פורום הורות (עמוד 187)

את מחוברת?

גם לי יש בן 10 וגם גדולים יותר.

באופן רגיל הם לא נחשפים לבנות רוקדות. אבל אם במקרה בן ה- 9 שלי נקלע לסיטואציה כזו, מההיכרות העמוקה שלי איתו כאמא שלו, לא לקחתי אותו משם או אפילו לא הסבתי את תשומת ליבו לכך שלא צנוע. כי הוא פשוט עוד לא "שם" בכלל. 

 

זו בגרות שמגיעה מאליה, ואז הם נעשים מודעים לחוסר הצניעות מעצמם.

אני לא ראיתי צורך להכניס להם מושגים שלא תאמו את ההתפתחות שלהם.

 

כמובן שברור להם באופן כללי שהם לא משתתפים בהופעות של האחיות שלהן בבית הספר. אבל זו ההתנהלות הכללית בבית בלי להיכנס לשאלות הלכתיות או מוסריות.

זה היה הסבר להתנהגות של מבוגרים בסיטואציה מסוימת.

שנשים מרגישות משוחררות לרקוד ולשמוח כשלא צופים בהן.

שבריקוד הן מביעות את עצמן לחברות שלהן.

ואפילו אפשר לומר שהריקוד שלהן הוא כמו תפילה לה'. וכמו שבבית הכנסת יש מחיצה, ככה גם בריקוד.

 

ילד נבון.

יש הלכה כזו לאנשים מבוגרים..

 

למה? ככה, הלכה...

לדעתי הוא יבין טוב מאוד שזאת התחמקות.

אמיתית:

 

שאלתי, ואמרו לי שזו הלכה לבנין מבוגרים.. חושבני שיקח את זה כך.

 

שאלות כאלה של ילדים הן הזדמנות מצויינת להסביר וללמד את הילדים את מושג הצניעות בחיינו בכלל ולא כשייך רק לנשים או למה ללבוש או לראות.

המושג צניעות היא ההיפך מחיצוניות.
הריקוד הוא ביטוי למשהו פנימי,אישי, הוא חושף את הרגשות, את המחשבות, זוהי שפה אינטימית היוצרת התקשרות.
מכיוון שביהדות יש מקום להתקשרות רק בין בעל ואשתו, אין מקום לחלוק את השפה האינטימית הזו עם אנשים אחרים. כמו שאין מקום לשיחות אישיות, שאינם ענייניות, בין גברים לנשים.

כמובן שיש את הפן של התעוררות היצר בהחשפות לתנועות הריקוד והבלטת הגוף, אך על זה לא שייך לדבר כמובן עם ילד, אולי רק עם נערות מתבגרות ששואלות.

בהצלחה בע"ה בחינוך הילדים לצניעות וטהרה!

והאמת, גם גברים מבוגרים יותר, בד"כ לא בדיוק רואים כך משמעות של הריקוד.

מבוגר באמת מסתכל בדר"כ על החיצוניות ולכן לא יראה את הפנימיות של הריקוד, אבל ילד, שהוא עדיין בעל ראייה נקייה, יכול להבין את הדברים. כמובן יש להסביר לו בשפה של ילדים...

שנועדה לכך שלא נתמקד בגוף אלא בפנימיות של האדם כך גם בריקודים הריקוד עצמו גורם לנו להתמקד בגוף.

דברים קצת יותר לעומק ביחוד את כל המצוות שלא קשורות לבינו לבינה רק מצוות שכן קשורות קצת יותר מסובך להסביר אבל אני לא רואה סיבה להשאיר ילד בן תשע ברמה של לעשות כי חייבים וזהו במיוחד אם הוא שואל ומתעניין

בלי לציין: זה לא צנוע.
זה מעורר תהיות ובאמת במגבלות הגיל וההבנה קשה להפשיט לו מושגים גבוהים.
לא יודעת מה הייתי אומרת,
אבל כן הייתי מספקת תשובה...
בהצלחה!

(בהמשך לשרשור על יהודה ותמר)

 

בנים ובנות לא מתעסקים ביחד בריקודים

ולא בנגיעה

 

חוץ מאבא ואמא, ואבא ואמא של פלוני, ואלמוני, וסבא וסבתא,

 

כן ב:קופאית, אחות בקופה, נהג, מאבטח, עמית בעבודה

 

שימו לב, שאין כאן פסיקה הלכתית, אלא גבולות גזרה- חלק מוחלטים וחלק כלליים

לק"י

מאיזה גיל?!
זה נראה לי כבר עניין של ההורים/ מגיל בר מצווה.

נכון ופשוט מאד..

אין שום סיבה לסבך ילד תמים שעדיין לא מתעמת עם הנושא הזה. 

מבחינתו זה עדיין צנוע כל עוד הוא קטן,

כשיגדל - יבין מלבד ולא יזדקק להסברים.

האורתודוכסיה היום שבויה בקונספציות רבות שהן פשוט לא נכונות, קוספציות רבות הן בתחום הצניעות, לענייננו, אם אשה לבודה בבגדים צנועים אזי שאין משהו לא צנוע בלראות אותה רוקדת בדיוק כמו לראות אותה מדברת, להזכירך בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים (לרקוד) וכל הגברים היו מסתכלים מהצד על המחזה המלבב, והגברים הרווקים אפילו היו בוחרים אשה לעתיד (;
ילד בן 9 שלא נשטף מוחו בהנחות שגויות ועדיין שמר על טבעיות ודאי שלא יבין מה הבעיה בזה (לעומת זאץ אני כמעט בטוח שיפריע לו לראות אשה עירומה ) אז תניחי לו להנות מהריקודים ובבקשה אל תהרסי אותה

ואם בשבילך התורה היא שטיפת מח לשמה, אנא אל תטיף לנו מוסר בעניינים שאינם שייכים לך

אבל הוא במשמעות של ריקוד ושמחה.

 

רש"י על הגמרא שם:

וחולות. כמו לחול במחולות (שופטים כא):

מחול. סביב לשון מחול הכרם.

 

בשופטים שם כתוב:

"וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וכו'."

"

וכותב המצודות:

לחול במחולות. ענין רקידת השמחה, וקרוי בלשון מחול, כי הדרך לזמר אז בחלילים, או רצה לומר, בכלי מחול, וכן "וירא את העגל ומחולות".

המחוללות. המרקדות או המזמרות.

 

 

סתם כדי להבין, לדעתך, אם זה לא ריקוד אז מה זה כן?

האמירה לא הייתה כלפי הילד אלא הסבר להתנהגות של מבוגרים.

לא כל הגברים חזו בריקודים אלא רק בני בנימין שאחרי מעשה פילגש בגבעה לא הורשו להתחתן ורק כך הם יכלו לחטוף להם נשים

מנם קטונתי מלחנך ילדים (עוד איזה 3 שנים בעז''ה)
אבל לפחות תשובה צריך לענות..
הגמרא מונה מספר דברים האסורים על הגבר בעניין ההנאה מהאישה:
הסתכלות באישה לצורך הנאה, הנאה מקול האישה והשיחה עמה, והקירבה הפיזית.
האיסור לראות אישה רוקדת אינו קטן מהאיסור לראות דוגמנית או זמרת גם בבגדים ''צנועים'' (על ההגדה צנוע אענה בהמשך); מכיוון שהאיסור הוא בהנאה מההסתכלות ולא במעשה האישה.
הלבוש- בראשונים מונים את הלבוש ואת הצניעות של האישה כפי דברי הגמרא "שוק באישה ערווה, שיער באישה ערווה, יד באישה ערווה, רגל באישה ערווה, קול באישה ערווה'', ואין חילוק בין נשואה לרווקה כפי שכותב הרמב''ם והשולחן ערוך כמוהו ''לא יהלכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש''.
כיום, רבים נהגו שאישה מכסה את ראשה רק לאחר חתונתה. איני יודע מה מקור המנהג.
הרמב''ם מחייב כל ילד מגיל 9 בכל האיסורים בהם בוגר חייב בעניין העריות.

נ.ב. לענ''ד פשוט להסביר לו שמכיון שאנחנו עם קדוש אסור לנו להסתכל על אישה שלא אישה שלנו.

ילדים לא מבינים ולא אמורים להבין את הרעיון של צניעות, גם אם זה ׳מסתדר׳ להם ביום יום הרגיל. רוב הילדים בני הארבע חמש לא רואים בעיה בלצאת לסלון ערומים אחרי אמבטיה. לדעתי, הדרך הנכונה להסביר צניעות לילד זה להסביר שהגוף שלנו מיוחד. כל כך מיוחד, שרק לאנשים מיוחדים מוצר לראות אותו. אותו דבר לגבי שירה וריקוד. הריקוד והשירה של בנות הוא מיוחד, ולכן רק לבנות מותר לראות ולשמוע.
ההסבר הזה הוא גם נכון, גם מובן בגיל צעיר, וגם לא קושר אסוציאציות של בעייתיות של הגוף.

זה הרגל לא טבעי לחלוטין.

 

ילד צריך לזוז, לשחק.. לא להתעסק עם הרדמת כחותיו ב"צפיה"..

אפילו משרד הבריאות נגד בגיל כזה...

וגם אז זה היה ל10 דק' בוב הבנאי. - מאובחן הפרעת קשב וריכוז.
השאר כבר נחשפו קצת יותר מוקדם לצערי, ואינם בעלי הפרעת קשב וריכוז.
הבעיה עם הקשב זה ששעות צפיה ומשחק רבות מרגילות את הילדים לתזזיתיות שהגננת או המורה לא יכולות ולא צריכות לספק.

אני חושבת שצפיה סתם לשם צפיה כדי שיהיה 'לי' שקט -היא פסולה. אם אני עסוקה/ שרותים/ מקלחת ילד צריך לכבד את הפרטיות שלי ולדעת להעסיק את עצמו ולחשחק/ לצייר לבד 10-20 דק' לפתח דמיון לעצמאות. גם בגי שנה.

כעקרון אם היתה אפשרות הייתי מצמצמת הרבה יותר.

(בעל בצבא כל השבוע, נמצאת לבד עם הילדים בבית ולעיתים אין ברירה זה מחזיק אותם כך שאוכל לעשות דברים דחופים..)

כדי להראות סרט לא צריך לשאול למה לא.

צריך לשאול למה כן...

הוא לא נותן לי לקצוץ לו ציפרניים בלי סרט. הוא לא יחכה שהספונג'ה תתייבש...פעם בשבוע-שבועיים הוא רואה סרט לרבע שעה-20 דקות. אני לא חושבת שזה נורא כמו שמציגים את זה-אם זה לצורך נקודתי ופעם ב... אז לא קרה כלום. 

הוא רואה שירי ילדים שרואים בהם ילדים מחופשים שרוקדים. קוראים לזה mother goose club ביוטיוב.

 

 

היו כאן כבר כמה שירשורים על זה..
אנחנו הוצאנו את הטלביזיה מהבית כשהבכור היה בן כמה חודשים. החלטנו שהיא לא רצויה פה יותר..
ויש המון אימהות שמדברות על כך שהילד לומד ממנה הרבה. אז לדעתי הן נותנות לילדים ידע אבל לוקחות מהן את היכולת ללמוד בצורה עצמאית. כי מחקרים מראים שילד שרגיל לשבת מול הטלביזיה יהיה לו הרבה יותר קשה לשבת ולהתרכז בספר בגיל מאוחר יותר.
אומרים שאדם רעב אז אל תיתן לו דג תתן לו חכה ותלמד אותו לדוג.
הטלביזיה לדעתי נותנת אולי לילד שלך דגים (עם תוספת של דברים שאני לא בטוחה כמה תשמחי שהוא יקבל) אבל לוקחת לו את החכה..

אצלנו רואים ברני וטוטיטו פעם בכמה זמן. לא חושבת שזה רע. גם כשלמדנו על צחצוח שיניים ראינו סרט שמראה את השיניים ואיך מנקים אותם. התחלנו אחרי גיל שנתיים (בגלל מחקרים כאלה ואחרים). תמיד כשאנחנו בחרנו מה רואים וכמה. 

בקיצור, לא צריך להבהיל ולהיבהל. אולי אפשר להוריד תדירות ולשים סרטים בעלי תוכן.
אומרים שזה עושה הפרעות קשב, אז אולי סרטים ישנים שהם פחות מהירים ונוצצים יהיו סבירים יותר.
גיל שנתיים זה כבר די גדול. רק לשים לב שלא יהיה מכור לסרטים.

הטלביזיה שולחת לך 50 תמונות כל שניה למוח!! בלי קשר לקצב של הסרט

וגם אני ראיתי טלביזיה, ויצא אפילו דיי טוב  אבל תמיד אפשר לשאוף ליותר..

ובכלל, למה לשבת מול מסך שמשדר תמונות? לכל דבר יש ספר, והספר משאיר לילד מקום לדמיון ומפתח את המוח.

צפיה בטלביזיה היא אחת הפעולות היחידות בהן המוח לא משדר כלום (אפילו בשינה המוח משדר!!)

 

אני מודעת לזה שהדעות שלי קצת "קיצוניות" בעניין, אבל לדעתי זה מזיק לילד- גם למוח, גם לגוף (ילד לגעתי צריך לרוץ ולטפס על עצים. אם הוא רוצה לנוח שיקרא ספר או ירכיב פאזל..) ובעיקר לנפש- כי קשה לעקוב אחרי כל התכנים שמשודרים מהקופסא הזאת, ואני לא רואה את עצמי יושבת ורואה כל פרק לפני שאני מראה אותו לילד שלי..

גם אני ראיתי טלויזיה, אפילו הרבה.

וכך גם בעלי ושנינו יצאנו "לא רע" כהגדרתך.

אך לחשוב שהטלויזיה של היום היא מה שהיה פעם זו טעות עצובה ותמימה.

התכנים רחוקים ממסורת יהודית

משולבים תכנים בעלי מסר מיני 

ויש המון אלימות פיזית ומילולית.

בעבר היה לנו רק את ערוץ 1 "החינוכית"  ואת ערוץ 2 "המסחרי".

היום מרבית הערוצים מסחריים ומשדרים 24/7 תכנים מסחריים כדי לגרום לילדים לדרוש מאיתנו לקנות להם מותגים ולהעשיר את עולם המסחר.

מה היה לנו? 

פרפר נחמד, בימבה, מרקו, מומינים, דנבר הדינוזאור האחרון וכדו'...

הדבר הכי אלים שהיה זה היה הפאואר רינג'ס וגם שם לא היו ניבולי הפה שיש היום בפריים טיים היום.

הכי רומנטי היה משמר המפרץ והיפים והאמיצים וגם שם היה גבול לפריצות, דבר שהיום לא קיים.

אבל היום, אפילו אם לא תסתכלי במרקע ורק תקשיבי תגלי שפס הקול תואם תוכן מיני ואלימות מילולית.

וכל זה כמובן בלי קשר לסברה שצפיה זמן רב במרקע עלולה להוביל לבעיות קשב וריכוז.

ואם חשבת שבתוכניות לילדים בני שנתיים אין את כל זה...תחשבי שוב...תקשיבי שוב ותסתכלי בעין ביקורתית.

עצוב לאיזו רמה הידרדרה הטלויזיה.

ואז הוא רואה בדיוק מה שאת מעוניינת.
את יכולה אפילו להוריד את התוכנית ואז לא יהיו פרסומות. וזה שהמוח לא משדר- זה שטויות. נכון שצפיה היא פעילות פאסיבית ולא בריאה לשרירים ולעיניים אבל ילדים דווקא יכולים ללמוד ממנה, לא תמיד את מה שאנחנו רוצים, אבל בוודאי שהם לומדים.

גם הקצב של התרחשות וגם הקצב של חילופי התמונות

תנסי לראות סרט מלפני 30 שנה, נגיד הסנדק (שהיה להיט מטורף)

הוא איטי בצורה בלתי נסבלת

אחרי אוכל ומקלחת אפשר לראות סרט לחצי שעה.

לרוב זה יוצא פחות זמן כלומר רואים לפי הזמן שנשאר בין סיום המקלחת לשעה 19:30 שאז הולכים למיטה לישון.

מה רואים?

בוודאי שלא טלוויזיה...

במחשב ביוטיוב לפי הזמן שנותר אחד מהשלושה:

- לולי מבית הופ (חצי שעה)

- שון כבשון (10 דקות)

- הדוב והילדה מאשה (7 דקות)

שון והדוב והילדה הם ללא דיבור או דיבור ברוסית כך שהילד לומד להבין דבר מתוך דבר ואני גם חוסכת קללות ואמירות שאני לא מעוניינת שיכנסו הביתה...

לולי, מטרתו היא לכאורה ללמד, לא חושבת שלומדים יותר מידיי מזה, מבחינתי זה יותר כדי להעביר את הזמן בזמן שאני מכינה עם הגדולים ש"ב...

 

* עם כל הילדים נהגתי כך וזה לא פגע ביכולות שלהם-

קשב וריכוז

לימוד

קריאה וכדו'.

הגדולים עברו בהצלחה מבחן מחוננים ולא נראה שיש להם בעיות לימודיות.

בנוסף הם תולעת ספרים לכל דבר ועניין, קוראים המון בכל הזדמנות.

אם הוא יושב עלי ואני בודקת משהו במחשב.

או כשהאחים רואים סרט.

אבל ממש לא שמה משהו שמכוון בישבילו.

ילדים תמימים ומתוקים שצריך לדעת איך ללמד אותם נושא כזה

זה סטייה בכלל לחשוב על זה כסטייה

ומה הבעיה עם זה שיהודה שכב איתה?

אמא שמתחתנת עם הרבה אבאים

ב.כי כל אמא מתחתנת רק עם האבא/בעל שלה

 

הכי פשוט ותמים ונכון

 

אל תייצר בעיה איפה שאין

ואל תתחמק, כי הילדים יריחו את השקר ויחפשו תשובות אחרות

 

כל הזכויות שמורות לרב דולי בסוק

ששוכבת עם גברים תמורת תשלום.

להזכירכם, מבחינתם שוכבת זה רק שוכבת, ולא שום דבר נוסף

ונראה לי שלמדו על זה לאחרונה.....

מקווה שאזכור אחה"צ לברר איתו בעדינות
(או עם בעלי שחוזר איתו בשבת על כל מקצועות הקודש)

ומן הסתם להכין תשובות מראש

כנראה לגלות חלק מהדברים או לספר סיפור בצורה אחרת במילים אחרות

לא יודעת - אולי היית צריך לספר שיהודה היה צריך להתחתן עם תמר כדי להביא ילד אבל לא עשה את זה ואז היא גרמה לו לעשות את זה בלי שהוא ידע שזאת הייתה תמר

ז#נה נגיד אישה לא צנועה 

לאבא מותר לשכב עם אימא

לשכב גבר עם אישה זה לא סתם לשכב אלא כדי להביא ילדים ותלמדו על זה בעוד כמה שנים

 

אחרי ששני הבעלים שלה מתו כי הם לא עשו את רצון ה' -תמר ישבה אלמנה , בודדה ועצובה .  היה עוד ילד אחד , אבל הוא היה צעיר מדי בשביל להתחתן . נכון שזה נראה מצב בלי פתרון? נכון , הייתם מתייאשים ? אבל לא תמר . היא היתה אישה עצמאית וחזקה . היא ידעה מה היא רוצה ובסוף היא התחתנה עם יהודה!  

 

ואיזה כיף -נולדו לה תאומים!

 

לא הבנתי איפה הבעיה . 

 

למה לסבך עניינים ?

אז אם חייבים לדלג אני אדלג

השאלה אם חייבים

אני לא חשוב שיש בעיה לומר שז*נה היא אשה ששוכבת עם גברים תמורת תשלום

והיא שכבה עם יהודה ובגלל זה נכנסה להריון,

מה הבעיה?

ילדים בחברה דתית בגיל בזה לא מכירים את המוסגים האלו

בן שלי בתחילת יסודי לומד יל דוד ובת שבע ואמנון ותמר

ורב נותן חלק מהפרטים כדי להסביר איכשהו אבל בן שלי נשאר עם בלבול רציני בראש בכל הנושא כשהוא בעצם לא יודע שהוא מבולבל

אז אני בתהיות - לספר כבר על כל העניין למרות שחשבתי לעשות את זה בעוד שנתיים-שלוש או בינתיים לתת לגלות ככה מן השיעורים על הנושא

אבל הבעיה שכל הסיפורים הם באור די שלילי כולל יהודה ותמר

לא היה בטוח איך לספר את זה

ולפעמים זה בגלל שהוא לא הסביר מספיק טוב

ולפעמים הוא הסביר ברמה מספקת אבל הילד לא הבין 

בגלל חוסר ריכוז או רמת תפישה נמוכה

בסופו של דבר הילדים שלנו ילמדו מה זה אומר  ,ומה ההשלכות החמורות והעצובות של המקצוע העתיק ביותר בעולם . אני תפילה שילמדו רק ממאמרים ומחקרים .הרוב המוחלט של הנשים האלו נאנסות תמורת כסף -בוא נקרא לילד בשמו. 

 

אין צורך להאכיל אותם בכפית  , ובטח שלא בגיל 7.

הם לא יפסידו כלום . תאמין לי.

ומהאינטרנט?

שיהיו יעקובים כאלו . זה היה הרבה יותר מגניב להיות עשיו. שיהיו יעקוב. 

בשלב מסויים למדתי מהחבר'ה מהשכונה להגיד בן-####  והשתמשתי בזה בלי סוף . אז אחותי הגדולה אמרה לי שלא יפה ולהגיד את זה ושזו אישה שמוכרת את גופה . הייתי כנראה בת 7 , ובעיני רוחי ראיתי אישה שעומדת במקום בו היתה התחנה המרכזית ומציעה לאנשים יד או רגל שלה . זה נראה לי טפשי , אבל לא הבנתי למה זה לא מוסרי. אולי בגלל שהיא מקבלת את הכסף ולא ממש נותנת שיכרתו לה יד? או שיקחו לה את האף?

 

נדמה לי שבגילאים שבהם ילד מבין שתינוק לא נולד מתוך כרוב או מגיע דרך החסידה, הוא צריך להיות מודע גם לדבר הזה . כלומר גילאי העשרה . לדעתי חשוב גם להעביר לו את המסר -כמה המקצוע הזה הוא בעייתי וכמה ניצול ואלימות יש בו -בפרט בעידן המודרני והמתקדם שלנו . לא חקרתי מה היה בימי קדם , אבל כנראה גם אז הנשים האלו לא ליקקו דבש. 

 

היום כבר מותר לספר שמדובר בנשים שלרוב עברו התעללות קשה בילדות , לפעמים הן מכורות לסמים , לפעמים יש להם ילדים לפרנס , לפעמים שברו אותן ואנסו אותן כדי להביא אותן למקצוע בגיל צעיר מאד. לפעמים הסמים באו בעקבות המקצוע הקשה . חלק מהנזקים שלו הם שיניים שמרקיבות טרם הזמן , בעיות קשות באגן וסכנה מזיהומים ומחלות סופניות כמו איידס. ובל נשכח את הסיכוי המוגבר לאלימות ולרצח . זה לא רומנטי וזה לא שום דבר . אתה מוזמן לקרוא מחקרים עדכניים בנושא , אם זה מעניין אותך . 

אליו בגיל הזה.

לימדתי הכל בצורה מאוד ברורה.
היא הלכה איתו.. והכל הכל לראות את המטרה הטובה של כל אחד.

אז היא עמדה באמצע הדרך והתחפשה לאישה שאין לה בעל (מה שהיה נכון)  . פעם נשים היו כל כך צנועות , שאי אפשר היה לראות את הפנים שלהן -רק את העינים . יהודה שלא הכיר אותה התלהב מאד מהעינים היפות שלה . הוא כל כך התלהב שהוא נתן לה את המטה שלו וחבל טוב שהיה לו בהשאלה , אבל אז היא נעלמה ...

אחר כך כשהוא חיפש וחיפש את המטה והחבל  -הוא לא מצא.

בינתים הסתבר לו שתמר נפגשה עם גבר אחר -זה היה אסור באותם ימים . הוא כעס מאד ורצה לתת לה עונש , אבל אז היא שאלה אותו לפני כל האנשים , של מי המטה הזה .והוא אמר -אויש -זה  שלי .

 

בסוף נולדו להם תאומים .

 

שוב לא הבנתי איפה הבעיה. 

לפני השיעור? אם אתם קוראים מתנ''ך אז להכין הסברים, מלים שלא משתמשים בהם יום-יום - ליצור מין מילון

 

בוודאי שמתכוננים, חובה להתכונן, בוודאי לפני שיעור כזה. 

ראשית, צריך לגשת מתוך אמונה גמורה בקדושת התורה, ובכך שהיא "מוגנת". תורה מגנא ומצלא. לגשת בתום, בראש שלא "חושד" בילדים מה יחשבו. הם ב"ה ניגשים בנקיות ואמיתיות.

 

אח"כ, יש אופן להסביר את הדברים. יש כמה "סוגיות" בספר בראשית המצריכות הסברה נכונה. גם לוט ובנותיו. גם יוסף והאחים. וכו'. נושאים שידועים אצל מלמדים.

ראוי גם להקדים רקע כללי, על צדיקותה של תמר, על כך שידעה כמה חשוב שיוולד ממנה בן שממנו יהיה משהו חשוב בעם ישראל בהמשך. זה נותן "כיוון" אחר לכל הענין.

 

הנסיון מראה, שאם מכינים מראש, וניגשים בנחת ללימוד - אין שום בעיה.

 

החוכמה, זה באמת ללמד מראש כך, שחלק מהשאלות כלל לא היו עולות, כי זה היה ברור לכתחילה. וגם על מה שעלה, אפשר לענות.

 

אבל זו קצת "אריכות דברים" לפרט כאן.

 

[כשהייתי ילד, בביה"ס אכן המורה דילגה על הפרשה הזו. זה לא עורר סקרנות מיוחדת למה, אבל זכור לגמרי שכך היה. ויש תלמידי חכמים חשובים שאומרים לא לדלג על כלום.

ומי שכותב "סוטים" על התייחסות לכך, ר"ל - רק מראה את הנזק שנקלט כשלא מלמדים תורה כמו שצריך. והופכים דברי תורה ל"מוקצה"..]

 

אגב, אין צורך להגיע למילה "לשכב", שעוררה כצפוי שאלות. בפרשה לא מוזכרת המילה הזו.

חבל שאני לא זוכרת את השיעור המקסים ששמעתי ממירי שליסל על מעשה תמר... כמה היא גדולה.

המעשה של יהודה לא היה בכוונת נישואים, והוא היה מותר מעיקר הדין. 

זה בשום מקום לא מוזכר כחטא,

החטא של יהודה היה ששיקר לתמר ואמר לה לחכות לשלה ולא התכוון באמת לתת אותה לו,

על זה הוא מתוודה ולא על זה שהוא היה עם תמר, שזה כלל לא חטא. 

תמר לעומת זאת לא עשתה חטא כלל. 

 

בוודאי שאחרי מתן תורה, זה מוגדר כחטא. יש הרבה מקורות.

 

אלא שתמר, כוונתה היתה לש"ש.

מקודשת - מזומנת

(לצערי לא זוכרת מה המקור)

שקדשה היא סוג של זנ-ות ששלובה בעבודה זרה, משהו שאצל הגויים אז היה נחשב מעשה מכובד וראוי וקדוש, ואצל היהודים כמובן תועבה גמורה. יהודה לא היה הולך אליה אם היה חושב שהיא קדשה. מי שחיפש אותה בתור קדשה זה חירה, שהוא לא היה יהודי, ולכן בשבילו זה נחשב לגיטימי לחפש קדשה.

תמר התנהגה בחוסר צניעות. אין צורך לפרט יותר מזה.

ילד בכיתה ב' לא אמור להחשף לכך שיש למילה "שכבה" פרוש נוסף חוץ ממה שהוא מכיר שזה לנוח במיטה.

וממילא כל השאלות שכתבת לא ישאלו.

לדלג על הפרשה לא נראה לי צעד חכם. כי ילד חכם יבדוק על מה דילגו וינסה להבין למה ואז באמת תסתבכו עם השאלות שהוא ישאל.

בנקודות:

הפרשנים מציינים את צניעותה (ולפיכך יהודה לא זיהה אותה).

לפי כללי הייבום אז, אב הבן גם כן מייבם, ועל כן היא הייתה מותרת ליהודה.

תמר רצתה להידבק ביהודה ולהקים ממנו זרע. 

יהודה מודה בעצמו: "צדקה ממני".

מביאה זו הגיע מלך ישראל. 

 

מעשה תמר מביא לכיתה נושא מורכב, כמו סיפורים נוספים בתנ"ך. יש ללמוד היטב כיצד להציג בפני התלמידים גם את החלק הזה בתורתנו, תוך הדגשת גדלותם של הדמויות.

בחינוך "מי*ני" יש כמה שלבים של חינוך, לפי הרמה של הילדים

מבחינתי הסוגיה הזו היא הזדמנות נפלאה להנחיל ערכים של צניעות וקדושה, להניח את התשתיות להבנה שהדברים האילו הם קדושים וטובים ולא להפך. ולהתחיל להבין את המקום שההפך אסור ולא טוב. 

הייתי שמה לב איזה מסרים סמויים אני מעבירה. 

 

גיל כזה יותר מתאים מינוח "להתחתן עם" מאשר "לשכב" או ביטוי אחר... 

כי זה העולם שלהם כילדים- לא כי זה בוטה יותר או פחות

 

תמר רצתה כל כך להתחתן עם יהודה, כי היא רצתה שהוא יהיה אבא של הילד שלה

אז היא התחפשה ושיכנעה אותו להתחתן איתה רק לאותו זמן, ואחר כך הוא הלך. 

 

פותח גם את הנושא של החשיבות של אבא וילד- להיות מיוחס לאבא שלך, שכל ילד הוא ההמשך של אבא שלו והמשפחה שלו

זה מרחב ענק של נושא זהות משפחתית

 

פותח גם את הנושא של מצבי משפחה ללא אב- (אם "חד הורית" למיניהן). 

עלול להיות רגיש, תלוי בנסיבות חיי הכיתה. 

 

 

 

 

 

 

תמר הייתה נשואה לבן של יהודה שמת והיה נהוג מנהג ייבום (+הסבר שייבום זה שהאח של הנפטר ואשתו מתחתנים והילד שלהם קרוי על שם הנפטר) וגם הבן השני שייבם אותה (=התחתן איתה) נפטר ולכן יהודה פחד לתת אותה לייבום לשלישי שלא ימות גם.

אח"כ גם אשתו של יהודה נפטרה ותמר הבינה שיהודה לא ייתן אותה לשלה לייבום אז היא התחפשה לזןנה שזה מישהי שמתחתנת כל פעם עם מישהו אחר לקצת זמן (הגדרה נכונה מצד האמת שכן בזמנם לא היו קידושין וגירושין, ראה רמב"ם אישות פ"א) כדי שהוא יתחתן איתה. ויהודה ראה אותה ורצה  להתחתן איתה ונתן לה את המקל החותמת והפתילים פיקדון עד שישלח לה שה (+כדי שהיא תסכים להתחתן איתו).

אח"כ הוא גילה שיש לה תינוק בבטן וזה אומר שיש לתינוק אבא והיא התחתנה עם מישהו וזה אסור לה כי היא צריכה ייבום אז הוא רצה להעניש אותה, ואז היא הראתה לו את הדברים שלו והוא הבין שזה בעצם הוא זה שהתחתן איתה ולכן זה בעצם היה ייבום כמו שהיה נהוג (אבל לא כמו ההלכה שנתנה במתן תורה) והיא בעצם הייתה בסדר.

ואז נולדו תאומים על שם שני האחים שנפטרו שהיו הבעלים שלה.

 

פשוט חתונה, בלי פירוט המעשים.

סינון הרמטית ולהכניס את האתרים שעשיין הוא מאפשר (אתרי חדשות דתיים) לרשימה השחורה ואז זה לא יהיה לך איך להיכשל.

וטוב שכך. ב"ה הוא עסוק בלימוד תורה ואין לי עניין להציב לו פיתויים.

תחפשי באתר של רימון רשימה שחורה באיזור האישי, אם את לא מסתדרת תתקשרי לתמיכה.

שייקח אתו את הכבל שמחבר את המחשב לחשמל. כשהוא חוזר בערב גם ככה לא יהיה לך נעים לשבת נון סטופ על המחשב כשהוא שם. 

להודעה אחרונה

מה שעשית עכשיו היה להגיב לי...

כח להתעורר הרבה פעמיים.. גם נכנסתי להריון...

וכשהוא מתרגל להוסיף עוד רבע שעה כך שוב ושוב.  ותשתדלי להאכיל אותו טוב בשעות של הערב. 

 

תינוק בן חצי שנה יכול לאכול ביום לא צריך לאכול בלילה.

אם הוא רעב בלילה (רק בן חצי שנה סה"כ)

 

ואת עייפה ובהיריון המתבקש הוא שמשהו אחר יאכילו אותו ולא שתפסיקי לו את האוכל...

הילדים שלי הפסיקו לקחת בקבוק בלילה מ3 חודשים. שמעתי שתינוקות אוכלים בלילה רק אם זה בהנקה מעל כמה חודשים. אני מופתעת

בכל מקרה - אם הוא לא יונק, אין חשד שההנקה לא מספיקה...

 

מה שכן - זה הזמן להוסיף מוצקים במשך היום. זה יעזור לשובע במשך הלילה. 

אבל לקחת בחשבון שזה תהליך שיכול לקחת זמן, ולא תמיד תינוקות בגיל הזה אכן מוכנים לאכול מוצק במקום תמ"ל.

אז יש אפשרות לכמה התייעצויות בשנה עם רופא ממוחה, שבתחום זה המדובר הוא בראש מח' נוירולוגיה ילדים.

 

הוא מקבל הרבה מאד כסף על הפגישה הלא-ארוכה, אבל יש השתתפות של הקופה ברוב הסכום. וזה שווה לא-פעם את ההמתנה לרופא ב"מרפאת מומחים" סתם.

אפשר גם במסר
תודה רבה

בגיל הזה , הם מבינים הכל . כך שאם תעשי מפגש משפחתי הוא יידע , שזה היום הולדת שלו . אז נראה לי גם נחמד. אפשר איפשהו באמצע לעשות מצגת עם תמונות של הפשוש ושכולם יראו  , להרים אותו 4 פעמים על הכיסא , ושכל אחד יברך אותו עם מיקרופון בכאילו. העיקר שיהיה שמח. 

ולמה את צריכה להזמין את כל המשפחה? רוצים לעשות ערב משפחתי אז תעשו. מה זה קשור לילד?

אנחנו רוצים לחגוג עם המשפחה..

בשבילו ? מסיבה מושקעת בגן . אם יתנו בלונים מגניבים , או לחילופין תחרות בועות סבון -יש סיכויי שהוא ישמח נורא . ממתקים איומים יעשו לו את היום , אם הוא כמו הרבה ילדים -חובב שטויות. חוץ מזה לכבוד הסבים והסבתות תעשי על האש . הוא בודאי יבין ,ויסתובב בין כולם ויהיה מפגש משפחתי חביב , אבל זה לא יום הולדת. 

אנחנו גם חגגנו לא מזמן..זה כיף!
הזמנו את כל המשפחה. כל אחד הביא משו לארוחה (היינו 60 איש).ואנחנו כבר הוספנו עוד דברים שהיו חסרים.
כך חסכנו בהוצאות..
אחרי האוכל עשינו טקס גזירת שערות, כיבדנו את ההורים שלנו והדודים בגזירה והילד חילק סוכריו לכולם.
אחכ הכנו משחק חבילה עוברת לילדים והמבוגרים אכלו מנה אחרונה.
היה ממש מוצלח. הילדים היו עסוקים וממש נהנו וגם המבוגרים. בסוף הילד חילק שקיות הפתעה לכל הילדים..
בהצלחה ותהנו! זה באמת מרגש..

כבר הספקתי לשכוח מהענין של להרים את הילד על כיסא, והחבילה עוברת זה רעיון מגניב
שבוע טוב לכולן💕

כך שזה ממש מצוה לעשות סעודה..
מזל טוב

הקושי לענות על הטענות המוצגות בכתבה, בצורה שתתיישב ותניח את דעתם של הצופים, היא בעצם מחויבות העו"ס לסודיות.

 

ההורים/ הילדים יכולים להתראיין חופשי ולספר לעולם מה שבא להם. 

לעומת, הפק"ס שמנוע מלחשוף כל פרט מחיי המשפחה! 

חבל שהמשתתפים בכתבה לא הביאו את המסמכים שבהם נומקו הסיבות לצעד הקיצוני הזה של הוצאת הילד.

 

 

לא ממעיטה מהכאב של אמא שלא מגדלת את ילדיה, שלא נדע. אבל יכולתי לעשות כתבת נגד עם המון ילדים, וגם אימהות!!! שיטענו בדיוק ההיפך. המניעה מלהוציא לאור כתבה כזו, היא כאמור, השמירה על סודיות.

 

 

 

ת'כלס, כמו הכל בתקשורת...

מרגע שמעורבים גם אינטרסים כלכליים, אי אפשר שלא לחשוד במניעים לקבלת ההחלטות.

אבל מספיק שעשרים אחוז מהמקרים נובעים ההחלטה כלכלית ו2000 ילדים שנהרסו חייהם סתם..
ולא יודעת אם יצא לך להתקל בסיטואציות מול הממסד.. לי כן (חינוך ומשפט לא רווחה) והם לחלוטין לא טהורי לב

אני גם מכירה מקרים לכאן ולכאן

יש לי חברה שהיא יתומה האבא והציעו לה פנימיה

וזה כמעט הרס אותה, והכרתי אותה טוב מאוד לפני ואחרי

ברור שזה מאוד מנופח בארץ, במצב נורמלי הוצאת ילדים מהבית אמורה להיות משהו נדיר ולא נושא לשיחה שכולם מודעים לו

ושכל שכנה שוקלת האם לפנות לרווחה או לא לפנות לרווחה

 

וחיי היו נראים אחרת לגמרי לו היו גואלים אותי ואם רק היו מציעים לי לצאת--- רק חיכיתי לגואל שיציע לי. וזה לא קרה.
אז אני לא מתלוננת ולא כועסת למרות שהשקעתי את מיטב כספי וזהבי בטיפול טראומטי, וכרגע אני בהפסקה כדי "לנשום" בין הוצאה להוצאה ולא יודעת מתי שוב אמשיך,

אך מה את חושבת- לאמא נגרם קצת צער אבל הילד סוחב את הצער הזה כל ימי חייו- הילדות זה מה שהכי משפיע על כל החיים של בנדם.
כבר השלמתי עם התיקון שלי ועם זה שהשם שם אותי במציאות כזו ושכנראה יישארו לי סימנים לכל ימי חיי וזו ההתמודדות שלי, אבל בתור אחת שחווה את זה אני אומרת שוב שמי שלא עבר את זה לא יכול להבין, פשוט לא יכול להבין כמה כוחות נפש זה שואב מהבנדם, ילד שגזלו ממנו את ילדותו וחווה שואה בילדותו במקום ילדות נורמלית
( אפילו לא ילדות טובה ) אינו שווה (=בהדגשה) לאמא שלקחו ממנה את בנה ( במיוחד לאחר שהתעללה ).

ואת יודעת? אז אני לא כועסת על האישה הזאת שבמקרה היא קרוייה אמי, ולפי החוק הייתה יושבת מאחורי סורג ובריח, כי אני יודעת שהיא חולה ופגועה .
אבל את יודעת על מי יש לי עדיין כעס? על אדם אחר שהיה שם ולא הציל אותי מציפרני ה-----.

לא אין לי כעס על השכנים, לא אין לי כעס על המורות שראו הכל, לא אין לי כעס.

יש לי רק תמיהה,
ויש לי כאב שאף אחד לא יכול להבין מה שילד אחד יכול לעבור.

וכאב שאף אחד לא מבין מה הילד הזה יעבור בימי חייו.

אנשים חושבים- "הא, לא נורא עוד מעט יגדל ויעזוב את הבית וכבר לא יכאב לו" .
ומי שהיה שם- יודע, שכשהוא בבית הוא לא מרגיש כבר כלום. כלווום ! הוא אטום ! אם ירגיש יצא מדעתו!
מתי הוא ירגיש ? כעבור שנים, כשיחליט להתמודד שוב מול הכאב והרוע, כדי לנקות ולהוציא הההככככלללל, כי יש לזה השלכות על חייו,
אז- יוכל להרגיש שוב את כאב הסטירות בלחיים,
כעבור יותר מ12 שנה הוא ירגיש שוב את כאב האזניים הבלתי נסבל, ישמע את הצלצולים מחרישי האזניים שנגרמו מהטחת היד ללא רחם. יבקש מבן זוגו שידבר בקול כי אינו שומע( "אין דבר, זה חולף") ושינמיך את המוזיקה כי זה מכאיב,
שוב ייתפסו השרירים בעורף וירגיש כחיה נרדפת ללא מחסה והגנה.
שוב יבכה ויבכה ולא יגמרו הדמעות כי אין סוף לכאב הבלתי נתפס הזה.
שוב ירגיש את המכות והפחד האימתי הזה ויתעורר בצרחות בלילה.
שוב יזכה להרגיש את גופו כי בעצם לפני שנים עבר נתק מגופו כדי להשאר שפוי ולא להרגיש ולשמוע ולראות את החבטות וכוסות התה והסכינים המתעופפות והצרחות .

כן גברתי היקרה, כתבתי דברים מזעזעים ברעד רב, ועדיין זה רק קצה קוצו של המזלג.

בלי הכאב התמידי והחוסר הנורא.
בלי השנאה העצמית והגילוי הכואב של האני הטוב והתזכורות להאמין בטוב הפנימי..
בלי הלחץ הנפשי שמתעורר כשהשכנה צועקת ומחטיפה לילדיה. ( ולא, אין צורך להתקשר לרווחה אל תדאגי, הם כבר היו שם מן הסתם חוץ מזה שאי אפשר כי זה חוויית פלשבק )
והעבודה החזקה הזאת על הנפש שנהייתה רגישה ועדינה ככ....

בלי .... בלי הרבה דברים שנראים לא קשורים אבל בעצם כל כך כן.


יש דברים שהורה לא יספר גם לאנשים הקרובים ביותר אליו- למשל כמה התעלל בילד.
הכי הרבה יספר שעשה "סדרת חינוך" לילד "המופרע והנוראי הזה". שכל האנשים מסביב מתפלאים מעדינותו.רק הוא ואמו לא.
הוא לא ,כי "מי שמכיר אותו באמת זו אמו"והיא הדמות שממנה מנסה לינוק ולשאוב,
והיא -פשוט לא- --



ולצערי הרב אני יודעת על מה אני מדברת ורוצה שלכל הילדים בעולם יהיה טוב.

מי כמוני יודעת כמה כוחות נפש צריכים בשביל זה, וכמה חשוב למנוע דברים איומים שכאלה.

ואני מקווה שבזכות מה שכתבתי עכשיו ברעד רב,
תתווסף עוד ק צ ת מודעות לנושא החשוב הזה.

ולא אכפת לי מאינטרסים, רבנן, לפעמים ילד עובר תופת וצריך להוציא אותו משם נקודה.

ו1666 זה לא היה ספציפית אלייך .

 (צריך גם סמיילי מחבק עצוב).

הכאב שלך הוא ללא נשוא כמעט. אני מזדהה למרות שעברתי רק מעט מן המעט ממה שאת חווית.

 

ברור שצריך להציל ילד מילדות עשוקה תחת חסות הורה אלים.

והלוואי והגורמים היו מתנהלים מתוך יראת שמים וכל עניינם היה לראות את טובת הילד באמת.

לו כך היה, יכולנו בלב שקט לדווח לרווחה על חשדות לכאורה.

 

חזקי ואמצי. ה' יתן לך כוח.

 

 

 

וכשזה לא ככה מה נותר לנו לעשות? לחטוף את הילד מביתו? להשאיר אותו שם?

אני גם לא סומכת בעיניים עצומות על הרווחה, גם לי יש חששות להתקשר.

אבל אני גם יודעת מה יכולות להיות התוצאות הקשות. אז מה כבר נותר לעשות? לא לעשות אינו הפתרון ויש מקרים ששיחות ועזרה להורים לא מספיקים וצריך להציל את הילדים, שגם אם חלק מילדותם נפגע לפחות שהחלק שנשאר יינצל...או יהיה פחות גרוע.
וגם כמו שכתבתי יש דברים שאף אחד לא יכול לנחש מה הולך.
זאת העמדה שלי בכל אופן.

תודה על החיבוק, אני לא יודעת מאיפה מגיע הכח.
מלמעלה. תודה !!!!

חזקי ואמצי . עצם זה שבנית בית -לא מובן מאליו. אכן כוחות שמימיים . מכירה מקרוב סיפורים קשים מאד. 

אני מסכימה שלפעמים קשה מאוד לנחש מה הולך.

זאת דילמה גם בגלל שמי שחווה על בשרו, יש לו בדרך כלל חושים מחודדים ויכול לזהות מצבים דומים.

אבל מצד שני, כמבוגרים שחוו אלימות בילדותם, לפעמים יש לנו נטיה לראות צל הרים כהרים.

 

אני חושבת שבמקרים של חשד, כדאי להתייעץ עם רב איך לנהוג, הרי יש הלכות מפורשות. מצד אחד אסור להתעלם ולעמוד על הדם, מצד שני אי אפשר להוציא שם רע או להלשין במקרה של חשש גרידא. 

את רואה את עצמך ואני רואה את החברה שלי שכמעט הרסו אותה בפנימיה וכשהיא ברחה משם הכניסו אותה לעוד פנימייה יותר קשה 

ובסוף אחרי 3 שנים בפנימיה היא יצאה משם הרוסה בהריון בגיל 16 מבחור יותר גדול שאחרי שסיים פנימיה יוצא ונכנס לכלא

והיא הייתה ילדה טובה ושמחה וציונים בסדר אבל מה? היא הייתה עולה חדשה בלי אבא

ואני מניחה שהיא לא אחת כזאת

אז מי יודע מה היית עוברת אם כן היו מוציאים אותך מהבית

האמת שגם אימא שלי לא הייתה הכי עדינה בעולם וחלק ניכר מאמהות בסביבה שגדלתי גם. 

 

 

שנתיים? אולי הוא למד את זה מהמעון? אולי הוא לא ממש סובל מאלימות , אבל אפשר גם להלביש באלימות ולהחליף חיתול באלימות. בקיצור אולי הוא למד משהו ממישהו. 

אולי יש ילדים אחרים שבאים מבית שכן יש בין אלימות ומתנהגים כך לאחרים. או חלילה מישהי מהעובדות.

הבן שלי בן שנה וגם נותן לי קצת מכות לפעמים, אבל זה מתוך חיבה. אני חושבת שזה שלב כזה

יכול להיות אפילו שהוא סובל משיניים שצומחות ומוציא ככה את העצבים.

 

קשה להגיד על קטנטן כזה שהוא אלים . חשבתי את מדברת על בחור בן 17...

 

להסביר לו שזה כואב, לא נעים לצד השני . לבקש ממנו לבקש סליחה, לחבק ולתת נשיקה (רק מהפרוצדורה שתחזור על עצמה בכל פעם, הוא יתייאש מלהרביץ ), להסיח את דעתו ולהפנות אותו לעניינים אחרים - משחק מעניין או יציאה החוצה.

יתכן שזה רק שלב.

ומה את אומרת לו בכלל.

פשוט להזיז אותו למקום אחר ולהביא לו צעצוע מעניין

 

תחבקו אותו.

 

כשנותן מכה או צובט, אפשר לקחת בעדינות את היד, "תעשה טובה".. וללטף איתה בחיוך.

 

לדאוג שיהיו לו משחקים ותעסוקה.

 

וגם כדאי להיכנס מידי פעם למעון "בהפתעה" כדי לראות מה קורה שם.

 

בס"ד

 

התינוק משחק,
איך שתתייחסו למשחק זה מה שהוא יבין...

ושימו לב אני מדברת על יחס, לא רק על תגובה.

 

דבר ראשון להוציא מהראש את המחשבה שהילד אלים או סדיסט.
(נהנה מכאב של אחרים?? בגיל שנה?? הוא בכלל מבין שזה כואב למישהו??)

אם תפרשו את ההתנהגות שלו כרוע ואלימות וכ', אז זה המסר הרגשי שיעבור אליו.

שהוא ילד אלים ורע.

אם תבינו שזה רק משחק של ילד, אלא שהמשחק לא מתאים, אז זה גם מה שהוא יבין...

אז תופסים את היד שלו, ועושים "טובה", נותנים נשיקה,  
מפסיקים את הפעולה תוך כדי שאומרים "לא נעים לי", ומייד חיבוק "ככה נעים",

ונשיקה... וכ'.

 

אם הוא מרביץ הכי חזק שיכול...נקודה לתשומת לב- שימו לב אולי יש לילד צורך בתחושת מגע חזקה יותר.

למשל חיבוק יותר חזק, זה קורה כשיש בעיה בוויסות חושי, ואז הילד רוצה להרגיש את המגע ומגע של ליטוף לא נחווה אצלו,
וכשמנסה ללטף יוצא לו מכה.... גם צביטות- אף אחד לא צובט אותו בחיבה? אולי זה גם מה שהוא מנסה לעשות, רק חזק מידי? ( התינוק לא יכול לווסת את הכוח שמשתמש בו) ואולי לכן יכול להיות גם החיוך בסוף, כי זה חלק ממשהו חיובי שהוא ניסה לעשות?
(סימנים לבעיה בוויסות חושי זה כשילד לא נזהר להגן על עצמו, לא בוכה כשנופל ולא מנסה למנוע מעצמו ליפול, ובכללי לא כואב לו כשנתקל במשהו וכ'. אחד הילדים שלי ככה וזה היה מדהים! לא פספס שום קיר בלי להיתקע בו, סימנים כחולים על המצח, ולא היה בוכה, וגם לא מבין למה אני נבהלת בכל פעם... ) גם כשנותנים נשיקה לפעמים ילד עם בעיה בוויסות חושי יצמיד חזק את הראש של ההורה אליו, כי אחרת הוא לא ממש מרגיש את הנשיקה..

 

וכמובן יכול להיות שהוא פשוט עדיין לא למד את ההבדל בין מגע נעים ללא נעים,

ואתם ההורים שלו שם כדי לעזור לו ללמוד- כמו שכתבה בהתהוות...

 

בהצלחה!

זה חלק מההתפתחות...

אחרת הילד שלי היה ממש... חח

הוא גם בן שנה וקצת ומדי פעם מעיף איזה מכה. מתוך חיבה כמובן וזה לא קשור לאלימות

כשיש ילדים אחרים בסביבה הוא גם נותן להם איזה מכה , אבל זה לא אלימות בכלל.

 

רק כשהילד מבין באמת את יכולה לחנך אותו לא להרביץ..

לפני זה- חבל לך על הכח.

בגיל הזה, בין השאר גם בצורה הזאת.

הם יכולים גם להכאיב לעצמם לפעמים כשהם מתעצבנים... אז תדאגי שלא יזיק לעצמו.

 

סליחה אבל רק המחשבה שלך נשמעת אלימה מאוד.

לא עושים שום דבר מחבקים את הילד ונותנים לו חום ואהבה.

 

וגם כי זו אמא צעירה לתינוק בכור מן הסתם.

 

אני זוכרת איך הייתי מתייחסת אל הראשונים שלי כאילו היו בני 16, ולקטנים אחריהם כאילו היו נכדי - הרבה יותר בזרימה ובשלוות נפש.

 

 

על הילד, שהוא לא אלים אלא רוצה לשחק

על ההורים, שהם לא קשוחים אלא דואגים ואוהבים

על המגיבים, שגם אם הם פה ושם מגזימים - זה רק מכוונה טובה

המחשבה שהוא אלים, בעיניי או שהיא מסוכנת או שהיא סופר תמימה וכהורה ששואל ממליצה לו לבדוק את כצמו טוב.

ולפעמים, לצערי, החשד מתברר כנכון. 

אני כותבת כאמא לילד שמאובחן כך ומטופל.

 

לא צריך לזלזל באף תחושה או חשש של הורים, וגם לא לשלוח אותם לבדוק את עצמם.

עובדה שהיא מעלה את החשש ומתייעצת.

 

 

 

הוא רק מתחיל עכשיו לגלות את הנפרדות שלו, שאתם והוא זה לא אותו אחד. הוא בקושי, אם בכלל, יכול להבין שיש לכם תחושות משלכם. התיאור "אלים" רחוק מהחוויה בגיל הזה כרחוק מזרח ממערב. הוא תינוק שמתחיל ללמוד דרכי תקשורת עם הסובבים אותו.

כשהוא "משחק בלהרביץ" כדאי לזכור שמבחינתו זה משחק ודרך ליצירת קשר, והוא זקוק להדרכה אוהבת - מה הדרכים שבהן אתם רוצים לשחק איתו ומה לא. להיענות לו כמו אל מי שבא לשחק אתכם, לא כמו אל מי שבא להכות. להנחות את היד שלו לליטוף ולהגיד: הנה, ככה זה כיף! תודה צדיק שלי. להשתתף בחיוך ובשמחה שלו. לפרש את החיוך הזה כחיוך נהנה ומתלהב ולא כחיוך סדיסטי.

פרשנות חיובית יוצרת מציאות חיובית. כדאי לשנן את תורה רפב של רבי נחמן.

 

 

זה שהוא לא רואה אלימות - זה נפלא ונהדר דוגמה אישית זה הכי הכי חשוב בחינוך. יישר כוחכם.

תיהנו ממנו. נשמע מתוק מאוד.

 

מי שכתב שהוא לא מבין כלום טועה. זה ילד חכם מאוד הוא מבין שהמעשה הזה גורם לכם לא נעים והוא ממשיך. זה מרגיז אתכם והוא ממשיך עוד יותר. אני מציעה לתת חיזוק להתנהגות חיובית . לדבר בעדינות. כל פעם שמרביץ להגיד. לא בכעס. זה ה לא נעים במקום מכה תתן חיבוק. ולחבק אותו חזק. כשמרביץ לא לכעוס או לצעוק אלא מיד להרחיק מילדים אחרים. עד שהילד יבין מהי התנהגות טובה . הוא בוחן אתכם ואת התגובה שלכם אפילו שהוא קטן. בהצלחה. 

 

בס"ד

 

זה לא עניין של חכמה, זה עניין של למידה מהסביבה.

גם אם אני מאד חכמה אני לא אדע פיזיקה לפני שאלמד אותה.

בשביל ללמוד צריך מי שידריך.

 

אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש, מאד מאד נפגעת כשאבא שלי מתעייף ומבקש שאפסיק לסרק אותו.

הסירוק כלל משיכה בכוח של השערות המידי קצרות שלו לתוך קוקיות... (מה שכמובן לא הצליח, וגרר עוד ועוד ניסיונות)

הוא היה יושב וסובל כמה שהוא מסוגל ואז מבקש להחליף משחק,

ואני זוכרת שהייתי ממש נעלבת!!

ולא הייתי מסוגלת להבין שזה כואב לו!

אפילו כשהוא היה אומר לי זה לא נקלט אצלי בתודעה. 

לי היה כייף והרגשתי שזה כייף גם לאבא...

ולא הייתי תינוקת, אלא בגיל שלוש. (מרוב שנפגעתי אני זוכרת עד עכשיו... אם כי יש גם זיכרונות מוקדמים יותר)

וזה מדהים חוסר היכולת שלי אז להבין שהוא יושב וסובל, ושאני מושכת לו חזק בשיער והוא במסירות נפש מוכן להיות הבובה שלי... 

בכלל קשה לילד לעכל שההורה שלו פגיע. בחוויה הילדותית ההורה הוא סופרמן..

 

מצד שני אם אנחנו נגבש דיעה שהילד עושה בכוונה כדי להרגיז ולהכאיב וכ'- 
זה עלול להיות הרסני לקשר בין ההורה לילד. מה גם שזה מנותק מהמציאות

 

 

 

 

בא לי לחבק את אבא שלך . אני רואה תמונה של גבר רציני בדרך כלל , אולי קצין בצבא , שפקודים רועדים ממנו -מתענה תחת התסרוקות של ילדונת בת 3. צדיק. 

 

 

מאיפה הוא אמור לדעת? הוא עדיין בלי דעת...

מה זה חיזוק להתנהגות חיובית? הוא עדיין תינוק. מה שאת/ה אומר/ת  מתאים לגיל יותר גדול, אולי גיל שנתיים והלאה.

 

זה לא ילד זה תינוק פיצפון.

זה לא חיוך סדיסטי זה חיוך שבודק אם נסיון התיקשורת שלו הצליח.

זה הכי כיף "להפר" "לא". נראה לך שהוא מקדיש לזה מחשבות עמוקות כ"כ בגיל הזה?

הבן שלי בגיל דומה ותופס לי את המשקפיים, מושך לי בשפה אם אני שמה אותו קרוב לפנים שלי, מושך לי בלחי, מנסה להוריד את הכובע...

אז צוחקים איתו ביחד, עושים קולות מצחיקים שיעשה משהו אחר, תופסים את היד בעדינות ומראים לו איך ללטף, מרחיקים קצת ושרים איזה שיר או נותנים משחק. זה סתם צורת תקשורת שלו.

יש ילדים שמכיוון שעוד לא יודעים לדבר (ילד בגל שנה מניחה שעוד לא מדבר) התקשורת שלהם נעשית עם הידיים. זה לא מתוך כוונה רעה, פשוט כי ככה הם מתקשרים. ככה הם מביעים את עצמם.

הבן שלי היה ככה, התחיל לדבר בגיל מאוחר יחסית (אחרי גיל שנתיים) וכל פעם שרצה משהו או ניסה ליצור תקשורת היה מרביץ ולפעמים גם נושך, בגן שעשועים לילדים אחרים וגם לנו ההורים, וכשהתחיל לדבר האלימות הזו נעלמה. זו הדרך שבה הוא תקשר איתנו ועם הילדים בגן. הגננות לא נבהלו מזה (יש להן הרבה נסיון) וכל הזמן אמרו לנו לא לדאוג ושזה יעבור. 

לדעתי כדאי להתאזר בהרבה סבלנות, וגם אם הוא אלים כלפיכם נסו לשמור על קור רוח ולא להגיב בכעס רב, כמובן שלא לעודד את זה, כן להגיד שלא נעים שהוא נותן מכה, אך לא לעשות מזה עניין גדול ולכעוס לאורך זמן.

בע"ה הוא יעבור את השלב הזה בשלום ויהיה בסדר. הכי חשוב שתהיו רגועים.

יפה מאד!..

 

[אני, בכללי, לא מתלהב על זה שילדים יעסקו באינטרנט.. אבל אם כבר - לדבר כזה, זו מטרה טובה...]

אם אפשר בבקשה שיפנה אלי באישי או משהו, כי היו כמה מיילים שכנראה היו כתובים לא נכון, אז לא יכולתי לשלוח.

 

תודה!

מי שרוצה לענות מוזמן (השאלון להורים*)

בגיל 30 רוב הנשים פוריות יותר, והסיכונים בהריון קטנים יותר.

אבל בקטנה. 37 זה עדיין גיל לגמרי סביר להריון, לא הייתי נכנסת לסרטים.

הבנתי שזה קצת יותר בעייתי מאישה שכבר ילדה כמה פעמים

הפוריות בתהליך ירידה איטי עם השנים - בין אם אישה כבר הרתה בעבר ובין אם לא.

הסיכון לבעיות כרומוזומליות עולה עם השנים - בין אם אישה כבר הרתה בעבר ובין אם לא.

(ושוב - מבחינת שני אלה גיל 37 עדיין לא נחשב בעייתי ממש, מקסימום ימליצו על בדיקת מי שפיר ליתר ביטחון)

ללידה ראשונה יש נטייה להתארך (לא הרכחי, זו רק נטייה). אני לא יודעת אם הנתון שזה גיל מבוגר משפיע גם הוא או לא, אבל באמת שלא הייתי נכנסת לסרטים מזה.

מדעית.

אפשר להתעודד בזה שזה לא 38, לא 40 ובטח לא 45

לא הייתי נשואה והיה רקע קשה מאד . אני מאמינה שאם הייתי נשואה לבעל הגון ובתנאים טובים יכלו לבוא עוד אחד או שניים . מי יודע. הילדה שלי נהדרת . טפו . טפו. חמסה. 

ילדים מוצלחים, אחד-אחד! (בעיקר אחד מהם)

בקיצור, יש בהחלט סיכוי טוב, בעזרת ה'.

בהצלחה ובשורות טובות!

כל אחת שונה מהשניה. ולא תמיד זה תלוי בגיל. מכירה צעירות שלא הצליחו ומבוגרות שכן והפוך. אכן ככל שמתבגרים קשה יותר להכנס להריון ויש יותר סיכונים. צריך תמיכה. רופא טוב. וכמו שאמרו חייבים לעשות שקיפות עורפית שזו בדיקה בשלב מוקדם. היום יש גם בדיקת דם לתסמונות בשלב מוקדם במקום לחכות עד חודש 5 למי שפיר.
הרבה הצלחה ובריאות.

יש הרבה משתנים שיכולים להשפיע..ובגיל כזה מומלץ לעשות את הבדיקות כבר בשלב המוקדם בשל הסיכונים

גם אני חושבת שאם מתלבטים אם לעשות מי שפיר או חוששים אפשר לבדוק את האפשרות של בדיקת הדם

 

עלולים לצאת עם נזק לרצפת האגן.
כך אמרה לי רופאה שהייתי אצלה, וכך ראיתי גם במאמרים באינטרנט.
ראיתי אפילו שיש רופאים שממליצים אוטומטית על ניתוח קיסרי בגיל הזה. אז כדאי להתייעץ ולעשות תרגילים לחיזוק.

כמו שכתבו לך, החשש למומים כרומוזומליים עולה. הרופאה מפנה לבדיקות בהתאם. לא הייתי נבהלת מזה. רק מתפללת.. ועושה את כל הבדיקות שצריך.
שימי לב שגם אם לא עושים מי שפיר מסיבה הלכתית, יש את בדיקות הדם החדשות.

20-30 דקות זה המון זמן!!!

באמת שרציתי לעזור, אבל אין לי זמן.

שהשאלון מופנה גם לזוגות שאינם נשואים כדת משה וישראל.

אולי אני מרובעת, אבל זה מה שמפריע לי לענות על השאלון...

וב"ה לא קרה כלום.

 

עכשיו את יודעת, ותזהרי יותר.

קחי איתך את מה שלמדת ותמשיכי הלאה. את אמא טובה, משתדלת, לא תיארת לעצמך, ב"ה ב"ה לא קרה כלום.

תתעודדי .

 

דברים כאלה קורים לכולנו. צריך להשתדל מאוד שלא יקרו, להיות זהירים, להישמע להנחיות. ובסוף, להודות לה' ששמר על התינוקת וללמוד מזה להבא.

ויהיו לך עוד טעויות חמורות מאלה
זה אנושי
ואת פשוט תלמדי מזה להבא.

ההרגשה שלך רק מוכיחה שאת אמא אוהבת ודואגת.. אל תייסרי את עצמך ככה, כולנו טועים וב״ה שלא נגרם נזק, תודי לה׳ על זה ותקחי את זה כלימוד לעתיד.
תתפנקי במשהו טעים ומתוק כדי להרגע ותיראי את הדבר החיובי מכל זה-הבת שלך מתפתחת והיא מתהפכת

ובה עכשיו נרגעתי קצת יותר
תחושה לא קלה לחשוב שבגלל שפיספסתי לרגע היא כואבת..
תודה!

להניח עליו את היד.

 

אני מצאתי את זה יעיל

 

בהצלחה!

שאני אתחיל לתאר לך דברים שקרו לי עם הבת שלי? 

עדיף שלא .

הראש של הקטנים מותאם לשמחתינו לנפילות , שב"ה נצליח להמנע מהן ככל האפשר .

מאחר וקרה מה קרה , אני כמו פולניה טובה , שמה יד על המזוזה ומתפללת שלבת שלי יהיו חיים טובים וארוכים. 

 

תני חיבוק לשתיכן. 

את יודעת שאני לא בדיוק במגזר...

[האמת, חששתי בהתחלה לפתוח שרשור כזה.. "מרגישה זוועה", חשבתי מי יודע מה קרה...]

 

קודם כל, את אמא מאד טובה, אם זה מה שיש לך בראש..

 

דבר שני, זה קלאסי לגמרי. כמעט אין הורה שלא קרה לו פעם משהו דומה, לדעתי. הסיוט הידוע. באמת, לומדים עם הזמן שלא להשאיר ילד בלי "יד עליו", במצבים דומים. אין חכם כבעל נסיון, ב"ה שזה כל המחיר של הנסיון..

 

ובאמת, השלב הזה של "לראשונה", הוא המוּעד. כי זה לא צפוי. זה יחזור כש"לראשונה זחלה". "לראשונה הלכה" וכו'.. כשרואים שהשלב מתקרב, כדאי להכין את השטח...

 

דבר שלישי, תשמחי שהיא נפלה על הפנים. אם כבר, יותר "בעייתי" אם היתה נופלת על הצד האחורי של הראש (וגם בזה, לא להגזים. הקב"ה ברא את הקטנים עם עצמות "גמישות". מישהו גדול יותר, בדברים שהם עוברים, כבר מזמן היה חוטף כמה שברים..). וטוב שנתקלה ביד שלך, מבחינת ההרגשה שלה של ה"פגישה" איתך בדרך.

 

לגבי ה"תמונה בראש", מובן לגמרי.. אבל צריך "לצאת מהסרט". תחייכי מזה, תגידי, ב"ה שעשה כך את הילדים - נופלת, כמה יללות, חיבוק של אמא, ונגמר...

לדעתי זה פתח יפה להצלחה

תנסי שוב כל 10 דקות

 

 

אצלי הוא לא הכי אוהב לאכול מבקבוק שונה...

אצל אחרים הוא אוכל מבקבוק? אולי זה רק כי את מנסה להאכיל בעצמך והוא בעצם רוצה אותך...

כנראה "גדול" ויכול לעבור לאכול אוכל של גדולים. אחיינית שלי התחילה בגיל הזה. תנסי אורז , פתיתים , מרקים בלי ריסוק , גזר, בטטה, תפוח אדמה עוגיות לתינוקות נמסות, עוף רך. לחתוך לחתיכות את הדברים לפני כן. בהדרגה לתת... בתיאבון וב"הצלחה

יש לו פטמה יותר קרובה למקורית ולפעמים זה פותר את הבעיה...

תקפידי לאכול שקדים בעבודה ולשתות הרבה מים , כדי שיהיה לך חלב כשאת חוזרת הביתה .

הקטנטונת שלי עשתה לנו את אותו דבר בדיוק ממש לא מזמן וב"ה עברנו את זה

אשמח לעזור לך.

תצרי איתי קשר במייל ואני יתן לך פרטים אם תרצי

aviaaa88@gmail.com

תנסי לחבק את הבקבוק כשאת מניקה, תני לו להכיר את הבקבוק בנסיבות נעימות

מאיזה איזור אתה.
את כל הבית שלנו בנינו בעבודה עברית

אני זוכרת שגם לי היו 3 ילדים הייתי על פתיל קצר מאוד, זה באמת לא קל בכלל 3 ילדים קטנים ובטח ההפרש ביניהם הוא לא גדול במיוחד. ובמיוחד שאת נמצאת איתם רוב היום לבד. אני חושבת שאת צריכה לפנות זמן לעצמך אם זה חוג פעם בשבוע, להביא בייביסיטר ולצאת עם הבעל או סתם לקניות.

לנסות בזמן כשאת רואה שיש מצב של לחץ בבית עם הקטנים תשתדלי לא להגיב מיד תנשמי עמוק, תשתי כוס מים לפעמים תתעלמי העיקר שלא תגיעי למצב שאת צריכה לכעוס או לצעוק כי בכל זאת הם ילדים קטנים.

תעשי עם הילדים דברים כייפים . תכיני איתם עוגיות או עוגה שהם ישפכו את הסוכר וכו
תצאי איתי לגן משחקים וכו.
אני יודעת שהדברים האלו קשים ולא תמיד ניתנים ליישום אבל מהניסיון שלי שדרך אגב את לקחת אותי כמה שנים אחורה כשאני הייתי במצבים כאלה. זה שווה את המאמץ. הקטנים האלה צריכים אותנו, צריכים את היחס ותשומת הלב. והמון סבלנות.
ותזכרי שזה רק תקופה הם גדלים מהר, ויגיע היום שאת עוד תתגעגעי לימים האלו.

אח"כ כדאי לחשוב על פתרונות לעזרה

מה עם שירים ברקע? או שירים רגועים או שירים שהילדים עושים תנועות לפיהם..

תדאגי לעצמך לאוורור או תעסוקה, התנדבות וכו...

 

 

יכול להיות שבאמת צריכה להעסיק אותם יותר ואז הם פחות יריבו וכו.. פשוט מרגישה שאין לי אנרגיות ומוטיבציה להשקיע.וזה מתסכל

 

יש מי שדואג לך, שאוהב אותך, שמכיל ומקבל את הקשיים שלך?

כדי שתוכלי להזרים אהבה, גם אלייך צריכה לזרום אהבה בשביל שיהיה כוח לתת ולתת, צריך גם לקבל.

 

התחושה שלך קשה ורעה מאוד. בושה, חרדות, אכזבה, קטנות... נכון? נשמע לי שאת צריכה דבר ראשון עזרה ראשונה, משהו שיעזור לך לא להתערער מכל טעות. טעויות נועדו כדי לצמוח מהן, ולצמוח אפשר רק על קרקע בטוחה

 

יש תרגיל מחשבתי שלמדתי לפני זמן מה מאשה יקרה וחכמה, ועוזר לי בעתות מרה שחורה כאלה, אני מציעה לך אותו ותראי אם מתאים לך לאמץ:

דמייני את הנחש. הנחש שפיתה את חוה לעבור על דבר ה'. כשאת שמה לב שעוברות לך בראש המילים המחלישות האלה - האמא הכי נוראית בעולם, הורסת להם את הילדות וכו' וכו' - דמייני את הנחש לוחש לך אותן לתוך האוזן. אלו לא מילים שלך. זו לא את שחושבת על עצמך ככה. זה לא הקול הפנימי שלך - זה בסך הכול הנחש. כל מה שהנחש רוצה זה להכשיל אותך, לכן הוא מטפטף לך את הארס הזה. זה בסך הכול ארס, ואת יכולה להחליט לא לקבל אותו. ממה שראיתי על עצמי, המחשבה שביקורת עצמית מסוג ארסי כזה היא נחוצה ומועילה - זו אשליה. רק אשליה. בפועל רק כשמתרחקים מהנחש מצליחים לסלול דרך חדשה.

תנסי, זה אפשרי. באמת. מתרגלים בהתמדה ורואים ישועות - הנחש מתייאש ומפסיק ללחשש את המחשבות המשתקות האלה, ואת מתחילה לגלות כמה שאת גדולה, יכולה, חכמה וטובה.

מהר מאוד גם הילדים שלך יגלו את זה

 

חזקי ואמצי.

 

 

פשוט אמיצות כמוך מעזות לעלות את זה בפורום ורוצות להתמודד...גם לי היה תקופות כאלה.
פשוט שיניתי סוויצ במוח והחלטתי שלא משנה מה אני לא מסכימה לעצבים להתפרץ..
עובד? לא תמיד
אני משתדלת..
מאחלת לך הרבה כוחות...

אני חושבת שיעזור לך קצת השקעה בעצמך.
בדרך כלל העצבים האלה קורים בגלל חוסר זמן לעצמך ומהתכניות שתיכננת לך.
ואל תרגישי רע זה באמת לא פשוט להיות כל היום איתם ולחזור ככה על אותה שיגרה .
תנסי לפחות פעם בשבוע ככה שעתיים קבועות להשקיע בעצמך במה שאת אוהבת לעשות . וזה בטוח יתן לך להרגיש שאת אוהבת את עצמך וזה ישפיע על הסובבים אותך...

ולמה אני אומרת את זה?

בגלל שאכפת לך.

נתקלתי בכאלה שיש להם פתיל קצר ויכול להיות שלעולם לא יעלו על קצה דעתם שאפשר ורצוי לשנות את זה.

עצם זה שאת חושבת את זה וכל שכן שאת מעלה את זה כנושא שאת רוצה לקבל עליו עצות/הדרכה זה כבר חלק משמעותי בדרך.

זה כשלעצמו הצלחה בעיניי.

כן, את יכולה לתת לעצמך על זה טפיחה על השכם!

 

היכן אחריותו וסמכותו..במקרה שלי למשל אשתי היתה ועודנה בעלת פתיל קצר , כך שאת התפקיד הממתן והמרגיע נטלתי מתוך הכרה ברורה על עצמי..וישתבח שמו , היום אחרי 19 שנה ניתן לומר שזה היה כדאי..הם קבלו את הגישה שלי..זה לא ייתכן ללא בעל..בהצלחה,

ומה איתך?
האם יוצא לך להתאוורר? לנשום? לאגור כוחות?
אולי תפגישי אותם עם חברים? זה ממתן הרבה יותר
ומעל הכל קחי זמן לעצמך,
תחזרי עם כוחות מחודשים!

ההרגשה שאני היחידה כזאת מכל הבתים תמיד יש שקט.. כמה שאני מחליטה להפסיק עם זה יותר אני לא כועסת עליהם וזהו. לפעמים זה מחזיק מעמד כמה ימים ואז ברגעים של לחץ עייפות אני עוד פעם מאבדת שליטה וכועסת. ואז מרגישה שוב פעם שאין סיכוי ואני תמיד אשאר כזאת וכו.. לגבי לצאת.. אני כל כך עייפה בערב שלא מסוגלת לכלום.  

כולן נופלות באמהות, כולן או לפחות רוב האמהות נושאות אשמה כזאת או אחרת, מי לא רוצה להיות האמא הכי נהדרת, שקולה וטובה לילדים שלה? אבל אנחנו רק בני אדם, שלפעמים עייפות, שחוקות, עצובות...ונופלות למקומות שממש לא רצינו. אבל העיקר זה הרצון להיות טובות באמת, כי בזכות הרצון הטוב הזה את לא תוותרי ותקומי שוב ושוב ולא תפסיקי לשאוף ליותר...ועם הזמן הנפילות פחות קשות, הסבלנות נבנית וגם את ניבנת ואיתך הילדים. גם אם נפלנו צריך לדעת שה׳ ממשיך להפקיד בידינו את הילדים, ממשיך להאמין בך שלך יש בדיוק את מה שהילדים האלה בדיוק צריכים.
וכן, חלק מהקימה זה לתת לעצמך את מה שהיה חסר והחליש ומביא ל׳פתיל קצר׳, אוכל טוב, מנוחה, יציאה להתאוורר וכו׳ . הלוואי שנזכה להיות האמהות שהיינו חולמות להיות. ואם נדמה לך שאצל אחרים שקט את מוזמנת להוציא את הראש מהחלון, אני בטוחה שתשמעי אותנו עד אליך ;)

אני נגיד עצבנית כשאני רעבה... עוד אין לי כמה ילדים ..סה"כ אחד. וגם הוא יכול לגרום לי להתעצבן (כי אני עייפה או רעבה באותו רגע...)

 

איני רוצה להתערב...אבל התנהגות הילדים
בכל העולם זה ידוע
שהילדים מבצעים חיקוי מושלם של ההורים
ומאחר ממילא איני יודע מהיכן את... אז אינך צריכה להתבייש שאני כותב לך...
אם את עושה לבעלך קונצים או הבעל שלך הוא כזה שאוהב לריב אז הילדים לומדים ממכם דוגמא אישית ...

אישה שמעלה נושא בפורום בשביל לקבל עידוד ועצות טובות, לא מחפשת מקום שיטיחו בה האשמות.

גם אם הן נכונות וגם אם לא, זה לא המקום לכתוב אותן, בטח לא בצורה כה בוטה!

הסיטואציה אותה העלה בפורום נורמטיבית וקורת למיני רבות נשים ואימהות מדהימות וטובות.

וכדוגמה אני יכולה להביא לך את שני הבנים שלי-

הגדול רגוע ושקט, ילד טוב ירושלים

השני שובב, בוכה, צורח, עושה מלאאאא בלאגן.

שניהם גדלים באותו בית, שניהם נמצאים באותו גן. המטפלת של הקטן היתה המטפלת של הגדול שנה שעברה.

נכון שילד שגדל בבית אלים יש לו יותר סיכוי לצאת אלים, אבל ילד שהוא אלים לא בהכרח גדל בבית אלים..

גם אם ההורים שלהם מושלמים

הקושי ששיתפת בו הוא מסוג הדברים שקורים לכולנו, רק שאת אמיצה וחכמה לדבר עליו!

 

באמת, כולנו מתמודדים עם זה. תנשמי לרווחה, את בסדר, נורמאלית ולא מושלמת. כולנו...

 

נתנו לך כאן עצות מצויינות שהמוקד הוא- לפתח את עצמך כמו תחביב, יציאה, זמן פינוק וכאלה.

 

אוסיף רק שכדאי לשוחח עם חברות. זה חשוב מאוד כדי להרגיש שאני נורמאלית ולא 'משוגעת'...

 

הרבה טוב!!!

 

 

וממש קשה לי עם זה.

כל לילה שהילדים ישנים אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי והרמתי את הקול ואיימתי

וחושבת למה אי אפשר לחיות בהרמוניה?

ואז למחרת, "אמא היא הרביצה לי" , היא לקחה לי , הצקות, הרבצות אחת לשנייה

ובעיקר בזמן השינה- הזמן שאפסו הכוחות ויאאלה רק תשנו

אני צריכה לשירותים, צריכה מים, אני לא מצליחה להירדם, או שבשיא החוצפה פשוט קמות מהמיטה באלגנטיות או בחוצפה

וכשהאיומים לא עוזרים מתחילים העצבים שנובעים מחוסר האונים

הם הילדים שלי - וככה לא מקשיבים לי?

איזו חוצפה.

ומבקשת שוב, וכועסת וחוזר חלילה..........

 

קיצר הבנת שאני מזדהה איתך והבנת שלא כל הבתים שקטים

עכשיו צריך לחשוב על פתרון.............

והיום אני אומרת, שבמקום להישאר בבית אתם (כי כך בעלי רצה) היה עדיף אם הייתי יוצאת לעבוד, ושמה אותם אצל מטפלת. אפילו אם המשכורת הייתה מכסה רק את המטפלת היה יותר טוב מאשר להישאר כל היום בבית ולטפס על הקירות! 

אז תשקלי אם זו אופציה לגביך. 

ועוד משהו. הגעתי למסקנה שלאנשים שונים מתאים גילאים שונים של ילדים. היום אני יודעת שגילאי שנתיים עד ארבע זה לא בשבילי. כמובן שלא הייתי יכולה להעביר אותם בשנים האלה למשפחת אומנה, אבל אם הייתי יודעת שכאשר הם יגדלו אני ממש אתחיל ליהנות מחברתם זה היה מנחם מעט. היום כשהקטנה בכיתה א' החיים נראים שונה לגמרי, ולא, אני ממש ממש ממש ממש לא מתגעגעת לימים של שלשה ילדים מתחת לגיל שלש! אז קחי נשימה עמוקה, כי בעזרת ה' אוטוטו הם בני עשרים ותוכלו לשבת על כוס קפה...

כמובן שמריבות יש עד גילאי העשרה כולל, אז יש טכניקות אחרות מאשר להתפוצץ בקול רעש אדיר ולסדוק את התקרה ושווה ללמוד אותם. גם אותם למדתי מאוחר יחסית, והלוואי שהייתי יודעת לפני שש שנים מה שאני יודעת עכשיו, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. 

ניסיתי השבוע ליישם את העצות כמו לצאת בערב להליכה או משהו למרות העייפות.רשמתי את הגדול לחוג.. וראיתי שהזמנים הכי קשים הם בלילה כשהקטן קם כל שעה (לא מגזימה!!) או בבוקר כשצריכה לשלוח אותם והם לא מוכנים להתלבש וכו והחלטתי הכי להתמקד בזמנים האלו.וב"ה יש שיפור כמובן שלא תמיד זה מצליח.. אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע אז שוב המון תודה על העצות! והעידוד. כיף שיש מקום לשתף! אגב את המריבות הזכרתי סתם בתור דוגמא.. תודה לה הם לא חווים אלימות בבית לא מילולית ולא פיזית. 

 

 

אימהות צריכות לדעת שכאשר הן דואגות לקבל מספיק שינה הן בראש ובראשונה עושות טובה לילדים.

 

שינה מספקת פותרת עוד הרבה בעיות אחרות.

א. אני מנסה כשהם רבים להתנות את ה"עונש" (אף פעם לא קוראת לזה ככה) במריבה עצמה. רבים על הכיסא- אז לא יהיה כיסא בכלל. זורקים את הלגו מהחלון- אי אפשר לשחק בלגו. 
ב. מה את עושה בשביל עצמך? זה חשוב. אני גיליתי שאם אני עושה משהו נטו בשביל עצמי (חוג, או סתם דברים שאני אוהבת) יש לי יותר סבלנות בתקופה שאחרי..
ג. גם ילדים רגועים צריכים להשתולל.. מה עם להוריד מזרן ושיעשו גלגולים וערימת ילדים וכו?

היה מאוד נחמד.

ויש מישהי מהישוב שמבשלת לפי הזמנה מראש. אנשים מאוד נחמדים. הילדים נהנו מאוד וגם המבוגרים.

 

אם לא שם, את יכולה לחפש בכל מקום אחר - חפשי לפי וילות לאירוח.

אשמח לקבל עוד רעיונות!

חדרים ברמה גבוהה
מקום מקסים

אבל בקרית ארבע במדרשה אומרים שזה נחמד ולא יקר מידי...

המספר שלה הוא 0556605623 ויש להם אפשרות עד 30-35 איש וזה גם יחסית זול