פורום הורות (עמוד 326)

זו אימרה מקובלת שעושים בכך זכר ל"להשכיחם תורתך"..

 

ב. לצערנו, אי אפשר להכחיש שבחלק ממוסדות הלימוד במדינה - דווקא כשלומדים זה יותר "להשכיחם תורתך".. ה' ירחם.

 

ג. מסופקני אם יימצא המתיתיהו שירים את נס המרד נגד הסתדרות המורים (מילא היוונים, אבל ההסתדרות..)...

 

 

אבל מהממ"ד יש תקוה מסויימת. אולי תפני לר' אברהם ליפשיץ. הוא אידיאליסט.

אולי להרים נס מרד כלפי מי שלא נותן לעובדים שלו חופש בחנוכה??

 

[ואני כבר לא בלימודים.. אבל מתחלחלת מהמחשבה...]

אי אפשר לחגוג כשהולכים כל יום לבית הספר, זה מוריד לגמרי את תחושת החג (כן, חנוכה הוא חג!!). 

הדרישה צריכה להיות חופש בשאר המשק בימים אלו, לא לבטל חופשה לתלמידים (ולמורים...). 

ובלי קשר לחג, חנוכה מהווה פסק זמן בתאריך מושלם עבור תלמידים. נכנסים לשגרה של חודשיים, מאחרי סוכות עד חנוכה, הפסקה קצרה (סה"כ שבוע) לריענון ושיבה עם כוחות מחודשים עד פורים (שוב, חודשיים+). 

דווקא בלבטל את חופשת חנוכה יש מימד גדול ומסוכן יותר ב"להשכיחם תורתך", וד"ל...

http://www.toyli.co.il/prodList.asp?idCategory=23

קיבלנו אותו מסבתא שלנו ליום הולדת, שעות של הנאה לבן שלי. היא קנתה אותו מאחד שמוכר ציוד לגננות, אם את רוצה אני אוכל לברר איך מגיעים אליו. זה עלה לה אאל"ט 330. (האריזה הגדולה. הבנתי שאפשר גם לקנות חלקים).

לבדוק למשל מי אמר, מה ההכשרה שלו, על אילו מחקרים הוא מתבסס, לפזר את העמימות מאמירות סתמיות כמו "קשורה לבעיות פוריות" - אילו קשרים בדיוק? באילו דרכים נבדק אם מי רחצה יכולים לחדור ולהשפיע על המערכת החיסונית? מה החלופות? והאם מי שמפיץ את המידע במקרה משווק אחת מהן?

 

הידעתם?

ה- DHMO הינו חומר חסר צבע, חסר ריח וחסר טעם, אך מידי שנה הוא רוצח אין ספור אנשים. רוב המיתות נגרמות על ידי שאיפה מקרית של DHMO, אך סכנותיו של החומר אינן מסתיימות בכך. חשיפה ממושכת למצב המוצק של החומר, גורמת להרס רקמות. סימפטומים של הכנסה לגוף של DHMO יכולים לכלול הזעה מופרזת, השתנה, הרגשת נפיחות, בחילה, הקאה ורמת אלקטרוליטים לא מאוזנת בגוף. גמילת אנשים מהתלות ב-DHMO, פירושה מוות בטוח.

למרות הסכנות הנשקפות ממנו, השימושים בו תכופים ורבים

ממשלות בכל העולם מסרבות לאסור את הייצור, ההפצה או השימוש בכימיקל מזיק זה, הודות לחשיבותו לרווחת האוכלוסיה בעולם. למעשה, ציי העולם וארגונים צבאיים אחרים עורכים ניסויים ב- DHMO, מקצים מליוני דולרים במטרה לשלוט בו ולנצל אותו במצבים של לוחמה. מאות מתקני מחקר צבאיים מקבלים טונות של החומר דרך רשתות חלוקה תת-קרקעיות מתוחכמות. רבים מהארגונים אוגרים כמויות DHMO לשימוש מאוחר יותר.

 

למרות שאין פה אף שקר, עבור מי שלא שולט בכימייה ולא יודע לפענח את האותיות הלועזיות הקטע הזה הוא הטעיה (לפרטים: http://irrelevant.org.il/2008/06/11/951 ) כך גם בהרבה טקסטים אחרים בסגנון הזה שמופצים באימיילים ובפורומים.

שבה ציינת מקור.

טוב, אז אני ממליצה לקרוא את הספר מאוד בזהירות. למשל כשמצוין מחקר - כדאי לבדוק אם הכוונה במקרה לפוסט שהחוקר פרסם בבלוג שלו או לדבר שהתפרסם בכתב עת מקצועי (=עבר ביקורת ונמצא עומד בכללי מחקר מדעי). וכן הלאה.

משום שבדיוק כמו מזון הם מגיעים למחזור הדם שלנו.

כל חומר יכול לחדור דרך העור.

 

(צבע שיער, בושם, דיו, דאורדורנטים, וגם- מים)

 

לגבי אקונומיקה: כל דבר שמפיץ ריח וגורם לכאבי ראש, כנראה שהוא משהו שכדאי להמנע ממנו.

לפיו, זהו סימן לכך שהוא מפריע לתפקוד התאים, ואומנם אקונומיקה מחסלת את רוב החיידיקים

אך היא גם מחסלת את החיידקים הטובים שיש לנו במעי.

 

ולגבי הכותב: הכותב הוא רופא פנימי וקרדיולוג אמריקאי,

שבעברו שימש כמנהל רפואי שמתמחה בטיפול במחלות באמצעות ניקוי רעלים.

כיום הוא מנהל קליניקה פרטית ומכהן כמנהל המחלקה לרפואה אינטגרטיבית בניו- יורק.

 

 

בעד אקונומיקה.

רציתי רק להגיד שמשפט כמו "אקונומיקה קשורה לבעיות פוריות אצל הגברים והפרעת למידה והתנהגות אצל ילדים" הוא מעורפל וחסר משמעות בשביל רוב האנשים שיקראו אותו (חוץ מאלה שיש להם מספיק הכשרה ומספיק מוטיבציה לברר על מה בדיוק מדובר). "קשורה" - מה זה קשורה? איך היא קשורה? על ידי זה ששואפים אותה? ששותים אותה? שמשתמשים בה לרחיצת כלים שאח"כ אוכלים בהם? שמנקים בה אסלה פעם בהרבה זמן? טווח האפשרויות שמסתתר במשפט הזה הוא כל-כך רחב, שזה בעצם לא אומר כלום. כמו שהמשפט "DHMO קשור לגידולים סרטניים סופניים" הוא חסר משמעות.

למשל אם אני מחזיקה כוס זכוכית, הזכוכית יכולה להגיע למחזור הדם שלי?

לא נשמע לי...

אני די בטוחה שיש חומרים שיכולים לחדור דרך העור וחומרים שלא, ובשביל לדעת מה כן ומה לא - צריך מחקר.

אם אני טועה אשמח לתיקון.

 

הפלסטיק שנמצא למשל בנעלי הפלסטיק, כן יכול לחדור דרך העור, אם הוא יתחמם יתר המידה

ציטוט:"הפלסטיק שנמצא למשל בנעלי הפלסטיק, כן יכול לחדור דרך העור, אם הוא יתחמם יתר המידה"

כלומר - קודם תרגישי כויה, אח"כ אם לא תצליחי להוריד את הנעל (ח"ו) והיא תימס - הפלסטיק אכן יחדור לגוף, אבל לא דרך העור - כי זה כבר לא יהיה קיים בגלל דרגת הכוויה שתיווצר.

זה ממש משפט דומה למשפטי ה DHMO.

 

בדיוק כמו שפלסטיק שממנו שותים את המים,

ונמצא רק בחום השמש כבר פולט רעלים לתוך המים שאנחנו שותיפ

לא חייבים יותר מחום שמש רגיל

לא רק שיש הבדל באיכויות מים בין מדינות (ספר שהתחבר ע"י חוקר בארץ אחרת לא רלוונטי לארץ שלנו!) -גם באיזורים שונים פה בארץ יש איכויות מים שונות ביותר.

גם בין בתים עם מערכת צנרת ישנה\ חדשה \ פרמטרים אחרים- יש איכויות מים שונות

 

לכן לא נכון מדעית לפחד מאמירות שכתובות בספרים

צריך להוועץ עם מומחי מים וקומיים ולברר מידע מקומי על מדדי איכות המים אצלך.

 

 

 

עברתי מדירה חדשה לדירה יותר ישנה (בת 6) באותו אזור, הטעם של המים שונה לחלוטין.

 

אז לא להאשים רק את השני

יותר קל לנקות כשיבש.

לגרד הכל עם שפכטל או מברג.

אם יש בסוף שאריות קטנות לשפשף עם סמרטוט רטוב

אם באמת 3

אז מכוניות

לגו

קוביות

ספר

ספר עלילה/אחר של סופר חרדי, סרט של גרויבריס/ חיים החקין (נראה לי שמו חיים), סט משניות כיס, מחברת ריקה מעוצבת כזאת שהוא אמור לכתוב בה חידושי תורה שלו- יש בחנויות ספרים, משחק קופסא מאתגר מהוצאה חרדית -בחנויות משחקים באיזורים חרדיים. סטנדר קטן מעץ שמניחים על שולחן-בחנויות תשמישי קדושה. זהו בינתיים.

דיסקים של זמר חרדי כגון שווקי/ משה גיאת/ החברה/ וכד'. תיקון קוראים, מילון ארמי- עברי. אפשר סתם ספר קודש, זה הולך נראה לי הכי. למשל שש"כ. הלכות חנוכה של הרב משה הררי, עכשיו עולה בדעתי- חנוכייה! אם יהיו עוד רעיונות אעדכן. ואם כבר קנית/החלטת אז תעדכני את.

היא לא אמורה לעשות את זה לבד...

חוץ מזה -

-אתן יכולות לשחק שהיא "מצחצחת" לך ואת באותו הזמן מצחצחת לה

-להושיב אותה קצת נמוך עם הגב אליך או בתנוחת הנקה כזאת שלא תזוז יותר מדי ולצחצח מהר.

-להמשיך להראות לה איך את מצחצחת. בלי לתת לה את המברשת. בסוף היא אולי תבקש גם...

אין לי עוד רעיונות כרגע...

אבל היא ממש סוגרת את הפה חזק ולא מוכנה!!!
וגם איך שוטפים את המשחה מהפה? היא תבלע את המים ולא תירק אותן...

אני בדיוק התחלתי לצחצח לבת שלי ביומיים האחרונים.

למען האמת, אני יודעת שהצחצוח עכשיו לא מי יודע מה יעיל, אבל חשוב לי שתתרגל לרוטינה הזאת.

היא בהחלט בולעת חלק מהמשחה (כנראה שאורביטול הצליחו לייצר משהו לא רע )

אבל שוב, כרגע אנחנו בשלבי אימון לא מתעקשת איתה שהצחצוח יהיה באמת אפקטיבי.

 

שלי קצת יותר גדולה, בת שנה ועשרה, כך שמשתפת פעולה די יפה. אני נותנת לה לעשות את זה באמבטיה, 

בתחילה היא משחקת כמה דקות עם המברשת, אח"כ אני שמה משחה ומצחצחת לה קצת. ואז היא מלקקת ואני מנסה לשדל אותה לשטוף במים. 

אני בטוה שאחרי תקופה היא תכנס לעניין.

עד הגיל שיודעים לירוק יפה.

העיקר הוא הצחצוח.

 

מסכנה, היא ממש אוהבת את זה. מבקשת לצחצח שניים כמה פעמים ביום 

 

זה לא שאני נותנת לה ככה לבלוע, היא יודעת לשטוף את הפה, אבל עדיין לא כל כך ביעילות.

החכמתני.

להסתפק בשיניים הקדמיות ולשבח אותה ולהתלהב נורא מאיך שהיא מצחצחת יפה..... לאט לאט היא תיפתח לרעיון...

אנחנו מצחצחים לקטן מאז השן הראשונה אמנם, אבל היו בזה עליות ומורדות, ותקופות שהוא היה סוגר חזק את הפה ולא מוכן לצחצח.

אני באתי בגישה שקודם כל הכי חשוב שהוא לא ישנא את זה, ודבר שני, להתלהב ממה שהוא כן מוכן לעשות...

אז הייתה תקופה שהצחצוח לא היה הכי יעיל, אבל מה שכן היה היה בצורה נעימה יחסית...

אחרי זה התחלתי לעבוד על זה שהוא יפתח "אההה" והייתי אומרת לו תוך כדי הצחצוח "וואוווו!!! איזה שיניים יפות ונקיות!!! לבנות ומצוחצ---" "חות!" (עונה לי בהתלהבות...)

 

ב"ה היום הוא בן שנה ותשע ואנחנו מצחצחים לו את השיניים ערב ובוקר באופן קבוע 

 

ב"הצלחה!!!

גם אני יודעת שהעיקר זה הטכניקה של הציחצוח. המשחה זה לא כ"כ חובה במיוחד לקטנים.

כשהיה בן שנתים וחצי היתה לו התחלה פצפונת של עששת בקבוק והיא אמרה לצחצח לו פעם בשבוע עם משחת"אלמקס ג'ל" (ויתר השבוע לצחצח רגיל). אם רק הטכניקה חשובה מה העניין למשחה מיוחדת? . אגב, לי יש דיקלום קבוע לצחצוח שינים. "המברשת מתרגשת, לפה של..(דני/רותי-שם הילד) היא ניגשת, לגרש את העששת!" (אני המצאתי). וגם "שן, שן קחי מברשת את החור היא מגרשת" (זה פזמון משיר על צחצוח שיניים ששמעתי כשהייתי קטנה). בנוסף, יש בודאי ספרי ילדים בנושא.

המצאתי הערב! פתאום ה' שלח לי ואני משתפת. במנגינה של "נסדר מעגל גדול ונצאה במחול". "בוא תפתח פה גדול ונצחצח את הכל. ציח ציח צוח , ציח ציח צוח, נצחצח בחיוך" (ציח ציח צוח וכו'במנגינה של "כף נמחה" מהשיר המקורי). מי שרוצה יכולה לצחצח לילד את פנים השיניים ב"פה גדול" ואת הבחוץ ב"חיוך". אני חושבת שכשיש שיר/ דקלום קבוע כל פעם שמצחצחים זה מכניס לעניין בקלות ושמחה וגם אולי מסיח את הדעת אם זה לא נעים.

יותר חשובה פעולת הצחצוח והמשחה רק מפריעה ומטשטשת את מרכז הכובד.

 

בהצלחה!

רופא השיניים שלנו בעד לצחצח מגיל שנה. והוא בעד לשים טיפת משחה שמיועדת לקטנטנים, כי יש בה פלואור והיא מגינה על השיניים.

לדעתי, כדאי שתקני משחת שיניים שמיועדת לקטנים ותמרחי על המברשת. הילדה תתלהב מהטעם של המשחה ו"תצחצח" ברצון, גם אם לא כראוי. בהמשך, תמיד תוכלי להפחית או להוריד לגמרי את המשחה, אם תחליטי שזאת מיותרת.

בשלב הראשון, אם היא תתנגד, את יכולה לקנות מברשת סיליקון שדומה לאצבעון ולעסות לה את החניכיים וגם לצחצח לה כשהאצבע שלך בתוך הפה שלה

חשוב להתחיל בצחצוח בשלב מוקדם, כדי שהתינוק יכנס להרגל לצחצח בבוקר ובערב ולא יתנגד, כפי שילד קטן מתרגל שנטילת ידיים היא חלק בלתי נפרד מסדר הבוקר.

אני מאד מבינה את ההרגשה הזו. מתכננים תוכניות, כל מיני דברים שצריך לעשות ופתאום מושבתים עם ילד חולה בבית. מבאס לראות ילד פעם אחר פעם כווץ כזה וגם לדעת שאת כל תוכניותיך תגנזי ל... (ופתום הוא שוב חולה!!) ויש את כל הזמן שמתבזבז בתור לרופא  ולבית מרקחת וכד'. אני לא מדברת על הכאב הראש של אמא עובדת.....

ומבחינה פרקטית: הרבה תפילות ואמירת תודות לה'!!! כל יום לבקש מה' שהילדה שלך תהיה בריאה ולהודות לו על כך שהיא מרגישה יותר טוב מאתמול/ בריאה ויכולה ללכת לגן וכד'. בנוסף, תבקשי מה' שאם יש משהו שאתם צרכים לתקן במצוות מידות וכד' שיראה לכם מהו בלא היסורים האלה שבתכם נחלת לעיתים דחופות. אם אתם בקשר עם רב צדיק כדאי להעביר לו את השם של הילדה. אולי תתנו כסף לצדקה. יש גם ארגוני צדקה שאם את תורמת להם הם מעבירים שמות לגדולי הדור (אפילו בסכום יחסית נמוך של נניח ח"י שקלים).

ובשביל ההשתדלות: כדאי להביא לה הרבה ויטמין C, חיזוקית- מין סירופ טבעי עם חומרים שמחזקים את מערכת החיסון. יש נשים שספרו שחיסון נגד שפעת מאד עזר אבל שמעתי גם דעות הפוכות אז אני רק מציעה....

שיהיה לכם הרבה בריאות ושמחה

אני לא יודעת למה זה קורה, זה כל כך מעצבן!

מה שאפשר לעשות זה פשוט לחזק את המערכת החיסונית שלהם ולהבין שבשנה הבאה זה כבר לא יקרה!

את יכולה לתת לה ויטמין C כמו שנכתב כאן, אני למשל נותנת סירופ טבעי שנקרא סמבוקיד שהוא גם מטפל בליחה, ברונכיט, נזלת וכו' וגם מחזק את מערכת החיסון ומערכת הנשימה (הוא כבר משלב בתוכו ויטמין C ואבץ), את יכולה לתת חליטות של תה שומר או ג'ינג'ר, את גם יכולה לתת הרבה מרק עוף שמחזק את מערכת החיסון..לגבי החיסון לשפעת לא הייתי ממליצה (גם הרוםאת ילדים שלנו אמרה שלא כדאי) זה מתאים יותר למבוגרים ולחולים כרוניים...וגם ככה לא חסר חיסונים שהם מקבלים, אז עדיף כמה שפחות.

ולוקחת בחשבון שמה שלמטה- נתון לשליטתה....

אפשר להגיד לא, אבל צריך לדעת שזה הגיל וייקח עוד כמה חודשים טובים עד שהיא תפנים ותיישם...

לכן- כדאי אולי למצוא פתרון אחר לשמירת הספרים למספר חודשים, ולהשאיר לה שני מדפים תחתונים למשחקים שלה להנאתה ולדברים שהיא כן יכולה לפזר ולשחק...

 

ולנצל את זה כהזדמנות שהיא תסדר הכל בחזרה, רק לא על המדף

בס"ד

אבל לא צריך להסיק מסקנות שהזוגיות הולכת ונעלמת.

קשה לדעת למה הוא לא מסוגל לשמוע על התחום הזה.

יכולות להיות לכך המון סיבות.

אולי תנסי להסביר לו שחשוב לך לשתף אותו בתהליכים הנפשיים שאת עוברת, 

ולשאול מדוע הצורך שלך לדבר איתו על התחום הנ"ל גורם לו לאי נוחות.

בכל אופן שיהיה לך הצלחה רבה באמת, ואולי...

אם כרגע הוא לא מסוגל להכיל דברים כאלה, (למשל זה כואב לו מידי שאשתו עברה דבר כזה, אולי הוא מרגיש שהוא היה צריך להיות שם ולא היה, אולי הוא עצמו עבר משהו בעברו והדיבורים האלו מחזירים אותו למקום נפשי הו הוא לא מעוניין להיות, אולי הוא מרגיש חסר אונים מול החוויה שלך, ומרגיש שאין לו איך לעזור, ואולי עוד אלף סיבו אפשריות,)

בכל אופן אם כרגע הוא לא מסוגל להכיל את זה לא בטוח שיש לו את האפשרות לתמוך בך באופן הזה של שיחה ושיתוף.

אם זאת תהייה המסקנה , אולי כדאי שאת תחשבי על דברים אחרים שהוא כן יכול לתת לך בהם את המסר התומך.

אם זה יותר מגע, או חיבה או פינוקים אחרים.

כמובן שהכי אידיאלי זה כשאפשר לדבר על הכל וכ', אבל אם הוא לא מסוגל לתמוך זה עלול לפגוע בתהליך שלך.

אחד הדברים הפחות נעימים זה לנסות לשתף מישהו בחוויה פנימית נפשית, ולזכות לתגובה לא לעניין...

כמובן יכול להיות גם שהוא בהחלט יכול וצריך לדבר איתך ולהשתתף בתהליך שלך באופן פשוט, ורק צריך שתסבירי לו כמה זה חשוב ומועיל לך.

בכל אופן בהצלחה רבה.

היה מקום לאמירה שאולי הוא לא יכול להכיל את זה. אבל הנקודה היא שזה ככה (כמעט) תמיד.

נראה לי שהנקודה היא שאנחנו מגיבים אחרת לגמרי במצבי קושי. אני זקוקה לדבר ולפרוק- והוא זקוק לשקט ולמרחב כדי לעבד. הבעיה היא שכשאחד מאיתנו עובר משהו משמעותי- זה לא באמת שרק הוא עובר את זה והשני יכול לשמש כפסיכולוג ניטרלי. הרי באיזשהו מקום גם בעלי נמצא בטראומה של "אשתי עברה טראומה"- ואז כל אחד מתמודד בדרך שלו (ונוצר פיצוץ).

הוא מבחינתו זקוק למרחק ממני- דווקא כשאני צריכה אותו במיוחד. לכן אני באה לבקש עזרה- והוא מתייחס אלי כנודניקית ופוגע בי שוב ושוב ושוב. ואני מרגישה דחויה... (והוא אפילו לא מבין למה!)

 

וכבר היו לנו עשרות שיחות והסברים על הצורך שלי לשתף, ודיברנו בלי סוף על מה בדיוק אני רוצה מהשיחות האלו וכו' (אחרי שנפגעתי יותר מדי פעמים)- וכלום. דווקא במצבים הכי קשים שבהם אני הכי צריכה אותו- הוא נעלם לי. שוב, אני חייבת להגיד לזכותו שהוא מאוד עוזר בצד הטכני, אבל בצד הנפשי- הוא פשוט לא שם.

 

וכרגע אני במקום שממש מפחד לבקש ממנו שוב. אני כל כך מפחדת לקבל סירוב- שהכנסתי את עצמי למקום של "לא צריכה אותך יותר"- וזה מקום רע מאוד, שבגללו אמרתי שאני מרגישה את הזוגיות מתפרקת.

אני כבר לא רוצה להזדקק לו. לא רוצה לקבל ממנו תמיכה (כלומר- רוצה, אבל מרוב פחד- כבר עדיף לא לרצות ודי). ולאט לט אני מרגישה איך אני לא יכולה יותר לסבול את המגע שלו, ובאתי לכתוב כאן אחרי שעברה לי בראש המחשבה להפריד הלילה את המיטות (ואין אצלנו בחיים מצב שאנחנו לא הולכים לישון יחד כשאפשר!), וגם אם עכשיו הוא יכנס ויגיד שהוא רוצה לדבר איתי- אני כל כך פגועה שאין שום סיכוי שזה יועיל לי, ובכלל לא בטוח שאקבל אותו בזרועות פתוחות.

 

 

 

בס"ד

 

את צודקת שהוא יכול להיות בטראומה מיזה שאשתו בטראומה, אבל אולי לאחר שכבר הסברת לו את הרגשות שלך,

וכמה חשוב לך השיתוף הזה, תשאלי אותו להמ זה קשה לו כל כך?

 

 

ואולי הכיוון צריך להיות הפוך, לקבל את זה שהוא כרגע לא מסוגל לעזור לך, ולחשוב מה בעצם את באמת רוצה ממנו?

נסי להסביר את המסר הרגשי שמאחורי הצורך לדבר איתו על הדברים, מה היית רוצה לשמוע ממנו, לקבל ממנו.

 ואז יכול להיות שתראי שיש דרכים נוספות להביע את המסר הזה שאת רוצה לשמוע, ואולי יש דרכים אחרות שהוא כן מסוגל לעזור,וישמח לעזור?

 

ההסבר שלך הגיוני,

 

זה דבר מאד מצוי שזו צורת העיכול של איש וזו של אשה.

 

ולדעתי, את לא יכולה בשום אופן שיקשיב לך "בכח" כשהוא צריך את רשות היחיד שלו.

 

יש בכך "אנוכיות" גם אם מובנת. הוא לא כופה עלייך "להתבודד" באותו זמן - ואת אינך יכולה לכפות עליו לשוחח (אלא שאת הנפסדת, כי להתבודד אפשר לבד ולשוחח צריך מישהו..).

 

המקסימום שאת יכולה ,לענ"ד, זה לסכם איתו שאת מבינה את הצורך שלו לעכל דברים בפני עצמו - אבל את מאד מבקשת שכאשר הוא כבר יכול, יקשיב לך וכו', כפי שכתבתי בתגובה השניה.

 

וח"ו - אל תכניסי לך לראש "אני לא צריכה אותך". זה להשקות את הצמאים חומץ... אל תפחדי לקבל סירוב.. פשוט, תגידי לעצמך מראש: הוא צריך את השקט שלו, זה לא "נגדי". זה כאילו בדיוק האזניים שלו סתומות עם משהו ואינו שומע, מה שייך להתרגז...   אני אחזור לשוחח בזמן אחר. וכך גם לא תרגישי ריחוק ולא תמשיכי בצעדים קיצוניים אחרים.

 

להרגיע מבפנים, לרצות - ולהבין שזה צריך לבוא בקצב שלו - ומתוך כך גם לא לקלקל דברים אחרים. ולא "להרגיש תרעומת" שגם לא מוכנה כבר לקבל עזרה. אין כאן לדעתי ממה להיפגע. יש מה להבין הדדית אחד את השני, ולהתחשב.

מה שכתבו לפני זה נכון וחכם, והכי טוב באמת

אם את תהיי מסוגלת ביישוב דעת וחכמה, לגרום לו

להבין מה עובר עלייך, ולהגיע לשיתוף פעולה. 

אני רוצה להקדים את מה שגם בע"ה אכתוב בסוף, שלפני

שמנסים לשנות את המצב, צריכה להיות לכל אחד אמירה פנימית

לאהוב את השני קודם כל כמו שהוא, לפני שאני 

מנסה לשנות אותו ולהזיז דברים, בסופו של דבר, 

אני אוהב/ת אותו כמו שהוא. כי כשמנסים לשנות את השני

כשהאהבה תלויה בדבר הזה, השני מרגיש דחוי 

וגם אם הוא בסוף ישתנה, זה יביא לריחוק גדול. 

 

עכשיו, ראשית כדאי שתנסי להבין (לפעמים זה לא קל, עם גבר שלא משתף)

למה הוא זקוק? אם הוא זקוק לריחוק ומרחב

אז זה צורך לא פחות חשוב מהקירבה והשיתוף להם את זקוקה

ובזוגיות כמו בזוגיות, צריך לחשוב איך כל אחד מקבל 

את מה שהוא זקוק, ואם זה לא אפשרי אז לפעמים כל אחד

צריך ללכת לקראת השני. בכל אופן, יתכן מאוד שיהיה לו הרבה יותר

קל ללכת לקראתך ולהתאמץ ולתמוך רגשית, אם הוא רואה

שאת מבינה למה הוא זקוק ומשתדלת לתת לו את זה.

 

נקודה שניה, לפעמים יש מצב שאין ברירה, שאחד מהשניים

בבית לא מסוגל לתת את מה שהשני צריך. הוא פשוט לא מסוגל. 

במצב כזה צריך לעבור ממהלך של "איך אני משנה את המצב המצוי

למצב הרצוי" למהלך של "איך אני מקבלת את המצב כמו שהוא". 

זה נכון בזוגיות וזה נכון בכלל בחיים, יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשנות

ואז צריך להבין שזה מה', וזה לטובה, וללמוד לקבל אותם באהבה

(כמובן שתפילה תמיד עוזרת, וכדאי תמיד להתפלל על מה שרוצים)

 

בעניין של הזוגיות, זה לא קל להגיד לעצמך, "ככה הוא, ואני יאהב 

אותו כמו שהוא", אבל זו אמירה מאוד אמיתית, שהיא בסיס 

לזוגיות טובה. 

וכשמבינים שהמצב לא ניתן לשינוי (אחרי שעשית את

כל העצות החכמות שנתנו לך בפורום)

תנסי לחשוב איך את מקבלת את התמיכה מחוץ לבית. 

לרוב הנשים והאנשים אין מקום כזה. אם זה משהו שאת 

באמת זקוקה לו, אפשר ללכת ליועצת/מטפלת, אפשר ללכת

לחברה ולפתוח בזה קשר חדש ועמוק יותר איתה. 

יש כאלה שאמא שלהן היא הכתובת, או רבנית. 

 

בהצלחה. 

 

 

אל תסיקי בחיפזון ש"כל הזוגיות הנהדרת הולכת ונעלמת", חס ושלום...

 

האמירה "לכי לנוח" כלל אינה כמו שאת מפרשת אותה - אלא מבחינתו היא , כנראה,"אני מוכן לעזור לך - לכי לנוח. אני אתעסק עם השאר". חוסר מודעות למה שלך היה חשוב אז. תופעה לא-נדירה כלל.

 

אלא, בהיות שאת אומרת שזה דבר שחוזר על עצמו, אז יתכן שבאמת אינו מודע לצורך הזה מספיק, או שאינו "יודע" איך להתנהל בשמיעת הבעיה, וכד'. יש להניח שאם יש לכם בדרך כלל יחס טוב, אז את חשובה לו ואיכפת לו ממך.

 

לכן, אולי כדאי שתבקשי לרגע לשוחח איתו - ותדבר איתו בדיוק על הדבר הזה. לא בתלונות וטענות, אלא בהפניית תשומת הלב ובבקשת סיוע. כלומר: תגידי לו משהו בסיגנון של, "תראה, יש לנו יופי של יחס - אבל יש איזה משהו שאני חושבת שאתה לא כ"כ יודע מה חשוב לי בו". ואז תסבירי שכאשר משהו "יושב עלייך" מאד חשוב לך שיקשיב, שינסה להרגיש מה את מרגישה, ושיזדהה איתך. תגידי לו שעצם ההקשבה, ההרגשה והאיכפתיות שלו - מחזקות אותך (גבר ששומע שמשהו שהוא עושה מחזק את אשתו - זו מוטיבציה.. ומוטיבציה טובה).

אחרי שתצליחו, בעז"ה, להגיע מידי פעם להקשבות כאלה, ותודי לו מעומק הלב על האיכפתיות וההקשבה, הוא ירגיש שעזר לך, אז אפשר יהיה עם הזמן לעלות עוד מדרגה, "תן לי עצה", " מה אתה אומר".. וכו'.

 

הצלחה רבה.

וטוב שאת מרגישה צורך שבעלך יהיה התומך. זה כבר חשוב.

 

 

עשיתם לי קצת סדר במחשבות.

מקווה שנוכל לדבר קצת בערב. אולי אנסה להסביר לו בכתב...

תודה, ושיהיה שבוע שקט (בצד שלנו...)

מתי הוא  "פנוי" לשיחה, בלי לחץ.

לפי דעתי כשהוא לא מרגיש לחוץ אז הוא יהיה "פנוי" מהר יותר.

 

אם את רוצה שהשיחה תהיה אפקטיבית כדאי לחכות לזמן שהוא "פנוי אבל, לידע אותו כשאת מרגישה צורך בשיתוף.

כך הוא יהיה מודע לצורך שלך בשיתוף.

בסכ"ה הוא רוצה בטובתך ותתני לו לעשות את השיקול מתי זה הזמן המתאים בלי שהוא ירגיש לחוץ ושהוא ירגיש שהוא שולט בזה....

 

בהצלחה.

ראשית, בהצלחה גדולה בהתמודדת שלך, אני פה באישי אם אפשר לעזור...

 

מנסיון האישי, יש ברצון לשתף שני ממדים,הראשוןהוא הצורך לידע את בן הזוג בעולם האישי שלך ובמה שאת עוברת כרגע,לפרוק ממך את המסע ולהרגיש שהוא יודע ואת לא לבד.השני  הוא בצורך לשמוע אותו, לקבל תמיכה מילולית ותגובה מכילה ומחזקת.

לכל אחד מהצרכים האלו "פתרון זוגי" - לצורך הראשון את יכולה לתת מענה גם דרך כתיבה או להקליט את עצמך מדבר אליו (אישית כאדם שכתיבה היא לא התחום החזק שלו והייתי בטוחה שאפשר לפרוק רק בדיבור- הופתעתי עד כמה זה מועיל ומחזק, בעיקר אם בן הזוג כותב מכתב המשך).

לגבי הצורך השני חשוב לבחון את המניע לקושי-אני לא מכירה אתכם, וכפי שאמרו כבר ישנם מספר סיבות לתגובה של בעלך אך נראה לי שמאוד חשוב לזכור- ההתנהגות שלו אינה חס וחלילה אישית נגדך אלא קושי אובייקטיבי בזוגיות שלכם שאתם ב"ה תלמדו להתגבר עליו ותתחזקו ממנו.

בהתאם לקושי ניתן למצוא פתרונות לשיח זוגי, לדוגמא אני נותנת מספר סיבות אפשריות ודרכי התמודדות בצידם: קושי להכיל רגשות באופן כללי- ניתן לשתף באופן היותר טכני של החוויה (זה שיתוף חלקי אך גם הוא נותן מענה מסויים). תחושת חוסר אונים ממול מציאות שהוא לא יכול לשנות ולעזור בה- להסביר שעצם השיתוף זה עזרה עצומה ולפרגן לו על כל רגע של הקשבה מטיבה. קושי לראות אתך סובלת/מדברת על כאב/בוכה- לנהל את השיחה דרך הטלפון (מאפשר ניתוק מסויים של הצד השני), יכול לעזור גם במצב בו יש לבן הזוג הפרעות קשב או לשמור על קשר עין - וזה מפריע בשיתוף ולעיתים פוגע.

בהצלחה גדולה

 

זה נראה מוזר, אבל לפעמים אם משהוא לא יודע איך להגיב ולא חושב שהוא יודע איך לעזור זה מלחיץ אותו והןא מנסה להתחמק מהמפגש הזה .  נכון לפעמים אנחנו צריכות להתמודד לבד עם רגשות שהבעל לא יודע מה לעשות מולם.

פעם שמעתי מאילת בוחניק(עוסקת בתחום הזוגי) שהשפה שלנו הנשים היא הדיבור ותדר הזה אנחנו מצפות שבן זוגנו יתקשר איתנו(דיבור, הקשבה וכו...)  אבל השפה של הגברים היא יותר העשיה למן המגע וכד'...

אין יותר טוב ופחות טוב יש מציאות ויש פער שצריך לקבל ולנסות לגשר עליו.

מצד אחד הבנה של הצד השני ומצד שני מאמץ למענו.

קחי בחשבון שבמצבך מן הסתם יש גם רגישות יתר שמצטברת מעוד ועוד פרטים.אל תתני לזה להציף אותך!

הרבנית ימימה תמיד אומרת שצריך להפסיק עם "הבעל ענני!" לא הכל בידיו.

יש רק אחד שממנו אפשר לצפות לכל וממנו לבקש ואותו לשתף...

מקווה שעזרתי...

מעודף "כללים"..

 

הרבה גברים "מדברים", לא פחות מנשים.

 

אכן, צריך מודעות להבדל המצוי מאד של צורת "עיכול" של דברים.

בס"ד

זה מאד מעניין מה שאת כותבת, אבל קצת מעורר שאלות:

ז"א אני מבינה שלא צריך להפיל הכל על הבעל בתחום ההתנהלות,

וכ' ולא לצפות ממנו לפתור כל דבר ברמה הפרקטית,

אבל ביחסים בין הבעל לאישה, הבעל כן משל לקב"ה והאישה משולה לכנסת ישראל...

וודאי אופן הבקשה לא צריך להיות כמו הנביאים של הע"ז (התגודדות, צווחות, צרחות, ופציעה עצמית...)

אבל כן כתוב :"אליו עיניה נשואות"- לכל בעל יש מה שהיא מסוגל לתת, לא כולם יכולים הכל.

 אבל לעניות דעתי המפתח הוא מציאת השפה המשותפת.

למשל בעל לא תמיד מסוגל להבין את הצרות, הקשיים, המהמורות הפנימיות, אבל הוא מסוגל לתת חיבוק.

ואם מה השאישה צריכה זה ההרגשה שהוא איתה, (כי את התובנות וכ' יש לה מבעל המקצוע- זה באמת לא התפקיד של הבעל)

אז אותה צריכה ללמוד להבין שזאת השפה שלו, ולתרגם אותה נכון.

לא מתוך מקום שהבעל הוא לא זה שעונה לי, אלא זאת הדרך שבה בעלי עונה לי.

קצת קשה לנו כשאנו רוצים משהו שהשני יגיב יגיד וכל דבר אחר,אבל אופס השני מנותק לא בדיוק על הגל שלנו.

תשמעי לי מהצד הגברי של העניין:

א.חובה להגיד מה שאנחנו מרגישים לבן זוג הבעל הוא אינו כל יכול!!

ב.יש נטיה לפעמים כשאנחנו רוצים לומר משהו אנחנו נוטים לומר זאת,בצורה של זלזול ופגיעה. חשוב מאוד לשים לב!

גם אם אנחנו חושבים שהשני הוא מנותק ריגשית אחרי הכל הוא עדיין בן אדם ואם נפגע בו אנחנו נהרוס! ונפסיד את ההפקט

שרצינו להרויח ונמצא שאנחנו יותר ממה שאנחנו מועילים אנחנו מזיקים! 

א"כ נשים לב לדבר אילו בצורה שירגיש עם זה טוב . לדוגמא:אני מעריכה אותך מאוד על מה שאתה עושה ! בטיפול בילדים בבית ובכביסה אבל................ 

ד.לזכור שאם אנחנו נבוא אל בן הזוג בדברים הקטנים שהוא עושה אנחנו נקבל עוד יותר אבל אם נבקר אותו בדברים הקטנים,אז מומלץ לשכח מהדברים הגדולים הוא לא יעשה גם את הדברים הקטנים!

הייתי ממשטיך לכתוב אבל אין לי זמן!

דן כתב להיזהר מעודף כללים וזה נכון, אבל יש איזו שהיא נורמה.

נשים - כשקשה להן, רוצות לדבר, לפרוק - ובכך מקבלות כוחות להתמודד.

גברים, בדרך כלל, לא ממש מבינים מה נותנת שיחה אם היא לא מביאה לפתרונות מעשיים.

כשאני אומרת לבעלי, ששוחחתי עם אחותי, חברתי, אמי וכו' והשיחה מאד עזרה לי - אני מתכוונת שעצם השיחה, והנכונות של בת השיח להקשיב סייעה לי, והוא שואל - "מה היא הציעה לך?" כלאמר יעילות נמדדת בביטוי פרקטי ולא רק בתחושות.

אז נכון שאשה צריכה להבין ראש של גבר וגבר צריך להבין ראש (או לב) של אשה - אם רוצים להגיע לזוגיות טובה.

אבל בכל זאת, עצם ההבנה שיש, או עשויה להיות, שונות בהסתכלות בין הגבר לאשה, מסייעת להתמודד עם כך שיש ציפיות (כנראה, משני הצדדים!) שלא יגיעו לסיפוקן.

יתכן שבעלך מרגיש שהתמיכה המעשית היא זו שאת זקוקה לה - ואותה הוא נותן במיטבו, למרות שדיברת על הצורך בשיחה, אצל גברים רבים (נכון, לא כולם) השיחה על רגשות, חוויות וכו' - זו שפה שהם אינם מכירים, ולכן כשהם מדברים בה היא נשמעת עילגת.

 

לדעתי, עליך למצוא גם מקורות תמיכה בחוץ, כמו חברה שמבינה לליבך, ולא, אין בכך "בגידה" בבעל, כשם שזה נשמע סביר שכשתרצי לקנות בגד תתיעצי עם חברה ולא עם הבעל.

בזוגיות תמצאי ותמצי את מה שכן יש בה., וכפי הנראה יש בזוגיות שלכם הרבה.

אין בה הכל - כי אף אחד מאיתנו אינו מושלם.

ואל תעבירי את הכעסים אף פעם לקשר האישי ביניכם! הבעל עשוי להבין זאת אחרת ממך. הוא רואה בכך צורך שלך בריחוק, ויתכן שיתחשב בך ויאפשר לך את הריחוק, בעוד שאצלך זה צעקת הצילו על צורך בקירוב!

ובכלל התחום האישי צריך להישאר מחוץ לזירת המאבק.

 

בהצלחה!

 

גם יש קירות חיצוניים/חלונות?

שיהיה לכם המון כוח ושה' ישמור עליכם! אתם הגיבורים האמיתיים של המדינה!

אנחנו גרים בירושלים, אתם מוזמנים בחום לבוא להתארח אצלנו בשבת (אם לא מפריע לכם לישון בסלון)!
 

אריחים מקרמיקה וכדו' עלולים ליפול במקרה של פיצוץ (גם אם הוא לא קרוב מדי)

וזה יכול להיות מסוכן

 

כל מי שבמקומות המופגזים כעת - הוא שליח של כלל ישראל בהחזקת מעמד יציב מול האויב ימ"ש. חזקו ואימצו.

 

צריך לפעול לפי ההוראות של פיקוד העורף לענ"ד - אפשר לשאול אותם. לא כדאי לעשות "הנחות". רק הבוקר היו לכך תוצאות קשות.

 

בעז"ה - יעבור בקרוב.

כמה זמן יש לך מהרגע ששומעים אזעקה, אצלנו זה 30 שניות, זה די הרבה.

ומה המרחק למקלט הקרוב?

ובכלל, איפה אתם גרים, יש מקומות שהם בטווח אבל מעולם לא היתה שם נפילה

אם את מעריכה שזה מסוכן, אז מחובתך לעשות מאמצים בשביל ללכת למקלט. 

אם זה קשה לך מידי יש הרבה שמארחים את תושבי הדרום (יש באתר הזה פירסום וגם באתרים אחרים)...

 

באמת המצב מפחיד וקשה, אבל הסבל שלנו הוא לא לחינם

תזכרי שיש לזה משמעות מאוד גדולה.

ה' יתברך רואה אותו וזוכר אותו וזוכר כל יהודי שסובל 

יש לו משמעות ניצחית, והאנשים שנבחרו לסבול, גם אם הם 

לא רוצים בזה, בסופו של דבר זה סוג של מחמאה מה' יתברך, ושליחות.

 

ה' יתברך יראה שאנחנו בורחים כל פעם מהבית למקלט ובזכות זה הוא יבנה ויכנס לבית שלו, בית המקדש.

 

וככל שנחזק את הקשר שלנו עם ה' במציאות הקשה הזאת, 

כך היא תתמעט ותהיה משמעותית יותר. 

גם אם זה נשמע שחוק, זה מאד אמיתי. אני חושבת שזו גבורה עצומה להחזיק מעמד כל דקה שעוברת.

מצטרפת לדן-פיקוד העורף הוא יועץ יותר מוסמך,

למרות שאני לא מדמיינת איך שורדים כך, עם הדאגה, המתח, הריצות למרחב מוגן עם הקטנטנים

שה' ישלח לך ולכולנו הרבה כוחות וניצחון על אויביו!

 

"בעמוד ענן ידבר אליהם...ונוקם על עלילותם"

לאחר שהיתה פגיעה ישירה 2 בניינים ממני, לא היתה שאלה ובין אזעקה לאזעקה לקחתי כמה בגדים ודברים נחוצים וברחתי... למקום קצת יתור בטוח...

עכשיו ה' יעזור, אני בבית, מתה מפחד והילדה שלי לא משתחררת ממני, כל אמבולנס מעלה צרחות... (היא כבר למדה לומר "אנגולנס") אבל עדיין, הבהלה... ועד שנרגעים ממנה... לא קל. (היא בכלל לא רצתה לחזור הביתה... מהרגע שאמרתי שחוזרים  היא נכנסה למין חוסר רוגע... (עוד לא בת 3 הקטנטונת)

יהיה טוב, נכון?       

ב. יש "גדר" נפתחת, "אקורדיון", מקרשים שאפשר למתוח בין צדדי פתח הדלת. תשאלי בחנויות של ציוד לילדים.

 

ג. בנוסף - תסתכלי על זה בחיוך. תשמחי איתו.. זה אחד הדברים החביבים שיש. סקרנות בריאה. הוא עוד לא מרח את עצמו בשוקולד למריחה?..

בין המשחקים האהובים והמלמדים של הילדים אלו מגרות/ארונות המטבח. אם יש לך אפשרות לנעול באופן חלקי ארונות מסוימים ולהשאיר מגירה או שתיים עבורו (כמובן עם מגן מגירה שלא תסגר אליו), זו יכולה להיות עבורו תעסוקה מרתקת וגם אפשרות להשאר לידך כאשר את נמצאת במטבח.

בס"ד

יישר כוח לאימא- או למי שלימד אותה על מעשרות

ולא שמתי לב שהיא קולטת בכלל - כשאני קוטפת ירקות אני מפרישה תו"מ, ומסתבר שזה מרשים אותה

בס"ד

בע"ה שבקרוב המעשרות יגיעו ליעדם!

לדעתי מילים שקשורות בסביבה שלה, בעיסוקים שלה, בגן, עם החברים

 

אם אפילו את רוצה לעלות את זה רמה אפשר ממש ללמד אותה הגיה של מילים עם ניקוד מסוים

(אומנם היא עדיין קטנה, אבל אני מכירה שיש בגיל שנתיים שמלמדים את זה)

פשוט בוחרים מילים, למשל עם קמץ או פתח, וכשמלמדים אותה אותן מדגישים את האות המנקודת כדי שיזכרו את צורת הניקוד

 

( א' בפתח: אריה, אבטיח, ארנק)

 

 

 

 

 

 

אבל אני צריכה עזרה עם מילים

הכנתי גם לוטו חיות, ולוטו צבעים.

הי די מתלהבת מהעניין ואני רוצה ללמד אותה עוד...

 

בית 

מפתח

ספה

גלידה

פרח

תפוח

גזר

ברווז

חתול

עוגה

בובה

עץ

תינוק

בננה

שולחן

שמש

 

עוד?

שמחר בבוקר אני בע"ה ישים את הילדים בגן ובמעון ואלך לעבודה ואתם תקועים עם הילדים בבית ועם הטילים בחוץ! אני הייתי מתחרפנת!!!! אני לא מצליחה להבין איך אתם חיים ככה? ואיך מנהלים זוגיות ככה על כל המשתמע. ואני לא יעלב אם משהו כאן יכתוב לי"בוקר טוב אליהו, מה חשבת לעצמך עד היום". באמת עד היום לא הבנתי מספיק מה עובר עליכם. וגם עכשיו אני רק מגרדת את הקצה של הקרחון של מה שעובר. כל הכבוד לכם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וגם לכל מי ש"זכה" לאחרונה לשבת במקלטים/ממ"דים ודומיהם. חשבתי, במהלך הלילה, אולי, אם מתאים לכם, תשתפו. כי אנחנו עם אחד וחבל שככה לא מספיק מרגישים אחד את השני. אולי זה גם יחזק אחד את השני שאנחנו לא לבד. תשתפו: במה הילדים משחקים? ומה עושים אם באמצע החלפת טיטול יש הזעקה? וכו'. מה דעתכם על הרעיון? ותענו משהו כי נמאס לי להיות כאן, בשרשור, לבד... מה אפחד לא ער בין 2 ל4 בבוקר?

בס"ד

טוב, כמה מקרים:

 

בפעם הראשונה שהיו אצלינו טילים (די מזמן..)

אזעקה,הילדים לרצים למקלט, אבל הקטן רץ לחלון!!

:"מה אתה עושה?"

הקטן :"אני הולך לתפוס את הטיל ולזרוק אותו על הערבים!"

 

מאז השתנו הדברים, הילדים כבר יותר מתורגלים הריצות למקלט...

***

אני הולכת לזרוק זבל ביום שישי, בן בשבע שלי מתפלא :"אבל אימא! זה התפרקיד שלי לזרוק זבל!"

אני :"אני מעדיפה שלא תצא סתם ככה. אם יש אזעקה רוצו למלקלט"

הקטן (בן 4) :"אימא, ואם תמותי"

אני (בחיוך):"אל תדאג, אני אחייה"

 

אני חוזרת הבייתה, רואה את 3 הבנים(7,6,4) שלי אומרים פרקי תניא בע"פ לשובי בשלום....

 

***

שבת צהריים, קידוש.

הקטן שלי :"אימא, מה יקרה אם נמות?"

אני (בשלווה) :"אז עד תחיית המתים נהייה בגו עדן" (לפחות לגביו זה בטוח נכון)

הגדול :"לא כל כך נורא"

 

היו שהזדעזעו מהתגובה שלי, אבל אני חושבת שעדיף ככה,

מאשר להלחיץ אותם בתגובות של :"אל תדבר ככה! אוי ואבוי!" וכ'...

 

 

בס"ד

 

באחת האזעקות הבומים היו ממש ממש קרובים,

(בדרך כלל אנו שומעים מלא פיצוצים, אבל אין אזעקות)

כל השכנים במקלט, סופרים את הבומים.

(פתאום שמתי לב שאני משתמשת בשפה של הילדים...בומים)

לאחר החמישי הילדים שלי הפסיקו לספור והתחילו לשיר :"ברוך הב ברוך הב מלך המשיח.."

השכנים החלו לצחוק, ואז הם החלו להצטרף, בהתחלה הילדים שלהם, אח"כ ההורים, (אנחנו הדתיים היחידים בבלוק)

 

חשבתי לעצמי אם יש דמיון בין הפיצוצים לקול שופרו של משיח, (הגעתי למסקנה שלא...)

אבל היה תענוג לראות את הילדים מתרגמים את המצב לעוד משהו שמבשר את האצת הקצב של קירוב הגאולה.

(גם אם הם לא מנסחים זאת ככה, התחושה הייתה ברורה)

 

כמובן שאני לא שמחה שטווח הטילים הולך וגדל אבל מה שאני כן שמחה זה שסוף סוף מתחילים להבין אותנו.

מי שלא חווה את זה פשוט לא יודע.

אצלינו זה לא פעם ראשונה...אנחנו ממש דרומיים וגם בעופרת יצוקה ספגנו הרבה..

אין לנו ממ"ד בבית, וכל פעם שהייתה אזעקה אמא שלי הייתה פשוט צורחת לנו שיש אזעקה ושנרד

לשבת מתחת למדרגות (בית פרטי, 2 קומות, ומתחת למדרגות זה המקום הכי מוגן בבית).

 

לא היו ילדים קטנים אבל אני התחתנתי עם הזמן  ויש לי כבר קטנים איתי...גם אצלנו במושב יש טילים (יותר מסביב ולא ממש במושב עצמו) אז להורים אני לא כ"כ יכולה ליסוע...והם פוחדים לבוא כי פה אפילו אין מקום מוגן.. ועם הילדים אחנו פשוט מתרחקים מחלונות (שלא יתפוצץ מההדף..) ומתפללים לה' יתב' שיושיע ויציל!!

 

תודה על השיתוף..

אנחנו והילדים בכוננות כל הזמן נבהלים מכל רעש גם אם זה רכב שנוסע במהירות.
בלילה כמובן שישנים עם בגדים והכל לפעמים אפילו עם נעליים.
זה נשמע הזוי אבל המוח כאילו עובד על אוטומט.
אנחנו גרים יחסית קרוב ככה ששומעים כל מה שקורה בעזה. הדלתות של הבית שלי רועדות כל פעם שהצבא שלנו מפגיז וזה מבהיל. כשזה קורה אני מיד אומרת לילדים וואו שמעתם איך הפגזנו אותם וצוחקת. אבל בפנים הלב שלי רועד.
לפחןת משהו חיובי זה שאני לא צריכה לזרז את הילדים במקלחות הם נכנסים וכבר שואלים אם הכנתי להם בגדים.
בשבת האחרונה היינו באמצע סעודה שלישית כולנו משתיקים אחד את השני כי התחלנו לשמוע אזעקה מישוב קרוב ואז אזעקה שנייה מישוב אחר מתחילה גם כולנו מסתכלים ומבינים שעוד מעט גם אצלנו תתחיל האזעקה ואכן היא התחילה גם אצלנו זה היה די מצחיק שכבר אנחנו מתואמים בנינו מה צריך לעשות בלי דיבורים.
אין לי אפשרות לאנונימי כי אני מהפלאפון אבל לא נורא. תודה על המקום לשתף  

אנחנו רק נכנסו לחדר מדגרות ולשום על ישראל עד סוף שבת

בס"ד

 

לא בכל בניין חדר מדרגות הוא בטיחותי,

אצלינו למשל יש חלון כמעט לאורך כל הקיר,(בכל קומה) וזה הכי לא בטיחותי שיש.

אנשים סביבנו נפגעים ונהרגים, בית של שכנים שלי נהרס (קיר שלם ירד להם)

ובדרך הטבע זה שהיא נכנסה למקלט זה מה שהגן עליה.

 

לכל אחד יש את רמת הפחד שלו, וההתמודדות שלו,

אבל מעניין שיש בך מספיק גבורה  כדי לא להילחץ ולעמוד בחדר מדרגות,

אבל לא מספיק אומץ כדי לעמוד מאחורי הדברים שלך...

עדין לא חוננתי בחוש נבואי כדי לדעת כמה טילים הערבים מתכוננים לזרוק לירושלים במהלך השבת. באזור המרכז, למשל, הם לא הסתפקו בטיל אחד. (גם לא ידעתי שהטיל הזה נפל בגוש עציון ולא בירושלים). אנשי הדרום! איזה לילה עברתם. בעעע! עכשיו קראתי כאן. מקוה שיתנו לכם להשלים שעות שינה עכשיו. וה' יאמר לצרותנו די.

לפני שהתחתנתי, כשניהלתי בעצמי את החשבון שלי:

1) כן - אלף ש"ח.

2) כן.

3) חד-פעמי.

4) לא, אבל נבלע הכרטיס.

 

מאז שהחשבון משותף:

1) כן, כי הבנק לא נתן אופציה אחרת.

2-3) אף פעם אפילו לא נכנסנו אליה, היא מעולם לא נוצלה.

4) לא.

 

יוצא ברור מכאן עם איזה בחור מוצלח ואחראי התחתנתי?

 

יש מסגרת אשראי, ברור.

נעשה שמיניות באוויר כדי לא להכנס למינוס, מעולם לא הוחזר צ'ק שאני נתתי ב"ה,

לעומת זאת אני קיבלתי בתור עצמאית צ'קים שחזרו וזה נורא. לא מספיק שלא קיבלת את הכסף

שמגיע אליך, גם קיבלת חשבון מהבנק על זה שהפקדת צ'ק ללא כיסוי. מעולם לא קיבלתי את הכסף הזה.

אז בן אדם קח הלוואה מאיזה גמ"ח ואל תתן צ'ק שאולי אין לו כיסוי. או עדיף להגיד, אני נותן את הצ'ק

לעוד חודש, לפעמים לבעל העסק זה כדאי, ולפעמים יגיד לך שהוא לא מסכים.

מינוס בבנק הוא בור בלי תחתית, לפעמים אין ברירה והמצב ממש קשה ואז כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע, כי לפעמים כדאי לקחת הלוואה ולא לשלם ריבית על המינוס.

ויש גם אירגונים כמו פעמונים ודומיו שיכולים לעזור.

1. כן

2. חרגנו. במשך השנה שעברה... היה קשה. עכשיו צמצמנו את המינוס ואנחנו במינוס בתוך החריגה ב"ה.

3. המינוס הוא די קבוע בשנתיים האחרונות כי רק בעלי עובד ואני לומדת וההוצאות החייבות (בלי פינוקים) הן יותר מההכנסות.

4. החזירו-בתקופה שהייתה חריגה. עכשיו ב"ה לא.

 

ככה - למי שלא יודע אני עובד בבנק.

 

אני נתקל לא אחת בתירוץ - תשמע, יש לי ילדים ובדיוק היו חגים וכו'

 

ואני תוהה לעצמי גם לי יש ב"ה ילדים ויש לי את אותם חגים כמו ללקוחות שלי אז איך אני מצליח לחיות ממה שיש ולא לחרוג והם לא?

 

ומסקנתי היא אחריות - מי שאחראי ועוקב אחר מצב החשבון שלו לא יחרוג וגם אם כן זה יהיה חד פעמי. ב"ה ראיתי שהמצב בקרב גולשי הפורום טוב בהרבה מאיך שלקוחותי מתנהלים (ומדובר גם על כאלו שיש להם מסגרות אשראי נדיבות)

 

ה' ברא לנו אינטרנט גם כדי שנוכל לעקוב אחרי מצב החשבון. וגם לאלו שלא מחזיקים את הדבר הזה יש מגוון פתרונות למעקב.

 

אני ממליץ למי שבכל זאת נתקל בקשיים לפנות לארגון פעמונים או מקימי על מנת לפתור את הבעיה בשלבים מוקדמים ולא כשהיא כבר חמורה.

 

שוב תודה לכולם על שיתוף הפעולה.

זה נכון מה שאתה אומר, אבל!!!

יש אנשים שבאמת התקופה הזו היא קשה, וכשאני אומרת תקופה אנ ימדברת על שנים כמו שנים של לימודים, הרי לטווח הרחוק ברור שעדיף לחיות 3 שנים או 4 שנים במינוס על מנת ללמוד ואח"כ להחזיר את זה בעבודה קבועה ומסודרת, זה נכון גם כלכלית וגם תורם להתפתחות האישית.

ב"ה רבים מאיתנו מתחתנים מוקדם ומתמקצעים תוך כדי לידות, גידול ילדים, עבודה על הזוגיות...

כך שמעבר לאחריות של מעקב יש גם מצבים שבאמת באמת ההכנסות  הן הרבה פחות מהוצאות וזה יכול להיות כתוצאה ממקום מגורים בעייתי, או יכולות אישיות לא גבוהות של הבנ"א, או כל דבר אחר...

שוק העבודה היום לא פשוט בכלל בכלל בכלל! ככה שאני מסכימה, שעם מעט אחריות וצמצום בהוצאות אז אפשר להסתדר, אבל האם אפשר לחיות שלא במינוס (המצב כזה) ? קשה לי לומר.

מה גם שהחודשים של החגים הם עמוסים עמוסים עמוסים עמוסים!

אנחנו מצאנו את עצמנו מחשבים-האם שווה לי לעשות קניות פה, או לקחת רכב ממישהו, לשלם דלק, ולקנות במקם אחר?

החישובים עומדים על קטנות.

 

 

טוב, רציתי לכתוב ומחקתי

זה כבר אישי מדיי. אם בכל זאת תתעניין לשמוע יותר על מה אני מדברת אפשר באישי.

 

 

גם אני לצערי כרגע במינוס אבל אני לא חורג מהמסגרת שושרה לי ואני בשאיפה לצאת מהמינוס בהקדם.

 

גם כאשר יוצאים לימודים על מנת להשתלב בעתיד בעבודה מסודרת צריך לתכנן איך עוברים את התקוםה הזאת בשלום. זה יכול להיות הלוואות, עזרה מההורים, עבודות מזדמנות וכו'

 

החודשים של החגים אכן עמוסים אבל זה לא מגיע בהפתעה. בעזרת תכנון נכון אפשר לעבור גם את החגים בשלום.

 

שייך לשרשור אבל לא מצאתי מקום יותר מתאים

 

 בעקבות מה שכתבה אביוס 

איך יתכן מינוס די קבוע? 

א. אם ההכנסה קטנה מההוצאות אז המינוס "צריך" לגדול

ב. אם ההכנסה גדולה מההוצאות אז צריך להיות פלוס..

ג. אם ההכנסה וההוצאות חופפות והמצב "מאוזן" אז למה הוא מאוזן על מינוס? על פניו נראה שבקצת מאמץ אפשר להתאזן על האפס או אף על מאזן חיובי 

 

 

מסקנה מתבקשת שעולה לי תוך כדי כתיבה (למשפחות בעלות אופי שדומה לנו) מי שמשתייך לקבוצות ב' וג' (במיוחד ב') זה נובע מבעיה בהגדרת גבולות או משמעת עצמית (או משו כזה)  

כלומר יש כאלה שפשוט צריכים להרגיש קרובים לגבול ורק אז הם חיים באיזון אבל כשיש להם מרחבים (כשהם רחוקים מהמסגרת) הם "מנצלים" את החופש. 

 

ולכן אני צריך יעוץ מנטלי ולא בנקאי 

 

תקנו אותי אם אני טועה 

 

 

 

 

מי שהמצב הקבוע שלו הוא על גבול המסגרת "הרוויח" רק פעם אחת - ברגע שהוא הגיע לשם.

 

אותו רגע הקו שלו זה המסגרת.

 

לאנשים כאלו מומלץ לקחת הלוואה בתשלומים נוחים לסגירת המינוס ולבטל לגמרי את הקו אשראי. ככה הקו שלהם יהיה על האפס והם לא יהיו במינוס. (וזה מעבר לעובדה שעל ההלוואה משלמים הרבה פחות ריבית מאשר על המינוס)

 

ייעוץ מנטלי בהקשר הזה בהחלט מועיל

 

ומשתנה ללא הרף?

איך משתלטים על זה?

הרי ההכנסות לא קבועות.

והמשלמים לא תמיד משלמים בזמן שנקבע.

אוף, זה מתיש....

 

יש מקרים שמשכורות לא נכנסות בגלל בעיה במקום העבודה, ואנשים נתקעים כמה חודשים.

אנחנו חזרו לנו הרבה צ'קים לאחרונה, ואכלנו את הלב והשתגענו מזה, אבל פשוט לא השתלטנו, בגלל שהבוסים לא העבירו כספים שהיו חייבים, ונשארנו בלי כלום. כבר כמה חודשים אנחנו גוררים עם בקושי כמה מאות לחודש, משפחה של ארבע נפשות.

אנשים שהם עצמאיים, לפעמים יש לקוחות שצריך לרדוף אחריהם, וכספים שמגיעים לך על עבודה של כמה חודשים ואתה רואה אותם רק אחרי חצי שנה, ובינתיים מסתבכים.

יש דברים שקורים.

אנחנו בבנק הדואר, אין מינוס, אבל כן בתקופות האחרונות קרה שחזרו לנו צ'קים. ואנחנו אנשים הכי מחושבים ומאורגנים, ובד"כ היינו כתובת לכל אלה שצריכים ללוות כספים, ועכשיו לא מצאנו אף אחד שילווה לנו כמה שהיינו צריכים בשביל לעבור את החודשים האלה בלי שיחזרו צ'קים ותשלומים.

עדיין לא רואים את הסוף.

זה שהבוסים לא מאורגנים ולא מחושבים כמונו, ומוציאם כספים שמגיעים לעובדים שלהם על מטרות אחרות ואח"כ לא מוציאים לנו צ'קים, אנחנו צריכים לסבול את כל האי נעימות מול האנשים שהצ'קים שלנו חוזרים אצלם.

ממש ממש לא נעים.

ואנחנו מרוויחים יחסית טוב מאוד

[כמובן, לא אומר שצריך "להשתדל" שכך יהיה..]

 

מן הסתם, יש כאן עוד כל מיני כמותכם שלא היה להם נעים לכתוב, וכעת - בזכותכם - הם לא מרגישים איזה "חריגים".....

במקרה כזה אכן יותר קשה לעקוב אחרי התזרים אבל זה עדיין אפשרי.

 

אגב, ייתכן פשוט שגובה המסגרת לא מתאים לצרכים שלכם ואולי צריך להגדיל אותה.

 

 

 

1. האם יש לכם מסגרת אשראי בחשבון?

כן. [בדיוק גובה השכירות שאנו משלמים- ויורד בצ'קים]

2. האם אי פעם חרגתם מהמסגרת? (ולאלו שאין מסגרת - האם נכנסתם למינוס)

ב"ה לא.

3. אם התשובה לשאלה 2 היא כן - באיזה תדירות? זה קורה לכם הרבה? משהו חד פעמי?

 

4. ושאלה אחרונה לסיום - האם אי פעם החזירו לכם שיק מהסיבה אין כיסוי?

ב"ה לא.

 

וימשיך כך.. בע"ה..

1. מסגרת אשראי יש, של 8000 (הכרח של הבנק)

2 ו- 3. נכון להיום, פעם אחת ירדנו מה-0, התקשרו מהבנק, עוד באותו יום סידרנו את זה (זה היה בתקופה של מעבר בין חשבונות)

4. מעולם לא חזר שיק.

 

ולמה החלטתי לענות לסקר הזה?

כי אני בפחד שהחודש נכנס לראשונה בחיינו למינוס...

היתה לנו החודש הוצאה מ-א-ו-ד גדולה (7000), לא מתוכננת אבל הכרחית לגמרי.

חוץ מזה, בעלי עצמאי, ולא צפוי להיכנס מהעסק כסף בחודש-חודשיים הקרובים.

בקיצור- ככל הנראה שבראשון לחודש הקרוב ניכנס לראשונה בחיינו למינוס. אמנם בתוך מסגרת האשראי, אמנם עם ידיעה חד משמעית שזה יהיה זמני- אבל זה עדיין לא נעים בכלל (לרוב, אנחנו מקפידים על פלוס של 5000-10000 ש"ח, בדיוק מהסיבות האלו. הפעם זה לא עזר...)

 

זה לא סוף העולם, תעברו את זה ויירווח לכם בעזרת ה'!

1. יש לנו מסגרת אשראי.

2. חרגנו מס' פעמים.

3. בשמונה שנים חרגנו כחמש פעמים.

4. ברוך ה' - לא.

1. נראה לי שלא, אבל לא בדקנו..

2. לא מינוס ולא מסגרת

4. ב"ה לא.

 

שיהיה ככה תמיד!