שתי חוברות יסודיות מאת מו"ר הרב שמואל טל שליט"א.
חוברת חנוך לנער - שיעורים ביסודות החינוך - מומלץ מאוד.
חוברת הכנה לפגישות - חוברת חשובה ויסודית, שעושה סדר בראש.
אני אישית יכול להעיד שתוכן החוברת (עוד כשהייתה בפורמט של סיכומי שיעורים, שנים לפני שיצאה כחוברת) סייע לי מאוד בכל התקופה הקשה ומלאת ההתלבטויות של הפגישות.
הפיצו לכל חבריכם!
המעוניינים במהדורה המודפסת יכולים לקנותה במשרדי הישיבה, או ליצור קשר עם רם 054-4215095
אתמול, הבן שלנו רצה שנקנה לו משחק! ואין צדק על זה.
אבל בגלל שהוא בקש כ"כ יפה זה קנה אותי. חששתי לומר לבעלי שאני קונה לילד משחק כי אני יודעת שאנחנו מתוקצבים כספית
ולא יכולה להוציא סתם כסף. ובעלי אחד ששומר על הכסף טוב מאוד לצרכים חיוניים יותר.
אז אני והילד התארגנו ליציאה ובעלי ראה שאני לוקחת לו כסף מהארנק.
אז הוא שואל בשביל מה?
אז עניתי לו- לקנות משחק לילד. וכמובן, ענה בשלילה. ואני יודעת שבעלי צריך את הכסף הזה.. מה שזה אומר, שאם זה לא הכסף של בעלי אני מוציאה מהאשראי אבל שוב, אנחנו מתוקצבים לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות מותרות.
הילד קלט את דברי אביו שענה לשלילה ובכה צרחות עד כדי כך שזה הביא אותי לשבת על הכיסא עם כאבי ראש וחולשה.
בעלי היה חזק ל10 דקות לפחות..
הילד נרגע, אמר לו (לאביו) כמה מילים ושוב, זה קנה את בעלי.. ובאמת, בעלי מתחיל להתארגן ולצאת איתו בכדי לקנות לו משחק...
הייתי בשוק!
שאלתי את בעלי: "אתה אמרת שאתה צריך את הכסף הזה.." אמר לי, כן, צריך.. אבל מה אני יעשה לא יכול לעמוד בפניו..
הילד רואה שאנחנו לא ממש בכיוון של יציאה.. כי ממש שוחחנו בינינו איך לצאת מזה..
ושוב צרחות מצד הילד..
בעלי ואני מסתכלים אחד על השני ויודעים שאין באפשרותנו לקנות לו.. וגם אם היה כסף, על מה ומה מגיע לו?! כן הוא ילד טוב
אבל צריך סיבה בשביל לקבל מתנה/הפתעה.
טוב, בקיצור.. הותשו כוחותינו בעלי ואני חיזקנו אחד את השני והצלחנו לשכנע אותו שבפעם אחרת שיהיה מגיע לו נקנה לו ב"נ. לא ממש שכנע.. אבל פשוט לא התיחסנו אליו בעלי שם איזה סרט במחשב וזה מה שהסיח את דעתו.
אבל, מלכתחילה אנחנו לא רוצים להגיע לרגעים האלה שהוא שובר אותנו..
אנחנו אוהבים את הילדים רוצים לפנק אותו אבל עניין עקרוני זה לא שייך לקנות כל הזמן מתנות. כי זה הרגל לא בריא.
והשאלה היא, נמצאת בשורת נושא למעלה.
תודה מראש!
שזה כבר שובר את הגבולות.
אולי כדאי לקבוע "כללים" (גם לילד, גם לכם) מתי קונים לילד משחק. אפשר כפרס על התנהגות טובה, או בהזדמנויות מיוחדות, ואפשר גם סתם להגיד לילד: "אתה כזה חמוד ומתוק, והיום נקנה לך משחק." העיקר שאתם תחליטו מתי קונים, בלי שהילד יצטרך לבקש.
ודרך אגב - משחק לא חייב להיות בשווי של עשרות שקלים. יש חנויות כמו "הכול בשקל", ואפשר למצוא שם דברים חמודים שמספקים את הילדים, במחירים זולים מאוד... [לי אישית יש בבית ארגז עם משחקים כאלה שאני קונה בעצמי בהזדמנויות שונות, וכיש הזדמנות ש"מגיע" לאחד הילדים לקבל 'פרס' - אז אני מוציאה משם...]
אפשר להמעיט אותם- ע"י הצבת גבולות קבועים וברורים
ואפשר להתכונן ולדעת מראש איך מתנהלים שרגעים כאלה- ואז לא נשברים.
הענין הזה, של בדיקת הגבולות לא נפסק בגיל 4 או 5, הוא ממשיך עוד הרבה שנים, גם בגיל ההתבגרות.
אז עכשיו זה על משחק ועוד שנתיים זה על משהו שקשור לגן או לבית הספר וכו' וכו'.
נראה לי שקודם כל הכי חשוב זה להפנים שגבולות זה חיוני וטוב לילד. ואתם בתור ההורים הבוגרים יודעים שטוב לו יותר עכשיו לקבל את הצבת הגבול מאשר לצרוח ולקבל את המשחק.
אם מבינים שכשאתם מציבים גבול ועומדים עליו בעקביות זה טוב לילד, אז הוא לא יצליח לעשות לכם כאלה נקיפות מצפון... כי מבפנים תהיו חזקים ותאמינו שמה שאתם עושים זה טוב למרות שהוא צורח ועושה הצגות.
גבולות ברורים נותנים לילד תחושה של בטחון- הוא יודע שההורים לא יתנו לו "להתפרק" והוא מבין שההורים הם חזקים- גב חזק ובטוח ולא "משענת קנה רצוץ" שלא כדאי לסמוך עליה..
באופן כללי- אם ילד יודע שהצרחות שלו והבכי שלו לא משפיעים על ההחלטה לש אבא ואמא- אז ממילא הוא לא ינסה הרבה להשתמש בכלי הזה. ולהפך- אם הוא רואה שזה או משהו אחר "עובד" הוא ישתמש בזה יותר ויותר כדי להשיג מה שהוא רוצה.
זה כבר לא כ"כ הוגן להתחרט, לדעתי
אם מחליטים שלא אז מראש אומרים לא, הזיגזוג הזה לא טוב לילד
ואפשר בהחלט לקנות מתנות בלי סיבה, זה גם לא ממש "מתנה",
משחקים זה צורך בסיסי בשביל ילד (כמובן תלוי כמה יש לו כבר ובאיזה תדירות קונים,
וגם לא צריך לקנות יקר)
לא ידעתי שיצרנו לו בילבול.
זה היה מעניין לדעת. וניקח זאת לתשומת ליבנו.
תודה! 
אדע בפעם אחרת להתנהג אחרת לפי תגובתכם..
שלפחות טוב שבסוף "חיזקתם אחד את השני".
זה הכי חיובי בכל הסיפור...
סכמו ביניכם מדיניות "להבא". תשתדלי לא להגיע למצב שאת "חוששת להגיד לבעלך" - מחנכים ביחד.
שניכם טובים, שבכי הילד משפיע עליכם. יש לכם לב. אבל צריך בצורה קצת אחרת: קודם תפסיק לצרוח, כי בצרחות לא מקבלים כלום; אחרת כל הזמן יהיה צרחות. אנחנו מדברים... תסביר מה אתה רוצה, ותקבל מה שאבא ואמא יחליטו.
בשביל לקבל מתנה/ משחק, לא צריך "סיבה". אלא צריך לראות האם באמת שייך באותו זמן. האם הבקשות מוגזמות/תדירות מידי. האם יש אפשרות באותו זמן.
הדבר הטוב כדי "לשמור על גבולות" גם כשילדים "רוצים", זה לדבר. אפשר לשמוע מה הוא רוצה, לשאול למה, "להזדהות" איתו, להבין אותו - ואז להחליט, האם מתאים לכעת או לא.
אם כן - מה טוב.
אם לא - להסביר לילד בקצרה. למשל: קנינו לפני זמן קצר... אז בהזדמנות הבאה שקונים מתנה, נקנה את זה. או: בסדר, עוד מעט יום הולדת - נקנה ליום ההולדת. או: זה ממש יקר, אז נשמור להזדמנות שקונים מתנה יקרה. אתה רוצה בינתיים שנקנה.... וכד'.
א. סוליה גמישה ברמה כזו שאפשר ממש לקפל אותה בקלות
ב. נעל או סנדל שמחזיקים היטב את הרגל ולא נותנים לה "להתגלש" בפנים לצדדים
ג. סוליה פנימית רכה
ואגב, ממש לא צריכים לשלם על הקריטריונים האלה הון. אפשר לקנות נעליים כאלה גם ב30 ש"ח...
איפה יש כאלו חנויות?
גם פ"ת/כפר סבא יעזור!
גיסתי קנתה שם נעליים של פישר פרייס
בפ"ת יש דאון טאון , ויש גם באזר ..
בגדים מפונפנים , שנראים מחו"ל במחירים סבירים . חפשי בגוגל party . פעם הם היו בזול ,היום פחות. שמלת שבת למשל תעלה שם 50 שקלים. ובגדים לתינוקות בין 10 ל 50 . וב H &M קניתי לילדה שלי שמלות טריקו טובות. אם מביאים שקית עם בגדים משומשים מקבלים 20 שקלים הנחה על קניה מעל 150 שקלים - א ב ל - שימי לב , זה לא כולל מבצעים , שזה קצת מעצבן.
אני מזמינה הרבה באינטרנט כי גם לא תמיד יש לי כוח להסתובב,
יש את אתר נקסט וגם לקסטרו יש אתר שהזמנתי משם כמה דברים יפים לקטנים
(ויש שם עכשיו גם הנחה עם קוד קופון שיש באתר מאמא גורו).
זה יוצא ממש זול ולא צריך להתחיל להסתובב בחנויות..
יש שם טייצים גם לילדות גדולות ושפע של חולצות טריקו, שמלות וחצאיות
רבי עקיבא פינת הרב שך.
משני צידי הכביש באזר ענק עם דברים מדהימים.
שיא הזול? - לא בטוח, אבל עדיין זול.
שלום לכולם לפני מספר שנים חזרתי בתשובה לפני כן הייתי מסורתי ככה ככה.
אט אט הכרתי את החילוקים באוכלוסיה הדתית החרדית ואכשהו פילסתי
לעצמי דרך בין הציונות הדתית לחרדיות כללית.
עד כאן הכל בסדר .
אך לצערי הרב הנני רואה המון חברים סביבי שהיו דתיים לאומיים והתחרדו
הדבר גורם לי צער כיוון שיש המון מה לקבל מהציבור הדת"ל ואנני מבין
מדוע עשרות ומאות אנשים מתחרדים, אך הדבר הכי מציק לי שדווקא
הם שאמורים להתחבר לציבור שממנו הם באו, דווקא הם הכי קיצוניים יותר מהחרדים עצמם.
אולי כדי לתת את הדעת ולנסות להבין מה חסר על מנת לתת מענה הולם לפורשים או לפחות שלא יתנכרו למקום שבאו ממנו
כשנשאל למה הלך להיות חרדי ולא דת"ל: "כי את הדתיים ראיתי בהופעות שלי".
למה מי שגדל בציבור מסוים אמור להתחבר אליו? מה, השתייכות קהילתית זה גנטי?
זה נקרא לבחור בדרך חיים אחרת ממה שההורים שלי חיים.
בנינו בן 3 וחצי מאז ומתמיד היה אוהב לפרק כל דבר. וכל שכן גם לשבור!
כשהיה בגילאי השנתיים ושבר משחקים הבנו שהוא ילד קטן שפשוט לא מבין שצריך לשמור את צעצועיו..
וגם, כשהיינו מסברים לו אסור לשבור, הוא היה שובר מול עניינו.
כיום, שהוא גדל, הוא אומר לנו: "אני אוהב לשבור" "אני רוצה לשבור"
וכל פעם הוא רוצה שנקנה לו צעצוע חדש כגון: אופנוע, משאיות למיניהם, טרקטרונים, וטרקטורים שונים.
גבול הסכומים שקנינו בעבר הוא עד 20 ש"ח. כשראינו שתוך חצי שעה- שעה הצעצוע מפורק ירדנו במחירי הצעצועים ל 10 ש"ח..
ובסוף הגענו למסקנה שרק צעצועים של 1 או 2 ש"ח זה מה שמגיע לו.
והצעצוע נשבר לרסיסים תוך שבוע. לפחות אלו מחזיקים מעמד. (שבוע!!!)
טוב, נשארנו על 1-2 ש"ח של משחקים מסוג זה. לתקופה.
לאחרונה הילד מתחיל לדרוש את שלו. צעצועים במחיר כזה לא מספקים אותו. אלא רק צעצועים מ 60 ש"ח ומעלה. (שיקפוץ!)
כולנו, בעלי, אני והוריי מיואשים לקנות לו בכלל משחקים. כי כל משחק הוא שובר.
ומבקש מאיתנו שנקנה לו. ואנחנו מסרבים לו. והסברנו לו שהוא שובר. והוא אומר לנו: "היום תיקנו לי, ואני לא שובר" ניסינו אותו. אבל, לא צפינו שבאמת ישמור.
איך מתנהגים עם ילד מסוג זה?
מה עונים לו, כששואל: "אני רוצה משחק יש לך כסף אני רוצה, ואני לא אשבור?!"
אולי זה משהו שמצריך טיפול יותר עמוק.
את אומרת שזה נמשך כבר שנה חשבתם על ריפוי בעיסוק,
אולי יש לו משהו שקשור לוויסות חושי?
שווה להתייעץ עם רופא או עם מרפאה בעיסוק
בנוסף-
יש ילדים שזה טבעם.
לנו יש אחד מהילדים שהוא חי את זה, מתוך סקרנות.
הוא אוהב לזרוק ולראות איך הכל נפתח ומה מתחבא בפנים וכמה רעש זה עושה וכו'... זה תענוג בשבילם.
מציעה לך לעשות לו פינה מסודרת אפילו בחצר הבית ולתת לו לשם כל פעם "גורטאות" אחרות לפרק.
מחשב ישן, טלפונים, מדפסות ישנות וכו'.. זה יכול לענג אותו מאד ולפתח לו את המחשבה מאד! ושם תרשי לו לזרוק ולשבור כאות נפשו.
משחקים עדינים הייתי מוציאה בהאיזור שלו, ומכניסה לשימוש משחקים יציבים יותר מעץ וכד'.
את הפאזלים תשמרי לזמן שאת יושבת איתו אחד על אחד.
ואם הוא אומר שהוא רוצה משחק, תני לו משחקים ממה שקיים- מכונה /מכשיר ישן ותאמיני לי שהוא יכול להיות מאושר לא פחות.
כדור
פאזלים, משחקי קופסא
משחקי הרכבה
בימבה
משחקים מעץ
דפים וצבעים
בובות- יש בנים שאוהבים
פטריות,משושים,חרוזים וכד'
קפלה
הבן בגיל 3 וחצי זורק חפצים בבית לכל עבר.
תופעה זו ממשוכת למעלה משנה.
הסברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. לא לזרוק חפצים בבית.
יש לילד המון תעסוקות ואני יושבת אתו על כך, כדי שלא יגיע לשעמום וזריקת חפצים בבית.
אך, לצערי יש ימים שהוא אינו מעוניין לעשות דבר פשוט בא לו להשתעמם ולזרוק ממש כמו שזורקים כדור. הוא זורק משחקי הרכבה, פזלים, בקבוקי שתייה מפלסטיק, נעלים, וכל דבר שניתן. וגם את הכדור!
אם ניתן לצאת מהבית אני יוצאת כדי לשחרר אותו. אבל יש ימים שאיני יכולה לצאת מצד זה שאני חייבת להספיק את סידורי הבית.
כי הבן שלי שנה וחצי איתי כל היום וההספקה שלי היא מעטה.
איך מדברים עם בני הגדול שלא יזרוק חפצים?
מה הסיבה לזריקת חפצים? ולא רק בבית אלא גם בגינה. (זורק חולות)...
קשה לי. אני עייפה מאוד. בעלי עובד עד 8 בערב כל השבוע.
פעם אחת בשבוע הוא חוזר מוקדם ומטפל בבנים ואני יוצאת להתאוורר.
חשוב לי שבני הגדול לא ייצא לתרבות רעה ולא יודעת איך לגשת אליו. הוא מאוד אוהב אותי כי הוא אומר לי את זה כל פעם.
והוא שמח שאני אתו צמודה. אבל זה לא מאפשר לי כי אני מטפלת גם בקטן וגם בעיניי הבית. ובגלל זה אני רואה אותו מגיע למה שהוא מגיע.
אשמח לקבל עצות, תובנות, ולמי שיש ניסיון עם ילד מסוג זה שאני מתארת כאן בשרשוריי אשמח לשיחות על כך.
אני מוכנה להשקיע בילדיי עכשיו, כדי שאקצור את הפירות אח"כ.
בתודה מראש.
א. המשפט "חשוב לי שבני הגדול לא יצא לתרבות רעה". מחילה, אבל נראה לי שלקשר בין התנהגות נורמלית (בגדול) של ילד בן 3 וחצי לבין תרבות רעה זה קצת מרחיק לכת...
אני לא יודעת אם יש לי עיצה פרקטית, כי אין לי בנים... אבל בכל מקרה נראה לי שההסתכלות הבסיסית צריכה להיות שהוא בסך הכל ילדון קטן.
יכול להיות שבכל זאת משעמם לו קצת,
יכול להיות שאת צריכה לוותר על חלק מעניני הבית כדי לצאת איתו למקום שבו הוא יוכל להשתולל כראוי לילד בגילו- לקפוץ, לרוץ, לצעוק, לנסוע באופניים, להתגלגל וכד'
יכול להיות שכדאי להזמין חבר או שניים מדי פעם
ובטח את יכולה לחשוב על עד דברים ש"ישחררו" אותו.
ב. מה שאכתוב עכשיו זה בגדר הצעה- כי אני לא מכירה אותך ואת ההתנהלות שלך מולו. ממה שכתבת ש"הסברים" לא עוזרים נשמע לי (אולי) שזה קצת ענין של העמדת גבולות. בגיל הזה, וגם בגילאים צעירים יותר, לא מספיק ש"נסביר" לילדים. לפעמים עודף הסברים מעיק עליהם ובכלל לא משיג את מטרתו. לרוב עדיף להציב את הגבול בצורת מעשה חד משמעי, ולמעשה להוסיף אמירה חד משמעית ואולי אח"כ הסבר.
נניח: הילדון זורק נעליים. את: " אנחנו לא זורקים נעליים בבית! אם תזרוק שוב אני אשים אותך ב..."( אני שמה במיטה, יש כאלה שלא אוהבות לשים במיטה. אבל הרחקה פיזית צריך- גם אם זה להושיב על הספה ולא לאפשר את המשך המשחק).
הילדון (בבדיקה מוצהרת של "האם אמא מתכוונת ברצינות") שוב זורק נעליים או משהו אחר.
את: בלי הסברים ארוכים, מרימה אותו ומניחה אותו במקום שהתחייבת אליו, תוך כדי אמירת "לא זורקים נעליים. מי שזורק נעליים לא יכול להמשיך לשחק". לא בכעס, אלא בנחת ובעקביות- גם אם תצטרכי לעשות את זה 5 פעמים, הוא יבין את זה הרבה יותר טוב מאשר אלף הסברים.
אפשר, אחרי שהוא חוזר אלייך ואכן לא זורק נעליים- להוסיף משפט על למה לא זורקים נעליים (כי הנעל עלולה לפגוע במשהו ולשבור), או כל הסבר קצר וקולע אחר. אבל לא להכביד בהסבר ארוך.
בהצלחה!
הגדולה שלי היתה זורקת ועכשו גם האמצעי התחיל לזרוק,גם חול,בסוף עבר לה,רק צריך לשמור שלא יפגעו במישהו.
והקטן כל היום איתי.
הגדול, אוהב פעילות מתמדת. ללא הפסקה.
כמו שמשיח עכשיו כתבה שהיא תצא לגינה למרות שהבית שלה נשאר מבולגן.
ככה גמני בסופו של דבר צריכה לעשות.
כי רק ככה הוא יישאר רגוע.
גם כשאני מציעה לו כדור הוא יבחר לזרוק דברים אחרים.
מענין למה הם עושים את זה?על איזה צורך התפתחותי זה עונה?סתם סקרנות
כשהייתי קטנה ושיחקתי עם אחי הקטן הוא זרק לי מכונית די גדולה לראש והיה צריך לתפור
אני לא יודע אם הנושא עלה כאן כבר או לא...
לאחרונה אני שם לב שבננו בן ה14 (יש לו אחות גדולה ושני אחיות ואח צעירים יותר) מתנהג בצורה קצת מוזרה, וסגורה, בהתחלה חשבתי שזה הדברים הרגילים של גיל ההתבגרות.
אבל אז יום אחד כשהוא לא שם לב הסתכתי על מה הוא הסתכל בעיתון ושמתי לב שהוא התמקד בתמונה של גבר חצי ערום בפרסומת.
אני הזדעזעתי ואז הוא שם לב שאני בחדר והוא החביא את התמונה (בצורה די מתוחכמת) שם התחלתי לחשוד, ואז הלכתי לבדוק באילו אתרים הוא גולש (המחשב אצלנו בבית נמצא בחדר מרכזי , אבל לא בסלון) וראיתי שהוא כנראה מחק את האתרים שהוא ביקר בהם כי היו הפרשים של שעות.
חוץ מפעם אחת שהוא שכח למחוק, וגם שם הוא הסתכל על גברים. היד שלי רעדה.
אני חושב שהבן שלי...
מה עושים?
אני הכנסתי תינוק בן 4 חודשים לתינוקיה.
כל יום בכיתי... אבל לא היתה לי ברירה.
למזלי המטפלת היתה אשה מקסימה שסמכתי עליה.
הם פורחים שם.
היה לי מאד קשה בהתחלה, אבל אני יודעת שטוב להם.
מחפשת רעיונות לעזור לילדים שלי לנצל את זמנם אחר הצהריים - מסיימים שיעורים ואז? אוהבים מאוד מחשב וכד'... וממש מתקשים למצוא לעצמם תעסוקה שתעניין אותם ללא המחשב. אובדת עצות מול המאבק בטכנולוגיה...
יש משחקי הרכבה ממוגנטים וכל מיני דברים מהסגנון שילדים בגיל הזה יכולים לעשות איתם דברים מדהימים.
יצירות- לא חייבות להיות מאוד יקרות. מספיק שיהיה מגוון של סוגי צבעים בבית (גואש, מים, טושים,פנדה וכד'), ועוד חומרים בסיסיים כמו פלסטלינה, בריסטולים, וכד' כדי שיהיה אפשר לעשות הרבה דברים יפים. (אבל זה בעיקר לבנות. נראה לי בנים פחות בענין יצירות)
ועכשיו- קיץ. אפשר לשחק המון בחוץ עם חברים ואחד עם השני. הכי כיף!
הבן שלי ממש נהנה לפתוח את ארון היצירות שלנו, ולבחור איזו "יצירה" להכין מהחומרים השונים.
וגם רוב הבנים שהיו בחוג שעשיתי פעם נהנו מהיצירות.
אני זוכרת את אחים שלי יושבים ומשחקים שעות
אמנם הגדולים שלי בני 6 ולא 11 אז לא יודעת מה מתאים לגיל אבל כמה רעיונות בכל זאת:
ספרים- להחליף בספריה ואז יש מגוון- אם הם אוהבים לקרא.
חברים- להזמין או ללכת.
בישול/ אפיה בימים שיש לך יכולת וזמן .
ובכללי משחקי חברה זה אצלינו כייף גדול , במיוחד אם אני או בעלי מצטרפים( בעיקר קורא בשבתות..) : פרה עוורת, דג מלוח, מחבואים, חיי שרה וכו'... תלוי כמה מקום יש לכם בבית.
יצירות : כבר כתבו לך.
ואם הם בקטע יש משחקי חשיבה ואתגר מעודנים יותר - קלפים/ סט/ משחקי קופסא שמתאימים לגדולים ומאתגרים
האם הם אוהבים לקרוא?
ספרים יוכלו לכבוש אותם ולמלא את זמנם.
כמו כן, אני קונה לבני הבכור (6) משחקים המאמצים את המחשבה והשכל.
כגון עמי חכמי, משחקי קופסא של פוקסמיינד וכד'
זה מעסיק אותו שעות.
אני מאד מזדהה איתך.
יש טיפוסים שהחיים שלהם זה רק הילדים שלהם. כמו חמותי.
ההנאה הכי גדולה שלה זה להיות עם הילדים. היא לעולם לא תיסע לבד, ולא צריכה הנאות לעצמה.
אני הפוכה ממנה. אמנם אמא אוהבת שהילדים הכי יקרים לה,
אך עם כל זאת, צריכה את השחרור והכיף שלי.
אני מרבה לקטר: נהניתי שהילדים נהנו, אך *אני* לא נהניתי...
ולכן אני דואגת לעצמי להנאות וחוויות עצמיות.
פעם בכמה זמן משאירה את הילדים עם בייביסיטר/הורים ונוסעת עם בעלי כמו זוג צעיר,
יוצאת עם חברות לבד, וכד'.
ברגע שתתני דלק לעצמך ותמצאי את האיזון הזה
תוכלי לחוש הנאה שלמה בכל המצבים.
להנות ממנה בלעדיהם, כשהם ישנים או במסגרות או עם בייביסיטר או אצל סבא וסבתא, לצאת לבד עם בעלך או עם חברות.
ב. לתכנן פעילות שאכן תתאים לכם כמשפחה ולא תעיק. לא קל ללכת למסעדה איתם, כדוגמה, משעמם להם, רעבים כבר... או להזמין מראש ולמנוע את ההמתנה.
ג. להשלים עם זה שאלו החיים, וזוהי אחריותנו כהורים, הם גם גדלים עם הזמן ופחות זקוקים לטיפול ויותר עצמאיים.
בשלב הזה, כששני הילדים קטנים ומאוד תלויים בך, נאזרים בהרבה סבלנות. כן, זה קשה שצריך לטפל בהם לעיתים קרובות ולעשות עבורם הרבה דברים. זה קשה ומייגע לפעמים.
ועם זאת, תוך שנתיים הם כבר יהיו יותר עצמאיים, ותוך עוד שנתיים- עוד יותר... כל הטרחה וההתעסקות הרבה בצרכים הפיזיים לא נמשכת עד אין-סוף; הילדים גדלים ונעשים פחות תלויים בך ויותר מסוגלים לעשות בעצמם.
ויותר מזה- כשהילדים מתחילים לדבר ויש להם אמירות מקסימות ומתוקות, זה באמת מרומם ונותן כח וחשק להשקיע בשבילם עוד ועוד.
אז מצד אחד, הורות גורמת לפחות גמישות ויותר טרחה מהרבה בחינות.
ומצד שני, זו העבודה המתגמלת ביותר (לפעמים מרגישים את זה רק בטווח הרחוק).
וכמו שהזכירו כאן- לעשות גם דברים עבור עצמך, שיעשו לך טוב וישמחו אותך.
ילדה ש"שואלת את נפשה למות" בתור בריחה מקשיים -
מה דעתכם? איך להגיב?
מדובר על בתי הבכורה בת השבע, שלאחרונה כשקשה לה במשהו או כשיש לה "צרות", היא בוכה ואומרת שהיא רוצה למות...
אני מנסה, כמובן, לפתור איתה כמה שאפשר את הבעיה הספציפית - אך איך אני צריכה להתייחס לאמירה הזו שלה? להתעלם? לומר בזעזוע: "חס וחלילה!"? לשאול למה היא מעדיפה למות במקום לחיות? לדבר איתה על המשמעות של מוות? לדבר איתה על התמודדות נכונה עם קשיים? (ואם זו התשובה - אז איך לעשות את זה?)
היא לא מבינה על מה היא מדברת - ולכן ברור שלא שייך לפתוח איתה דיון "למה".. "לדבר איתה על המשמעות".. אל תעירו ואל תעוררו. היא אומרת, בשפתה, "אני רוצה לברוח מזה". גם בעצם מבקשת עזרה איך להתמודד עם מה שקשה לה.
אפשר להגיד - לא "בזעזוע" אלא בחיוך וחיבוק, "חס ושלום"... ולשאול: מה מפריע לך... לדבר איתה.
וואכן, זו הזדמנות להסביר - לא בהתייחסות ישירה לדבריה או בציטוטם - שאם משהו קשה לנו, לא צריך לברוח מזה. לא להתייאש בשום אופן. ה' עוזר, ואפשר להתפלל, וגם אפשר לדבר עם אבא/אמא, ונחשוב ביחד איך לפתור מה שקשה. ועם הזמן, כבר יש יותר נסיון ויודעים יותר לפתור לבד.
והכי חשוב, באמת לשוחח. לשמוע ממנה מה קורה, לעזור, לבדוק איך היא מרגישה במקום שהיא לומדת בו, מה קורה עם החברות. ליייעץ ולסייע ולעקוב - וגם לשמח בכל מיני דברים. שבכללי, תהיה שמחה ומרוצה.
כנראה שהכיוון הוא באמת שיחה על רגשותיה...
לספר על המתנה הנפלאה שקיבלנו מה' - החיים, ועל הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". ושמוצא כזה, חלילה, בשום מצב לא יכול לבוא בחשבון.
ולהסביר שגם אם דברים נראים כרגע איום ונורא - כשהיא תגדל, ותסתכל אחורה על הקשיים, הם יראו לה קטנים ורחוקים. וחוץ מזה היא לא צריכה להתמודד עם זה לבד - אתם כאן כדי לעזור לה.
יתכן שזה הסבר שבאופן כללי מתאים לגיל מבוגר יותר, אבל בזמנים של מצוקה גדולה דיבור כזה הוא הכרחי.
אני בשלב מסוים בתור ילדה הייתי אומרת לה' כל לילה בקריאת שמע שאני רוצה למות הלילה..
נשמע מזעזע אבל כך חשבתי כילדה
אכן מחוסר כוח ותקווה להתמודד עם קשיים.
קודם כל, זה יפה שהיא משתפת אותך.
אכן חשוב להגביר בה את המחשבות שהעולם הוא מקום טוב, ובעיקר - שלה יש המון סיכויים להצליח ולפרוח, בכל תחום שהוא (כמובן בראייה מושכלת והגיונית). תחושת התקווה נחשבת היום למשתנה שמנבא הרבה בריאות נפשית (אפשר לקרוא עכ המון)
שקשה לה -
לא אומרים על זה מניפולציה.
על אף שלעיתים אכן יכול להיות מצב שילד "סתם אומר" בקלילות משפט שמבהיל את הוריו או כד', ללא כל סיבה ממשית או חשיבה. ואז אפשר לחוש בכך.
אבל ההנחה היסודית, והיחס הבסיסי, בד"כ, שאין זה כך.
חוץ מזה שיש התנהלות שונה למשפחות שונות. אני דווקא חושבת שזה בריא לילדים להכיר את עניין המוות בתיווך של ההורים, ולא כמשהו מזעזע. לא יודעת אם אנחנו מדברים על זה יותר מהרגיל, אבל יודעת שאנו משתדלים לא להסתיר את הנושא מהילדים.
לא יודעת, אולי אנחנו באמת מגזימים... או שזה פשוט אופי של ילד, שלך מעולם לא היה כזה.
בס"ד
למה?
בגדול כי לכל אחד יש יצר הרע, ויצר הרע הוא מלאך המוות.
למה יש ילדים שרוצים לברוח מהבעיות, ועד הסוף? לא יודעת.
גם אני כילדה חשבתי על זה הרבה פעמים כעל פתרון נוח...
לעניות דעתי זה לא תמיד קשור למודעות לעניין המוות עצמו, או לעיסוק בו.
אצלנו בבית ב"ה הילדים לא נדרשו להתמודד עם מוות של אף אחד שהם מכירים.
מטבע הדברים זה גם לא נושא שמתעסקים בו.
במקרה שלי,(כילדה בזמנו) ושל הילד שלי לפי דעתי זה יותר עניין פנימי של הנפש,
מאשר משהו ספציפי בנסיבות החיים.
ובכל אופן כל מקרה ומצב לגופו.
לכל אחד יש את הניסיונות הפנימיים והחיצוניים עמם נדרש להתמודד ומהם להתרומם (נס להתנוסס).
יש בזה משהו, שהיא אומרת את זה כדי "להפחיד" אותי.
אבל אצלה זה נובע גם מתפיסת עולם פסימית-משהו. באופן כללי קשה לרַצות אותה ולספק אותה... הרצון למות זה פשוט 'שיא הדיכאון' שהיא מסוגלת להגיע אליו.
להציב אתגרים לא-קשים, ברוח טובה, "משימות", ולשבח על הביצוע.
שתרגיש שהיא יכולה ושמחה במה שעושה ומצליחה. הרגשה מבפנים של מרץ ועשיה והצלחה.
כבכורה היא מקבלת הרבה "משימות"... אולי אני צריכה לשים לב שאני לא מכבידה עליה מדי.
אבל כמובן, היא מקבלת גם הרבה תשבחות, וגם זכויות מתוקף היותה בכורה.
בס"ד
גם הבכור שלי היה אומר לי דברים כאלו, לפני שנתיים (היה בן 8).
היה שואל שאלות בסגנון :"אימא איך אפשר למות מהר ולא ממש כואב?"
"אימא אם משהו מצליח לטפס על עמוד חשמל ונוגע הוא ימות?"
ודברים מזעזעים באמת בסגנון.
זו הייתה תקופה קשה שלא השארתי אותו לרגע ללא השגחה מחד,
כשאני מנסה לא להראות לו שאני חרדה מאידך.
ניהלנו הרבה שיחות, ניסיתי להבין מה בדיוק קשה לו וכ',
זה לא עזר, כי היה ניכר שהדיכאון זה המצב הכללי שלו,
והוא נתלה בכל דבר שיכול להעצים את החוויה, ונמנע מכל דבר שיכול לשמח אותו.
(באותה תקופה כשכולם היו מקבלים ממתק או הפתעה הוא היה מסרב,
או אוכל ומראה שזה רק מנימוס ולא באמת עושה לו כייף..)
עם הזמן קלטתי שאצל הילד שלי מגע מאד מאד עזר,
ופשוט התחלתי ממש להקפיד לשים לב לחבק אותו בכל יום בכל בוקר,
בכל פעם שחוזר הביתה, בכללי כל פעם שעוברת לידו ליטוף,
חיבוק, נשיקה. ב"ה זה עזרה מאד.
אני לא יודעת אם זה עזר בניגוד לכל הדיבורים שלא עזרו,
או שזה פשוט עזר לכל הדיבורים שדברנו להתקבל על ליבו,
אבל ב"ה לא קרה יותר מאז אותה תקופה.
אני בטוחה שזו לא הייתה מניפולציה,
וב"ה שהוא שיתף ובחיפוש אמתי מה ייתן כוח לילד שלי בחסדי ה' הצלחתי למצוא.
להיות קשובים, לא רק למה שהילד אומר, אלא מעבר.
למה הוא זקוק, מה יכול לרומם אותו. והמון תפילה כמובן.
הצלחה רבה שתהייה!
ה"מגע" פשוט עורר אצלו את תחושת נועם החיים, ואת התחושה שהוא אהוב ורצוי.
משהו שבא "מחוץ לו" שעורר את תחושת החיים ושמחתם מבפנים.
אצלנו ב"ה המצב לא עד כדי כך, אבל תודה שכתבת, אשתדל לשים לב אליה יותר.
לא ל"משימות" בֵיתיות...
אלא דברים שהם בגדר משחק ודברים חביבים על ילדים. יצירתיים.
המגמה להחליף את הפסימיות, בתחושה טובה שבאה מבפנים אצלה ע"י כך.
(שאגב - כבר יודעת לקרוא טוב למדי, אפילו בלי ניקוד, אז אני צריכה להיזהר שהיא לא תראה את הדברים שאני כותבת כאן)
היא באמת ילדה מעניינת:
מצד אחד -
יצירתית וחכמה, אוהבת לעזור והיות "אמא קטנה", קולטת דברים בחושים דקים, אוהבת ונהנית ליצור ובעלת רעיונות מעניינים, ילדה עליזה ושמחה,
ומצד שני -
מסוגלת לנהוג בתינוקיות מוגזמת, כועסת בקלות, קשה לריצוי, לא נהנית מכל מיני דברים...
שני הצדדים האלו קיימים אצלה, כשכל פעם צד אחר "מתפרץ".
אז זו באמת "מכת בכורות"? או שאופי מעניין ולא שגרתי?
איך אפשר לחזק אצלה את הצד החיובי?
איך לתת לה מקום כשהצד ה"שלילי" מתפרץ - בלי להיבהל ולכעוס עליה?
כתבת נכון בסוף - פשוט לא להיבהל ולכעוס עליה.. לא להתפעל מידי כשקורה. אפשר להמתין קצת, ואח"כ להציע, בלי קשר, איזה משהו מענין ומשמח. לא כ"ריצוי" מיידי. אלא אם כן, היתה סיבה אמיתית לרוגזה (מישהו פגע בה או כד'). יש סיכוי שתתרגל כך להתאזן בתוך עצמה, במירוף "מוצא משמח" שמקבלת בלי קשר ישיר.
ולחזק את החיוב, ע"י השתתפות איתה בצד החיובי. שתרגיש שיותר נעים להיות שם..
כך ענ"ד - בלי להכיר אותה ספציפית.
בס"ד
לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...
(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו,
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)
זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,
אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.
בהצלחה לכולנו!!
בס"ד
לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...
(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו,
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)
זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,
אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.
בהצלחה לכולנו!!
בס"ד
לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...
(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו,
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)
זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,
אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.
בהצלחה לכולנו!!
בס"ד
כשילד (או מבוגר אגב) אומר או מרגיש שהוא רוצה למות,
זה לא אומר בדווקא שהוא באמת באמת מתכוון במלוא המשמעות.
זה אומר שככה הוא מרגיש.
כל הורה צריך להיות ערני לילד שלו,
כמובן כנה עם עצמו בכדי לדעת האם ומתי צריך עזרה בכל תחום,
אבל גם לא חייבים לרוץ לפסיכולוג אם ב"ה מצליחים להתמודד לבד.
אצלנו למשל הייתה תקופה קשה לפני שנתיים,(שנמשכה זמן מה)
ב"ה התמודדנו, וזה ב"ה לא חוזר על עצמו מאז.
עלו כאן נקודות חשובות, ואני צריכה לראות ולשים לב איך לנהוג עמה.
(וכן, יש סיכוי שהיא ירשה חלק מהאופי הזה ממני...)
אבל אל תתיחסי לזה בכעס, כי חבל עלייך ועליו.
תנסי להסתכל על זה "מלמעלה", ולהגיב בצורה עניינית ועקבית.
נניח- אם הוא מרביץ, מיד להרחיק אותו ממך, פיזית, ולהגיד בתקיפות: לא מרביצים לאמא! אם הוא ממשיך, אז להזהיר: אם תרביץ שוב אני אצטרך לשים אותך במיטה! (או במקום אחר, לא משנה)ץ ואם הוא מרביץ שוב- אז פשוט לשים אותו במיטה תוך כדי שאת אומרת לו שוב שלא מרביצים לאמא. וכל זה לא בכעס, כי אם את כועסת זה מראה לו שאת לא לגמרי בשליטה. ואם את בנחת אז הוא קולט שאת שולטת על העניינים ואת קובעת.
א. בלי קשר, לשים ילד במיטה בתור עונש זה יוצר בעיות אח"כ. אם מיטה היא עונש הוא ירגיש בעונש כל פעם שצריך ללכת לישון ולא ירצה להיכנס למיטה.
ב. אסור להעלב. הילד מרביץ רק לך כי הוא קרוב אליך, בטוח באהבתך אליו ומרגיש בטוח לעשות מעשים שלא יעז במקומות אחרים. כרגע הוא בשלב של בדיקת גבולות ובירור עצמי של היכולות שלו. יכול להיות שהוא אפילו מנסה להכעיס אותך, כמובן לא במודע, כדי לבדוק את יכולת ההשפעה שלו עליך= על העולם. (את כל עולמו.)
או שהוא כועס ורוצה שאת תרגישי בדיוק כמה הוא כועס.
ג. איך להתנהל כשזה קורה, זה משהו שאת צריכה לפתח בעצמך. איך נראה לך להגיב למצב.
אפשר להראות לו שזה כואב לך.
אפשר לתפוס לו את היד ולהגיד: אצלינו לא מרביצים. או לאמא לא מרביצים. או המשפט השגור שלי: אצלינו מדברים בפה לא בידיים.
אפשר להתרחק ממנו ולהגיד לו שעכשיו לא נעים לך להיות לידו.
ואולי תוכלי לחשוב על עוד רעיונות בזמן רגוע שבוא את כבר לא כועסת עליו.
בהצלחה
לא כל בני שנתיים מיומנים מספיק בליטוף. אצלך הוא כבר יודע ללטף? אם לא, ייתכן שזה מה שהוא מנסה... (מתחבר עם העובדה שזה רק לך).
ובמקרה כזה בטח שהוא נעלב נורא אם שולחים אותו למיטה!
אולי כדאי להראות לו "הנה, ככה עושים נעים לאמא" (להחזיק את היד שלו ולהדגים). "תודה מתוק, זה כל כך נעים לי!"
שיבין: לי זה לא נעים, אני לא רוצה להיות לידך אם אתה מרביץ. שיבין שהוא מפסיד אותך ככה.
גם מסר בשבילו, שכשמישהו מתנהג אליו בצורה לא נעימה הפתרון הכי טוב הוא להתרחק.
אבל בלי נאומים. אפשר הסבר קצרצר אם את רואה שאין לו מושג למה את הולכת. לא לטחון לו את זה, מעשים שמדברים בעד עצמם זה מסר יותר חזק.
ילדים בגיל הזה בודקים גבולות, ולא מבינים את המשמעות של המעשה
מה שאני אומרת -
(על דרך החיובי) - לאמא לא מרביצים, רק עושים "טובה".
ואז הקטן מלטף אותי בלחי ואני אותו, תו"כ שאני אומרת "אנחנו עושים רק רק טובה"
אחרי כמה (עשרות) פעמים כאלה מספיק להזכיר את המשפט "רק רק"
והילד כבר נזכר שבשלב הזה מלטפים, וגם לומד להשלים בעצמו את ההמשך...
אפשר להוסיף לרפרטואר גם חיבוקי, נשיקה וכו' כחלק מאותה סדרת משפטים -
אם יש לו צורך במגע איתך, או רוצה להראות שהוא אוהב אותך - שיהיו לו את כל הכלים לזה 
(ובהחלט אפשר לתפוס את היד שלו, להזיז אותה וכו' אם וכאשר הוא שוכח שלאמא עושים רק טובה)
ואם זה בחור שמחפש אקשן...
אפשר להרביץ לכרית, להשתולל יחד, לתת מכות לספה, לקפוץ על מזרונים
בקיצור - אקטיביות שלא פוגעת בסביבה אבל תספק לו את הצורך הפיזי הזה.
"לא מרביצים לאמא"
צא ולמד
מפני מה אמר הכתוב "לאמא"?
ללמדך שלאמא לא מרביצים
אבל לכל אדם מותר.
סליחה על הניסוח הבייניש...
מספרים על אדם שהלך לקרקס, וראה פיל גדול קשור ליתד בחבל.
התפלא האדם,- פיל גדול וחזק כזה, קשור בחבל דק כזה? הרי ברגע הוא יכול לקרוע אותו ולהשתחרר?
הסביר לו מנהל הקרקס- כשהפיל היה קטן, החבל היה חזק בשבילו. הפיל ניסה פעם ופעמיים לקרוע אותו ולא הצליח, ומאז הוא מבין שהחבל חזק ממנו ולא ממשיך לנסות.
לדעתי לא סתם ה' נותן לילדים הורים שחזקים מהם גם מהבחינה הפיזית. אין שום הגיון בזה שהילד ירביץ לך ואת לא תדעי מה לעשות... אם כבר הפוך
האמת שריציתי לכתוב גם בכובע של מנחת הורים ויועצת אבל זה לא מעשי בכתיבה בפורום. אם את רוצה אשמח לעזור באישי או לתת לך את המספר שלי באישי.
בהצלחה אמא!!!
בערך בגיל שנתיים מתחיל גיל המרד הראשון.
חוץ מזה שהוא יגיד על כל דבר לא.
הוא גם עלול להרביץ.זה לא אישי נגדך זה סיכום מקצועי בתור הורה.
התגובה לכות שלו צריכה להיות עינינית ,להגיד לו אסור להרביץ.
לתפוס לו את היד ,להכניס ללול לדקה ועוד סנקציות דומות.
אחרי כמה פעמים שנוקטים נגד תינוק סנקציה הוא מבין שלהרביץ זה לא כדאי.
לא צריך להבהל מזה זה חלק מההתפתחות הנורמלית של ילדים.
"שעשוע" בעיניו.
תופסים את הידיים בעדינות (את יותר חזקה..) ואומרים בנחת לגמרי: לא מרביצים לאמא, בוא נעשה טובה. ועושים עם היד שלו טובה לאמא. אפשר גם להמשיך: עכשיו אמא תעשה לך.. תחליף טוב.
אח"כ עוברים לאיזה משחק אחר.
אבל להתעסק איתו ולהציע משחקים לא רק כשהוא עושה כך. שלא יחשוב ש"רק כך מזמינים תשומת לב"...
אני ב"ה עובדת ב3 עבודות בתחום החינוך: מדריכה במועדונית רווחה, מורה לאומנות, ומחליפה בצהרון רב תכליתי.רציתי לדבר דווקא על העבודה השלישית. היא העבודה שהכי קשה לי... אני שוקלת לעזוב כבר הרבה זמן ולא מסוגלת. השכר בעבודה זו הוא זעום (26ש"ח)השעות לא שיגרתיות מ1 בצוהוריים עד 7 בערב הילדים הם ילדי רווחה מבתים במצב קשה והם מתנהגים בהתאם כל היום מרביצים עושים מה שבא להם מתחצפים מקללים...אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. יש ילד שאף אחד לא יכול עליו חוץ מהגננת הקבועה ובימים שהיא לא נימצאת הוא לא מגיע. השבוע היא ביקשה ממני לעלות אותו למטבח לקחת משהו והוא ברח לי.אומנם לא לבחוץ אבל בתוך מתחם הגן...ואחר כך הטבחית כעסה עלי... ירדתי למטה לגן וחטפתי גם תוחכה מהגננת שזה חוסר אחראיות...עכשיו שאני יבהיר הילד ילד ענק(לא בגיל) ואני לא יכולה לגרור או להרים אותו והוא גם נורא חזק...אני יודעת מדברי העובדת הסוציאלית שם שהיא גם אמא של ילד מהגן של הבת שלי שאף מחליפה לא החזיקה מעמד...מי שהציעה לי את העבודה הייתה השכנה שהיא אישה מדהימה ולא נעים לי להגיד לה שאני פורשת כי היא ממש התאמצה כדי לסדר לי אותה וגם בגלל העובדת בסוציאלית שהיא גם חברה. בקיצור השכר שיוצא לי מכל זה, זה 16 ש"ח לשעה...בגלל שאנו משלמים לביביסיטר, ילדים לא מרוצים כי לא רואים את אמא שחוזרים מבית הספר וירידה בלימודים דרסטית של הילדה כי אין מי שיעקב אחריה אם היא מכינה שיעורים או לא. אין לי מושג מה לעשות ואיך להגיד להם שאני פורשת...
והעבודה הקשה זה לא המועדונית...אלא הגן הרב תכליתי הוא גם קשור לרווחה יום שני יש לי שעה וחצי מועדונית, יום שלישי 3 שעות ורביעי שזה הכי הרבה מ1 עד 7 בערב חמישי זה בבית הספר 8 עד 3 אבא גם לוקח חלק בנטל אבל ספציפית על היום הזה זה בייבי סיטר משלוש וחצי עד 7
תחתכי באופן מכובד אבל בזריזות.
אל תדאגי בקשר למאמצים שנעשו כדי להשיג לך את העבודה או בקשר לקשרים חברתיים שעלולים להיפגע או אפילו מאי נעימות.
אנשים בדרך כלל מתייחסים לעבודה באופן ענייני ויכולים להבין את השיקולים שלך.
תסבירי שמבחינת המשפחה יוצא שכרו בהפסדו ולא רק מבחינה כלכלית. ובעיקר תסבירי שבאופן אמיתי את לא מסוגלת לעמוד בזה.
אם אפשר לנסח את ההסבר כך שישאר פתח להיעזר באנשים הללו כדי לקבל עבודה אחרת בהמשך, מה טוב, אבל אל תתמהמהי מלעזוב בגלל שיקולים של מה יהיה בעתיד. ה' יעזור. יש לו הרבה שליחים. בפרט שאת כבר הרבה זמן סובלת ומתחבטת בזה.
אל תדאגי מדי, אם תסבירי בצורה טובה וגם החלטית, המשימה הזו תהיה מאחורייך ותוכלי לנשום לרווחה.
בהצלחה.
תסיימי בצורה מכובדת וככה גם תהיי שלמה עם עצמך שהיית 100% בסדר.
פנים אל פנים הכי מכובד, ואם את לא מסוגלת - במכתב רשמי. מקסימום מייל.
לא ברור לי כמה זמן את כבר עובדת שם.
לפי החוק- את צריכה להגיש מכתב התפטרות, בו רשומים הנתונים הנדרשים.
בהצלחה
לא נעים סתם ידפוק אותך...
היא אפילו ביקשה שאני ימשיך להחליף אם יצטרכו. תודה רבה לכולם על התמיכה בזכותכם עשיתי את הצעד הזה. ועכשיו ירדה לי אבן מהלב
להפיץ!
זה התחיל משאלה תמימה על הסבתא. לא ידעתי מה לומר , אמרתי שכן (היא זקנה) אבל עוד הרבה זמן (עוד 1000 שנים? לא , קצת לפני זה ...), ואמרתי שכולם מתים בסוף , אבל זה בסדר , כי הם הולכים לאלוהים (טעות?) והיא שאלה עלי -על אמא שלה , ואז על עצמה . אז אמרתי , כן אבל קודם את תהיי בת 5, 6,7....90.20,30 (קיוויתי שהיא תרדם -לא עזר היא כמעט בכתה) ואז תהיי אמא וסבתא ...קיצר הסתבכתי . והיא כמעט בכתה לפני השינה והיתה מאד עצובה.
מה היייתם אומרים? איך יוצאים מזה , בלי לשקר לילד מצד אחד ומצד שני - לא להעציב אותו?
בס"ד
ככה אנחנו מתחילים את התפילה בבוקר :"עתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".
ללמד מגיל צעיר את המשמעות הכי אמיתית והפנימית של הדברים,
על פי הראיה של היהדות בעיני זו ההתמודדות הנכונה.
כי המוות והחיים שניהם חלק מתכלית אחת, שאליה אנחנו צריכים להוביל את החיים שלנו.
לאחרונה שמתי לב שכל מילה שאני מוציאה מפי לילדיי כך זה מתפרש.
בדיוק כפי שאמרתי להם.
לדוגמא, כשאני אומרת לבן שלי: "מצויין, אתה עובד יפה", או "אתה ממש כישרוני אמא גאה בך מאוד"
אז הוא ממש מחלחל לו שהוא ילד שעובד יפה, ושהוא ילד כישרוני או ילד טוב גם אני אומרת לו את זה..
אבל מה גם, הוא מחזיר לי זאת חזרה. מדהים נכון?
פעם הילד בן 3 וחצי אומר לי: "אמא, מצויין יפה מה שאת מכינה" "אמא, זה יפה!" "וואוו..אמא זה נפלא"
כן, זה גם לי כייף לשמוע זאת ממנו.
אך העידוד: "כל הכבוד" אני אומרת לו בחששות למה??
כי להביא לילד את התיאור: כל--- ה-כ-ב-ו-ד-! זה נראה לי תיאור מושווץ.
לילד כה קטן, ואפילו למבוגר מגיע לנו את כל הכבוד על מה שעשינו?
לנו? מגיע כבוד?? הרי מי אנחנו? כולה בשר ואדם שהכל בא מאת ה'. הרי כתוב: בפרקי אבות: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו"
אז למה לי להרגיל את הבן שמגיע לו את כל הכבוד?
זה בסדר לדעתם להשמיט את התואר הנ"ל? או שהבנתי על התיאור כל -הכבוד פירושי לא נכון?
שאנחנו לא צריכים כבוד, אבל לזולת כן צריך לתת כבוד , מתוך אהבת ישראל אמתית.
לא לחפש כבוד, אלא לתת כבוד. וכשאת אומרת לילד "כל הכבוד" את נותנת לו את הכבוד.
הילדים לומדים ממך גם איך מדברים אל השני. מעודדים..
ב. בוודאי שלא מגיע "כל הכבוד"....
אבל הביטוי הזה נתפס, בפרט שהוא נאמר כ"מילה אחת", כביטוי בעלמא. שמשמעותו "יישר כח".. שבח. הערכה.
כלומר: הוא לא תופס את זה שמגיע לו אכן "כבוד"..
[וזו באמת שאלה מעניינת, אם לומר "מילים" אפילו שמשמעות אמירתן היא אחרת]
שמחה לשאול כאן שאלות,
ולקבל כאן את התשובות..
(כאילו שהיה צריך גם ככה הילדה מקבלת ים של פירגונים
)
ורצוי שיהיה ממוקד בדבר ספציפי.
הסבירו שזה פשוט מחזק את המוטיוציה.
להתאים לגיל ולרמת הילד.
ואם אומרים להם . הם אומרים כל הכבוד לה' . הם גם לא אומרים : "בחיי" (כי לא נשבעים בחיים), "באמת" - לא יודעת למה ,וגם לא "מה לעשות" - כי רק ה' עושה. לי קצת קשה להתחיל לחשוב על כל מילה שאני אומרת
כתר הרימוןאחרונהבס"ד
מה שאת נותנת לו, את מלמדת אותו לתת לזולת.
ברגע שאת נותנת לו את כל הכבוד- שזה אגב צורך בסיסי ואמתי,
(לא כבוד במובן של תהילה, אלא שמשמעות המקורית- מקום להיות אתה)
את גם מלמדת אותו לתת כבוד לזולתו, ולדעתי זה חשוב, ומועיל.
וכייף לראות אימא שחושבת על כל מילה שהיא מוציאה מהפה,
וההשפעות שלה לטווח הקרוב והרחוק,
כל הכבוד
ואגב, הקטן שלי בגילו היה אומר ת' במקום ד',
ופ' במקום ב', והיה מצחיק לשמוע אותו אומר לאחים הגדולים שלו
:"כל הכפות לך!"
(הם :כל הכאפות? באמת? איפה פה או פה?)
אם את מחמיאה כל כך אולי זה משדר שלא האמנת שהוא מסוגל לכך ואת מופתעת לטובה.
ואז הילד יחשוב שזה סטנדרט גבוה ששמור רק למקרים מיוחדים ולא להתמיד בכך.
או אולי הוא יתמכר למחמאות ובלעדיהן ירגיש מוזנח.
אולי?
המחמאות האלו ,כל הכבוד " "צדיק" וכו' טובות מאוד בגיל הרך, בגיל גדל יותר זה אפילו יכול להרוס, מפני שלא תמיד אנ יודעים מה הרגיש הילד שעשה מעשה טוב, לפעמים הוא רוטן מאוד מבפנים וכשאומרים לו "איזה צדיק" "כל הכבוד" זה רק מרתיח אותו יותר...
מה שלפי הכי טוב זה לתאר את תחושתך ותחושת הסביבה למה שעשה, "שמחת אתי" "לא יודעת אם הייתי מצליחה כמוך", גם נשמע אמין יותר, גם משמח יותר ופחות סתמי ,..
מעבר לזה להגיד לילד שהוא כשרוני לא מוביל לשום מקום..לעניות דעתי..
את הככשרונות הא קיבל מה' אין לו יכולת להסיף עליהם...המאמץ בדברים האחרים או השימוש הנכון בכישרון הם הראויים להערכה!
שלום, אין לי מושג למה אני כותבת את זה בפורם או למה אני מצפה מכם...
אני פשוט די נבוכה מהמצב ולא יודעת מה לעשות..
אני באה ממשפחה גדולה( מעל 12 ילדים), נשואה כבר...
ההורים שלי שני אנשים טובים מאוד ונהדרים, ממש בעלי חסד.
הזוגיות בינהם תמיד הייתה לא משהו, אין בבית צעקות אחד על השני אלא יותר הבעת תיסכול של אבא שלי על אימי,
המצב הכלכלי בבית לא משהו, ואבא תמיד מתוסכל מזה, ומוציא את זה על אמא,
יש לם רגעים מאוד יפים ביחד, אמא שלי ממש מעריכה את אבא, ואני חושבת שגם להיפך, אבא הוא רב ודמות שמוצגת מאוד תורנית, מצד שני ברגעים כאלו הוא יכול לקלל את אמא, אני לא יודעת מה לחשוב לעצמי...אמא אולי אשה מושפלת הרבה פעמים, אבל אבא שלי הוא לא אדם רע, ואפילו מאוד מקסים, והוא תמיד ממש מתחרט על ההתנהגות שלו...אבל הוא מתחמם תמיד מאוד מהר..אני קוראת את מה שכתבתי ורואה שיכול להתפרש כאדם מאוד רע..הוא ממש לא...
מצד שני אני כרגע בבעיה, אמא מאוד מתוסכלת , מרגישה ממש בודדה, מושפלת הרבה פעמים, ועכשיו זה גם דרך הילדים שהתבגרו וספגו את זה, מצד שני לפעמים מרגישה מאוד אהובה מצד אבי מה שמאוד מבלבל אותה...
היא אומרת שהיא לא מתגרשת בשבילנו ולא מבינה איך אדם תורני מדבר כך אליה, מצד שני מאוד מעריכה אותו, אך מאוד מבולבלת מההתנהגות הלא עקבית הזו כלפיה..ואני מהצד, נהפכת לכותל הדמעות שלה, וקשה לי עם זה..לא יודעת איך להגיב, ובעיקר מה לעשות...ליועץ אין סיכי שהם ילכ, אמא מתביישת ואבא לא רוצה, הבית ממש לא יציב, יכול להיות נחמד ופתאום צעקות..
יש לכם עיצה? מישהו שיכול לדעת מה כדאי במצב כזה?
אמא אומרת שהיא לא מתגרשת בשבילינו..אבל היא ממש נמסה לי מול העניים..
אבא הוא אדם טוב ומסכן שלא שולט בכעס שלו...בבקשה אל תשפטו ואל תביאו עצות בנוסח" הוא כזה כזה"..וכו'.. אני מחפשת עיצות לפתרון הבעייה...
תודה ממש!
למי שחושב שהבת יכולה להכיר את הוריה טוב יותר, ושאולי אחרים רק מלחיצים.ושאולי אם ידברו יפה עם האבא הוא יביע חרטה עמוקה על מעשיו וישנה את התנהגותו.
האם הבת מומחית בבעיות התנהגות? הבת היא פסיכולוגית? כמה נסיון יש לה בחיים עם סוגי אנשים שונים, מחוץ לחממת המשפחה ???
אז איך היא תדע בדיוק למה אביה מתנהג ככה? רק בגלל שהיא הבת שלו זה לא אומר שהיא מבינה לנפש האדם וצפונותיה. גם אני לא מומחית. אבל כמו ששלהבת אמרה. אם יש א, ב, ג זה א, ב, ג, לפעמים זה יכול להיות א, ב, ה, ג או כל קומבינציה אחרת. ואכן כל מקרה שונה, אבל אם קומבינציה דומה , אפילו בקצת, אפשר ללמוד. גם אני כמוך חשבתי בעבר שאם משתדלים יותר, ומנסים יותר האדם הטועה ישתנה, אבל במציאות מה שקורה זה שהאדם שמשתדל ,מנסה יותר ויותר מוותר ומוותר עד שלא נשאר ממנו הרבה, והטועה\האוהב שליטה - מגדיל את חלקו. אז אם מישהוא נתקל באדם כזה ומעולם לא שמע על התופעה הזאת - קצת ידע מאחרים עם נסיון יכול לתת כיווני חשיבה חדשים. ושוב, לא אומרת ומעולם לא אמרתי שזה כמו המקרה של שמייח, אבל אולי יש נקודות דומות ובכלל, בתור בת חבל שהיא תכנס לזה כי זה לא התפקיד של בת להיות המתווכת או הפסיכולוגית של הוריה, להיפך, זה יכול לגרום לבת לבעיות (נפשיות) אחר כך. אז לדעתי, עצות כמו: שהבת תטפל בבעיה של הוריה , אלו עצות שיכולות לדעתי להיות חרב פפיות. לגרום נזק ארוך טווח לבת ולא לעזור, האמא היא זו שצריכה לפנות ליעוץ מקצועי (פסיכולוג טוב, יועץ נישואים) מישהוא שמכיר בעיות כאלו ויכול ליעץ (וכדי להרגיע אותך דן, הפסיכולוג גם יכול לעזור לתת לאמא כלים להתמודד עם המציאות שהיא חיה בה)
שתיה, עוגיות, עוגות, פשטידות, בורקסים, סלטים, קוגל, קרקרים, אצלינו מקובל גם ממתקים לילדים..
העלות תלויה באיכות...
תחשבו גם חד"פ, מפות וכו'...
א. ממליצה לכם לחבור לעוד מישהו מהקהילה, שנולדה לו בת כדי לחסוף עלויות
ב. תלוי בסגנון שלכם
זה יכול להיות דג, פשטידות, עוגות, ירקות ולחמים, שתיה חמה וקרה
או קרקרים, עוגיות, שתיה קרה וממרחים
מזכיר לי איזה קידוש שעשינו והיה שם כל טוב
בורקסים, מאפים מתוקים, עוגיות עוגות, ירקות חתוכים, חמוצים, שתיה הכל מכל כל.
ואז בא אחד המתפללים לאמא שלי- ושואל אותה: "סליחה, יש קוגל?"
ולא. לא היה.
זה חוק מרפי , עכשיו אם הם יביאו קוגל ,יבוא מישהו וישאל , סליחה יש עוגת גזר ?
.