פורום הורות (עמוד 187)

לדעתי זה פתח יפה להצלחה

תנסי שוב כל 10 דקות

אצלי הוא לא הכי אוהב לאכול מבקבוק שונה...

אצל אחרים הוא אוכל מבקבוק? אולי זה רק כי את מנסה להאכיל בעצמך והוא בעצם רוצה אותך...

תקפידי לאכול שקדים בעבודה ולשתות הרבה מים , כדי שיהיה לך חלב כשאת חוזרת הביתה .

הקטנטונת שלי עשתה לנו את אותו דבר בדיוק ממש לא מזמן וב"ה עברנו את זה

אשמח לעזור לך.

תצרי איתי קשר במייל ואני יתן לך פרטים אם תרצי

aviaaa88@gmail.com

אח"כ כדאי לחשוב על פתרונות לעזרה

מה עם שירים ברקע? או שירים רגועים או שירים שהילדים עושים תנועות לפיהם..

תדאגי לעצמך לאוורור או תעסוקה, התנדבות וכו...

יכול להיות שבאמת צריכה להעסיק אותם יותר ואז הם פחות יריבו וכו.. פשוט מרגישה שאין לי אנרגיות ומוטיבציה להשקיע.וזה מתסכל

יש מי שדואג לך, שאוהב אותך, שמכיל ומקבל את הקשיים שלך?

כדי שתוכלי להזרים אהבה, גם אלייך צריכה לזרום אהבה בשביל שיהיה כוח לתת ולתת, צריך גם לקבל.

התחושה שלך קשה ורעה מאוד. בושה, חרדות, אכזבה, קטנות... נכון? נשמע לי שאת צריכה דבר ראשון עזרה ראשונה, משהו שיעזור לך לא להתערער מכל טעות. טעויות נועדו כדי לצמוח מהן, ולצמוח אפשר רק על קרקע בטוחה

יש תרגיל מחשבתי שלמדתי לפני זמן מה מאשה יקרה וחכמה, ועוזר לי בעתות מרה שחורה כאלה, אני מציעה לך אותו ותראי אם מתאים לך לאמץ:

דמייני את הנחש. הנחש שפיתה את חוה לעבור על דבר ה'. כשאת שמה לב שעוברות לך בראש המילים המחלישות האלה - האמא הכי נוראית בעולם, הורסת להם את הילדות וכו' וכו' - דמייני את הנחש לוחש לך אותן לתוך האוזן. אלו לא מילים שלך. זו לא את שחושבת על עצמך ככה. זה לא הקול הפנימי שלך - זה בסך הכול הנחש. כל מה שהנחש רוצה זה להכשיל אותך, לכן הוא מטפטף לך את הארס הזה. זה בסך הכול ארס, ואת יכולה להחליט לא לקבל אותו. ממה שראיתי על עצמי, המחשבה שביקורת עצמית מסוג ארסי כזה היא נחוצה ומועילה - זו אשליה. רק אשליה. בפועל רק כשמתרחקים מהנחש מצליחים לסלול דרך חדשה.

תנסי, זה אפשרי. באמת. מתרגלים בהתמדה ורואים ישועות - הנחש מתייאש ומפסיק ללחשש את המחשבות המשתקות האלה, ואת מתחילה לגלות כמה שאת גדולה, יכולה, חכמה וטובה.

מהר מאוד גם הילדים שלך יגלו את זה

חזקי ואמצי.

ולמה אני אומרת את זה?

בגלל שאכפת לך.

נתקלתי בכאלה שיש להם פתיל קצר ויכול להיות שלעולם לא יעלו על קצה דעתם שאפשר ורצוי לשנות את זה.

עצם זה שאת חושבת את זה וכל שכן שאת מעלה את זה כנושא שאת רוצה לקבל עליו עצות/הדרכה זה כבר חלק משמעותי בדרך.

זה כשלעצמו הצלחה בעיניי.

כן, את יכולה לתת לעצמך על זה טפיחה על השכם!

היכן אחריותו וסמכותו..במקרה שלי למשל אשתי היתה ועודנה בעלת פתיל קצר , כך שאת התפקיד הממתן והמרגיע נטלתי מתוך הכרה ברורה על עצמי..וישתבח שמו , היום אחרי 19 שנה ניתן לומר שזה היה כדאי..הם קבלו את הגישה שלי..זה לא ייתכן ללא בעל..בהצלחה,

ההרגשה שאני היחידה כזאת מכל הבתים תמיד יש שקט.. כמה שאני מחליטה להפסיק עם זה יותר אני לא כועסת עליהם וזהו. לפעמים זה מחזיק מעמד כמה ימים ואז ברגעים של לחץ עייפות אני עוד פעם מאבדת שליטה וכועסת. ואז מרגישה שוב פעם שאין סיכוי ואני תמיד אשאר כזאת וכו.. לגבי לצאת.. אני כל כך עייפה בערב שלא מסוגלת לכלום.  

אני נגיד עצבנית כשאני רעבה... עוד אין לי כמה ילדים ..סה"כ אחד. וגם הוא יכול לגרום לי להתעצבן (כי אני עייפה או רעבה באותו רגע...)

אישה שמעלה נושא בפורום בשביל לקבל עידוד ועצות טובות, לא מחפשת מקום שיטיחו בה האשמות.

גם אם הן נכונות וגם אם לא, זה לא המקום לכתוב אותן, בטח לא בצורה כה בוטה!

הסיטואציה אותה העלה בפורום נורמטיבית וקורת למיני רבות נשים ואימהות מדהימות וטובות.

וכדוגמה אני יכולה להביא לך את שני הבנים שלי-

הגדול רגוע ושקט, ילד טוב ירושלים

השני שובב, בוכה, צורח, עושה מלאאאא בלאגן.

שניהם גדלים באותו בית, שניהם נמצאים באותו גן. המטפלת של הקטן היתה המטפלת של הגדול שנה שעברה.

נכון שילד שגדל בבית אלים יש לו יותר סיכוי לצאת אלים, אבל ילד שהוא אלים לא בהכרח גדל בבית אלים..

גם אם ההורים שלהם מושלמים

הקושי ששיתפת בו הוא מסוג הדברים שקורים לכולנו, רק שאת אמיצה וחכמה לדבר עליו!

באמת, כולנו מתמודדים עם זה. תנשמי לרווחה, את בסדר, נורמאלית ולא מושלמת. כולנו...

נתנו לך כאן עצות מצויינות שהמוקד הוא- לפתח את עצמך כמו תחביב, יציאה, זמן פינוק וכאלה.

אוסיף רק שכדאי לשוחח עם חברות. זה חשוב מאוד כדי להרגיש שאני נורמאלית ולא 'משוגעת'...

הרבה טוב!!!

וממש קשה לי עם זה.

כל לילה שהילדים ישנים אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי והרמתי את הקול ואיימתי

וחושבת למה אי אפשר לחיות בהרמוניה?

ואז למחרת, "אמא היא הרביצה לי" , היא לקחה לי , הצקות, הרבצות אחת לשנייה

ובעיקר בזמן השינה- הזמן שאפסו הכוחות ויאאלה רק תשנו

אני צריכה לשירותים, צריכה מים, אני לא מצליחה להירדם, או שבשיא החוצפה פשוט קמות מהמיטה באלגנטיות או בחוצפה

וכשהאיומים לא עוזרים מתחילים העצבים שנובעים מחוסר האונים

הם הילדים שלי - וככה לא מקשיבים לי?

איזו חוצפה.

ומבקשת שוב, וכועסת וחוזר חלילה..........

קיצר הבנת שאני מזדהה איתך והבנת שלא כל הבתים שקטים

עכשיו צריך לחשוב על פתרון.............

והיום אני אומרת, שבמקום להישאר בבית אתם (כי כך בעלי רצה) היה עדיף אם הייתי יוצאת לעבוד, ושמה אותם אצל מטפלת. אפילו אם המשכורת הייתה מכסה רק את המטפלת היה יותר טוב מאשר להישאר כל היום בבית ולטפס על הקירות! 

אז תשקלי אם זו אופציה לגביך. 

ועוד משהו. הגעתי למסקנה שלאנשים שונים מתאים גילאים שונים של ילדים. היום אני יודעת שגילאי שנתיים עד ארבע זה לא בשבילי. כמובן שלא הייתי יכולה להעביר אותם בשנים האלה למשפחת אומנה, אבל אם הייתי יודעת שכאשר הם יגדלו אני ממש אתחיל ליהנות מחברתם זה היה מנחם מעט. היום כשהקטנה בכיתה א' החיים נראים שונה לגמרי, ולא, אני ממש ממש ממש ממש לא מתגעגעת לימים של שלשה ילדים מתחת לגיל שלש! אז קחי נשימה עמוקה, כי בעזרת ה' אוטוטו הם בני עשרים ותוכלו לשבת על כוס קפה...

כמובן שמריבות יש עד גילאי העשרה כולל, אז יש טכניקות אחרות מאשר להתפוצץ בקול רעש אדיר ולסדוק את התקרה ושווה ללמוד אותם. גם אותם למדתי מאוחר יחסית, והלוואי שהייתי יודעת לפני שש שנים מה שאני יודעת עכשיו, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. 

ניסיתי השבוע ליישם את העצות כמו לצאת בערב להליכה או משהו למרות העייפות.רשמתי את הגדול לחוג.. וראיתי שהזמנים הכי קשים הם בלילה כשהקטן קם כל שעה (לא מגזימה!!) או בבוקר כשצריכה לשלוח אותם והם לא מוכנים להתלבש וכו והחלטתי הכי להתמקד בזמנים האלו.וב"ה יש שיפור כמובן שלא תמיד זה מצליח.. אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע אז שוב המון תודה על העצות! והעידוד. כיף שיש מקום לשתף! אגב את המריבות הזכרתי סתם בתור דוגמא.. תודה לה הם לא חווים אלימות בבית לא מילולית ולא פיזית. 

אימהות צריכות לדעת שכאשר הן דואגות לקבל מספיק שינה הן בראש ובראשונה עושות טובה לילדים.

שינה מספקת פותרת עוד הרבה בעיות אחרות.

א. אני מנסה כשהם רבים להתנות את ה"עונש" (אף פעם לא קוראת לזה ככה) במריבה עצמה. רבים על הכיסא- אז לא יהיה כיסא בכלל. זורקים את הלגו מהחלון- אי אפשר לשחק בלגו. 
ב. מה את עושה בשביל עצמך? זה חשוב. אני גיליתי שאם אני עושה משהו נטו בשביל עצמי (חוג, או סתם דברים שאני אוהבת) יש לי יותר סבלנות בתקופה שאחרי..
ג. גם ילדים רגועים צריכים להשתולל.. מה עם להוריד מזרן ושיעשו גלגולים וערימת ילדים וכו?

היה מאוד נחמד.

ויש מישהי מהישוב שמבשלת לפי הזמנה מראש. אנשים מאוד נחמדים. הילדים נהנו מאוד וגם המבוגרים.

אם לא שם, את יכולה לחפש בכל מקום אחר - חפשי לפי וילות לאירוח.

המספר שלה הוא 0556605623 ויש להם אפשרות עד 30-35 איש וזה גם יחסית זול

בגילאים 19 ו20

אני 18 אבל הוא 21

אצלנו בכל האיזור הישן של העיר אין ממדי"ם.

אבל האמת היא שכשיש מצב חירום, אין לימודים, גם לא במעונות הפרטיים (מעסיקים מורשים מקבלים החזר על אובדן ימי עבודה). אף אחד לא מסתובב בחוץ, בטח שלא עם ילדים.

אז נכון שבמרכז ממשיכים לשמור על שיגרה, אבל זה בגלל הערכות של הצבא לגבי הסתברות של ירי טילים, ומערכות כיפות ברזל שנפרסות.

בקיצור - אם חלילה יהיה מצב חירום משמעותי במרכז, פיקוד העורף לא יאפשר ללימודים להתקיים בכל מקרה.

אם את שואלת מה אני הייתי עושה - לא פשוט למצוא מעון מקסים כלבבך. נראה לי שזה שיקול שהיה עומד בראש סדר העדיפויות שלי.

אלא אם כן יש מקום אחר  שמוצא חן בעינייך בערך באותה המידה, שיש בו ממ"ד.

כתוב גם על הכריכה "מחשבת החינוך התורתי"

ספר מדהים מדהים מדהים

שעוזר מנותן תובנות והנחיות מאוד בהירות ויפות על החינוך ועל המשמעת

של הרב יחיאל יעקובסון

בעיקרון, להשתדל להקשיב למה שהיא רוצה, "לשקף" - את רוצה...?  לומר מה אפשר ללכת לקראתה, ולהסביר מה בכ"ז חייבים ולמה. ולא להתפעל מידי. זה יעבור..

סיפרת על הוויכוחים המתישים, וסיפרת על האלרגיה והמשקפיים. איך הם משתלבים בתמונה? למה הם קשורים? אולי הזכרת אותם כי אלו נושאי ויכוח תכופים איתה? או כי את כל כך סחוטה מהאחריות לשני הדברים האלה שלא נשאר לך כוח לוויכוחים שצצים על כל דבר קטן? או קשר אחר?

תפרטי, שנראה תמונה שלמה. זה יעזור למקד את התשובות

בקשר לאלרגיה יש לי לחץ מזה, בכל זאת חיים/מוות, אבל ב"ה יש טיפול שעוזר.

והרטיה של העין- מזכיר לי אותי כשהייתי קטנה.

ואין לי על זה איתה שום וויכוח. בקטע הזה היא ילדה מדהימה!!!! היא לוקחת אחריות על החלבי שואלת כל אחד אם מותר לה, מזכירה לי להרכיב לה משקפיים ולא מתלוננת כשאני שמה לה את הרטיה.

אתן דוגמא ממה שהיה היום.

היה לנו כיף מאוד אחרי הצהריים שיחקנו ונהננו. הגיע ארוחת ערב והיא התחילה לבכות שהיא לא מסדרת (לארוחת ערב הכנו ביחד פוקצות). הבהרתי לה בצורה ברורה שהאחריות שלה זה הטושים אז היא אספה ובכתה...

בארוחת ערב היה בסדר גמור הבעיה הגיעה בכוס מים.

יש אצלנו מבצע שכל ארוחה שותים כוס כי אחרת היא לא שותה במשך כל היום וביום שישי מקבלים פרס על כל השבוע.

היא פשוט לא הסכימה לשתות והתחילה לבכות ולנסות לשחק על המצפון שלי. אבל שוב הצבתי לה גבול שאם היא לא שותה אז אין סיפור. בסוף היא לא שתתה לבד והלכה לישון עם הבגדים כי אני אמרתי לה שאם היא רוצה שאני אעזור לה היא צריכה לשתות והיא לא הסכימה.

מבאס שהיה אחרי צהריים נחמד וזה הרס...

שה"סידור" הפך אצלה לעול.

נניח שהיית אומרת לה, "בסדר. את לא רוצה לסדר את..? טוב. אני מרשה לך לסדר את הטושים", "לא רוצה טושים, אז מה את בוחרת לעזור לאמא לסדר"?..  היא היתה בוכה?

כך גם עם כוס המים. כדאי להשתדל לעקוף את העימות. הרי ילד שצמא, שותה. אולי המים לא טעימים לה? אפשר לתת משהו עם טעם. ברגע שדבר הופך לעימות, ראש-בראש, אז יותר קשה לקבל. והיא אינה יודעת איך לצאת מהפלונטר, ואיך לגרום שאמא תעזור לה עם הבגדים..

יתכן שצריך קצת שינוי בגישה. לא להתמקד כ"כ בזה שהיא "תעמוד ביעד". לא כ"כ ב"גבול". יותר בהסכמה, בעידוד הרצון. אז גם יותר קל לעמוד על המינימום שרוצים, מתוך קרבה.

אין לי עצות חכמות מדי, גם אני מתמודדת עם חיכוכים אינסופיים מול ילדה בת חמש וחצי.

הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו, זה שאולי כדאי לך מראש לחשוב על כל מיני דרכים שיגרמו לה לעשות דברים בכיף.

נניח- תחרויות, מול השעון, מול עצמה, מול החביתה. העיקר תחרות.

למשל- "בא נראה מי מוכן ראשון- את או החביתה". (מבטיחה שעזר לי פעם )

"את חושבת שתצליחי לאסוף את הטושים עד שהמחוג יגיע לחמש?" \

"אני שותה יותר ממך, אני שותה יותר ממך!," ואז היא תרצה לשתות הכי הרבה. וכו'- כיד הדמיון וחוש ההומור.

עוד- לאסוף דברים במשחק (עכשיו טושים כחולים, עכשיו, צהובים)

וגם- להשתמש בחוש הומור ולהאניש חפצים :" אוי ואבוי, המים נעלבו כל כך! לעשות כאילו המים אומרים לך משהו, ואת מנסה להקשיב "מה? מה? אתם צודקים, זה באמת לא נעים להישאר כל כך הרבה זמן בכוס, אני אדבר עם X ואם היא לא תרצה אז אני מבטיחה שאני אשתה אתכם כדי שלא תהיו עצובים".                     או :" טושים! טושים! מי רוצה לבוא לX? אוי, תראי הטוש הצהוב בורח! מהר מהר תתפסי אותו שלא יעלם לך"

אני כ"כ מבינה אותך. זה יכול לבאס מאוד ולהתיש, להתיש, להתיש. מקווה שמה שכתבתי לך יעזור לך קצת.

אם כל היום היה בסדר אז אפשר קצת להעלים עין בערב. או כמו שבת 30 אמרה למצוא שיטות.

לגבי שתיה גם כדאי שלא תרכזי את זה בערב. אולי אפשר אחרי צהריים לתת לה לשתות עם מזרק. זה משחק שילדים מאוד אוהבים.

אני יכולה לומר בלב שלם: הייתי שם.

"הילד" ההוא כבר בן 30, איש מקסים ומדהים. אינני יודעת איך הוא שרד את העצבנות שלי על הרטייה, המשקפיים, האוכל וכל הדברים הקטנים והגדולים. קיבלת כאן עצות טובות, ובסך הכל אני בטוחה שאת יודעת את התשובה: השגיחי על עצמך. תאהבי את עצמך ותזכרי שהיא רק בת ארבע וחצי ואת האמא האוהבת והכי טובה שלה.

היא נכנסת לסיטואציה מייגעת של ווכחנות שמלווה בבכי ובצעקות ומלמולים לא ברורים שאמורים לבטא מה שהיא רוצה/מה שמפריע לה, הכי עוזר זה פשוט לחבק אותה חיבוק עוטף וללטף אותה וזה איכשהו מאפס אותה ואז יותר קל להבין ממנה מה היא רוצה ולנסות להסביר לה שאי אפשר במקרה הזה למלא את מבוקשה .

מותר האדם - הבחירה החופשית וזה נהדר שהשריר הזה מתפתח. עכשיו צריך לכוון אותו נכון. ההצעה שלי: כשאת חשה שבעצם מה שהילדה רוצה זה להחליט, אז תאפשרי לה ליישם בחירה חופשית בתוך הגבול, לדוגמא:

-עכשיו שותים כוס מים. איזה כוס את בוחרת,הצהובה או האדומה?

-לא בוחרת שום כוס

-זאת לא היתה אחת האפשרויות. את בוחרת את הצהובה או האדומה?

לא לשנות את הטון,לא בקוצר רוח.פשוט להתמיד ולחזור על עצמך.

אם היא ילדה מאד דעתנית לפעמים אפשר להרחיב קצת,לדוגמא אחרי כמה פעמים כאלה אם עדיין לא בוחרת כוס:

-בואי ניגש יחד למדף של הכוסות ואת תבחרי כוס אחרת/ תראי לי באיזו כוס את רוצה לשתות.

תבדקי איך פועל עלייך ועליה השינוי בין השימוש במילים רוצה/מחליטה/בוחרת ותבחרי את המינוח שעושה לכם הכי טוב.

בהצלחה!

היכנסי לאתר הכירי את עצמך עם ספר התניא אשת חיל.

 מהים וכל בקלילות ומתיקות

הייתה לי בת עם התנהגות דומה. גם לה היה כאילו דגל והיא הניפה אותו מול הפרצוף שלי, "אני מחליטה"... בגללה הלכתי לחוג הורים בגישת שפר, ושם למדתי על הדינמיקה בין ילדים והורים. כשהבנתי מה קורה בינינו, למדתי להגיב אחרת לדגל האדום שהיא מניפה לי מול הפנים, וההתנהגות פחתה מאוד. "שפר" פקחה לי את העיניים, וקירבה מאוד מאוד ביני לבין ילדיי. למדתי "לקרוא" את ההתנהגות המפריעה, להבין אותה, איך היא עובדת עליי, ואיך אני משפיעה עליה. מומלץ. יש בכל הארץ. יש להם גם אתר, וגם ספר בשם אמון, של מנחה בשם דקלה יוספברג.

חוץ מהספר שמאוד עזר,
יש כמה דברים שאופייניים לפעוטות:ארבע וחצי זה גיל מאוד צעיר- 
- עומס מטלות- לפעמים המטלה שאפשרית בארבע אחה"צ, בלתי אפשרית בשבע. יש ילדים שמתקשים להתמודד עם מטלות. מתאימים מטלות יכולת. 
- עייף מידי/רעב מידי - הסיפור שתארת נשמע בדיוק כזה. ילדים מאבדים את זה (גם מבוגרים) כשהם עייפים מידי/רעבים מידי. ילדים מגיעים לאיבוד היכולת לחשוב בהגיון/לתפקד ולפעמים מאבדים עשתונות לחלוטין.
- תיעדוף- את ההמלצה הזו קראתי בספר העוסק בטיפול התנהגותי לילדים עם בעיות קשב, היפר וכו' אבל היא ישימה מאוד לכל ילד. יש לנו 'סל' פעולות, משימות שנרצה שהילד יעשה. אם אנו מגיעים למצב שכל היום אנו מתעסקים בסל הזה, גם אנחנו וגם ובעיקר הילד מתוסכלים מאוד. אז נתעדף. נכין 3 סלים ו'נשים' בהם את כל הדברים שאנו מצפים מהילד:
1 סל 'יהרג ובל יעבור'- נניח להרביץ לאח קטן
2. סל: 'אנחנו ממש לא אוהבים את זה, אבל נוכל לדחות את העניין באופן זמני - נניח לא לצחצח שיניים בבוקר
3. סל: 'אפשר לותר על הדרישה בשנה הקרובה- למשל - להחזיר את האופניים למקום.
מלאו את הסלים שלכם. נדאג שבסל הראשון יהיו מעט מאוד דברים בשלב הראשון. ורק כאשר הילד נרגע והשמחה שבה למעוננו, נוכל להעביר בהדרגה דברים מהסל השני. עם הזמן וההצלחות נבין גם אנחנו שיש דברים שנוותר עליהם לחלוטין. לדוגמא- אני ויתרתי על מקלחות במוצ"ש (אלא אם מישהו מהילדים רוצה מעצמו) איזה כיף. 

התחלתם רק אתמול!

זה לא קורה כ"כ מהר, תני לזה שבוע לפחות

אצל האחרים זכור לי שכבר היינו על המסלול ביום השני

תודה, הכנסת אותי לפרופורציה

משתמע , שאפילו בלי לרצות את מפעילה לחץ וזה לא עוזר לעניין . מקווה שאני לא פוגעת.

יש לך אפשרות להשאיר אותה שבוע בבית?

אני זוכרת ששמתי אותה מול המחשב עם רצף שירים , ולא עבד . אבל אח"כ ישבתי וסיפרתי לה סיפור וזה היה נחמד מאד . ככה כל פעם בבוקר , או אחרי ארוחת צהרים . יצא -יצא . לא יצא -לא נורא . זה נשמע שהיא פשוט לחוצה.

לא הבטחתי ולא נתתי שום הפתעה . הישיבה על הסיר הפכה להיות מה שבשבילי הישיבה בשרותים , שעת הרגעות כזו עם ספר נחמד -שדרך אגב לא קשור לשרותים (אליעזר והגזר , כספיון וכאלו) אני אוהבת לקרא עיתון בשרותים והילדה שלי אוהבת לשמוע סיפור בשרותים . עכשיו כשהיא כמעט בת 5 -לרוב אני מסרבת בנימוס.....

אמנם אני גומלת בגילאים צעירים יותר אך מדובר אצלי בחודשים..

צריך המון סבלנות ולהחליט שאין סיכוי שאת מחזירה ולא משנה כמה זמן זה ייקח.. זה משחרר מהעול של הלבטים והקונפליקטים לגבי זה..

ילדה בת שלוש צריכה שתשחררי לחץ.. בסוף הערב מכונה מייבש ונגמר..

להכין ערכות להחלפה כולל מכנסיים, תחתונים, מגבונים, נייר סופג ושקית בסלון כדי שלא תצטרכי לטרוח בכל פעם מחדש..

וממש לא יושבים שעות.. זה עלול (בלשון המעטה) ליצור אנטי או הימנעות או פחדים מבחינה פסיכולוגית וטחורים מבחינה פיזיולוגית (שמעתי על מקרים)..

הולכים על קטע טוב, חיזוקים והפתעות על כל ישיבה וכשכבר יושבת בקלות על כל הצלחה (עדשים זה רץ טוב).

בנוסף, זה שהקודמים נגמלו בקלות, לא אומר שהיא חייבת גם.. תמיד יש אחד שעושה בי"ס ומלמד אותנו שעור בסבלנות וקבלה ללא תנאים.. ואל תשכחי שנוסף תינוק למשפחה.. זה בטח לא עוזר למצב.. אז יש מצב שהיא עושה בכוונה ואם כך הלחץ שלך מתגמל מאוד וצפי המשך של ההתנהגות הנל..

ללכת בטוב, כמה זמן שייקח ייקח, בזמן פספוס לא לשאול אותה "למה" או "חבל" ולהתכוונן על כך שהקטנים/גדולים רוצה להיות בשירותים ולא על הרצפה וכדומה..

בהצלחה!!!

אפשר ב20 שקלים לקנות 5 תחתונים עם ציורים יפים...אז תקני כאלו 4- ככה שיהיו לך 20 זוגות תחתונים . ככה שלא יכאב לך הלב . זה לא תופס המון מקום במכונה , ואח"כ תמיד אפשר להעביר לילדה אחרת. 

וזה לא היה קל ועדיין אחרי חודשים לא קל

למה?

רק סיבה אחת- כי אנחנו לא סובלים לנקות אחריהם.

בוא נגיד ככה - אם היתה לך מנקה בבית שמחליפה לה ומנקה אחריה ומכבסת את הבגדים ותולה

האם היה לך קשה ככה?

ודאי שלא.

ברגע שתפנימי שתהליך גמילה כולל המוןןןןןןן פיספוסים

את תהי רגועה ומוכנה לגמול את הבת שלך.

תחשבי שבסוף זה יקרה והיא תיגמל

אל תתייאשי

תוציאי שטיחים תרחיקי אותה ממיטות או סלון מרופד

תהי איתה במקומות שלא נורא אם תפספס

ואל תתרגשי מהפיספוסים

כל פיספוס פשוט תתנהגי בטכניות - תחליפי לה וזהו.

אל תתאכזבי למרות שזה קשה

אבל אני פשוט מורידה טיטול, שמה תחתונים ומראה איפה הסיר

ומשתדלת לא לעשות מזה עניין לא לצד לחץ מצידי ולא מצד התלהבות והפתעות

כל ילד ומה שמתאים לו.

סבלנות

יש ילדים שהתהליך הריגשי הרבה יותר ארוך אצלם מאחרים

יתכן זהיא רגישה יותר

בכל אופן, לא מבין למה את משאירה אותה בבית ?

אם היא אכן מוכנה לגמילה, תני לה ללכת עם חיתול, וכל פעם שהיא רוצה שתוריד או תבקש ותעשה בסיר או שירותים.

כך זה יכול להימשך כמה זמן שצריך.

מנסיון של רבים, אם דוחקים היגמלות שלא הבשילה עדיין זה יכול לגרום לנזק ארוך - כלומר הפעם הבאה שתנסי לגמול אותה יכול לקחת הרבה יותר זמן ממה שהיה לוקח אם לא הייתם עוברים את החוויה של נסיון גמילה טרם זמנה.

בהצלחה

המון סבלנות, כל אדם עם הנפש שלו

כל ילד בקצב שמתאים לו, בלי קשר למה שהיה עם אחיו ואחיותיו.

הלחץ שלך סביב זה נראה לי לא מועיל.

תודה לכם על התגובות והיחס.

אז כנראה שפשוט שכחתי מה זה.. סנילית משהו 

היא קלטה את העניין ביום רביעי כשעתה פעם אחת בסיר ואז המשיכה לפספס אבל לפחות מאותו רגע כבר היה למה לשאוף כולל ההפתעה 

בחמישי התחילה עם פיספוס קטן ואז באה לעדכן אותי, יושבת בסיר ועושה עוד קצת, מודיעה שזהו, שופכים, נוטלים ידיים, אשר יצר, הפתעה ו-2 דקות אח"כ כל השאר שהיא לא שיחררה. עשתה את זה בחמישי ושישי

בשבת כבר הצליחה לשחרר הכל בסיר אחרי הפיספוס הקטן.

בקיצור ב"ה אנחנו על דרך המלך  

הבן שלי היה "מוכן" לגמילה (מוריד טיטול, מבקש לשירותים וכו) אבל ברגע האמת לא עשה באסלה. הבנתי שהוא פשוט מפחד. שמתי סיר בסלון (קראוון, אז הבית ממילא לא גדול) וכשהוא רצה הוא ישב. הוא נורא התלהב. לא היה אכפת לי שיפספס- שופכת מים וסבון- וגורפת החוצה. 
וגם ספרים- ילדים מנסים לפעמים לחקות את הילד בספר- "טולי כבר בלי טיטולי", "הסיר של נפתלי" (המקביל לבנות) וכאלה. כמה חודשים לפני הגמילה הלכתי  לסופר וקניתי כמה ספרים (גם על גמילה ממוצץ)...

בעצם זה לגמול אותו מהתמ"ל. למעשה הוא אוכל יפה מוצקים ולא זקוק לתמ"ל.

מה גם שהתמ"ל הוא לצורך הירדמות, מה שמאוד לא מומלץ.

מדללים את התמ"ל בהדרגה עד שאפשר במקומו להגיש מים.

אם בכל זאת ממשיכים עם התמ"ל כמו שאת מתארת, רצוי לצחצח שיניים אחרי ארוחת הערב בכל מקרה, גם אם נותנים תמ"ל אחר כך. זה יפחית את הנזק לשיניים. חבל ששאריות החלב יצטברו על שאריות של מוצקים.

לגבי מברשת ומשחה, יש מברשות רכות מתאימות לתינוקות וגם סוג של אצבעון שמלבישים על האצבע ומתפקד כמו מברשת עבור סרבנים.

משחה לענ"ד עדיף שלא כל עוד הפעוט עלול לבלוע אותה.

אני לא יודעת כמה התינוק שוקל ובן כמה הוא אם הוא ממש מקבל מספיק אוכל אז אפשר. אבל אם לא, לא בטוח שכדאי לוותר על הבקבוק.

אפשר לתת את הבקבוק לא במיטה וכיון שהוא רגיל לישון עם בקבוק זה יעשה אותו קצת ישנוני ואז לצחצח שיניים ולשים במיטה. ואם הוא לא נרדם לתת עוד בקבוק מדולל. אפשר גם אחרי שהתינוק נרדם לפתוח בעדינות את הפה ולצחצח שיניים.

ההמלצה של משרד הבריאות היא לצחצח מהשן הראשונה, רק עם מברשת, שמעתי שיש אצבעון מיוחד כזה אך לא מצאתי אותו בחנויות.

ומגיל שנתיים להתחיל להשתמש במשחה, כמובן שרק במשחה המיועדת לילדים. נכון שרשום על המשחה שאסור לבלוע, אך לפי מה שהבנתי מרופא השיניים שלי וגם מאחיות טיפת חלב, שגם אם הם בולעים אז זה ממש לא נורא. עדיף שיבלעו מאשר שילכו לישון עם חיידקים בפה. (טיפולי שיניים לילדים קטנים זה בהרדמה מלאה וזה ממש לא חוויה נעימה).

רופא השיניים שלי, נותן לילדיו לצחצח שיניים במיטה מבלי שהילדים שלו שוטפים כלל את הפה אח"כ. הם פשוט בולעים הכל.

אולי יש לך ניסיון עשיר כאשת חינוך אבל אם גם זה לא אז באמת לא הייתי הולכת

מאישה שלא ילדה מעולם אבל אימצה ילדים;

מאישה שלא התחתנה ולא ילדה מעולם;

מבחור רווק ללא ילדים.

(יש לי תחושה שאזכר בעוד בהמשך.)

תודה לכן על הכנות, ובהתהוות - שימחת ממש! ( קיוויתי כל כך לשמוע גם את 'הקול' הזה...)

אני מטפלת ואשת חינוך לא צעירה במיוחד, שמודעת לכך שאין ביכולתי להבין באופן מלא את חווית ההורות,

ובכל זאת... תודה!

אז יש לך הרבה נסיון.

ואת רוב חווית ההורות את יכולה להבין משום שיש לך נסיון במערכת יחסים מבוגר - ילד.

עלי והצליחי .

יש לי חברות וגם היו מורות בילדותי שהיו מעל ומעבר והלוואי על כל ילד כזאת גננת ומורה אבל כשהן חזרו הביתה הן היו חסרות אונים מול חינוך של ילדים שלהן

אשת חינוך בעיקרון מול קבוצה וקשר הוא כזה שעוברים הלאה ואימא היא בדיוק לילד הזה הפרטי ואחריות עליה יותר רחבה ויותר כבדה, והורות זה מגיל 0 עד גיל 18, כשאנשי חינוך ברובם עובדים עם גיל מסוים

למרות שכמובן יש לך מה ללמד - אבל הייתי קוראת לזה קורס בחינוך

על רימון מקבל סינון?

וכמה זה יכול למנוע אי נעימויות במיוחד במצב כמו שלך 

שאת עובדת עם המעסיקה שלך, שזה מצב רגיש ביותר. 

תגידי שאת מרגישה שהתפקיד שלך לא ברור לך וזה מבלבל אותך

ויוצר מתיחויות

ואת מעוניינת בחוזה עבודה כדי להסדיר את העיניינים

בחוזה תוכלו לפתוח הכל

בעקרון היא מעסיקה שלך היא יכולה לבקש בחוזה מה שהיא רוצה ואת לא חייבת להסכים, 

בכל מקרה עשיית חוזה תוכל גם 

להציף את הנושא לשיח 

וגם להסדיר את התפקידים בצורה כתובה

ויכול להיות שהוא מפתח משו.

אמרו לי פעם שגם אם יש 37.7 חום שזה לא נקרא אז הוא מתמודד עם משו.

תדאגי לתת לו לשתות הרבה

גם את המבוגרים.

והגיוני שבגלל שהיה לו חם

בלי להלחיץ.רב הסיכויים שזה כלום. אבל תמיד כדאי לבדוק מאשר לפספס.וגם

אבא?

אמא?

תול?-חתול

אור?

לאכול?

תודה?

נעליים?

לא?כן?

סבתא? סבא?

עדיין יכול להיות קשור לשמיעה?

היה חשש כשהיתה תינוקת וניתקו לה

היא גם בוכה הרבה ומרביצה, מאמינה שזה מתסכול ומאח חדש שהצטרף למשפחה לפני שבועיים

עשינו עליה מבדק

יום שלם לא אמרנו לה 'לא' אלא חיפשנו דרכים אחרות להסביר למה אסור לגעת והיא כמעט לא בכתה ולא הרביצה..

לאט לאט נתקדם עוד

אני לא יודעת אם זה רלוונטי בגיל הזה. זו בדיקה קצת מורכבת לילדים, ולא נראה לי בכלל שהגיל הזה מתאים לביצוע שלה. ואני כותבת מניסיון של 4-5 בדיקות שמיעה, החל מגיל 2.5 בערך, אולי 3. (זו בדיקה שבה הילד צריך לעשות משהו כשהוא שומע קול מסוים, כמו ציוץ ציפור, ושיתוף הפעולה בגיל כזה עלול להיות נמוך, פשוט בגלל שהילדה קטנה, ואז אין לבדיקה תוקף).

מבדיקה שעשו לילד אחר בגיל מבוגר יותר.

בבדיקה של שנה וחצי בכלל לא ביקשו שיתוף פעולה - פשוט תצפו בתגובות שלו. ונראה לי שהוא היה בלחי אוזניות, אלא במין חדר אולפן כזה.

בקיצור זה התאים לגיל. והתוצאה הייתה נכונה (לא שומע. הסתבר שהיו לו נוזלים באוזניים)

טוב לדעת.

אישית, זכור לי שנסענו למכון מקצועי שהומלץ ע"י הרופאת א.א.ג, בתל-אביב, והבת שלי לא ממש שיתפה פעולה (בגיל ארבע), ואחרי הבדיקה אמרו לי שאולי יש לה בעיית קשב וכו' וכו', שזה היה מרגיז למדי (כי חיכינו לבדיקה 40 דקות במרפאה, בגלל עיכוב שהיה, אז מה הפלא שלבת שלי לא הייתה הרבה סבלנות ויכולת להתמודד עם הסיטואציה? טוב, פרקתי קצת ).

דווקא בבדיקת שמיעה שאצלנו, עם בן שנה וחצי שסיפרתי לעיל, היה ממש נס גלוי: יצאתי מהבית מוקדם לסידורים, וכך פספסתי את השיחה שלהם שהבדיקה נדחית כי המחשבים שלהם קרסו. כשהגעתי לבדיקה זה היה בערך שתי דקות אחרי שהם הצליחו לתקן את הבעיה, והייתי היחידה שם כי כל האחרים כן קיבלו את ההודעה. קיבלנו המון יחס

בין הגדולים,

בדיוק היום המטפלת אמרה לי שהיא הכי מבינה והכי בוגרת מכל הקבוצה..

אני מנסה גם לקחת לה את המוצץ שלא תהיה איתו כל היום

כמעט בכלל. מגיל שלוש נפתח לו ומאז הוא לא מפסיק 

לא חשבתי לרגע להילחץ.. 

היועצת הפדגוגית מהמעון המליצה לי לחכות עד גיל שנתיים וחצי ואם עדיין לא מדבר לפנות לקלינאית תקשורת.

ב"ה בגיל שנתיים ושלוש פתח את הפה. 

כשהתחלתי ללמד אותה, הייתי אומרת לה "אי" והיא סיימה "מא". כעבור זמן היא הייתה אומרת בעצמה "מא" כשרצתה להגיד אמא. תקופה מסוימת היא הייתה אומרת את כל המילים שהיא ידעה בהברה 1, בדרך כלל ההברה האחרונה. לאט לאט היא למדה להגיד מילים שלמות.

בכלל, חשוב מאוד לדבר הרבה עם התינוקות. ככה הם לומדים לדבר

פתחתם לי את הראש

לתינוקות יש מחזורי שינה- לפעמים שינה קלה ולפעמים עמוקה.

אאל"ט- בערך חצי שעה, או ארבעים דקות אחרי שתינוק נרדם הוא עובר למחזור שינה קלה ואז יש "חלון הזדמנויות"- שבו הוא יכול להתעורר או יכול לחזור לישון.

אני שמתי לב שאצלי -כמעט כולן  באמת התעוררו חצי שעה בערך אחרי שנרדמו.

אז קודם כל- אל תקראי לזה הפרעות שינה, כי בגיל כ"כ צעיר זה לא הפרעה. כשנותנים לזה שם כזה זה רק מעצים את הענין כבעיה, למרות שאולי זו בכלל לא בעיה.

ושנית- אולי יעזור "לתפוס" את הרגע הזה שבו הוא כמעט מתעורר ולהרדים אותו בחזרה.

לגבי ההרדמות- למה קשה לו? איך את מרדימה אותו? הוא יונק? יש לו מוצץ? יש לך מנשא?

לפעמים קשה לתינוקי כזה קטן להירדם כמו גודל במיטה. הוא צריך מגע, כרבול, חום גוף.

אולי אם תנסי להרדים בהנקה (אפילו אם לא רעב- הנקה של דקה עד שנרדם), או לשים במנשא (דקה וחצי והוא נרדם)- זה יעזור לו להירדם, ויותר חשוב- יעזור לך להיות רגועה בקשר לשינה שלו.

זה יכול להיות מאוד מתסכל שתינוק לא נרדם, אז אם תדעי שיש לך שתיים שלוש אפשרויות טובות להרדמה- זה יכול להרגיע אותך.

מתוק ומקסים. עכשיו לא עולה כסף. היינו לא מזמן וכמעט לא היו אנשים

מזל טוב!