פורום הורות (עמוד 191)

אצלי זה תלוי עד כמה אני מגיעה באפיסת כוחות אל סוף שבוע כזה של חופש מהילדים.

אולי בעלך פוגש את הילדים בעיקר בסופי שבוע, והמפגש איתם היה לו חסר?

ואולי הוא פשוט בנוי אחרת ממך. מותר שיהיה ככה.

זה שאת יודעת להינות בלעדיהם זה דבר גדול. חבל להתייסר ביסורי מצפון והשוואות.

העיקר שאת חוזרת בשמחה ובכוחות מחודשים אל הטיפול בילדים.

|מקנא|  בקרוב אצלי בעז"ה .

אפשר גם להתגעגע וגם להנות מחופש.

אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו שדואג לילדים -איזה כיף !

ילדים שלי מאוד נהנים

ואני חושבת שזה תורם לנו, כי כך יש פחות עומס 

וגם תורם לילדים - לדעת שיש אנשים עם גישה אחרת, חוקים אחרים.

וגם סבא וסבתא נהנים מאוד.

בעלי פחות מתגעגע.

לי פעם היה מאוד קשה, כי היתה לי בעיה להרגיש געגוע כלפי מישהו - מאז השלמתי עם הרגש ועכשיו אני יודעת שאני מתגעגעת ושזה בסדר. מותר להתגעגע.

הפתרון הוא לעבוד פחות..

אף אחת לא יכולה לעשות את מה שאתן עושות (לעבוד משרה מלאה, הריון/לידה וגידול ילדים בשרשרת, לגור רחוק משני הצדדים ולהחזיק בית על כל מה שמשתמע מכך..) ולהישאר עם כוחות ואנרגיה!!

בדורות הקודמים הנשים נשארו בבית וחיו בסביבת חמולה של כל המשפחה המורחבת שנתנה יד..

צריך לשנות את הפורמט בראש ולבחור לעבוד פחות ולהסתפק בפחות.. לחפש עבודה אחרת שבה אפשר לעבוד פחות וכדומה.. העיקר שאמא תישאר עם קצת כוח להמשך היום..

או להתרגל לעייפות ולקבל אותה כחלק מהחיים עד לסוף השבוע שבו ממלאים מצברים..

הצעה קצת יותר פרקטית, להזמין ילדה/נערה שתהיה איתך לסירוגין ותוכלי לשים את הראש לחצי שעה, לעזור במקלחות/ארוחת ערב/כביסות וכדומה.. אצלנו משלמים להן עשרה ש"ח לשעה וזה לא יוצא הרבה לפעמיים שלוש בשבוע לשעתיים בכל פעם (הציל אותי בתקופות מסוימות).

זה הדבר הכי בסיסי.

מרוב שהוא בסיסי ומרוב שאנחנו מקבלים את אורח החיים המודרני כיחיד ואין בלתו, לא חושבים על האפשרות הפשוטה הזאת.

אין לי את העומס שלך אבל יש לי עומס מסוג אחר. עבודה- קשה פיזית ומנטלית במשרה מלאה לימודים- לתואר מאוד קשה בנוסף לעוד כל מיני עיסוקים

פעם בתקופה אני לוקח 3-4 ימי מחלה (מספר סיפורים לרופאה) שבהם אני נח את יכולה גם לנסות להוריד קצת שעות בעבודה. לטווח קצר זה יפגע בך אבל לטווח הארוך זה מאוד עוזר.

תשתדלי לעשות לפחות פעם בשבוע משהו שאת אוהבת, רק בשבילך. משהו שעושה לך טוב.

את תראי, זה יתן לך כח ומרץ. מנסיון.

היתה תקופה שהייתי ממש במצבך

כאילו אחרי הלידה לא הצלחתי לחזור לעצמי

כל הבדיקות דם היו תקינות והכל היה בסדר אבל אני הייתי עייפההההההההההההההההה

באיזשהו שלב חזרתי לקחת את הברזל של ההריון. זה ממש עזר לי, הרגשתי שחזרתי לחיים

הסיבה שאני לא ממליצה היא פרמדיק שאח"כ הסב את תשומת ליבי שעודף ברזל בדם זה מסוכן- מקשה על פעילות הלב.. אבל אני כן כותבת את זה כי אני מכירה את ההרגשה ולי היה ממש קשה

וגם אחרי 3 חודשים שנטלתי ברזל על דעת עצמי הפסקתי (בגלל אותו פרמדיק) והמשכתי להרגיש טוב.. אז אולי זה כן שווה..

לדעתי שווה להתייעץ אולי עם רופאה אם אפשר בכל זאת לקחת ברזל- אולי במינון נמוך.

בכל אופן מאוחר יותר המליצו לי על חליטת סירפדים לחיזוק הגוף. אפשר לקנות בחנויות טבע..

תרגישי טוב!

הייתי מציאה לך לעשות רשימת תחומים כמו: בריאות, תחום כלכלי, קריירה, ילדים, זוגיות, צמיחה אישית, סביבה פיזית.

את רושמת תחומים שמעניינים אותך. אחר כך נותנת להם ציונים מ-0 עד 10. כאשר 10 - את מרוצה מאוד מההשגים בתחום.

אחרי זה את שואלת את עצמך, באיזה תחום אם תעשי בו שינוי - הוא ישפיע על כל שאר התחומים לטובה?

ואחר כך רק נשאר לך לענות על השאלה: אילו פעולות את רוצה לעשות בתחום הזה בשביל להרגיש שינוי לטובה? איך את רואה את התחום הזה בשנתיים הקרובות? מה בשליטתך וניתן לשינוי בתחום הזה?

בהצלחה!

בכותרת - סליחה על הפלישה.

סליחה? למה סליחה? על פולשת לפורום? יש לך זכות להשתמש בו להתייעצויות חינוכיות כמו לכל אחד אחר!

שורה תחתונה בהודעה - סליחה על השאלה המוזרה.

תדעי שהיא בכלל לא מוזרה! שאלה חינוכית לגיטימית, וגם אם היא הייתה מוזרה - מותר לשאולשאלות מוזרות.

התנצלות על גב התנצלות.

ישראל ביישנים... (ורחמנים וגומלי חסדים).

בגדול, תכונה מבורכת. אבל אם נראה לך שהבישנות שלו מוגזמת, ברמה שמכשילה אותו, נסי לעבוד על איך בעצמך להרגיש יותר בנוח ויותר להרגיש שמותר לך לשאול ולהתייעץ, שיש לך זכות קיום... ואל תדאגי זה כבר יקרין גם אליו.

מקוה שזה בסדר שכתבתי לך ככה... הכול מאהבה...

באיזה גיל?

סתם שאלתי לגבי ילדים בכללי לא לגבי מישו מסויים.

 התכוונתי בעיקר לגילאי עשר- אחד עשרה.

תודה לעונים!!!

( זה הזמן גם לאחל שלג נעים!!)

לדעתי במצב כזה יש מישור פעולה מיידי ומישור פעולה לטווח ארוך.

מיידי: לעשות כל מה שאפשר כדי שתהיה לו דמות כלשהי שהוא מרגיש איתה בנוח. אני חושבת שחשוב מאוד שכל ילד, כל אדם, ידע שיש לו למי לפנות בקשיים, בלבטים, שיש לו את מי לשתף אם הוא רוצה. במינון שמתאים לו כמובן. לא חייבים לשתף בהכול. אבל צריך שתהיה אפשרות כזאת.

לדעתי, הרבה ילדים שמרגישים חוסר יכולת לשתף את ההורים, מוצאים להם את מי לשתף במקום. דוד, מדריך, מורה, רב... מוצאים דמות בוגרת כלשהי להיתמך בה.

במצב כזה כדאי להורים להשתדל שלא להרגיש מוקטנים מזה, כי הרגשה כזאת עלולה להכביד מאוד על הילד, ובסופו של דבר להוציא אותו קירח מכאן ומכאן - לא מסוגל לשתף את ההורים, אבל חסום גם מלשתף גורם אחר. וזאת בעיה.

לכן בעיניי במישור המיידי חשוב שהורים יעשו מה שאפשר כדי לתת לילד תחושה נוחה עם פנייה לאחרים - לצורך זה הם צריכים לאפשר לו פרטיות, לא לחקור, ואני יודעת שזה יכול להיות קשה מאוד. זה חשוב.

לטווח ארוך: הורים יכולים לנסות לחשוב אם יש משהו בתגובה שלהם אל מול סיפורים של הילד שאולי מרתיע אותו וגורם לו להעדיף לנצור לשונו לידם. למשל - אולי הם נבהלים מאוד ממה שהוא מספר, וכך הוא מנסה להגן עליהם? אולי הם מכבידים עליו בעצות מכוונה טובה, כשהוא היה מעדיף לנסות את דרכו ולקבל מהם עידוד לזה? אולי כשהוא מספר הם נותנים לו בלי כוונה תחושה של ביקורת, תחושה שאם הוא היה חכם יותר לא היה קורה לו הדבר הזה והזה?  וכן הלאה. יש הרבה אפשרויות. כדאי לנסות להקשיב לעצמנו מהצד כשמדברים עם ילדים, ולנסות לחשוב איך נשמע באוזניהם, איך אנחנו היינו חשים מהצד השני של השיחה. לא מתוך תחושת אשמה! מתוך חתירה תמידית לשיפור, חתירה שלעולם לא יהיה לה סוף, וטוב שכך.

ייתכן שחידוד המודעות הזאת, לטווח ארוך, תגרום לילד לרצות יותר לשתף את ההורים. ייתכן גם שלא. לא הכול תלוי בנו. כך או כך, כדאי לשדר לילד תחושה שזה לגיטימי, שזכותו לבחור את מי ועד כמה לשתף בענייניו הפרטיים.

אני רוצה להוסיף עוד שאלה-

מה לדעתכם הייתם עושים בתור ילד\ה כזה??

תנסו להיכנס לראש שלו ולהבין את העניין....

מה הייתם עושים עם עצמכם?

 חוצמזה, כשההורים לא רואים שקשה לו להגיד,

כי סתם ככה הוא כן משתף אותם במה שעובר עליו אבל לא את הדברים היותר אישיים.,

אי אפשר כ"כ לעשות עם זה משהו...

סליחה על הבילבול

שילד מתבייש לספר "דברים אישיים".

יש כאלה שמאד פתוחים עם ההורים, ומספרים הכל. יש כאלה שלא - ובדיוק כמו שכתבת, אפילו לא יודעים שהם לא מספרים.

ב. לגבי השאלה של עכשיו:

אם זה נשאל מצד ההורים, כדאי שהם בכללי ישוחחו איתו, כדי שירגיש בנוח. יתנו לו הרגשה שהם מקשיבים ברצינות לדבריו, לא "נבהלים" מכלום. גם יכולים לומר לו מפורש שהוא יכול לדבר איתם על כל דבר שהוא רוצה - והם יאזינו ואם יוכלו לעזור גם יעזרו. ושידע שיש הרבה דברים שנראים לילדים ש"אי אפשר לדבר עליהם", וההורים מכירים כמותם..

אם הילד הוא השואל, אז תלוי האם הוא מעונין לשתף ורק "קשה לו", או לא מעונין.

אם אינו מעונין, אי אפשר כלום "בכח" מנסה למצוא פיתרון בעצמו, אולי לשאול מורה שאפשר לסמוך עליו. אח/ות גדול/ה.

אם מעונין, צריך "לתפוס אומץ".. להקדים שהוא רוצה להגיד משהו "שלו", ומבקש שיתייחסו ברצינות.

לפעמים קשה לילד להגיע לכך לבד. ולכן טוב שאם יש אח גדול, למשל, שיודע על קשייו, שיעזור לו להיפתח, או יהיה בעצמו אוזן קשבת - ויתייעץ בעקיפין מה להגיד לאחיו.

[כתבתי כמה כיוונים, כי לא ברור מ"איזה צד" מגיעה השאלה.. חוץ מהרצון הטוב..]

ככלל, אכן יש דברים שהם "רשות היחיד" גם אצל ילד. זה בסדר. אבל דומני שעפ"י רוב, אם הוא מצליח לשתף מישהו גדול ואחראי, שלוקח את דבריו ענינית וברצינות - זה ממש יכול להקל ולגרום הרגשה נוחה יותר.  לפעמים, מה שאצל ילדים נראה "סוף העולם", בשביל אדם מנוסה זו שאלה שאפשר בקלות לסייע בפתרונה.

גם לילד אני מציעה:

1) למצוא מישהו בוגר ותומך שכּן נוח לדבר איתו. 

2) אם חוסר התקשורת עם ההורים מציק, ומרגישים צורך לשפר - לדעת שזה אפשרי.

לנסות להריץ בראש שיחה דמיונית איתם, שבה כן מספרים דבר אישי, ולזהות באיזה שלב בשיחה מרגישים אי-נוחות, איזו תגובה של ההורים גורמת לברוח לשתיקה. אחרי שמזהים, אחרי שיודעים איפה המחסום בתקשורת - אפשר לפנות עם זה להורים. אפשר בכבוד ובנימוס להגיד - אתם יודעים, שמתי לב למשהו שמציק לי לפעמים כשאני משוחח אתכם. גיליתי שכשאומרים לי XYZ אני נתקע וקשה לי לספר בצורה הזאת. יעזור לי אם תוכלו להגיב בצורה שונה.

רוב ההורים ישמחו שפונים אליהם ככה, ויעשו מה שאפשר כדי שהילד ירגיש בנוח לדבר איתם.

לגבי מה שכתבת שכשההורים לא רואים הם לא יכולים לטפל, זה נכון. ויותר מזה - לפעמים הם כן רואים שהילד סגור יחסית, אבל חושבים שהילד היה מעדיף שלא יתערבו. לפעמים זה באמת נכון ולפעמים זו טעות... ככה זה, הורים הם בני אדם. לא תמיד הם יודעים לקרוא מחשבות (רק לפעמים ).

לכן, אם השאלה נשאלת מהצד של הילד(ה), אני מציעה לקבל את זה שזה המצב כרגע, ההורים לא יפנו אלייך מיוזמתםכנראה כדי לשנות אותו, וצריך להחליט מה מתאים לך לעשות. אם מתאים להשאיר את המצב ככה - זה בסדר ולגיטימי. אין חובה לשתף את ההורים בכוח, כמו שדן כתב. אם כן יש רצון לשנות את המצב - זה אפשרי. באמת.

אחרון אחרון חביב: אם את רוצה אוזן קשבת ואוהדת, מוזמנת לפנות אליי באישי.

אני מרגישה שתפילות לא יעזרו בשלב זה . צריך לנקום ברוצחים ובאנשים שחינכו אותם .  

ת.נ.צ.ב.ה

שכדאי לבדוק את השורש להתנהלות הזו. יכול להיות שזה משהו שאפשר להתמודד איתו יחסית בקלות.

יתכן שכדאי ללכת לאבחון כלשהו כדי לראות אם יש מקום לטיפול שיעזור לו להתמודד.

בינתיים- הרבה תמיכה ואהבה!

לפותחת השרשור - את מכירה את הסיפור? כדאי מאוד לקרוא. ר' נחמן ממחיש שם רעיון מדהים: כדי להדריך מישהו ולעזור לו לצאת מהלופ שהוא תקוע בו, צריך קודם כול דווקא להיכנס ולהיות איתו באותו לופ! צריך לנסות לחוות את הדברים כמו שהוא חווה, לפרש את המציאות כמו שהוא מפרש, לתקשר איתו על בסיס תפיסת העולם *שלו* - ורק מתוך זה יש סיכוי לפתוח לו, לאט לאט, אפיקי מחשבה חדשים.

בהצלחה!

ומוסיפה שיש הגיון כלשהו בטענותיו.

שמתקשים לזוז מהמקום הזה..

אח שלי כזה. ואין ספק, זה גורם להמון בעיות ובלאגנים במיוחד בבי"ס.

באמת לא חושבת שהעניין הוא להסביר לו עד כמה טועה. הוא כ"כ דבק בעמדה שלו, שהוא רק יגן עליה יותר.

זה מזכיר לי סיפור מדהים (חבל, לא זוכרת איפה קראתי).

אספר בקצרה- על ילדה שתמיד רצתה לנצח במשחקים ואף פעם לא ויתרה.

יום אחד סבתא שלה סיפרה לה שגם היא כשהיתה ילדה היתה תמיד מנצחת והתעקשה על זה. עד שפרצה מלחמת העולם השניה והיא ואמא שלה נאלצו להסתתר תמורות הרבה כסף ושכנועים אצל אחת הגויות שעבדה אצלן. ההסכם ביניהן היה שאם יבואו הגרמנים הן יקפצו למטה (מהקומה השלישית).

לגויה היתה ילדה בגילה והן אהבו לשחק יחד. וכמובן שהסבתא תמיד היתה מנצחת. עד אמא שלה יום אחד קראה לה ושאלה אותה אם היא נותנת גם לבת הגויה לנצח, וכשהיא אמרה שלא, אמא שלה חייבה אותה מעכשיו לתת לה לנצח, בהדרגה (שזה לא יראה חשוד). ומיום ליום היא ויתרה לה שתנצח ובת הגויה היתה מאושרת שהיא מנצחת אותה.

יום אחד הגיעו הגרמנים, הגויה נבהלה ואמרה לסבתא ולאמה שיקפצו מהר (וכנראה ימותו). אך ביתה לא הסכימה בשום פנים ואופן! היא כ"כ נהנתה מהמשחקים עם הסבתא ומתחושת הניצחון שהיא לא ויתרה, ובזכות זה הן ניצלו.

אפשר להסביר לילד שנכון, יש מצבים שהוא צודק. אבל לפעמים לא שווה להיות צודק. עדיף להיות החכם.

ושהוא יעשה את הבחירה המושכלת שלו.

יכול להיות שהוא צודק בזה שרצה ללכת הביתה. צודק במאה אחוז!

עכשיו תהיה חכם.

תחשוב פעמיים. זה באמת משתלם לך ללכת הביתה? (ולחזור למחרת עם ההורים ולקבל עונש וכו'..)

יכול להיות שהוא יבחר ללכת הביתה מבי"ס ולהיענש על כך. אך זו היתה הבחירה שלו.

זה עניין של בגרות ולמידה.

בהצלחה רבה

אולי יש בעיה בבית הספר או זאת נורמה להתנהג ככה

בקשר לפרי אז אם דפקו אותו בכוונה אז הוא באמת צודק

אני עונה על דברים כאלה שאני כן מרימה ומנקה ומכבסת למרות שלא אני זרקתי , לכלכתי, שפחתי, אז גם ילד יכול לפעמים 

ללא קשר לכל מה שכתבו, נראה לי שהעלאת הבעיה מול המחנך לא תזיק, גם יתן לכם עוד זווית הסתכלות וגם יעזור למחנך שלו להבין את הראש שלו יותר טוב.

ושמחה בשמחתך שהילד שלך מתחיל להתגבר, לגבש את ההעדפות שלו ואת דרכי המחשבה שלו. נשמע שיש לו גרעין חזק של עוצמה פנימית, מסוג הילד שלא יהפוך לקורבן בקלות גם אם חלילה ייתקל בגורם שלילי. אני בטוחה שזה בזכות החינוך הטוב שקיבל יש לכם על מה לפרגן לעצמכם.

ועכשיו, כשהוא גדל וכבר לא בדיוק אותו ילדון חמוד שהכרת, איך מתמודדים?

את כותבת: "הבעיה היא שהוא פשוט לא מסכים להבין" "אמרנו לו ש... הוא לא מקבל את זה".

את יודעת? נראה לי שיש מצב שהוא מספר לחברים שלו (או לעצמו) ממש אותם דברים עליכם: "הבעיה היא שהם פשוט לא מסכימים להבין" "אמרתי להם שהשירותים בבי"ס מטונפים, הם לא מקבלים את זה".

הוא לא מקבל את מה שאתם אומרים, ואתם לא מקבלים את מה שהוא אומר. הוא לא מסכים להבין, ואתם לא מסכימים להבין.

מי יפרוץ את המעגל? למי יש כוח ומוטיבציה כרגע לשנות? מי יעשה את הצעד הראשון, ויסכים להבין את השני?

------

אחרי שתקבלו בהבנה, אחרי שתעריכו את העצמאות שלו, את הזכות שלו להחליט על עצמו הרבה דברים שלא היו כך עד כה, את השכל הישר וההיגיון שלו - אחרי כל זה, יהיה אפשר להתחיל לחשוב איתו ביחד על *המעשים*. כלומר לא עלתיקון דרך החשיבה שלו, אלא על תיקון למעשים שלא מקובלים עליכם. תבדקו ביחד מה אתם מוכנים לקבל למרות שלא היה ככה עד כה, ומה קו אדום מבחינתכם (פגיעה בזולת?). אני חושבת שעל רקע של הבנה וקבלה וכבוד (שרואים שכבר קיים, אבל תמיד יש לאן לשאוף) יהיה לו קל הרבה יותר להתאים את עצמו לכללים שלכם.

מה דעתך?

כשיש חלילה בעיה, אז צומחות חלק מהשיניים והשן הבעייתית לא מצליחה לבקוע.

אם אין זכר לשינים , ואין כאבים, ואין סימנים אחרים לבקיעת שיניים, סימן שעוד לא הגיע הזמן.

אם היו כאבים וסימנים ובכל זאת השן לא היתה מצליחה לבקוע, אז הייתי דואגת.

בדרך כלל זו פשוט גנטיקה. את יכולה לשאול את הסבתות מה הן זוכרות .

ורק לעיתים נדירות יש מצבים רגשיים מורכבים, שהנפש עסוקה בהם, והגוף והנפש לא פנויים לתהליך של בקיעת השיניים.

ב. הרבה פעמים זה תורשתי. תשאלי את אמא שלך או חמותך באיזה גיל יצאו שיניים לילדיהן...

אצלנו הייתי ממש לחוצה, ואז כשסיפרתי את זה בשדמחה משפחתית לקרובת משפחה היא אמרה לי שככה זה אצלנו!

באיזור גיל שנה וחודש יצאה השן הראשונה. 

אומרים שהן בריאות יותר...

תבדקי מה קורה אצלכם. אותי זה ממש הרגיע אז. 

אם היינו מגיעים לשנה ורבע-וחצי הייתי מתחילה בירור למרות הכל.

כל חמשת ילדינו לא הוציאו שיניים לפני גיל שנה.

השיאן הוציא בגיל שנה וחצי.

הקטנה כבר בת שנה ורבע ועוד אין זכר לשיניים.

כך זה היה גם במשפחה שלי, ואצלי בתור ילדה - במיוחד.

אז כמו שאמרו לך - רוב הסיכויים שזה גנטי.

בהצלחה!

השיניים התחילו לצאת אחרי גיל שנה (שנה וחודשיים בערך).

מוסיפה שכול מי שסיפרתי לו אמר שהשיניים יותר בריאות ככה.

בגיל שלושה חדשים ומי שמחכה עם השיניים עד שנה ויותר, הרופאה ענתה עם חיוך - עיכוב בקיעת השיניים מעכב את הופעת החורים בשיניים....

תהני מזה שאת לא צריכה לדאוג לצחצוח יומי!

בטח שלא משהו אלכוהולי.

הקיבה שלו בנויה לעכל חלב. אין לו בגיל הזה איך להתמודד עם מזונות אחרים. טעימות קטנות של דברים אחרים אני נותנת הכי מוקדם בגיל ארבעה חודשים - זה גיל הטעימות.

פעם אחת ויחידה שאני נותנת לתינוק קטן לטעום משהו שהוא לא חלב: בברית. מיץ ענבים (לא אלכוהול לקיבה כזאת פיצפונת). מנהג ישראל דין, ואני מאמינה שקיום המנהג לא יכול להזיק. אבל לא שמעתי שיש מנהג ישראל לתת לתינוק לטעום מהקידוש...

וכמובן שמדובר על מיץ ענבים ולא על יין.

מגיע לקיבה או לא אני לא יודעת, אז לא אתווכח.

נותנים תרופות אם צריך, זה נכון, אבל זה כי חייבים וברור שאם אפשר עדיף יותר בלי. כשלא חייבים - לא נותנים לתינוק טעימות לפני הגיל שרואים שמערכת החיסון שלו בשלה להתמודד עם זה (מלקק רצפה וכו).

מבחינתי טיפה מהקידוש זה חובה..

מטרנה זה דבר חיצוני אות דבר, גם זה תעשייתי ולמרות הכל נותנים.

אני חושבת שרק טוב קורה מלטעום מהקידוש..ובכל מקרה לא יכול לקרות שום נזק (זה לא מחקרי.. אבל כל הסביבה הרחבה שלי במשך כמה דורות עושה את זה ובנתיים לא קרה כלום ב"ה).

אשמח אם תפני אותי למראה מקום אם יש לך.

מטרנה כמובן חייבים לתת בדייקנות, רק מה שהוכן במפעל מוכר עם אישור משרד הבריאות ששמים רק מרכיבים שמתאימים לתינוקות, ורק במינון המדויק של מים ואבקה לפי ההוראות. דווקא נמזה תלמדי כמה חשוב להקפיד על מה שנותנים לתינוקות. וגם אחרי כל ההקפדות - ההמלצה הבסיסית כידוע היא לתת חלב אם ולא מטרנה. כשצריך נותנים מטרנה, גם אני נתתי, אבל לא לומדים מזה על מקרים שלא חייבים.

וכמו שאמרת בעצמך הסביבה הרחבה שלך זה לא מחקרי. אני מהמשפחה הרחבה שלי יכולה ללחמוד שלא מסוכן לסוע בלי חגורה ובלי כיסא בטיחות, וגם אין בעיה בעישון. ב"ה שנתונים סטטיסטיים מסיקים מאלפי אנשים עם double blind ושאר הכללים למחקר סטטיסטי.

את כתבת שאקמולי חייבים לתת ואני מכירה אלפים שלא נותנים דבר כזה לתינוק אלא מורידים חום או מסייעים בצורה אחרת בלי לתת חומרים זרים.

ברמה הזאת, מבחינתי הילד שלי יקבל לטעום מהקידוש. ושוב, זה לטבול את המוצץ ולנער, כך שנותר מעט מאוד רושם של טעם. ואני שוב מזכירה לך שבברית נותנים לתינוק יין וזה לדעתי כן כתוב איפה שהוא וכל הבנים היהודיים בעולם מקבלים את זה ודבר לא קרה. מחקרי יותר?!

בשום מקום לא כתבתי שחייבים לתת אקמולי. כתבתי כך: "נותנים תרופות אם צריך", וזה מבחינתי וממה שהבנתי מכל הרופאים - היחס הנכון. לתת תרופות, בין אם אנטיביוטיקה ובין אחרות, רק אם צריך. "צריך" זה אומר מצב ששיטות אחרות לא עושות את העבודה. ממש לא רצוי לרוץ לתת תרופות על כל פיפס, אפילו בילד גדול ובטח שבתינוק קטן. החום הוא כרגיל טוב להתמודדות עם המחלה ולא כדאי להוריד אותו. לרוב הנקות מרובות הן המשכך כאבים הכי טוב. אני נותנת אקמול רק במצב קיצוני. ובטח שאני לא מסיקה מזה שאפשר לתת חומרים אחרים, שאין עליהם אישור מיוחד לתינוקות, במצבים אחרים - שאין בהם צורך מיוחד.

כל הבנים היהודים מקבלים יין בברית? לא, הרבה מהם מקבלים מיץ ענבים. זה מה שהילדים שלי קיבלו בהוראת המוהל. גם את זה לא הייתי נותנת ביום אחר, אבל שומר מצווה לא ידע רע, ובברית זו באמת מצווה לתת לתינוק. ביום אחר גם לא הייתי כורתת לתינוקות חלק מהגוף! וזה שעושים את זה בברית לכל התינוקות וכמעט אף תינוק לא הגיע מזה לסיכון - אני לא חושבת שכדאי להסיק מזה שאפשר לחתוך תינוקות גם בימים אחרים....

ועם הרבה יותר סוכר.

ושוב, זה די דיון עקר... הילד שלי יקבל יין מהקידוש הרבה לפני שהוא יקבל כל תרופה קונבנציונאלית או מטרנה וכו'

לא יודעת מה יותר גרוע, רק חשוב להתייחס גם לנתון הזה.

לגבי "כל הבנים מקבלים את זה ושום דבר לא קרה" - אם את רוצה להתייחס לזה כנתון מחקרי את צריכה להוכיח ששום דבר לא קרה מזה - כלומר שאף ילד שקיבל סכרת זה לא קשור לחשיפה הזאת לסוכר, שאף ילד שפיתח אלרגיה בהמשך חייו זה לא קשור למזון זר שהוא נחשף בגיל שהקיבה עדיין חדירה, שאף ילד שפיתח דלקת במעי לא קשור לזה וכו' וכו'. כל זמן שאין לך הוכחה לזה - אי אפשר לסמוך על הנתון הזה כהוכחה שאין בזה סיכון. בגדול עושים ברית (על כל מה שכרוך בה) למרות שיש בה מעט סיכון, כי זאת המצווה. זה כתוב כבר בגמרא.

אני מכירה אמנית, אמא להרבה צפופים.

מכיוון שהתפרנסה יפה מהאומנות היא יכלה להרשות לעצמה מטפלת בשעות לא שגרתיות, גם כשהתינוקות היו קטנים מאוד, לזמנים שנחה עליה המוזה...

אם בוער בך חלום, לכי על זה.

כמובן שצריכה להיות היתכנות כלכלית לשנים של רכישת המקצוע ועד הקמה של בסיס לקוחות יציב. אבל מבחינת לגדל ילדים קטנים צפופים, זה לחלוטין אפשרי.

אני חושבת שזה מאוד תלוי במקצוע ובך.

מבחינת להיות עצמאית- זה בפירוש לא מתאים לכל אחד.

לחשוב שאת פותחת עסק ומייד מרוויחה זה לא לעניין.

הקמה של עסק דורשת ידע רחב בהתנהלות כלכלית נכונה ונבונה, ברואה חשבון אמין ומקצועי, בחשיבה כלכלית ארוכת טווח והבנה כוללת של צרכי קהל היעד.

ניסיון הוא בונוס רציני ותוכנית עיסקית גם אם לא תגישי אותה בפועל, תוכל לתת לך הבנה לקראת מה את הולכת.

מבחינת לימוד מקצוע- אני למדתי בלי ילדים ותוך כדי לימודים נולדה לי ביתי הבכורה.

זה היה מאוד קשה ומורכב ובלי שיתוף פעולה מלא מצד בעלי זה פשוט לא היה קורה.

וזה לפני יסוריי המצפון שנוספים לייסורי המצפון הקיימים בלב כל אם...

ככל שהתווספו ילדים, כך צימצמתי את הימים בהם עבדתי אחה"צ מחוץ לבית.

כיום אני יוצאת בשעות אחה"צ רק יום אחד בשבוע וזה מאוד קשה לנו כמשפחה. אפשרי, אבל קשה.

איך עושים את זה- צריך משמעת עצמית מאוד גבוה וקביעת גבולות ברורים.

אני גם נעזרת בעוזרת שמנקה ובחורה שמקפלת כביסה ישר לארונות.

אני קמה בבוקר לילדים, מארגנת אותם למוסדות החינוך ובעלי מפזר אותם במוסדות.

ואז מתחיל יום עבודה- תלוי במצבי (לדוג', בהריון אני זקוקה ליותר שעות שינה אז אני חוזרת לנוח וקמה ב9:00 למשרד)

סתם כך בדר"כ ישר למשרד עד 12:00 ואז לנוח במיטה עד 14:00 כשהילדים חוזרים מהגן.

מבחינתי מרגע שהילדים חוזרים מהלימודים והפעוטון (קצת לפני 16:00) אין עבודה!

עד 20:30 בערב ואז שוב זה תלוי או שאני מתרכזת בבית או עובדת מהמיטה על המחשב תלוי כמה כוח נותר בי...

וכמו שציינתי רק יום אחד בשבוע אחה"צ מחוץ לבית.

נשמע כמעט בלתי אפשרי לפי איך שאת מתארת את זה.

השאלה האם האינטנסיביות של המקצוע תלויה בי ואז אפשר לווסת במינונים או שכבר נשאבים ואז הבית נפגע..?

את צריכה להגיע מתוכננת ולשים גבולות ברורים.

מאמינה שכל מקצוע שונה מחברו ולכן לא תמיד יעזרו לך כל העצות (אני משלבת עבודה בתור שכירה במשרה קטנה ועבודה כעצמאית-אך בעיקר מהבית)

תנסי לשאול כאלה שמתעסקות בתחום שמעניין אותך

וגם אני לא לוקחת על עצמי הרבה עבודות.

בד"כ יש לי ממש נחת - אני משתדלת לעבוד רק בבקרים ובערבים. יש תקופות קצרות של לחץ, ואז אני עובדת לפעמים גם כשהילדים בסביבה - אבל אני תמיד בבית, אף פעם לא צריכה לצאת.

בהצלחה לך!

זה נכון שאם את עם ילדים קטנים לא תוכלי לעסוק בעיצוב פנים מהבוקר עד הלילה, ולא תוכלי להסתובב בבתים וחנויות בשעות האלו, אבל בדיוק בשביל זה יש את הבקרים ואת ימי שישי, ומי שטובה מוכשרת ורוצה את זה מאוד יכולה להצליח. השוק לא קל, לא אמכור לך סיפורים, אישית למדתי עיצוב פנים בקווים שזו מכללה מדהימה, סופר מקצוענית שקודם כל רואה את התלמיד לפני הכל, הרמה גבוה והם דורשים, וטוב שכך זו ההתלמדות הכי טובה למה שקורה בחוץ. איך עושים את זה? את קובעת לעצמך כמה פרוייקטים את יכולה לעבור עליהם במקביל, תתחילי מאחד ולאט לאט תרכשי לעצמך שם, אם תהיי טובה את תראי כבר לבד שלקוח ממליץ ללקוח אחד וככה זה עובד.

אבל באמת רק עכשיו כשכולם סוף סוף בבית הספר העסק ממש התחיל להתפתח. 

צריך לקחת בחשבון שכעצמאית ייתכנו כמה שנים של הכנסות נמוכות (אצלנו ההורים תמכו).

אין לי שמץ של מושג איך זה עובד עם עיצוב פנים, אבל על עצמי גיליתי שהיה יותר טוב שהתחלתי כעוסקת פטורה, בלי רואה חשבון וכהנה, כיון שאם הייתי לוקחת רואה חשבון בשנים הראשונות הוא היה אוכל את כל הרווחים....

עכשיו שהעלו את רף העוסק פטור אני כנראה אוכל להמשיך להיות פטורה עוד כמה שנים וכך אני מעדיפה (בעלי גם מפרנס).

מה שכיף בלהיות עצמאית זה שאת בוחרת את השעות שנוחות לך לעבוד. הילדים קמו חולים? אפשר לבטל עבודה בלי יותר מדי ייסורי מצפון. מה שבעייתי זה שאם לא עובדים לא מרוויחים. אני אישית עושה חוגי חיות בגנים ופעוטונים, אם לא הגעתי, אין תשלום. אי אפשר להביא אישור מחלה...

אני לא עובדת באוגוסט, גם כי יש הרבה פחות ביקוש, וגם בגלל שהילדים בבית, אבל שוב - זה חודש בלי הכנסה.

לא נראה לי יותר קשה להיות עצמאית ואמא מלהיות מועסקת ואמא - עשיתי את שניהם והיה הרבה יותר לחוץ לי בתור מועסקת.  

אחרי ש"מתאוששים" מהחזרה הביתה, אפשר לשחק ביחד, או הם לבדם, במשחקים שונים, או לעשות איתם יצירות פשוטות.

בשש מתחילים ארוחת ערב, ואז מקלחות והתארגנות לשינה עד שבע וחצי.

זה נשמע לך מתאים?

אני רוצה שיהיה סדר שבועי קבוע פחות או יותתר 

נניח-יצירה ביום שני

ספריה יום שלישי

כדי שיהיה לי קל יותר לא להימרח איתם אלא לעשות יחד דברים משמעותיים

רק עכשיו, ויש לי גם ילדים גדולים יותר...

אז זה את צריכה לראות לפי מה שמסתדר לך במהלך השבוע. אפשר גם יום בישול, יום שבו משחקים בכ-ל המשחקים, יום של דפי עבודה... וכו'.

רוצה גם בימים שעמוסים לי-לעשות יום סרט

בימים אחרים-יום טיול בחוץ

(גוזרים מגנטים של פרסומות לריבועים באותו גודל פחות או יותר, ומדביקים עליהם דפים עם ציורים וכיתובים של הפעילויות השונות.)

זה מאפשר לעשות שינויים במשך השבוע לפי הצורך.

כך אני מתאימה לכל שבוע מה שנוח לי.

אני התחלתי לעשות לוח של מה אוכלים כל יום והודעתי לילדים שמותר לי לשנות.

זה מאוד עוזר לי להתארגן ולהם להיות רגועים עם פחות ויכוחים.

הרעיון לעשות בלוח תוכנית לכל יום נשמע לי נהדר. אבל בגילאים האלה הם עוד לא יודעים לקרוא - כך שהלוח יותר בשבילך ...

משחקי קופסא- פשוט מוציאים ומשחקים.

יצירה- יש לנו מדף עם דפים חלקים ומלאנטלפים מדבקות צבעוניות בכל מיני וריאציות. מדי פעם אני מוציאה סוג אחר. יש צבעים מסוגים שונים (פנדה, רגילים, וטושי גואש) ואני משתדלת להביא כל פעם משהו אחר ולגוון.

הפתעות- יש  שקית מלאה בהפתעות קטנות מהכול בשקל. כדורי גומי קטנים,מראות,דפי עבודה חמודים,צמידים,שעונים,וכן על זה הדרך... (בכפולות...כדי שאם 2 ירצו אותו הדבר שיהיה בכיף) ואז יש ימים בצהרים שאני מוציאה איזה הפתעה, או נותנת לבחור ואנחנו עסוקים איתה ביחד. למשל-כדורי גומי-מדליקים מוזיקה וזורקים ורצים לתפוס... הצמידים-משחקים אבא ואמא... ככה לפי הדמיון.

ספרים-מדף שהילדים מגיעים אליו והם בוחרים איזה ספר הם רוצים שאמא תספר.

גינה/חצר-בימים עם מזג האוויר הנעים יותר (זה גם כיף לתינוק הפיצי)

שירים- הבנות שלי אוהבות ללבוש שמלות פורחות (כמו נסיכות) והן מסתובבות ורוקדות.

ובין לבין, לא צריך לפחד-אפשר לתת לילדים להסתובב ולהעסיק את עצמם בבית. להסתכל בתמונות של הספרים לבד... יש את המשחקים שנגישים להם. גם משחקי דמיון. (למשל קופסא עם כלי מטבח מפלסטיק,  כפה ומטפחת...) או שסתם הם לוקחים שמיכות מהארון ומשחקים איתם וזה כזה חמוד לראות אותם משחקים לבד. 

כשי כמה ילדים אז הם משחקים ביחד.

כשיש ילד אחד - את החברה שלו ודי כבולה.

לא שאני מצליחה להיות מסודרת אבל קצת יותר קל.

אם בכל זאת רוצים, צריך לקחת עזרה בנקיון או להפקיד את הילדים בידי מישהי - ביביסיטר, מטפלת, סבתא - למשך שעות רצופות פעם בשבוע, ואז כשהם חוזרים אליך, את מלאת סיפוק אבל ממוטטת מעייפות...

אז מגיע השלב של חוסר סבלנות קיצוני, ואם את מניקה, אז גם אין לך מספיק חלב. 

והעצבים, אחרי כל העבודה, כשהם שופכים משהו (חוק מרפי) או מפזרים הכל בשניות - כי הכי כיף לפזר את המשחקים על רצפה מבהיקה מנקיון....

לא שווה את זה.

כמו שאמא שלי אומרת לנו מאז שאנחנו עם ילדים - כשתהיו זקנות כמוני תשתוללו עם הניקיון.

אני כל כך מבינה את הצורך וההנאה שבנקיון יסודי, אבל אני חושבת שעיקר העבודה בשלב הזה בחיים הוא עבודה על שלוות הנפש.

​

אני עובדת 5 ימים בשבוע- יוצאת ב7:00 וחוזרת ב16:30, אז אין מצב להספיק,

מנקה חפיף ופעם בשבועיים מגיעה עוזרת ל4 שעות ועושה יותר יסודי.

מי שהיא אמא לכמה ילדים קטנים, לא נראה לי הגיוני בכלל שהבית יהיה נקי ומסודר תמיד.

אני יכולה לנקות ולסדר ולשטוף וגם לנקות חלונות ואחרי יום כבר הכל חזר לעצמו

צריך להחליט על כמה דברים שחשובים לך שאת מרגישה שאת יכולה לעמוד בתחזוקה השוטפת שלהם, ועליהם לנסות להקפיד.

כמובן שבזמן הריון ואחרי לידה צריך להנמיך עוד יותר את הציפיות מעצמנו. או לקחת עוזרת.

והכי חשוב- לתת לעצמך טפיחה על הכתף על כל מה שאת כן עושה!

את עושה כביסות? לכולם יש בגדים נקיים כשצריך? 20 נקודות

את מבשלת אוכל מזין וטעים? 20 נקודות

השרותים במצב סביר? 10 נקודות

חלק מזמנך את נמצאת עם הילדים- משחקת, מספרת, יוצאת? קבלי עוד 30 נקודות

יש לך גם את בעלך וגם את עצמך- גם לכם צריך לדאוג, נכון? קצת לשבת, לדבר, לצאת, לקבל החלטות חשובות. עוד 20 נקודות.

זהו, רק מהדברים האלה יש לך כבר 100 נקודות...

כל חלון שתנקי, כל ארון בגדים שתסדרי, כל מדף שתאבקי- זה בונוסים...

מתוסכלת מהבלאגן השמייאח והתמידי.

מפעילה את הדיבוט כל יומיים בערך בשביל שישאב ויעביר סמרטוט על הרצפה, עושה עבודה מעולה... ניקיון יסודי משתדלת לעשות פעם אחת בשבוע, לפעמים מפספסת ומנקה יסודי פעם בשבועיים.... אבל אומרים ש"יש לי כלים בכיור, בלאגן בחדרים וילדים מאושרים" אבל בהחלט לא היה מזיק לי יותר זמן לסדר.

ecovacs זה סוג כזה של "רובוט" שמטאטא/שוטף?

פרטי, הסבירי, ונמקי...

אולי זה פיתרון...

זה רובוט ששואב ומעביר סמרטוט על הרצפה, קטן, נוח מאוד לניקוי, נטען מהר ואני מריצה אותו בבית בדרך כלל משהו כמו פעמיים בשבוע וזה מקל מאוד!!! 

אנחנו הזמנו מהאתר הזה https://www.ecovacs.co.il/

אבל לפעמים, כשהמטלה על הילדים, אז הבית מטוטא אבל הסימפוניה נשארת, ואז בעצם לא עשית כלום..

לי קשה להכניס מנקה כי אני רגישה לביקורת. ואני גם ביישנית. ולמרות שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך, מנקות תמיד נוטות לחשוב שאני חסרת ישע ולא מתפקדת בתחום הנקיון, ומרגישות בנוח להשתלט ולהעיר.

בעבר בעלי לחץ שניעזר במנקה (כולם היו קטנטנים והמצב היה בלתי אפשרי), ולמרות שעשיתי לעצמי דמיון מודרך, לא ישנתי בלילה לפני שהמנקה הגיעה.

אני מודה לה' שהילדים גדלו והם אלו שמנקים. אומנם גם להם יש ביקורת  אבל אני מרגישה בנוח לבקש שדברים יעשו בדרך שאני אוהבת.

אחרי ניסיונות אין ספור להסתדר בעצמי (בשיתוף הבעל והילדים, שלצערי לא ממש ששים לשתף פעולה), הגעתי למסקנה שכשאימא עובדת ללא ימים חופשים, ויש ילדים קטנים בבית - מוכרחים להעסיק עוזרת...

מקווה שאצליח לשכנע את בעלי (הוא מוכן שאעסיק עוזרת, אך אינו משוכנע שיש צורך בכך. חוששת שכל עוד הוא אינו משוכנע, לי יהיו ייסורי מצפון...)

זה מועיל בשני אופנים:

1. זה מוריד ממך את רוב הזמן והמאמץ של הניקיון, ואמא פחות עייפה ועסוקה זה יתרון לכל הדעות

2. זה ייתן לך נחת שהבית יהיה נקי יותר או יותר בקלות, והשמחה שלך היא גם דבר ששווה הרבה כסף, לא?

ועוד משהו צדדי:

פחות תצטערי אם יתלכלך..

כמו שכתבו כאן שאחרי שמנקים נורא מצטערים כשמתלכלך. כשממישהו אחר עושה את זה תמורת תשלום זה לא אותו דבר. את תגידי לא נורא, שבוע הבא ינקו יסודי שוב ותנגבי את הלכלוך וזהו. 

אני לא הייתי מסתדרת בלי.

שווה לחסוך בדברים אחרים ולהשאיר לעוזרת.

אם רוצים למזער את המחיר אפשר להשאיר לעוזרת רק ספונג'ה ושרותים ודברים גדולים כמו חלונות שלא מנקים כל שבוע.

את הסדר והאבק את תעשי וככה גם "תעברי" על הבית פעם בשבוע ותראי מה קורה ותארגני.

זאת עבודה קלה שאפשר לעשות בחלקים מדי פעם, בניגוד לספונג'ה.

חי..לא??

לא חושבת שיש טעם/תועלת בזירוז התהליך.

זה יבוא.

והרבה יותר כיף שהוא מצייר באופן שהוא רואה את העולם ולא בדרכך

בס"ד

אני רוצה שיפתח את זה בעצמו, יודעת שמבחינת הגיל וההבנה הוא צריך להיות שם (ברוך ה' הילד חכם) כרגע הוא פשוט הולך לשחק בדברים אחרים.. רוצה שיצייר ולא רוצה לצייר לידו.. 

יודעת שרוב הילדים מציירים כי הם רואים את אחים שלהם מציירים וזה ממריץ, רוצה לתת לו את המרץ הזה שירגיש שהוא יכול כי הוא לא מנסה כלכך עכשיו

בס"ד

אם לא הבנת את זה מהשאלה אז להפך, אני מחפשת איך להכיר לו את העולם המדהים של הציור בלי להשפיע עליו בכלל

לתת לו הצצה שיתן לו את החשק והבטחון 

( בכל שרשור אני מוצאת את ההטפה הזו..  אם משהו שואל שאלה זה לא אומר שהוא הסטרי על הנושא.. רק רוצה לשמוע רעיונות של אנשים יצירתיים, אפשר? )

אני בת לאמא מורה לאמנות.

אמא שלי יצירתית ומוכשרת אבל היא הקפידה תמיד לא "ללמד" אותנו לצייר.

אני חושבת שהאינטואיציה שלך נכונה.

מה שעושים עם ילדים גדולים יותר זה לפתוח עבורם אפשרויות אבל לא ללמד אותם, וודאי שלא לקבע אצלם תמונה  של איך לכאורה שמש אמורה להיראות  - כמו שכתבת.

פותחים אפשריות על ידי שאלות מנחות, אבל זה כאמור, לילדים גדולים יותר.

בגיל שלו, לענ"ד מה שאת יכולה לעשות זה לאפשר לו להתנסות בסוגים שונים של צבעים - פנדה, פסטל, אולי דווקא גואש - "סתם" לצבוע משטחים גדולים בעזרת מכחול עבה. אולי צבעי מים וחוברת צביעה שיש בה ציורים מודפסים מוכנים.

העיקרון שצריך להנחות אותנו לדעתי זה לספק את הצורך ביצירה, במגע עם חומרים, וגם על הדרך לשפר יכולות מוטוריות.

בשולי הדברים, אני יכולה לספר שאחד הילדים שלי כמעט לא צייר, ואם כן, אז שירבט דברים מאוד לא ברורים. מהסיבה הזו וכל מיני סיבות נוספות לקחנו אותו לאיבחון בהתפתחות הילד בגיל טרום או גן חובה -אני כבר לא זוכרת.

שם אמרו שציור זה כנראה לא התחום שלו, שהוא ילד מאוד וורבלי  . אבל תחושת הבטן שלי היתה נכונה - אומנם זה הצטרף לסימנים רבים נוספים מלבד הציור, אבל כשגדל ועלה לכיתה א' ובהמשך, הסתבר שהילד סובל מדיסלקציה חמורה.

סוף טוב הכל טוב, מצאנו דרך לטפל והיום הילד קורא. אני מביאה את הסיפור כדי להמחיש כמה הציור הספונטני של הילד מבטא את היכולת שלו, המוטורית, ההתפתחותית, וגם את מה שהנפש שלו עסוקה בו, ואין מה לגעת בזה . 

שיצייר כאוות נפשו.

אגב, מה שלך נראה כקשקושים בעיניו זה משהו אחר לגמרי...

ובאמת כדאי לחשוף אותו לעוד אפשרויות ציור, כמו שכתבו לך פה.

אם בכל זאת ממש ממש חשוב לך (לא יודעת בן כמה הוא)- אז את יכולה לצייר לו צורות ולתת לו לצבוע בתוכן, ודברים דומים.

בס"ד

עוד שניה שבת רק חייבת להגיד לכולכן תודה  

ברור שהקשקושים (-סרטוטים) מהממים, תודה על ההערות, השאלה לא היתה בקטע של לדרוש ממנו אלא לעזור לו לעשות את הצעד הבא בלי לפגוע ביצירתיות שלו.. טויב הוא יגיע לזה בעצמו..

החכמתן אותי, תודה! (בפרט לאנונימית עם הסיפור על הדיסלקציה, פתחת לי כיוון מחשבה בנושא אחר)

יאלה שבת שלום 

הבן שלי גם לא צייר כל כך ואחרי זמן מסויים הגננת הפנתה אותנו לריפוי בעיסוק.

ובאמת היה לו קושי.

אחרי 3 חודשים של טיפולים הילד התחיל לצייר.

ועוד דבר- יום אחד הבת שלי הביאה קשקוש מארץ הקשקושים ובאה אלי בגאווה (בת 4)

שאלתי אותה מה היא ציירה והיא פשוט הסבירה לי עולם ומלואו...

פנימיה זה אילוץ.

וזה לא מתאים לכל אחד.

ואם יש ישיבה טובה ליד הבית, עדיף.

או אולי יש בקירבת הישוב מוסדות לימוד פחות תורניים?

מאיזה מערכת נפלטים אם בכל זאת יוצאים מהישוב כדי ללמוד במוסד לימודים אקסטרני?

אמרתי שהילדים שלי לא ילכו ללמוד בפנימיה בחיים. גם בנים וגם בנות. שילמדו אקסטרני.

ואם הנער מתאים, חברותי, ובעל בטחון עצמי סביר, אין סיבה שיקרה לו משהו לא טוב חלילה.

חשוב להיות בקשר עם הילד גם כשהוא בישיבה. 

הבן שלי הולך להיבחן לישיבות עם פנימיה לשנה הבאה וממש קשה לי עם זה רגשית מלחשוב על זה שאראה אותו רק פעם בשבוע. לפעמים אפילו פחות.

אבל אני באמת מבינה ששם יקבל חינוך הרבה יותר טוב. אצלינו יש גם את עניין המרחק, אבל בלי קשר, בבית לא יהיו לו פעילויות חברתיות בערב, לא תהיה לו תפילת ערבית שהולכים ביחד כל החברים, לא יהיה לו סדר לימוד ערב.

מה יהיה לו בבית חוץ ממשפחה שאוהבת אותו? מחשב? ספרי פנטזיה? שיעמום ובטלה?

כבר עדיף שיהיה במקום שיעסיקו אותו בדברים חיוביים.

בעלי וחלק מהאחים שלי מתארים את הישיבות התיכוניות כמקום שבנה אותם בשנים הקריטיות של גיל ההתבגרות. לצערי לא אוכל לתת לו רמה כזאת בבית.

לא כדאי בגלל סיפור כזה או אחר להכפיש את כל המפעל הזה.

בדורות הקודמים זה הוקם כאילוץ ע"י הרב נריה..

היום המצב אחר ולא צריך לבנות אידיאלים ורעיונות על דבר שהוקם באילוץ.

גיל 14 זה ילד!!!

ולצערי אין באזור ישיבות תיכוניות ברמה סבירה שהן לא פנימייה. רוב מוחלט של בני הנוער כאן לומדים בפנימייה (הבנים. לבנות יש אופציה לאולפנית שהיא לא פנימייה). יש באזור ישיבות תיכוניות מצוינות - אבל עם פנימיות.

אם יקימו בכל מקום ישיבות תיכוניות אקסטרניות שלא מקבלות כל אחד יצא שהמוסדות לא יחזיקו כלכלית (כלומר יסגרו).

מאוד קשה להחזיק מוסד עם 100 תלמידים ופחות. וזה בדיוק מה שאתה מציע. כי רוב המקומות לא יכולים להחזיק מוסד רק עם ה'טובים', כי אין מספיק כאלה.

ולבנות על הבניין של ישיבת הסדר? ישיבת הסדר בונה על גבי היסודות שקיימים. אם יש יסודות טובים הבניין יהיה גבוה. עם היסודות יהיו רעועים הבניין יפול. חוץ מזה ההסדר הוא רק שנה וחצי לפני הצבא שזה מעט מאוד (אעפ"י שיש הרבה מה לבנות בפז"מ כזה).

ולמען הגילוי הנאות, אני למדתי באקסטרני שקיבל את הכינוי תיכון חילוני לחובבי דת ומסורת (מוקצן מאוד, אבל זה הגיע מאיפה שהוא)

בגלל שנער מתנייד בתחבורה ציבורית הרבה פעמים אין לו אפשרות להיות בישיבה בלי פנימיה גם במקום שהוא חצי שעה נסיעה ברכב מהבית שלו כי בתחבורה ציבורית זה ייקח שעתיים.

בנוסף, ילד שגר ביישוב ואין לו מספיק חברים שהולכים איתו לישיבה שהוא לומד בה כבר אין לו דרך להגיע לישיבה כל יום (גם אם מדובר ברבע שעה נסיעה ברכב).

הפנימיה מחנכת לא רק בשעות הלימודים אלה גם בשעות הפנאי (ואולי בעיקר...)

בתיכון רגיל החינוך צריך להדחף איפשהו בין שעות המתמטיקה והתנ"ך בעוד שבפנימיה יש אפשרות לעטוף את הילד במסגרת חינוכית 24 שעות ביממה... אני מדברת על ארוחות ערב אצל הרב או המחנכת, שחנ"שים עם המדריכים, שיעורי רשות, שבתות...

בנוסף, הפנימיה יוצרת ניתוק מתפנוקי הבית שהרבה פעמים מפריעים לחינוך כמו טלוויזיה ומחשבים ומעודדת חיי חברה עשירים הרבה יותר...

כי בעצם יוצרים נתק בין הילד להוריו. מי שעוטף אותו 24 שעות הם לא המשפחה הטבעית וההורים אלא אחרים.

אולי לפעמים זה נצרך, אבל ב"ה ברוב המקרים לא.

ויש גם מקומות עם חצי פנימיה.

ישיבה =תורני

תיכון = לא תורני

וחבל מאוד שהישיבות מנצלות את הסטיגמה וגובות אלפי שקלים מההורים עבור חינוך רגיל

שנמצא בכל תיכון

שעות הגמרא המתוגברות בישיבה  לא מלהיבות את הלמידים ולא גורמות להם לאהבו אתה גמרא

מה עוד שכיום הפנימיות לא נותנות מענה ואל מגבות שכן הילדים הם דור האינטרנט וכל אחד שקוע בעצמו

ההורים חייבים להתגבש ולחזק את התיכונים בערים שלהם ולחסוך אלפי שקלים בשנה (קרוב ל 15000)  כשבמצטבר יכולים לעזור לילד להתחיל את החיים שלו הרבה יותר טוב

לקבל את כל תלמידי האזור. ולכן נוצרים בתי ספר פחות תורניים או לא תורניים בכלל עם כותרת של "ישיבה תיכונית"

פנימיה יכולה לקבל את מי שהיא רוצה ולסנן את מי שלא- וככה נוצר בי"ס תורני יותר/מה שהם רצו מלכתחילה..

מתאימה רק למקרים שבהם מוסד הלימודים רחוק מאד וכיום כמעט בכל מקום יש מוסד חינוכי טוב קרוב לבית. כל מי שיטען ל'יתרונות' שישאל את עצמו איך זה שהחינוך הממלכתי לא גילה את היתרונות הללו ? איך זה שבחינוך הבנות כמעט לגמרי נגמלנו מהשיטה הזו ?

1. לא חיסנתי

2. חצי מילדים היו בריאים החורף וחצי היו חולים פעמיים עם אנטיביוטיקה, לא נראה לי שזאת הייתה שפעת

4. אוכלים הרבה פרות אבל כן יש ממתק פעמיים ביום- כוונה לשוקולד , עם מים משתדלים

3. זאת שחולה ומדביקה היא שנה ראשונה בגן ויש שם 34 ילדים

יש ילדים רגישים יותר ויש פחות, כך נראה לי. האם ניתן לחסן אותם טבעית? שאלה טובה. אולי אם את חוששת לויטמינים את יכולה לתת מולטיויטמין דובונים וכאלה. ברוך ה' שעברה את זה, אבל לדעתי חבל לך לייסר את עצמך.

1. מעולם לא.

2. לא, וגם אני לא זוכרת שהיתה שפעת, לפחות לא שפעת קשה בינתיים, ברוך ה'. היו לפעמים דלקות אוזניים וגרון, אבל לא הרבה (השנה בינתיים רק לילד אחד דלקת גרון) הם כן קצת משתעלים/מנוזלים לפעמים. גם לא בטירוף. 

3. לא נראה לי שהאזור שלנו נקרא צפוף אבל גם לא מרווח. אזור עירוני רגיל.

4. ירקות - משתדלים לתת בכל ארוחה, לא תמיד הם אוכלים אותם בגן ובבית הספר. פרות - כנ"ל. יש ילדים שיותר משתפים פעולה ויש שפחות. אני לא רואה הבדל בחולי בגלל זה. שותים מים+כוס שוקו כל יום ולפעמים תה עם סוכר. שבת מיץ. ממתקים - בעיקר שוקולדים אבל גם חטיפים וסוכריות, הם אוכלים ביום יום. לא בהגזמה לדעתי (לא במקום אוכל), אבל גם לא מתנזרים. אני לא מחזיקה מאגרים (רק של שוקולד, בסקויטים וקורנפלקס- שוקולד מריר ובסקויטים אוכלים כל יום כמעט, אבל הם משיגים חטיפים מהגן, מבית ספר, מהבית כנסת, ומדי פעם קונה להם..) הם שותים בבוקר שוקו עם בסקויטים, אוכלים 3 ארוחות מסודרות, ואחר הצהריים משתדלים לתת להם גם פרות ושוקולד מריר, ולפעמים הם מוסיפים לעצמם חטיפים... רק בעלי מקפיד על עצמו על קטניות מלאות.

1. אני לא מחסנת לשפעת

2. לא היתה לנו שפעת. (אחת הייתה יומיים עם חום וזהו. האם זה שפעת? או סתם וירוס?)

3. לא גרים באיזור צפוף.יש כאן אוויר הרים בשפע (עכשיו מלא באובך, אבל בדרך כלל לא..)

4. מקפידים על תזונה בריאה. הרבה פירות וירקות, קטניות, דגנים מלאים כמה שאפשר, וכמה שפחות דברים קנויים. אין אצלנו ביסקוויטים, משתדלת שיהיו עוגיות ביתיות בדרך כלל. שותים רק מים (בשבת קצת מיץ).

5. לא שאלת אבל בכל זאת- כשילדה מראה סימני "עוד מעט אני נהיית חולה"- אני נותנת מינון גבוה של ויטמין C.

חיממתם לי את הלב ..

1. לא חיסנתי.

2. היתה לה שפעת בחורף , היתה חולה גם בקיץ עם וירוס -כנראה שפעת. הפעם היה מפחיד.

3. אני גרה באזור צפוף ומה שגרוע גם עם זיהום אויר.

4. נושא כאוב שכבר כתבתי עליו . אין כאן ממש משפחה , ויש חוסר תקשורת בין כל המבוגרים שבקשר עם הילדה והם רבים , והיא ילדה אחת. אז מה שקורה ,זה שכל אחד חושב שהוא היחיד שנותן לה ממתקים ומשקאות מתוקים ושטויות. אני המכשפה הרעה , והמטיפה בשער אבל לא תמיד זה עוזר לי . 

אם כמו שכתבת אין לך שליטה על כל מה שהיא אוכלת, תנסי לחשוב איך מה שכן בשליטתך הוא הכי טוב.

אם נותנים לה הרבה ממתקים- אז את תתני לה ממתקים הכי מיוחדים, שאת הכנת בעצמך ואולי אפילו תכינו ביחד.

כדורי קוואקר או פצפוצי אורז עם דבש ושקדיה, או דבש וטחינה, או כדורי תמרים עם אגוזים, או סוכריות קליפות תפוזים. וכד'- כאלה דברים.

על טחינה אין מה לדבר, גם לא על אבוקדו , ואפילו לא על דייסת קווקר מתוקה . אבל בגדול , אני לא מתייאשת מלנסות מדי פעם . 

1. לא

2. לא

3. יחסית צפוף, עכשיו אנחנו לא יוצאים הרבה וגם כשכן- בד"כ אין עוד אנשים בסביבה

כי רק אנחנו ההזויים שיוצאים גם כשטיפה קר..

4. יחסית משתדלים, שותים רק מים, פרי וירק ליום, לצערי אוכלים לחם לבן (מדי פעם עם שוקולד)

אין אצלינו ביסקויטים וממתקים (חוץ ממה שמקבלים כל סוף שבוע- בגן- בביה"כ- בתהילים, וכל יומולדת

וכל הזדמנות שרק אפשר בגן שנחשב ל"בריא".. (כן, זה סוג של פריקה..))

שאם יש לך גנטיקה טובה , אתה אוכל בריא פלוס מינוס , וחי בצורה מאוזנת -הסיכוי שלך להדבק יותר קטן. נדמה לי. 

אם דואגים לתחזוק הגוף באופן שוטף- אז כל המערכות מוכנות ליום שבו יבוא הוירוס...

אני חיסנתי נגד שפעת כי יש לי 2 ילדים אסמטיים בקבוצת סיכון, ואם הם היו חוטפים שפעת זה היה עלול להסתבך...

משתדלת להקפיד על תזונה בריאה,

בקושי יש ממתקים אצלנו בבית

ואני גרה במקום פתוח לא צפוף.

ובזכות החיסון הם לא מפספסים יום אחד במסגרות

לא ברור למה התינוקת לא באה?

מבינה את הציפיה לאכפתיות, אבל התעניינות כזו היא מאוד נדירה.

ולא נרשמת שום התעניינות. כנראה בחורף הם מוצפים בילדים חולים ולא מגיעים לזה.

אולי זה לא כמו בבתי ספר, שאם ילד לא מגיע כמה ימים, צריך להתקשר..

בכל מקרה- רפו"ש

מחשש לילד שנשכח באוטו. בחורף רק בסביבות 1...

אבל המעון ממש מיוחד

שהבן שלי לא הגיע משהו כמו שבוע (למעון הקודם שלו ועוד מעון פרטי) והמטפלת שלו לא התקשרה אפילו פעם אחת!!

אני ממש נפגעתי מזה, כאילו לא אכפת לה מהילד ולא מתעניינת בשלומו. זה היה בקיץ ולא בחורף.

כשחזרנו למעון הייתה שם מחליפה שלה ותהתה איפה הייה אז אמרתי לה משהו כמו אם הייתם מתקשרים הייתם יודעים..

ואז אמרתי לה שלדעתי זה לא בסדר שילד חולה שבוע, יש שם שלוש מטפלות ואחת לא טרחה להתקשר.

כזכור לי עוד באותו היום קיבלתי שיחה מהמטפלת אבל זה כבר לאא היה שווה הרבה מבחינתי..

אם יש כאן מטפלות כדאי לשים לב ולהתעניין מה קורה עם ילדים שנעדרים.

זה נותן הרגשה טובה להורים,שאכפת לכם מהילד..

בקיץ זה ממש הצת נפשות

התקשרה שבוע ושלקחתי אותה אחרי שבוע עם גבס( שברה את היד) היא התפדחה... בעני צריך להתקשר אחרי 3 ימים..

המנהלת המקסימה בקיץ הקפידה שנתקשר עד 9:00 לילדים נעדרים, אם המטפלת היתה עמוסה אז המנהלת התקשרה.

בחורף עד 10-11 גג. גם בחורף ישנה הסכנה של שכחה באוטו ויש ימים חמים לפעמים, עדיף להתמיד בהרגל טוב ולא להצטער ח"ו.

רק כדי לוודא שאנחנו יודעים שהוא לא הגיע. זאת אחריות. 

כל אחד עם היציאות שלו.

וכל עוד זה לא שלשול זה בסדר.

במיוחד שאת אומרת שהיא אוכלת הרבה פירות ובריא- משפיע על המערכת

אל תילחצי, נשמע בסדר

זה רק  בדיקת דם פשוטה,

או שתחכי לפסח לראות איך יהיה בשבוע אז.

מגרה מדי את המעיים וגורמת ליציאות מרובות.

לדעתי זה קצת יותר מדי.

זה יכול להיות בגדר התקין, אבל תנסי להוריד מעט את המינון של סיבים תזונתיים, תראי אם משפיע.

זה מגרה את רירית המעיים, ואת הרקמות העדינות של פי הטבעת. וחמור מזה עלול לגרום לספיגה לקויה.

זה גם גורם לה לאבד ויטמינים ומינרלים כי המעיים מתרוקנים לפני שתהליך העיכול נשלם.

אפשר לא לוותר על תזונה עשירה בסיבים תזונתיים כמו שאתם רגילים, ולהוסיף יותר מזונות עוצרים.

הכי טוב לשאול רופא/ת משפחה לגבי זה.

כל הילדים שלי עם 2-3 ביום. גם אני.

אני חושבת שלפעמים זה תקין לגמרי, ולפעמים מעיד על בעיה - פעילות יתר של בלוטת התריס, או פראזיטים במעיים, או צליאק, או אחר... צריך לשאול כדי שהרופאה תראה אם יש עוד מאפיינים שיכולים להעיד על תסמונת שמצריכה טיפול, ולפי הצורך תשלח לבדיקות המשך.

אם זה לא תסמין של מחלה כלשהי, אז השאלה היא אם בפני עצמו יש בזה בעיה, ואם יש צורך לשאוף לפחות יציאות. אני לא יודעת מה התשובה, אבל בכל מקרה אני בטוחה שלא כדאי בגלל זה לעבור לקמח לבן. אם כבר אז אולי להוסיף מזונות עוצרים (אולי בננות? אורז?)

אז לא היה לה יותר מ39.

חמודונת. מאז שחזרה מהגן ועד שהלכה לישון היתה שרועה על הספה או על השטיח בעיניים עצומות ונפקחות לסירוגין.

רק כשאבא אמר "תשמרו לה שקדי מרק, אולי היא רוצה" הילדונת אמרה בקול נחרץ :" אני רוצה שקדי מרק!!"

אז כנראה שמצבה לא עד כדי כך גרוע...

ואם מודדים המון זמן -משהו כמו 4 דקות -אז זה לא נותן אינדיקציה מדוייקת ? כי הרי החום לא עולה מעבר לחום שמתקבל .

ולמה אני שואלת ? כי ביום רביעי (?) מדדתי לבת שלי המון זמן בזמן שהיא ראתה טלויזיה עם מדחום ישן כזה , מהסוג שהורידו מהמדפים , והתוצאה היתה 39.5 , וזה אחרי שירד לה החום ...

מפחיד. 

שבה החום מאוד גבוה- 40 או יותר, וגם כשנותנים אקמול או נורופן, החום בקושי יורד.

אחרי כמה ימים החום יורד ואז מופיעה פריחה על הגוף.

לא שאני רופאה, אבל לילדה שלי היה את זה בגיל חצי שנה וזה ממש מזכיר לי מה שכתבת על הבת שלך, עם החום שלא יורד.

בכל אופן, רק אחרי שמופיעה הפריחה, בעצם בסוף המחלה, אפשר לאבחן בוודאות שזה אדמדמת.

ובינתיים- רפואה שלמה.

תני לה לאכול קיווי, פלפל אדום, רימון ושאר דברים טעימים ומחזקים.

בינתיים היא בסדר אבל חלושה מאד . יש לי הרגשה שזו היתה לא עלינו , שפעת החזירים . הילדה שלי חולה המון , והתזונה שלה לצערי לא משהו -בלשון המעטה. אני מנסה לשנות , אבל זה לא פשוט.

עכשיו שהיא הרגישה כמה לא נעים להיות חולים, אולי תוכלי להסביר לה בצורה שתדבר אליה מה אפשר לעשות כדי שהיא לא תהיה שוב חולה ככה.

ואם את מכניסה שינויים- אז בהדרגה, לאט לאט.