פורום הורות (עמוד 303)

אולי כל פעם לפני שהוא בא לנשוך אתכם להגיד לו: "לא נושכים את אבא ואמא" ולהרחיק אותו ממכם מיד ולתת לו משהו אחר במקום שיוכל לנשוך. גם אם צריך לעשות את זה 70 פעם רצוף.

יש משחה כזו לחניכיים שקוראים לה טי-ג'ל ויש כאלה שזה עוזר להם לכאבים של צמיחת שיניים. לא יודעת כמה ומתי שמים.

2- הוא מצליח לנגוס כל דבר כמעט אבל ננסה...

תודה רבה בכל זאת!!

וגם להתעלם זה באמת לא פיתרון..

מתי הוא נושך? כל הזמן או כשכועס/רעב?
תנסו לבדוק אם זה קשור למשהו כזה ואז יהיה יותר קל לנסות לעזור לו.

בנוסף- אם נושך פשוט להרחיק פיזית ולהגיד "זה לא נעים" או "לא נושכים", בצורה ברורה אבל בלי לכעוס..

אני לא מכירה בדיוק את מנגנוני ההתפתחות האורלית של הילד אבל נישמע שאם יש לו שיניים

הוא ירצה "לבחון" אותם על הכל....אולי צריך ייעוץ הורים למרות שאני לא בטוחה

"תודה רבה על האוכל, היה לי מאוד טעים"

"תודה רבה על הכביסה"

תודה שנתת לי, תודה שעשית לי, תודה שהרשת לי.

 

הדבר הבא זה גם להראות את זה שאת מעריכה את העבודה שלה בכך שתעזרי לי ותעשי לה. למשל, לפנות את השולחן, להציע להכין לה כוס קפה וכו'.

 

ולגבי לקנות מתנה, אני חושבת שזה כבר פשוט תלוי במה שאימא שלך אוהבת. אבל כל מתנה קטנה בשילוב אמירה "זה רק בשביל להראות הערכה" תעביר את המסר.

אולי ספל שכתוב עליו "אמא הכי הכי" או משהו בסגנון?

ויש גם ספר לאמהות ממש חמוד שנקרא "אמא יש רק אחת" זה ספר כזה עם תמונות וכיתובים מצחיקים

ויש גם את הספר "מרק עוף לנפש, לאמהות.

וגם הרבה לעזור לה- לא צריך לחכות שאמא תראה עייפה- פשוט לשאול במה היא צריכה עזרה ולעשות בחיוך

 

יישר כוח לך, נשמע שאת ילדה מתוקה ומחונכת להפליא כל הכבוד!

לא להתחצף לא להפריע בשעת לילה מאוחרת פחות להתווכח

לא צריך דברים בומבסטיים- צריך עזרה יומיומית

ואני אמא ל2

אני משתדלת להודות על כל הדברים ולעזור אבל

 

אני רוצה משהו יותר מזה,משהו "גדול",מיוחד יותר מבדרך כלל

 

יהודיה מא"י,את יודעת איפה אפשר להשיג את הספרים שהצעת? נשמע לי טוב..

מתמונות קטנות ולכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות...

 

נראה לי שלאימא שלי קניתי בזמנו בסטימצקי.

ועכשיו אני נזכרת, הספר עם התמונות הוא מהסידרה "יש גם ימים כאלה"

אבל גם אין אותו, בטוח יש ספרי מתנה אחרים לאימא.

את פשוט אמא מושלמת.. 

ממליצה מאוד אם את מזדהה עם האמירה. נותן לאמא הרבה שמחה, גם אם אין מושלם בעולם..

פשוט בת נפלאה.

 

אני חושב שאם אמא שלך היתה רואה את ההודעה הזאת שלך, היא כבר לא היתה צריכה אף מתנה אחרת..

ששאלת כאן שאלה,

 

ומישהו אמר לך שאם היא תראה את השאלה - זו עצמה המתנה הכי גדולה...

 

מאחל לכל ההורים לזכות לרגשות כאלה של ילדיהם כלפיהם.

אני גם לא הורה....

 

ואני גם ממש מרגישה הערכה עצומה ממש לאמא המתוקה שלי...

 

האמת שכבר הרבה זמן אני חושבת איך אני יוכל להביע את זה. תודה לכולם!!

 

ובהצלחה..

אבל שיא הכיף!!

ונגיד שוקולד טעים או משהו שהיא אוהבת

 

קודם כל, אני מצטרפת למעריכים..זה יפה ומרגש מאוד וגם (וסליחה אם זה נשמע מתנשא) בוגר מאוד, כשרוצים להביע להורים את ההערכה והאהבה אליהן. כל ילד (כמעט) מעריך ואוהב את הוריו ברמות שונות, אבל כשרוצים להביע זו כבר עליית מדרגה!

אז שכוייח שכוייח

 

חשבתי על משו קצת מעניין.. אם אמך מתעניינת בתחום מסויים, או בכלל רוחנית.

את יכולה לארגן לה כמה מפגשים עם אנשים מעניינים-

יכול להיות נשות חינוך, נשים עם סיפור חיים מעניין (חזרה בתשובה, תחומי טיפול, מגורים, אורח חיים, הסתכלות, החלמה או התמודדות עם מחלה וכד')

זה יכול להיות גם שכנה, או חברה שלה מהעבר. לאו דווקא מישהי מפורסמת

אם לארגן את זה, אז עד הסוף: לברר מתי אפשרי לקבוע, לארגן בפרטים הטכניים- נסיעה, בייביסיטר (_אם צריך), טעימה לדרך ועוד

 

 

דבר נוסף-

לתת לה טיפול מפנק- עיסוי, שיאצו, טיפול במים, רכיבה וכד'

 

תצליחי, ותמשיכי לאהוב

גמאני ממש רוצה ולא יודעת איל אני מרגישה נגיד שלבוא סתם ככה "באמצע החיים ולהגיד לה אמא את מושלצת.."-זה קצת..

לויודעת איך להגדיר..(קיצ'י??)

כאילו..אני ממש מרגישה שהיא מושלמת והכל אבל..פאדיחות לא?

ואני אחת שמפרגנת המון..אבל באלי גם משהו מיוחד שהוא לא פאדיחות..יש למישו משו??

 

לפני שנה בהערך לקחתי כרך אחד מהספריה וזה נפסל על הסף כי אין בזה תמונות צבעוניות...

 

 

אפשר לברור איזה סיפור לאיזה גיל.

 

וילדים שומעים סיפורים גם ללא תמונות.

 

יש בכך נקודה חיובית, שאין "תלות" בתמונות. לפעמים זה מפתח את הדימיון וההאזנה; בלי קיצוניות לצד אחד.

 

הספרים הללו נאמנים למקור, ועם זה - עריכה טובה (ואפשר קצת להוסיף הסבר לפי הגיל). מלווים את הילדים שנים. יש לפחות את חלקם גם מוקלטים.

ויש היום המון קומיקסים מאויירים על דוד המלך, על גדולי ישראל, סיפורי חסידים, לכי לחנות ותופתעי מהשפע!!

אני אהבתי אותה

להתאמץ כי זה בקומיקס, לא בהקראה שוטפת אבל הילדים נהנים מהתמונות וכמובן מהסיפור.

יש להם יותר ממאה סיפרונים עם ציורים של ה.הכטקופף , אהבנו מאוד כשהיינו ילדים והיום הילדים שלנו אוהבים.

ספר של הרב ארוש על דוד המלך 

יש ספר דומה על יוסף הצדיק ואולי יש עוד 

ממש מתאים לגיל הזה ויש לו גם דיסקים עם אותם סיפורים 

 

 

 

פינת הפחדים:

לא ! 

הוא לא מטיף שם להיות ברסלברים הוא רק מספר בצורה פשוטה ומוצלחת על דמויות ההוד של עם ישראל

תהנו...

המלצות גם על סיפורי תורה.

 

תודה!

שתספרי כסדר החומש, בלשונך. כמובן, אם את יכולה.

תבקשו בבית חבד קרוב וגם בדף פרשת שבוע יש סיפורים ואפשר להמציא

לכי לחנות ספרים של חרדים ושם יש המון ספרים מאוד יפים וערוכים לילדים.

יש סדרה שנקראת הפרשה מספרת לי על בראשית- דברים- מנוילן וצבעוני עם ציורים שמתאימים לילדים

אפילו לא מצוירים הפנים של האבות והצדיקים,

יש להם עוד הרבה סדרות, השנה מספרת לי על כל החגים וגם לגדולים יותר

עולה בערך 100 לספר אבל כדאי מידי פעם לקנות אחד.

שווה ביותר!

רק עניין של החלטה שלך!

אל תיהיי מבולבלת.

ברגע שראית את הבן שלי שהוא מבין, אומר מתי הוא עושה וכו' גמלנו אותו,

גם באזור השנתיים ושלשה חו'...

 

עזר לו מאוד הספר "סיר הסירים" עם כל העניין של הקקי...

תיהיי עקבית, 

וגם שבמסגרת שהוא הולך להיכנס אליה ותבקשי את התמיכה...

 

תזכרי שהשבועיים הראשונים קשים והוא יכול לפספס גם 3-4 פעמים ביום....

אז לא לכעוס, לתת לו להוריד, להסביר לו...

 

בסוף כולם נגמלים...

אם תחכו עוד שנה זה עלול לגרום לקשיים גדולים יותר, כי יש לו דעה הרבה יותר עצמאית, וקשה יותר לשרש הרגלים שהתקבעו. בדר"כ רוב ההסתבכויות של הקשיים בגמילה נוצרים יותר אצל ילדים שגמלו אותם מאוחר מדי, או שגמלו אותם באופן לא עקבי וברור מספיק עם הרבה חולשה של ההורים וקבלה של הפספוסים, כך שהילד לא מבין שזה לא בסדר (מסבירים לו במילים כ"כ עדינות ובגיל הזה החוויה נקלטת יותר מאשר דיבורים) .

 

פשוט להוריד טיטול. אפשר גם בלילה בבת אחת, או לחכות עם הלילה עוד שבועיים עד חודש ולא יותר כדי שיכרך בתהליך אחד. ולא תהיה אפשרות של טיטול בכלל.

בהתחלה זה כמעט רק פספוסים , אפילו כל חצי שעה. צריך להיות מוכנים נפשית . אך מצד שני להיות ברורים ועקביים.

 

בשביל פיפי -צריך ללכת לפי השעון אחת לחצי שעה או 20 דק' לשרותים. לא לשאול ולא להציע ולפתוח פתח לסירוב, אלא פשוט לתת יד ביד- בא נלך לשרותים כי אתה בוגר וכו'. 

הרווח בזמן כ"כ קצר כי המערכת התרגלה לטפטף פיפי כל היום בכמויות קטנות מיד כשהוא נוצר, וכעת אנו משנים את ההרגל והגוף לומד מחדש להתאפק ולהגדיל אט אט את מרווח הזמן ואת הכמות של השתן.

 

בשביל גדולים -צריך ממש לשבת לידו ולספר סיפורים, לשיר שירים עד שיוצא, כל פעם לנסות כ-10 דק' רצופות.

קראתי פעם שהילד צריך את החוויה של לעשות פעמיים שלוש באסלה באופן רציף כמה שיותר כדי שההרגל יטמע מבחינה פיזית בזכרון של הגוף. 

 

ככל שיש יותר הצלחות התהליך מאיץ מעצמו, לכן צריך לעזור להצלחות לקרות ע"י השיטות שפירטתי ועוד טריקים כמו הפתעות קטנות מיד אחרי ההצלחה.

התחלתי היום. 

הוא עשה פעם וחצי בשירותים וכמובן קיבל שוקולד וגלידה! 

ומלא במכנסיים..

עכשיו אנחנו עומדים בשרותים מלא זמן.

קשה לו להוציא.

קקי בכלל לא עשה והוא מפחד לשבת.

בשנת צהרים היה עם טיטול וכך אעשה גם בערב..

מחר אנחנו נוסעים אז  נראלי אשים לו טיטול.

בגלל שהוא קטן, אני מרשה לעצמי לשים ולהוריד.. 

מקווה שזה יהיה בסדר.

כי אין לי אפשרות שיעשה כל היום ברחוב.

הוא לא אומר שיש לו. אני מרגישה ואז הרבה זמן מחכים.

קיצר- נראה מה יהיה..

העיקר- בנחת.

הוא עוד ממש קטן.

ולמרות זאת- חשבתי שהוא פחות מוכן והוא הפתיע אותי..

אם יש לך זמן וסבלנות כדאי לתת לו להסתובב בבית עם תחתונים ושיברח לו כמה פעמים עד שהוא מעצמו ירגיש לפני שהוא צריך וילך לבד לשירותים.

 

לבנים זה מאד קל לעשות מאחורי העץ בחוץ, לגבי ישיבה בשירותים, כדאי שיהיה לך ספר שהוא אוהב ולספר לו בנחת עד שיצא לו.

 

סבלנות סבלנות. כולם עוברים את זה.

 

 

 

 

ראשית יש לקבל החלטה , שעקרונית הולכים על זה. זה אומר , שגם אם הוא יעשה בתחתונים כל היום כמה ימים , את משתדלת להלביש תחתונים משך שעות היום  . אפשר להתחיל מכמה שעות ביום , ולהתקדם משם. וכמובן רצוי תחתונים חמודים עם תמונות יפות , שיתחשק ללבוש. 

 

ב. קני המון תחתונים 

 

ג. הצטיידי בסבלנות ואורך רוח. בהתחלה יש ימים רבים של "פספוסים". ויש עליות ומורדות .

 

ד. הושיבי אותו על הסיר בבוקר כשהוא מתעורר , או אחרי ארוחת הצהרים -לרוב אז יוצא משהו. אפשר לשבת איתו כשהוא יושב ולספר סיפור  או (וזה לא חינוכי במיוחד) לתת לו ביסקויט ביד בזמן שהוא יושב. זה לא פרס , אלא משהו כדי להמתיק את החוויה - ולהשאיר רושם של חוויה נעימה. 

 

ה. אפשר להסביר שעכשיו אתה כבר ילד גדול , וכדאי לך לנסות לשבת על הסיר, או לספר את הסיפור "סיר הסירים" ( אני קצת שיניתי את הסיפור לצרכי - לא אהבתי למשל את המשפט "להתראות בים" , וגם לא את הגאווה של נפתלי בכך שהוא עשה בסיר - בסך הכל זה מה שמצופה ממנו , אז צינזרתי). יש גם בutube פרומו של משהו שנקרא "האסלה הקסומה". זה דיי דבילי , אבל ראיתי ילדים שאוהבים את זה. אין צורך לרכוש את התקליטור. 

 

ו. בלי לחץ - לא רוצה , אז לא . לא נורא אם ייגמל מאוחר יותר- יותר חשוב נפש בריאה של ילד. 

ז. אצל הרבה ילדים זה מתחיל מזה , שעושים פיפי בסיר . קקי , זה כבר משהו אחר , וזה בא אחר כך . 

 

הכי חשוב - רק חיזוקים חיוביים . לא ביקורת , לא כעס , ולא אכזבה . ניסינו , הלך או לא הלך . זה פשוט שלב בהתפתחות וכשזה צריך להסתדר זה יסתדר. לא עלינו המלאכה לגמור , אבל נתחיל...בתור תרגיל מעניין של מה שאנחנו יכולים כרגע. 

 

 

אצלנו היה נסיון שלא צלח בגיל שנה וחצי בערך. אח"כ קצת לפני גיל שנתיים , בלי שום לחץ זה לקח חודשיים שלושה וכרגע היא בעצם גמולה . אבל שום דבר לא מושלם . לפני יום יומיים פתאום היא עשתה 4 פעמים , והחלפתי 4 פעמים תחתונים . בלי שיפוטיות חלילה , עברנו לחיתול (שנשאר במזל) ואחרי שהוא נרטב , חזרנו לתחתונים והכל כרגיל. 

 

ככה מנסיוני המועט.

בסד

לא הורדתי לגמרי. היא עדיין עם טיטול ואני לוקחת אותה לשירותים מספר פעמים ביום. עדיין ללא הצלחה... בכלל, איך משלבים עם מעון??

1. להיות רגועים

2 להיעזר בבעל כמה שיותר

3.  לקחת אותו כל רבע שעה לשירותים (פשוט להגיד: "יש לך קטנים? בוא נלך יחד לשירותים"- להציב עובדה)- גם אם הוא עשה רבע שעה לפני. אחרי 3 ימים בערך כבר תוכלי לשאול אותו אם הוא צריך- ואם הוא אומר שלא, אז לא לקחת (לא לנסות לשכנע)

4. אם הוא מפחד לשבת, יכול להיות שקשה לו לעשות. כדאי לתת לו מאכל רך יותר כמו עגבניה, פירות או מעדן.

5. אני יודעת שזה נשמע מגעיל, אבל אם הוא ממש מתעב את האסלה, אז אולי תוכלי להראות לו כשאת עושה או בעלך, או אחד הילדים הגדולים יותר. קראתי אתצ הטיפ הזה בספר "הלוחשת לתינוקות"

6. עכשיו הזמן הטוב ביותר לגמול, כי קיץ. בחורף זה חתיכת באסה להחליף את כל השכבות כל פעם שהוא מפספס...

7. דווקא במעון יותר קל להם להיגמל. אני ב3 ימים ראשונים של הגמילה השארתי אותו בבית, ואח"כ הוא יצא למעון. ודווקא שם כמעט ולא פיספס... נראה לי בגלל שהמטפלות מנוסות ומודעות...

8. אניהורדתי לו בבת אחת את הטיטול, ביום ובלילה, כי חששתי שזה יבלבל אותו.

9. להבין שמדי פעם יש פספוסים.. אצלי כבר עברו  5 חודשים מתחילת הגמילה, ומדי פעם הוא מפספס, בעיקר אם אני לא שמה לב לסימנים (הבן שלי מוציא גזים לפני שהוא צריך לשירותים )

 

10. הרבה תפילות, ולתת הרבה צדקה... |

 

בהצלחה!

 

 

 

 

 

 

אז ככה.

הילדון הפתיע בטירוף.

עושה תוך רגע בשירותים או בחוץ כשאנחנו שם.

היום הוא לא פספס חוץ מבערב פעם אחת. אבל אני כל פעם לקחתי אותו.

הוא מיזמתו אמר לי אולי פעם אחת.

מרגיש לי שבגלל שאני אומרת לו לעשות אז אני לא מביאה אותו למצב שהוא ממש צריך, ואז אומר לי.

ואולי הוא בכלל לא יגיד לי? למרות שבהתחלה הוא כן אמר אבל עכשיו כבר לא.

מה לעשות?

רק להזכיר לו והוא צריך ליזום? ואז הוא יפספס.. לא באלי..

השאלה היא אם ההרגל לעשות בשירותים, יעזור לו לבקש לבד. או להרגיל אותו לבקש ואני לא לוקחת אותו.

גם אני, (בהנחייה של המטפלת שלו) הייתי מזכירה לו ולוקחת אותו כל חצי שעה- שעה בהתחלה 

 

עד שזה נהפך לחלק מהשגרה!

 

היום, ארבעה- חמישה חוד' אחרי, הוא בכלל לא אומר לי...

ואני לא מזכירה בד"כ אלא  אם אני שמה לב שהוא לא הלך הרבה מאוד זמן, או שהוא נוגע שם...

יכול באמצע הגן שעשועים להוריד ולעשות/ ללכת לאיזה עץ/ בשירותים בבית....

 

איזה כיף הפתעה טובה, רק אל תתפלאי אם יש אח"כ איזו נסיגה. זה גם יכול לקרות מכל מיני סיבות...

 

במיוחד אם הוא הולך להתחיל מסגרת חדשה...

חבל שזה יתפשט עוד יותר ויתחיל להציק או להדביק אחרים

זה לא או הכל או לא כלום..

 

תגידי להם שבגלל שאמא מאד עייפה כי היא לא הצליחה לישון בלילה - אנחנו מתחילים את התוכניות קצת יותר מאוחר. תשני כדי שיהיה לך כח.

 

אח"כ, אם את מרגישה שבנסיבות שהיו כך ראוי - תבקשי סליחה מבעלך; תגידי לו שקשה לך להסביר עכשיו ואת גם רוצה שהילדים לא יפסידו; אבל את מבקשת סליחה על "איבוד המושכות" והסיגנון. תתקשרי לאמא, תגידי לה אותו דבר - 

 

חודש אלול, אלו דברים שיכולים לצערנו לקרות - תתרוממי מהם.

 

תמשיכי את התכנית מהיכן שרציתם, כמה שעות יותר מאוחר.

 

ויהיה לך מזה גם "לימוד לחיים", שאם קורית תקלה לא נעימה כזו, אפשר לקום ממנה וגם לא חייבים לבטל הכל.

וגם לימוד להשתדל להיות מאופקת יותר להבא.

 

תצליחו.

 

סתם הייתי במצב רוח רע מזה שהיא נכנסת לי לורידים כשאני לא מוכנה לזה נפשית. ומזה שהיא משתלטת לי על הבית ומנסה "להציל לשקם ולחנך" אותי בדרכים מוסתרות

נמאס לי מזה

נגמר לי מזה

 

ובעלי כל הזמן עצבני עלי. אז כשהוא התעצבן הפעם- התפוצצתי עליו והוא לא ידע מאיפה זה בא לו. ונהיה כזה ג'נטלמן פתאום

נמאס לי לספוג ולהיות   בלי עמוד שידרה

 

תודה על המקום לפרוק ולצומח בו

 

הולכת להתחיל בתוכנית (לא נספיק הכל. אבל חלק)

 

פשוט נעשיתי עם הזמן בן אדם עצבני ואני לא מכירה תעצמי ככה.  ככה זה.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל - תאמין שיכולים לתקן.

 

אם לא היית ככה - אז צריך לדעת לטפל במה שגרם לכך, כדי לחזור להיות שלוות-נפש.

 

ויפה שעה אחת קודם.

 

תתיישבי בדעתך, תדברי בהזדמנות עם אימך היכן עזרתה עוזרת לך - והיכן את חייבת שתאפשר לך לגדול ללא התערבות. הכל, בכבוד ובבהירות.

 

קחי שיחה בזמן של נחת עם בעלך - תסבירי לו איזה סגנון קשה עלייך - ותציעי דרך חליפית לבירור-דברים (למשל, זמנים רגועים שמשוחחים בהם, ולא "יציאות" כשכועסים)

 

נקוה שתצליחי לעשות בעצמך את הסדר בתוכך ועם הסביבה. ואם יש צורך - אפר גם לקחת ייעוץ לזמן מסוים.

 

הצלחה רבה.

מאחלת לך שהלילה בלי שינה- יהיה נק' מפנה בחיים שלך בכלל

שמההתבוננות שכתבת פה על תופעה בחיים שלך- תוכלי לעשות שינוי ,למצוא עיצה להגיע למקום טוב יותר

אבל היא (מישהי ספציפית ) לוקחת 300.00 שקל לשעה!!!!

והבעל לא מוכן לשמוע  על זה. אין עם מי לדבר.

ועם אימי אוכל איכשהו לדבר למרות שבא לי פשוט להתנדףמ מהקשר איתה אנסה לעשות איתה סולחה .אם אאזור כח.

אבל עם  הבעל הוא יודע שהוא כועס יותר מידי ויש לו ברמת הרצון  רצון "לחזור בתשובה"  אבל ..............................

וגם ממש ממש לא בא לי לדבר איתו בכלל.

 

(אני רוצה  לבנות  את עצמי בלבד עכשיו!!!  גם קצת בדיחה כי זה רק ברמת הרצון)

 

צאדיקה- אמן ותודה רבה

 

תודה על המקום לפרוק!!

זו לא בדיחה.

 

כשיש את הרצון - זה כבר חשוב מאד. תקבעי יעדים, מבחינה מידותית, מבחינת השלוה הפנימית, התעסוקה.

 

ותלכי בשלבים.  את יכולה לרשום לעצמך יעד, ושלבים איך להגיע עליו. ועל כל שלב לעבוד בנחת ובסבלנות.

 

 

ואם בעלך יודע שהוא "כועס" לא במקום, אולי את יכולה למשל לאמץ "מנטרה" (אבל להשתמש בה רק כשזה באמת "סתם כעס"), ולהגיד כשהוא כך, בשיא השלוה, בלי "יוהרה חיצונית": אתה יודע שאתה כועס מעבר למידה. אז אני לא מוכנה לשמוע כך, עד שתדבר איתי על זה בשלוה. אז אני מוכנה להקשיב ואפשר לשוחח.

מותר לחבק אותך מרחוק?

 

אני מבינה אותך מאוד.

 

לגבי אמא- יש אפשרות להתרחק באופן זמני או קבוע? לפעמים מרחק מביא לקרבה נפשית, לגעגוע. נשמע שזה יכול לתרום לשתיכן.

 

לגבי בעלך- יש רב/חבר שמשפיע עליו שאפשר להתייעץ איתו? יש לך חברה/דמות אחרת שתוכלי להתייעץ איתה?

 

וזו לא בדיחה לרצות לבנות את עצמך בלבד. זה הגיוני. לגיטימי. מקובל. זה אפשרי? תלוי בך. אני יודעת מניסיון שיש דברים שיכולים לעשות לבד, ויש שיטות מובנות שאפשר להיעזר בהן (אפרט אם תרצי. מעדיפה שלא בפורום).

 

הרבה הצלחה. אל תוותרי.

האם יש יועצת שהיא באותה שיטה או גישה- שתעלה קצת פחות?

(למרות שלא סביר שתמצאיה לא סביר- 300 ש"ח לשעה זה נחשב סביר וממוצא בתחום של יעוץ למיניו.)

 

 

לבנות את עצמך לא עושים עם לבנים ומלט

עושים את זה עם רצון

 

 

אני ממליצה לך בתור התחלה- לקחת לך מחברת ריקה- ולהתחיל לכתוב לך יומן אישי

של מחשבות ורגשות ומאוויים ונק' לעבודה והתבוננות וסיפורים מהחיים שלך

כל מה שעולה לך בלב שאת רוצה לרשום שם

מתוך זה- יצופו לך נקודות ותחומים שבהם את רוצה לעבוד יותר- ואז את יכולה למצוא ספרים לקרוא שיעזרו לך בכיוון (ספר זה זול יותר מיעוץ, יכול לבוא מכיוונים וגישות ותחומים שונים, ובעלך יכול לראות שאת משקיעה בנושא- ולהבין ש"את שם" וצריכה ללכת ליעוץ)

 

 

 

בהודעה לעיל כתבת

"נמאס לי לספוג ולהיות   בלי עמוד שידרה"

ובכן---

אז אל תספגי יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כל פעם שאת מרגישה שעצבניים עלייך (בעל, אמא, שכנה, לא משנה מי) -פשוט תגידי

"לא נעים לי העצבנות הזו. אני אודה לך אם תדבר\י אלי ברוגע"

 

(אל תגידי כלום על מי הם ומה הם, או על איזה תהליכים הדובר צריך לעבור.

רק תשקפי את עצמך- אני! אני פה. אני מרגישה. אני מכבדת את הרגש שלי ומביעה אותו בקול. אני לא מסכימה ל"כללי המשחק" של האי-תקשורת שקורת פה, אני מציבה "כללי -מחשק" אחרים שנעימים לי יותר= איתי מדברים בנחת)

 

 

בחיים צריך ללמוד לעשות הפרדות-

אם אדם אחד התייחס אלי כך וכך- אז הרגשות שלי הם בשדה שאיתו

אני לא אגרור את מה שאני מרגישה מאדם אחד- לאחר

האדם השני הוא נחמד, הוא טוב- למה שיחטוף את העצבים שלי?!

במיוחד- הילדים

להתייחס אליהם- כשלעצמם, לא להמטיר עליהם את כל מה שיש לך בלב ובחיים- רק כי הם שם....

כשאת מפנה את התשומת לב שלך להתייחס לילד- תעשה לעצמך בפנים- כאילו העולם נמחק- יש רק את הילד והרגשות שלו כלפיו (שמחה, דאגה, רצון שיהיה לו טוב, שמחה ונחת ממנו....)

שאלה חשובה: את אחרי לידה (גם שנה אחרי לידה נחשב כ"אחרי לידה")?

אם כן, כדאי לבדוק דיכאון אחרי לידה. גם רופא משפחה יכול לאבחן את זה.

ואם כן, אז חייבים ייעוץ, גם אם הוא עולה 300 שקל לשעה (זה בהחלט מחיר מקובל לייעוץ). מה שכן, יש ארגון בשם ניצ"ה שמטפל במקרים של דיכאון אחרי לידה, והם נותנים ייעוץ מסובסד.

בהצלחה!

לעניות דעתי, לך עם ההורים שלך בענין הזה - ואל תחשוש כלל.

 

תדע שהחברה אינה תלויה בפנימיה, זה כלל לא נכון.

 

יש פעילויות חברתיות גם בלי פנימיה, וחלק גדול מה"פנימיה" זה בכלל חברי אותו חדר וזהו.

 

ותדע לך - אם אתה תלך עם ההדרכה של הוריך, בכללי, שאתה עקרונית מזדהה איתה  לפי דבריך, אלא שאתה מרגיש שלא כולם מסביב כך - אתה תבנה לך "עמוד שידרה", להיות אדם ערכי, שלא נכנע לכל רוח מצויה מסביב.  זה דבר בסיסי לבנין אישיות בריאה וטובה.

 

תהיה עצמאי, אל תחשוב "לפי החברים", ובצד זה תבנה יחסים נעימים עם החברים. הם יתרגלו לכך שאתה אדם חברתי, שאינו משלם בשביל זה את ה"מס" של "להתנהג כמו כולם בכל מחיר"..  עם הזמן - מעריכים את זה יותר, ואפשר גם לבנות כך יחסים חברתיים עמוקים יותר.

 

ופנימיה - זה באמת יכול להיות לפעמים ענין בעייתי..

שאתה גר במקום שהוא יחסית קרוב למקום שאתה תלמד בו-

כלומר מאוד נוח לחברים לבוא אליך הביתה

 

תדע שכמה שפנימיה זה מקום שווה לשרוץ בו-

בית זה מקום שווה הרבה יותר! (יש שם מקרר מלא, ופתוח תמיד.... למשל... )

 

במקום שאתה תלך לפנימיה להיות עם החבר'ה- אתה יכול להזמין אליך חברים לבית-

וליצור לעצמך את החברה שהיית רוצה להסתובב איתם, בפעילות שמתאימה לך יותר

 

 

לגבי מה שכתבת על החמרות בהלכה שנהוגות במשפחה שלכם וקשה לך-

הפיתרון הוא- ללכת לאבא שלך ולשאול אותו- למה אנחנו נוהגים בזה? תלמד אותי למה זה טוב?

כשתעמיד ללמוד- יגיע לך גם החיבור

 

לגבי זה שאתה הולך ללמוד במקום שהוא "לא ככ דוס"- הנה לך הזדמנות לראות את הטוב והצדיקות שבאנשים- שהיא לא בסממנים חיצונים של "דוס" אלא במעשים ומידות פנימיות של "להיות מענטש"

 

 

ומוזמן לפורום נוג"ה

כדאי מלכתחילה לבחור באיזה חברה להיות. חברה משפיעה וזה עובדה.

תבחר לך מסגרת לאחר"צ שאתה רוצה להיות דומה לחבר'ה שם.

יש באיזור שלך תנועת נוער? חוגים?

משהו שימלא את הצורך בחוויות. ולא כל היום החבר'ה ידברו על הפנימיה, אלא רק בהתחלה. אח"כ כבר מקטרים.

אני ממש מבין אותך קראתי את הודעתך הכנה וממש התרגשתי עד דמעות , 

אנסה לתת לך כמה נקודות למחשבה והלוואי שיעזור במשהו

 

קודם כל נראה שאתה באיזושהיא צומת שלא ברור לך בעצמך איפה אתה מדורג על סולם הדוסיות 

מצד אחד החברה מאוד קורצת לך וזה בריא מאוד בכל גיל ובפרט בגילך שהאישיות נבנית

מצד שני אתה מבין ומעריך את ההורים על על הדאגה שאתה מבין בעצמך שהיא מוצדקת וכנראה חושש מכך בעצמך

 

* וזה שאתה מבין את הצד "שלהם" מראה על גדלות הנפש שלך ובגרות עצומה והבנת המורכבות שבה אתה נמצא, שזה לא אופייני לכל בני גילך.

 

זה בהחלט   מצב מורכב שאתה מודע לכך שבית הספר הוא לא מושלם ויש בו בעיות ואפילו אפשרות חלילה להדרדר .

 

אם יש אפשרות לדבר עם ההורים על מקום שבו גם תהיה בפנימיה וגם תוכל להיות בעליה מתמדת ללא סכנת דירדור אז זה הפיתרון האידיאלי

אם זו המציאות ולא ניתן לשנות אותה ... אז פה זו הבחירה שלך... כי אי אפשר לאחוז את החבל בשתי קצותיו..

 עכשיו זה הזמן להחליט איזו החמצה עדיפה לך , האם החמצה רוחנית לכל החיים או החמצה חברתית זמנית.

 

אם החברה חשובה לך ואתה טיפוס חברותי אז באמת תוכל אתה להיות מוקד לחברים שאתה בוחר מהכיתה או לבחור חברים נוספים מאיזור מגוריך ולוודא שהחברים שאתה בוחר יהיו בסימן עליה ולא ירידה חלילה.

 

באיזור מגורינו התגבשה קבוצה של נערים שהם לא בתנועת נוער או פנימיה והם נפגשים כמעט מידי יום במגרש ולאחר מכן בבית הכנסת ממשיכים ללימוד משותף בין מנחה לערבית . אני בטוח שיש להם המון חוויות משותפות מעבר ללימוד ועוד אני בטוח שהחברות הזאת תחזיק הרבה מעבר לשנות התיכון.

 

אם בחרת ברוחניות אז דע לך שרק תרוויח כי אין מי שמוסר נפש על התחזקות ומפסיד מזה . ה' עמך כי אתה איתו.

 

עד כאן כתבתי כחבר שהתרגש מאוד מהודעתך 

מכאן ואילך תרשה לי לפנות אליך כאבא לילדים בערך בגילך בקשר לחומרות שקשה לך איתם

דע שלכל בית יש המיוחדות שלו והמיוחדות כוללת יתרונות וחסרונות כלליים (אובייקטיביים)

ויש יתרונות וחסרונות בעיני כל אחד מהילדים . גם לבית שלך יש דברים שבבתים אחרים אין ואם תשב ותתרכז תוכל להכין רשימה שמונה לפחות חמישה דברים שבהם יש מה לקנא במשפחתך 

 

א. תראה את הטוב והמיוחד אצלכם ותבין שזה עסקת חבילה עם המיוחד ה"קשה" שבמשפחה שיש בכל משפחה את ה"קשה" שלה

 

ב. יש לך הורים שב"ה אפשר לפתח איתם שיחה אז דבר איתם ותסביר שיש דברים שקשה לך איתם ולא קשורים להתדרדרות כי הרבה צדיקים (רק דוגמא) הולכים עם שורש בלי גרביים או חולצה לא מכופתרת . 

תשאל את הוריך אם יש דברים שבהם הם יבינו אם תנהג אחרת ותתנה זאת בשמירה על רמה רוחנית גבוהה שלך או תקופת ניסיון וכדומה. בטוח שיש לאבא איזה פיתרון יצירתי. 

 

חשוב שלא תשאל אותם אם אתה לא פתוח לקבל גם תשובה שלילית ! 

 

 

בכל אופן תשמח שזכית להורים שדואגים לך ויודעים להסביר לך 

ותשמח שהלב שלך פתוח לשמוע גם מה שבניגוד לרצונותיך 

 

לווי ותחליט נכון 

ה' עמך

למאמע צדיקה-כן אני גר קרוב לבית..וההורים שלי אמרו שהם יבואו לקחת אותי אחרי פעילויות שיהיו בישיבה וכו'..אבל העיקר שאני לא ישן שם..

ולגבי מה שאמרת אבא שלי ישב איתי והראה לי מקורות ואני שלם עם זה

שאני הולך ככה.. זה לא שזה מפריע לי או משהו כזה..סתם רציתי להדגיש בזה שאני מספיק שונה מהחברה..ולכן גם להיות שונה מהם בזה שאני לא ישן שם..זה מבאס..

 

ןלאנונימי-קודם כל ממש חיזקת אותי באמת תודה רבה!!

ניסיתי בהתחלה להתקבל לישיבה יותר תורנית ששם ההיתי יכול להיות בפנימיה גם בגלל שזה חובה שם וגם כי החברה שם תורנים יותר..אבל קבלנו תשובה שלילית ערערנו טבל אז זה כבר היה מאוחר מידי כי לא ההיתי סגור על זה כ"כ..אבל לא נורא הכל לטובה..

ההורים שלי גם אמרו לי שאני יחזק את הקשר כמו שאמרת ע"י הזמנת חברים אבל זה לא אותו דבר...

*אחד הדברים שטני ממש מבין את ההורים שלי ובמיוחד את אבא שלי זה בגלל שאבא שלי ר"מ בישיבה והוא רואה מה הולך שם ולכן אני מקבל את זה באהבה.. ומתוך זב שהם באמת דואגים לי הכי שבעולם..

תודה לכולם..

ואפשר להבין את זה דווקא.

לפעמים בן אדם תולה את ההשתלבות שלו או את האי השתלבות שלו בחברה בכל מיני דברים חיצוניים.

אז זהו שלא - לא הפנימייה תקבע אם תהיה בפנים או לא. 

יהיו ילדים שיהיו בפנימייה ויהיו בודדים ולא יצליחו לקחת חלק בשום דבר, ויהיו כאלה שרק יבואו ובין רגע בשיא הקלות הם יזרמו.

זה אופי, יחסי אנוש והסתגלות. שום דבר אחר לא. 

אבל אם אני יהיה בפנימיה לענ"ד יהיה לי יותר טוב..(בחברה לפחות..)כי כמו שכתבתי לפניכן אני ממש בקטעים האלו של החברה וזה ממש חשוב לי..

(לא אמא, אבל טוב שנכנסתי..)

 

אני לא הייתי בפנימיה גם כן. ומאוד רציתי.

במובנים מסויימים נכון, זה גורם לתחושת החמצה, לתחושה שלכולם יש משהו משותף שאתה לא חלק ממנו.

וזה קושי ענק, בייחוד בגיל הזה שהחבר'ה זה הכל!

אני רוצה לחזק את ידיך ללכת עם ההורים בעניין הזה.

 

ואני מבטיחה לך, שהכל תלוי בך! אתה יכול להיות מרכז העניינם גם בלי הפנימיה! זה שכולם ידברו על כמה שהוא חסר, במקום על כמה שהוא הפסיד.

עם החברים חשובים לך, תשקיע בהם! אמרו חז"ל "קנה לך חבר". זה לא סתם.

נער בפנימיה שלא מתערה בחברה, לא נעים למי שסביבו ומתנהג בצורה מתנכרת סנובית יהיה בודד. כן כן, אפילו אןם הוא בפנימיה.

 

אתן לך טיפ קטן ממני..:

בכל בוקר כשנכנסתי לכיתה בירכתי את בנות הכיתה אחת- אחת בבוקר טוב אמיתי ועם חיוך. התעניינתי בשלומן ואיך עבר היום הקודם. הייתי עושה את זה בקביעות ובהתמדה. חיפשתי על מה להחמיא, חיפשתי נושאים שאני זקוקה בהם לייעוץ מחברה טובה או סיפורים שיעניינו אותן ואוכל לשתף.

 

אז לא הייתי בפנימיה. ולא השתתפתי בערבי השירה הכייפים וצחוקים שהולכים בלילה.

אבל כמעט כל הפסקה יצאתי עם הגיטרה למסדרון וניגנתי. אם לא באתי, בנות מכיתות שונות באו לחפש אותי ולבקש ממני לשבת לשיר איתן.

 

הייתי בבית המון, ובכל זאת, בכל פעם שהגעתי, הוקפתי חברות. אמרו לי כמה אני חסרה כשאני לא נמצאת והיינו מעבירים שעות בלדבר על הכייף שיש לנו יחד, כל החברות.

 

אז לסיכום, חביבי..

נכון, זה מבאס. אבל אפשרי.

ובאמת באמת שיש המון בעיות לא -פשוטות בפנימיות וההשפעה של החברים גדולה ולעיתים מסוכנת. תישאר  ב"חממה" של ההורים עוד כמה שנים. אתה תברך על כך.

הצלחה בכול!!!

אבל הבן שלי בן שנה וחודש ואני מחליפה לו גם פעמיים ביום.

 

ברוך ה' שהכל תקין

כמטפלת במעון אני אומרת לך ללא ספק שזה תקין.

כפי שאמרו כאן, בגיל הזה, עד 3 פעמים ביום זה ממש נורמלי.

חשוב לשים לב לצבע ולמרקם. אם משהו נראה לך לא טוב, תתייעצי עם מישהי מנוסה יותר/ רופא.

וכמובן, שאל תרגישי לא בסדר אם את מודאגת. לפעמים אמא הכי יודעת מה טוב לבת שלה, גם אם היא לא קראה את כל ספרי ההדרכה בנושא.

עירנות ורגישות אליה יכולים להציל חיים!

רק בריאות

לאסוף אצטרובלים ולהכין מהם מוביילים.

 

ללכת לים עם כדור ים ומטקות.

 

לאפות דברים כייפים ואח"כ לעשות פיקניק.

 

תהנו!!

והמנצח בוחר את הסיפור או שתצ'פרי אותו בדרך אחרת..

-יש לנו ספר חמוד שנקרא "מסיבה בפה", שמכניס לאווירה ויוצר חשק לצחצח.

 

-האזהרה שאם לא תצחצח שיניים היום (בת 2.10), מחר לא יהיו דברים מתוקים (שוקו, איגלו ודומיהם).

 

-הסבר על החיידקים שמגיעים כשאוכלים דברים מתוקים, ורוצים לעשות חורים בשיניים, וזה כואב... ולכן חשוב לצחצח (הסבר עם מעט המחשה).

 

-דיקלום קטן שהמצאתי לצורך העניין (לאחרונה הגדולה ממש נכנסה אליו, ומדלקמת תוך כדי הציחצוח "ציח-ציח-ציח וצח-צח-צח, הכל יהיה כאן מצוחצח").

 

-לתת לילד/ה לצחצח לבד, וללמד איך (בשיטה שלי- מכניסים ומושכים מהר החוצה. כשמתלהבים מזה, זה נהפך למשחק נחמד).

 

-לצחצח במהירות, בזהירות ובנעימות. כמעט תמיד באמצע הציחצוח אני אומרת שנשאר עוד קצת, שכמעט סיימנו.

 

-אולי לצחצח גם לבובות, כדי להראות שלכולם מצחצחים (מעולם לא ניסיתי את זה).

 

-לצחצח לילד/ה ולתת לו לצחצח לך.

 

 

 

זה כמובן תלוי בגיל. הקטנה, בת קצת יותר משנה, לא ממש משתפת פעולה ויש לה כבר הרבה שיניים. לאט לאט.

 

שיהיה בהצלחה!

בד"כ ילד לא רואה את ההורים מצחצחים שיניים כי הם קמים לפניו וישנים אחריו, פשוט תצחצחי ביחד איתו.

בהצלחה.

צחצוח ערב- בתוך המקלחת או לפניה, צחצוח בוקר- אחרי שירותים  (או החלפת טיטול)  ונטילת ידיים.

והכי יעיל- לעמוד לידם ולצחצח לעצמך.

יש ערכה לצחצוח של תינוקות-

ידית עם ראש שמיועד לתקופת הבקיעה - כמו "מנשך" - מחכך את החניכיים.

השלב הבא - ידית עם ראש של סיבי סיליקון - לצחצוח עדין מאד.

השלב הבא - מברשת שיניים רגילה עדינה מאד.

התינוקות נהנים להשתמש בזה ובפרט כשרואים אותנו מצחצחים ורוצים גם ו"סוחבים" לנו את המברשות שלנו (אותי זה ממש דוחה!!) - אז אני אומרת - זה של אבא, זה של אמא , זה של חיים, זה של אורית...(אני לא מונה את כל הרשימה. רק בהקשר של המברשת שאינה של התינוק-של מי היא כן.)- כדי להבחין ולהדגיש שלכל אחד יש את שלו. ואני מושיטה לה/לו את המברשת שלו ואז כבר הוא מבקש אותה ממני. הוא רוצה מאד ומשקיע המון זמן בזה. ואז ממש טרגדיה לקחת לו את זה.

 

זה קורה בעיקר כשרואה אותנו מצחצחים או רואה את המברשת עצמה ולא משנה באיזה שלב ביום.

אגב,

מתוך אמונה שזו הדרך הראויה -

התחלנו עם זה בגיל ממש צעיר - עוד בשיניים הראשונות.

תקוותי שהועלתי פה.

הפכנו את זה למשחק  (קראנו לו "ציח ציח")
אני לא זוכרת אם זה היה דווקא עם אמא או עם האחים הגדולים מול הקטנים, אבל היינו בזוגות "מצחצחים" אחד לשני - זאת אומרת - הגדול מנסה לצחצח לקטן תוך כדי שהקטן דוחף מברשת שיניים לפה שלו.. אתגר מצחיק

אנחנו למשל קנינו עם כבאית

היא שפשוט לא תשמעו אותו כשצריך חלילה,

או שלא תזהו רגעי מצוקה ל"ע.

 

כמדומני גז "ראדון", שהוא עלול להיות מסוכן. לכן חייבים לאוורר את הממ"ד באופן קבוע, גם אם בכלל אין אף אחד שישן בו.

בטח אפשר למצוא באינטרנט הנחיות בנושא. אולי באתר "טרם"?

טריקה של דלת כבדה כזו כשילד משחק בה- זה עלול להיות מסוכן לידיים שלו... ח"ו

 

גם- הטריקה של הדלת כדי לסגור אותה- עושה המון רעש. יכול להעיר כל ילדון שניסיתים בעמל רב להרדים....

 

 

 

תבררי גם את ההמלצות של אירגון בריאות העולמי למניעת מוות עריסה ח"ו- עד איזה גיל הם ממליצים שהילד ישן בחדר של ההורים (ולא לבד)

 

 

בן 2.5 ו5.

ובנות 6,4

 

יש שם אפיית פיתות, דריכת ענבים, פינת חיי,

וגם סדנאות די שוות, אבל קצת קשות לקטנים- הפסיפס התאים להם ועוד סדנא אחת...

הניקבה מרעננת וזה נורא כיף ביום חם. כמובן אפשר להסביר לילדים על המקום ולהכניס להם כבר את האוירה והקדושה מגיל 0.. יש גם סיור עם בובה. לא היתי. הקטנים שלי  בני 5 ו 8 היו ונהנו. נראה לי שזה לא זול. אתם כמובן גם מוזמנים לקפוץ אלי...

מהמיטה. וגם תבדקו שהמעקה אכן מונע נפילה.

שבעיקרון היא קומותיים, אך יש אפשרות לפרק אותה לשתי מיטות. בדיוק מהסיבה שציינת. הגדולה שלי מעל גיל חמש, וגם היא מתלהבת מאוד מהרעיון. אבל אמרנו שפשוט נבדוק את שתי האפשרויות, ונראה מה יותר מתאים לנו.

קנינו את המיטה ב"עצמל'ה" בירושלים.

ואני מבינה את ההתלהבות.
אבל אישית אני הייתי שוקלת מיטה כזאת שמתחתיה יש עוד שתיים שלוש מיטות שיוצאות ונכנסות כמו בבושקות. מקווה שהובנתי.
זה נראה לי יותר בטיחותי.

הגדול כבר בן חמש, 

 

הקטן שנתיים וחצי - עוד במיטת תינוק, 

 

ואוטוטו בע"ה אני צריכה ללדת וחשבנו להרכיב מיטת קומתיים שקיבלנו מדודים,,,

 

לא חדשה אבל נראה לי בטיחותית...

 

אשמח לשמוע עוד תגובות מבעלי נסיון...

 

יש לציין שמדובר בשני בנים... שהגדול שובב..

אני נגד

מאוד נגד

 

תנו לכל ילד את המקום שלו על הרצפה, שיהיה לו מטר על מטר של השקט שלו- בלי שיגועי שכל

 

מיטה מעל מיטה זה אומר- שכל תנועה של ילד אחד- מרקידה את המיטה לשניהם- ואם אחד מהם קצת רגיש- אז שניהם לא ישנים טוב...

זה אומר שהילד העליון חייב לטפס סולם כדי לישון- ולא משנה כמה הוא עייף, וחייב לרדת סולם באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים- לא משנה כמה הוא חצי מנומנם

זה אומר שהילד התחתון לא יכול לשבת ממש על המיטה שלו, שאין לו זרימת אוויר ואור למיטה כראוי

 

במיוחד לילדים שובבים שיקפצו ויטפסו מכל כיוון וינדנדו בכל דרך- זה מתכון בטוח לצרות.

 

מיטת קומותיים זה מלהיב- זה לא באמת שימושי

אם את יכולה להימנע מזה- אז תקני מיטה רגילה

 

לגבי בטיחות

צריך לשים לב לחיבורים שבחין המיטות- איזה סוג חיבור, כמה הוא חזק

צריך לשים לב לסולם- איך הוא מחובר, כמה הוא חזק, כמה הוא יציב, מה המרווחים בין השלבים שלו

צריך לשים לב למעקים מסביב למיטה העליונה- מה עמידות השלבים, מה עוביים ומה המרווח ביניהם,

כדאי לשים לב לראשי המיטה- האם צורת המיטה יכולה לשמש כ"סולם חלופי למטפסים שובבים"?

דוקא לענין הפרטיות, מאד נהנתי שהקומה השניה היא רק שלי ואף אחד לא רואה אותי. אבל נראה לי שאפשר לשים במיטה העליונה רק ילד שכבר מספיק גדול

חד משמעית

יותר בטיחותי, יותר נמוך, פחות מושפע אחד מהשני..

 

חלון + הסקה....

ושבר שן. אני לא זוכרת באיזו גיל.

לא זכור לי שהוא היה שובב מאוד.

לא היתה כל בעיה.

 

מעקה מהצד, ודאגה לכך שלא ישן קרוב מידי לאחד הקצוות.

 

לא בגיל מאד קטן.

 

[כמובן, לא יכול להגיד מה יהיה אצל אחרים..]

לענות בלי לדעת מה סדר היום שם. מה ההבדל בין זה לגן.

 

אבל ככלל, למה להעביר ילד  בגיל זה כבר למסגרת של 3?..

 

אם הוא נראה לך קטן למסגרת - אפשר עוד שנה..

 

בחיידר זה מלמדים  (בלי גננות בכלל, בניגוד לגן)

אלא סדר היום.

 

ואם חושבים שלגופו-של-ילד זה לא מתאים,

 

אז לא קורה כלום אם אחרי כמה ימים אומרים לו שהחלטנו שאנחנו נחזור לגן כי אין הרבה ילדים בגיל שלך, ובשנה הבאה נלך לחיידר..

זה גיל של מעון.

אפילו לא של גן.

אז חיידר?

מי יחבק? מי יתן לו מוצץ?

מי יחליף טיטול? (מתארת לעצמי שהוא כבר גמול)

מי ישכיב אותו?

ייתן לו אוכל?

הצילו!!!!!!!!!!!!

בו התחנכו ועברו המיטב שהיהדות היתה יכולה להציע.

 

בואי לא ניתן לפחדים המערביים שלנו להתגבר על ההגיון והמסורת הבסיסיים ביורת שלנו כעם.

אני יודעת שילדים נכנסים בגיל שלוש לחידר.

הבהלה שלי היתה מכך שאותו ילד באותו גיל בדיוק הוא בעצם במעון.

הבן שלי בסיוון, יהיה במעון עם ילדים בני גיל בנך.

הזוי לי לחשוב שהוא ילמד אותיות, אם בעצם הוא בגיל הרישמי של מעון.

 

ברור שאם הילד משכיל יתר על המידה כדאי שלא ישתעמם במעון.

זהו. זה הפליאה שלי. אם הוא היה חודשיים יותר גדול, ברור שלהכניס אותו.

אבל כל עוד הוא יכול להשאר במעון. מה הלחץ לעלות אותו??

שה"בהלה" שלה היתה מזה שהילד בעצם בן שנתיים וחצי. זה לא גיל שהיו מכניסים ל"חידר"..

 

ובגיל הזה - אכן התפתחות של כמה חודשים היא משמעותית.

 

לעצם הענין, יש "חדרים" - מעבר לגיל 3 - שבהם מלמדים מאד רכים, ומתייחסים לא פחות טוב מ"גננות". וכמובן, יודעים "לחבק, להאכיל ולתת מוצץ", לא פחות טוב.. (גם בגן - זה לא מה שהגננת עושה ברוב היום..). זה תלוי במקום הספציפי ובמי מדובר. 

 

ולא צריך "לדמיין" יותר מידי - במקום טוב, הילדים בגיל הזה משחקים, שומעים סיפורים וכו' רוב הזמן.

 

אבל באמת לענ"ד - להקדים מידי זו בעיה.

 

צריך לראות היטב אם הילד "מוצא את עצמו", יש לו חברה וכו'.

 

אם זה לא מתאים - מוטב  לאחר קצת.

תודה על ההתעניינות והאהבת ישראל לבני, אבל לא ביקשתי עצה אם להשאיר אותו בחיידר או לא.

 

שאלתי אם יש כאן הורים שהכניסו את בנם לחיידר בגיל 3, כיצד הם העבירו את הימים הראשונים של המעבר מהמעון לחיידר. וכמה זמן לקח לילד להתרגל....

 

בחיידר יש שני מלמדים, אחד מהם הוא לילדים הבוגרים יותר (גיל 4) שכבר לומדים ניקוד, והשני מלמד את הקבוצה של הקטנים את הא"ב. הלימוד הוא בערך שעה וחצי ביום, וכל השאר זה ארוחות, שעת סיפור, משחק בחצר, משחק בכיתה וכו'. ההבדל היחיד מהמעון הוא שאין שעת מנוחה וכמובן לימוד הא"ב.

 

מקווה שהובנתי....

תודה לעונים

 

ובד"כ אינני נוהג לענות על מה שלא שואלים.

 

אבל מכיוון שאת אם צעירה - שבוודאי מעוניינת בטובת ילדה - ואני עם ניסיון בהנחיית מסגרות לילדים שבהן יש גם צד של לימוד, ויש לי גם ילד במשפחה (לא בן ישיר שלי, אבל כמעט..) שנכנס ל"חיידר" בגיל שלש ורבע, אחרי שהיה קודם בגן חרדי עם גננת - 

 

ראיתי לנכון להביע דעתי בענין, בהנחה שהבן מתקשה קצת לבטא את תחושתו..

 

וכמו שאכן אמרת יפה: "מתוך אהבת ישראל לבנך" ואיכפתיות.

 

ואכן, אני חוזר על דעתי - בין אם את מעוניינת לשומעה ובין אם לא - שלהכניס ילד בן שנתיים וחצי למסגרת שיש בה שעה וחצי לימוד אותיות ביום, זה יותר מידי וזו בעיה שצריך ליתן עליה את הדעת. וכן, לשים לב למקומו ביחס לחברים, שרובם גדולים יותר, האם הוא לא "נדחק" הצידה לגמרי. הרבה פעמים אנחנו רוצים, כהורים צעירים, ליישם אידיאלים חשובים בחינוך ילדינו. רק שאנו צריכים לשים לב, כמו במלאכת ה"קמיצה", שלא להוסיף ולא לגרוע. לא להקדים ולא לאחר. וכמובן, לא לגרום ל"נוגדנים" אח"כ.

 

אז אינני מכיר את הילד הספציפי - אבל כדאי לפקוח עין היטב.

 

בהצלחה.

 

[אגב, אם-כבר, היית צריכה לדייק בשאלה ולשאול: האם יש כאן הורים שהכניסו ילד בן שנתיים וחצי לחיידר, ואיך זה הלך]

 

 

 

אך רציתי לדעת כיצד התנהגו הורים שהכניסו את ילדם לחיידר בגיל הרגיל (3).  מן הסתם גם לילד שלהם היו אתגרים (מעדיפה לא להגיד קשיים) וכיצד הם התמודדו וכו'

 

[אני יודעת ששנתיים וחצי זה מוקדם, אך כך החלטנו, ואיננו היחידים (לפחות בחיידר של בני)]

אצלנו גם בגני הבנים יש להם מלמד לזמן מסויים כל יום... זה לא נשמע לי ביג דיל.
הכנסתם אותו כבר וזה מלמעלה...
להתרגל ממעון לחיידר בלי לישון זה לא סוף העולם, גם אם הוא היה הולך לגן הוא היה צריך להתרגל לזה ולעוד הרבה דברים אחרים...

מה שבטוח שאת חוסכת לו עוד שינוי בעתיד- של מעבר מגן עם גננת למכינה / כיתה א וכו

שזה תלוי באיכותו;

 

וגם לא "לישון"..

 

אבל לגן - לא היה הולך בגיל זה.

 

ואי אפשר לומר "זה מלמעלה". "מלמעלה" - זה גם לתקן טעויות. ואם זו טעות או לא - הורים צריכים לשקול היטב.

 

ומה ש"לעתיד", לא בטוח שזה "חוסך". עקרונית - לאו דווקא ספציפית למקרה זה - שינויים מוקדמים מידי, יכולים גם לגרום לקושי בדברים שהיו מתקבלים בפשטות יותר בעתיד.

אם הוא יעשה שלוש בכסליו בטח שכן!

לגבי כל השאר העליתי הרהורים.
עדין לא מנוסה בדברים האלו, הילדים שלי קטנים...

המחזור ה"רישמי" מסתיים בטבת, כך שיש פער משמעותי בינו לבין הגדולים יותר, שיהיו כבר בני 4 כשהוא יהיה רק בן 3.

בגיל הזה שנה זה המון!!! (שליש מהחיים שלו עד כה...)

עכשיו

זה תלוי הרבה באוירה של החיידר

יש מקומות שהחיידר של הקטנים נפרד לגמרי מהגדולים ואז זה בעצם כמו גן 3, רק עם "גנן" במקום גננת.

(דווקא דבר שנהיה מאוד "אין" בשנים האחרונות)

אם זה חיידר שמסונף לבי"ס (תלמוד תורה) שיש בו את כל הכיתות -

הקטנים עלולים ללכת לאיבוד, להירמס במסדרון או סתם להרגיש מאויימים על ידי עדרים של בנים השועטים לכל עבר

(אני אמא של בנים, מכירה את זה היטב, האנרגיות שלהם כשהם בקבוצה עלולות להפחיד)

 

תלוי גם בבן שלך -

האם הוא מדבר היטב? גמול? גדול פיזית או עדיין תינוקי?

 

לגבי להקל עליו -

לקנות לו פרסים ולחלק לו כשהוא חוזר

לקחת אותו מוקדם הביתה בשבוע הראשון

לפנק אותו במשהו טעים כשהוא יוצא בבוקר ולהגיד לו שזה בגלל שהוא כל כך גדול וכבר הולך לחיידר

לדבר איתו, לתמלל לו את מה שעבר עליו במשך היום

ללמוד את שמות הילדים כדי שתוכלי לדבר איתו בבית עליהם (כך גם תדעי מי החברים שלו ומי הרביץ לו וכאלה)

לדבר עם המלמד ולבקש ממנו שיתן יחס יותר אישי לילד שלך

 

הכיחשוב - להיות שלמה לגמרי עם ההחלטה שלך, כי אם לו - הילד קולט ויהיה לו קשה

אידאליסטיות יתר, (אידאליזם הוא דבר מבורך כשהוא נכון ומתאים) 

עלולה לפגוע בילדים. 

את זה ר' דן אמר במילים עדינות יותר.

אידאלים זה חשוב, זה כח מניע ,

אבל לפעמים כהורים צעירים, אנחנו לא יודעים למתן

בין הרצונות והאידאלים שלנו,

לבין מה שנכון ומתאים לילד רך,

ואז נהיה מצב של אידאליסטיות יתר,

שמקלקלת את האידאל.

אני יודעת שלא שאלת אם לא להכניס או כן להכניס לאותו חיידר,

אבל את כותבת בפורום ציבורי, וזכותם של אנשים לענות את דעתם

ולייעץ גם אם זה איננו קשור במישרין לשאלה,

ויפה אמרת שזה מתוך אהבת ישראל.

אני לא מכירה את הפעוט, ואני לא יכולה להגיד שהוא 100% לא מתאים,

אבל אני זוכרת שבגיל כמעט שלוש הכניסו אותי לגן שלוש (הייתי בת שנתיים ועשרה חודשים)

אני ממש זוכרת, לא מסיפורים, שהיה לי רע מאוד שם בין המולת הילדים בני השלוש-שלוש וחצי

וההורים שלי העבירו אותי אחרי שבוע לגן פרטי של בני שנתיים וחצי-שלוש, הכל היה בסדר.

במידה ואת רואה שלילד טוב, מעולה,

אם הילד בוכה שם ולא מרגיש בנוח בין המולת הילדים הגדולים,

אל תחכי הרבה בשביל להחזיר אותו לגן של הקטנים,

גם על חשבון ויתור על אידאלים של עבודת ה' ולימוד א"ב בגיל הרך לפי מסורת אבותינו,

כי עבודת ה' והאידאל האמיתי זה שלקטנטנים שלנו תהיה ינקות שמחה וטובה,

גם אם הם ילמדו עם מלמד את האותיות שנה אחר כך.

בהצלחה בכל דרך אשר תבחרו.

(אני כותבת מאנונימי כי זה הניק של בעלי שמחובר ואין לי סבלנות להחליף

אני כותבת פה מידי פעם תחת השם yaldaima )

 

את בננו החלטנו להכניס לחיידר ולא להמשיך בגן, לאחר שהתייעצנו עם אנשי חינוך, עם הרב שלנו, עם המלמד, עם מנהל החיידר, עם הגננת של שנה שעברה ועם המנהלת של הגן.

 

ובכלל מה הקשר אידיאלים?  איזה אידיאלים גורמים להורה להכניס ילד בן שנתיים וחצי לחיידר?

 

הבן שלנו ב"ה מאד בוגר וחכם. ואנחנו לא היינו מכניסים אותו "סתם כך".

 

אומנם שנינו הורים צעירים, אך ההחלטה שלנו נעשתה לאחר התייעצות מקיפה, ב"ה לא עם הפורום... אלא עם אנשי חינוך. מצטערת שאני נשמעת מזלזלת, אולי תרגישו גם אתם כיצד מרגיש הורה המותקף על לא עוול בכפו.

 

תודה על העונים,  רק חבל שלא סיפקתם תשובות על מה שחיפשתי באמת (=כיצד להקל אעלהמעבר לחיידר, שהוא קשה מן הסתם גם לילד בן 3)

 

לילה טוב

עלייך, שהרגשת "הורה מותקף"..

 

אבל כמובן לא היתה כוונה להתקיף - אלא הודגש מפורש שזה גיל קטן, וצריך לשקול היטב. אם את אומרת כעת שהתייעצתם עם אנשי חינוך, הרב, המלמד, מנהל החיידר, הגננת ומנהלת הגן; ושהילד הוא "בוגר" יחסית, אז יפה מאד שביררתם [ומה הקשר "ב"ה לא עם הפורום" - האמירה הזאת מזלזלת רק בעצמך, במחילה.. הרי ברור שה"פורום" אינם מכירים את הילד וגם לא דיברו עם הגננת וכו'.. ולכן אמרו לך מפורש, תשקלו ותבדקו. הרי נכתב כאן מפורש: צריך לראות אם הילד "מוצא את עצמו" וכו' - ושאם לא מתאים, מוטב לאחר. וכן נאמר מפורש: לא מכיר את הילד הספציפי אבל כדאי לפקוח עין..  אז אם את חושבת שפקחתם עין ושקלתם ובדקתם עם גורמים מתאימים שמכירים, טוב עשיתם שבדקתם. ומה שייך "ב"ה לא עם הפורום"... איתי עצמי בעניי התייעצו לא פעם אנשים, כולל כאלו שהזכרת, לגבי הכנסת ילדים צעירים למסגרות שונות].

 

והקשר של "אידיאלים" שהזכרתי לעיל, היה שמהניסיון ראיתי שלא-פעם הורים צעירים נוטים לזרז הכנסת ילדים למסגרות תורניות, גם אם אינם כ"כ בשלים, בגלל השאיפה "להתחיל לחנך", בכיוון שאכן הוא כיוון אידאליסטי וטוב בעצמו. ולא פעם נגרמו מזה אח"כ נוגדנים.  לכן, באופן טבעי רואים לנכון להזהיר לבדוק היטב את הדברים. אם את אומרת שבדקתם ושאלתם את רבכם ואת מי שמכירים את הילד - יפה עשיתם בבירור הזה. וכך ראוי.

 

מה שכן, בתחילה אמרת נימוק ש"אי אפשר להוציא אחרי שכבר התחיל". זה לא נימוק ש"ביררנו והוא מתאים".. ועל זה אכן נאמר, שזו לא סיבה. ובאמת - זו לא סיבה.

 

ומכל מקום, ברכות לילד ולכם - ושיהיה בהצלחה רבה.

אבל יש מין הרגשה (אולי סתם אני חשדניסטית) שהכיוון שהפורום הנ"ל הלך אלחו היה שאנחנו הורים בעלי אידאליסיטיות יתר, (על חשבון בנם) ושאינם אחראים על בנם.

 

מקווה שזו הייתה הרגשה אישית של בלבד

אבל אישית, אכן מתוך מודעות לצעיריות גיל-הילד, ולאפשרות שהורים צעירים ואידיאליסטים אינם מודעים לעיתים למשמעויות השונות - ראיתי לנכון לעורר.

 

זה לא "אינם אחראים על בנם" במזיד חלילה.  אבל בהחלט קורה שאנשים חושבים שזו בדיוק טובת בנם, לשלוח מהר. הרי אינם עושים זאת בגלל שרוצים להרע לו כמובן... ה"אידיאליזם" זה כי הם חושבים שזה בדיוק מה שטוב לו. אבל באמת לפעמים זה לא לטובה. לכן ראוי לעורר לבדוק היטב - וזה מה שנעשָה.

תשאלי במקום שכולם שולחים ילדים לחיידר בסביבות אותו גיל, יענו לך יותר בקלות.

 

כשלא רגילים, זה פשוט נשמע הזוי.

 

בן שלוש לחיידר - אמאל'ה!

ולא חיידר חרדי...

"חיידר" בגיל 3, שרוב היום יש לו סדר יום "גני" - וגם לומדים אותיות, זה לגמרי לא "הזוי"...

 

תלוי מי המלמד.

 

אני רציתי לקחת מ"חיידר" מסויים כזה, דפים של המלמד המסודר, האחראי והמסור, כדי להעשיר גננות, כולל בתחום הגני ובאיך כותבים להורים...

שילדים מצפים ממך שתגיבי בצורה מסויימת וצריך לצאת מזה

קודם כל לתת אימון בהם שהם יודעים לשחק יפה

ואם הם לכלכו אז הם מנקים את זה ועושים סדר ולא את

לדעתי אפשר גם להעניש 

מי שעשה משהו שאסור לא יקבל ממתק או הפתעה

"בדיקת המאוורר, הכנסת תקעים לשקע, משחק עם הגז(הבטיחותי..), עולים ומשחקים במים, שופכים סבון, משחקים בטישו בשירותים , צבע שמוצאים נועד לציור על הקיר".

 

אלו דברים נורמליים לחלוטין שהרבה ילדים עושים. הילדים שלך הם לא ילדים "פעילים" מעבר לרגיל..

 

צריך לקבל את זה. זה טיבם של הילדים. וכך הם מכירים את הסובב אותם. צריך לשנות את התפיסה ולהבין שכך זה טיבם של הילדים: לשחק ולהשתובב, ובתור הורים ישנם דברים שצריך ללמד אותם להתרחק מהם, וישנם דברים שאינם בגדר בעיית משמעת.. כמו למשל שפיכת סבון, ומשחק בטישו..

 

 אח"כ אפשר לתעל את הרצונות שלהם. במקום למשל, לכעוס על זה שהם שופכים סבון, אפשר לומר: איזה יופי, אתם רוצים לשחק בסבון? ופשוט למלא אמבטיה נמוכה עם סבון במקלחת, אפשר להכין להם סירות מנייר ולתת להם את החופש  לשחק במסגרת הזו.

 

 

הצלחה והמון נחת!!

 

 

א. בנות בד"כ נגמלות יותר בקלות ולכן גיל שנתיים וחצי נשמע מתאים מאוד

ב. מיד שאת מתחילה בגמילה תהיי בטוחה שהגמילה תצליח

ג. אם הטיטול יבש אחרי שינה זה סימן מאוד מאוד מעודד שאת יכולה לגמול ביום ובלילה במקביל בלי נקיפות מצפון שהמיטה תרטב

ד. אני הייתי שמה מגן מזרן כדי שלא יכאב לי אם תפספס, הכל לכביסה ועוברים הלאה

ה. אם מרטיבה קצת את התחתונים אולי כדאי לנסות להעלות למודעות בנחת ובשלווה- שמתאפקים עד שמגיעים לשרותים כדי שהתחתונים לא יירטבו

ה. לעיתים ילד בהתחלת גמילה מפספס בכווונה כתגובה לזה שלא קיבל משהו או שכעסו עליו

במקרה כזה מאוד מועיל להשאר רגועים . לא להתייחס  ולא להראות שהבנו שהעניש אותנו

בהצלחה

פשוט תקבלי החלטה.

נשמע שהיא מוכנה, בטח אם היא קמה יבשה משנת צהריים / לילה.

אני (כריתמיקאית ומטפלת לגיל הרך) יכולה לתת כמה טיפים שנראים לא בהכרח קשורים, אבל סתם להעשרה..
בגיל הזה של טרום גמילה, חשוב לעבוד עם הפעוטים על ויסות עצמי. נשמע שבדיוק בזה הבת שלך מתקשה..היא לא מפספסת, אבל גם לא לגמרי אוטמת את הסוגרים.
שירים ומשחקים שדורשים פעילות מסויימת, ואז עצירה בהתאם להוראה שניתנה, עוזרים לפתח במח את היכולת לווסת.
עבודה על פעילות עם הידיים בכח משתנה (בעדינות, חזק, חלש..) עוזרת לתרגל שליטה וויסות. זה מאוד עוזר.
אני מרגישה שההסבר יצא מעט צולע, אבל בהחלט יש לי הרבה מידע ונסיון בתחום. פה לכל שאלה

צריך לבדוק אם הילד עם מודעות לצרכיו, אם הוא מדבר(או יכול לבקש בדרך שלו לשרותים) מה רמת ההבנה שלו.

[ידוע לי שברוסיה בגיל שנה וחצי הילד כבר גמול.אין לי מושג מה הם עושים במקרה של חוסר בשלות )

אני אוהבת לגמול את ילדי  כאשר הם מראים נכונות , מנסה תוך העלאה למודעות ואם אני רואה חוסר בשלות אני מחזירה את הטיטול עד שיראה לי שהילד כבר בשל. את ביתי גמלתי בגיל שנתיים  ואת הבן רק אחרי 3.  הם נגמלו טוטאלית ללא פיספוסים כלל (ביום)

עד 8 חודשים הילדים שם גמולים לחלוטין!

 

|מקנא|

תודה

זו רק משימה משפחתית קצרת מועד

שיוכל ללכת בוצמו לשרותים
(סיפרה לי מישהי שביתה נשואה לערבי...)

האם העובדה שאת כותבת ככה מצביעה על כך שבאיזשהוא מקום פנימי את כן "חושדת"?

ואם כן- במה את חושדת? שהוא מעיף מבט על הנשים לפעמים? או שמשהו חמור יותר?

לדעתי, גבר שנמצא בסביבה כזו אי אפשר בכלל לצפות ממנו ל100% שמירת העיניים. זה טירוף. זה חזק ממנו, המשיכה הזו להסתכל, במיוחד אם זה כל הזמן מסביב.

אז אולי במקום לחשוד, תשתפי אותו בחשש שלך (לא בצורה שתוציא אותו גרוע, כמובן, אלא בצורה שמציגה את הבעיה כבעיה של שניכם), ותשמעי מה יש לו לומר לגבי האתגר הלא- פשוט והיומיומי הזה.

וחוצמזה, אולי תעברו למקום שבו הוא לא יצטרך לעמוד בעשרות נסיונות כל יום.

 

כדאי לפתוח את הדברים מהצד שלך (מאחר שאמרת שזה מציק לך)- לומר שמפריע *לך* לראות נשים לבושות לא צנוע, וזה לא נעים לך. ואז לשאול לדעתו.

לבדוק את האופציה לעבור דירה לעיר/יישוב/שכונה דתית.

 

ולדעת שאצל גבר, גם אם הוא מסתכל על אישה, זה יותר עניין פיזיולוגי- זה לא בא ביחד עם היקשרות אליה ואהבה כלפיה, כמו שהוא אוהב אותך (אצל אישה, המשיכה והאהבה באים ביחד. אצל הגבר, זה יותר נפרד, למיטב הבנתי).

 

ודבר אחרון- לתת בו אמון. לסמוך עליו.

 

(הייתי מוסיפה עוד משהו, אבל לא בפומבי ככה. אם תרצי, את מוזמנת לפנות באישי).

 

בהצלחה.

לדעתי את צריכה להחליק על זה לגמרי. אל תהיי משטרת המחשבות . בואי נצא מנקודת הנחה שהגרוע מכל קרה : הוא הסתכל על מישהי וחשב שהיא מדהימה . רגע ? זה הגרוע ביותר? לפי מה שאת מתארת , כנראה שכן . אז  אם כך את רק יכולה לשמוח  כי  א. בעלך הוא גבר נורמלי  ובריא  וב. תשמחי ותעלצי , שזה מסתיים בזה . הוא מן הסתם לא חושב להתגרש ממך . הוא לא חושב שאת מכוערת (הוא הרי התחתן אתך) וג. יש לך עבודה נעימה והיא להתייפות , לבחור בבושם עדין , כדי שבעלך ישמח בך .

תחפשי בו את הטוב , ואם את תופסת אותו מגניב מבט , תעמידי פנים שלא ראית כלום , או שתגידי בבדיחות הדעת " פרגית נאה , לא כן יקירי?" ותצחקי על הכל . חוש הומור ורגיעה גורם לאנשים לרצות להתקרב אליך , ולעומת זאת חשדות רק מרחיקות אנשים אחד מהשניה - כך נדמה לי. 

 

וסליחה אם הייתי בוטה מדי. 

אין לה מה "לשמוח על זה".. בוודאי לא לפי הערכים היהודיים הנורמליים והמושגים היהודיים על משפחה.

 

נכון שלצערנו יכול לקרות, אבל צריך להיות מודעים שזה לא טוב. לא להתרגל ע"י בדיחוּת לתרבות שמכשירה הפקר.

 

זה לא אומר כמובן שצריך "לחשוד". זה ענין אחר.

איך אפשר להיות רגועים?

ב"ה הזוגיות שלנו ממש טובה. אבל זה נושא שקצת מעיב.

ד.- חיכתי לשמוע את דעתך...

 

 

-אני האנונימית הפותחת-

שהשאלה לא היתה כ"כ ברורה.

 

האם התכוונת איך את אמורה לא "לחשוד" שהוא מגניב מבט?..

 

או איך את אמורה לא "לחשוד" כי את רואה שהוא מגניב מבטים כאלה.

 

 

הניסוח לא היה כ"כ ברור. ולכן קצת קשה להתייחס במדוייק.

תיאורטית, אפשר להבין. אשה רוצה את בעלה לגמרי..

 

אבל, אין לכך מקום. את צריכה להתרכז בקשר ביניכם, להרבות בחיוב,

 

לא להגיע בכלל למישור הזה.

 

כמה שתבני יותר את הקשר הפנימי ביניכם, באהבה ובשמחה ובנעימות, יפחת החשש שלך שמא חיצוניות של אחרות מסיחה את דעתו.

 

זה גם יתן לו כח, לבוז למשקל של החצוניות הזו, אם היא "תצוד את עינו" באיזו פינה.

 

כך ענ"ד.

 

 

עם זה - ובלי קשר ל"חשד" שאין לו מקום כאשר אין כל חריגה מיוחדת - כמובן שטוב לגור במקום שבו יש אוירה צנועה יותר, במידה שזה אפשרי וכאשר זה אפשרי.

 

שלא מסתכלים על נשים , אבל כן מסתכלים על גברים. 

חברה שלי (חרדית) ספרה לי שבעלה אמר לה , שמבחינתו כל שאר הנשים הן תרנגולות והיא האישה היחידה בעולם . זה נראה לי מצב אידאלי. 

כן , למה שלא להאמין? זה נשמע לי דבר יפה להגיד לאישה. 

הרמב"ן אומר שהטעם שלמצוות "ושימח את אשתו שנה אחת"

הוא שהוא יהיה רגיל בה ועל ידי זה

רק היא תהיה יפה בעיניו ושאר הנשים לא.

לא צריך בגלל קלקול אחד- להקצין לקלקול שני...

קודם כל רב הגברים מגניבים מבטים, לצערינו, אבל זה ככה, אם את חושבת שהמקום שאת נמצאת בו הוא מקולקל יותר ואת רואה קרבת יתר בין בעלך לנשים אחרות מלבד הגנבת מבט תעשי הכל כדי לעבור דירה כי אין אפוטרופוס לעריות וכולללללללללם יכולים ליפול, דבר שני שאני מציע בכללי בלי קשר להגנבת מבט תמשכי אותו אלייך, הרבה נשים עייפות בלילה ואין להן כח וכו' וכו' זה לא טוב כל אישה צריכה להכיר את בעלה ולדעת מה הוא צריך כולל הדברים הגופניים וצריך להשקיע בזה, אמנם אני נוגע בדבר כי אני גבר אבל זו הרגשתי האישית שלפעמים נראה לאשה בעלי יבין אותי אני עייפה, אבל האשה לא מבינה שלגבר זה צורך, אז קדימה

כל טוב, בהצלחה וזוגיות טובה

מישהו מוכן את התגובה שנקראת "תשובה מגבר" ?

זה פורום בערוץ 7 וזאת תגובה שלא מתאימה.

ברכה והצלחה.

גם אז כדאי לדעתך למחוק אותה?

 

אם כבר יש כאן תגובה חמורה בעיניי,

שמעניקה מעין לגיטימציה להסתכלויות אסורות-

אז זו התגובה הזו:

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t560256#6298761

 

וד"ל.

והעובדה שנשים צנועות יותר או פחות אינה מפחיתה כלל את הראיה ואת ההסתכלות.

אם אתם חיים באהבה אני במקומך לא הייתי חוששת כלל.

אם אינכם חיים טוב ביניכם אז הייתי חושבת על זה גם אילו כל הנשים בסביבה היו אמהות טליבאן.

את טועה ובגדול, זה ברור לי שבמקום שיש יותר פיתויים יש סיכוי גדול יותר ליפול אני שמעתי על גברים שחיים יפים מאוד עם נשותיהם מכבדים אותם והכל טוב אבל הם גם חיים טוב מהצד (תסלחי לי על הביטוי) מי שחושב/ת שיש אפוטרופוס לעריות טוה ובגדול

קורה גם לבעלי לעיתים, לא המון, אבל כן

ואני לא מתרגשת. פעם התרגשתי, היום לא.

והוא גם מסתכל לפעמים על בנות מאוד צנועות. 

הזוגיות שלנו טובה , וטוב לנו יחד, 

אני יודעת שהוא נאמן ב100% ואנחנו ב"ה מאוד אוהבים.

קחי את זה בקלות, כל עוד את יודעת שזה אך ורק מבטים 

ולא דיבורים ברחוב , 

אז נכון, זה לא בסדר, אבל עדיף להבליג כדי לא ליצור סתם מתחים

שעלולים לפגוע בזוגיות, כי המבטים האלה לא יפגעו לכן בזוגיות כל עוד זה רק מבטים.

וד"א גם לי יש את הבעיה הזאת של לבהות מאנשים בלי כוונה ובלי לתת את הדעת על כך.

יכול להיות שהוא סתם בוהה ולא מתכוון לשום דבר.

 

 

1. את אשה יפה ובשביל בעלך את הכי יפה- ולבקש ממנו להזכיר לך את זה כמה שיותר פעמים ביום ולפחות פעמיים ביום. (וכמובן להגיד לו את זה גם..)

2. בעלך אדם צדיק וישר והוא יודע לשמור על עצמו.

3. זה לא תפקידך לחשוב וודאי שלא לחשוד מה הוא עושה עם העניים שלו. זה בינו לבין בוראו. כל עוד את יודעת שיש יראת שמיים בליבו והוא רוצה לעשות רצון ה'- הוא בחזקת צדיק שגם אם במקרה הסתכל- מיד עשה על זה תשובה ונמחק לו.

4. כמו שאמרו- תתני לו את הבית שלו. את מה שאף אשה אחרת לא תוכל לתת לו- את מה שמעבר לחיצוניות. תתני לו מקום של אמון, של קבלה ואהבה אמיתית, של שמחה, של חום, של בית. את זה הוא לא ימצא בחוץ אף פעם. 

 

אם אין סיבה לא לבטוח, אז למה להכנס לעיניינים האלה בכלל.

את אישתו, לא משטרת המחשבות שלו.

אנחנו גם גרים בסביבה עם הרבה חילונים, מתוך אידיאל. אני רואה שלבעלי קשה מאוד עם שמירת העיניים,

לא בגלל שקשה לו לשמור על העיניים אלא מהצד ההפוך, שהוא רוצה להיות נחמד לאנשים וזה מאוד לא

נעים לדבר עם מישהי ולא להסתכל עליה. אנשים חילונים ממש נעלבים מזה ולא מבינים את העניין. אז אני ממש מרחמת עליו

שהוא צריך להתמודד עם זה. וממש מעריכה אותו שהוא עושה זאת בגבורה. ואם יצא לו להסתכל באשה לא צנועה,

אז זה אומר שהוא פחות אוהב אותי פתאום? לא מאמינה בזה.

כולנו מתמודדים עם יצר הרע, גם נשים גם גברים, וזה עניין של כל אדם עם הקב"ה, עניין פרטי שאפילו לא שייך לבן הזוג.

אם הוא מבקש עזרה, אפשר לעזור. לדוג' כשאנחנו הולכים במרכז העיר בקיץ בעלי לפעמים מוריד את הראש או אפילו את המשקפיים ואומר לי תובילי- אני אחרייך ולא מסתכל אפילו לאן הוא הולך. זה סתם עניין טכני, אפשר לעזור גם בנפשי

אבל רק אם הוא מבקש. אם לא זה עניין שלו. זו דעתי.

 

מי אמר שעל נשים אפשר לסמוך בקטע הזה??מה רק לגברים יש את הבעיה הזאת??ברור שאצל גברים זה יותר קשה אבל לנשים יש גם התמודדיות דומות ואחרות.

צריך אמון פרגון והרבה אהבה!

בשורות טובות

מה לעשות.

כל מין וההתמודדויות שלו.

מקסים שם!!

 

ויש גישה מלאה לנכים.

 

בטח בימים אלה ממש עמוס שם...