פורום הורות (עמוד 112)

נתקלתי בגן כזה בשכונת ניות.

שלחי לי בפרטי את הקישור לשמלה ואנסה לעזור לך עם המידות כי שם זה אחרת לגמרי. (אלו מידות שונות לכל מוצר, יש סרגל מדידה נפרד וכו')

12 בד"כ מתאים לגיל יסודי (אם כי יש חברות שמייצרות בעיקר לבאזרים שאין שום קשר בינם לבין המידות הסטנדרטיות).

שמלות לרוב לא של מותגים

יותר בשוק וחנויות זולות אז זה 12..

יכול להיות שזה כמו 10 בעקרון...

חושבים שהסעות לבתי ספר בגיל צעיר, זה לא רעיון טוב.
אולי לגרעין התורני בנחלת יצחק יהיה רעיון בשבילך

לדעתי אין לשם הסעות.

למשל אם הבנות "יורדות" עליה להסביר לה שזה מתוך גאוה שלהן ומתוך כך שרוצות להרגיש טובות אז הן גורמות לה להרגיש לא טובה.
כדי להסביר את הסיטואציה הזו הייתי נעזרת בסיפור "שיבולת גאוותנית" של מנוחה פוקס. קיבלתי עליו המלצה פה בפורום ולקחתי מהספריה.

יש לחיים ולדר גם סדרת סיפורים מתאימה.
אאל"ט השם שלה "סדרת התחושות" וכוללת: חשפחדן האמיץ, חשלבד מחפש חברים (או משהו בסגנון) וכד'....
בנוסף יש את הספרים של חיים ולדר סיפורים מתוך הלב של אורי וסיפורים מתוך הלב של אמא שיש שם דברים שיכולים להתאים.
יש גם את סדרת "מרגיש לי" של מנוחה בקרמן שיש ספרים שיכולים להתאים.
בעזרת ספר מדברים ומלבנים את הסיטואציות שבעצם מושלכות על מישהו אחר.

חוץ מזה, זה גם לאט לאט עובר ככל שמתבגרים.

לי יש בן כזה ומה שעוזר זה בעיקר להתבגר. הוא עכשיו בחברה רק של בנים. זה אילץ אותו "להתחספס" קצת.

חברותיה. היא כל הזמן התגאתה בזה וגרמה לחברותיה להרגיש חלשות ולא טובות כי כך הרגישה טובה יותר.
בסוף הגיעו ילדים וקטפו אותה כי בלטה בשטח ולכן לא עשו ממנה לחם- משאת נפשן של כל השיבולים.

מהצד הגאוותן, הפוגע אבל אפשר להשתמש בסיפור גם לצד ה"נפגע".

יש תינוקות שישנים לילה שלם בגיל הזה, וחכמות ממני פה גם יגידו לך איך.
אישית אני לא מצפה בכלל ללילה שלם לפני גיל שנה, שנה ושלושה.

כל שעתיים זה הרבה גם בגיל חודש

במיוחד אם יש שיניים /קפיצת גדילה.

כששואלים אותי כל כמה זמן הוא יונק באמת שאין לי מה לענות.
הוא יונק, בלילה והיום כשאני מרגישה שהוא צריך לינוק.
אבל נראה לי שכן היו לו תקופות קצרות שבלילה היה יונק הרבה.

לק"י

היא נותנת שם הרבה טיפים איך לצמצם את הארוחות בלילה.

וגם הבן שלי ככה. בן 5 חודשים...

כך נראה לי ולמדתי על בשרי, לפחות.

אם יש לך אפשרות לשינה משותפת, ואז להניק בשכיבה - אז מצוין. אם לא - אז תנסי להיעזר בבעלך, שיקום להביא לך אותה בחלק מהפעמים.

ואפשר בחלק מהפעמים לנסות לתת לה מוצץ (אם יש לה) במקום להניק.

מוסך מורשה יבואן או מוסך רגיל?

המחיר הוא מחיר הגיוני בהחלט
אם שמו רדיאטור מקורי וזה מוסך מורשה יבואן זה אפילו מחיר זול

אבל לבדוק טוב שבאמת הוחלף רדיאטור ולא בוצע רק ניקוי
בנוסף לבדוק בתדירות גבוהה יותר את מצב המים כדי לאתר נזילות מחיבור לא תקין (קורה לא פעם)

אין מה לעשות.
מבאס אבל זה ככה.

אשמח אם מידשהו יוכל להעלות

תודה

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/361468

ההורים לא יודעים את מה שהוא עובר ולכן מהמבט שלהם זה נראה בלי סיבה אבל אנחנו כצופים יודעים מה "אוכל" אותו ומה הביא אותו לצעוק.

בעיני דווקא אופייני מאד לגיל הזה.. מרגישה שמבטא נכון התמודדויות קיימות.

מה הבעיה. ראיתי שדמות מרכזית הוא בחור טוב אבל מאוד לא יציב ומאוד מושפע מסביבה. וגם מפונק. בגיל שלו התבגרות פיזיולטגית כבר הסתיימה בעצם. כך שזה לא סיבה. אולי בעצם הוא היה תחת השפעה חזקה של חבר רע. ומקרה בתחילת הסרט גרם לו לעצור. אבל גם לא התחברתי לפתרון שסרט מציע. לא תמיד ה' עונה גם אם צועקים אליו. לא תמיד בא מישהו ומציל אותך בנס, אסור לסמוך על נס.

של הגיבור היא עם שמירת העיניים ועם המתח של ההצלחה או אי ההצלחה בזה.

לכן יש מתח סביב הסרטים שרואים או לא.

לא ראיתי שם מסר של לסמוך על נס. הגיבור מתחזק בעבודת ה' ומתמלא כוחות מזה. ובזכות זה יש לו אחרי זה כח אפילו להציל את החבר שהגיע למקום לא טוב.

זה סרט עם הרבה עלילה פנימית, לא רק חיצונית.

וקשה שהוא לקח דווקא את זה כשהוא רגיל למחשב בלי הגבלה וכל החברים שלו ככה. למה פתאום הוא החליט להתמקד דווקא בזה? בגלל משפט אחד שמציל שלו זרק.?מאוד קשה לי עם זה.
ונגיד הוא החליט לשמור, אז מוציאים מודם משקע וזורקים, אבל הוא בא לאימא וצורח עליה. איפה עבודת ה' פה?
כש מישהו מתקרב ליהדות הוא בדרך כלל מתחיל מדברים שיותר מדברים אליו ויותר קלים לו.
אני מבינה שרצו לדבר על הנושא של שמירת עיניים אבל כל ההקשר יצא לא כל כך אמין.

דווקא כן התברתי

אני למדתי מסרים אחרים: ראיתי את ההתמודדות הקשה של הנערים. כשהורים נותנים לו מחשב פרוץ וסומכים עליו שיכול להתמודד מול התועבה. כשהוא מבקש חסימה/ביטל(לא זוכרת בדיוק...)( הוא מתפרץ עליהם

לגבי פתרון אני גם שמתי לב שהוא מלמד אותו שיש לו כוחות טובים ומסר של קימה לאחר הנפילה...

לי היה קשה לצפייה אבל זה לא משהו שנשים יכולות להבין לענ"ד. ובכ"ז יש פה מסר חשוב להורים ולנערים.

לנסות לשחרר.

 

אל תעשו מזה ענין. עשתה, תחליפי, עניינית, בלי עסק גדול. לא לדבר על זה. ולהמשיך הלאה.

 

מידי פעם תשאלי אותה אם היא צריכה לשירותים, לא תכוף מידי.

 

בזמן שאת חושבת שסביר שתצטרך, תושיבי אותה, אפילו אם בסוף לא תעשה כלום.

 

ובכללי, יחס חם ונעים ונחמד. לחבק, לדבר, לתת תחושת ביטחון ונינוחות. 

 

תנסו כמה חודשים, ותראו אם זה נגמר.

 

ענ"ד.

ממש ממש לא!

לכן אנחנו דואגים ואפילו קצת מיואשים.

בתחילה חשבנו שאולי זה חוסר בשלות,

כשהבנו שזה מעבר הקפדנו (אפילו שזה קצת היה קשה לפעמים...) לא להגיב בצורה קשה.

פשוט החלפתי לה בצורה טכנית.

בהמשך כן הבטחנו הבטחות וכו' והבן שלי הגדול כן אמר לה כמה פעמים: את כבר לא תינוקת אז למה את עושה בתחתונים?

היה נראה שהיא נעלבת... אבל גם התגובה שלו וגם שלנו לא גרמו לשום שינוי.

אני כן חושבת לעצמי לפעמים אולי היא כן צריכה לראות שאנחנו כועסים ומאוכזבים. אבל אני לא רציתי לגרום לנזק...

הרבה ילדים בגילאים האלה "מפספסים בגדול" בתחתונים, ואפילו בקביעות.

 

שאלתי אותך לגבי הקושי ביציאה כי לפעמים ילד מתאפק כי לא נוח לו ללכת לשירותים באמצע משחק וכו, ואז הצואה מתקשה וקשה לו לעשות אותה ואז הוא שוב דוחה את השירותים עד שיוצא לו ללא כוונה בתחתונים.

 

אני מבינה שזה לא המצב, ומסכימה עם ד. 

סבלנות וסבלנות, כמה שזה לא נעים, ואפילו מגעיל כבר בגיל הזה, אין מה לעשות. 

אפשר לעשות מבצעים, אבל סביר שזה לא יחזיק מעמד יותר מידי בגיל כזה.

 

ולגבי זה שהיא באה למיטה של ההורים - גם זה נראה לי נורמלי מאוד. ויעבור בעזרת ה'.

יכול להיות שיש קצת מתחים נורמלים מהגן. אולי יש שינוי משפחתי בזמן האחרון: מעבר דירה, אח חדש, מישהו חלילה חולה וכו. ויכול להיות שלא, וזה גם בסדר.

 

 

 

 

תודה רבה מאוד הל התגובות המפורטות.

לא היה שינוי בתקופה האחרונה.

השינוי הוא אצלנו שמפלס החשש והחרדה עלו... אני בהריון. והיינו בטוחים שזה יסתדר עם הזמן....

בקיצור אנחנו נמתין בסבלנות בעז"ה. ונקבל אותה בינתיים כמו שהיא! מתוקה וחכמה! ומפשלת....

אהבתי את המפשלת

ילדים מרגישים הכל

 

בעז"ה סבלנות ואהבה. ושיהיה בהצלחה בכל

הלילות. יכול להיות ש"מפלס החחש והחרדה" שלכם, משפיע על הצורך שלה להגיע אליכם.

 

[זה נכון, שיתכן שלב מסוים שילד עושה "סתם", כאילו מה איכפת לו - ואז לפעמים גערה, או היום אי אפשר לצאת לגינה כי נצטרך להתעסק בלנקות את הגדים... יכול לעזור לגמור וזהו.

אבל כשיש ספק - עדיף להמתין עוד קצת]

וגם קבוע עושה יציאות באסלה

כרגע אני הרבה פעמים שמה לו חיתול כשהוא חוזר מהגן כי לא ראיתי שינוי אם לא (סתם יותר מסובך לנקות מהתחתונים)

 

רציתי להתייעץ עם הפסיכולוגית של הגן והשארתי לה הודעה אבל היא לא חזרה אלי עדיין

גם בת ה 7.5 שלי לפעמים באה אלינו למיטה.

אני  חושבת שכל הילדים שלי היו ככה. עבר להם.

זו בעיה בעיני רק אם זה מפריע לך.

 

(אני פשוט הייתי עוברת למיטות שלהם כשנהיה צפוף מידי)

זה ממש לא נורא לתת לילדה הרגשה שזה כבר לא נעים לנו להחליף לה אפשר לומר לה שזה עושה לנו לא נעים וכו' וכו' , אם את שמה אותה על האסלה בזמן היא עושה באסלה?

שהיא תבין שזה לא בסדר. ולא לשים לה חיתול בבית. 

אני חושבת שכל עוד אתם מראים שזה לא כל כך נורא אז היא לא תעשה בשירותים. אולי גם לשאול למה לא. אולי משעמם לה לשבת שם לבד הרבה זמן ולשבת אתה עד שתעשה , אולי לא נוח לשבת הרבה זמן על אסלה וצריכים ישבנון או סיר?

גורם לי לחשוב שהיא ילדה עם אחריות ושליטה גבוהות.

ומרוב שהיא "מחזיקה" חזק ולא משוחררת, גם בתחום השירותים היא מתנהלת באותה דרך, וגם במשך היום צוברת אולי מתחים שרוצים להשתחרר בלילה.

אם מתאים לך כיוון החשיבה הזה, אז הגיוני שכדאי לחשוב מה יעזור לה לשחרר ולקבל את עצמה גם בחולשות שלה, שלא תרגיש צורך להיות מושלמת ובשליטה כל הזמן. גם בשביל שני הנושאים שכתבת ובעיקר בשביל עוד ועוד מקומות שזה ילווה אותה בהמשך חייה.

לעשות בשירותים זה דבר מפחיד בהתחלה. הם מרגישים שנופל להם חלק מהגוף. זה נשמע מצחיק אבל זה מה שמפחיד אותם. היא צריכה לעשות פעם אחת או פעמיים, ואז היא תבין שזה לא מפחיד וזה יעבור לה. הרבה עידוד ותמיכה. הייתי מציעה לקנות לה משהו גדול , לא פרס של הכל ב 2, שהיא מאוד רוצה (כשאני נגמלתי ממוצץ בגיל מאוחר, מאוד רציתי אקורדיון, כמו של המנגנת, וקיבלתי.... משהו בסדר גודל הזה אני מתכוונת) להראות לה שזה מחכה לה, וברגע שהיא תעשה בשירותים היא תקבל אותו. זה יעודד אותה להתגבר על הפחד.
בקשר ללילה:
א. לומר לה כשהיא הולכת לישון, שזה מפריע כשהיא באה אליכם בלילה, ושהלילה היא לא יכולה לבוא אליכם.
ב. כשהיא באה, לשאול מה קרה , למה הגעת ? אם לא היה חלום רע, וכד', פשוט לקחת אותה ולהחזיר אותה למיטה, ולומר לה שעכשיו לילה וכל אחד ישן במיטה שלו.
ג. אפשר להסביר שזה מפריע לכם לתפקוד במשך היום כי אתם לא ישנים טוב בלילה.
ד. לעיתים רחוקות קורה שילד חולם חלום מפחיד בלילה, ואז הוא מגיע לחוץ למיטה שלי, גם ילדים גדולים (בני 10), אני מחבקת מרגיעה, אם בא לי אני אומרת להם שהם יכולים להיכנס למיטה שלי, אם אני רוצה לישון טוב, שולחת למיטה של בעלי, כי הוא לא ירגיש בכלל... אבל זה רק לעיתים רחוקות, בשום אופן לא כל לילה.

תסכימו לו להביא חברים ככה אנחנו עשינו עם הילד שלנו וזה עזר תגידו לו שזו פעם אחרונה ואם הוא לא ילך אז הוא לא יוכל גם להביא (עכשיו כשאני חושב על זה אצלינו זה היה הפוך היה  הולך ולא מביא חברים)

אפשר להציע לו מדי פעם. אם מסרב-לעזוב אותו

מציעים, מעודדים. לא להכריח.

[אם תנסו "לשדל" - אתם עלולים לגרום ההיפך]

אני מחפשת תירוצים למה לא מרשה לילדים ללכת לחברים, כשהילד לא רוצה זה התירוץ הכי טוב והכי אמיתי

לק"י

אם יש לך ניסיון כדוד שמטפל באחיינים- זה כבר טוב.
וגם כאלה שאין להם ניסיון- הולכים ולומדים עם הזמן.

וה'אמת, שהנושא של החינוך הוא מה שהכי מלחיץ אותי.

הףבסוף כולם מסתדרים.....

ואני חושבת שטוב שאתה חושש מזה, זה מראה שרצה מבין את גודל האחריות.
יש אנשים שחושבים שלהביא ילדים זה משחק ילדים... זו אחריות מאוד מאוד גדולה!
אז כדי לעודד אני אזכיר שהצוציקית לא נולדת בגיל 3 וההתחלה יותר קשה מבחינה פיזית (לא לישון, לא להתנייד וכו') פחות יש את הקטע של חינוך...

צריך להתפלל על זה כל הזמן שנצליח במשימה הענקית הזו ויחד עם זאת להאמין שאם הקב''ה הביא לך ואת הנשמה הזאת כנראה שאתה ורק אתה ראוי להיות האבא..
בהצלחה!

מאוד

התינוק הזה בחר להיוולד אליכם סימן שאתם ההורים שיכולים להעניק לו את ההכי הכי טוב שיש. מכל הבחינות.

 

נשמע שיש לך ראיה בוגרת בנושא וזה כבר משהו ואפילו משהו חשוב. לא מכירה הרבה כאלה (בעלי באופן אישי בכלל לא קלט את זה ורק אחרי הלידה הוא הפנים והוא אבא נהדר).

 

בנוסף, זה שיש לך ניסיון זה יתרון משמעותי. ההתחלה לא תמיד קלה אבל זה הולך ומשתפר עם הזמן (אנחנו רק כ-6 חודשים אבא ואמא ובאמת כל יום שעובר הוא שונה לגמרי).

 

ואתה תראה, כשהיא תצא איזה אושר אתה תרגיש. זה לא מוסבר ואין אפשרות לתאר את זה.

 

ועוד המלצה שלא קשורה לשרשור שפתחת- שים לב לאשתך. תדאג לה. היא תכף תעבור לידה שזה משהו לא פשוט. גם נפשית וגם פיזית. אז תתמוך ותכיל אותה.

 

לידה קלה לאשתך ושתצאו בידיים מלאות ובריאות.

 

שהנשמה בחרה בכם הילדים שלכם בחרו בכם שתהיו ההורים שלהם

זה מה שהיא אמרה לי. היא לא אמרה מאיפה זה. בי זה נגע מאד.

 

תודה רבה על ההארה 

שאשתו תשים לב אליו אחרי הלידה, ב"ה עברתי עם אשתי 8 לידות בלי עין הרע אני יכול לומר לך שגם לנו קשה נפשית אנחנו מלווים את האשה כל הזמן נותנים המון תשומת לב המון עזרה ובמיוחד אם היא בשמירה וכו' ואז אחרי הלידה כשהכל נראה בסדר יש לנו נפילת מתח רצינית ואתן לא מבינות את זה וזה יוצר ויכוחים אתן צריכות לדעת שגם לנו קשה סתם לידיעה 

יום טוב ונפלא

מצד שני איך אתה יכול להשוות בכלל בין קשיים מסוגים שונים?!?
לגבר נקרע הגוף ועוד אחר כך הוא צריך לתפקד לטפל בתינוק? אני לא חושבת.
לא אומרת שלא קשה לגברים אבל היי, פרופורציה.
לא נותנים על מנת לקבל. קודם כל שהוא ידאג לאשתו. ותאמין לי כשהיא תרגיש את זה היא תדאג לו חזרה.

אגב, כל הכבוד לאשתך. וגם לך. 8 ילדים זה לא קל.

רק צריך לזכור את זה פשוט זה מונע ויכוחים, ודרך אגב עבודת פרך במצריים הייתה כשנתנו לגברים לעשות מלאכות של נשים ולהיפך אז גבר שבמשך כמה חודשים מכבס מקפל כביסה שוטף כלים ורצפה מחליף טיטולים ועושה מקלחות מבשל שבתות שלמות לבד אז כן גם הגוף שלו נקרע וגם בנפש קשה לו, לא משווה אבל שווה לזכור את זה 

מניסיון 

אושר וכל טוב

 

על ההבנה

ומאד מבינה גם מה בעלי עובר בתקופות האלה

על ההבנה

בעלי כמעט התעלף אחרי כמה ימים...
ראה יותר מידי בית חולים, יותר מידי לא ישן, יותר מידי התרגש, יותר מידי נלחץ (היה לי סיבוך אחרי כמה ימים חזרנו לבית חולים.. פתאום באמצע המיון ראה שחור וכמעט נפל..)
בקיצור, האחיות שם דאגו לו.. והוא בדר''כ לא כ-זה רגיש..

איזה בעסה, אני פשוט חושב שחשוב לומר את זה כי כמעט אף אחד לא אומר את זה וחושבים שאנחנו עשויים מברזל לא פגיעים ולא כלום

טוב שיש לך קצת "חשש" - כי זה מראה על אחריות.

 

להיות אבא, זה דבר נפלא ועצום. אשריך בעז"ה.

 

אתה לא צריך להיות "קשוח"... תהיה אתה. תשים לב לאוצר היקר, קח את זה כאתגר שבונה גם אותך, מוציא ממך כחות יפים של חן וחסד ורחמים. זה הרבה יותר מדוד אהוב....

 

תקבלו קצת "טיפים" מההורים בעלי הנסיון.

 

ונכון שזה משפיע על החיים ("לא לישון בלילה"). שמעתי פעם איזה אבא מנוסה, אומר לאבא טרי לפני היום בו הגיע בנו מבית היולדות: תישן טוב, זה הלילה האחרון שאתה ישן.... זה לא ממש כך - אבל שינוי בגדר של המושג שינה, לתקופה לא קצרה...

 

ונכון מאד מה שאתה כותב לגבי ההמשך. שימת הלב לחינוך ולהתווית הדרך. אבל זה לא במקום האופי הטבעי שלך. זה על גביו. וזה בא גם בהתפתחות טבעית, מתוך ההרגשה הטבעית כלפי הילד, האיכפתיות.

מגדל את האדם, באיכפתיות עמוקה ובשמחה.

בהחלט חשוב שבתוכינו יש את "איזה הורי אני יהיה"? אני בטוחה שעד מאה ועשרים העינים שלכם לא יהיו עצומות לרגע, כי אתה לא תרצה לעצום אותם. כול יום שעובר, הורים  מתקשרים לילדים שלהם יותר ויותר.

הורים, כמו הקב"ה תמיד דואגים,סבלנים ואהבה שאין לה סוף לילדים שלהם.

תגידו כול יום בכונה ובאהבה "הנה לא ינום ולא ישן אבא ואמא בישראל. יהי רצון שתזכו לראות רק שמחה ועוד הרבה צוציקים נודניקים,(אם התינוק לא יבכה בלילה אתה תקפוץ עם דופק מהיר למיטה שלו, מחכה שהוא התעורר ויתחיל לבכות).בהצלחה!!!

אל תדאג זה יבוא לאט לאט נכון שזה קשה וזה אחריות וכו' אבל בגלל זה ה' ברא אותם קטנים ולא מיד גדולים כדי שנלמד אחד את השני יהיה לנו זמן לעצב אותם וכדי שהם יעריכו אותנו כי כשהם קטנים אנחנו מטפלים בהם עוזרים להם הם תמיד רואים בנו את המשענת שלהם בקיצור יהיה בסדר לא לדאוג ושיהיה במזל טוב

אני מאמינה שיש בזה הרבה מן האמת,

אז אתה יכול להסתכל על זה כך שמראש אתה מתחיל בנקודת זכות

הקשר יהיה טבעי וזורם יותר.

 

נכון, זה לקום בלילות ולשנות סדרים והרגלים.

גם להתחתן זה מפחיד אם מבינים את המשמעות האמיתית של הוויתור שזה דורש,

ובכל זאת עשית זאת!

 

אחרי שפוגשים את האחת שמתחתנים איתה, לא חושבים על כל הוויתורים שצריך לעשות,

מוכנים לקפוץ למים ולהשקיע מאמצים.

כשתפגוש את הקטנה, בעזרת ה' בזמנו ובידיים מלאות ובבריאות - 

תשכח את כל החששות ורק תתמלא באהבה גדולה.

 

 

אל תנסה לפתור את כל הבעיות במזרח התיכון בבת אחת

כרגע חשוב על הרגע הנוכחי

קראתי בספר: אל דאגה. של: דייל קרנגי.

המלצה שלו:
"חיה כל יום כיחידה נפרדת"
ואם גם זה קשה לך. חייה כל רגע כיחידה נפרדת.

הוא מגיע קודם כתינוק... שהטהרה והתמימות והמתיקות מתגברים על כל דבר אחר.. אתה נהנה ממנו הרבה יותר ממה שלא.. אז אל תפחד, תחשוב רק על הדברים היפים והכיפים שיש.. נכון, הוא יבכה וזה כלי טוב כדי לדעת שלא טוב לא.. ואתה ואשתך תלמדו אותו במוקדם או במאחור ותדעו מה עושה לו טוב..

לכל דבר מתרגלים. ילד הוא לא איזה מפקח שנותן לך ציונים ומטיף מוסר על כל פאשלה. פחות או יותר, בגיל חצי שנה כבר תדע איך מבדרים אותו, איך גורמים לו לחייך וכו'. בהצלחה!

כל פעם שיגידו ''אמא''. תתמלאי ברוך ואהבת אין קץ?
לא יודעת..אישית,.יש קריאות ''אמא'' שבא לי רק לנהום בתור תשובה.
כמו ה''אמא'' שנשמע חמש שניות אחרי שנכנסתי למיטה וכמעט כמעט נרדמתי.
אולי באמת לא הבנתי אותך.

הכוונה לא לקריאות האלה...

יותר בקטע שאמא מרגיש לי כמו סתם מילה גם כשנאמרת במצב חיובי 

תמיד חשבתי שזה בגלל שגדלתי עם שפה אחרת ואמרתי אמא בשפה אחרת אז אולי בגלל זה

לא יודעת... נראה לי סתם מסבכת את עצמי... 

פשוט רואה איך נשים מסביבי מדברות על הילדים שלהם ואני מרגישה שאני אדישה לפעמים

לפעמים עמוס, עמוס,עמוס. וקצת קשה להרים ראש.

אולי הגיע הזמן לחזור לעבודה ( כרגע בחופשת לידה )? קצת מרחק מהבית אולי יגרום ליותר געגוע

למרות שאני למשל רואה את אמא שלי שממש חיה בשבילנו ואני כל כך לא שם

דווקא אני יכולה להבין למה זה ככה אם את בבית כל הזמן.
אין לך זמן שקט עם עצמך כמעט, זמן איפוס עצמי. ואז יש פחות כוח נפשי לילדים.
לפעמים עוזר לצאת מהבית, גם אם זה מעייף פיזית- לפחות זה מאוורר מבחינה נפשית ונותן יותר כוח להיות עם הילדים בשמחה.

פעם שמעתי הרצאה של גרפולוגית, היא ביקשה לצייר ציור של עץ ואח"כ ניתחה ציור של אחת הנשים

 

היא הסתכלה על הציור ואמרה לה - נכון שיש לך 6 ילדים? ענתה לה האישה - יש לי 7.

שאלה אותה בן כמה הקטן/ה ענתה - פחות משנה

 

הסבירה הגרפולוגית שבציור העץ שלה אנחנו מציירים אלמנטים כמספר הילדים באופן לא מודע (ענפים/פירות/עלים/וואטאבר)

והיא הסבירה למה אותה אישה ציירה 6 ולא 7 - אני זוכרת את העקרון, לא את המילים המדויקות שלה, הרעיון היה שלוקח זמן להפנים את התחושה הזאת שזה הילד שלי עצם מעצמי ואני אמא שלו. ואת הילד השביעי היא עדיין לא הפנימה כי התהליך הזה שבו ילד הופך לחלק ממני זה תהליך שלוקח זמן - כל אמא והקצב שלה. היא הרגיעה את אותה אישה שזה לגמרי טבעי ונורמלי שהילד השביעי עדיין לא בא לידי ביטוי בציור שלה.

 

אולי זה אותו רעיון. 

 

?

שום דפקט 

את בסדר גמור ועצם ההרגשה שלך שאת לא מספיק מרגישה שאת בשביל הילדים שלך אומר שאת אמא טובה תמשיכי לדאוג להם ולטפל בהם לא בטוח שלצאת מהבית זה הפיתרון למרות שיש נשים שזה עושה להם טוב, אני מאמין שכשאחד הילדים הקטנים בא ונותן לך חיבוק את כן מאושרת , את המילים אמא ואבא אנחנו שומעים כל כך הרבה פעמים שלא זה מה שנותן לנו את הרגשת האושר אבל כשילד מחייך לנו עם זיק בעיניים או נותן חיבוק זה עושה לנו את זה ואני בטוח שגם לך

כל טוב

לפעמים רק לשמוע שאני בסדר גם אם לא מושלמת עוזר להתמודד!

בשבילי לצאת מהבית חיוני ( אפילו שאוהבת להיות בבית באיזשהו שלב חייבת לצאת)

אני עובדת במשרד חלקית קרוב לבית ורק בשעות שהילדים במסגרות

 

האמת אחד הדברים שהכי עושים לי טוב זה כשאוספת את הילד מהגן ולראות את החיוך שלו כשהוא רואה אותי שווה הכל! או כשהגדולים נכנסים הביתה ואני שם מחכה להם והם באים לתת חיבוק.

את בסדר גמור אם זה עושה לך טוב כשהוא מחייך אלייך או כשנותנים לך חיבוק זה בסדר גמור אחלה אמא , לפעמים כבר לא בא לנו לשמוע אבא או אמא רוצים קצת שקט חחחח

הרגשה שנובעת מעומס!
לפעמים הנתינה לבית ללא גבול גורמת לנפש ליהיות עייפה.
כדי לא ליהיות מרוקנות צריך לדאוג גם להחזיר כוחות זו לא פריבילגיה זה הכרח.

הרגשתי זאת לאחר אחת הלידות, התמודדתי במהלך היום כמעט לבד מהבוקר ועד הערב.. בעלי עבד מאוד קשה ועדיין עובד קשה. ולא היה שייך לערב אותו, כי זו עבודה שלי עם עצמי, ואינו קשור בשום דרך לילדים או לבעל.

תחשבי, מה יגרום לך כדי ליהיות אמא ששמחה בגידול ילדיה המקסימים והאהובים.

זה כן מרגש אותי כשהם קוראים לי אמא
אבל לפעמים אני עדיין לא מעכלת את התפקיד...
הבת שלי הגדולה בכיתה ב

בהערצה בגיל 5
והיום?
את בעצמך בגיל הזה או יותר...
אני בכיוון?
אז נראה לי שלכולנו יש את המקום הזה של וואי, אני אמא? לי יש 5 ילדים? אני בת 40?

את אדם שקשה לו להסתגל לשינויים מהירים?

אם כן- אולי פשוט עדיין לא עיכלת שינוי כל כך גדול בחיים תוך כמה שנים בודדות.

9 7 4 ו- 3 חודשים

אבל אני כן בן אדם שמאוד קשה לו להסתגל לשינויים מהירים

 

דווקא אני הרגשתי הפוך.. חשבתי שאמא זה עול, זה דאגה סיוטית, זה עצבים.. כי זה מה שחוויתי בבית, יש לי אחים מאוווד קשים שהצמיחו להורים שלי שערות לבנות , תמיד היה נראה לי איזה מסכנים הם וכמעט אין להם נחת (זה באמת ככה).
פתאום אני נהייתי אמא וגיליתי כמה מתיקות זה , כמה טוב וטוהר יכול להיות בילד צוחק ,בצינוק צורח... אבל הגדול שלי רק בן שנתיים ואני מתפללת שאמשיך להרגיש את האושר הזה גם כשהילדים יהיו מתבגרים ומבוגרים בע''ה.
מה שכן, שמתי לב שמאז שהבת הבאה נולדה ב''ה , אני יותר קצרת סבלנות עם הגדול, פחות מתרגשת מהאמהות. כנראה העומס עושה את זה, צריך להירגע , לנשום ולהסתכל מבחוץ.כשאני מודה לה' בלב, בשקט על הילדים, על המתיקות וכו אני מגלה כמה זכות זו להיות אמא. זה ממש עוזר, אני אומרת תודה על משהו אחד ומיד עולים לי עוד ועוד דברים להגיד עליהם תודה, ומתוך זה שאני מודה לה' על הילדים ומפרטת (על הגומות, על החיוך, על הבריאות, על החיבוק שהילד נתן לי, על המשפט המצחיק...) זה ממש עוזר לי להתרגש מהאמהות.

אני מרגישה שאני חיה את החיים מלמעלה...
ולפעמים נעצרת ומסתכלת על הילדים שהגדול כבר בן תשע ואומרת לעצמי : אמאלה ! הם שלי?' ואני אחראית עליהם? על הנשמות המתפתחות האלה ועל הנפשות ועל הגוף הזה שגדל כל כך? עדיין לפעמים בפנים אני מרגישה ילדה.. ואם תשאלי אותי אז יש לי ידע עצום וגדול בחינוך בגידול ובכלל על החיים. . אבל בפנים בפנים אני עדיין קטנה שלא באמת מאמינה שאני שם..אבל זורמת עם החיים ועושה את תפקיד האימהות שלי הכי טוב שאני יכולה וב"ה, זה נראה שזה יוצא טוב.. וכן, מידי פעם יש לי את הרגעים האלו שאני נעצרת ונבהלת.. אבל אולי זה הסוד בחיים? לא לחשוב יותר מידי?..

קורה לי הרבה! כאילו אני עדיין ילדה מה פתאום יש לי ילדים משל עצמי

גם אני חושבת שהמשבר מגיע עכשיו כי פתאום יש לי יותר ילדים מאשר לאימא שלי וגם מבחינת הגיל אני יותר מבוגרת מהגיל שבו היא ילדה את אחותי הקטנה אז הכל ביחד פתאום נראה ממש הזוי. 

פורום הזדמנות שניה

@ruthi

מנהלת אותו ולאחרונה גם אני.

אפנה אלייך בשיחה אישית.

כלומר, לא שהתחילה מחדש אלא שלא נגמלה - אין בעיה.

 

אבל אם זה "לאחרונה", בצירוף מה שכתבת עוד - כנראה יש עליה עומס רגשי. יתכן שמרגישה במצוקה מסויימת (למשל, יכול לקרות אחרי לידה של תינוק חדש. בעיות בגן. בבית).

 

קשה לדעת מכאן בלי נתונים.

 

התרופה הכוללת והראשונית, זה הרבה אהבה וחום ותשומת לב והתענינות, בחיבה. וזמנים שמקדישים רק לה. ולא ב"התניה" שקודם תעשה איזו הפגנה.... אלא סתם.

תנסי להוריד את המאבקים למינימום. תני לה הרבה חום ואהבה באופן כללי.

שימי לב לטון הדיבור שלך אליה - אוהב ונעים. לא עצבני, מתוסכל וקשוח. 

תצמצמי עד כמה שאפשר את כמות הדרישות שלך ממנה, את הדברים שאת לא מרשה לה. תני לה לבחור עד כמה שאפשר בדברים קטנים שזה לא כל כך משמעותי לך כמו למשל - מה את בוחרת לארוחת ערב - ביצה מקושקשת או ביצה קשה? רוצה להתקלח לפני האוכל או אחרי? דברים קטנים כאלה שיתנו לה הרגשה טובה שיש  לה קצת שליטה על החיים שלה. 

 מרביצה לאחותה - אני מבינה שזו אחות קטנה יותר, נכון? אז תזכרי שגם היא רוצה עדיין להיות קצת התינוקת של אמא, היא רק בת 3, אל תצפי ממנה להיות הגדולה רק בגלל שיש לה אחות קטנה יותר.

 

עוד דבר שעזור מאד - לשבח אותה בפני אחותה הקטנה(!). כן - גם אם אחותה בת שנה. לספר לקטנה - את יודעת איזה אחות חמודה וגדולה יש לך? את יודעת מה היא עשתה היום בגן? את יודעת איך היא עזרה היום לאמא? ככה, כל מה שעולה בדעתך. זה לא באמת משנה לקטנה אם את אומרת לה פוצי מוצי או מספרת לה על הגדולה. את נותנת לאחות הגדולה תחושת חשיבות, היא רואה שהיא לא איבדה את המקום שלה בלב של אמא לטובת אחותה הקטנה. זה ירגיע אותה. זה ייתן לה המון.

 

נושא הפספוסים הוא משני. הוא תוצאה של התסכול שלה. ככל שתצליחי בעז"ה להוריד לה את התסכול תוכלי לעבוד על הפספוסים. לא בדרך של ענישה. בדרך של לשבח ולהעצים כל הצלחה.

להגיד לה - מחר נספר לגננת איך עשית היום יפה בשירותים. אחרי כל הצלחה - להכין פתק לגננת ולשים בתיק למחר. זה גם יגביר לה את תחושת החשיבות.

 

בהצלחה

הם בודקים רק ויטמינים מסוימים ולא נותנים בדיקת ויטמינים מקיפה מנסיון...
לכן אני רוצה לתת פעם ב... ולא באופן יום יומי ככה שזה לא אמור להזיק...
ביררנו על זה כבר האמת אבל רצינו לדעת איזה סוג ילדים אוהבים לקחת...

תודה!!

ואת יכולה לבקש בדיקה מקיפה יותר לא?

ממש מתעקשים לתת רק ויטמינים מסוימים ויטמין די בי12 וברזל בעיקר

ולא בדיקה מקיפה גם לבעלי לא נתנו למרות שהוא ביקש כמה פעמים והייתה לו סיבה ממש ממש טובה
אז סתם ככה בטוח לא יתנו...

ואני מחפשת דווקא נוזלי ולגיל שנתיים ולא מוצאת משהו ככ
בינתיים הזמנתי מולטי ויטמין שזה כמו סוכריות כאלה למציצה מקווה שהוא ירצה
אבל ממש אשמח לדעת על כאלה נוזליים

ו

שתדעי שיש הרבה ויטמינים שאי אפשר לבדוק בבדיקת דם.אפילו ברזל, למשל, הבדיקה הרגילה של iron בדם היא לא מדד אמין.
בודקים במקום זה את הפריטין או הטרנספרין.

וכך לעוד ויטמינים, למדוד ישירות לפעמים חסר משמעות, ולא תמיד יש דרך נוספת למדוד.

דרך אגב רופא הילדים של הבת שלי אמר לא לתת ויטמינים סתם, שזה לא בריא. עוד לא החלטנו אם להקשיב לו.. והבת שלי אוכלת הרבה פחות טוב מהבן שלך..

ואם הוא חיוני, עירני, פעיל, ועם מצב רוח תקין, סביר להניח שלא חסר לו כלום.

 

נטיה לחסרים בויטמינים ומינרלים היא גנטית ומאוד אינדוידואלית, והיא גם מכתיבה את העדפות המזון.

אם הוא לא נמשך למתוק (וגם לא למלוח או מתובל מדי), סביר להניח שמצבו טוב מאוד.

 

מה שאפשר לעשות, ועדיף על תוסף מזון, מדי פעם - נגיד פעם בשבוע - לסחוט במסחטת מיצים חצי גזר עם שליש חב' פטרוזיליה, או לשלב עם כוסברה, סלק עלים וכד'.

זה יוצא סמיך מאוד, עם מרקם אפילו ג'לטיני כזה - לתת מיד בכפית.

 

ביצה הוא אוכל? אם כן, הוא די מכוסה מבחינת הויטמינים והמינרלים השכיחים.

הבת שלי אוכלת מתוקים בשמחה ואפילו מבקשת אותם מיוזמתה ומתעקשת.

וגם חטיפים מלוחים וקרקרים.

ואוכל בריא - כלום ושום דבר!

פעם בשבוע בקושי מסכימה לאכול ביס של שניצל.

לפעמים מעט אורז לבן.

לפעמים כמה כפיות קוטג' או רבע שמנת.

רסק תפוחים (לפחות זה ללא תוספת סוכר) אחד קטן.

 

וזהו.

שאר האוכל שלה זה דייסות של B&D, צ'יריוס עם חלב, פצפוצי אורז עם חלב, שוקו או בירה שחורה לשתיה.

וממתקים שהיא מצליחה לסחוט מאיתנו.

 

זוועה. אנחנו תולשים את השערות ממש. ועכשיו הוספת את עניין המשיכה למתוקים וזה נשמע עוד הרבה יותר גרוע.

שאם יציעו לו מתוקים הוא לא יקפוץ על זה.

הפותחת כתבה שהוא לא מקבל, כלומר- לא מציעים לו,

אבל אם יציעו כנראה שירצה

מה שיהיה בבית זה מה שהילד אוכל.

אני שמתי לב שבתקופות שיש לנו בארונות זה מה שהילד יאכל. נקודה. אם זה עוגיות, שוקולדים וכו' אפילו שזה אמור להיות רק בשבילי ובשביל בעלי, שיהיה לנו משהו לאכול עם הקפה בערב... ואנחנו כאילו מחביאים את זה ממנו, הוא קולט בחיישנים מה אכלנו ומה נאכל כשהוא ישן..
הייתה תקופה שבקושי היה דברים כאלה בבית (נראה לי הייתי בהריו וזה הבחיל אותי, לא זוכרת)/אז בהתחלה הילדון פתח ארונות, דרש עוגיות , שוקולד, הראתי לו שנגמר, הבאתי לו בתור תחליף תמרים , צימוקים,.. קצת התבאס ואחרי כמה ימים הוא שכח , פתאום הוא נפתח לפירות וירקות, כי זה מה *שאני ובעלי* אכלנו.

למשל אבוקדו, הוא ממש לא אהב, אבל רואה אותי כל הזמן אוכלת בסלט, אני נותנת לו משלי לטעום, לא מתייאש, שוב ושוב . פתאום שבוע שעבר הוא ממש אהב את זה.. הייתי בהלם.. לא להתייאש להציע ! ותראי שגם אתם אוכלים בריא.

אם באמת לא יהיו ממתקים בבית אז היא לא תאכל, כי גם אם תתעקש ותצום פשוט לא יהיה. אולי ננסה למשוך לכיוון הזה אבל זה לגמרי פרוייקט.

ולגבי לאכול ולהציע לה - אנחנו כבר שנתיים אוכלים לידה דברים בריאים ומציעים והיא לא מסכימה לטעום. שמחה לשים לי סלט בצלחת אבל לא תכניס לפה שלה כלום. והרי בכח אי אפשר לדחוף לה לפה..

אני חייבת לנשנש את המתוק הזה ואני יודעת שזה פוגע בתזונה של הילד...
אז אני מנסה לחפש איפה אפשר בכל זאת שיהיה נורמאלי, נגיד לא להכניס לבית סוכריות, גומים ושות', אלא להכין בבית עוגיות קוואקר מקמח מלא.. יש מתכונים ממש טעימים, עוגיות טחינה. עוגות בלי קצפות וכו',
ואפשר להגיד לילדה אחרי שתאכלי את הקציצה תקבלי.
בהצלחה!

הבת שלי עקשנית ודעתנית במיוחד, או שהיא מרגישה שההורים שלה רכרוכים במיוחד..

אנחנו לא נכנעים לדרישות סתם אבל גם היא לא נכנעת. בסוף אוכלים משהו אחר, נגיד דייסה ולא שניצל אבל גם לא ביסקוויט.

 

ומדובר בשניצלים זעירים שאני מכינה לבררנית במיוחד!! וגם לחמניות מקמח מלא או לבן שאני מכינה במיוחד!

זה המצב.

אפילו אמא שלי, שבהתחלה כל הזמן אמרה שאנחנו לא מתאמצים מספיק, והיא באמת יכולה לשכנע פילים, הרימה ידיים איתה.

ביס של שניצל זה טוב.

אורז לבן - לא רע.

כמה כפיות קוטג' או רבע שמנת - מצוין.

רסק תפוחים (לפחות זה ללא תוספת סוכר) אחד קטן - מעולה.

 

דייסות של B&D - לא רע - אם אפשר לבשל לה דייסה ביתית, יותר טוב.

חלב גם בסדר אם זה מה שהיא אוהבת.

 

עושים מה שאפשר . אנחנו יכולים רק להשתדל.

אפשר לקחת את החמור עד השוקת, אי אפשר להכריח אותו לשתות...

שלי הולך למדפים ולוקח ממתקים שבא לו
ואז אני מחזירה יחד איתו והוא בוכה ועושה "סצינה" אבל אין ברירה.

מקפידים שיהיו מלא פירות בבית (ירקות אני גרועה בזה כי אני לא אוהבת, ודווקא גדלתי בבית שאוכלים המוןןןן ירקות שונים )

והוא אוכל איתנו ארוחות וזה עוזר קצת.

מיצים וכאלה- אין לנו, רק מים או סחוט טרי לשבת.
דגנים כנ"ל - פשוט אין. יש פעמיים בשנה בלבד. (סוכות, ופסח ועם חלב שקדים, חבילה אחת של דגנים וזהו.)

ולומדים להכין אוכל ולומדים לאכול אוכל ולא שטויות
ומקסימום חותכים אגס/תפוח כשרוצים משהו לנשנש.

כשיש חטיפים ושוקולדים ומתוקים (ויש. פשוט לא קבוע) אנחנו מביאים גם לו
אבל הוא למד שזה לא תמיד נמצא ושאוכלים את זה יחד כולם ולא כל אחד לבד.

זה תהליך ארוך ולנו לקח המון זמן לאזן את התזונה שלנו ולאכול פחות זבל ושטויות (כבר כמעט 4 שנים של תהליך) ואנחנו עדיין נמצאים בו.

ואגב,עדיין אוכלים שטויות וחטיפים וכו'
אבל פחות, ומאוד קשה לעמוד בזה. מאוד.
פעם אני מחזקת את האיש שלי ופעם הוא אותי.

לתת פידבקים שהוא מוכשר, בדברים שמצליח בהם.

להיות גם בפרופורציה. בגיל הזה הדמיון עובד נורא חזק ולעיתים קרובות הדמיון והמציאות מתערבבים להם. ואם תגידי- אבל זה 7 ילדים שמספרים אותו דבר!! אז יכול להיות שזה קבוצה שמשחקת יחד וזה משחק הכאילו שלהם. אחי הקטן לדוג' דיבר עם חברים והם החליטו שהיה מגה פיגוע ברחוב שההורים שלי גרים והוא ממש תיאר בפירוט איך המחבל רץ ממקום למקום ואיך היה איש שכל הבפנים של הבטן שלו נשפך החוצה ואיך הגיעו אמבולנסים והיה בלאגן ברחוב. הוא תיאר את זה מאוד מוחשי ופחד לצאת לרחוב. האם זה באמת קרה? ממש לא... נקודה נוספת, בגיל הזה לפעמים ילדים אומרים שהרביצו להם אם הם חוו חוויה לא נעימה עם מבוגר, למשל הגננת צעקה ממש חזק ואז בבית הם יספרו שהיא הרביצה להם. אני לא אומרת שבוודאי לא קרה שום דבר. כדאי מאוד להיות ערניים למה שהילדים מספרים כי גם אם לא מרביצים להם ורק מעליבים או מתנהגים אליהם לא יפה, זה יכול להיות נורא והרסני לילדים.

בשורות טובות!
ותעדכני אם את פותרת את התעלומה ;)

וכדאי להגביל חדשות לילד הזה. או סרטים או משחקי מחשב. ילד לא ימציא דבר כזה מכלום. ראה או קרא איפהשהו

עם חברים, משם הגיע הרעיון. בבית מאוד מסננים את התוכן שמוצע לו.

אפשר להבין מזה שמשהו מאוד לא טוב קורה שם בגן. וכדאי לבדוק מהר ובצורה יסודית מה זה.
גם אם הגננת לא הרביצה לה- העובדה שזו החוויה של שמונה ילדים בגן היא בעייתית מאוד.
יש לנו נסיון עגום מאוד בענין הזה.
גן שבאמצע השנה התפוצצה העובדה שהיו בו דברים מאוד בעייתיים. יש כמה ילדים שעד היום ארבע שנים אחרי עוד סוחבים בעיות משם. ורוב הילדים, כולל הבת שלי הלכו בשמחה וחזרו בשמחה. אבל באמצע- נשרטו קשה.
לא להזניח בכלל בכלל.

בסופו של דבר הגן נסגר ותלונות הילדים נמצאו מוצדקות.

 

והתיאור של ילדים שארבע שנים אחרי עוד סוחבים בעיות משם, תיאור שנכון גם אצלנו.

והוא אפילו לא נפגע ישירות - רק היה חשוף לאלימות שהקטנים, בני ה 3 חוו סביב גמילה, גן טרום.

 

שאלנו הורים נוספים, הסתבר שילדים נוספים חוו אלימות - לשאלת האמהות "האם הגננת אוהבת אותך"? היו קטנטנים שהגיבו במלל, ואחרים שפשוט תפסו את הלחי או מחווה גופנית אחרת.

אם יש בגן ילדים יותר בוגרים בני ארבע וחצי אז לשאול אותם מה קורה. ילדים בדרך כלל אומרים רק מה שראו או שמעו.

לדמיין מציאויות מעבר כי הם לא מכירים דברים כאלה. אבל ילדים לא תמיד יודעים לתאר במדוייק או להשתמש במינוחים נכונים. הנה דוג' שהייתה אצלנו: ילדה סיפרה בגן שאמא שלה חנקה אותה בבית. הגננת אמרה לאמא של אותה ילדה שזה מה שהיא סיפרה היום. בפועל מה שבאמת קרה זה שהילדה רצה ועמדה ליפול ואמא שלה ניסתה לתפוס אותה לפני הנפילה והצליחה לתפוס אותה רק בכובע של הג'קט וכתוצאה מכך הילדה הרגישה חנק.
מדובר על ילדה בת 4.

ופעם כשבאתי איתה- הגננת חיבקה אותה וטפחה לה על הגב תוך כדי חיבוק.
אומרת לי הילדה תוך כדי: את רואה? היא מרביצה לי!!!

צריכים מאוד להיזהר. היום מחריבים בקלות רבה חיים של אנשים ממילה של ילד.
צריכים להתייחס ברצינות ולבדוק- אבל לא כל מילה של ילד בן 3 היא קודש הקודשים.

שיחקתי קצת עם הילדים בחצר על הרצפה ואז כשקמתי אמרתי לילדים שימשיכו לבד ונתתי טפיחה על הגב בעדינות לאחד הילדים שהפעיל יפה ואמרתי לו שימשיך ככה למרות שאני קמה.
ואז הוא אומר לילד שלידו 'הגננת הרביצה לי'

אם ילדים בגיל הזה חושבים שגננת הרביצה אז זה מה שהם הרגישו. אותו דבר כלפי צביטות לחי, חיבוקים חזקים מדי, נשיקות רטובות. ..
זה לא נעים

זאת באמת הייתה המסקנה שלי
אבל מה לעשות שזה משהו שלמדתי רק מתוך ניסיון?!
אז באותו רגע התחושה של הילד הייתה שהרבצתי לו. למרות שזה לא מה שקרה במציאות אלא רק בתחושה שלו.
והבאתי את הדוגמא כדי לחזק את מה ש@mp8 אמרה. שלא תמיד מה שהם אומרים זה מה שקרה במציאות ממש.

ושאם הרגיש לא נעים מזה את מתנצלת ולא תעשי זאת שוב.
אבל לא להתעלם, ובשום אופן לא לעשות זאת שוב.
לנו יש גננת שנותנת לביתי נשיקות בפה ואין לי מושג איך להתמודד עם זה.
אמרתי לה שלא והיא אמרה שהיא חייבת כי היא אוהבת אותה.
באמת לא יודעת מה לעשות

וגם התנצלתי
וגם הסברתי לכל הילדים שהיו באיזור שאם עושים להם משהו לא נעים, גם אם זה אני, שיגידו

זה נוראי. במיוחד אם ביקשת.
לילדה זה מפריע? היא לא יכולה להתנגד?

אני כל בוקר במפגש עוברת בין הילדים ואומרת לכל ילד בוקר טוב עם לטיפה או חיבוק קטן, ילד שלא רוצה יודע שהוא יכול לומר ואני אגיד לו בוקר טוב בצורה שנעימה לו.

האמת שמאוד קשה היום, ממש ללכת בין הטיפות.

אני שמחה שלא הפסקת לחבק וללטף את הילדים שמעוניינים בכך, לרוב הילדים חום וחיבה שמובעים במגע מצד הגננת זה ממש אוויר לנשימה.

ואת האווירה בגן לדבר חמור שצריכים לחקור.

אין דרך אחרת , את לא נמצאת שם. אני לא אומרת לרוץ למשטרה אבל כן לדבר עם גננת, לברר. אני גם לא בטוחה שגננת ששומעת מילד שהרביצו לו בבית קודם כל תדון לכף זכות .

אבל מניסיוני- לילדים קטנים דימיון מפותח וראיית מציאות לא תמיד מדוייקת.
הבת שלי יכולה לספר על הגננת המרביצה- ובאותה נשימה לספר לי על האריה שמסתובב לנו בחצר, והגמל שנכנס להם לגן.
חשדהו- אבל קודם כל כבדהו.

לא מאמינים לסיפור אחד שהילד מספר, ולא לשניים
חוקרים ובודקים בכמה דרכים שונות עד שמחליטים שיש צורך בדיווח

אם נתחיל להאמין בעיניים עצומות לכל מה שהילד מספר, לא נצא מזה

לדבר עם הילדים שיתארו או יציירו מה קורה בגן.

מה סדר היום.

ומתוך כך להגיע לנקודה שהילד מתאר שהגננת מרביצה.

לבדוק מתי הילד רוצה שאמא תבוא לקחת אותו כדי שהגננת לא תרביץ לו.

אולי צריך תיווך, כמו שנאמר כאן, ואולי באמת יש בעיה חמורה שצריך לטפל בה.

בכל מקרה - אנא אמא יקרה, בדקי את הנושא לעומק. 

ילד שמתאר שמרביצים לו, ויודע שאסור להרביץ, ולא נעים שמרביצים לו, הוא ילד שצריך עזרה.

בין אם מרביצים לו באמת ובין אם לאו.

הילד חייב לקבל התערבות של מבוגר אוהב ואחראי בשגרת יומו הנוכחית.

בהצלחה!

 

ואם שייך, נשמח לקרוא מה התפתח, וללמוד לגבי העתיד של ילדי כולנו.

כי בסופו של דבר הם ילדים.
צריך בירור עם הסייעות או עם דמות מבוגרת שנמצאת בגן באופן תדיר.
זה קצת בעיה,כי מבחינה חוקית לסייעת אסור משום מה לספר דברים מסוימים. לפחות אצלנו זו היתה הבעיה, עד שסיעת פרטית החליטה שנפש הילדים יותר חשובה מכל דבר אחר ופוצצה את הענין.

קורה

כי התגובות של הילדה סותרות קצת.

אם היתה מצוקה בגן- היית רואה את זה בתגובות שלה כשנכנסת לגן.

מצד שני- היא מדברת על כך וזו גם תגובה.

זה מה שאני הייתי עושה, מכשיר הקלטה.