גם אם הגננת לא הרביצה לה- העובדה שזו החוויה של שמונה ילדים בגן היא בעייתית מאוד.
יש לנו נסיון עגום מאוד בענין הזה.
גן שבאמצע השנה התפוצצה העובדה שהיו בו דברים מאוד בעייתיים. יש כמה ילדים שעד היום ארבע שנים אחרי עוד סוחבים בעיות משם. ורוב הילדים, כולל הבת שלי הלכו בשמחה וחזרו בשמחה. אבל באמצע- נשרטו קשה.
לא להזניח בכלל בכלל.

בסופו של דבר הגן נסגר ותלונות הילדים נמצאו מוצדקות.

 

והתיאור של ילדים שארבע שנים אחרי עוד סוחבים בעיות משם, תיאור שנכון גם אצלנו.

והוא אפילו לא נפגע ישירות - רק היה חשוף לאלימות שהקטנים, בני ה 3 חוו סביב גמילה, גן טרום.

 

שאלנו הורים נוספים, הסתבר שילדים נוספים חוו אלימות - לשאלת האמהות "האם הגננת אוהבת אותך"? היו קטנטנים שהגיבו במלל, ואחרים שפשוט תפסו את הלחי או מחווה גופנית אחרת.

אם יש בגן ילדים יותר בוגרים בני ארבע וחצי אז לשאול אותם מה קורה. ילדים בדרך כלל אומרים רק מה שראו או שמעו.

לדמיין מציאויות מעבר כי הם לא מכירים דברים כאלה. אבל ילדים לא תמיד יודעים לתאר במדוייק או להשתמש במינוחים נכונים. הנה דוג' שהייתה אצלנו: ילדה סיפרה בגן שאמא שלה חנקה אותה בבית. הגננת אמרה לאמא של אותה ילדה שזה מה שהיא סיפרה היום. בפועל מה שבאמת קרה זה שהילדה רצה ועמדה ליפול ואמא שלה ניסתה לתפוס אותה לפני הנפילה והצליחה לתפוס אותה רק בכובע של הג'קט וכתוצאה מכך הילדה הרגישה חנק.
מדובר על ילדה בת 4.

ופעם כשבאתי איתה- הגננת חיבקה אותה וטפחה לה על הגב תוך כדי חיבוק.
אומרת לי הילדה תוך כדי: את רואה? היא מרביצה לי!!!

צריכים מאוד להיזהר. היום מחריבים בקלות רבה חיים של אנשים ממילה של ילד.
צריכים להתייחס ברצינות ולבדוק- אבל לא כל מילה של ילד בן 3 היא קודש הקודשים.

שיחקתי קצת עם הילדים בחצר על הרצפה ואז כשקמתי אמרתי לילדים שימשיכו לבד ונתתי טפיחה על הגב בעדינות לאחד הילדים שהפעיל יפה ואמרתי לו שימשיך ככה למרות שאני קמה.
ואז הוא אומר לילד שלידו 'הגננת הרביצה לי'

אם ילדים בגיל הזה חושבים שגננת הרביצה אז זה מה שהם הרגישו. אותו דבר כלפי צביטות לחי, חיבוקים חזקים מדי, נשיקות רטובות. ..
זה לא נעים

זאת באמת הייתה המסקנה שלי
אבל מה לעשות שזה משהו שלמדתי רק מתוך ניסיון?!
אז באותו רגע התחושה של הילד הייתה שהרבצתי לו. למרות שזה לא מה שקרה במציאות אלא רק בתחושה שלו.
והבאתי את הדוגמא כדי לחזק את מה ש@mp8 אמרה. שלא תמיד מה שהם אומרים זה מה שקרה במציאות ממש.

ושאם הרגיש לא נעים מזה את מתנצלת ולא תעשי זאת שוב.
אבל לא להתעלם, ובשום אופן לא לעשות זאת שוב.
לנו יש גננת שנותנת לביתי נשיקות בפה ואין לי מושג איך להתמודד עם זה.
אמרתי לה שלא והיא אמרה שהיא חייבת כי היא אוהבת אותה.
באמת לא יודעת מה לעשות

וגם התנצלתי
וגם הסברתי לכל הילדים שהיו באיזור שאם עושים להם משהו לא נעים, גם אם זה אני, שיגידו

זה נוראי. במיוחד אם ביקשת.
לילדה זה מפריע? היא לא יכולה להתנגד?

אני כל בוקר במפגש עוברת בין הילדים ואומרת לכל ילד בוקר טוב עם לטיפה או חיבוק קטן, ילד שלא רוצה יודע שהוא יכול לומר ואני אגיד לו בוקר טוב בצורה שנעימה לו.

האמת שמאוד קשה היום, ממש ללכת בין הטיפות.

אני שמחה שלא הפסקת לחבק וללטף את הילדים שמעוניינים בכך, לרוב הילדים חום וחיבה שמובעים במגע מצד הגננת זה ממש אוויר לנשימה.

ואת האווירה בגן לדבר חמור שצריכים לחקור.

אין דרך אחרת , את לא נמצאת שם. אני לא אומרת לרוץ למשטרה אבל כן לדבר עם גננת, לברר. אני גם לא בטוחה שגננת ששומעת מילד שהרביצו לו בבית קודם כל תדון לכף זכות .

אבל מניסיוני- לילדים קטנים דימיון מפותח וראיית מציאות לא תמיד מדוייקת.
הבת שלי יכולה לספר על הגננת המרביצה- ובאותה נשימה לספר לי על האריה שמסתובב לנו בחצר, והגמל שנכנס להם לגן.
חשדהו- אבל קודם כל כבדהו.

לא מאמינים לסיפור אחד שהילד מספר, ולא לשניים
חוקרים ובודקים בכמה דרכים שונות עד שמחליטים שיש צורך בדיווח

אם נתחיל להאמין בעיניים עצומות לכל מה שהילד מספר, לא נצא מזה

לדבר עם הילדים שיתארו או יציירו מה קורה בגן.

מה סדר היום.

ומתוך כך להגיע לנקודה שהילד מתאר שהגננת מרביצה.

לבדוק מתי הילד רוצה שאמא תבוא לקחת אותו כדי שהגננת לא תרביץ לו.

אולי צריך תיווך, כמו שנאמר כאן, ואולי באמת יש בעיה חמורה שצריך לטפל בה.

בכל מקרה - אנא אמא יקרה, בדקי את הנושא לעומק. 

ילד שמתאר שמרביצים לו, ויודע שאסור להרביץ, ולא נעים שמרביצים לו, הוא ילד שצריך עזרה.

בין אם מרביצים לו באמת ובין אם לאו.

הילד חייב לקבל התערבות של מבוגר אוהב ואחראי בשגרת יומו הנוכחית.

בהצלחה!

 

ואם שייך, נשמח לקרוא מה התפתח, וללמוד לגבי העתיד של ילדי כולנו.

כי בסופו של דבר הם ילדים.
צריך בירור עם הסייעות או עם דמות מבוגרת שנמצאת בגן באופן תדיר.
זה קצת בעיה,כי מבחינה חוקית לסייעת אסור משום מה לספר דברים מסוימים. לפחות אצלנו זו היתה הבעיה, עד שסיעת פרטית החליטה שנפש הילדים יותר חשובה מכל דבר אחר ופוצצה את הענין.

קורה

כי התגובות של הילדה סותרות קצת.

אם היתה מצוקה בגן- היית רואה את זה בתגובות שלה כשנכנסת לגן.

מצד שני- היא מדברת על כך וזו גם תגובה.

זה מה שאני הייתי עושה, מכשיר הקלטה.

הבן שלי כבר שנתיים נמצא בחמד תורני עיר גנים בית ספר שנותן יחס אישי לכל תלמיד יש מלמד יש מורה בכל כיתה בית ספר מקסים וקשוב לתלמידים בשיתוף מלא של ההורים
מאוד ממליצה
מוזמנת לפנות אליי גם בפרטי

חמד תורני עיר גנים (חב"ד לשעבר) הוא בית ספר חלומי לכל תלמיד וכל הורה.

יחס אישי, לומדים תורת בשמחה ובחיות גדולה.

הדגש הוא על הילד והצרכים שלו.

מנהל מצויין.

צוות מורים ומלמדים שמשקיעים את כל הלב.

מוזמנת לבוא ולהתרשם! יש ימים פתוחים בקרוב

מבחינת "מתכונים", לא חושבת שצריך להסתבך יותר מידי. אפשר כל פעם לבשל קבוצת ירקות אחרת ולתת מרוסק ביחד. ירקות אפשריים- בטטה, דלעת, קולורבי, תפוח אדמה, קישוא, גזר, עדשים וכו'. . מומלץ לבשל גם עוף ובמידה ויש לך אופציה לטחון לו גם עוף בפנים.
אופציה נוספת היא להביא לו את האוכל שאתם אוכלים-להכין לעצמכם מרק ירקות שאתם אוהבים ופשוט לרסק לו עם מזלג כל פעם כמה ירקות. לתת לו קציצות עוף, פירה, אורז עם רוטב קצת מעוך כזה, דגים(להזהר מעצמות)
מבחינת פירות- אני מגרדת נגיד תפוח/אגס ושמה יחד עם בננה, לפעמים עם תמר, מעט טחינה גולמית, ולפעמים גם מוסיפה קצת דייסת קוואקר ואצלי היא ממש אוהבת את זה. לא צריך להסתבך.
אין בעיה עם תבלינים, כל עוד אין כמות גבוהה של מלח/פלפל שחור או משהו חריף ודברים תעשייתים כמו א. מרק

איך הוא מגיב- אוכל 2-3 כפיות בקושי, דברים מסוימים. ואחר כך כבר פולט החוצה או מעיף את הכפית...

הוא יודע כבר להחזיק את עצמו בישיבה? בזמן ארוחה הוא מראה בכלל התעניינות באוכל שלכם כשהוא לידכם כשאתם אוכלים?
בכל מקרה כמו שיעל כתבהבמידה ומדובר עדיין על שלב הטעימות, מומלץ לתת בכל פעם ירק בנפרד לשלול רגישויות. ירקות שכבר נתתם אפשר לתת ביחד.
יש ילדים שפחות אוהבים טחון ויותר אוהבים שהאוכל קרוב לצורה 'המקורית', וגם ההפך. זה באמת עניין של לשחק עם זה ולראות למה הוא מתחבר, כמובן שלא לוותר וכל כמה זמן להמשיך לנסות.
אפשר בהמשך לנסות לתת לו לאכול לבד עם הידיים חתיכות למשל של קציצות ירק שהן נימוחות אבל שאפשר לתפוס באצבעות. יש כאלה שכשהם אוכלים לבד ולא בכפית הם יותר זורמין

זה יפה, כך "אמור להיות" לפי הספר... לאט לאט הוא ילמד לאכול יותר.

לק"י

כדי לראות שלא קיימת רגישות.

להרגיל למתוק.
אני דווקא תיבלתי. הילדים שלי לא אהבו לא מתובל כמו שאני לא אוהבת.
אם אין אלרגיה מיוחדת במשפחה אני בעד להתחיל במרק כתום רגיל כולל תיבול וכל המרכבים. פשוט המרקם שלו+ הנוזליות מתאימים להתחלה. בנוסף זה טעם לרוב אהוב ונחשב קל לעיכול ויחסית האלרגיות למרכיבים שלו נישבות נדירות.
אח"כ הייתי נותנת פירות. לפירות האלרגיות נפוצות יותר. הייתי מתחילה בתפוח ולאחר מכן מוסיפה אגס, בננה, תפוז/ ענבים/ אפרסק / מלון/ אבטיח תלוי עונה. ככל שהפרי חומצי יותר משאירה לסוף....
אח"כ אני כבר נותנת מרק עוף, דג, ביצה, ירקות טריים וקטניות.
לאיר מכן לחם, פסטה, פתיתים, פשטידות וכד'....
מוצרי חלב אני משאירה לסוף וכדאי להתחיל איתם בקיץ ולא בעונת מעבר או בחורף.
אם יש רגישויות או אלרגיות במשפחה לדברים מסוימים כדאי להשאיר אותם לסוף ולגיל גדול ככל האפשר.
לנו במשפחה יש רגישויות קלות מאד לחלב ואחת שהיתה רגישה מאד אבל בתור תינוקת ולכן תמיד אני משאירה לסוף לקראת גיל שנה, תלוי גם בעונה.

הוא ככה אצל כולם?

 

אני הייתי מנסה לומר לו שהוא מצייר יפה מאוד. כי ברגע שאומרים שהוא לא מצייר יפה, מזינים שוב את המעגל הזה... וזה לא חוסר אמת. לא חושבת שאפשר כבר להחליט אם הוא מצייר טוב או לא.. הוא מנסה, וגם הוא בגיל של התנסות ולימוד.

אצלנו יש סיסמא שעובדת טוב אנחנו אומרים: אם לא מצליחים, מה עושים? ממשיכים ומנסים!

נסו להתפעל מהציורים שלו, עוד לפני שניגש אליכם, לעודד אותו על עצם זה שלקח דף והתחיל בציור, להתעניין: מה אתה מצייר? אשמח לראות

איזה יופי! מה ציירת? ספר לי.

אולי נתלה על המקרר/ דלת?

 

אולי לצייר יחד משהו, סביב נושא שנלמד בבית הספר? אפשר לשלוח למורה ולכתוב פתק. הוא יקבל גם ממנה עידוד.

 

אולי חשוב להגיד לו לפעמים-
נכון, באמת קשה לך לצייר טוב (או כל דבר אחר) אבל יש דברים אחרים שאתה ממש טוב בהם, למשל ****

כי אחרת זה לא אמין אם כל דבר שהוא לא טוב בו אתם אומרים לו שהוא טוב...
אז למה שהוא יאמין על משהו כשהוא באמת טוב בו? 😁

ממה זה נובע. יכול להיות שהוא באמת לא הצליח בציור מסוים והתאכזב ומה שצריך זה פשוט להקשיב בסבלנות וזהו. יכול להיות שבאמת את יכולה קצת לתת לו עצות איך לשפר משהו וייצא יותר טוב. יכול להיות גם שהוא מרגיש שמצפים ממנו להישגים אז הוא מנסה להוריד לחץ ככה.
יכול להיות שהוא באמת לא טוב בציור ועצוב לו אז אפשר להגיד שזה לא נורא, לא חייבים להיות טובים בציור, העיקר זה ליהנות, אם הנושא חשוב בבית אז העיקר לנסות, כוון הזה בערך.

שבו יוכל להראות את יכולותיו.
שידע שלכל אחד ישנם חולשות וחוזקות, תני דוגמא על קושי שיש לך, ואז לומר לו שזה בסדר לא חייבים להצליח בכל. ולכן השאלה היא לא אם יודע לצייר או לא, כי יש פה הרבה מעבר לזה..

דבר נוסף שהוזכר פה לא מעט פעמים הם נושא *הגבולות* ילד שמקבל הכל ותמיד מנסים לרצות אותו, וללא סמכות הורית! זה ילד שיש לו הכל אבל אין לו כלום.

לתת מטלות קטנות ולאחר מכן לשבח. עצם החוויה והנסיון כבר מחזק, ואז להשמיע בפניו תודה הערכה ומילה חמה כי זה בעיקר מה שבונה ומחזק את הבטחון העצמי.

אחת המרצות באוני' מספרת שבילדותה מערכת החינוך תמיד "דאגה" להשמיע לה שאין הרבה מה לצפות ממנה, שלהישגים היא לא תגיע.
היחידים שהאמינו ועודדו אותה ללא הרף היו הוריה.
ולכן את השיעור הראשון היא פותחת.
בתודה! להורים שלה שהאמינו בה ובזכותם היא נמצאת כאן ומרצה!

תגידו לו שציור זה חשוב ועוד יגיע אליו אבל שיש גם דברים אחרים שבהם הוא חזק.
ואף אחד לא חזק בהכל

בתור מישהי שמלמדת ציור והילדים תמיד שואלים: זה טוב? זה טוב? אני תמיד אומרת אין דבר כזה ציור לא טוב. אתה ציירת וזה שלך זה יצא ממך אז זה טוב. אתה רוצה עוד קצת לשפר- בבקשה. אפשר למחוק משהו או להוסיף אפשר גם להתחיל מההתחלה. גם זה בסדר. וגם לא חייבים לתלות כל מה שמציירים. 

בגיל הזה הציור הוא עדיין אינטואטיבי, הוא מבטא בלא יודעין את רגשותיו של הילד. יכול להיות שהוא לא מעריך את עצמו מספיק אז זה משתקף לו גם בציור. רצוי כשמסתכלים על ציור של ילד להימנע מראש מאמירות כמו: הציור יפה וכדו', אלא לתאר מה אני רואה בציור. למשל: אני רואה שציירת היום טרקטור או בית, אני רואה שבחרת היום להשתמש בהרבה צבע אדום, השמש הזו ממש מחייכת זה עושה לי הרגשה שמחה גם לך?

להשאיר את הציור ברמת הרגש, לא לתת לו ציונים. ואז יש סיכוי טוב יותר שהוא יתחבר אליו. 

אישית אני גם מתנגדת מאוד ללמד ילדים בגיל כזה איך לצייר או להעתיק. לחכות לגיל גדול בהרבה כדי להתחיל עם זה. לא להרוס להם בינתיים את הטבעיות.

בקשר לשאר -חיזוקים חיוביים על כל דבר קטן שעושהוגם להרעיף חיבה שירגיש אהוב. זה מחזק מאוד אבל לוקח לו זמן להפנים.

בהצלחה. גם לי יש התמודדות כזאת בבית עם יותר גדולה.

איך הציור שלו השתפר.
בנוסף מציינת דברים שהוא טוב בהם וגם הוא חושב ככה (למשל: יודע לקרוא טוב, פותר נכון צרגילים בחשבון וכד'.. ).

אבל אני בטוחה שזה לא נעים לראות שהילד מתעצבן כשזה קורה.
סתם רעיון שעלה לי- אולי תדגימי לו מזה לקבל חיבוק בזמן לא מתאים. תתני לו חיבוק בזמן שהוא עסוק במשהו, בזמן שזה נראה לך לא מתאים, ואז תגידי לו- הנה אתה רואה שזה לא נעים? מקווה שכך הוא יוכל להרגיש את ההרגשה מהצד של הילד ומצידך וללמוד מזה.

כמובן שפתרון זה לא תוכלי ליישם עם חמיך

ומבחינת להזיק, זה אני לא יודעת לענות לך אם זה מזיק או לא.

נשמע לי יותר כמו חוסר רגישות והבנה

לאהוב ולחבק זה מקסים אבל קצת רגישות - הילד באמצע משחק, בוא אליו בנעימות, אל תתנפל עליו - בקיצור - יכולה להבין מה מפריע לך

 

אבל לדעתי יותר מזיק לילד שיש מתח או מריבה בין אבא ולאמא או שיש לאמא ביקורת על מאשר מה שאבא שלו עושה לו (אני מסתמכת על זה שאת אומרת שברור לך לחלוטין שזה בא אצלו ממקום שהוא רוצה להעניק אהבה)

 

מה שהכי משמעותי בכל העסק זה איך לדבר על זה עם בעלך. זה כבר עניין של תקשורת.

לא לבוא ולדבר ממקום של - אתה לא בסדר אלא ממקום של - יש פה עניין ששנינו רואים אותו בצורה שונה, אני רוצה להבין איך אתה רואה את זה (ואת צריכה לעבוד על עצמך באמת לרצות להבין ולא להגיד את זה מהשפה ולחוץ) הייתי מאד שמחה שתנסה להבין איך אני רואה את זה ולמה. לא להגרר להאשמות. להסביר לו מפורשות שאת לא באה להאשים אלא באמת רוצה ללבן את הנושא הזה ביחד.

 

אפשר לשאול כמה זמן אתם נשואים ובן כמה הילד?

 

 

 

בהחלט כיוונים למחשבה ולפעולה...
הילד בן שנתיים וקצת. נשואים שלוש וחצי שנים

זה בהחלט עלול להזיק.

אבל ברור לי שזה רע, מאוד אפילו, ממקרים שנתקלתי בהם.

ילד תריך לדעת שיש לו שליטה, ולו מינימלית, על הגוף שלו.

שלי דווקא די ברור שאין בכך נזק מיוחד... (אם כי אני באמת לא חושב שזה נכון להפריע לילד באמצע משחק כי רוצים באותו רגע לחבק אותו..)

 

ראיתי כאלה עם מנטליות "ספרדית-חמה" כזו, לא קרה כלום... הילדים לוקחים בפרופורציה.

 

וכבר כתבתי בהודעה אחרת - שאני חושב שממש אין לזה קשר לנושא של "שליטה מינימלית על הגוף שלו". בוודאי שצריך שתהיה, אבל לא שייך לנידון זה של ילד בן שנתיים שכך המנטליות של אביו וסבו.

[ולא בגלל שיש מקרים מופרעים בעולם, נחנך ילדים עפ"י מופרעוּת. בנורמה, זה בערך שום דבר, לדעתי.

אגב, דווקא אבא כזה, יכול להקרין לילד שלו שבמקרה שמדובר במישהו אחר שמציק לו, אוי לו...]

 

לא חושבת שיש על מה להתווכח כאן, אלא אם כן זה יהיה ויכוח של 'אני חושבת -' 'אבל אני חושב -' שלא יוביל לשום מקום אז סתם חבל.

בכל מקרה אתה הבאת דעה אחת, אני הבאתי אחרת, ושפותח השרשור יעשה את שיקוליו.

שנשמעה כאילו-אובייקטיבית: "האינטואיציה שלך נכונה. זה בהחלט עלול להזיק".

 

על כך הגבתי ש"מי אמר" - והנה, לי לדוגמה יש דעה אחרת. כדי שלא ייראה כאילו יש איזה "ידע מקצועי מוחלט" כדברייך, כי כך זה היה קצת נשמע.

 

אבל בתור הבעת דעה - בוודאי שכל אחד יכול להביע את כיוון מחשבתו/נסיונו.

זה כבר לא בסדר שלא מקשיבים לה.
אפשר לחבק כשהילד רוצה, וחשוב שיהיה לוממרחב משלו.
זה שהילד זועק דיי משמעותו: אני לא רוצה!
וזה הסיבות לכך שזה לא לגיטימי.

כלומר, בוודאי ראוי שאבא יקשיב לאמא, ואמא תקשיב לאבא.

 

אבל לפעמים יש מנטליות שונה גם בין ההורים, וכל זמן שזה לא קיצוני - צריך לקבל את זה. 

 

לגבי עצם הענין - כבר אמרתי שגם אני חושב כך. גם לפני שהילד צועק... צריך "חוש"..

 

אבל עדיין, בתוך המכלול של מה שיש לו עם אבא שלו - זה כנראה לא יזיק...

שזה נוח לו באותו רגע ומביע התנגדות

גם אני לא "בעד זה" לכתחילה.

 

רק אומר שכאשר דנים על משמעות של משהו כזה בהקשר המדובר, צריך לקחת בחשבון את המנטליות, ושהילד גם תופס את זה, ולא להגזים בפרופורציה וההשלכות.

אבל מהצד של הילד- עושים לו משהו לא נעים, מבוגר, שהוא מכיר.
והופכים את זה ללגיטימי

זה קרקע פורייה להטרדות מיניות (לא ע"י בעלך או חמיך) כי הילד ילמד שאין עניין להתנגד ושמבחינת המבוגרים זה תקין ובסדר
ושהגוף שלו- לא בשליטתו.

גם אם לא אומרים את זה - זה מה שעושים בפועל.

נהיה לחלוטין משהו מוגזם כיום, שכל דבר מטים לנושאים כאלו.

 

ילד נומרלי, מבחין יפה מאד בין אבא/סבא, לסתם מישהו.

 

ולא בגלל שהם באים באמצע משחק ומחבקים בלי לשאול אותו - ומן הסתם זה סוג של משחק כשאומר די - יחוש כך כלפי מישהו זר.

 

[כבר כתב הרב דסלר דברים בכיוון דומה, כלפי מי שרצו לומר שמכה בבית מטעמי חינוך, תגרום לילד להיות אלים.. בלי להיכנס כעת לנושא הזה ספצפית. לילד נורמלי יש הבחנה ברורה בין הבית למחוץ לו. ומי שמנסה "לחנך" אחרת באיבוד הגישה הזו, דווקא הוא הגורם לרעות שעלולות לצמוח מזה. זה איבוד של נורמליות בסיסית. ואולי גם לא יחליפו לא חיתול, לא יקלחו - בוודאי כשלא מסכים - וכו', מחששות כאלו.... רחמנא ליצלן מלגשת כך]

או דמות קרובה אחרת?

וזה בודאי מוכח מחקרית.

 

לא מדברים פה על חינוך, ילד יודע כשמחנכים אותו.

אבל כאדם מבוגר מחבק ילד למרות שהילד לא רוצה- הוא בעצם עושה את זה בשביל עצמו, בשביל ההנאה שלו.

אם ילד בן שנתיים לומד שלא עוזר לו להתנגד לחיבוק או לזה שירימו אותו בשביל הכיף (הכיף של מי שמרים, כן?) הוא לומד שאין צורך להתנגד, כי התנגדות לא תעזור.

ואם מחר השכן או הדוד ינסו ח"ו לפגוע בו, הוא לא ינסה להתנגד, כי הוא כבר יודע שאין טעם להתנגד למבוגר שרוצה לעשות בגוף שלך משהו שאתה לא רוצה שהוא יעשה.

 

ילד אמור לדעת שהגוף שלו הוא שלו- ולאף אחד, ואף אחד כולל בפנים גם בני משפחה- אין זכות על הגוף שלו חוץ ממנו.

 

ואם פתחו על זה שרשור-

כנראה זה קצת יותר מדי.

ברור שלפעמים קטרה שאתה קורא לילד והוא מנסה לברוח ומחבקים/מנשקים/מעיפים באויר כדי לנסות בכל זאת לייצר תקשורת,

אבל אם זה על בסיס קבוע וכדפוס התנהלות- זה בעייתי.

ואני מאמינה שפותחת השרשור יודעת להפריד בין משהו יומיומי רגיל, לבין משהו שהוא קצת מעבר.

לוקחים מציאות מופרעת - וממפרעים על ידה את המציאות הנורמלית.

 

אני לא מסכים לזה.

 

את ה"חקירות" האלה, "אם אדם מבוגר מחבק ילד כשהוא לא רוצה, אז זה בעצם בשביל ההנאה שלו".. אפשר להגיד ממש אותו דבר על אם אבא או אמא מחבקים את הילד לא כהוא לא רוצה.. שבעצם אמא מחבקת את הילד להנאתה (רוב החיבוקים של תינוקות אצל הורים ממוצעים, זה לא כי באותו רגע הילד "רוצה"/מבקש את זה, אלא אקט טבעי. ביטוי טבעי של אהבה. ואצל אימהות זה ממש פעמים רבות רצון שלה... נו, אז "להנאתה".. שלא תחבק.. כבר היו באמת כאלו שהתבטאו בסגנון כזה. חלק כאילו "רוחני", וחלק סתם מסקנות מופרעות. הגיעו לדברים קשים... לא כל דבר צריך להתפלפל ולהביא לקיצוניות. כבר כתב חובות הלבבות בשער הבחינה, שה' עשה כך, אחרת היו קצים מלטפל בילדים מחמת הטורח. אז יפה מאד מי ש"מכווין" רק להיטיב לילד ולא מאבד עם זה את טבעיותו, וזו לא מידת כל אדם. וגם מי שסתם מביע כך אהבה שלו טוב מאד. ובכלל, מוטב ינהגו בטבעיות, בגדר הנורמלי).

 

 

ילד בן שנתיים שאבא שלו משחק איתו, מרים אותו, מביע את אהבתו (למה "הנאה". כל אחד, שיחיל מה שבראשו על עצמו ולא על אחרים), לא "לומד" שהתנגדות - לאחרים - לא תעזור. זה אבא שלו.

ומי שחושב ש"סתם אבא" בחזקת חשוד (לא שאת אמרת) - שילך לטיפול פסיכיאטרי, ולא ידביק אחרים בענייניו.

 

 

ילד בן שנתיים, לא לומד ש"לאף אחד אין זכות על הגוף שלו חוץ ממנו", כולל להורים.. אלו מסקנות כמעט פרנואידיות. ההורים מחתלים/מקלחים אותו גם כשהוא לפעמים מתנגד/צורח. אל דאגה - הוא לא יסיק מזה שום דבר. וגם ידע להבחין  יפה מאד בין אהבה, אפלו "מעצבנת" לרגע, לבין תקיפה כחנית ח"ו.

 

וההורים גם יודעים לומר לו שלא הולכים עם מי שאינו מכיר. וסתם מכירים/דודים וכו', אלו אנשים טובים שרוצים בטובתו.  וכל בר דעת מבין, שגם אם אחוז "פגיעות" ל"ע, זה מאנשים שתדירים בסביבה, כי פשוט בהם פוגש - עדיין לא רוב אלו שבסביבה, הם אנשים שפוגעים, כמובן... ההיפך.

 

 

ואין שום סיבה לחשוב ש"אם פתחו על זה שרשור"... פותחים כאן שרשור על כל דבר בערך.

ולמה "להאמין שפותחת השרשור יודעת להבחין"?... מהיכרות אישית?  למה לא "להאמין" למה היא מצטטת מבעלה?

 

 

אז אע"פ שגם אני לא חושב שזה טוב לנהוג כך - אבל מדבריה ותגובות בעלה - זה נראה די ברור: מנטליות ספרדית-חמה של לחבק, "נשמה".... שבמקרה הספציפי, לא כ"כ נותנת משקל למה שילד בן שנתיים נמצא באמצע משהו. לא שכך לכתחילה נכון, ולא נורא.

[ולמה "ברור שקורה" שילד בורח ובכ"ז תופסים כדי לייצר תקשורת? כי זה את מכירה מקרוב, מן הסתם? אז אצל אדם כזה, "ברור שקורה", מה שאצלו - ממש מאותה סיבה בלי לחשוב עליה, גם אם הילד "מתעצבן" וגם אם באמת לא נכון לנהוג כך לכתחילה]

 

הכי נורא, זה לייצר עולמות של חשדות משום דבר.

לא יחבק ילד "בכח" גם אם אני מאד רוצה לחבק אותו. גם תינוק אם אני ארגיש שזה לא נעים לו כרגע אני לא אחבק אותו. יש לי ילד שלא אוהב מגע. אז אני מכבדת ונמנעת מלנשק ולחבק אותו כמו את האחרים. והוא בעצמו מגיע אלי לחיבוק כשהוא רוצה. וכמובן שאני לא אקלח ילד בכח!! מגיל מאד קטן אני שואלת אותם אם הם מעדיפים להתקלח לבד או שאני אעזור להם. חינוך לשמירה על הגוף למיניות בריאה מתחילה מהבית! אחרת איפה הם ילמדו את זה. וחלק מזה זה כן! זה גם לכבד את הילד ולא לכפות עליו מגע בכח. אף אחד פה לא אמר שזה פגיעה ח"ו ברור שזה בא מאהבה והילד מבין את זה. לכן אין פה היסחפות

תחבקי ילד, גם שלך, "בכח", זה מן הסתם נכון. גם אני.

 

וילד בן שנתיים, רבּים יקלחו גם אם אינו רוצה, קצת יבכיין, ואח"כ ישמח. רוב ההורים הנורמליים, לא שואלים ילד בן שנתיים אם הוא מעדיף להתקלח לבד (זה הגיל שדובר). אם הם שואלים, דומני שהם צריכים הדרכה בנוגע לבטיחות של ילדים...

 

ואם מישהו יקשר את זה ל"מיניות", זה פשוט דבר מופרע בעיני. עושה גם את ההורה למופרע - שזה מה שיש לו בראש - וגם את הילד, שזה מה שהוא גדל איתו.

 

ילמדו מהבית, בצורה מתונה ונורמלית, ובדרך-אגב, לשמור על עצמם. לא צריך בשביל זה כזה "ענין". 

 

[ולגבי מה שכתב בסוף, "אך אחד פה לא אמר".. עייני בסוף ההודעה שלה כותבת הצעירה שלפנייך, ותראי.. ואצלה הרי זה כנראה לא בא מנסיון כהורה. אז זה מה שאני אומר, כשמרגלים מראש לחשוב כך - זה יוצר דבר מופרע, בראש ובמציאות.  זה שצריך זהירויות בגלל בעיות שלצערנו לעיתים - לא מצויות בד"כ - זה נכון. כשהופכים את זה למשהו היסטרי שמכתבי את החשיבה, זה כבר מעין "פאראנויה". יש כאלה שגם חיים כך בחשש של שמא יגנבו מהם משהו וכו' וכו'. ה' ירחם.

 

ואם תופסים אכן שבמקרה כזה, אכן זה ענין של אהבה ומנטליות - לא מגיעים לכתוב כך. זו ההיסחפות]

 

 

 

 

האבא למשהו מיני ח"ו. אלא שהחינוך לשמור על הגוף ולדעת לסרב כשלא נעים בא מהבית. ולגבי המקלחות לא דיברתי על גיל שנתיים אלא הבאתי בתור דוגמא

אמרתי עקרונית. כי זה כבר עלה כאן בהקשר זה או אחר.

 

ונכון שהחינוך לשמור על הגוף ועל הנפש בא מהבית. אבל חלק אינטגרלי מזה, הוא ההבדלה הטבעית בין ההורים לאחרים. זה בדיוק מחזק את הענין. לא איזו "פרנויה", אלא הבחנה ברורה בין דבר לגיטימי לדבר לא לגיטימי. אם כי, אכן, הורים צריכים סתם כך להיות חכמים ולא לעשות דברים "בכח" כשלא צריך.

 

[ואני התייחסתי לדוגמה שהועלתה. כי מאד משמעותי הגיל שעליו מדובר]

ועדיף שאנחנו נדאג ונבכה עכשיו מאשר שהילדים שלנו יבכו אחכ
(משפט של אמא שלי..מודה!)
אבל ברצינות, עדיף שנהיה מהמודאגים ולא מאלו שבוכים אחכ.

גם את רצונותיו של הילד צריך לכבד ואם זה מציק לו-פשוט להפסיק
למה לעשות "בכח"?
אגב אנחנו עושים זאת בכל תחומי החיים-
גם לקחת חפץ ששייך לילד, ולהשתמש בו ללא הסכמתו בעיני זה לא מכבד ולא מחנך
וכו
ברגע שנשדר לילד שמכבדים את רצונותיו לא רק שעשינו טוב, אלא גם חינכנו אותו כיצד להתנהג כלפי אחרים

שניכם צודקים. ואת יותר.

שהחיבוק מפסםס את המטרה.
המטרה של החיבוק זה לבטא אהבה.
ברגע שזה בניגוד לרצון הילד זה פגיעה בו ולא מעביר רגש אהבה.

[ובאמת, כדאי קצת לקחת את המנטליות שלו ביותר קלות. מה שהוא אמר לך, מסביר בדיוק את ההבדל. זה לא נורא...]

 

אם מראש לא היה מרגיש התנגדות שלך, אולי היה יותר קל להעיר משהו על זה. על חיבוק כשזה באמצע משהו, נראה מפריע.

כעת, לכאורה, כדאי שתרדי מזה. תני לו להסתדר עם הילד שלו כרצונו. לכל היותר הילד קצת יתעצבן, יש להניח שהחום הזה מתבטא בעוד דברים טובים. אז מה יקרה.. אולי כשהילד יגדל, יזכור שלא סבל את זה - ולא ינהג כך; ואולי ההיפך - למפרע יזכור שזה דווקא די נחמד איך אבא מבטא אהבה בצורה כזו, וגם ינהג כך...

 

אחרי שיעבור כמה זמן רגוע - את יכולה לומר לו, שאת מציעה לא שיימנע מחיבוקים, אלא שכאשר הילד באמצע משהו, ובוודאי אם אם אומר די, כדאי להשאיר את החיבוק לזמן אחר, כדי שזה לא יהיה מאוס בעיניו, כי הרי הוא רואה שלא כ"כ מעונין בכך. שלא מתוך עימות - יש יותר סיכוי.

 

ומכל מקום, מעבר ללנסות באוירה כזו, אין לך הרבה מה לעשות - ומוטב להתעלם. זו לא התנהלות בלתי סבירה, ומותר לאבא שתהיה לו גישה שונה מהאמא בדברים מסויימים. אני מעריך שלילד לא יקרה כל נזק - וחבל לקלקל את היחס ביניכם, שזה בוודאי מזיק לילד...

 

הצלחה רבה.

גם אצלנו יש משהו דומה,
רק שאצלנו זה יותר עניין של אופי מאשר של תזמון,
הגדול שלי מאוד אוהב וזקוק למגע- כמה שיותר,
בת ה3 וחצי לא אוהבת נשיקות והרבה פעמים גם לא חיבוק ולפעמים גם לא שום מגע.

לי בתור אמא (אולי גם קשור למוצא הספרדי) היה לי קשה לקבל את זה, והיה נראה לי טבעי לנשק אותה. יש לנו ספר בבית שנקרא "מתבייש" של המחברת חנה לבנה (Livne)
מסופר על ילד שמתבייש כשמנשקים אותו, יום אחד הגיעה הדודה מאמריקה וכל המשפחה נותנים לה נשיקות ורק הילד הקטן לא רוצה, כשהיא מקרבת אותו אליה הוא בורח ומתחבא מתחת לספה ויוצא רק כשכולם מבטיחים לו שלא ינשקו אותו.
בערב אבא ואמא באים לכסות אותו ולומר לו ליחה טוב ולא מנשקים אותו אז הוא קורה להם ואומר שמסכים לנשיקה...

יש לי הרבה השגות על הספר הזה ואני לא אוהבת אותו, אבל הבת שלי נדבקה אליו, כל יום בחרה שאקריא לה אותו,
הרגשתי שהיא מדברת אלי דרך הספר,
ובאמת שמתי לב יותר שכשהיא מתנגדת- לא בכח. היא לא חייבת. אפשר לבטא אהבה בדרך אחרת שתהיה נעימה לה.
(אציין שיש פעמים שאני כן לוקחת אותה אלי בלי לשאול כדי להוציא אותה מהתסכול שנכנסה אליו, אבל גם אז אני בודקת אם נעים לה (מניחה ראש) או שעדיין מתנגדת אז אני משחררת אותה)

אני חושבת שמאוד חשוב לכבד את רצון הילד לאי-מגע, לא מחשש שאחר ינצל זאת לרעה (גם)
אלא כי עצם המעשה לא מוסרי בעיני. (לא דומה למקלחת או תרופה ששם זה טובת הילד גם אם לא רוצה)

מצד שני צריך גם להבין ולתמוך בצד של ההורה/סבא שעושה זאת מתוך אהבה וכמיהה לילד ולא ח"ו מתוך רצון לפגוע! חשוב חשוב לשים לב גם לזה.
(אצלנו לאבא שלי עדיין קשה עם זה, אז אני מעודדת הבעת אהבה בדרך אחרת- מכינים ציורים, אומרים שלום עם היד, שולחים נשיקה באוויר, הקלטות ווטסאפ סבא אני אוהבת אותך וכאלה...
שבוע שעבר שלחתי בקבוצה המשפחתית תמונה של הבת, אז אבא שלי כותב "מתוקה ומקסימה רק חבל לא רוצה נשיקות מסבא" אז מיד עניתי שזה לא אישי גם מאמא היא לא מוכנה נשיקות)

אני מפרטת כדי להמחיש כמה זה קשה לצד שרוצה להביע את האהבה והמגע. (אני מכירה את זה כאמא כאמור)

לגבי מה שכתבת "באמצע משחק" אפשר להניח שהתזמון בעייתי, אם כך זה עוד פחות נורא, כמו שתפסיקי לו משחק לצורך ארוחת ערב או לנקות אף או ללכת לשירותים או כל הפרעה אחרת.
רק מה שכן כדאי, זה קודם לקרוא לו ואח"כ להתחבק. שלא עצם החיבוק גרם להפרעה, אלא ממילא המשחק הופסק.

גם מצד בעלך אפשר לבחון את התזמון, מה קרה שדווקא עכשיו מתחשק לו לחבק ולא לפני 10 דקות? הוא בדיוק חזר הביתה? הוא סיים דברים דחופים ובדיוק יש לו עכשיו אפשרות לזמן איכות?
כדאי לשקף לילד את המצב.
"אבא נכנס הביתה, עוצרים מכל העיסוקים הולכים להביא חיבוק ונשיקה לאבא"
"חמוד, אבא התפנה עכשיו בוא תביא חיבוק"

כמין טקס כזה קבוע, חיובי בעיני לעצור הכל ולהתייחס לאבא.

לגבייך- ממליצה מכל הלב שהשינוי יבוא ממך, כלומר לספק לבעלך את הצורך בחיבוקים והבעת חיבה במגע סתם ככה באמצע שגרת היום.
רק שתמצאי לך את הזמן לזה שטוב לך.
גם אם זה באמצע שטיפת כלים, אפשר להגיד לו רק שניה או עוד מעט,
לשטוף ולנגב את הידיים, להתפנות אליו לתת חיבוק נשיקה, להתעניין בשלומו,
הכלים לא יעלבו הוא כן.

וגם אם נמצאים בתקופה עמוסה שממש קשה לך להפסיק פתאום באמצע (קורה לי למשל בבישולים של יום שישי, עד שנכנסים לשוונג)
אז להתנצל על כך מכל הלב ולפצות לאחר מכן, לא לתת לזה לעבור לסדר היום בלי התייחסות.
מאמינה שאם יהיו הרבה פעמים שכן מתאים, ממילא יצטמצמו הפעמים שלא מתאים- והם יתקבלו בהבנה.

בהצלחה רבה!

אם מעניקים למישהו שלא רוצה וזה מציק לו - זה לא באמת אהבה.
אם ההורה, או כל אחד אחר, מחבר את הילד, בשביל הילד ולא בשביל עצמו - הוא יעשה זאת כשזה מתאים לילד ולא כשזה מתאים לעצמו, אבל לילד זה לא מתאים.
איני טוען שמישהו עושה זאת מרשעות, אבל כדאי מאוד לשים לב לזה.

וודאי שזו אהבה.

אני בטוחה שלא התכוונת לומר את זה כך.

כמובן שהאבא משוכנע שזה בא מאהבה ויש אצלו בילבול רגשי. אבל אם הרגש שהוא בא להביע, זו באמת אהבה לילד (ולא רצון שלו לחוש זאת), למה הוא עושה זאת בצורה שמציקה לילד?!

(באופן כללי הפרמטר הזה נכון גם בן בני זוג, רק ששם זה יותר מורכב, היות והמחויבות הדדית.

אשמח לשמוע מה לא שקול בתגובה שלי.

נכון שזה נושא שונה אבל מכירה מישהו מקרוב שהיה מחבק ומנשק בכוח והוא מבחינתו ממש אוהב ילדים ואח"כ התברר שככה התנהגות לאישתו.. וזה גרם כמובן למריבות ועניינים.
הוא חשב שהוא אוהב אותה.. וזה כבר סוג מסוים של אלימות פיזית אם לא נותנים מקום לצד השני ויש מגע לא נעים.
בגדול אני מנסה להגיד שמי שיש לו אתזה אז הרבה פעמים זה בעוד תחומים בחיים(מהיכרות.. )
בהצלחה.

אמנם היה לי ברור מהתחלה שלהכריח לתת חיבוקים ונשיקות זו לא הדרך, אבל ממש הפנמתי את זה בעצמי ואם אני רוצה או מנסה לתת חיבוק או נשיקה לילד והוא מתנגד אני מיד מרפה וגם אומרת לו שזה בסדר ולא חייב..

גם המתח בין אחיך לאבא שלך, וגם בין ההורים.

 

יש הרבה אפשרויות, אבל מה שמתאים לאחד יזיק לשני. לדעתי להתייעץ עם משהו מנוסה מאוד מאוד, ולפרט. לא הפורום.

 

ועוד משהו: יש לאחיך את המפלט והאוזן הקשבת אצלך - זו ממש הצלה בשבילו. תשמרי על הערוץ הזה.

 

בהצלחה גדולה גדולה!

איזה איש מקצוע מתאים פה?

אבל נראה לי שעובד סוציאלי או פסיכולוג טוב וירא שמים.

לא הייתי הולכת למנחה הורים או משהו בסגנון - עם כל הכבוד - לא מספיק מקצועי. 

 

פתאום עלה לי רעיון: אולי להתקשר לרב שלמה אבינר לשאול אותו אם יש איש מקצוע שממליץ עליו.

 

שימי לב שזה יעוץ בשבילך. לא תוכלי לגרור את אבא שלך או את אחיך ליעוץ. אולי רק להציע להם לקחת. אדם לא ישתנה אם אינו מעוניין בכך. וגם אם 'יסכים' ללכת לטיפול, אבל מבלי להיות מוכן לעבור שינוי וללכת לקראת השני - זה גם יראה כך.

 

ועוד משהו: לא בטוח שהנכון בשביל אחיך זה ברגע זה לחזור לקשר עם אביך. תלוי מה קרה. בקיצור - איש מקצוע! כמובן עם יראת שמים.

אולי כדאי לדבר עם אמא ולהמליץ להם גם ללכת להתייעץ.
יש כאלה שעושים טיפולים משפחתיים ויכולים לעזור בפתירת הקונפליקט ביניהם

לגבי טיפול לאחי - זה על הפרק. בשביל הנפש שלו, אבל לא יודעת אם ישפר את הקשר עם אבא

יעוץ איך להתנהל עם הבן
הנחיית הורים או משהו בסגנון.
אפילו אם רק האמא תלך איתו זה יכול לעזור

מי יכול לעזור?
לא יודעת.... אולי קאוצ'ר.
מה שחשוב זה רק מישהו עם המלצות כי התחום מאד פרוץ.

גם בצבא הוא יצטרך מקום לגור בו אז צריך למצוא דירת שותפים במקום זול, אולי לבקש שיכירו בו כחייל בודד אם הוא לא יכול לגור אצל הורים. 

יש הורים שזה בלתי אפשרי לגור אתם. אם זה המקרה אז מרחק יכול רק להועיל לקשר. 

מצד שני לא כתבת מה אחיך עשה, באיזה גיל, מה היה אחרי זה? האם הוא ביקש סליחה, שיפר התנהגות? 

אם זה היה משהו ממש חמור ובסוף אימא גוננה עליו ובזה זה נגמר אז כדאי גם לאימא לנסות לחשב מסלול מחדש. מצד שני אם זה היה משהו בגבולות הסביר ובמשך שנים אבא כועס כנראה אין מה לעשות ולהתרחק ממנו. 

יכול להיות גם מצב של אימא מגוננת ומקבלת הכל כי יש לה צורך לתת ולהיות נחוצה למישהו. זה קורה עם בני זקונים וילד הופך לבלתי נסבל. זה גם יכול להיות המצב. ובמקרה כזה בלי שינוי מצד אימא ובן לא יהיה קשר נורמלי. 

אבא שלי כנראה פגע באחי כשהיה קטן. אני אישית לא זוכרת מה היה, אבל במקרה הזה דווקא האבא 'אשם', ולא הילד. אבא רק לא מודע לזה שאחי עדיין פגוע, ואחי מסרב לדבר איתו על זה.

הבית של ההורים הוא מקום חם וטוב, חבל לי שאחי יצא מהבית ויפספס את ההואי המשפחתי.

מצד אחד אבא פגע עד כדי כך שבן שנים לא יכול לסלוח ואולי גם ממשיך לפגוע כי בן לא רוצה שום קשר ומצד שני את כותבת שבית של הורים הוא מקום חם וטוב. איך זה יכול להיות?

או שהוא לא סולח כדי שתהיה לו הצדקה להתנהגות לא הכי טובה?

הורים טובים, בית חם, משפחה מגובשת מאוד.

כשאחי היה קטן אבא שלי פגע בו (עג כדי השפיל אותו) אך לא היה מודע לזה. לאורך השנים אחי סירב לדבר על העניין הזה עם אבא, עד היום. בפועל הוא מכבד את אבא כי הוא חייב בכך, אבל זה לא קשר טוב כמו שהייתי מצפה מאבא ובן. קשר קר ומינימלי.

אני חושבת שהכעס שיש בו על אבא שלי מביא אותו להרבה מורכבויות עם עצמו.

הוא מוכן לטפל בעצמו, אך לא לדבר על הנושא עם אבא שלי. בעייני זו רק חצי מלאכה.

אם הוא מוכן לטפל בעצמו, זו התקדמות גדולה.

כרגע אין לו הכלים לשיחה שפותחת את הנושא עם אבא. גם לא הוגן לדרוש ממנו את זה אם ברור שאבא הוא זה שפגע, ואבא הוא אדם האחרון שילך לטיפול.

 

עבודה אישית מול מטפל תקדם אותו הרבה, תיתן לו כלים להתמודד, ובעז"ה בהמשך יראה לו פשוט לגשת לשיחה עם אבא, או שלאו דווקא שיחה עם אבא - לפעמים מספיק שמטפל טוב יכניס את הפגיעה/תחושת הפגיעה לפרופורציות הנכונות ולראיה הנכונה, זה עוזר לסלוח להורה הפוגע ולתקן את היחסים גם בלי לפתוח הכל מולו.

זה מדי קשה, וגם עלול לא להועיל כלל. רק סבל גדול.
הוא צריך לעבוד עם עצמו, לשפר את הביטחון העצמי שלו, כך שלא יהיה תלוי בקשר עם האבא. שזה יתגמד אצלו קצת.

ננש כך.

אין לו אמון באבא, הוא פגוע ממנו..

לשוחח על ציפור נפשו ועל דבר כזה מורכב זה לא פשוט (בפרט כשלא ברור

מה בדיוק תהיה התגובה של אבא שלך..)

צריך לזה חוסן נפשי ובשלות.

 

טיפול זה נהדר.

כשהוא יהיה מסוגל להמשיך לשלב הבא הוא בע"ה יעשה אותו.

אימא. ואחרי בית ספר הלכתי ללמוד רחוק גם כדי להתרחק. זה מאוד הועיל ליחסים בינינו. כי אימא שלי לא בן אדם שהולך לטיפול למרות שבאמת היה לה הרבה מה לטפל וגם אין טעם יותר מדי לפתוח. אז היא תמצא איזה תירוץ למה זה קרה . אי-אפשר לגור בדירה עם בן אדם כזה. עדיף להתרחק ולחיות חיים משלך. קשר טלפוני, ביקור קצר זה מספיק. בית שלועגים בו לא בית טוב ולא בית חם, זה לא בריא להיות שם. וגם אימא שלי נחשבת שיא אמהית ודואגת וחמה, לא צריך את החום שבא ביחד עם ביקורת לא מרוסנת, לא צריך דאגה שבאה עם התערבות גסה. גם אם זה בא בתום לב וזה היה בתם לב, למה צריך להתבשל בזב יום-יום.
אבל כל זה לא מצדיק אם ילד שהוא כבר ממש לא ילד מסתבך או עושה שטויות ואומר שאבא אשם. בגיל הזה אבא כבר לא אחראי לכלום, אחיך בן אדם בוגר. ועדיף להתרכז בחיים שלו ולא להתבשל במערכת יחסים לא כל כך בריאה. בכלל זה גיל שרוצים לבלות, לשתות בירה עם חבר, הרבה פעמים זה בלתי אפשרי עם הורים מעבר לקיר.
הרבה פעמים אין טעם לפתוח משהו עם מישהו שפגע. אז הוא יגיד שהוא לא אשם, לא הרגיש טוב ובכלל היה צודק. מה זה עוזר?

יש אנשים שזוכרים מקרה בודד לאורך שנים ומוחקים את כל המעשים הטובים שהיו בדרך בזיכרון שלהם. זו בחירה שלהם. לפעמים הם מתגברים על זה ולפעמים לא. אבל באחריותם ואני לא יודעת אם מישהו יכול להניע אותם לנהוג אחרת. במיוחד בגיל המדובר.

אם את אומרת שהבית חם ואוהב והיתה רק טעות אחת, אני מקווה שכאשר אחיך יתבגר יותר הוא יחזור הביתה. טוב שאת שומרת על קשר הדוק איתו. זה חשוב ובטוח גם עוזר לו. כדאי גם לעודד לשמור על קשר טוב עם אמא שלכם. אפשר גם להפגש מחוץ לבית.

אחותי לפני שהתחתנה סיפרה לי פעם על כל מיני כעסים שהיא שומרת בבטן מגיל קטן על אמא שלי. הייתי ממש מופתעת שהיא בכלל זוכרת דברים כאלה. היחס שלה לאמא שלנו לא היה טוב כלכך. ואז היא התחתנה ונולדו לה ילדים והן כלכך התקרבו שזה מדהים. פתאום היא ראתה דברים גם מהצד השני והראייה שלה השתנתה והיא הצליחה כנראה לסלוח. היא עדיין חושבת שאמא שלי טעתה אבל מבינה שאמהות עושות טעויות בחיים. היום היא שורצת אצל אמא שלי הרבה...

הפקתי שם אירוע, והם לא מסכימים להכניס תינוקות ועגלות.

תפני אלי באישי

אני לא יכולה לפנות אליך באישי כי אני חדשה בפורום

מעולה (בלי קילופים) והוא אחד שמחריב נעליים. מצד שני קניתי בקיץ לבת שלי, שמאוד שומרת על הנעליים שלה, סנדלים והם כבר לא במצב משהו.. עונה אחת אמור להחזיק בע"ה.

קנית שם סוג יקר או מהסוגים הפשוטים יותר? (נניח 70-80)

אולי הנעליים היקרות זה אחרת?

הפשוטות פחות טובות אבל מחזיקות כמו נעל אחרת שהייתי קונה בארץ באותו מחיר או אפילו קצת יותר יקר.
יש טובות יותר מעור שעולות פחות מנעלי עור שאפשר למצוא בארץ (אם בכלל אפשר למצוא לילדים. חוץ מבלנדסטון והסגנון) והן איכותיות יותר.

ואני יודעת שאחד הכלים הטובים שיותר שקיימים נמצא בספר מחשבת החינוך של הרב יחיאל יעקובסון.

לעבוד עם עצמי על סמכות.

לומר רק פעם אחת. לא להתפתות לומר שוב.

להאמין שהילד יקשיב למה שאמרתי.

לעמוד במילה שלי, לא לדרוש דברים לא הגיוניים או לא הוגנים.

להחליט מה הגבולות שלי ולא להתפשר עליהם,

ומצד שני לתת תחושה שמקשיבים לרצונות ולאפשר מה שלא פוגע בגבולות.

 

לפעמים עוזר לי במקום לומר שוב ושוב אותם דברים כל יום,

להחליט על דברים שהם קבועים ולומר להם למשל - 

התפקיד שלך לסדר את הסלון כל יום, לא צריך לומר לך.

ואם לא עשה - במקום לומר תסדר את הסלון, אומר: התפקיד שלך.../עדיין לא עשית את התפקיד שלך...

 

לצמצם הערות וירידה לפרטים, הם גדולים - אפשר לצפות מהם להיות גדולים.

 

יעזור לדעת גם על איזה סוג של דברים את מעירה כמה פעמים.

 

ועוד הערה קטנה -

6,8,10 זה כבר לא 2,4,6 אבל הם בכל זאת עדיין זקוקים לעזרה שלנו לדעת איך להתנהג ולהתנהל בחיים.

פעם שניה אפשר לקום לקחת את הילד ביד בעדינות ו״לעזור״ לו לעשות מה שביקשת

כמובן זה אימון ולכן צריך להוריד את הדרישות בהתחלה

לבקש מכל ילד משהו אחד או שתיים ליום וזהו פעם אחת ועושים 

אפשר גם לתת הפסד שהוא תוצאה ישירה של משהו שלא עשה 

זה מתאים בגיל קטן יותר.

אתם צריכים לסדר- כדי שיהיה נעים ולא יהרס
לישון כדי שיהיה כוח.
ועונש/ השלכות הגיוניות שתעמדו בהן, לדוגמא לא הולך לישון נקצר לו בזמן המשחק לפני השינה, לא מסדר תסדרי את ותחרימי לו לזמן מה.
לא לבוא מתוך כעס ועצבים בשביל שני הצדדים אלא להתייחס אליהם כבוגרים שלוקחים אחריות לתוצאה שהזהרתם מפניה מראש. ולא לשים הרבה מדי הגבלות ולהקשיב להם כשמתלוננים, לשקול ולהחליט אם לוותר.

גם אצלינו הילדים עושים רק אחרי פעם שביעית זה משגע אתה אומר לעשות משהו הוא הולך לכיוון הנכון אתה חוזר אחרי 5 דקות ולא הוא לא עשה את זה אנחנו מנסים לפעמים עם פרסים לפעמים עם עונשים לפעמים לעשות את זה כמו משימות קבועות, אין פיתרון במאה אחוז בעיקר הרבה סבלנות

בכל זאת?? כאילו להגיד ו...???

אחת והם מתעלמים בכל מקרה,את סתם מכניסה את עצמך לפלונטר

לעזור להם להפסיק את מה שהם עושים ולהתרכז במה שביקשו מהם.

גם אנחנו כמבוגרים צריכים לפעמים עזרה בלהפסיק משהו אחד לטובת משהו דחוף/חשוב יותר.

אז במקום להחזיק ביד וללוות אותו, כן אפשר לגשת אליהם, לגרום להם ליצור קשר עין ולפעמים השתיקה והמבט מספיקים כדי שיבינו מה הם צריכים לעשות וזה עוזר יותר מכל מילה נוספת.

לא מכירה חנות ממש מיועדת לדתיים.
יש סלקט ליד יינות ביתן (שוק מהדרין). די דומה ללידר.


ויש רשתות כמו צ'ילדרן פלייס, המשביר, קדס, קיווי....
לא חסר אופנה באילת😁

אבל בימים האחרונים זה קבוע, אני מרגיש גם שההתנהגות שלה באה מהגן, מאיפה זה כבר יכול לבוא. איך אני יכול לשלוט על זה. יש לילות שקטים ויש לילות קשים, אבל העובדה שכשהיא חוזרת מהגן ואשתי מכינה לה או לעצמה לאכול והיא משגעת אותה כי היא רוצה רק על הידיים זה קבוע, וכשאני חוזר מהעבודה זה ניהיה יותר גרוע כי היא קשורה אלי מאוד מאוד רוצה רק אותי, מספיק שאני נעלם לה מהעין כי הלכתי להתקלח או משהו אחר, מתחיל בכי היסטרי. ואני מנסה להסביר לה שהכל בסדר שאבא לא בורח ושאי אפשר כל היום על הידיים, אבל כנראה היא עדיין לא בגיל שהיא באמת מבינה ויכולה ליישם

אז כשאנחנו שוב יחד הם יותר צריכים אותי צמודה אליהם. אני לא חושבת שזה משהו ש'למדו' בגן, אלא הם צריכים לפצות את עצמם על הזמן של הפרידה.
בגיל הזה אצלי באמת היה קשה לעסוק בדברים אחרים בזמן שאני עם הילדים. או שהם על הידיים, או שאני משחקת איתם באופן צמוד.
מה שכן עזר לי כשהייתי צריכה להספיק לעשות דברים זה שימוש במנשא, שגיליתי רק בילד השני. קניתי מנשא מעולה שאפשר לקשור על הגב (בגיל הזה מתאימים מנשאי ילקוט, יש הרבה סוגים שמתאימים לפעוטות), ואז הילדון היה על הגב ואני יכולתי לעבוד במטבח, והוא היה מרוצה כי היה מספיק צמוד אלי (אני מניחה שזה לא פתרון שיתאים לכל אחד, ולפעמים גם קשה להתחיל בגיל כזה גם מבחינת ההתרגלות למשקל הנשיאה וגם מבחינת הילדון שלא רגיל לזה.בכל מקרה, לי זה היה שיפור רציני באיכות החיים...).
ומה שכתבת לגבי הלילה- אני לא יודעת איך היא נרדמה עד עכשיו, אבל אצלי בגיל הזה אף פעם לא ניסיתי לתת להם להירדם לבד בלעדי. מבינה שיש גישות שונות בנושא, אבל גם אם הציפיות היא שתירדם לבד, להשאיר אותה לבכות עד שתתייאש זו לא ממש שיטה, ועדיף לחפש גישה שתעזור לה ללמוד את זה בהדרגה ובעזרתכם. בטח יש אחרים שיוכלו יותר להועיל בזה.

זה פשוט לא להתייחס לבכי.
ילדה בת שנה וחודשיים היא חכמה ומבינה כבר סימני חולשה של הורים,ומתי יישברו וירימו אותה.

תנו לה לבכות לא ייקרה כלום,היא בסופו של דבר תתייאש ותפסיק.
תסבירו לה שאין על הידיים,והידיים כואבות,ואם היא רוצה חיבוק תביאו לה על הריצפה.שתראה ותבין שחיבוק היא מקבלת.

אפשר מידי פעם אם הבכי ממש לא מפסיק ולא נחלש..לרדת אליה ולהביא חיבוק וללטף.
שתבין שאמא ואבא פה,אבל ללא הרמה לידיים.
זה יקח זמן כי הילדה התרגלה לידיים משום מה(רוצים לא רוצים..זה מצב הרגל שהיה כנראה)
ולא חושבת שזה קשור לגן כי אני מאמינה שהגננות לא מושעממות להרים אותה יום שלם.
זה פינוק שקלטה שברגע שצורחת אתם נעמדים דום להרים אותה בכדי לעצור את הבכי.וזו הטעות.
שהיא קלטה שרק עם צרחות אתם תרימו אותה
וכך עושה ,ממשיכה,ותמשיך לעשות אם לא תעשו לזה סוף ותפסיקו להתרגש ממנה.

הרבה מילים חמות,הרבה ליטופים בגובה העיניים,הרבה חיבוקים ונשיקות בגובה העיניים של הילדה אבל,לא להרים אותה.
וכנ"ל הפעולות האלו בלילה,
התרגלה ..צורחת..עוברת למיטה..
היום אין להורים את הכוחות להתמודד עם הילדים והם מראים חולשה והילדים פשוט מנצלים זאת.
אם לא תעצרו את המעבר למיטה שלכם בשלב זה..
בגיל גדול יותר זה יהיה יותר קשה לנתק את הילד.

המון הצלחה
תהיו חזקים!

קודם כל, נראה לי שכשאת כותבת תשובה כזאת נחרצת, את חייבת לסייג שהניסיון שלך הוא כמטפלת ולא כאמא. ולדעתי זה גם מה שמוביל לגישה שלך, כי בקבוצת תינוקות באמת אי אפשר להרים כל הזמן את הילדים אז חייבים ללמד אותם להתמודד לבד (וזה אחד החסרונות לדעתי בלשלוח את הילדים למסגרת, לא משנה כמה המטפלות מצויינת, למרות שגם אני עושה את זה...).

אבל כהורים להיות בגישה כזאת זה לדעתי גורם נזק גדול לילדים. זה ממש לא חולשה להרים את הילדים כשהם בוכים, וגם לא לקחת אותם למיטה של ההורים כשהם בוכים בלילה. וזה גם לא נכון שיהיה קשה יותר לנתק את הילדים כשהם יהיו יותר גדולים.
הרבנית דינה ראפ (שיש לה ניסיון גדול בגידול המשפחה שלה, ומעבירה שיעורים על חינוך ילדים) תמיד אומרת שככל שניתן לילד להיות יותר תלותי בשלבים הראשונים של הילדות, יהיה לו יותר ביטחון ויכולת לגדול ממקום טוב ולפתח אחר כך עצמאות כשהוא יהיה בשל לזה. לנסות להקדים את הזמן גורם להרבה יותר נזק. ילד שמתייאש ומספיק לבכות כי הוא מבין שאף אחג
לא יעזור לו, זה ילד שלומד להתייאש מהעולם, זה ילד שלומד שלא שווה לבקש עזרה כי גם ככה אף אחד לא יבוא.
יש לי עוד מה לכתוב אבל אין לי זמן עכשיו, אולי יהיו פה אחרים שיוסיפו על הדברים...

לא אמרתי שילד שבוכה "עם" סיבה לא להרים!!
פה מדובר בילדה כמו שזה משתמע,שבוכה ללא סיבה בשביל להשיג ידיים.

להרים ילד על הידיים זה לא מראה חולשה,אבל כשהילדה מבינה שמכל בכי שתצרח ירימו אותה "היא עשתה את שלה"
ההורים צריכים ללמד אותה להשיג מה שרוצה ללא בכי,
ויכולים להרים אותה
אבל לא בשעה שצורחת!

שימי לב שלא אמרתי לעזוב את הילדה לצרוח ולהתייבש בצד,
אלה אמרתי כשמתחילה עם "הצרחות" לתת לה לבכות (לא ישר להתרגש ולרוץ אליה
מה הסבתות תמיד אומרות..כשתינוק שנולד אפילו..אם הוא מתחיל לבכות,לא לרוץ ישר..למה?כי ברגע שהוא התרגל שהוא רק עושה "וואה" אחד ורצים,
שייגדל..ברגע שיעשה "וואה" אחד ולא ירוצו אליו כמו שהתרגל...אזזז יתחילו צרחות של החיים..אז..)
לגשת אליה מידי פעם..לליטוף..חיבוק..נשיקה בגובה העיניים של הילדה
ו"להזכיר" לה שאמא ואבא פה..שתבין שהם איתה גם ללא הרמת ידיים.
זה הכל.

קודם כל, כשאני קוראת שוב מה שכתבתי אני רואה שיצא קצת חריף. אני מתנצלת, לא התכוונתי להתנפל עלייך...

כל מה שאת כותבת, יכול להיות נכון כמטפלת. את נשמעת מטפלת מצויינת, שיודעת מתי ילד באמת צריך אותך ואז תתני לו מה שהוא צריך, ומצד שני יודעת ללמד את הילדים שהם לא יכולים להיות כל היום על הידיים כי אין לך אפשרות לתת את זה. גם המטפלת של הבן שלי היא מדהימה ואני סומכת עליה לגמרי, ואני יודעת שגם אצלה היא מתנהלת באותה שיטה, כי אין אפשרות אחרת כשיש קבוצה של ילדים.

אבל להעתיק את ההתנהלות הזאת לבית עם הילדים זה לדעתי ממש לא נכון (ואני מדברת גם מתוך הניסיון שלי עם שני ילדים, וגם מתוך הניסיון של אמא שלי עם משפחה ברוכה בלעה"ר, וגם מתוך דברים שקראתי ולמדתי מניסיון של אחרים...).
אני מבינה למה את מתכוונת, אבל לדעתי גם בכי 'סתם' בגיל הזה הוא לא סתם. גם אם לא צריכים משהו מסויים, בקשה לקרבה זו גם בקשה שצריכה לקבל מענה (וזה גם ההבדל בין הורים למטפלת, הקשר עם ההורים הוא הרבה יותר בסיסי וקריטי מאשר קשר עם מטפלת).

יכול להיות שיש הורים עם גישה כמו שלך, אני כותבת פה רק את דעתי. אבל בהחלט יכול להיות שכשתהיי אמא בעז"ה גם הגישה שלך תשתנה (מול הילדים שלך, כמובן, כמטפלת זה נשמע לי מקסים איך שאת מתנהלת).

מקווה שהדברים הובנו ולא פגעו...

כדוגמה שזה עובד גם בבית-(ותאמיני לי שלא הייתי מייעצת סתם אם לא הייתי רואה שבפועל זה עובד בבית, כמו שאת מציינת)
אחותי היא עם ארבעה בנים שיהיו בריאים.
והייתה באותו מצב,
הבן הגדול שלה שהיה בגיל שנה וחצי בכה כי הורגל שמכל בכי מרימה אותו.
(את יודעת,ילד ראשון..התלהבות..מרימים הרבה וכו')
המלצתי לה לעשות בדיוק כמו שהמלצתי פה..
ולא עבר שבוע וכבר הילד שינה את הרגלי הצרחות שלו וזה פסק.
ואפילו למד להגיד "חיבוקי" במקום
והיא הייתה יורדת אליו ומביאה לו חיבוק.והילד הבין שבמקום צרחות לידיים הוא מושך לה בחצאית ומבקש "חיבוקי"
וזה כזה יפה בעיניי
אז לצערי,אני חולקת על דברייך בנושא זה.
אבל כל אחד והחינוך שלו

קודם כל, כשאת מתארת מה שאחותך עשתה, זה נשמע לגמרי אחרת ממה שכתבת בהודעה הראשונה. ילד שנותנים לו לבכות עד שמתייאש ומפסיק, לא ילמד מזה לגשת ולבקש חיבוקי. אני בטוחה שאחותך לא התעלמה מהבכי, אלא הסבירה לו שקשה לה להרים אותו אבל הוא כן יכול לקבל חיבוק אם הוא רוצה ואולי היה קשה בהתחלה אבל בסופו של דבר הוא למד. (את כל זה לא פירטת, אבל ברור שקרה שם משהו שעזר לו ללמוד שהוא יכול לבקש חיבוקי, וזה לא היה היה מסקנה אישית שלו מזה שהתעלמו ממנו...). ואם זה באמת ככה, אז אני לא בטוחה שאנחנו עד כדי כך חולקות.

ובכל מקרה, הגישה שלי היא שבגיל כזה (ושנה וחודשיים זה ממש תינוק) ילד באמת צריך את ההורים שלו, וללמד אותו להסתדר לבד בלעדיהם זה פשוט לא נכון. כמובן שאם קשה להורים להרים כל הזמן על הידיים, אפשר להסביר שזה כבד כך הזמן להרים, ולשבת ביחד על הרצפה ולשחק, אבל בגיל כזה אני פשוט לא מצפה מילד לשחק עם עצמו (בעיקר כשכל הבוקר הוא היה בגן בלי ההורים והוא צריך 'לפצות' ולהשלים את הזמן עם ההורים). הבת הבכורה שלי התחילה להעסיק את עצמה לבד רק סביב גיל שנה ותשעה חודשים (בילד השני זה כבר אחרת כי הם משחקים ביחד הרבה).
(דווקא בגיל הזה לי לפעמים היה יותר נוח דווקא ללכת לפיתרון של מנשא כי זה נותן לקטן מענה ואותי משחרר לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, אבל זה כבר שיקולים אישיים של ההורים).

ולגבי ללמד את הילדים דרך בכי-
אני ממש לא חושבת שילדים לא אמורים לבכות. העולם מלא בתסכולים וזה חלק מהלמידה של ההתמודדות בעולם. מותר לילדים להיות מתוסכלים שהרצונות שלהם לא התממשו, ומותר להם לבטא את זה בבכי, אבל דווקא אז זה הזמנים שהכי חשוב שהם לא ירגישו לבד.
גם אם אני זו שיצרתי את התסכול (לא הרשיתי משהו שהילד רוצה, ניסיתי לשנות הרגלים של הילד וכו') בכל מקרה בזמן הבכי אני לא אהיה קשוחה כדי 'לנצח' אותו או 'לא להיכנע לבכי שלו', אלא אני אבין שהוא מאוד עצוב, ואני אראה לו שאני איתו ואני מבינה אותו ואת הקושי שלו, עד שהוא יבין שהמציאות לא תשתנה ויהיה מסוגל לקבל את המציאות ולהסתגל אליה.
וכמובן שככל שהתינוק יותר קטן אני אשקול טוב טוב לפני עד כמה הוא באמת בשל להתמודד עם המציאות שאני מנחיתה עליו (בגיל 0 כל רצון של התינוק הוא צורך שלו ואני אעשה כל מה שאני יכולה כדי למנוע את הבכי שלו. בהדרגה ככל שהילד גדל והחל מגיל שנה בערך, יש לילד יותר ויותר רצונות שהם לא ממש צרכים, ובהם אני אחליט בהתאם למציאות האם מתאים למלא את הרצון או שלא).

(רק רוצה לסייג שמה שכתבתי זו הדרך שאני מאמינה שנכונה, בעקבות הרבה חשיבה וקריאה על הנושא ממגוון מקורות, אבל כמובן שבמציאות אני לא תמיד מצליחה לנהוג ככה...).

על מזרון או מיטה בחדר שלו.
ככה הוא יבין שהוא נשאר במיטה ( גם אם יקח לו לילה או שניים, וקצת בכי) ומצד שני הוא לא מרגיש לבד- כי אתה או אשתך לידו.
לא צריך להפוך את זה להרגל קבוע אבל אפשר בהחלט כמה לילות , עד שרואים שהוא מצליח לחזור לישון במיטה שלו ואז בהדרגה לצאת מהחדר.
עשיתי את זה כמה פעמים בכמה גילאים עם כמה ילדות, וזה עזר.

פתרון נוסף - לא להילחם בזה...להניח לו לישון אצלכם אבל בלי לינוק. מבינה את אשתך שנגמרת מזה. גם לזה תצטרכו כמה לילות כדי שהוא יתרגל. אולי לתת לו בקבוק תה במקום?

הוא לא יישן אם לא יינק.. זו הבעיה.
ולפי המלצות משרד הבריאות לא טוב לתת תה בגיל כזה..

ובלי סוכר. זה נותן קצת טעם למים ויותר בריא מהתיונים..

בדיוק למקרים כאלה, כמו שהיה לי עם הבן שלי.

מלמדת איך ללמד את הילד להירדם לבד בצורה הדרגתית ונעימה.

אצלי זה הוביל מ4-5 קימות בלילה והירדמות רק בהנקה להליכה לישון בשמחה ו0-1 קימות בלילה.

 

המון הצלחה. קצת סבלנות וזה עובר.

ואני מעריך עוד יותר ממישהי שזה החתימה שלה...

אז פנינו לשירות לקוחות של החברה (ליטף), והם שלחו לנו בדואר את החלק החסר.

לא יודעת אם זה כתוב על האמבטיה עצמה.

שלכם? ככה תוכלי למצוא את החברה.

אמרו לי שזה בחינם רק שלא תמיד במלאי

של חלקי חילוף?

ולא שאלו אם קניתי או לא.. המוכר אמר שזה בלי עלות אבל אין במלאי.. מצאנו פתרון אחר ולא חזרתי שוב..

בחנויות שמוכרים את האמבטיה..
מגיע בשקית צינור ופקק

מכון פסגות
פרטים פה ספרים בהוצאתנו

בתקווה שהגעתי בחיפוש לספר הנכון

וזה גם די מה שכתוב שם באתר
אז אני מקווה שזה מה שהיא מחפשת

קונים ברשתות החרדיות

אותו שם או שם אחר?

בוחרים להרגיש טוב

נורא מידי.