שלום, אני בעלה של בלמידה. עוד משהו שאנחנו עושים ואשתי לא אמרה: אנחנו לא מאיימים בעונש. עצם האיום בעונש הוא כבר עונש מאוד גדול, ומכניס את הילד למתח. זה גם מעודד את הקטע של בדיקת הגבולות: האם היא באמת מתכוונת לעונש שהיא מתכוונת?
אני הייתי ממליץ: כמו שאשתי אמרה, לא להרחיק את הילד. כשאת מרחיקה אותו הוא לא חושב איך להשתפר אלא שואל למה את ככה מתאכזרת אליו (מתאכזרת זו מילה קיצונית, אבל ככה הוא מרגיש). אם הרעיון שאשתי הציעה לא עובד (הצעה חלופית כמו לזרוק על הפוף), הייתי מרחיק את המשחק במקום. בלי לאיים, בלי להזהיר (איומים הם משהו שילד לא מבין בשלב זה), פשוט לקחת ולשים במקום שהוא לא יכול לקחת חזרה בעצמו. מומלץ להגיד גם משהו שיבהיר שזה לא עונש, אלא צורך טכני להגן על עצמך ועל התינוק, למשל: "אני יודעת שאתה באמצע לשחק וזה מעציב אותך, אבל אני לא יכולה שהמשאית תישאר כאן כשהיא עפה לכיווני/לכיוון התינוק".
בשלב זה, אם הוא בוכה ומבקש וכולי (מן הסתם יקרה), אפשר או לשאול אם הוא מסוגל לשחק בלי שזה יעוף עליכם (להזהר מפינג פונג. בפעם השנייה - זה צריך לעוף למשך זמן ממושך כמו כל הערב, או לפחות עד שיסיח את דעתו מזה. אסור לך להרשות לעצמך להגיע למצב שאת מתווכחת איתו על זה. אם נתת הזדמנות נוספת, זה הגיוני, אבל לא יותר מהזדמנות אחת. כמו כן, כדאי להציע לו חלופות כדי למתק את העונש: "אולי תרצה לשחק עם הדובי המתוק הזה במקום?"/ "אולי תרצה לשחק ביחד בפאזל?" -עד כאן סוגריים...), או אפשרות מוצלחת אפילו יותר, אם את מרגישה מסוגלת לזה, לעשות כך:
לשאול אותו מה הוא מציע לעשות כדי לפתור את הבעייה. להסביר לו בצורה מאוד מפורטת: הבעיה היא כך וכך (אני לא יכולה לאפשר למשאית לעוף לכיווני, ואתה דווקא מאוד אוהב את המשחק הזה). להבהיר שככה אי אפשר. לשאול אם יש לו פתרון. בפעמים הראשונות בוודאי שיהיה צורך ל"את פתח לו": להציע בעצמך כמה חלופות כמו לשחק במשהו אחר, לשחק עם זה בלי שזה יעוף, להירגע עכשיו בזמן שנקרא סיפור, ואחר כך כשנשחק שוב במשאית נהיה רגועים, וכדומה. ילד בן שנתיים בהחלט מסוגל לבחור בין חלופות (אולי בהתחלה יהיה קצת קשה, תצטרכי לעשות את זה כמה פעמים וכו' ), להיפך: האפשרות שלו לבחור, והאמון שאת נותנת בבחירה שלו מעצימות אותו!
אשתי מאוד אוהבת לעשות את זה עם דף ועט (או להביא דף ועט לאמא ודף וצבע/טוש לילד): כותבים את הבעיה בצורה מסודרת. רושמים את כל ההצעות (גם אלה שלא מוצאות חן בעיניך כמו "להמשיך לזרוק על אמא את המשאית" נרשמות על הדף) הוא כמובן לא מבין מה כתוב שם, אבל את תגידי לו מה כתוב (או שהוא יכתוב בעצמו בקשקוש על הנייר - הוא ירגיש מאוד חשוב...בעיה היא דבר מאוד רציני שצריך לטפל בו עם דף ועט...). את יכולה לכתוב גם הצעות שלך. אפשר גם קיצוניויות לצד השני (''לא משחקים במשאית אף פעם'') אפשר גם צחוקים ("המשאית תעמוד על הראש..."). בסוף עוברים על הכתוב ביחד (על הבעיה ועל שלל הפתרונות). מי שלא מוצא חן בעיניו פתרון, רשאי לדרוש שימחקו אותו (הוא ימחק לך את ''לא משחקים יותר במשאית אף פעם'', ואת תמחקי לו את ''ממשיכים כרגיל") בסוף המטרה היא להגיע לפתרון שמוסכם על שניכם (כלומר מועדף עליך... 
).
בכל אופן - ההתנהלות הנוכחית נתפסת על ידו כמשחק כוח, והוא רוצה לנצח במשחק. את צריכה להבין ולשדר לו שאין כאן משחק בכלל, אלא כל הכוח בידיך, ואת מאפשרת כל דבר משמח שלא פוגע באחרים (להיפך - את רוצה שהוא יהיה שמח). מחזוריות עונש-איום-עבירה היא משחק שאסור לך שיימשך. הילד גם לא יודע איך להוציא את עצמו ממחזוריות כזאת בעצמו. את צריכה ללמד אותו איך לעשות את זה.
אני גם חושב שלא יקרה כלום, אם ערב אחד הוא לא ישחק במשאית כלל. כלומר: אחרי שהוא פוגע בך עם משאית - אי אפשר לשחק בה עד מחר (למרות שאת תחבקי אותו ותבהירי לו שאת מאוד מבינה ומזדהה עם כאבו - אבל לצערך, אי אפשר...). בפרט אם אתם נמצאים בקיצוניות אחת (המצב הנוכחי), לא יקרה כלום אם ערב אחד או שניים תהיו בקיצוניות אחרת. תוך כמה דקות (בשאיפה, ובכל אופן אם החלטת משהו אז לא להיכנע לסחטנות- זה זמן שאפשר להציע כל דבר שמפנק אותו כדי לנחם אבל אסור לעבור על המילה שלך! השדר הוא: אמרתי משהו וזה מה שיהיה. מצד שני אני מעניקה לך את כל האמפטיה שבעולם כי אני באמת מבינה את המצוקה שלך. במקרה החמור ביותר אז תוך כמה שעות...) דעתו תוסח על ידי משחק אחר (כאן גם התפקיד שלך), אבל המסר, והידיעה שכשאמא אומרת משהו היא באמת מתכוונת לזה, תישאר. לבטח אחרי כמה פעמים כאלה.
יישר כוח שזה באמת אכפת לך. להורים רבים (גם במגזרנו) אין את המודעות לבעיות כאלה. נהיה אפילו קצת קלישאתיים: זה אומר שאת הורה טוב... (למרות הקלישאה זה באמת נכון...)
בהצלחה רבה!
בלמידה ובעלה...
[היה כיפ!] אבל זה הסגנון פחות או יותר..
יש לנו כלמיני אביזרי יצירה מגניבים בבית, אז תציעו, ישמצב שיש לי..
