פורום הורות (עמוד 222)

"לא מגיע לה כל החום הדיבור המחבק"....

היא צריכה את זה מאד - ובוודאי לא מקבלת את זה כ"בונוס" על חוצפה, אני מניח..

זה לא שהיא מתחצפת ומקבלת כתגובה מיידית חיבוק: תמשיכי כך, מעולה....

אלו שני מישורים שונים.

אדרבה, לתת נרבה חום וחיבוקים ואהבה - וכשאפשר, מתוך זה, גם להסביר בנחת וסבלנות איך רוצים את טובתה ואיך הסבל שהיא מדמיינת הוא לא כ"כ באמת, ולעודד - ולשבח כל התגברות והתקדמות.

הכל מתוך חום ואהבה - וזה לא סותר להגיד נקודתית בנחת וברור ש"לא אומרים כך", אם יש דיבור חריג.

ולהרבות בחיזוק החיובי.

בהצלחה. כל הכבוד על האיכפתיות.

אבל ברור שהבסיס של כל ילד- גם נורמלי וק"ו ילד עם בעיות זה חום, אהבה ואמפתיה.

זה שצריך להציב גבולות- זה ברור. אבל גם הצבת גבולות נעשית בגלל שאוהבים את הילד ורוצים בטובתו.

החום והאהבה אינם "פרס" בלבד. הם דבר יסודי בטיפול.

כל ילד, בוודאי ילדה שיש לה קשיים, וחשה "סבל" צריכ/ה את החיזוק הזה. את הבסיס המחזק של יחס חם וטוב ומעודד.

כמובן, לא כ"תגובה ישירה" על התנהגות ספציפית לא ראויה.

זה לא סותר שצריך להגיד בנחת וברור ש"לא אומרים כך" - ולברר איתה מה מפריע. למה אמרה. להקשיב, להבין, לנסות בעדינות להעמיד על טעויות בהסתכלות. מדברים.

מכירה אחת כזו באופן ממש אישי (שבגלל טיפול לא נכון של ההורים ובסופו של דבר הוצאת הילדה מהבית - התפתח להפרעה נפשית חמורה מאוד, לא עלינו, אבל היא באמת מקרה קיצוני מאוד)

חשוב לטפל מגיל צעיר, לחבק ולנשק אך גם לתת גבולות ברורים מאוד (בעיקר לחבק ולנשק ולתת תשומת לב לא בזמנים שהיא מתחצפת אלא באופן כללי להשקיע בה תשומת לב. דווקא כשהיא עושה בלאגן כדי "לשגע" את כולם - בזמן הזה להיות שם איתה אך להיות אדישים ולא להצליח להוציא אתכם מהכלים ולשאוב ממכם את כל הכוחות, שם אולי לתפוס קצת מרחק).  זה הרבה פעמים נובע מחוסר בטחון עצמי בסיסי מאוד עמוק. 

אני לא מכירה מטפלים בגילאים האלה במרכז...

מתחת גיל 5 זה מאוד מסוכן

זה לא חייב להיות משהו קבוע. בעיקר כדי לשלול מצב שבו החברה מנצלת את טוב ליבה של ביתך וגם שלך.

אם זו חברת אמת, היא תמשיך להגיע בלי ללחוץ על ביתך, גם אם לא יהיה כיבוד.

מצד שני אולי זו מישהי שיש לעשות איתה חסד ומצווה להאכיל אותה כשהיא אצלכם. נתקלתי במצבים משני הסוגים.

כיבוד כשלעצמו זה ממש נחמד.

מממתקים ממש הייתי נמנעת מהסיבה שתיארת. אפשר ביסקוויטים, ביגלה, רק מיץ מתרכיז (תפוחים, בריא), סתם מים קרים עם קוביות קרח. רק בשביל ההרגשה הטובה.

אני לפעמים מקדימה את ארוחת הערב ומכינה כמות גם לחברים. דברים פשוטים - פסטה עם קטשופ, פנקייק או חביתות לכולם.

ככה אוכלים בצוותא אוכל, לא שטויות.

ולפעמים זו עזרה גדולה בעקיפין ליולדת שהילד שלה מתארח אצלנו אחר הצהריים.

היא יכולה גם להשתתף בהכנת הכיבוד..

נתתם עצות יפות לממתקים "בריאים" (אף-על-פי שבדרך כלל אין לי כוח להשקיע בשביל זה... את עוונותיי אני מזכירה היום)

אבל מה לגבי עצם הבקשה? האם באמת כשמגיעים חברים צריך תמיד "לכבד" אותם? או שאולי זה אמור להיות נתון להחלטתי?

(ובקשר לארוחת ערב - אני אוהבת לדעת מראש אם יש עוד ילד שסועד איתנו, כי הרבה פעמים אני מכינה דברים לפי מספר הילדים, או שמכינה בדיוק את האוכל שהם אוהבים, וזה קשה "להסתבך" עם ילד שאני לא יודעת מה אוהב, וכו'... כמובן, שאם אזמין ילדים שאמם אחרי לידה או כדומה - אז אתכונן לכך מראש בהתאם).

לא מפריע לי שמבקשים ממתק או משהו לכבוד האורחים.

ואני נותנת מה שנראה לי באותו רגע. ופל קטן/אגלו או תמר וכד'...

(חח.. בדרך כלל הבן שלי לוחש באזני החבר שיבקש)

וכשבא חבר לארוחת ערב אוכל מה שיש. מה שהכנתי. לא משתגעת.

אם את מרגישה שזה יוצר התניה כלשהיא שאת לא מעונינת בה, אז אולי באמת לא כדאי לתת כל פעם.

אפשר לפעמים לכבד באוכל זה או אחר, ולפעמים לכבד ביצירה מיוחדת או משהו כזה.

היום לא נותנים שום דבר.

ואין מה לעשות אי אפשר להיות חנות מכולת של כל השכונה

זה להיות חנות מכולת של כל השכונה,

לתת לחבר שמתארח פרי ושתיה כשהוא בא לשחק אצלכם לכמה שעות? 

אם הייתי הולכת לחברה בתור ילדה, בהזמנה , ולא ב"נחיתה" , (אף פעם לא הייתי נוחתת 

ואמא שלי תמיד ידעה מתי לא מתאים ללכת לX ומתי זה יהיה "להיתקע" לאמא של החברה אם אני אבקש לבוא ) 

לא הייתי מרגישה נעים להיות כמה שעות בבית של חברה ושאם אני רעבה יגידו "היום לא נותנים שום דבר" .

לא בקטע של ממתקים, אבל אמא שלי תמיד היתה מביאה בייגל'ה / קלמנטינה/תפוח או איזשהו פרי סטנדרטי

ושתיה, כשבאו אלי חברות ליותר מחצי שעה. 

לא בקטע של לשפוט, אבל זה לא קצת קמצנות להגיד "אנחנו לא מכולת"

סה"כ תפוח או משהו בסיגנון.

ילדים בדרך כלל פעילים ומוציאים אנרגיה , וב4-5 אחר"צ נהיים רעבים.

כשבאות חברות לבת שלי (4 , צעיר יותר מאצלכם נראה לי.. ) ,

אני נותנת מים , וחותכת פרי לכל אחת , כשיגדלו אם לא יהיה לי כח להשקיע אתן פרי שלם. 

אם יש דרישה לממתק אז אני נותנת עוגיה קטנה או ביסקוויט, כי זה לא בריא להתמלא בממתקים ..  

אבל לא מטעמי חסכנות. אין אצלנו חטיפים מלוחים חוץ מבייגלה ולא ממתקים מיוחדים. 

מקסימום עוגיות שוקולד. אבל אם אני אראה שהילדה משנוררת בגינה דברים שאין בבית 

(כרגע היא לא בכיוון) אז אני כן אקנה במינון נמוך ובטעם, כי אם גם ככה היא אוכלת ג'אנק, אז שלא יהיה 

על חשבון הכיס של אחרים. עושה לי רע לראות ילדים שלא קונים להם ולא מטעמי בריאות, וההורים מסתמכים על זה

שהם משנוררים את כל החברים שפותחים חטיפים.

אין סיכוי שאני לא  אנהג בהכנסת אורחים בסיסית לחברים של הילדים 

מצד שני, אני לא אתפרע עם דברים שאני גם ככה לא רוצה שהילדה שלי בעצמה תאכל.  

תיארתי מצב שאצלנו הילדים משחקים בשביל בין הבתים ופתאום כולם יכולים להגיע לבית אחד ולסיים שם את השלוקים.

אם יש ילד שבא במיוחד לילד שלי ברור שאני אתן ואכבד,

אבל כשכל השכונה מגיעה פה אני שמה את הגבול

זה מקסים שהיא רוצה לכבד.

וגם מאוד מאוד סטנדרטי, הרי הגיוני שילדה שנמצאת אחה"צ אצלכם תרצה איזה נשנוש או פרי

אצלנו זה -

ביסקוויט\קרקרים\עוגיה\עוגה\בייגלה (תלוי מה יש בבית)

או פרי חתוך בצלחת כמו תפוח-קלמנטינה-תפוז

לפעמים פריכיות (זה מאוד מלכלך אז לא תמיד מתאים לי...)

ואם יום חם אז לפעמים איגלו

ממש לא ממתקים או חטיפים

שותים מים או מיץ תפוחים טבעי, ואם קר - קנקן תה לכולם

גם הילדים שלי לא אוכלים בד"כ ממתקים אחה"צ, אלא את מה שרשמתי למעלה

רק אם הייתה יום הולדת בגן\כיתה - בעל השקית הטעימה מחלק לכולם (זה בערך כל שני וחמישי ב"ה...)

פעם הגיעה "חבורה" של בנים לבן שלי והכנתי להם פנקייק,

אבל בד"כ אני לא משקיענית ברמות כאלה.

פעם אחרת הגיעו פתאום חברים (שני אחים) כשהיינו באמצע האוכל פלוס ביקור של סבתא.

אני לא נותנת להיכנס במצב כזה, אבל הם היו נראים מורעבים!

שיכנעתי אותם ליטול ידיים ומילאתי לכל אחד פיתה והם ישבו ואכלו איתנו...

זה דבר יפה אם זה בא ממקום אמיתי. אם זה בא מבתך מתוך רצון לרצות את החֲברה או לענות על ציפיה של החברה או בשביל הרגשת מחויבות להתנהג בדפוס מסויים, יש מקום להדריך אותה בדרך שתטע בה את ההרגשה שהיא לא מחוייבת. להגיש כיבוד זה מאד יפה כשאתה מרגיש צורך ורצון לכבד את הזולת, אך אין לעשות זאת מתוך תחושות מחוייבות שאינן עולות בקנה אחד עם רצונך האמיתי. לפעמים אנו כהורים צריכים ללמד את ילדינו מה הדבר הנכון שגם הם חשים בתוכם אך לא יודעים להעלות את זה למודעות.

אמרתי את דברי במדה רבה בהסתמך על הרמיזות שלך שאולי זה בא מצד החברה. בכלל, כשילד נוהג כלפי חברים אורחים בדפוס פעולה שהוא לא קנה בבית צריך לדעתי לבדוק האם זה בא ממקום אמיתי או שהוא מרגיש איזו מחוייבות לא אמיתית והוא כבול לאיזה סטנדרט.

לקנות מדות טובות בהכנסת אורחים וכו' זה נהדר כאשר זה אמיתי.

אגב, גם להרבות בממתקים בפני עצמו, גם אם זה ממקום אמיתי של לכבד, זה לא תמיד הדבר הנכון. אנו כהורים מנסים להדריך את הילדים בדרך הישרה, כמובן לא בצורה שכופה אותם בכל צעד ולא מאפשרת להם להתפתח ולבחור בעצמם.

אמרתם דברים חכמים, ולקחתי לתשומת לבי.

(למען האמת, נושא האוכל הוא בכלל מאתגר בשבילי, גם כשמדובר במשפחתי הפרטית... אז אולי עניין הכיבוד רק מעצים את הכול).

יכול להיות גם פירות\ירקות חתוכים

פירות יבשים, אגוזים למיניהם

היחידים שלא נעלמו לבתי...

קל יותר לשחק עם חישוקים. ילדים אחרים יכולים למשוך את העגילים. יש לי תלמידה שנפצעה מזה. 

הכי טוב עגילים צמודים.

הכי טוב לא להשחית אוזניים של תינוקות.

פעם דיברתי עם מוכרת בחנות, ששעה סיפרה לי כמה שהיא אלמנה ועניה

ושאין לה כסף לארח את הילדים הנשואים כשהם מגיעים

ואחר כך, בלי קשר לנושא האלמנה והעניה ,

היא סיפרה שלקחה את הנכדה בת החצי שנה לעשות עגילים

וקנתה לה עגילי זהב.

ראיתי פעם בת שנתיים עם חישוקי זהב קטנים

ושאלתי את אמא שלה אם זה נוח לה,

מה שהיה לה להגיד זה שזה מציק אבל מתרגלים,

בשביל מה להציק כדי שתתרגל? 

כמו שלא לגיטימי שאמא תצבוט צביטות קטנות ומציקות את התינוקת / פעוטה שלה

באותה מידה, לעשות לה חורים בלי שהיא מבקשת, ולגרום לה להרגיש הרגשה מציקה

בזמן שהיא חסרת אונים, וההרגשה הטובה והנוחות שלה תלויים באמא שלה 

צריך להיות לא לגיטימי.

מה שאני לגמרי חוטפת ממנו חום זה הארגנטינאיות ששם 

בבית חולים עושים לתינוקת עגילים אחרי הלידה. 

לא רק אצל הגויים, גם אצל היהודים. יש לי חברה מהקהילה שם 

שגרה בארץ זמן קצר וחזרה , והיא לא הבינה ממה אני מזועזעת שלביתה

שנולדה יומיים לפני כן יש הטלת מום כזאת באוזניים שלה. 

אני טירטרתי לאמא שלי מגיל 4  "אמא אני רוצה עגילים", עד שבחופש של סוף כיתה א' היא לקחה אותי באי רצון לעשות חורים.

היה לי זיהום, צמח לי יבלת עור מכוערת מאחורה, אמא שלי הוציאה לי , כי היא הכירה נשים

שלא נפטרו מהיבלות האלה עד 120, 

ועד היום אני מפחדת לעשות חורים למרות שלפעמים מתחשק לי , רק כדי שלא יצמח לי גולגולים מכוערים על האזניים.. 

עם כזאת שלווה מול הקולות שמייעצים לך במה שלא ביקשת עצה, בטח שתתמודדי טוב עם בני המשפחה המציקים בעניין הילודה 

לא ידעתי שקיים דבר כזה ואשמח מאוד לתרום מהחלב שיש לי. הקטן שלי מעדיף לאכול מוצקים ונשאר לי הרבה חלב במקפיא..

אבל הפסקתי להניק לפני שגיליתי.. אבל יש תחליפים שמצויינים למצבים כאלה. אנחנו עם נוטרמיגן, ואני יודעת שיש עוד סוגים.

כל הכבוד לכם על ההיענות לבנק החלב, רק אם אתם שומעות מישהי שמעניין אותה תחליפים אחרים- יש. (הם במרשם)

הכל אפשרי...

משאירים אצל ההורים/ משפחה / חברים מהבי''ס.

לוגיסטיקה לא פשוטה, אבל שווה.

אחרי פסח כבר יצאנו ל3 ימים...

וכל שנה מאז יוצאים לפחות שבוע פעם בשנה.

היא ידעה כמה זה חשוב ונצרך לי לצאת ולהינפש.

(בבחרותי עזרתי הרבה להורים כשהם יצאו לחופשים.)

מראשון עד חמישי והשארנו 3 ילדים בגילאי 2-6 אצל המשפחה.

בעלי ואני מתעניינים

כדאי לא לחרוץ הלכה על גבי פורום...

יש מחלוקת בין הפוסקים. 

אפשר לראות כאן, דעת הרב יצחק ברנד, 

ותגובת מכון פוע"ה. 

(תודה לדן על הקישור לאתר של הרב ברנד). 

זה נושא רציני ומורכב. מכמה בחינות.

יש בו כמה דעות, מי נקראת האם.

קל וחומר כשמדובר ב"פונדקאית" נשואה, שההשלכה רצינית.

צריך ממש לברר בכובד ראש.

[רק דוגמה לדיון, בלי לקחת מזה "הלכות":  http://www.rabbibrand.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=141677 ]

הם יחשבו על אימוץ

כל הזמן מפרסמים שדרושות משפחות שיכולות לקחת כמה אחים ביחד כדי לא להפריד

הם היו עושים מצווה גדולה מאוד שרב האנשים לא יכולים לעשות

אני באמת לא יודעת מה הם עוברים

אבל לא מביאים ילד להנאה שלנו

ולהביא אותו ככה זה איסור לפי חלק מפוסקים, חלק מקלים ואז לא ברור מי אימא שלו בכלל

וכשהוא ירצה להתחתן בעצמו אז יכול להיות שלא ירצו להתחתן איתו

ובמידה ואם פונדקאית תהיה אישה נשואה זה עוד יותר מסבך את העיניינים

מה גם שזאת לא בקשה שגרתית לבקש ממישהי לעבור הריון ולידה שזה תהליכים כואבים ויכולים להשפיע על בריאות בצורה ניכרת

ובמיוחד שזה יהיה הריון מבחנה שכרוך גם בטיפולים שהם לא כיף גדול ומזיקים לבריאות

מה גם שלפונדקאית משלמים בין מאה עשרים לבין מאה חמישים אלף שקל 

או אולי מחירים כבר עלו

אבל איפה תינוק שייוולד בכל הסיפור?  יש פה רצון חזק וברור ומוצדק של זוג להביא ילד לעולם

אבל מה איתו? הרי הוא לא יהיה תינוק לנצח ויצטרך להתמודד עם ההשלכות

מי יודע מה תהיה פסיקה ויחס אליו בעוד 20 שנה כשהוא בעצמו ירצה להקים בית?

ואנחנו בבירור הלכתי.

ואני באמת מוכנה ללדת בשביל מישהי אחרת, שלא זכתה שיהיו לה ילדים- כשם שלי יש.

מה שכתבה 1666 זה לגיטימי. ניכר שנכתב בתום-לב ומאיכפתיות. אין צורך "להתנפל"..

ומה שאת עונה, באמת מעורר התפעלות על הרצון הטוב לכשלעצמו.

אבל זה אכן צריך בירור חזק מאד (מעבר להסכמת הבעל, כמובן). זה ממש נושא שיכול להיות בעל משמעות חמורה; אשה נשואה שנושאת תינוק של "מישהו אחר". צריך לברר מה אומרים גדולי-הגדולים בפסיקה.

שזה כבר שובר את הגבולות.

אולי כדאי לקבוע "כללים" (גם לילד, גם לכם) מתי קונים לילד משחק. אפשר כפרס על התנהגות טובה, או בהזדמנויות מיוחדות, ואפשר גם סתם להגיד לילד: "אתה כזה חמוד ומתוק, והיום נקנה לך משחק." העיקר שאתם תחליטו מתי קונים, בלי שהילד יצטרך לבקש.

ודרך אגב - משחק לא חייב להיות בשווי של עשרות שקלים. יש חנויות כמו "הכול בשקל", ואפשר למצוא שם דברים חמודים שמספקים את הילדים, במחירים זולים מאוד... [לי אישית יש בבית ארגז עם משחקים כאלה שאני קונה בעצמי בהזדמנויות שונות, וכיש הזדמנות ש"מגיע" לאחד הילדים לקבל 'פרס' - אז אני מוציאה משם...]

אפשר להמעיט אותם- ע"י הצבת גבולות קבועים וברורים

ואפשר להתכונן ולדעת מראש איך מתנהלים שרגעים כאלה- ואז לא נשברים.

הענין הזה, של בדיקת הגבולות לא נפסק בגיל 4 או 5, הוא ממשיך עוד הרבה שנים, גם בגיל ההתבגרות.

אז עכשיו זה על משחק ועוד שנתיים זה על משהו שקשור לגן או לבית הספר וכו' וכו'.

נראה לי שקודם כל הכי חשוב זה להפנים שגבולות זה חיוני וטוב לילד. ואתם בתור ההורים הבוגרים יודעים שטוב לו יותר עכשיו לקבל את הצבת הגבול מאשר לצרוח ולקבל את המשחק.

אם מבינים שכשאתם מציבים גבול ועומדים עליו בעקביות זה טוב לילד, אז הוא לא יצליח לעשות לכם כאלה נקיפות מצפון... כי מבפנים תהיו חזקים ותאמינו שמה שאתם עושים זה טוב למרות שהוא צורח ועושה הצגות.

גבולות ברורים נותנים לילד תחושה של בטחון- הוא יודע שההורים לא יתנו לו "להתפרק" והוא מבין שההורים הם חזקים- גב חזק ובטוח ולא "משענת קנה רצוץ" שלא כדאי לסמוך עליה..

באופן כללי- אם ילד יודע שהצרחות שלו והבכי שלו לא משפיעים על ההחלטה לש אבא ואמא- אז ממילא הוא לא ינסה הרבה להשתמש בכלי הזה. ולהפך- אם הוא רואה שזה או משהו אחר "עובד" הוא ישתמש בזה יותר ויותר כדי להשיג מה שהוא רוצה.

זה כבר לא כ"כ הוגן להתחרט, לדעתי

אם מחליטים שלא אז מראש אומרים לא, הזיגזוג הזה לא טוב לילד

ואפשר בהחלט לקנות מתנות בלי סיבה, זה גם לא ממש "מתנה",

משחקים זה צורך בסיסי בשביל ילד (כמובן תלוי כמה יש לו כבר ובאיזה תדירות קונים,

וגם לא צריך לקנות יקר)

לא ידעתי שיצרנו לו בילבול. 

זה היה מעניין לדעת. וניקח זאת לתשומת ליבנו.

תודה!  

אדע בפעם אחרת להתנהג אחרת לפי תגובתכם..

שלפחות טוב שבסוף "חיזקתם אחד את השני".

זה הכי חיובי בכל הסיפור...

סכמו ביניכם מדיניות "להבא". תשתדלי לא להגיע למצב שאת "חוששת להגיד לבעלך" - מחנכים ביחד.

שניכם טובים, שבכי הילד משפיע עליכם. יש לכם לב. אבל צריך בצורה קצת אחרת: קודם תפסיק לצרוח, כי בצרחות לא מקבלים כלום; אחרת כל הזמן יהיה צרחות. אנחנו מדברים... תסביר מה אתה רוצה, ותקבל מה שאבא ואמא יחליטו.

בשביל לקבל מתנה/ משחק, לא צריך "סיבה". אלא צריך לראות האם באמת שייך באותו זמן. האם הבקשות מוגזמות/תדירות מידי. האם יש אפשרות באותו זמן.

הדבר הטוב כדי "לשמור על גבולות" גם כשילדים "רוצים", זה לדבר. אפשר לשמוע מה הוא רוצה, לשאול למה, "להזדהות" איתו, להבין אותו - ואז להחליט, האם מתאים לכעת או לא.

אם כן - מה טוב.

אם לא - להסביר לילד בקצרה. למשל: קנינו לפני זמן קצר...  אז בהזדמנות הבאה שקונים מתנה, נקנה את זה.  או: בסדר, עוד מעט יום הולדת - נקנה ליום ההולדת.  או: זה ממש יקר, אז נשמור להזדמנות שקונים מתנה יקרה. אתה רוצה בינתיים שנקנה.... וכד'.

זה מחזיר אותי לימי הילדות של הגדולים שלי. ימים שהייתי צריכה לברור לי דרך איך לחנך את ילדי בשלווה.

עדיין יש קטנים בבית, ויש לנו גם נכד ראשון...והדרך שבחרנו והכלים החינוכיים שרכשנו אז משמשים אותנו עד היום.

א. סוליה גמישה ברמה כזו שאפשר ממש לקפל אותה בקלות

ב. נעל או סנדל שמחזיקים היטב את הרגל ולא נותנים לה "להתגלש" בפנים לצדדים

ג. סוליה פנימית רכה

ואגב, ממש לא צריכים לשלם על הקריטריונים האלה הון. אפשר לקנות נעליים כאלה גם ב30 ש"ח...

איפה יש כאלו חנויות?

גם פ"ת/כפר סבא יעזור!

גיסתי קנתה שם נעליים של פישר פרייס

בפ"ת יש דאון טאון , ויש גם באזר ..

בגדים מפונפנים , שנראים מחו"ל במחירים סבירים . חפשי בגוגל party . פעם הם היו בזול  ,היום פחות. שמלת שבת למשל תעלה שם 50 שקלים. ובגדים לתינוקות בין 10 ל 50 . וב H &M קניתי לילדה שלי שמלות טריקו טובות. אם מביאים שקית עם בגדים משומשים מקבלים 20 שקלים הנחה על קניה מעל 150 שקלים - א ב ל - שימי לב , זה לא כולל מבצעים , שזה קצת מעצבן. 

אני מזמינה הרבה באינטרנט כי גם לא תמיד יש לי כוח להסתובב,

יש את אתר נקסט וגם לקסטרו יש אתר שהזמנתי משם כמה דברים יפים לקטנים

(ויש שם עכשיו גם הנחה עם קוד קופון שיש באתר מאמא גורו).

זה יוצא ממש זול ולא צריך להתחיל להסתובב בחנויות..

יש שם טייצים גם לילדות גדולות ושפע של חולצות טריקו, שמלות וחצאיות

רבי עקיבא פינת הרב שך.

משני צידי הכביש באזר ענק עם דברים מדהימים.

שיא הזול? - לא בטוח, אבל עדיין זול.

כשנשאל למה הלך להיות חרדי ולא דת"ל: "כי את הדתיים ראיתי בהופעות שלי".

 למה מי שגדל בציבור מסוים אמור להתחבר אליו? מה, השתייכות קהילתית זה גנטי?

זה נקרא לבחור בדרך חיים אחרת ממה שההורים שלי חיים.

אולי זה משהו שמצריך טיפול יותר עמוק.

את אומרת שזה נמשך כבר שנה חשבתם על ריפוי בעיסוק,

אולי יש לו משהו שקשור לוויסות חושי?

שווה להתייעץ עם רופא או עם מרפאה בעיסוק

בנוסף-

יש ילדים שזה טבעם.

לנו יש אחד מהילדים שהוא חי את זה, מתוך סקרנות.

הוא אוהב לזרוק ולראות איך הכל נפתח ומה מתחבא בפנים וכמה רעש זה עושה וכו'... זה תענוג בשבילם.

מציעה לך לעשות לו פינה מסודרת אפילו בחצר הבית ולתת לו לשם כל פעם "גורטאות" אחרות לפרק.

 מחשב ישן, טלפונים, מדפסות ישנות וכו'.. זה יכול לענג אותו מאד ולפתח לו את המחשבה מאד! ושם תרשי לו לזרוק ולשבור כאות נפשו.

משחקים עדינים הייתי מוציאה בהאיזור שלו, ומכניסה לשימוש משחקים יציבים יותר מעץ וכד'.

את הפאזלים תשמרי לזמן שאת יושבת איתו אחד על אחד.

ואם הוא אומר שהוא רוצה משחק, תני לו משחקים ממה שקיים- מכונה /מכשיר ישן ותאמיני לי שהוא יכול להיות מאושר לא פחות.

כדור

פאזלים, משחקי קופסא

משחקי הרכבה

בימבה

משחקים מעץ

דפים וצבעים

בובות- יש בנים שאוהבים

פטריות,משושים,חרוזים וכד'

קפלה

א. המשפט "חשוב לי שבני הגדול לא יצא לתרבות רעה". מחילה, אבל נראה לי שלקשר בין התנהגות נורמלית (בגדול) של ילד בן 3 וחצי לבין תרבות רעה זה קצת מרחיק לכת...       

אני לא יודעת אם יש לי עיצה פרקטית, כי אין לי בנים... אבל בכל מקרה נראה לי שההסתכלות הבסיסית צריכה להיות שהוא בסך הכל ילדון קטן.

יכול להיות שבכל זאת משעמם לו קצת,

יכול להיות שאת צריכה לוותר על חלק מעניני הבית כדי לצאת איתו למקום שבו הוא יוכל להשתולל כראוי לילד בגילו- לקפוץ, לרוץ, לצעוק, לנסוע באופניים, להתגלגל וכד'

יכול להיות שכדאי להזמין חבר או שניים מדי פעם

ובטח את יכולה לחשוב על עד דברים ש"ישחררו" אותו.

ב. מה שאכתוב עכשיו זה בגדר הצעה- כי אני לא מכירה אותך ואת ההתנהלות שלך מולו.                                 ממה שכתבת ש"הסברים" לא עוזרים נשמע לי (אולי) שזה קצת ענין של העמדת גבולות. בגיל הזה, וגם בגילאים צעירים יותר, לא מספיק ש"נסביר" לילדים. לפעמים עודף הסברים מעיק עליהם ובכלל לא משיג את מטרתו. לרוב עדיף להציב את הגבול בצורת מעשה חד משמעי, ולמעשה להוסיף אמירה חד משמעית ואולי אח"כ הסבר.

נניח: הילדון זורק נעליים. את: " אנחנו לא זורקים נעליים בבית! אם תזרוק שוב אני אשים אותך ב..."( אני שמה במיטה, יש כאלה שלא אוהבות לשים במיטה. אבל הרחקה פיזית צריך- גם אם זה להושיב על הספה ולא לאפשר את המשך המשחק).

הילדון (בבדיקה מוצהרת של "האם אמא מתכוונת ברצינות") שוב זורק נעליים או משהו אחר.

את: בלי הסברים ארוכים, מרימה אותו ומניחה אותו במקום שהתחייבת אליו, תוך כדי אמירת "לא זורקים נעליים. מי שזורק נעליים לא יכול להמשיך לשחק". לא בכעס, אלא בנחת ובעקביות- גם אם תצטרכי לעשות את זה 5 פעמים, הוא יבין את זה הרבה יותר טוב מאשר אלף הסברים.

אפשר, אחרי שהוא חוזר אלייך ואכן לא זורק נעליים- להוסיף משפט על למה לא זורקים נעליים (כי הנעל עלולה לפגוע במשהו ולשבור), או כל הסבר קצר וקולע אחר. אבל לא להכביד בהסבר ארוך.

בהצלחה!

הגדולה שלי היתה זורקת ועכשו גם האמצעי התחיל לזרוק,גם חול,בסוף עבר לה,רק צריך לשמור שלא יפגעו במישהו.

והקטן כל היום איתי.

הגדול, אוהב פעילות מתמדת. ללא הפסקה.

כמו שמשיח עכשיו כתבה שהיא תצא לגינה למרות שהבית שלה נשאר מבולגן. 

ככה גמני בסופו של דבר צריכה לעשות.

כי רק ככה הוא יישאר רגוע. 

גם כשאני מציעה לו כדור הוא יבחר לזרוק דברים אחרים.

מענין למה הם עושים את זה?על איזה צורך התפתחותי זה עונה?סתם סקרנות

כשהייתי קטנה ושיחקתי עם אחי הקטן הוא זרק לי מכונית די גדולה לראש והיה צריך לתפור

אני הכנסתי תינוק בן 4 חודשים לתינוקיה.

כל יום בכיתי... אבל לא היתה לי ברירה.

למזלי המטפלת היתה אשה מקסימה שסמכתי עליה.

הם פורחים שם.

היה לי מאד קשה בהתחלה, אבל אני יודעת שטוב להם.

יש משחקי הרכבה ממוגנטים וכל מיני דברים מהסגנון שילדים בגיל הזה יכולים לעשות איתם דברים מדהימים.

יצירות- לא חייבות להיות מאוד יקרות. מספיק שיהיה מגוון של סוגי צבעים בבית (גואש, מים, טושים,פנדה וכד'), ועוד חומרים בסיסיים כמו פלסטלינה, בריסטולים, וכד' כדי שיהיה אפשר לעשות הרבה דברים יפים. (אבל זה בעיקר לבנות. נראה לי בנים פחות בענין יצירות)

ועכשיו- קיץ. אפשר לשחק המון בחוץ עם חברים ואחד עם השני. הכי כיף!

הבן שלי ממש נהנה לפתוח את ארון היצירות שלנו, ולבחור איזו "יצירה" להכין מהחומרים השונים.

וגם רוב הבנים שהיו בחוג שעשיתי פעם נהנו מהיצירות.

אני זוכרת את אחים שלי יושבים ומשחקים שעות

אמנם הגדולים שלי בני 6 ולא 11 אז לא יודעת מה מתאים לגיל אבל כמה רעיונות בכל זאת:

ספרים- להחליף בספריה ואז יש מגוון- אם הם אוהבים לקרא.

חברים- להזמין או ללכת.

בישול/ אפיה בימים שיש לך יכולת וזמן .

ובכללי משחקי חברה זה אצלינו כייף גדול , במיוחד אם אני או בעלי מצטרפים( בעיקר קורא בשבתות..) : פרה עוורת, דג מלוח, מחבואים, חיי שרה וכו'... תלוי כמה מקום יש לכם בבית.

יצירות : כבר כתבו לך.

ואם הם בקטע יש משחקי חשיבה ואתגר מעודנים יותר - קלפים/ סט/ משחקי קופסא שמתאימים לגדולים ומאתגרים

האם הם אוהבים לקרוא? 

ספרים יוכלו לכבוש אותם ולמלא את זמנם.

כמו כן, אני קונה לבני הבכור (6) משחקים המאמצים את המחשבה והשכל.

כגון עמי חכמי, משחקי קופסא של פוקסמיינד  וכד'

זה מעסיק אותו שעות.

אני מאד מזדהה איתך.

יש טיפוסים שהחיים שלהם זה רק הילדים שלהם. כמו חמותי.

ההנאה הכי גדולה שלה זה להיות עם הילדים. היא לעולם לא תיסע לבד, ולא צריכה הנאות לעצמה.

אני הפוכה ממנה. אמנם אמא אוהבת שהילדים הכי יקרים לה,

אך עם כל זאת, צריכה את השחרור והכיף שלי.

אני מרבה לקטר: נהניתי שהילדים נהנו, אך *אני* לא נהניתי...

ולכן אני דואגת לעצמי להנאות וחוויות עצמיות.

פעם בכמה זמן משאירה את הילדים עם בייביסיטר/הורים ונוסעת עם בעלי כמו זוג צעיר,

יוצאת עם חברות לבד, וכד'.

ברגע שתתני דלק לעצמך ותמצאי את האיזון הזה

תוכלי לחוש הנאה שלמה בכל המצבים.

להנות ממנה בלעדיהם, כשהם ישנים או במסגרות או עם בייביסיטר או אצל סבא וסבתא, לצאת לבד עם בעלך או עם חברות.

ב. לתכנן פעילות שאכן תתאים לכם כמשפחה ולא תעיק. לא קל ללכת למסעדה איתם, כדוגמה, משעמם להם, רעבים כבר... או להזמין מראש ולמנוע את ההמתנה.

ג. להשלים עם זה שאלו החיים, וזוהי אחריותנו כהורים, הם גם גדלים עם הזמן ופחות זקוקים לטיפול ויותר עצמאיים.

בשלב הזה, כששני הילדים קטנים ומאוד תלויים בך, נאזרים בהרבה סבלנות. כן, זה קשה שצריך לטפל בהם לעיתים קרובות ולעשות עבורם הרבה דברים. זה קשה ומייגע לפעמים.

ועם זאת, תוך שנתיים הם כבר יהיו יותר עצמאיים, ותוך עוד שנתיים- עוד יותר... כל הטרחה וההתעסקות הרבה בצרכים הפיזיים לא נמשכת עד אין-סוף; הילדים גדלים ונעשים פחות תלויים בך ויותר מסוגלים לעשות בעצמם.

ויותר מזה- כשהילדים מתחילים לדבר ויש להם אמירות מקסימות ומתוקות, זה באמת מרומם ונותן כח וחשק להשקיע בשבילם עוד ועוד.

אז מצד אחד, הורות גורמת לפחות גמישות ויותר טרחה מהרבה בחינות.

ומצד שני, זו העבודה המתגמלת ביותר (לפעמים מרגישים את זה רק בטווח הרחוק).

וכמו שהזכירו כאן- לעשות גם דברים עבור עצמך, שיעשו לך טוב וישמחו אותך.

היא לא מבינה על מה היא מדברת - ולכן ברור שלא שייך לפתוח איתה דיון "למה".. "לדבר איתה על המשמעות"..  אל תעירו ואל תעוררו. היא אומרת, בשפתה, "אני רוצה לברוח מזה". גם בעצם מבקשת עזרה איך להתמודד עם מה שקשה לה.

אפשר להגיד - לא "בזעזוע" אלא בחיוך וחיבוק, "חס ושלום"...  ולשאול: מה מפריע לך...  לדבר איתה.

וואכן, זו הזדמנות להסביר - לא בהתייחסות ישירה לדבריה או בציטוטם - שאם משהו קשה לנו, לא צריך לברוח מזה. לא להתייאש בשום אופן. ה' עוזר, ואפשר להתפלל, וגם אפשר לדבר עם אבא/אמא, ונחשוב  ביחד איך לפתור מה שקשה. ועם הזמן, כבר יש יותר נסיון ויודעים יותר לפתור לבד.

והכי חשוב, באמת לשוחח. לשמוע ממנה מה קורה, לעזור, לבדוק איך היא מרגישה במקום שהיא לומדת בו, מה קורה עם החברות. ליייעץ ולסייע ולעקוב - וגם לשמח בכל מיני דברים. שבכללי, תהיה שמחה ומרוצה.

כנראה שהכיוון הוא באמת שיחה על רגשותיה...

לספר על המתנה הנפלאה שקיבלנו מה' - החיים, ועל הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". ושמוצא כזה, חלילה, בשום מצב לא יכול לבוא בחשבון.

ולהסביר שגם אם דברים נראים כרגע איום ונורא - כשהיא תגדל, ותסתכל אחורה על הקשיים, הם יראו לה קטנים ורחוקים. וחוץ מזה היא לא צריכה להתמודד עם זה לבד - אתם כאן כדי לעזור לה.

יתכן שזה הסבר שבאופן כללי מתאים לגיל מבוגר יותר, אבל בזמנים של מצוקה גדולה דיבור כזה הוא הכרחי. 

אני בשלב מסוים בתור ילדה הייתי אומרת לה' כל לילה בקריאת שמע שאני רוצה למות הלילה..

נשמע מזעזע אבל כך חשבתי כילדה

אכן מחוסר כוח ותקווה להתמודד עם קשיים.

קודם כל, זה יפה שהיא משתפת אותך.

אכן חשוב להגביר בה את המחשבות שהעולם הוא מקום טוב, ובעיקר - שלה יש המון סיכויים להצליח ולפרוח, בכל תחום שהוא (כמובן בראייה מושכלת והגיונית). תחושת התקווה נחשבת היום למשתנה שמנבא הרבה בריאות נפשית (אפשר לקרוא עכ המון)

בתור ילדה, אני ניסיתי באמת לעשות משהו עם המחשבות האלו...... מתישהו בגיל בי"ס יסודי, לא זוכרת גיל מדויק.

לא כדאי לזלזל או להתייחס לזה כמניפולציה, שחס וחלילה היחס הזה לא יחזור כבומרנג.

שקשה לה - 

לא אומרים על זה מניפולציה.

על אף שלעיתים אכן יכול להיות מצב שילד "סתם אומר" בקלילות משפט שמבהיל את הוריו או כד', ללא כל סיבה ממשית או חשיבה. ואז אפשר לחוש בכך.

אבל ההנחה היסודית, והיחס הבסיסי, בד"כ, שאין זה כך.

חוץ מזה שיש התנהלות שונה למשפחות שונות. אני דווקא חושבת שזה בריא לילדים להכיר את עניין המוות בתיווך של ההורים, ולא כמשהו מזעזע. לא יודעת אם אנחנו מדברים על זה יותר מהרגיל, אבל יודעת שאנו משתדלים לא להסתיר את הנושא מהילדים.

לא יודעת, אולי אנחנו באמת מגזימים... או שזה פשוט אופי של ילד, שלך מעולם לא היה כזה.

בס"ד

למה?

בגדול כי לכל אחד יש יצר הרע, ויצר הרע הוא מלאך המוות.
למה יש ילדים שרוצים לברוח מהבעיות, ועד הסוף? לא יודעת.
גם אני כילדה חשבתי על זה הרבה פעמים כעל פתרון נוח...

לעניות דעתי זה לא תמיד קשור למודעות לעניין המוות עצמו, או לעיסוק בו. 
אצלנו בבית ב"ה הילדים לא נדרשו להתמודד עם מוות של אף אחד שהם מכירים.
מטבע הדברים זה גם לא נושא שמתעסקים בו.
במקרה שלי,(כילדה בזמנו) ושל הילד  שלי לפי דעתי זה יותר עניין פנימי של הנפש,
מאשר משהו ספציפי בנסיבות החיים.
ובכל אופן כל מקרה ומצב לגופו.

לכל אחד יש את הניסיונות הפנימיים והחיצוניים עמם נדרש להתמודד ומהם להתרומם (נס להתנוסס).

יש בזה משהו, שהיא אומרת את זה כדי "להפחיד" אותי.

אבל אצלה זה נובע גם מתפיסת עולם פסימית-משהו. באופן כללי קשה לרַצות אותה ולספק אותה... הרצון למות זה פשוט 'שיא הדיכאון' שהיא מסוגלת להגיע אליו.

להציב אתגרים לא-קשים, ברוח טובה, "משימות", ולשבח על הביצוע.

שתרגיש שהיא יכולה ושמחה במה שעושה ומצליחה. הרגשה מבפנים של מרץ ועשיה והצלחה.

כבכורה היא מקבלת הרבה "משימות"... אולי אני צריכה לשים לב שאני לא מכבידה עליה מדי.

אבל כמובן, היא מקבלת גם הרבה תשבחות, וגם זכויות מתוקף היותה בכורה.

בס"ד

גם הבכור שלי היה אומר לי דברים כאלו, לפני שנתיים (היה בן 8). 
היה שואל שאלות בסגנון :"אימא איך אפשר למות מהר ולא ממש כואב?"
"אימא אם משהו מצליח לטפס על עמוד חשמל ונוגע הוא ימות?"

ודברים מזעזעים באמת בסגנון.
זו הייתה תקופה קשה שלא השארתי אותו לרגע ללא השגחה מחד, 
כשאני מנסה לא להראות לו שאני חרדה מאידך.
ניהלנו הרבה שיחות, ניסיתי להבין מה בדיוק קשה לו וכ',
זה לא עזר, כי היה ניכר שהדיכאון זה המצב הכללי שלו,
והוא נתלה בכל דבר שיכול להעצים את החוויה, ונמנע מכל דבר שיכול לשמח אותו.
(באותה תקופה כשכולם היו מקבלים ממתק או הפתעה הוא היה מסרב,
או אוכל ומראה שזה רק מנימוס ולא באמת עושה לו כייף..)
עם הזמן קלטתי שאצל הילד שלי מגע מאד מאד עזר, 
ופשוט התחלתי ממש להקפיד לשים לב לחבק אותו בכל יום בכל בוקר,
בכל פעם שחוזר הביתה, בכללי כל פעם שעוברת לידו ליטוף,
חיבוק, נשיקה. ב"ה זה עזרה מאד.
אני לא יודעת אם זה עזר בניגוד לכל הדיבורים שלא עזרו,
או שזה פשוט עזר לכל הדיבורים שדברנו להתקבל על ליבו,
אבל ב"ה לא קרה יותר מאז אותה תקופה. 

אני בטוחה שזו לא הייתה מניפולציה,
וב"ה שהוא שיתף ובחיפוש אמתי מה ייתן כוח לילד שלי בחסדי ה' הצלחתי למצוא.
 

להיות קשובים, לא רק למה שהילד אומר, אלא מעבר.
למה הוא זקוק, מה יכול לרומם אותו. והמון תפילה כמובן.

הצלחה רבה שתהייה!

ה"מגע" פשוט עורר אצלו את תחושת נועם החיים, ואת התחושה שהוא אהוב ורצוי.

משהו שבא "מחוץ לו" שעורר את תחושת החיים ושמחתם מבפנים.

אצלנו ב"ה המצב לא עד כדי כך, אבל תודה שכתבת, אשתדל לשים לב אליה יותר.

לא ל"משימות" בֵיתיות...

אלא דברים שהם בגדר משחק ודברים חביבים על ילדים. יצירתיים.

המגמה להחליף את הפסימיות, בתחושה טובה שבאה מבפנים אצלה ע"י כך.

(שאגב - כבר יודעת לקרוא טוב למדי, אפילו בלי ניקוד, אז אני צריכה להיזהר שהיא לא תראה את הדברים שאני כותבת כאן)

היא באמת ילדה מעניינת:

מצד אחד -

יצירתית וחכמה, אוהבת לעזור והיות "אמא קטנה", קולטת דברים בחושים דקים, אוהבת ונהנית ליצור ובעלת רעיונות מעניינים, ילדה עליזה ושמחה,

ומצד שני -

מסוגלת לנהוג בתינוקיות מוגזמת, כועסת בקלות, קשה לריצוי, לא נהנית מכל מיני דברים...

שני הצדדים האלו קיימים אצלה, כשכל פעם צד אחר "מתפרץ".

אז זו באמת "מכת בכורות"? או שאופי מעניין ולא שגרתי?

איך אפשר לחזק אצלה את הצד החיובי?

איך לתת לה מקום כשהצד ה"שלילי" מתפרץ - בלי להיבהל ולכעוס עליה?

כתבת נכון בסוף - פשוט לא להיבהל ולכעוס עליה.. לא להתפעל מידי כשקורה. אפשר להמתין קצת, ואח"כ להציע, בלי קשר, איזה משהו מענין ומשמח. לא כ"ריצוי" מיידי. אלא אם כן, היתה סיבה אמיתית לרוגזה (מישהו פגע בה או כד'). יש סיכוי שתתרגל כך להתאזן בתוך עצמה, במירוף "מוצא משמח" שמקבלת בלי קשר ישיר.

ולחזק את החיוב, ע"י השתתפות איתה בצד החיובי. שתרגיש שיותר נעים להיות שם..

כך ענ"ד - בלי להכיר אותה ספציפית.

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

כשילד (או מבוגר אגב) אומר או מרגיש שהוא רוצה למות,
זה לא אומר בדווקא שהוא באמת באמת מתכוון במלוא המשמעות.

 זה אומר שככה הוא מרגיש.

כל הורה צריך להיות ערני לילד שלו,

כמובן כנה עם עצמו בכדי לדעת האם ומתי צריך עזרה בכל תחום,
אבל גם לא חייבים לרוץ לפסיכולוג אם ב"ה מצליחים להתמודד לבד.

אצלנו למשל הייתה תקופה קשה לפני שנתיים,(שנמשכה זמן מה)
ב"ה התמודדנו, וזה ב"ה לא חוזר על עצמו מאז.

עלו כאן נקודות חשובות, ואני צריכה לראות ולשים לב איך לנהוג עמה.

(וכן, יש סיכוי שהיא ירשה חלק מהאופי הזה ממני...)