פורום הורות (עמוד 223)

אבל אל תתיחסי לזה בכעס, כי חבל עלייך ועליו.

תנסי להסתכל על זה "מלמעלה", ולהגיב בצורה עניינית ועקבית.

נניח- אם הוא מרביץ, מיד להרחיק אותו ממך, פיזית, ולהגיד בתקיפות: לא מרביצים לאמא! אם הוא ממשיך, אז להזהיר: אם תרביץ שוב אני אצטרך לשים אותך במיטה! (או במקום אחר, לא משנה)ץ ואם הוא מרביץ שוב- אז פשוט לשים אותו במיטה תוך כדי שאת אומרת לו שוב שלא מרביצים לאמא.  וכל זה לא בכעס, כי אם את כועסת זה מראה לו שאת לא לגמרי בשליטה. ואם את בנחת אז הוא קולט שאת שולטת על העניינים ואת קובעת.

א. בלי קשר, לשים ילד במיטה בתור עונש זה יוצר בעיות אח"כ. אם מיטה היא עונש הוא ירגיש בעונש כל פעם שצריך ללכת לישון ולא ירצה להיכנס למיטה.

ב. אסור להעלב. הילד מרביץ רק לך כי הוא קרוב אליך, בטוח באהבתך אליו ומרגיש בטוח לעשות מעשים שלא יעז במקומות אחרים. כרגע הוא בשלב של בדיקת גבולות ובירור עצמי של היכולות שלו. יכול להיות שהוא אפילו מנסה להכעיס אותך, כמובן לא במודע, כדי לבדוק את יכולת ההשפעה שלו עליך= על העולם. (את כל עולמו.)

או שהוא כועס ורוצה שאת תרגישי בדיוק כמה הוא כועס.

ג. איך להתנהל כשזה קורה, זה משהו שאת צריכה לפתח בעצמך. איך נראה לך להגיב למצב.

אפשר להראות לו שזה כואב לך.

אפשר לתפוס לו את היד ולהגיד: אצלינו לא מרביצים. או לאמא לא מרביצים. או המשפט השגור שלי: אצלינו מדברים בפה לא בידיים.

אפשר להתרחק ממנו ולהגיד לו שעכשיו לא נעים לך להיות לידו.

ואולי תוכלי לחשוב על עוד רעיונות בזמן רגוע שבוא את כבר לא כועסת עליו.

בהצלחה

לא כל בני שנתיים מיומנים מספיק בליטוף. אצלך הוא כבר יודע ללטף? אם לא, ייתכן שזה מה שהוא מנסה... (מתחבר עם העובדה שזה רק לך).

ובמקרה כזה בטח שהוא נעלב נורא אם שולחים  אותו למיטה!

אולי כדאי להראות לו "הנה, ככה עושים נעים לאמא" (להחזיק את היד שלו ולהדגים). "תודה מתוק, זה כל כך נעים לי!"

שיבין: לי זה לא נעים, אני לא רוצה להיות לידך אם אתה מרביץ. שיבין שהוא מפסיד אותך ככה.

גם מסר בשבילו, שכשמישהו מתנהג אליו בצורה לא נעימה הפתרון הכי טוב הוא להתרחק.

אבל בלי נאומים. אפשר הסבר קצרצר אם את רואה שאין לו מושג למה את הולכת. לא לטחון לו את זה, מעשים שמדברים בעד עצמם זה מסר יותר חזק.

ילדים בגיל הזה בודקים גבולות, ולא מבינים את המשמעות של המעשה

מה שאני אומרת -

(על דרך החיובי) - לאמא לא מרביצים, רק עושים "טובה".

ואז הקטן מלטף אותי בלחי ואני אותו, תו"כ שאני אומרת "אנחנו עושים רק רק טובה"

אחרי כמה (עשרות) פעמים כאלה מספיק להזכיר את המשפט "רק רק"

והילד כבר נזכר שבשלב הזה מלטפים, וגם לומד להשלים בעצמו את ההמשך...

אפשר להוסיף לרפרטואר גם חיבוקי, נשיקה וכו' כחלק מאותה סדרת משפטים -

אם יש לו צורך במגע איתך, או רוצה להראות שהוא אוהב אותך - שיהיו לו את כל הכלים לזה

(ובהחלט אפשר לתפוס את היד שלו, להזיז אותה וכו' אם וכאשר הוא שוכח שלאמא עושים רק טובה)

ואם זה בחור שמחפש אקשן...

אפשר להרביץ לכרית, להשתולל יחד, לתת מכות לספה, לקפוץ על מזרונים

בקיצור - אקטיביות שלא פוגעת בסביבה אבל תספק לו את הצורך הפיזי הזה.

"לא מרביצים לאמא"

צא ולמד

מפני מה אמר הכתוב "לאמא"?

ללמדך שלאמא לא מרביצים

אבל לכל אדם מותר.

סליחה על הניסוח הבייניש... 

מספרים על אדם שהלך לקרקס, וראה פיל גדול קשור ליתד בחבל.

התפלא האדם,- פיל גדול וחזק כזה, קשור בחבל דק כזה? הרי ברגע הוא יכול לקרוע אותו ולהשתחרר?

הסביר לו מנהל הקרקס- כשהפיל היה קטן, החבל היה חזק בשבילו. הפיל ניסה פעם ופעמיים לקרוע אותו ולא הצליח, ומאז הוא מבין שהחבל חזק ממנו ולא ממשיך לנסות.

לדעתי לא סתם ה' נותן לילדים הורים שחזקים מהם גם מהבחינה הפיזית. אין שום הגיון בזה שהילד ירביץ לך ואת לא תדעי מה לעשות... אם כבר הפוך

האמת שריציתי לכתוב גם בכובע של מנחת הורים ויועצת אבל זה לא מעשי בכתיבה בפורום. אם את רוצה אשמח לעזור באישי או לתת לך את המספר שלי באישי.

בהצלחה אמא!!!

בערך בגיל שנתיים מתחיל גיל המרד הראשון.

חוץ מזה שהוא יגיד על כל דבר לא.

הוא גם עלול להרביץ.זה לא אישי נגדך זה סיכום מקצועי בתור הורה.

התגובה לכות שלו צריכה להיות עינינית ,להגיד לו אסור להרביץ.

לתפוס לו את היד ,להכניס ללול לדקה ועוד סנקציות דומות.

אחרי כמה פעמים שנוקטים נגד תינוק סנקציה הוא מבין שלהרביץ זה לא כדאי.

לא צריך להבהל מזה זה חלק מההתפתחות הנורמלית של ילדים.

"שעשוע" בעיניו.

תופסים את הידיים בעדינות (את יותר חזקה..) ואומרים בנחת לגמרי: לא מרביצים לאמא, בוא נעשה טובה. ועושים עם היד שלו טובה לאמא. אפשר גם להמשיך: עכשיו אמא תעשה לך.. תחליף טוב.

אח"כ עוברים לאיזה משחק אחר. 

אבל להתעסק איתו ולהציע משחקים לא רק כשהוא עושה כך. שלא יחשוב ש"רק כך מזמינים תשומת לב"...

והעבודה הקשה זה לא המועדונית...אלא הגן הרב תכליתי הוא גם קשור לרווחה יום שני יש לי שעה וחצי מועדונית, יום שלישי 3 שעות ורביעי שזה הכי הרבה מ1 עד 7 בערב חמישי זה בבית הספר 8 עד 3 אבא גם לוקח חלק בנטל אבל ספציפית על היום הזה זה בייבי סיטר משלוש וחצי עד 7

תחתכי באופן מכובד אבל בזריזות.

אל תדאגי בקשר למאמצים שנעשו כדי להשיג לך את העבודה או בקשר לקשרים חברתיים שעלולים להיפגע או אפילו מאי נעימות.

אנשים בדרך כלל מתייחסים לעבודה  באופן ענייני ויכולים להבין את השיקולים שלך.

תסבירי שמבחינת המשפחה יוצא שכרו בהפסדו ולא רק מבחינה כלכלית. ובעיקר תסבירי שבאופן אמיתי את לא מסוגלת לעמוד בזה.

אם אפשר לנסח את ההסבר כך שישאר פתח להיעזר באנשים הללו כדי לקבל עבודה אחרת בהמשך, מה טוב, אבל אל תתמהמהי מלעזוב בגלל שיקולים של מה יהיה בעתיד. ה' יעזור. יש לו הרבה שליחים. בפרט שאת כבר הרבה זמן סובלת ומתחבטת בזה.

אל תדאגי מדי, אם תסבירי בצורה טובה וגם החלטית, המשימה הזו תהיה מאחורייך ותוכלי לנשום לרווחה.

 בהצלחה.

תסיימי בצורה מכובדת וככה גם תהיי שלמה עם עצמך שהיית 100% בסדר.

פנים אל פנים הכי מכובד, ואם את לא מסוגלת - במכתב רשמי. מקסימום מייל.

לא ברור לי כמה זמן את כבר עובדת שם.

לפי החוק- את צריכה להגיש מכתב התפטרות, בו רשומים הנתונים הנדרשים.

בהצלחה

וגם כדי שיבינו שיש כאן עובדת רצינית ואחראית שכרגע לא יכולה להמשיך (אולי בהמשך כן, אולי משימה אחרת?),

כדאי לך להיפרד בצורה מסודרת. 

את תרגישי שלמה יותר עם סיום העבודה.

לא נעים סתם ידפוק אותך...

היא אפילו ביקשה שאני ימשיך להחליף אם יצטרכו. תודה רבה לכולם על התמיכה בזכותכם עשיתי את הצעד הזה. ועכשיו ירדה לי אבן מהלב

שצריך לעבור, ואחריהם מרגישים .

שאנחנו לא צריכים כבוד, אבל לזולת כן צריך לתת כבוד , מתוך אהבת ישראל אמתית.

לא לחפש כבוד, אלא לתת כבוד. וכשאת אומרת לילד "כל הכבוד" את נותנת לו את הכבוד.

הילדים לומדים ממך גם איך מדברים אל השני. מעודדים..

ב. בוודאי שלא מגיע "כל הכבוד".... 

אבל הביטוי הזה נתפס, בפרט שהוא נאמר כ"מילה אחת", כביטוי בעלמא. שמשמעותו "יישר כח".. שבח. הערכה.

כלומר: הוא לא תופס את זה שמגיע לו אכן "כבוד"..

[וזו באמת שאלה מעניינת, אם לומר "מילים" אפילו שמשמעות אמירתן היא אחרת]

שמחה לשאול כאן שאלות,

ולקבל כאן את התשובות.. 

(כאילו שהיה צריך גם ככה הילדה מקבלת ים של פירגונים)

ורצוי שיהיה ממוקד בדבר ספציפי.

הסבירו שזה פשוט מחזק את המוטיוציה.

להתאים לגיל ולרמת הילד.

ואם אומרים להם . הם אומרים כל הכבוד לה' . הם גם לא אומרים : "בחיי" (כי לא נשבעים בחיים), "באמת"  - לא יודעת למה ,וגם לא "מה לעשות" - כי רק ה' עושה. לי קצת קשה להתחיל לחשוב על כל מילה שאני אומרת

בס"ד

מה שאת נותנת לו, את מלמדת אותו לתת לזולת.
ברגע שאת נותנת לו את כל הכבוד- שזה אגב צורך בסיסי ואמתי,
(לא כבוד במובן של תהילה, אלא שמשמעות המקורית- מקום להיות אתה)
את גם מלמדת אותו לתת כבוד לזולתו, ולדעתי זה חשוב, ומועיל.

וכייף לראות אימא שחושבת על כל מילה שהיא מוציאה מהפה,
וההשפעות שלה לטווח הקרוב והרחוק,
כל הכבוד 
ואגב, הקטן שלי בגילו היה אומר ת' במקום ד', 
ופ' במקום ב', והיה מצחיק לשמוע אותו אומר לאחים הגדולים שלו
:"כל הכפות לך!"

(הם :כל הכאפות? באמת? איפה פה או פה?)

אם את מחמיאה כל כך אולי זה משדר שלא האמנת שהוא מסוגל לכך ואת מופתעת לטובה.

ואז הילד יחשוב שזה סטנדרט גבוה ששמור רק למקרים מיוחדים ולא להתמיד בכך.

או אולי הוא יתמכר למחמאות ובלעדיהן ירגיש מוזנח.

אולי?

המחמאות האלו ,כל הכבוד " "צדיק" וכו' טובות מאוד בגיל הרך, בגיל גדל יותר זה אפילו יכול להרוס, מפני שלא תמיד אנ יודעים מה הרגיש הילד  שעשה מעשה טוב, לפעמים הוא רוטן מאוד מבפנים וכשאומרים לו "איזה צדיק" "כל הכבוד" זה רק מרתיח אותו יותר...
מה שלפי הכי טוב זה לתאר את תחושתך ותחושת הסביבה למה שעשה, "שמחת אתי" "לא יודעת אם הייתי מצליחה כמוך", גם נשמע אמין יותר, גם משמח יותר ופחות סתמי ,..
מעבר לזה להגיד לילד שהוא כשרוני לא מוביל לשום מקום..לעניות דעתי..
את הככשרונות הא קיבל מה' אין לו יכולת להסיף עליהם...המאמץ בדברים האחרים או השימוש הנכון בכישרון הם הראויים להערכה!

שתיה, עוגיות, עוגות, פשטידות, בורקסים, סלטים, קוגל, קרקרים,  אצלינו מקובל גם ממתקים לילדים..
העלות תלויה באיכות...
תחשבו גם חד"פ, מפות וכו'...

א. ממליצה לכם לחבור לעוד מישהו מהקהילה, שנולדה לו בת כדי לחסוף עלויות

ב. תלוי בסגנון שלכם

זה יכול להיות דג, פשטידות, עוגות, ירקות ולחמים, שתיה חמה וקרה

או קרקרים, עוגיות, שתיה קרה וממרחים

מזכיר לי איזה קידוש שעשינו והיה שם כל טוב

בורקסים, מאפים מתוקים, עוגיות עוגות, ירקות חתוכים, חמוצים, שתיה הכל מכל כל.

ואז בא אחד המתפללים לאמא שלי- ושואל אותה: "סליחה, יש קוגל?"

ולא. לא היה.

זה חוק מרפי , עכשיו אם הם יביאו קוגל ,יבוא מישהו וישאל , סליחה יש עוגת גזר ?

בפעם השלישית ואף פעם זה לא עשה לי את זה

אולי תשאלי אחות/רופא אם זה יכול להיות בגלל זה

כשהוא אומר "חבר/ה שלי", זה לא מה שחשבת. הוא מתכווין שאתם "בעדו", "איתו", אוהבים אותו.  ולכן חבל להגיד "אני לא".. כי הרי זה בדיוק מה שהוא רוצה לדעת, אם אמא חברה שלו, כלומר: בצד שלו, נאמנות מוחלטת. שהרי בגן אומרים: אני חבר שלך, אני לא חבר שלך.. ("ברוגז"..).

אז כדאי לדעתי לענות: בטח שכן. אבא ואמא תמיד חברים שלך. יותר מחברים שלך, הם אבא ואמא שלך. הכי אוהבים אותך.

השאלות חזרות כנראה כדי לוודא שאתם תמיד איתו. בצד שלו....  כמובן שכן.

ילד (גדול יותר) שאומר בכעס אחרי ש"עיצבנתי" אותו: "אמא, אני לא חבר שלך"?

אתה לא צריך להיות חבר שלי, אתה הבן שלי, ולכן אני אוהב אותך תמיד.

צריך לשמוע את ה"שפה" - אחרת מפרשים מילים לא נכון.

מה הוא מתכווין שהוא לא חבר אלא בן או משהו כזה?..

בוודאי שלא. הוא אומר, אמא - אני כעת "ברוגז" איתך. תירגום חופשי.

על זה אומרים מה שחושבים לומר במקרה כזה.

אפשר כמו שכתבה מישהי - נכון, אתה בן שלי, ואני אוהבת אותך בכל זאת (כלומר: בכוונה "לא הבננו" את כוונתו, וניצלנו את כפל הלשון כדי להעביר מה שרצינו..);

אפשר פשוט לשאול: למה, מה הרגיז אותך?.. או, "הרגיש אותך ש.." ולנסות לדבר..

וכד'

אמא זה אמא..!

ולחילופין כשהיא כועסת עלי היא אומרת "את לא חברה שלי!" , ואני -"נכון , אני לא חברה שלך , אני אמא שלך". אז נדמה לי שאפשר לשחרר ולהגיד . אני כן , ואפילו יותר - אני אמא . 

כבר הרבה זמן היא לא שאלה את זה . הפנימה שאני אמא , שזה משהו שהוא גם מלחיץ , כשאתה בן ארבע (לפחות אצלנו , זה ככה)

יהיה לה סדר יום קבוע והיא תדע עם הזמן מתי הולכים לחברים. זה אפילו לא חייב להיות כל יום.

וגם אם הבת שלך צורחת שאת לא מסכימה, זה לא סוף העולם. עוד יהיו לכן הרבה אי הסכמות בחיים...

ולבקש ממנה שלא תציע את זה ליד הילדה (אפשר לא לומר שאת לא רוצה בכלל שהיא תלך אלא

רק שלא תשמע שהיא מציעה כי אז היא מתאכזבת) 

לפעמים צריך לדבר ברור, אולי היא לא מספיק הבינה את זה, ברמה כזאת

שתגרום לה לחשוב לבד על זה שכדאי לא להציע

הרי בעצמך אמרת שאת מקווה שהיא רואה- כלומר את לא בטוחה בזה

לענ"ד לומר דבר כזה בעדינות לא אמור לפגוע או משהו כזה

אומרים שלא כדאי לתת לתינוק לישון בעגלה יותר מדי, כי זה מסוכן לנשימה.

זה לדעתי גם קטן ופחות נוח

ולגבי נוחות - נשמע שזה דווקא יותר נוח לה,  לא?

מיותר, ומן הסתם יעבור.

וגם אם לך נראה שזה קטן ולא נוח, כנראה שלה זה נוח....

לא יודעת מה קוורה בלילה עם ההורים שלה ,אבל לקח לי זמן להרגיל אותה לישון במיטה שלה. היא היתה נרדמת ומתעוררת. לאט לאט. אם היא ישנה טוב אז למה לא?

אולי שתירדם בעגלה ולהעביר יותר מאוחר למיטה...

וטוב לו המקום הקטן.

לדעתי תניחי לה לישון בעגלה. זה יעבור לה עם הזמן.

אין מצב להעביר אותה למיטה, היא מתעוררת אם רק מתקרבים אליה. והיא כבר מכירה את המיטה, ויודעת שיכולה להעמד בה, כך שלא משנה כמה נכרבל אותה...

כנראה שהאופציה הכי טובה באמת לתת לה לישון בעגלה. לפחות לבינתיים

תודה רבה!

אז רק "לנחם" טיפה... אני לא קוראת אמנם אלא קורא. אבל לא שמעתי מעולם את שמך, לא שמעתי שזיהו אותך עם איזה ניק, לא יודע מה הניק כתבה על עצמה - ומאמין לגמרי למה שכתבת כעת (ולא עולה על דעתי לשניה לנסות לברר מתוך "סקרנות" על מה מדובר..).

בוודאי יש עוד הרבה כמוני, הרבה למעלה ממי שאולי שמעה את הוצאת השם-רע על ידי מי שאת טוענת שהוציאה.

ומן הסתם כל מי שקורא/ת כאן כעת, ושמע שמועה מוזרה כזו - מבין/ה שזה לא קשור אלייך.

אז אולי טוב שכתבת. לא נעים, אבל יכול לסייע.

תצליחו. ותצאו בכך ידי חובת "יסורים ממרקים" בדיעבד (לכתחילה לא מזמינים דבר כזה כמובן..)

אני מציעה לך, בשבילך, לחמול ולמחול לאותה אחת שאת טוענת שכתבה לך. רק ככה תשתחררי מהכעס שבך.. בהצלחה מתוקה!

זה נשמע ממש ממש לא נעים!

האם את בטוחה שזו מישהי מהפורום?איך??

משחק קופסא. קלפים

טרמפולינה גדולה לחצר

בריכה גדולה

ובעיניי לחוויות יש ערך מאוד גבוה.

היינו בפסח בצפון בנגרייה של סבא יוסי בעין גב,

ראינו המלצה על זה באתר מאמא גורו (אפשר להסתכל שם ולקבל עוד רעיונות).

היה ממש נחמד וחוויתי.

איזה כיף לך שיש ל כזה ילד טוב, ואיזה כיף לו שיש לו כזו אמא טובה

שתרוו  רב נחת יהודית!

שלא תעני תמיד את התשובה.

כשהוא שואל למה את יכולה לענות:

מה אתה חושב? 

למה לדעתך כך וכך?

בוא נראה אם אתה מצליח לחשוב על תשובה נכונה.

תתפלאי לשמוע שהוא יצליח למצוא תשובות מוצלחות ויחסוך ממך...

כאשר לי נמאס לענות, אני עונה לו בשיר עם חיוך: ''למה ולמה רבות עוד שאל, זה אודי חמודי הוא בן אביטל''...

כשיש לך כוח, כדאי לנסות לענות באריכות, לספר, להרחיב מעבר למה שהוא שאל. את תבחרי לאן להרחיב, לפי מה שכיף לך לפטפט עליו. לספר על התהליך שעוברת הקצפת בהקצפה, או על סיפור מצחיק שקרה לך פעם עם קצפת של עוגה, או לאיזו יום הולדת מתוכננת העוגה הזאת ומה עוד מתוכנן באותו יום הולדת - העיקר שיהיה משהו שתיהני לדבר עליו. ואז לבדוק - אם זה מספק אותו, אם זה מוציא אותו מהשבלול של השאלות. יש ילדים כאלה וילדים כאלה.

בכל מקרה, בין אם את ממשיכה לענות לו בפינג-פונג ובין אם את מרחיבה, כשלא מתאים לך יותר - פשוט עצרי. "זהו חמוד, התעייפתי משאלות". הוא חוזר ומקשה - את חוזרת על המנטרה. בלי האשמה, בלי כעס - פשוט התעייפת, ואת שומרת על זכות השתיקה. גם לאמא מותר

כמעט כל ילד עובר את "גיל השאלות", וגיל שלוש זה ממש קלאסי.

יש להורים כל מיני דרכים להתמודד עם השלב הזה, וכך או כך - בסופו של דבר עוברים אותו.

כדאי למצוא דרך התמודדות טובה ככל האפשר, ששני הצדדים ירגישו איתה בנוח - אבל זה בגלל ההווה. מה שאנחנו חיים עם הילדים זה תמיד ההווה, ותמיד כדאי לדאוג שההווה הזה יהיה זמן טוב, חיובי, חינוכי... לא כדאי לחיות בחרדה מהעתיד.

מה יותר גדול מליון או מליארד

מה יותר גדול פיל או פעלה

מי יותר צדיק משה רבנו או אברהם אבינו

.

.

.

.

את לא מבינה מה אני עובר ביום יום

לענות בנחת ורצינות..

זה ממש יופי...

הוא גם מתענין - וכנראה גם מוצא בזה צורה של "שיח" עם אמא.

אז כדאי לענות, וכדי להימנע מ"אריכות" יתרה - כשזה אכן מוגזם (לא תמיד) - אפשר כשרואים שזה מתגלגל בכיוון, להגיד: בוא אסביר לך.. ולהסביר על כל הענין, מעבר לשאלתו. יש סיכוי שגם יעשיר את עצמו כך, גם יקבל סיפוק לרצון לשוחח וגם "ייפסק הרצף" המוגזם..

למשל: למה זה מתוק? בוא אסביר לך. כשעושים עוגה, רוצים שהיא תהיה טעימה. שתשמחו. אם לא שמים סוכר, אז היא לא מתוקה ולא טעימה. מה עושים? שמים.. (הכי טוב לתת לו להשלים. על עצמו כבר לא "יקשה").

כמו כן, אם רואים שמוגזם, אפשר לומר. חכה רגע, אני גומרת ואז אספר לך סיפור. אני רק צריכה רגע לגמור משהו. העברת אותו למשהו אחר, והוא יודע שעוד מעט יש משהו מענין לשמוע..

ויש עוד דרך: למה שתהיה טעימה?  למה אתה חושב שצריך שתהיה טעימה?...

למה את עייפה?  מה אתה חושב מתוק, למה אמא עייפה?..

הוא יענה בעצמו, זה יזעור לשכל שלו. ויפסיק את רצף-השאלות באותו רגע.

לפעמים אפשר להגיד "מה אתה חושב?"

או להחזיר לו בשאלה אחרת. ככה זה מעביר אליו את העניין.

ועל כך נאמר "חוסך שבטו , שונא בנו". חוסך שבטו - שבט לשונו - כלומר , את צריכה סבלנות , וכן , לענות על כל השאלות , פעוטות כגדולות , לענות בהרחבה , להכנס לראש שלו , שלא מבין הרבה ניואנסים ומטבעות לשנון , ולפעמים להגיד : " ככה זה ". צרות של עשירים לדעתי . 

אם זה מעצבן , אז הבשורה הטובה , שזה יעבור (לקראת גיל 30 , אולי). בכל מקרה בגיל 10 הוא כבר ישאל אחרים . 

כשהוא שאל שאלה עניתי בשאלה כדי שהוא יענה את תשובתו. 

אבל תשובתו לא הייתה מספיק נכונה לשאלתו. 

אז בסוף עניתי לו את תשובה לשאלתו : "למה" 

אז עדיין אני נמצאת בלמה.. ועונה שאלה "מה דעתך?" תשובה לא נכונה כ"כ (יש מקרים שכן עונה נכון.) 

ואז בסוף עונה את תשובתי לשאלתו .. 

אז להמשיך לענות? או לשאול בחזרה, אבל אז מקבלת תשובה לא מספיק נכונה ואז זה קצת מסבך לי ולו את השאלה..

מקרים שקרו:

הבן: אמא, מה זה למעלה בשמיים?

אמא: זה ירח.

הבן: אני רוצה ללכת לשם..

אמא: חחחח זה רחוק מתוק שלי.. 

הבן: למה?

אמא: "מה דעתך", למה זה רחוק?

הבן: "כי זה מסוכן" ... 

אמא: ??? (תמההה.) 

עכשיו שאלה: 

למה הוא ענה לי "כי זה מסוכן" אבל זה קשור לשאלה "למה זה רחוק"? 

מקרה ב'.

(אנחנו הולכים בשדרה כאשר יש איתי ילד בן שנה וחצי שמחזיק לי יד שמאל והולך . ועגלה ביד ימין שלי. אז קצב ההליכה איטי. לעומת זאת הגדול בן שלוש וחצי אוהב לרוץ אז חשש שלי שלא יילך רחוק שלא אאבד אותו.) 

אמא: מתוק שלי, אני מעדיפה שלא תלך לשם..

הבן: אמא, למה לא ללכת לשם?

אמא: אני מעדיפה שתישאר קרוב אלינו כדי שאראה אותך מקרוב 

הבן: אה טוב אמא אני לא הולך רחוק.  נכון זה מסוכן? 

אמא: (???) (אין כ"כ חשש של סכנה בשדרה הזו. אין שום קרבה לכביש. אבל הסכנה היחידה זה לאבד אותו.) 

אז כשהוא שואל נכון זה מסוכן?

אני עונה לו: כן זה מסוכן. (מסוכן שהולך רחוק מחשש של איבוד)

הבן: "למה מסוכן?"

(אני כבר מיואשת.. ולא עונה ) כי פעם עניתי לו מחשש איבוד וכו.. ולא הבין מה הכוונה. לא יודעת איך לפעמים לגשת אליו. 

הבן: "כי יורד דם"?

כבר כאן ענה או שאל תשובה לא עניינית לשאלתו.  כי בעצם ההשלכה של המילה מסוכן- ויורד דם זה מתאים כאשר מדובר, בסכין חיתוך.

אם ילד נוגע בסכין, זה מסוכן! ואז עלול לרדת דם!! הגיוני? נכון!

אבל ילד שהולך רחוק זה מסוכן! אבל... למה זה מסוכן מחשש ל.. איבוד

אבל אם הילד יילך רחוק זה מסוכן אבל לא יירד לו דם.. 

וכל זה העלתי חזרה כי אני חוששת לתת לו לענות לבד שמא ויענה תשובה לא כ"כ קורה וזה עלול להטעות אותו.

ואולי, אני טועה וכן שיענה בעצמו כדי שיהיה לו סוג של  התמודדות? או ביטחון עצמי? 

תודה לעונים.

[ומכל מקום אפשר לראות מהיכן הבן לקח את ה"כישרון הפלפולי" שלו...]

קודם כל, לא אסון אם ילד עונה תשובה לא הכי מדוייקת.. כך הוא גם לומד לאיטו מה זה תשובה על הענין. מה שאת יכולה לעשות, זה "להסביר לו" את כוונתו.

למשל: "למה זה רחוק" (שאלה כזו אגב, את לא יכולה לשאול אותו. יישמת מופרז את הכלל שהציעו.. אפשר לשאול שאלות שיש סיכוי שיוכל לענות. "למה זה רחוק", אין סיכוי..) - ענה, "כי זה מסוכן". "אתה מתכוין שאם נוסעים רחוק לבד זה יכול להיות מסוכן אם לא מכירים את הדרך - נכון. והירח הוא באמת רחוק. הוא לא מסוכן - סתם רחוק"..

ההקשרים ההגיוניים שלו לא מפותחים. אז כשהוא לא יכול לענות על שאלה כזו, הוא עושה את הקישור שידוע לו ל"רחוק" - מסוכן. כנראה שמע משהו כזה.

אותו דבר מה שאמר על הדם. את מצפה שהוא יענה על השאלה באופן הגיוני, ו"מתפלאת": נכון שיש קשר בין דם למסוכן, אבל ללכת לאיבוד זה לא קשור..  אבל הילד, שלא קיבל תשובה למה מסוכן ללכת רחוק - ענה מה שזכר ש"מסוכן". מבחינתו אין בעיה "לקרב את הרחוקים", יש לו "אמונת חכמים".. אמרו פעם שדם זה  מסוכן, אמא מסכימה שללכת רחוק מסוכן - אז כנראה יכול לרדת דם.. לא כ"כ חשוב לו באמת המציאות. העיקר "יש תשובה". פחות חשוב כמה מבין בדיוק...

אז מה שאת יכולה לעשות: א. להסביר לו מה הוא מתכוין. אבל לכתחילה לא לשאול אותו על מה שאים סיכוי שידע. אלא אם כן שאל כ"כ הזוי, שזו הדרך היחידה "להיפטר". ואז, תשמעי בחיוך. לא קרה כלום..

והדרך הנוספת היא, פשוט לענות - כמו שהוזכר לעיל - בפירוט מראש. סיפור דברים מעבר למה ששאל.

כשהוא שאל למה על התשובה של "זה רחוק" הוא לא התכוון לברר את הסיבה, רק שהוא לא ידע לבטא את אכזבתו.

כמו כשאמא לא מרשה משהו וילד שואל "למה?" ממש לא תמיד צריך "לתרץ" לו את הסיבה.

מה דעתך על כיוון שיחה כזה:

הבן: אני רוצה ללכת לשם..

אמא: חחחח זה רחוק מתוק שלי.. 

הבן: למה?

אמא: אתה רוצה ללכת לשם?

הבן: כן. (הרי כבר אמר שרוצה ללכת לשם...)

אמא: אבל זה רחוק?

הבן: כן.

(אם הילד בשל: אמא: אתה מאוכזב? (או עצוב אם הילד לא מספיק מבחין ברש המדוייק)

הבן: כן.)

אמא: אפשר לגעת בירח?

הבן: לא.

אמא: אפשר לגעת בכוכבים?

הבן: לא.

אמא: למה? 

הבן" למה?

אמא: כי זה רחוק.

אמא: במה עוד אי אפשר לגעת?

הבן: במה?

אמא: בעננים אפשר לגעת? תנסה.. במה עוד אי אפשר? (להמשיך לתת דוגמאות שיותר קל לן לקלוט כמו מנורה ברחוב, עץ גבוה וכד', באיזשהו שלב הוא יקלוט את הרעיון ויתן דוגמאות משלו גם אם לא הכי קשורות...)

אמא: למה אי אפשר? כי זה רחוק.

אמא: במה כן אפשר לגעת?

הבן: במה?

אמא: (כמה דוגמאות...) במה עוד אפשר לגעת? 

הבן: בגדר.

למה אפשר לגעת? כי זה קרוב.

אמא: בוא נראה מי ראשון נוגע בגדר...

ככה ממשיכים את המשחק עם כמה דוגמאות...

הרווחת ללמד אותו עוד מושג מופשט של "קרוב" ו"רחוק".

ניתבת את השיחה ממקום "מנדנד" למקום תורם.

הרווחת פעילות ותעסוקה.

פירטת לי ברור תודה!

אהבתי את הרעיון. 

יש לי בן שאוהב את הסגנון שכתבת ואוהב מאוד ללמוד. 

ובאמת זו הזדמנות ללמד אותו קרוב ורחוק..

תודה!

בין זה שהירח גבוה למושג "מסוכן" -

כי מן הסתם כשהילד טיפס פעם למקום גבוה אמרו לו שזה מסוכן,

אז נשמע שהוא עשה בראש את הקישור בין שני הדברים.

לפעמים צריך לנסות לרדת לסוף דעתם... הגיון של ילדים קטנים זה דבר חמוד

כמעט הכל אפשר להסביר במילים שהם מבינים,

בוודאי שלא הכל הם באמת מבינים אבל (לפעמים) עצם העניין שהוא קיבל מאמא תשובה מפורטת - מניח את דעתו.

אהבתי מאוד ההצעות כאן לפתח את השאלה לשיחה שבה הוא צריך גם לחשוב, וגם לענות על שאלות איתך

כך על הדרך את גם מרוויחה שהוא לומד איך לנהל שיחה של גדולים.....

בת 7.5, עם סיפור דומה...

(ואחותי, שמצצה אצבע מלידה, נגמלה רק בגיל 10 בערך, מכוח רצון עצמי...)

וסבלנות. והרבה תעסוקה. כמובן חום ונעימות.

ואפשר גם לומר, ממש כבדרך אגב, שבהיוץ שלפעמים זה יכול לגרום אח"כ לצורך ליישר שיניים - אז כדאי כשלא באמת צריכים, להשתדל לא למצוץ.

בגלל זה הצעתי ש"בשכל", רק כבדרך אגב. אחרת זה עלול לגרום להיתפס יותר במה שחוששים ש"ייגזל"..

ובמציאות - סבלנות..

אבל אני נפטרתי מזה רק כשהתחלתי את הטיפולים ליישור שיניים (גיל 13) 

 בשבילי זה היה תסכול ממש גדול ופאדיחה רצינית (זה לא שהייתי עם אצבע במקומות ציבוריים אבל בלילה זה בא עם השינה) וכל הזמן חפרו לי שזה לא יפה ושיניים עקומות וזה רק עצבן ולא השיג את מטרתו וזה פשוט עבר לבד, מעצמו....

כנראה זה סוג של שלב התפתחותי...שאין יותר מידי מה לעשות איתו (בניגוד למוצץ או נשנש כזה שאפשר לעשות טקס פרידה והשלכה לפח..)

שיהיה בהצלחה ומהר בכל מקרה!

אבל איזו דרך יעילה יש כדי להפסיק?

מציצת אצבע זה נחמה ואפילו משהו שנותן ביטחון לילד.

צריך מאוד להיזהר שזה לא יהפוך למאבק או שיבוא עם הפחדות, אלא בעיקר לעודד ולהסביר.

בסופו של דבר זה חייב לבוא מהילד עצמו, תנסי להיות איתן בתהליך ולא נגדן.

ובעיקר - הרבה סבלנות..

תזכרי שזה משהו שלהן ולא בעיה שלך.