שלום לכולם,
האחיינית שלי בת 23 סטודנטית מבית דתי ושומרת מצוות קיבלה חינוך מעולה באמת משפחה טובה
לצערי היא הכירה בחור גוי וההורים גילו זאת ונוצר בלאגן שלם. (היא גרה בעיר אחרת בשל הלימודים )
לאחר התיייעצות עם רבנים נאמר להם לא ללחוץ אותה ולחבק אותה המון. זה מאוד מאוד קשה לכל המשפחה ואנחנו חסרי אונים.
מה עושים?? האם זה אפשרי בדרכי נועם להחזיר אותה לדרך הישר?
הלוואי שתוכלו לעזור לנו
בתודה מראש
לצערנו יש מי שהמציא שורה של תכונות רעות על האישה בתקופת הנידה.
זה לא נכון.
אישה נידה אסורה על בעלה, לא הולכת לבית העלמין, ולא מסתכלת באותיות של ספר תורה.
(מדובר בספר תורה שלם, באמצע כתיבה - אין שום בעיה)
אבל בשאר הדברים הכול כרגיל.
הכוח המיוחד של האישה, נמצא בה גם בתקופת נידתה!
כל הבחורות נידות
הן רק לגבי הגעה לבית העלמין והסתכלות בס"ת.
אבל איסורים אלו קיימים רק בימי המחזור, ולא 7 ימים נוספים.
גם אצל רווקה וגם אצל נשואה.
בזכותך עיינתי בהלכה.
ראיתי שזה לא מוחלט, ויש מקומות להיתרים.
המקור שאני מכירה: טהרה כהלכה מאת הרב יקותיאל פרקש,
חלק א' פרק 14 סעיפים קכט-קל עמודים רמז-רמח
זה נפסק להלכה או שזה מנהג? בחיים לא שמעתי על זה ולצערי אני פוקדת בתי קברות מס' פעמים בשנה...
מצטערת שאני לא כל כך בקיאה בספרי הלכה, וכל מה שאני יכולה לעשות, זה להגיד כמו כולם: "תשאלי את הרב שלך"....
אין לראות את אותיות הס"ת אפילו מרחוק.
לכן אישה נידה לא מסתכלת אל הבימה ב"וזאת התורה".
אין שום בעיה לראות:
ספר תורה סגור
יריעות של ספר תורה שעדיין לא מושלם
יש מנהגים שנאמר עליהם: "מנהג ישראל תורה הוא"
מצד שני, בדברים האלה מאוד מקלים.
אני הבאתי את 2 האיסורים האלה כדי להגיד שיש מנהגים עם בסיס, אבל יש גם הרבה המצאות.
כמו זה שבמחזור לא כדאי לאפות.
חבל שאנשים ממציאים דברים שמכבידים על אישה נידה, ללא טעם.
זה אומר שהם היו מחמירים בכל האוכל הרגיל שלהם - כאילו הוא קודשים (כמו קורבנות או תרומה)
(ככה המדרש מסביר את המצב...)
זה לא נוהל החיים הרגיל
כל המנהגים על נשים בנידות- הסתכלות בספר תורה, כניסה לבית קברות, הליכה לבית הכנסת, תפילה וברכות, ועוד
הם מנהג
שיש שנהגו בהם (ומורת אימותן בידן)
ויש שלא נהגו בהם, ואף התנגדו בתוקף למנהג.
והאמת והשלום אהבו
שלא נתנו לאישה בזמן ווסתה לגעת בבצק
אתיופים, תימנים, מרוקאים
אבל שוב- זה כי היה מישהי אחרת שתלוש,
ולא כל זמן נידות אלא רק בשעה שרואה דם ממש
הייתי הולכת קודם כל לרופא לבדוק את תחום הגסטרו.
אם הכול תקין, לבדוק את הנושא הרגשי.
אם זה אכן רגשי לא להתייחס כ"צומי".
להיפך, יתכן שהילד במצוקה.
שמעתי פעם סיפור על ילד שחווה אירוע טראומתי ללא ידיעת הוריו.
הוא לא סיפר דבר, אבל התחיל לעשות את צרכיו בבגדים. ההורים ניסו הכול בטוב וברע, ומאום לא עזר.
לאחר שהגיעו לגורם מקצועי, שעזר לילד לחשוף את הטראומה שעבר, מיד נראה שיפור,
עד שהבעיה חלפה כליל.
הוא לא עושה את צרכיו ממש בתחתונים, רק יוצא לו התחלה.
וכבר אין לי כוח לנקות אני זורקת את התחתונים.
ניסינו הכל.
יש לציין שכעשינו לו נקודות זה ממש השתפר, עד שזה כבר לא.
לאחרונה,
אנחנו רק מדגישים לו ממש ללכת לשירותים ולא להתאפק!
לפעמים זה עוזר ולפעמים לא.
אבל זה בתדירות יותר נמוכה.
חפשי בגוגל, יעלו לך כמה כיוונים - תראי מה נראה לך הכי מתאים.
מבחינתי זה דווקא מרגיע לגות שיש לתופעה שם, שהיא מוכרת, שהיא אפילו לא עד כדי כך נדירה... מכניס אותי לפוקוס.
אני לא יודעת אם הבהלה שלך היא בעקבות קישור אחד מסוים - אני ראיתי שיש מגוון גישות ודרכים. אני מציעה לקרוא בכמה מקומות שונים, ואז לנסות לפענח איזה אחד מהם מדבר*עליכם*, קשור לחיים שלכם, מעורר בך הזדהות, נראה לך ישים אצלכם - ולנסות.
שוב הרבה הצלחה!
ייתכן שקופ"ח משתתפת בטיפול פסיכולוגי, תבדקי מולם. גם אם לא אולי הם יוכלו לתת לך מענה מי כן.
גם בשביל התפתחות הילד את צריכה לעבור קודם בקופ"ח.
הוא עדיין קטן יחסית, בעז"ה מענה מתאים יעזור לו.
מאז שסיפרתי לנסיכה הראשונה הפרטית שלי , 3.5, שאחרי פורים כשהיא תתחפש לפיה
ותהיה לה שמלה וכתר, אז אמא תלד תינוקת קטנה ותהיה לה אחות כמו לכל החברים בגן עבר חודש.
(לא קשור אבל חייבת לקטר על זה , ביישוב פה 90% נכנסות להריון כל פעם שהן מפסיקות להניק, כמעט כל הגן שלה, גן 3, עם אחים קטנים לא כל כך קטנים ומשהו בדרך, מאז שהילדה בת שנתיים הסתכלו עלי במבט של מסכנה לא הולך לה, וסקרו לי את הבטן ,
3 וחצי שנים הבדל זה ממש , אבל ממש לא הבדל גדול! התחתנתי בגיל 20! אין לי שום סיבה לרוץ . )
הילדה חכמה ממש, מביעה באופן ברור את רגשותיה ודעותיה בנושא (דעותיה ורגשותיה בעניין חלוקים מאוד... ), ויצא לה פעמיים לעשות קקי במכנסיים.
היא לא עשתה קקי במכנסיים מעל שנה, מאז שהיא נגמלה עד עכשיו.
זה רגשי לגמרי, ואני מניחה שתהיה התגברות אחרי הלידה...
אני לא רוצה לדמיין מה יהיה כשהתינוקת תצטרף.
אני צריכה לזכור להחביא את המזלגות והמספריים בארון הגבוה,
(אמא שלי שכחה לעשות את זה כשהיא ילדה אותי, בסוף שרדתי את ה"תקיפה"
של אחותי האחת והיחידה, שהיתה אז גם בת 3)
מצד שני, מי שאין לו אחים הוא יותר מסכן מאח שקינא בתינוק עד שעבר לו.
השכנה שלי שגידלה הרבה ילדים, אמרה שאצל כולם זה היה ככה, האחרון ברשימה חזר לפספס בסוף ההריון ואחרי לידת התינוק.
כדאי לבדוק,
אבל תדעי שבעיקר אם הוא היה עד עכשיו הקטן בבית וגם אם לא, זה נורמלי
שיהיה לו קושי רגשי אחרי הלידה.
בכל מקרה, כדאי להשתדל לתת לו כמה שיותר צומי,
אפילו אם זה כרוך בלתת למישהו אחר לטפל בתינוק שעה בבית או לטייל איתו,
ולהיות שעה נטו אחד על אחד עם הילד, לשבת איתו לגמרי ולקרוא לו ספר / לשחק איתו,
מה שהוא מעדיף... ושזה יקרה לפחות פעם בשבוע.
בהצלחה.
רוצה תכנית הפעלה לא ארוכה, משהו כמו חצי שעה. שהתכנית תהיה עם תוכן רוחני כראוי למעמד.
תודה רבה!
כל אורח בוחר אחד ומברך את הילדה בהקשר לחפץ שבחר. למשל מחזיק מפתחות ורוד- שהחיים יהיו ורודים וכו'
משיח עכשיו!כמה דברים פשוטים שאני מקווה לזכור בעוד עשרים שנה:
# כשהטלפון מצלצל, ושומעים מהעבר השני קול פשושי מתוק אומר "סבתא?..." לא כדאי מרוב התרגשות ושמחה להעמיס עליו שאלות. נכד מתקשר לרוב כשיש לו משהו שהוא רוצה להגיד. אחרי ה"שלום" השמח, אם יבואו כמה רגעים של שתיקה, הוא יצליח להעלות ולנסח את מה שהוא רצה להגיד או לשאול. זה לא פשוט לזכור כי כשמבוגר מתקשר זה שונה. למבוגר לרוב זה יעזור אם נדובב אותו קלות, נעודד אותו לדבר בעזרת שאלות כגון "מה שלומכם שם". מבחינת ילד - זה פשוט שני אתגרים. במקום רק להעלות ולנסח את מה שהוא רצה, הוא צריך עכשיו גם למצוא את המענה הנכון למה ששאלנו ורק אז לעבור לעניין שלו... עדיף לשתוק ולחכות לו בסבלנות שיגבש את המסר.
# כששולחים מכתב לנכד והוא לא עונה, זה לא אומר שהוא לא קיבל, קרא (או הקריאו לו), נהנה, שמח... זה רק אומר שבגיל שלו עוד קשה לתרגם את כל אלה לשיחת תודה נרגשת, וההורים לא רוצים ללחוץ עליו יותר מדי, כדי שלא להפוך את הקשר נכד-סבתא מקשר כיפי למטלה כפויה.
# כשההורים מספרים בהתרגשות שאתמול הנכד הצליח לספור לבד עד עשר או כל הישג אחר - למרות ההתרגשות והשמחה בשמחתם, לא מומלץ בתגובה לפנות אליו ולשאול "נו, מה בא אחרי שבע?" זה שהוא הצליח בפעם הראשונה לספור, זה עוד לא אומר שהוא בשלב כזה של שליטה שהוא יוכל לשלוף מהזיכרון ברגע שמתקילים אותו. כלומר, אם הוא היה בשלב כזה אז ההורים לא היו מתרגשים מעצם העובדה שהוא עשה את זה! כשזה לימוד טרי אז השאלות רק מלחיצות אותו ומסיגות אותו לאחור. עדיף לשמוח בשמחתם כאילו שמעת את זה יחד איתם וזהו.
# אם תמיד הילד הגיע עם נעליים נעולות כהלכה, והיום פתאום הן הפוכות, זה לא אומר שאמא שלו פתאום התעוורה - זה אומר שהוא גדל והוא כבר נועל לעצמו לבד! זו סיבה לשמוח! אין טעם להעיר לאמא שהן הפוכות, מן הסתם היא מסוגלת לראות את זה לבד, והיא בחרה לא להעיר לו כדי לא להרוס לו את השמחה שהוא הצליח לבד.
(כל הנ"ל חלילה לא בביקורת ולא בכפיות טובה. אני חושבת שקשה לזכור דברים כאלה אחרי כמה שנים טובות שאין ילדים קטנים בבית. אני מקווה איכשהו להצליח לזכור. אולי זה שכתבתי יעזור.)
ואני מנחשת שבעוד 20 שנה לפחות חמישים אחוז שתגידי משהו בסגנון דומה כי סבתא זה סבתא וכל סבתא ככ שונה מרעותה אז מה זה משנה מה היא אומרת העיקר זה אתם והילד שלומד לספור ולנעול נעלים.
זה לא רק ענין של סבתות.
הצגת פה כמה דקויות כל כך חשובות בתקשורת עם ילדים.
מדהים!
אם תמיד נשכיל לראות את העולם מזווית הראיה של הילד, נצליח לרומם אותו.
נ.ב.
אני אישית לא מאפשרת ללכת עם נעליים הפוכות בכל מצב.
אבל כל אימא והגבולות שלה...
מטרי
)שמה שבעיקר בעיקר חבל לי זה לא עיקר החינוך של הילד אלא פשוט קצת עצוב לי על התקשורת בינו לבין סבתא שקצת מתפספסת. כי אני אוהבת כ"כ אותו, ואוהבת כ"כ אותה, ולפעמים מתסכל טיפונת לראות שהם מנסים לתקשר טוב וזה מתפספס בגלל אי הבנות קטנות כאלה. תחושת החמצה...
ב"ה ובאמת שאלה יהיו הצרות שלנו. סבתא טובה ואוהבת ב"ה כמו שכתבת. תודה על המילים הטובות.
ואולי אפשר קצת לתווך ביניהם, כך שחלק מאי-ההבנות יימנעו?
כמובן, איפה שזה שייך ומתאים, ובמילים הנכונות. כמו "רגע, סבתא, דני עוד לא זוכר בעל-פה איזה מספר בא אחרי שבע. אולי תספרו ביחד מההתחלה, ואז הוא יראה איזה יופי הוא אומר את המספר שאחרי שבע?"
או לספר לה כמה בנך שמח לקבל את המכתב שהיא כתבה לו, ושהוא שם אותו במגירה עם החפצים היקרים לליבו, וזה באמת היה נוגע ללב שהיא כתבה לו מכתב.
וכן על זו הדרך...
שייך?
למשל כמובן שנגיד בעצמנו לסבתא שהמכתב היה נהדר ושימח מאוד את הילד. רק שאני יודעת (וזה מובן לגמרי) שבשבילה זה לא אותו דבר כמו שהילד יגיד. ואנחנו מנסים לעודד גם אותו להגיד, אבל יש גבול ללחץ שכדאי להפעיל לדעתנו...
ובנושאים אחרים - מחפשים את האיזון העדין לא להתערב בצורה שמשתלטת על הקשר ביניהם. אז לפעמים קצת מתסכל לראות מהצד שדברים מתפספסים, אבל לא רוצים להגזים בהתערבות, כמו שאנחנו לא אוהבים שהסבתות מתערבות לנו בחינוך יותר מדי, אפילו שיש להן הרבה נסיון וידע.
ממש חבל להיות ברגישות יתר ולבדוק כל מילה שלה. וכבר קרה לי שילדי היה עם נעליים הפוכות ולא שמתי לב.. אז ממש לא נורא שמעירים.
הלווי שנצליח להיות כמוה. זה לא ברור מאליו
מקסים
אני רוצה להגיב לעניין הנעליים.
את כותבת "להפוך את הנעליים", וזה לכאורה מצטייר עניין טכני קטן, רק להפוך. אבל להפוך נעליים פירושו לחלוץ ולעול מההתחלה. בשבילנו זה שנייה. בשביל ילד קטן שהתייגע עשרים דקות להנעיל לעצמו בפעם הראשונה, אז בין אם תגידי בעדינות ובין אם לא - השורה התחתונה היא שהעמל שלו ירד לטמיון. הוא גמר סוף סוף לנעול - ועכשיו חולצים. אז בשביל מה לו לטרוח בפעם הבאה?
אני לא אומרת לא לעשות את זה בשום מצב. כל אמא והשיקולים שלה. זה תלוי גם לאן יוצאים ולכמה זמן, ויש הבדל בין הפעם הראשונה שנועלים לבד לפעם העשירית ולפעם המאה, ועוד שיקולים שכל אמא עושה לעצמה. החשוב הוא שמי שרואה מהצד יכבד את השיקולים של האמא ולא יתערב.
אגב, אני לא ראיתי בדברים שנכתבו ביקורת או האשמה בכלל. רק קצת צער, וגם זה נראה בפרופורציות הנכונות.
ויישר כוחך שאת דודה טובה
זה דברים שאין לי מושג איך אפשר להשאר מודעים אליהם כשלא מגדלים ילדים. זה דקויות שרק כשנמצאים המון עם ילדים נהיים מודעים אליהם... לכן בדיוק כתבתי, כי הייתי מוטרדת מהשאלה הזאת - אם יש איזו דרך לשמור על ההבחנות שגיבשתי גם בעוד שנים. לא כהאשמה של סבתא המקסימה אלא כשיעור לעצמי לחיים. מצטערת שלא הובנתי כך.
זה חלק מהעניין - הם רוצים בקבוק או חיבוק
כמה לילות כשהוא מבקש מאבא שיבוא אליו
שאבא יגש ויכסה אותו.
אולי אחרי כמה לילות כאלה הוא ירגיש ביטחון- כשאני קורא לאבא הוא מגיע ואז הוא יפסיק עם זה.
צורך. ולדעתי אין לכך שום שייכות ל"לא חינוכי". אם סתם מדובר בהתפנקות מיותרת באיזה נושא, אז לפעמים צריך להציב איזה "גבול", אבל אם ילד חושש, זה לא שייך לכך.
וגם אם זה "חוזר" - זה חלק מגידול הילדים.
אלא שאם רואים שזה מתעצם בגלל הענין, אז אפשר בהמשך לומר, שפעם אחת בלילה אבא יכול לבוא, אבל אח"כ הוא מאד עייף - אז תשתדל ממש לישון טוב בשאר הלילה.. אולי זה יצליח. אבל זה לא פיתרון מההתחלה, כי אז רק בגלל החשש שלא יבוא עוד - הוא עלול להתעורר..
החינוך הכי טוב הוא בדוגמה אישית
זה עלול רק למשוך את זה יותר.. (הוא עלול עוד יותר לחשוש, "מה, בלילה אבא לא מתפקד כאבא"?.. )
כנראה הוא מתעורר וקצת מפחד - אז לא נורא, יבוא לכסות אותו. כיבוד הורים לא בדיוק עובד בגיל הזה מול התחושה הזו.
הוא צריך את אבא, זה בסדר. כמה שיהיה יותר רגוע - זה יעבור.
ענ"ד.
אבל ילד קצת יותר גדול(5?) צריך ללמוד שלא מעירים הורים בלי סיבה.
הפיתרון לצורך התמידי של הילד- זה למלא את הצורך שלו
יש לו צורך שלא יהיה לו קר, ושיכסו אותו בשמיכה
אז תכסו אותו...
יש לו צורך שבאמצע הלילה יהיה לו קשר עם ההורה
אז תמלאו לו את הקשר הריגשי הזה
יש לו צורך שההורים שלו יהיו לו כתובת לכל קושי- ולא להתייבש שעות בבכי בלילה
אז אל תאכזבו אותו, אל תשברו אמון בגיל 4 שאחכ בגיל 14 לא תדעו מאיפה לבנות...
וילד בן 3 לא יודע ולא אמור לדעת מה זה "כיבוד הורים"
הוא אמור לדעת מה הצרכים שלו, ולבטוח בהורים שיעזרו לו
שהוא באמת לא יודע להתכסות לבד ושזה לא תירוץ, זאת מוטוריקה די קשה
ובצורה מאוד עיניינית לכסות אותו בלי דיבורים מיותרים.
ואז הוא לא יעשה את זה בשביל תשומת לב סתם.
ומותר ללמד את הילד שהלילה פחות מעניין מהיום.
זה יחס חם ומגן שיתכן שהוא צריך אותו אז (כמעט בטוח שהבעיה אכן אינה רק השמיכה).
זה יהיה גרוע מאד - אם היא "תיגש עניינית ובלי דיבורים מיותרים".. אולי תכסה לו את הגוף אבל קצת תסיר את השמיכה מהנשמה.. יגש האבא כדרכו. טוב שיש אבא כזה.
הגבולות חשובים מאוד.
אבל אני בלילה לא נותנת להם להתבשל עם עצמם.
לרוב הילדים בגיל הזה יש חרדות, והם לא יודעים להסביר אותן.
ככל שניתן להם יותר ביטחון בלילה, כך יהיה יותר קל להציב להם גבולות ביום.
יש לי 2 בנות שהיו באות אלי (מידי פעם) למיטה בגיל הזה.
היה מצב שהנקתי תינוקת בשכיבה ובצד השני שכבה אצלי ילדונת בת 4.
אם זה היה מפריע, הייתי שולחת את הילדה לבעלי.
רק בגיל 5-6 שוחחתי איתן על הצורך לתת לאימא שקט בלילה.
דווקא בגלל הביטחון שנתתי להן במשך השנים, הן הבינו את זה מאוד יפה.
אף פעם לא הייתי צריכה לעשות תהליך של גמילה מלבוא אל ההורים בלילה.
זה עבר יפה ורגוע.
אני מאוד מתחברת לדברים של: מאמע צדיקה ואימא לאוצרות.
לא כל ההורים אותו דבר.
כל אחד והאופי שלו, אצלי מגיל יום אין דבר כזה לבוא אלי למיטה. ברגע שעבר לחדר משלו- אין דבר כזה לבוא אלינו לחדר.
מה שכן- אני או בעלי קמים אליהם כשצריך.
חשוב שהילד יקבל מענה.
איפה בדיוק יהיה המענה, זה עניין אינדיבידואלי.
לי נוח להניק בשכיבה, ולא לקום בלילה לתינוקת רעבה.
את בטח זקוקה לשקט ומרחב, כשאת ישנה.
לכל אחת יש את הדרך שלה, לצבור כוחות ליום הבא.
שינה טובה היא הדלק לאימהות שלנו.
אבל בסופו של דבר שתינו נמצאות שם בשביל הילדים שלנו, וזה העיקר.
)קשה לדעת בדיוק מה בתוך הילד - מתי זה צורך באמת, ומתי הופך ל"סתם הרגל" - אז אם הצלחת להסביר לו, בנעימות, שנוהגים אחרת, והוא עמד בכך, לא מ"יראה", אז יופי. אולי זה יעזור להגביל את הענין יותר, לזמנים שהוא באמת צריך.
לגבי "גבולות", גם אם צריך מסיבות כאלו - אז צריך קודם כל חום והבנה, ואז איתם, בצורה לא "אגרסיבית", ובסבלנות, להרגיל גם לאיפוק מסוים.
למה לך לשאול בפורום- אם את יכולה וצריכה לשאול יעוץ מקצועי שאת כבר נמצאת בתהליך בליוויה?
למה לך לשאול בפורום חצי שאלה- שלא תקבלי תשובה מתאימה- כשאת יכולה לשאול שאלה שלמה ומלאה- גורם שמכיר את התמונה הרחבה יותר?
חבל.... חבל בשבילך...
שיהיה בהצלחה
ילד יכול לדעת שהוא מקבל את צרכיו בכל זמן. אבל סתם תשומת לב. בלילה זה לא הזמן.
אני לא מדברת על ילד שקם בגלל חלום או מפחד ממשהו וכדומה. אלא סתם ילד שרוצה עכשיו תשומת לב הלילה זה לא הזמן.
(ואם היא ניגשת עיניינית היא מבודדת את הגורם שבגללו הוא מתעורר.)
אצלינו היה אפשר ללכת להורים עד איזה גיל שרוצים גם בגיל 20
אבל לא משעמום ורצון לתשומת לב סתם.
אצל ילד זה כמעט העיקר
אם הוא רוצה קצת להיות לייד אמא חיבוק וכו' קצת לישון במיטה ליד אמא - בבקשה
כמובן שסיפורים זה לא הזמן ואמא אומרת יפה - עכשיו אנחנו ישנים את זה תספר לי מחר
יש ילד שמפחד ואומר "יש כאן אריה"
ויש ילד חרד שאומר: "אימא תכסי אותי"
הנוכחות של ההורה מעניקה לו רגיעה.
שווה להשקיע בגיל הזה!
כשילד קורא בלילה, בצורה שהיא תיארה,
זה לא סתם רצון לתשומת-לב מחמת שיעמום, אלא אכן תחושה של חשש, בדידות.
הוא הרי לא קורא: כעת אני רוצה תשומת לב; כעת אני מפחד.. הפחד אינו מ"משהו" ספציפי דווקא, ולכן ההבחנה שעשית לא תמיד מעשית. לפעמים הורים יכולים להבחין בין סתם "מנדנד" מחוסר תעסוקה, לבין שמרגיש לא נוח. לא תמיד.
ואם היא ניגשת "עניינית" כשהילד בעצם צריך חום ועידוד, כי התעורר "לא טוב", אז היא נותנת לו "זבנג" ברגע שהגיעה..
שבן ה-6 מגיח למיטה שלי באמצע הלילה להגיד לי "אמא את חמודה אני אוהב אותך , תני לי נשיקה וכו' ".
אז מה אם הוא בן 6 ו"כאילו גדול".
זה זמן טוב לתת פינוק. בממוצע אני מתעוררת לכל אחד מילדי לפחות פעם אחת בלילה ואני ממש לא מרגישה את זה - אם ילד קורא לי לכסות אני קמה ומכסה וחוזרת מיד לישון אם לא מדברים מדי הרבה או מתעצבנים על זה יותר מדי - זה בכלל לא מפריע לרצף השינה.
ואם אני יכולה לפנק את הילדים שלי ברמה סבירה - אז למה לא.
לימדו אותי תמיד שפרחים גדלים ממים ואור וילדים גדלים מחום ואהבה.
לא כל הזמן צריך לחנך - גם פינוק הוא צורך של ילד.
וסתם שתדעי שאם לא היה לך ילד אחריו או שהוא לא היה בכור - היית מבינה היטב בשכלך שבן 3 וחצי הוא עדיין תינוק ובכלל לא אמור להבין דברים בוגרים שכאלו.
אסור שתטעי בגלל שהוא בכור ויש לו אח אחריו - להתייחס אליו כאילו הוא "בוגר"...
חינוך כזה כמו שאת מנסה לתת לתינוק שלך והצבת גבולות בנקודה כזו - אני אנסה עלל ילד בן 7... לא לתינוק בן 3!!! זה הרבה מעבר למה שמתאים גיל.
אם את רוצה להציב לו גבולות טפלי בגבולות מותאמים גיל - ולא בדברים שקשים גם לילדים מבוגרים ממנו בהרבה.
או רק מבצעת פעולה מכנית בלי לחשוב...
לרוב האנשים הפעילות הזו לא מוציאה לחלוטין מהשינה.
אח שלי גם היה מגיע לאימא עד גיל מאוחר
אני מתנצלת אבל זה לא בא ממקום בריא
לא קרה שם שום דבר כמובן אבל תלות מוגזמת הזו באימא גרמה להרבה קשיים אחר כך
למה ילד בן 6 לא ישן רצוף ומרגיש צורך להתעורר ולהביע רגשות חזקים לאימא שלו
ומה עם פרטיות שלך?
עדיין מדובר בתינוק למדי.
זה שיש לו אח/אחות ושהוא בכור ומרגיש לך בגלל זה דמוי "גדול ובוגר חכם ונבון" וכן, בכורים בהחלט עושים לעיתים רושם בוגר גם לאנשים אחרים.
אז מה הוא עדיין כמעט בן 4 ובכלל לא ילד גדול מספיק בשביל דרישות גבוהות שכאלו.
גם אני טעיתי בבכורה שלי עם עודף ציפיות ודרישות והיום אני צוחקת על עצמי - ויתכן שגם היום אני טועה בה.
גבולות - של להתמודד לבד בלילה ולכסות את עצמו (אמהל'ה , רוב הילדים שלי נאבקו עם השמיכה גם בגיל 5 ) הם גבולות רציניים.
בגיל 4 אני עדיין עסוקה בללמד את הילדים - לאכול מה שאמא אמרה. לאסוף משחקים. להכנס למקלחת בדיוק כשאני אומרת. להלביש פריטי לבוש קלים לבד. לא לריב עם אחים וחברים. לוותר.
יש עוד זמן לעצמאות הגדולה של להתמודד בלילה לבד....
צריך להציב לילדים גבולות.
צריך לזכור שגיל חינוך אמנם מתחיל בגיל 3,
אבל זו רק ההתחלה של התהליך.
אולי בגלל שגם מבוגרים לא ישנים "רצוף"??
אני אישית קמה לפעמים לשירותים באמצע הלילה. וגם בן ה-6 שלי.
המציאות הזו של להיות לבד בבית שקט ומוחשך למדי - די מפחידה ילד קטן ואני מבינה את הצורך שלו לחפש שאמא בבית ולהגיד לה מילה.
והוא סתם ככה ילד שמביע רגשות חזקים.. אופי של ילד.
ברוך השם הוא דווקא ילד עצמאי למדי ... שאוהב לבצע מה שרק אפשר בכוחות עצמו - וגם מה שאי אפשר.
מניסיון של ילד בן 9 - שהיה צריך אחר כך להרדים אותו לגמרי - בגלל שהוא פשוט צרח.
מדובר בניתוח של 2 דקות (לפחות בגילאים הצעירים שאני מכירה).
היו בגילאי 5 ו 3.
הילדים עברו את הניתוח בסורוקה אצל מומחה בתחומו. התעניינתי אצלו על אפשרות של הרדמה מקומית, כי חששתי מהרדמה מלאה, והוא פסל את זה על הסף.
לפי תהליך ההחלמה הלא מעט מכאיב שעברו (בן 3 יותר בקלות מבן 5) אני משערת שניתוח כזה בהרדמה מקומית עלול להכאיב מאוד. ויש גם את עצם המבוכה, בפרט כשמדובר בנער. גם לענין המבוכה (בכל זאת מדובר בצוות רפואי שמורכב ממס' אנשים), יתכן שעדיף להתעקש על הליך בהרדמה מלאה.
כל הנתונים האלו רלוונטיים לתקופה של לפני למעלה מעשר שנים - אולי יש התפתחויות בתחום שמאפשרות ניתוח בהרדמה מקומית? אני לא יודעת.
רפואה שלמה.
שלום, אנחנו משפחה עם ילדים קטנים. נמצאים במצב כלכלי לא קל.
ובגלל אילוצים צריכים לעבור דירה בעוד כחודש. אין לנו אמצעים כספיים לשלם להובלה או לנגר שיפרק וירכיב את המיטות והארונות.
מישהי מכירה ויכולה לייעץ האם קיימים עמותות/גמ"ח בעוזרות במחיר נמוך יחסית?
ממש תודה...
כרוב.
אם כבר סרדינים, אז גם גפילטע פיש (עצמות הדג טחונות) למי שאוהב.
אל תורידו סתם מוצרי חלב. הם חשובים.
תשתדלו לצמצם - פחות חלב ניגר, יותר גבינה לבנה 5% - היא פשוט יותר מרוכזת וצריך פחות ממנה מאשר חלב ניגר כדי להשלים סידן.
מוצרי החלב מכילים גם ויטמין D. כדאי לותר עליהם רק אם יש סיבה רצינית.
זה מסוכן!!!!!!!!!!!
ואני אמשיך לומר את זה שוב ושוב ושוב, למרות שאני משתדלת לכבד דעות אחרות
כאן זה מבחינתי לא תעמוד על דם רעך...
סליחה שזאת התגובה הראשונה שאת רואה
ספציפית על מלפפונים? או שאת סומכת על זה שיגידו מעצמם?
וגם אם הם לא אומרים- ההיגיון אומר
רק שהיא לא אמרה שהיא נותנת אותם
מלפפונים פשוט היו כלולים במאכלים שהיא אמרה שהיא נותנת
כנל ענבים, בננה, נקניקיה, וכל אוכל עגול
חלילה היא לא ישר תקיא?!?!
כמו שעושים בהחייאה להוציא גוף זר (שכחתי איך קוראים לזה....)
טכניקה פשוטה מאוד.
אפשר להיות במידת הביטחון שאם נוקטים כל מאמץ צביר כדי לשמור על בטיחות הילד-
אפשר גם לסמוך על האינסטינקטים שלו
אם למשל יש אמא (טיפשה, מחילה) שכועסת על התינוק שלה שפולט\ יורק\ מקיא מה שהוא לא מסוגל לאכול-
אז היא כבל לא יכולה לסמוך על האינסטינקט הבריא שלו, שהיא קילקלה.
ולכן היא באמת צריכה לחיות בפרנויה (לתת לו מלפפון מבושל טחון אולי? P)
זה לא מאמץ סביר
ואני אשמור עכשיו על שתיקה, כי אין עניין להמשיך לדון בזה
אני את שלי אמרתי, אתם את שלכם אמרתם, וחסל
למרבה הצער בכל שנה יש כמה טרגדיות של חנק מבקבוק.
ההשתדלות היא לרוב לא במרקם המזון (חוץ מכמה יוצאי דופן כמו אגוזים, שיש בהם צירוף של כמה נסיבות בעייתיות) אלא בדרכים אחרות - למשל אכילה זקופה תמיד (גם בבקבוק!), לאפשר לתינוק לשלוט ולווסת את הכמויות בכל גיל, כמו שנכתב פה לתת לו לגיטימציה להוציא מהפה - כך לא יחובל האינסטינקט שלו לשמור על עצמו. ועוד דרכים.
לביבות ירק
בכללי אני מאד אוהבת את האתר של ניקי ב יש שם מלא מתכונים קלים ומגוונים
חלבה
שקדיה עם דיסה
לביבה אפויה עם תפוח"א מרוסק+גזר מרוסק...איך שאצלי אוהבים את זה.
דיסה - אני מכינה מאינסטנט בלי חלב (גם רגישה) עם סוכר וקינמון לפעמים מוסיפה קצת חלב/מטרנה צמחית
לחם מטוגן לפני שלב ההשחמה האמצע מקבל מרקם רך ונחמד
סנדויץ של אבוקדו/חומוס/ממרח חלווה/ממרח בוטנים
קווקר מבושל במים עם פירות שונים (אם לא אוהבת מרוסק - אז לחתוך לחתיכות קטנות). - זה מאוד משביע, מעולה לפני השינה.
ליוגורט ביו היא גם רגישה? (הוא יותר קל לעיכול). אם לא - אפשר עם סנדוויץ' וירקות, או לחילופין עם פירות חתוכים
ביצה קשה מעוכה עם אבוקדו,
ביצה רכה - לא צריך למעוך כמעט.
ומה לעשות - בגיל הזה האוכל פחות מגוון...
אם את רוצה להשקיע - אז לפשטידות עם ירקות מגוררים אין מרקם טחון, אלא די מוצק (וזה עדיין רך). את יכולה לתת לה בחתיכות קטנות, כמו לחם.
מרק עם ירקות מגוררים (שלא תצטרכי לטחון)- אם היא לא אוכלת כבר בארוחת צהריים.
מישהי יודעת איך אפשר להעביר ילדה ממסגרת למסגרת באמצע השנה?
אני יודעת שצריך לבקש שוב ועדת שיבוץ.
(ועדת ההשמה עדיין תקפה, וההחלטות בה מתאימות גם למסגרת שאליה אנחנו רוצים להעביר)
אבל האם יש טופס לבקשה, או שצריך לכתוב מכתב?
למי בדיוק צריך להגיש את הבקשה?
תוך כמה זמן ניתן לצפות שתתכנס ועדת שיבוץ?
(כמובן שמדובר במקרה חריג, של ילדה שנכנסה למסגרת שממש לא מתאימה לה)
למי שעברה את זה, או שמכירה ממקום אחר, אשמח לשיתוף!
תודה מראש!
או על סדר יום...
אם יהיה סדר יום - הקטן יאפשר להיצמד אליו?
כך או כך נראה לי שבשלב הזה הדאגה העיקרית צריכה להיות מופנה למנוחה שלך, להתאוששות, להחלמה מהלידה...
יש לכם אחיות קטנות שירצו לבוא קצת לקפץ עם הדרדק הקפיצי?
כתבת שקראת את השרשור הקודם אז אתאפק ולא אמחזר את עצמי, רק עוד טיפ קטן - השפרצות. בני שנה לרוב מתים על מים. אפשר להעביר בכיף שעה כשהוא באמבטיה עם כל מיני כלים או אפילו בלעדיהם... את לא צריכה לעכשות כלום - רק להשגיח (אולי מדי פעם להוסיף מים חמים). יש לך בחדר האמבטיה מקום לשבת בנוחות עם הפצפון, להשגיח על ה'גדול'?
מזל טוב ורוב נחת!
איזה טוב ה' !
לשלב בעשייה שלך - לדעתי זה יהיה מתאים אולי עוד חודש. כיוון שכרגע את בשלב שיש חשיבות קריטית למנוחה מרובה, אז בעיניי הדרך לשייך אותו למה שאת עושה היא דווקא לשלב אותו ב*מנוחה* שלך.
צריך יצירתיות כדי לחשוב איך זאטוט בן שנה משתלב במנוחה של אמא שלו - יש דרכים. למשל, אפשר לספר סיפורים בישיבה או אפילו בשכיבה על הספה. וגם לשיר שירים. הוא יכול לבוא אלייך להתפנק מדי פעם, וללמוד איך מלטפים את התינוק בעדינות. ואפשר גם לתת לו לשוטט בבית, להשמיד, להרוס ולפרק אפשר בכל יום להניח על השטיח קופסה מלאה ב--- פעם קפלות, פעם אצטרובלים שבעלך יאסוף בדרך מבי"כ, וכן הלאה - כיד הדמיון הטובה. שהקטן-גדול יוכל לפזר בצהלה, כשאת משקיפה עליו ממקום מרבצך ומציעה לו מדי פעם לאסוף, כדי שיוכל לפזר שוב. אפשר להקריב גליל נייר טואלט, הוא יכול לשקוע בזה בחדווה לחצי שעה.
אני לא בטוחה אם כל הנ"ל יתאימו, כי אני לא בטוחה אם טעמך כטעמי - לי אישית קל יותר לתת לפעוט לברדק את כל הבית, ואחר כך בערב לעשות סדר - מאשר לשבת איתו שעות ולעשות יצירות מסודרות (במיוחד כשיש לי עוד קטנטן לטפל בו במקביל).
מקווה שהועלתי, ובכל מקרה רוב ברכה והצלחה עם שני האוצרות.
אצלי הקטנים אנרגטיים מאוד ובנוסף, התינוקות הופכים את היום והלילה. כך שמבחינתי בלתי אפשרי היה לטפל בשעות הבוקר גם בפעוט בן השנה (ותשעה ימים).
מקווה שאצלך זה יותר פשוט ואת מספיקה לנוח. אבל בשלב הזה של השלושה חודשים אחרי לידה לקחתי מישהי בתשלום כדי שתעסיק ותטפל בפעוט, אפילו לשעתיים שלוש בכל בוקר. בפרט שמדובר בבכור שאין לו אחים גדולים שיעסיקו אותו בשעות אחה"צ, וכל העול נופל עלייך.
המון מזל טוב. ותשמרי על הכוחות שלך - זה לא זמן עכשיו להפעיל את הפעוט פעילות יצירתית.
לצערי מנסיון - אני בשלב שלך - שבועיים אחרי לידה, פשוט קרסתי.
הייתי עושה ככה-
בבוקר אחרי התארגנות, מתפללת איתו, אוכלים ואז יוצאים החוצה לפחות לשעה
כשחוזרים מספרים סיפורים (הייתי מושיבה בובות על כיסאות קטנים והוא יושב ביניהם, וכולםםםם שומעים סיפור..)
אח"כ היינו משחקים במשחקי חשיבה/הרכבה/מוטוריקה, אח"כ עושים יצירה ואח"כ שרים שירי אצבעות/מחקים חיות/
משחקים בבובות/חישוקים/ כדור וכד', דברים בסגנון הזה, ואח"כ הוא יכול לשחק לבד במכוניות/משחקים שלא צריך יותר מדי לחשוב ולדעת איך לשחק, אפשר גם לשים ברקע שירי ילדים, אח"כ היינו אוכלים צהריים ואז הוא היה הולך לישון
(בערב היה ישן מאוחר בגלל זה אבל זה היה שווה לי)
כשקם יוצאים לגינה, ואז א.ערב, מקלחת, ומשחק לבד עד שהולך לישון
לא חייבים ממש לעשות איתו הכל, אבל כדאי שיהיה סדר קבוע
אם לומר את האמת אז עם בן השנתיים הנוכחי שלי כבר אין לי סבלנות ממש לשבת איתו הרבה אבל אנחנו כן יוצאים
קבוע בבוקר והזמנים של המשחק/ אוכל/שינה פחות או יותר קבועים והוא יודע מה בא אחרי מה
מקווה שעזרתי ואם תרצי אפשר גם באישי
אנחנו קמים מאוחר יחסית ב9
מתפללים ואוכלים ארוחת בוקר
יושבים לצייר ואחר כך לשחק
אחר כך מכינים ארוחת צהריים "יחד"
תוך כדי מסדרים בקטנה את הבית (הוא אוהב להחזיק את היעה)
אוכלים
אחר כך הוא משחק בשקט עם המכוניות שלו
אחר כך הגדול חוזר מהחיידר ויוצאים לגינה
כמובן שזה בגדול, וגם יש לנו עוד תינוק בן חצי שנה בבית ככה שאני משלבת אותו בטיפול בתינוק.
ועוד משהו- גם אני חשבתי שאני לא אישה של בית אבל אני ממש נהנית מכל רגע וממש עצוב לי ששנה הבאה אצטרך לעבוד.
לא לכל אחת זה מתאים, אבל לי העצה הזאת עזרה מאוד, אז אם את כמוני...
לא להתקבע על סדר יום, ובכלל שהמיקוד לא יהיה מה לעשות *איתו* - אלא מה לעשות עם עצמך. קודם כול לחשוב על כל הדברים שמתחשק לך לעשות, אחר כך לראות איך את יכולה לשלב אליהם את הילדים. אפשר שיהיו לך בראש כל מיני רעיונות לדברים לעשות, ותבחרי מביניהם כל פעם אחת שמתאימה לפי הנסיבות. למשל - בוא נמציא - את יודעת שהיום את רוצה להכין מרק ירקות, למיין כביסה, לנגן בחליל ולכתוב מכתב - אז כשאת רואה שהוא במצברוח של ניהול שיחה את יכולה לחתוך ירקות למרק תוך כדי שיחה איתו, וכשאת רואה שהוא משועמם את יכולה למיין כביסה ולשלוח אותו לכאן ולשם לסדר את הבגדים במקום, וכשאת רואה שהוא מצא לעצמו עיסוק ושקע בו את יכולה לכתוב מכתב, וכשאת משכיבה אותם לישון את יכולה לחלל להם.
הדוגמאות אולי מופרכות, אבל אני מקווה שהרעיון הכללי מובן.
אני חושבת שמאד כדאי שתהיה שגרה וסדר יום קבוע. זה גם ישפיע על שנת הצהריים/לילה שלו.
וגם- מאוד ממליצה לך לעשות דברים בשביל עצמך. להחליט שיום אחד בשבוע, לכמה שעות את עושה משהו עבור עצמך. במסגרת הבית או מחוצה לו..
אפשר לעשות (תבחרי את הסדר הרצוי לך): תפילה, יצירה, משחק, יציאה לגינה/ לספרייה, א. בוקר, א. צהריים, מקלחת, הזמנת חבר הביתה וכו' וכו'...
אל דאגה, לאט לאט אתם תמצאו את סדר היום המתאים לכם בהצלחה...
עבודה עם בצק אמיתי/בר בצק
מדבקות
גואש רחיץ/צבעי ידיים
טושים ודף
צבעים
טושי נשיפה (צריך להסביר לו ולהיות איתו ברוב היצירות)
משחקים - כל משחקי ההרכבה - צינורות, סברס, פטריות, משושים, פאזלים של תבניות שמכניסים, פאזלים עד 12 חלקים
להכניס דברים לתוך חור קטן (מקלות ארטיק לתוך "מטרנה", אני גם הייתי נותנת מטבעות לקופת צדקה - אבל זה צריך השגחה מרובה, כדור, בובה עם עגלה, בובות של חיות מפלסטיק, כלי מטבח
הבעיה שבגיל כזה - לרוב כל רגע רוצים משחק חדש, אי אפשר לצפות מהם להיות עם אותו משחק ולשחק עם עצמם יותר מכמה דקות...
בהצלחה!! (בגיל שנתיים וחצי-שלוש לרוב הם כבר יודעים יותר להתיישב ולהעסיק את עצמם זמן ממושך יותר)
- צבעי ידיים: שיורדים במים וגם מהבגדים, ולצבוע על בריסטול
- לקחת גלילי נייר טואלט ולקשט אותם- ליצור פרפר, חיפושית, משקפת..
- לקחת מעדן ריק, להוסיף לו ידית ממגזרת נייר פשוט, וליצור טנא לטו בשבט
- הכנת עוגיות, כדורי שוקולד
- להדפיס כמה דפי צביעה נחמדים, ולתת להם לצבוע
- ליצור תמונה עם דבק ולפזר חול..
לצייר לו עיגול/קו ולומר לו להדביק מדבקות על הקו/עיגול או
לצבוע רק בתוך העיגול
הבן שלי בן שנתיים וחודשיים עושה את זה כבר כמה זמן,
וזה לא שהוא מוכשר באופן יוצא דופן
(בזכות בעלי שתמיד נותן להם לנסות כל מיני דברים ומאמין שהם יכולים גיליתי
שילדים יודעים ומבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו, בכל התחומים, זה בסוגריים..)
הגדולה (בת 4) רצתה לתת לבעלי ולי עוגת גבינה (בכאילו).
אמרתי לה "אבל אנחנו בשריים".
והיא ענתה "גם זה בשרי" 
הקטנה (2.6) הייתה מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא הצליחה לנעול לבד את המגפיים ולא הסכימה לצאת מהשירותים.
הגדולה רצתה להיכנס, והקטנה אמרה לה בהתרסה "לכי, לכי מפה, את לא בוכה... אני בוכה, כן, אני בוכה..."
(ממש הפתיע אותי הדיבור הזה "כן, אני בוכה...").
כותבת מאנונימי כי כבר הספקתי לספר את זה לחצי מהשכנות
ואני לא מעוניינת באאוטינג..
בת 3.5, אמא בהריון שני,
יושבות על הספה, הנסיכה הראשונה מלטפת לאמא את הבטן בעדינות עם כף הרגל ופתאום. פיץ:
"אמא, את שמנה ומתנפחת" אמא: "נכון, את יודעת למה?" פיץ : "כי אכלת המון המון אוכל"
אמא : "ולמה עוד?" פיץ : "כי יש לך תינוקת בבטן! וגם תינוק ! שניים! " אמא : "לא, רק אחת, רק תינוקת אחת לבד"
פיץ : "לא!!! שניים!!! תאומים " .
פיץ : "המשחק הזה שבור" , אמא: "נכון, מי שברה"? (פיץ עשתה בלגן על הריצפה ואמא דרכה על זה עם כל כובד משקלה),
"התינוקת יצאה מהבטן ושברה אותו בלילה כשכולם היו ישנים במיטה , ששששש " (עם האצבע על הפה)
פיץ נמרחת עם סבתא וסבא על המיטה לפנות ערב, לפני שנוסעים הביתה : " אני רוצה שגם התינוקת תצטרף לשלושתינו, ואז נהיה
אחת , שתיים, שלוש, ארבע " .
כשדיברנו על זה שעוד מעט התינוקת תדע לשבת, וללכת
אומר לי "אה, ואז יהיה לנו עוד תינוק (הפסקת חשיבה קצרה)... בבטן שלך"
אור היוםישנה ביום, וערה בלילה" (בן החמש על אחותו בת החודשיים)
*כוכבית*הבת שלי (חודשיים) התעטשה,
אז אחותי הקטנה (בת 4) אומרת לי: "היא השתעלה"
עניתי לה: "היא לא השתעלה, היא התעטשה"
אז היא אומרת: "אה, היא התאפצ'ה!!" (בלבלה בין אפצ'י לעיטוש...)
אחי הקטן (שנתיים): "יורד לי פצע"...
יש לי ילד מקסים בן ארבע מתוק מתוק אבל...
כאשר אני שואלת עליו את הגננות (השנה ושנה קודם) הוא ילד זורם חיכני מקסים עושה כל מה שאומרים לו ובקיצור כל הורה היה גאה בו....(וגם אני מודה ומתוודה ובאמת אני אוהבת אותו!)
ואילו בבית אם אני משאירה אותו אפילו יום אחד בבית או אפילו חצי יום לאחר שחוזר הוא פשוט ילד אחר והגננות משתוממות על השאלות שלי ממש כך!
אמא תני לי לאכול (קם בשש בבוקר) מנדנד בלי סוף אמא תני את זה ואמא תעשי לי את זה וצועק ומרים את הקול הוא הבעל הבית......ומתעצבן אם לא נתנו לו את מבוקשו
מציק לאחים הקטנים עוד ועוד עד שהם בוכים ואז בצד עומד לו ומחייך או שבורח מאימת אימו או אביו
רב עם אחותו הגדולה
אני מבקשת סך הכל להחליף לו חולצה לא ולא אני צריכה לשדל אותו שעה שלימה עד שבסוף אני מכריחה אותו ללבוש ואז אומר זה לא נוח לי ולא ולא ולא. בזמן שאני משתדלת לשים לו חולצות נוחות ותמיד מסדרת אותו עד שהוא מרוצה(וכאשר חוזר מהגן אומר אמא החולצה הזאת הכי נוחה לי מכולם (כמעט כל חולצה כך!!)) שמא באמת יש לו רגישות בוויסות. כל בוקר וויכוח מר
ואמבטיה מן דכר שמיה אני נאבקת ונאבקת עד שאני פשוט מכריחה אותו לבוא איתי לאמבטיה(ובאמבטיה באמת כיף לו חוץ מהמים שאני שופכת מעל הראש ורוב הפעמים או שאני שמה לו מגבת לכסות את העיינים או שהוא שופך על עצמו בעזרת ספל קטן הכל אני עושה שיהיה לו נוח! חוץ מזה הוא פשוט נהנה לשחק במים עוד ועוד ממש לעיתים רחוקות ביותר שהוא עשה זאת מרצון ממש!
והילדים האחרים פשוט זורמים ומתוקים וזה פשוט עצוב לי שרק הוא כך ולאט לאט לומדים ממנו דברים איך לדבר איך להתמרד ואיך להציק ולהרביץ.
מה עושים אשמח לתובנות!
יש ילדים פחות ויש ילדים יותר...והבן שלך הוא כניראה מאלה שיותר.
אולי גם האוירה בגן נוקשה ומלחיצה ?ובודאי שהגננות לא יגידו לך את זה אבל זה נשמע לא כמו ילד שחזר מהגן אלא מבוגר שחזר מיום עבודה עמוס בו היה עליו להתנהג כל הזמן באופן" זורם ומקסים" פלוס חיוכים לכל עבר,בטח גם נוח מאוד לגננות.
אולי כדאי לעזור לו לעשות מעבר הדרגתי מהגן לבית....להסביר שגם בבית יש כללים ופה אפשר לשוחח ולנסות להגיע לפתרונות עבור כולם,לשאול אותו מה לדעתו יכול להקל עליו,יתכן שהוא מחכה לשיחה כזו.
בגן הוא ילד "מלאך", ובבית הרבה פעמים הוא עושה הפגנות ומציק לאחים.
אין לי כל-כך פתרון (אחרת אצלנו זה כבר לא היה כך...) אבל אפשר להסתכל על זה גם בצורה חיובית: בבית הוא מרגיש מספיק בטוח כדי 'להתפרק' ולעשות שטויות - כי אמא בטוח תאהב אותו למרות הכול. בגן - כנראה שהוא מרגיש שהוא צריך להצדיק את 'השם הטוב' שיצא לו...
אין לי אפשרות להרחיב כרגע.
אולי ארחיב כאן בהמשך. אם לא, מוזמנת לפנות באישי
גן לא אמור מקום ככ נוקשה שילד לא מרגיש שהוא יכול להתנהג באופן טיבעי אלא רק באופן המקנה שקט תעשיתי לגננת.
תעזרו לו במעבר הדרגתי שיעזור להשתחרר ולהגיע הביתה רגוע יותר
זה נכון שבבית ילדים יכולים לחצות יותר גבולות (כי הם מרגישים בבית...) וההתנהגות בבית ובגן לא צריכה להיות אותו דבר, אך גם הגיוני מבחינתך לרצות ולצפות ממנו שישתף פעולה עם הכללים של הבית- ידבר בכבוד להוריו, לא יציק לאחיו, יתקלח ויתלבש כשמבקשים ממנו, ולא בכל בוקר להגיע לוויכוח מר כמו שכתבת.
אני מאמינה שיש דרך להגיע לכל ילד! ואין ילד שהוא פשוט ילד קשה ויעבור..
אני בטוחה ששתצליחי להגיע איתו לדרך הנכונה ושגם הוא יהיה זורם...
פרקי את הקשיים איתו, ותעבדי על כל דבר בנפרד כי קשה לפתור את כל הבעיות ביחד.
באופן ככלי אני מאמינה הרבה ב'שיקוף רגשות'- "אני מבינה שאתה לא רוצה להתקלח, בטח היית רוצה להמשיך לשחק" (זה לא אומר שאם אנחנו מבינים אותו ההנחיה תשתנה), גם אפשרות בחירה מצומצמות יכולות לעזור (בין 2 אפשרויות שמקובולות עליך). לתת לו עצמאות במה שאפשר, להשתמש בכלי חיצוני שאומר לה לעשות (למשל לכוון שעון וכשהוא מצלצל נכנסים להתקלח),
לעזור לו למצוא דרך שתעזור לו להרגע (אחד הילדים שלי נכנס לחדרו ויוצא חדש אחרי כמה דקות- הוא באמת זקוק לזמן עם עצמו. אני לא מכניסה אותו כעונש!).
את מתארת שאת מרגישה במאבק בלתי פוסק איתו (מילה שאת השתמשת בה), ובשביל מאבק צריך שניים. את צריכה לחשוב איזה דברים גורמים לך להכנס למאבק ואיך את לא נכנסת איתו ל'מלחמה' כל שלא יהיה לו במי להאבק.
נסי לחשוב למה קשה לו לקבל את הסמכות שלך ולמה לך קשה להציב גבולות מולו- לפעמים בהבנת הסיבות האלו, נמצא גם הפתרון ואז יותר קל לשנות את התגובות ואז כל ההתנהלות איתו משתנה.
ממליצה תמיד לסיים יום בחיבוק נשיקה ומילים אוהבות! גם יום של כעס וקושי.
אשמח לעזור גם באישי
אני לא מסכימה עם התגובה שנכתבה ע"י "מתעלה אליו" .
הגננות שומרות על גבולות ברורים, וטוב שכך.
אולי ע"י כך, בעתיד הוא גם יצליח ליישם את הכללים בבית.
אם בגן (ובבית) הגבולות לא יהיו ברורים, אז המצב עלול להחמיר.
הוא ילמד שהכוח שלו גדול משל המבוגרים והוא יכול "לסובב אותם על האצבע הקטנה".
הוא ילד מאתגר, וככל הנראה יש לו כוחות ויכולות גבוהים מהממוצע,
אז כדי לנתב אותו להוצאה חיובית של הכוחות חשוב לקבל הדרכה והכוונה מקצועית.
יש הרבה יועצים ומדריכים טובים להורות, וכאשר מדובר באיש מקצוע שגם רואה את הדברים באופן ניטראלי אז בע"ה תראו תוצאות טובות במהרה.
ראיתי ילדים רבים שהיו במצבים קשים הרבה יותר (אני עובדת בין השאר גם בגן לילדים עם O.D.D שזה הפרעות התנהגות קשות) וההתנהגות שלהם השתפרה עם הדרכה הורית מקצועית והשקעה עקבית מצד ההורים.
בהצלחה!!!
אני מסתמכת על מה שהפותחת סיפרה וכמו שכולנו מכירים את המצב ששתי גננות צריכות לטפל בשלושים ומשהו ילדים וזה מאוד נוח שהילד "זורם וחייכני" ובטח שזה מאוד "מקסים" לגננת אבל זה לא מצב בריא!!!!!!!!!!!
ילד אמור להרגיש חופשי לבטא את עצמיותו ואת רגשותיו במיסגרת סבירה וגמישה של גבולות שזה אחד מתפקידיו החשובים של הגן אבל פה זה נשמע כמו מבוגר שמגיע למקום עבודה שבו הוא צריך לחייך ולהקסים את כולם כל הזמן אז מה הפלא שמצטברות לו ככ הרבה אגרסיות שרק מחכות להתפרץ בבית,ניראה לי שאפילו אנשים מבוגרים היו מסיימים את היום תשושים מרוב לחץ.
נכון יש דרכים לתת לו להוצא אנרגיות ולהקל את המעבר בין הגן לבית
ויש דרכים ללמד אותו כללים אבל לא באופן נוקשה ככ.
הילד שלי בגן מתנהג כמו טטלה אבל כשמגיע הביתה פשוט הזמן עד שהולך לישון עובר במריבות, מכות, צעקות, הצקות..
לי באופן אישי יש עסק עם ילד שאובחן עם בעיה בויסות חושי ורגשי ואלה חלק מהסימטומים. הדרכה הורית יכולה מאוד לעזור והיום גם לא חייבים לצאת מהבית ולחפש בייביסיטר יש אופציה לעשות בטלפון, יש מישהי מקצועית מאוד זה הקישור לדף שלה שווה להתייעץ (קוראים לה שירלי רם עמית)
איך גורמים לילדה בת 3 וחצי להבין שדרך הבכי לא משיגים שום דבר?
שצריך לדבר אם היא רוצה משהו ולא לבכות
שמדבר יפה...
ואפשר גם לעזור לה- אם היא בוכה- להציע לה מילים "אמא- אני רוצה להגיד משהו או לבקש משהו" להגיב בנחת ולא להתעצבן על הבכי. ולדבר בנחת ובשקט- זה יכול להרגיע.
יש גישה שקראתי עליה לאחרונה ועוד לא הזדמן לי לנסות:
כן לתת לילדה את מה שהיא רוצה, ותוך כדי כך גם להגיד את זה בשלווה, בקול ברור: "את רוצה מים", "את רוצה עזרה להגיע למדף הגבוה", ואפילו - "את רוצה תשומת לב". לא לשאול אלא להגיד. הרעיון הוא שמתוך החקיינות הטבעית של הילדים - היא תחקה אותך ותתחיל גם היא להגיד במפורש מה היא רוצה.
עד כה תמיד כשהילדים שלי הגיעו ל'גיל היבבות' הייתי משתדלת לא לתת למי שלא ביקש יפה, אבל אצלי אישית השיטה הזאת לא ממש הוכיחה את עצמה, ובסופו של דבר הייתי די מתוסכלת לעתים קרובות, אז רשמתי לי כשיהיה רלוונטי - לנסות את הגישה האחרת.
נניח היא רוצה לשתות או שאעזור לה להוריד חולצה וכדו' ומבקשת את זה בבכי,
אני אומרת לה, "תגידי לי: אמא, אני רוצה בבקשה לשתות" או " אמא, תעזרי לי בבקשה להוריד את החולצה"
ואז, אחרי שהיא חוזרת על המשפט, (לפעמים אני אומרת מילה והיא אומרת מילה אחרי), אני עונה לה "בשמחה"
ככה, בסבלנות, כל פעם מחדש, ובאמת הרבה פעמים היא רוצה לבקש משהו ובמקום לבכות היא מבקשת יפה.
הייתה פעם שהיא ביקשה ממני משהו ונתתי לה ואז היא אומרת לי "אמא, לא אמרת "בשמחה"....
ככה כמה פעמים עד שהוא נרגע ואומר בקול רגיל. אני אומרת את זה גם כשאני מבינה למה הוא מתכוון
זה בדיוק מה שאת מחפשת (אפשר קצת "להבריא" את המתכונים אבל בגדול הם ממש בסדר.
מרקים מכל הסוגים
לפתיתים עם עדשים וביצה, איך שמים את הביצה? אחרי שזה כבר מוכן ויבש?
זה נשמע מעולה
את פניך אבקשאחרונהמג'דרה עם עדשים כתומים/חומים
בימים הבשריים-לשים כרעיים כמו שהם בסיר או בתנור, אפילו תבלינים לא צריך
או לשים עוף שלם בתנור- כנ"ל
בורגול עם לבן/ יוגורט
פסטה
צ'יפס קנוי (קפוא)- לא הכי בריא אבל עדיף מנישנושים
מרק עדשים/אפונה
אם בא לך מתוק- דייסת קוואקר/סולת
יש לי ילדה בכיתה ג' שלא מוכנה להכין שיעורי בית.
היא ילדה חכמה ובכיתה מתפקדת מצויין לפי דיווחי המורים, אך בבית לא מוכנה להתיישב ולהכין שיעורים או ללמוד למבחנים.
לפעמים נחה עליה הרוח הטובה והיא מכינה אבל אני מקבלת המון מכתבים ממורים שהילדה לא עושה שיעורים.
ניסינו בעידוד, ניסינו בפרסים, ניסינו בלהגביל אותה ביציאה לחברות עד שהיא מסיימת שיעורים, אפילו כמה פעמים נאלצתי להחרים לה ספרי קריאה כי היא קראה ספרים במקום להכין ש"ב. בקיצור כלום לא עוזר. הילדה בשלה - לא רוצה ולא מעניין אותה שום דבר.
המתח מהגערות של המורים בכיתה, גורם לה רק לעמוד יותר בעקשנותה.( והיא ילדה סופר עקשנית.)
עובדי עצות, יש למישהו רעיונות מקוריים?
אם המורה רוצה שהיא תכין ש"ב שתעודד אותה לכך או תנזוף בה או מה שהיא רוצה.
אבל תציגי לילדה שזה ממש לא מעניין אותך וזה לא קשור אלייך.
יש לי ילדה בכיתה א' והשיעורי בית שיש לה, כל יום, כל יום, מוגזמים לגמרי וכבר ממש הופכים למועקה!
זה גומר את כל הזמן הכיפי של אחר הצהריים.
אני לא יודעת אם זה המצב אצלכם- אבל יכול להיות שפשוט הילדה רוצה קצת חופש אחה"צ? שכל היום היא למדה ועשתה מה שצריך ועכשיו פשוט היא רוצה זמן לעצמה ולעיסוקים שלה?
לא שיש לי פתרון, כי לא נראה שבבתי הספר מבינים את הענין הזה, וכל הזמן רק מדגישים את חשיבות הלמידה וההרגלים וכד'.
אבל אולי אם תתחילו מלהבין אותה, ולהבין מה עומד מאחורי ה"לא בא לי"- וגם לשדר לה שאתם מבינים אותה, אז אולי יהיה אפשרי למצוא פתרון כלשהוא.
נשמע שהיא מבינה ומצליחה גם בלי להכין שיעורי בית. אז למה היא חייבת להכין שיעורי בית? כי המורים רוצים שהיא תכין? לטובתה או לטובתם?
אני חושבת שבגיל כזה יותר נכון לא ללחוץ יותר מדי, במיוחד אם היא מצליחה גם בלי זה
כתבת שהיא מכינה לפעמים, וגם זה טוב.
אפשר לדבר איתה על למה שיעורי הבית חשובים,ושאם היא מתקשה במשהו, זה יהיה טוב אם היא תתרגלאת הנושא בבית.
אבל כל עוד היא מצליחה בכיתה ובמבחן, לדעתי כדאי להרפות מהנושא כדי לא ליצור אצלה התנגדות וחוויה לא נעימה סביב זה.
(שוב, אם זה היה נחוץ לצורך הצלחה בלימודים, הייתי מבינה ופחות ממליצה לוותר).
לי בקושי זכור שהכנתי שיעורי בית בגיל הזה (עד סוף ו'. כן למדתי בבית מדי פעם, אבל לא יותר מדי). כשהלימודים נהיו יותר קשים, הקדשתי לזה יותר זמן בבית.
בהצלחה!
1. להניח לה, שלא תכין. ולא להתערב בזה יותר מדי..
2. במידה והמורים לוחצים על הכנת ש"ב, (ובתור מורה מתחילה, אני יכולה להגיד לך שזה בעייתי לחייב חלק מהתלמידים להכין ש"ב, ולחלק לוותר.. גם אם הם מצליחים)
אולי כדאי להסביר לה בצורה עניינית ופשוטה שהכנת ש"ב זה אחד הכללים של בי"ס, ובמידה ולא תכין היא תשלים בהפסקה. וכשתסיים- תצא.. זה מין סיבה ותוצאה.
(לדעתי עדיף שהמורה תקבע את הכלל הזה- אולי בתיאום איתך..)
ועלה לי רעיון נוסף.. אולי שתקבע עם חברה ויכינו ש"ב יחד? כל פעם אצל מישהי אחרת.. וכשיסימו יקבלו צ'ופר קטן. זה יכול לדרבן..
והיא לא יוצאת משם ולאף אחד אסור להכנס לשם עד שהיא מכינה.
ושזה יהיה בזמן קבוע, מיד שחוזרים מבית הספר (או מיד אחרי שאוכלים)
אני בעצמי כשהייתי ביסודי לא הכנתי שיעורים וגם לא ידעתי כלכך מה הולך בכיתה. הייתי במצב ריגשי שדי חסם לי כל אפשרות של פתיחת אפיקים ללימוד. יש לציין שהייתה לי ילדות מאוד לא קלה עקב אובדן של אחד מהורי בגיל צעיר מאוד.
לצערי אף אחד מהמורים לא חלם לבדוק מה קורה איתי, או אולי בדקו ואני לא ידעתי. אני לא הפרעתי להם אז הם לא הפריעו לי. ולעצם העניין- כשהבנתי לפני הבגרויות שזו ההזדמנות האחרונה שלי לצאת מבי"ס עם איזשהי תוצאה, התחלתי להשלים במרץ חומר. מה שגרם להוצאת כספים מרובים (למורים פרטיים.), הרבה דם ויזע מבחינתי ובסופו של דבר ציונים בסדר גמור אך עם מעט יחידות.
הדבר שהכי מפריע לי היום הוא שאין לי יכולת למידה. למדתי הרבה דברים בחיים, לימודי תעודה שונים, אבל אין לי סבלנות להשלים לתואר. מכיוון שאין לי תואר אינני מצליחה למצוא עבודה כמו שאני רוצה.
אינני רוצה שביתי תגיע למצבי יום אחד. בינתיים היא בעניינים בכיתה, אך עם הזמן הלימודים נעשים קשים יותר וכשלא מתרגלים בבית או לא לומדים למבחן נהיים פחות בעניינים והמצב הולך ומדרדר. כבר ראינו את זה עם בן אחד גדול יותר שהחל לזלזל בעבודות הבית והרמה שלו ירדה. לשמחתינו הוא לקח את עצמו בידיים בסוף.
אבל נקודת הפתיחה של הבת שלך שונה לגמרי מנקודת הפתיחה שלך- לפי מה שאת מתארת.
אצלך היה מדובר בכאב גדול וחסימה רגשית ואילו לבת שלך (כך אני מניחה) יש ילדות בריאה ומאושרת.
אז אולי דווקא כדאי שאת תשחררי קצת כדי שהיא לא תרגיש את הלחץ הזה גם מהבית וגם מהכיתה.
לימוד בלחץ לא יוביל להרבה דברים טובים, כנראה.
אבל עדיין חשוב לשים לב לפער בינך לבין בתך. ברוך ה', לבתך יש אותך ואת עם יד על הדופק ובערנות למצבה הלימודי. לך כנראה לא היה מישהו כזה במשפחה,שידאג לך ויוודא שאת בעניינים ולומדת.
אני יכולה להגיד לך שהוריי היו מאוד קשוחים איתי ועם אחי הגדול כשהיינו ילדים. מאוד היה חשוב, בעיקר לאבי, שנלמד ונצליח. הפריע לו מאוד זה שלא לקחנו את הלימודים ברצינות.
זה מה שהיה כשלמדנו ביסודי. בעל-יסודי, כבר למדנו מעצמנו ברצינות והשקענו בלימודים, אבל אני חושבת שזה לא היה בזכות או בגלל המשמעת והקשיחות של אבא שלי, אלא למרות.
לעומת זאת, עם האחים הקטנים, הייתה "התרופפות משמעת" ואבא שלי הרבה פחות לחץ עליהם. אחד למד מעצמו, והשני לא- אבל הוא בכל זאת הוציא ציונים סבירים בבגרויות. עכשיו הוא לומד מקצוע באחת האוניברסיטאות ומשקיע ומוציא ציונים יפים.
כלומר, לא בהכרח שהמשמעת וההרגלים מהילדות הם הדבר המשמעותי ביותר שמבטיח שיהיה לילד הרגלי למידה.
זה יותר נכון וחזק כשזה מגיע מהילד עצמו. שימי לב שגם עם הבן הגדול יותר, שירד מבחינה לימודית, הוא זה שלקח את עצמו בידיים בסוף, וזה אכן קרה. כלומר, זו גם הייתה בחירה שלו (אפילו אם היו דחיפות לזה מצידכם), וזה משהו שבאמת קרה, והמצב לא נהיה קטסטרופלי או משהו. אז לדעתי צריך לשקול גם את זה.
משתתף בצער על מה שעברת בילדות - טוב שעלית והצלחת להקים משפחה. נכון ש"תואר" יכול לעזור - אבל מה שהצלחת, חשוב מזה.
לעצם הענין שלה: אכן, משלב מסויים הפער בחומר יכול להביא לירידה ברמת הלימודים/הידע (אם כי לא תמיד שעורי הבית אכן משמעותיים לכך), וגם הרגלי הלמידה חשובים (בסיוג: שהרגלים כאלה יכולים להתפתח לעיתים גם מאוחר יותר).
אבל צריך לזכור, שכמו שאי-למידה יכול להביא למצב הזה, גם "למידה-כאילו", בכח, יכולה להביא לכך אולי ביתר קלות.. להשניא את ביה"ס, ואז "לימודים" נתפס כרע.
בינתיים, נראה ממה שכתבת, שהילדה מצליחה בלימודים, מן הסתם גם במבחנים.
אז כדאי קודם "לשחרר" קצת. לא נראה שזה ילך ראש-בראש.
לדבר עם הילדה על הערך של שעורי הבית. להתחיל מזה שהיא ילדה טובה, וששמעתם מהמורה שהיא לומדת מצוין בביה"ס; ושיש ילדים שבאמת לא אוהבים שעורי בית. זה לא אסון.
אח"כ להסביר מתי זה בכל זאת חשוב: כשיש דברים שהלימוד בביה"ס מסתמך גם על החזרה בבית. אז חשוב שלא יהיה מצב שבגלל שלא עושים שיעורים - לא כ"כ מבינים אח"כ בכיתה. וגם - חשוב להתרגל לעשות דברים שצריך אפילו שלא כ"כ מתחשק, זה עוזר כשגדולים יותר, שכבר רגילים שמה שצריך, קל יותר לעשות.
ולהציע, שבהיות שהיא לא אוהבת את זה - אז להתרגל בהדרגה. שהיא תציע מקצוע אחד או שניים שבו משתדלים וכן עושים. אחרי כמה זמן, כבר יהיה לה יותר קל להוסיף. יש להניח - שבהיות שהיא מקבלת את האפשרות - ואז זה יהיה "בהסכמה" - היא אכן תציע.
לסכם גם עם המורה, שפשוט לא בודקים אצלה שיעורים חוץ מאותם מקצועות. ומשבחים כשעשתה טוב.
השאר יבוא בעז"ה בהמשך.
שמעתי מהרב קוואס-
תריך קודם לראות אם היא לא עושה כי קשה לה משהו בתחום הנלמד ואז לא נעימה לה ההתמודדות, אם זה סתם פינוק לדעתי כן לקבוע גבולות בעניין, מעבר לזה שזה חשוב או לא מבחינת לימודים זה חשוב לה לחינוך של משמעת, של הצלחה, לדעת לעמוד במטלות, לדעת שיש מחויביות, השיעורי בית נותנים המון לחינוך וממש בלי קשר ללימודים, זה פשוט הרגלים חשובים מאד לחיים הרי גם כמבוגרים יש לנו "שיעורי בית", אם לא נתרגל שיש דברים שאנו חייבים לעשות בזמן מסויים גם אם לא נעים ובא לנו בילדות אז כהיא תהיה מבגרת זה יהיה לקנות הרגל מהתחלה, מה שיוצר הרבה קשיים...
אם זה קושי לימודי- מה שהוא אומר זה לשבת איתה ובפעמים הראשונות ממש לעבור ולעשות איתה הכל, אפילו שרק את עושה היא מסתכלת, ואת מסבירה תוך כדי, ככה יהיה לה חוויה של הצלחה ולא תסכול, אחרי כמה פעמים כאלו לתת לה דברים קלים, שבטוח תצליח לאט לאט היא מעצמה תעשה הכל כי זה כבר יהיה לה כיף!
חשוב ממש לזכור- ילדים אוהבים אתגר וזקוקים לזה!
ב"הצלחה!
אין ספק שלפעמים חייבים שיעורי בית ויש להם יתרונות רבים בהקניית הרגלים, מחויבות וכו'. מאידך, לא צריך לקחת אותם יותר מידי ברצינות תהומית ובטח שצריך לשים לב מתי זה מוגזם ופשוט לילד "נגמר הסוס", ואפשר לעדכן את המורה.
לגבי התייחסות לילדים שלא מכינים- יש ילדים שפשוט בלתי אפשרי לכפות עליהם דברים כאלו.
אני מציעה לך להרפות ממנה, להסביר לה בצורה נעימה ועניינית שאת כבר גמרת להיות תלמידה, שיעורי הבית הם שלה ואם היא לא תכין- היא תישא בתוצאות והיא תעמוד מול המורה. כמובן שאם היא צריכה עזרה ממך- את תמיד תשמחי לעזור לה, אבל האחריות היא שלה בלבד.
את כותבת שבביה"ס היא תלמידה טובה מאוד, כך שלא נראה לי שיש פה קושי לימודי שמתבטא ביחס לשיעורי הבית, או קשיים ארגוניים שמצריכים יותר מעורבות שלך.
אני מציעה לעדכן את המורה שמעתה והלאה זו המדיניות שלך וזו החזית שלה!! אם היא מטילה סנקציות על ילדים שלא מכינים שיעורי בית, הבת שלך תצטרך להתמודד איתם.
בהצלחה!!
זה כן חשוב לעבוד איתה על זה, כמו שאמרו לפני, הכנת שיעורים זה לא רק בשביל הכנת שיעורים, זה לדעת לבצע מטלות, לעמוד במחויבות.
בגיל 9 זה ש"ב אבל בעז"ה כשתגדל המחויבויות שלה ילכו ויגדלו והיא לא תוכל "לברוח מהן"
אני זוכרת שהייתי ילדה אמא שלי הייתה אומרת לי קודם כל תשבי להכין שיוערים ואחר כך, כל אחה"צ את חופשיה למשחקים.
וגם היום כשאני אמא, כשיש לי מטלות בערב אני אומרת לעצמי- עכשיו אני יתקתק את כל מה שאני צריכה ואז יהיו לי שעה-שעתיים חופשיות לעצמי.
אני כתבתי למעלה שכמעט אף פעם לא עשיתי ש"ב בתור ילדה. חולקת על אלה שאומרות שאם לא מתרגלים לעשות דברים שלא אוהבים אז לא יודעים לעשות את זה גם כמבוגרים.
אצלי היום כמבוגרת זה הולך ככה - אם יש מטלות חסרות חשיבות וסתם מתישות כמו ש"ב אני באמת עדיין לא יודעת לעשות אותן, ואין בזה שום רע מבחינתי (למשל אני לא מסוגלת להושיב את הילדים שיעשו ש"ב אם הם לא רוצים..). אבל כשיש משימה שברור לי שצריכה להיעשות (נגיד לקפל כביסה) - אני מתגייסת אליה. אני בטוחה שגם הילדה שלא מכינה ש"ב, כשיש לה אתגר שחשוב בשבילה (בין אם בלימודים או בתחום אחר) - היא מתגייסת.
עטרה12בעצם שלושה...
1.
אחד הדברים השנואים עלי בתור ילדה היה להכין ש.ב. זוכרת את עצמי יושבת בחדר, כשבחוץ, ממש קרוב אלינו לבית, הייתה הגינה שהיינו משחקות אחה"צ, והייתי רואה מהחלון חברות שלי ומשתגעת.
זה רק גרם לי עוד פחות להתרכז ועוד יותר לשנוא את השיעורים.
הייתי "ילדה טובה" עד כיתה ט.
אבל אח"כ כבר לא היה לי כח וחשק להשקיע בכלום, אמנם סיימתי את הלימודים והוצאתי בגרות איכשהו
מקצוע - למדתי במקום שדרישות הסף לא היו גבוהות במיוחד, ואמנם אין תואר אבל יש לי מקצוע לא רע...
2.
חשבת לבדוק קשב וריכוז?
יש ילדים שבכיתה הם מצטיינים למרות קשיי קשב
(לא חמורים במיוחד, אבל עדיין... זה דורש מהם מאמצי-על להחזיק ראש)
ומרוב שבכיתה הם משקיעים בזה מאמצים - בבית כבר אין להם כח לשבת עוד.
3.
יכול להיות שהילדה מרגישה את הלחץ הרב שלך ולכן זה יוצר עליה עומס רגשי?
תאמיני בה, שהיא תצליח! תני לה את כל התמיכה והפירגון שאת יכולה.
ילדה חכמה ועקשנית - בד"כ תמצא את הדרך להשיג מה שחשוב לה בחיים.
את מוזמנת לחפש על זה חומר באינטרנט.
בקנדה למשל, בעקבות המחקרים הללו, מתן שיעורי בית עד סוף היסודי נאסרה לגמרי (וידאתי את זה פעם עם חברה שהגיעה מקנדה). בגילאים מאוחרים יותר הם נותנים ש"ב עד חצי שעה ביום.
לפי מחקרים שהשוו בין שתי כיתות ברמה שווה, במקצועות ספציפיים שלימד אותו מורה-
ניתנו ש"ב לכיתה אחת ולשנייה לא ניתנו כלל.
בסוף השנה ההישגים הלימודיים היו שווים.
ש"ב על פי המחקרים גורמים לילדים להגיע ללימודים כשהם כבר מותשים, שחוקים וחסרי רצון ללמוד.
לעומת זאת ילדים שלא ניתנו להם ש"ב הספיקו להתאוורר אחה"צ ולכן היו להם יותר כוחות ללמידה בכיתה.
(אז איך זה שההישגים לא היו נמוכים יותר? כי הש"ב בכל זאת גרמו לכך שהם הספיקו לעשות יותר דפים בחוברת למרות שזה במחיר של ירידה בחדוות הלמידה).
מעבר לכך שיעורי הבית גורמים לקונפליקטים במשפחה.
במקום לבלות עם הילדים אחה"צ, הורים נאבקים בילדים שיכינו ש"ב וזה הורס פעמים רבות את הקשר בין ההורים לילדים.
ישנם הורים רבים שפשוט מגלים לילדים את התשובות ובעצם "מכינים" את השיעורים לילדים, ואני לא מדברת על תופעת ההעתקות של ש"ב בכיתה לפני השיעור שמעודדת ילדים לשקר...
תוצאות מעניינות נוספות של המחקר היו, שלאחר המחקר כשחשפו מורים לתוצאות המחקר, הם המשיכו לתת ש"ב-
כי כל המערכת כל כך מורגלת בכך שקשה לשבור את ההרגל החזק הזה...
בבית הספר של הילדים שלי הבאתי למנהלת ערימה של מחקרים שתקרא, לאחר מספר ימים היא הוציאה הוראה/הודעה למורות ולהורים ששיעורי הבית יוגבלו לחצי שעה ביום מקסימום, אבל זה החזיק מעמד לתקופה קצרה לצערי...
אני מניחה שמורים יתרעמו על התגובה שלי, וזו זכותכם,
אבל חשוב להמנע מנזק שיכול להיגרם לקשר ביניכם לילדה.
בהצלחה!
פפריקה--ידוע לכולנו שלומד ואינו חוזר, כזורע ואינו קוצר.
ואינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת ועוד ועוד.
שעורי הבית הם חיוניים להמשך שינון וחזרה על הנלמד, לפיתוח מיומנויות למידה עצמאית בבית והרחבת אופקים.
יחד עם זאת, שעורי הבית הם לילדים ורק להם.
ילד שבבית ספר מתרכז על ידי רטלין לא אמור לקחת עוד אחד כדי לעמוד בדרישות החזרה והשינון, הורים לא אמורים לשבת שעות להשלים את הנלמד עם ילד נורמטיבי (ואני מדגישה נורמטיבי ולא ילד עם קשיים לא מטופלים), ילד ששולט נהדר בחומר לא צריך לענות על עשר תרגילים החוזרים על עצמם כשהוא כבר בקיא במיומנות הזו מעולה מהתרגיל השלישי..
אז אני כאם מכבדת ומסייעת אך לעתים מקצצת וכותבת למורה פתק או יוצרת איזונים עם ימים עמוסים פחות.
כמורה בכיתות חטיבה ניסיתי לגוון את השיעורים כדי להעסיק את הבנות באתגרי למידה מעניינים ומטלות התנדבות ויצירה למיניהן כדי שלא יוותר להם זמן לשטויות.
וכסגנית/מנהלת תמיד משתדלת להכניס את המורות הלחוצות להגיע ל הספקים הנדרשים לחשוב ברגישות ובמקצועיות.
לתשומת לבכם,
את המעקב על השיעורים אמורים לעשות המורים, האחריות היא על התלמידים וההורים נדרשים לתת מענה למקום וזמן נינוחים להכנתם, לסייע מעט ולעודד.
עד כאן דרשות להיום.
מצרפת קובץ אותו אני מחלקת להורי כיתתי בתחילת כל שנה.
הצלחה והרבה נחת.
נשואים כבר 3 וחצי שנים עם 2 ילדים וב"ה בהריון
ופשוט מרגישה כל הזמן ש"איך אחרים מצליחים ואני לא?!?!"
ומלא מחשבות של אולי התחתנו צעירים מדי? אולי הילדים קרובים מדי וצריך הפסקה (למרות שהם שמחה כל כך גדולה ואנחנו פשוט מאושרים על הזכות שיש אותם וכל כך אוהבים את זה ורואים אידיאל גדול מאוד במשפחה ברוכה)
ברמה שאני לפעמים חושבת שאני צריכה עזרה נפשית פסיכולוג או משהו כי אני מלא פעמים צורחת (זה נשמע ככה: "ה'!!!!!! אין לי כוחות לזה!!!!!! ו- "די אני לא יכולה!!" "ה' תעזור לי!!!!") ובוכה ופשוט מרגישה שהכל הר. בעלי עושה מלא מלא בבית אבל אנו אף פעם לא מצליחים להשתלט על כל מה שצריך לעשות בבית. אמנם אנחנו בתקופות לחוצות (כמו שהיינו מאז ומתמיד) אבל גם הגדול שלנו תורם לזה- היום לדוגמא, קצת נחתי והוא עושה "פוגרומים" בכל מקום שאליו מגיע. מלאי האנרגיות לא נגמר לו אבל פשוט לא נגמר! ברגע אחד הוא מטפס כמו קופיף מעל ארון גבוה וזורק את כל המשחקים עם מלא קלפים וכו' על הרצפה, שובר כוס במטבח, מפזר חבילת פירורי לחם על השולחן במטבח, מטפס על מאווררים ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם....אחרי ארוחת ערב אני מותשת ולא מגיעה לסדר את המטבח שנראה כמו שהוא נראה אחרי שהם אכלו (ועלו על השולחן ופיזרו את כל האוכל וזרקו וכו').
בקיצור - למישהו יש עצות וטיפים איך עושים את זה???????.
אהבת ישראלשלום רב
האם יש מניעה לקרוא לבני באותו שם כמו בן דוד של בעלי? (בחור צעיר, חי ובריא). אם זה משנה אנחנו אשכנזים (כוונתי במניעה היא מסיבה הלכתית, הדודה מפחדת מעין הרע)
תודה!
אשכנזים גם.
רק לא קוראים ע"ש סבים/ סבתות חיים.
לכי למפגש משפחתי של חסידים אשכנזים, ותשאלי את הילדים איך קוראים להם....
וגם לבן שלי קראנו כך.
