אבל איך שמת לב מההתחלה?

אני  מאזנת את התמונה

אחרי שאת משמיצה כל מה שזז

ואת בכלל לא בכיוון

אני מרגישה צורך להגן על כל השיקום שהם השקיעו באנשים

כי את מלעיזה, ומשקרת במצח נחושה

ואת יודעת את זה

רק קשה לך לרדת  מהעץ הגבוה שטיפסת עליו.

אני שליחה של אלפי ילדים

חסרי הגנה משפטית.

אני לא שליחה של משרד הרווחה אין דבר כזה בכלל.

הם לא הסוכנות שיש להם שליחים..

אולי את שליחה של איזה כת?

לכתוב כאילו היית מסכנה כדי לפרסם כמה הרווחה "נהדרים"

אני חושבת שמגיע ליוקטנה התנצלות רצינית!

אני לא שליחה של משרד הרווחה.

אני אדם פרטי

שיוקטנה השמיצה

והכפישה והחליטה בביטחון גמור על גניבת דעת

זה כמו שאני יגיד שיוקטנה שליחה של הכנסיה הסקוטית.

זה הזוי ממש אתם הולכים שלל אחרי" האבחנה הדקה"

אולי בפורום באתר חילוני

אנשים היו קשובים  יותר.

ויש צדיק בסדום שלא נסחף אחרי כל החשדנות של יוקטנה קוראיםן לו ד.

ממש תתביישו

זה פורום של אנשי סדום

אם זה פורום של אנשי סדום, אז כדאי לך ללכת מהר (כדי לא להיות גם)

ההתבטאויות שלך יצאו מכל פרופורציות הגיוניות.

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך ולא מבינה לאן את חותרת. (חתרנות?)

הפורום נועד כדי לשאול שאלות ולדון בדברים. לא להשתלח באנשים.

תתבגרי, ותחזרי אלינו, לסדום.

אני באמת מכבד אותך -

אבל בשביל מה היית צריכה להעלות את זה מחדש?....

היה לה כאב שהיא העלתה, הרגישה שהתייחסו אליה בחוסר אמון במקום אמפתיה,

אמרה בכאבה מה שאמרה; אח"כ כבר היו דיונים ענייניים מכל הצדדים שהתייחסו לנושא גופו -

באמת חבל להעלות מחדש את הנושאים האישיים.

[גם אני לא שמחתי מהזכרתי כאילו "בניגוד" לאנשים בפורום, שרובם כלל לא השתתפו בדיון, ובכלל יש פה הרבה אנשים יקרים ונפלאים. אבל העדפתי לא להוסיף שמן למדורה שנדלקה מכאב]

מועדים לשמחה.

יש לנו ילד בן שנה ועשרה חודשים שמזה חודשים ארוכים (יותר מחצי שנה) לא עולה במשקל.

הוא אוכל טוב, יש לו יציאות כל יום והוא בריא סה"כ- אבל לא עולה בכלל.

אנחנו שמים לו כל מיני תוספים משמינים באוכל, ועדיין..

מה לדעתך צריך לעשות?

תודה רבה!

שלום רב,

מבינה את הדאגה,
מה שמבלבל הורים רבים הוא שבשנה הראשונה הילד עולה במשקל באחוזים ניכרים, למען האמת – משלש את משקלו ואז פתאום בשנה השנייה הקצב מאט באופן משמעותי.
אין לי מספיק פרטים כדי להתעמק בקושי שלכם אך אתן לכם את המידע שאמור לסייע לכם:

זה תהליך מאוד טבעי ובעצם לא דורש שום התערבות אלא אם ההאטה גורמת למה שהרפואה קוראת "שבירת אחוזונים", כלומר הקצב הואט מעבר לנורמה וגרם לילד לא לממש את הפוטנציאל שלו. זה אף פעם לא נמדד רק ע"י משקל אלא באורך, יחס גובה למשקל, BMI (מדד נוסף ליחס גובה למשקל) ולכלל מצבו של הילד, חיוניותו, יציאות תקינות (שאני מניחה לפי כך שלא כתבת כלום, שהוא סה"כ בריא).
צריך לזכור שזהו שלב שבו הילד שינה מאוד את הרגלי האכילה שלו (מעצם התחלת אכילת אוכל של "גדולים") במקביל לכך שהחל להיות פעיל יותר וככל הנראה גם ללכת באופן עצמאי (ולהשתולל....).
כך שבמצב שאין דאגה כזו (והבדיקה פשוטה, מציבים את מדדי משקל ואורך על אחוזונים שקיימים בכל מרפאה/טיפת חלב ומשלבים עם חוות דעת מהרופא המטפל) פשוט לא כדאי להוסיף תוספים משמינים באוכל ללא התייעצות עם צוות שמכיר את כל הרקע, ההיסטוריה ודפוסי הגדילה, מאחר ואנו מוסיפים קלוריות שלא לצורך (לדוגמא רופא + דיאטנית).

ובמידה וקיימת דאגה, יש צורך לפנות לרופא המטפל ומשם תהליך הברור לרוב עובר דרך רופא גסטרו, אנדוקרינולוג ("רופא הורמונים") ובמקביל לדיאטנית.
או שהרופא אומר שאין שום צורך במעקב ואז אתם יכולים לבקש בכל זאת הפניה לדיאטנית ילדים כדי לקבל עוד "זריקת הרגעה".

מקווה שסייעתי,

יעל

מצטער שאין לי שאלות. הילדים שלי אוכלים מצוין

נעים מאוד, תודה על הארוח, מקווה שאהיה לעזר,

מספר דברים + בקשות,

כמובן צריך לזכור שמענה דרך הפורום לא מאפשר לי לתת המלצות מאוד נקודתיות אלא יותר כלליות או דרכי ברור/טיפול אפשריים,

הייעוץ שלי בוודאי לא יחליף ברור רפואי במידת הצורך.

כדי להקל עלי לתת לכם תשובות מועילות אנא השתדלו לתת את הפרטים הבאים במידה ורלוונטים לשאלה שלכם:

משקל ושבוע לידה, משקל נוכחי (אורך/גובה גם אם יש), האם יש רקע/היסטוריה רפואיים שחשוב לי לדעת, קצת על סביבת האכילה (היכן אוכל, עצמאות באכילה, האם נמצא במסגרת ואוכל שם, מה מדווחים משם), האם הייתם אצל דיאטנית, רופא מומחה ומה התשובות שקיבלתם.

אענה על כל השאלות באופן מרוכז במוצאי שבת.

להתראות,

יעל

הבן שלי בן 3. הוא לא מסכים לאכול ירקות חיים (רק מבושלים במרק) ולא מסכים לאכול פירות. 

האם זו בעיה תזונתית? אנו לא לוחצים עליו אבל ממשיכים להציע לו. כנ"ל בגן (לא אוכל פירות).

הוא שוקל 14.5 ק"ג ובגובה 94 ס"מ. 

תודה רבה!

שלום רב,

אני שמחה על שאלתך ואנצל אותה לתגובה מעט כללית שתתאים לעוד שאלות.

בררנות היא תופעה מאוד נפוצה בגילאי 3. הרבה ילדים אוכלים באופן מגוון מאוד עד גיל שתיים שלוש ואז פתאום מספר רב של פריטים פשוט נעלמים מהמגוון שלהם.
התגובה הסביבתית מאוד מאוד חשובה לטווח הרחוק. מה הכוונה?
חשוב מאוד להימנע מכל מאבק כוחות סביב האוכל. לילדים מעט מאוד תחומים בהם הם יכולים לשלוט ואחד מהם זה מה הם מכניסים לגופם (ומתי מוציאים), צריך להימנע מלהילחם איתם באזורים אלה. לא צריך להתעקש, להתחנן, לאיים, לסרב לתת מזונות שכן אוהב, להתנות דבר בדבר (לא נצא לחצר אם לא תסיים את ה..... שבצלחת) ועוד ועוד.
יש חלוקת תפקידים: ההורים מחליטים מתי ומה מוגש על השולחן (זמני ארוחות), מציעים אוכל מגוון, בריא והוגן (שיש בחירה גם לבררנים) והילדים מחליטים מה וכמה מהמוצע להם.

אז מה בכל זאת?
קודם כל מה שאתם כבר עושים, ממשיכים להציע. נותנים לו את ההזדמנות להפתיע אותנו ולא מחליטים מראש: "אה, הוא לא אוהב פירות, אל תחתכו בשבילו אגס".
דוגמא אישית, הילדים אמורים לראות את הסביבה אוכלת: ארוחות משפחתיות, פיקניקים, הנאה רבה סביב האוכל שלא אוהב גם אם לא יאכל (לשתף אותו בבישול, הכנות, להאכיל את אמא, להכין ביחד שייק פירות לאחים שלו, לעשות פרצופים מצחיקים עם חתיכות פירות בכל מני צורות ועוד רעיונות יצירתיים ונחמדים כיד הדמיון הטובה עליכם).

במקרה שלכם, מאחר וכן אוכל ירקות במרק, לחלוטין לא הייתי מודאגת ונותנת לשלב זה לעבור.
אם את עדיין לא רגועה אפשר להכין גם פשטידות, להחביא ירקות בקציצות, ברטבים טחונים וכדומה.

ומה קורה אם יש דאגה וחרדה לרכיבי התזונה?
כשאני עובדת עם ילדים בעלי בררנות קיצונית (עד כ-5 פרטי מזון בלבד) אני מעדיפה להשתמש בהשלמה תזונתית ע"י תוספי ויטמינים ומינרלים או מזון רפואי במקביל לעבודה לשיפור המגוון.
כך יורד הלחץ שהילד יקבל את כל רכיבי התזונה החשובים להתפתחותו ללא צורך בהפעלת לחץ על הילד ומאבק כוחות מיותר.

מקווה שמסייע.

יעל

ובלי עין הרע אוכל הכל! אוהבת הכל, ב"ה!

אך מעדיף פירות וירקות ע"פ פחמימות.

נולד בשבוע 37 במשקל של 3.200 (זה עדיין משנה בגיל כזה?)

כיום הוא שוקל כ- 12 קילו, את גובהו אני לא יודעת, רק שבטיפת חלב תמיד אומרים לי שהוא עולה באחוזון שלו.

במשך היום הוא במעון שם אומרים לי שהוא אוכל היטב, מהכל, גם פחמימות(אך גם שם הן שמו לב להעדפותיו)

לא היינו אצל רופא או דיאטנית..

השאלה שלי עד כמה צריך 'להתעקש' על הפחמימות? או שלשמוח מכך שב"ה הוא אוהב אוכל בריא?

שלום רב,

אז אתחיל בלשלוח אותך לקרוא את התגובה ל"ילד בררן" כי מעט רלוונטית גם אלייך, למרות שאצלכם המצב אפילו יותר נוח.

בהחלט אין שום צורך להתעקש על הפחמימות אלא להמשיך לאכול סביבו בצורה מאוזנת ומגוונת.

נדיר מצב שבו הילד אוכל כל כך מעט פחמימות עד שיהיו לכך תופעות לוואי.
כמו שאמרת אוכל בגן גם פחמימות, אני יכולה להעריך שאוכל פה ושם ממתקים (סוכר היא הפחמימה הפשוטה ביותר.... לא שאני מציעה לתת לו יותר ממתקים!!!).
אני מציעה לשמוח מאוד שאוכל מגוון כל כך ולהניח למצב שעוד עומד להשתנות כל כך הרבה פעמים במהלך חייו.

אני לא בטוחה אם כתבת את המשקל מאחר ואת מודאגת לגביו? גם אם לא, אנצל לטובת קוראים אחרים.
אני יכולה להגיד לך שאם בארץ היו עובדים עם האחוזונים החדשים הנהוגים בעולם, שנבנו על בסיס מגוון ילדים רחב מרחבי העולם שינקו וגדלו בסביבה בריאה לגדילה, הבן שלך נמצא במקום טוב על האחוזונים הללו.
העובדה שממשיך לגבוה בקצב עקבי, גם הוא מדד נפלא.

המשך אכילה נעימה,

יעל

הבת שלי בת שנתיים וחמש שוקלת 13 קילו, אין לי מושג גובה

נולדה סוף 39 במשקל 3.425

חולת חלבונים רוצה לאכול גיל, גבינה, עוף, דג, קציצות, ביצה ("מה נאכל לא. ערב?" "אמא אני אוצה לאכול עוף וקציצה")

לא אוהבת ירקות

לא אוהבת פחמימות

לאחרונה רזתה במבנה גוף (במשקל עלתה אבל גם גבהה) היא מאוד פעילה (משווים אותה תמיד לארנב של אנרגיזר) בגדים שהיו קטנים עכשיו עולים עליה....

לפעמים היציאות שלה ממש בהירות כמעט לבנות...

אמור להדאיג? להתעקש יותר?

שלום רב,

לשאלה שלך שני חלקים, החלק הראשון נענה בשאלה "ילד בררן".
לא להתעקש, להמשיך להציע ולאכול סביבה מאוזן.
אפשר להחביא בקציצות הרבה מאוד ירקות ואם נושא הירקות מאוד קיצוני ממליצה לשקול לבד או להתייעץ עם דיאטנית לגבי צורך בתוספי ויטמינים לילדים.

לחלק השני, לגבי היציאות המאוד בהירות. דורש ברור גסטרו מאחר וליציאות מאוד בהירות יכולות להיות סיבות שקשורות למרה וכבד וכדאי לשלול כדי להיות רגועים.
ממליצה ליידע את הרופא ולבקש בדיקות מתאימות או הפניה לרופא גסטרו ילדים.

בהצלחה.

שלום, ותודה רבה קודם כל

הבן שלי (שנה ושמונה חודשים) פעיל מאוד ב"ה. יש לו תקופות שהוא אוכל ממש יפה, ויש תקופות שבקושי כמה כפיות ולא רוצה יותר. לפני כחצי שנה הייתי איתו בטיפת חלב וראו שהוא עלה מעט מאוד במשקל וירד באחוזונים. הפנו אותנו לרופא שבדק אותו בדיקות מקיפות ואמר שהילד לא עולה כי הוא פעיל וכי זה המבנה שלו ושל הוריו ואין צורך להילחץ.

הבעיה היא שאני נלחצתי כבר......... והילד הרגיש את זה והתחיל לעשות בעיות ולא רצה לאכול. הדרך היחידה להאכיל אותו היא ע"י ספרים/תמונות/שירים/הצגות וכו'... כל מה שיכול להעסיק אותו תוך כדי. ולפעמים גם זה לא עוזר. אני דיי מותשת מלשיר לו בכל ארוחה........ ולפעמים זה לא נעים, למשל כשמתארחים וכד', ואני צריכה לשבת בשולחן ולשיר לכולם 

נכון לעכשיו המצב טוב יותר, הוא אוכל לבד בכפית, ואוכל יפה. אבל אני יודעת שאלה תקופות, והשאלה היא מה לעשות בתקופות שהוא לא אוכל כלום???

רופאת התפתחות אמרה לנו לא לתת לו בשום פנים ואופן אוכל בין הארוחות, כדי שהוא יהיה מספיק רעב ויאכל טוב. היא אמרה שרק מי שעושה דיאטה אוכל "ארוחות קטנות" לאורך היום, וככה לא משמין... ואם אנחנו רוצים שהוא יעלה במשקל הוא צריך לאכול ארוחות גדולות בלבד. האם זה נכון??? אם אני אתן לו בין הארוחות פרי/פרוסת לחם/פריכית אורז/קורנפלקס וכד' זה יגרום לכך שהוא לא יעלה במשקל?

עוד שאלה שחשובה לי - איך בכלל אני יודעת כמה זה נחשב לילד בגילו "לאכול טוב"? לפעמים חמותי אומרת שאני נותנת לו צלחת גדולה מדי וברור שהוא לא יאכל הכל... אבל איך אני יכולה לדעת כמה הוא אמור לאכול?

תודה רבה רבה רבה!!!!

שלום רב,

אני אזכיר שוב את נושא חלוקת התפקידים שנדון בשאלות הקודמות.

תפקיד ההורים הוא להציע את המזון הבריא והמגוון בשעת הארוחות ותפקיד הילדים להחליט מה וכמה יכניסו לגופם.

ילדים נולדים עם היכולת לווסת את אכילתם כך שיוכלו לספק לגופם את הצרכים המאוזנים.
זה לרוב אנחנו ההורים יחד עם הסביבה הלוחצת והמערבית מעמעמים יכולת זו.

ילדים בעלי התפתחות תקינה בגילאי שנה ושמונה ועוד לפני כן, מאוד חכמים. הם רואים כאשר יש להם כוח והוריהם מאוד רוצים שיעשו דבר מסוים (ואז כמובן יסרבו...) ואת זה באמת גילית לבד ברגע שהחל "לשחק" בכוחו החדש באוכל.

שימי לב שתיארת מצב שבו היום הוא כבר אוכל באופן עצמאי ו"יפה" כפי שהגדרת, אך את כבר חושבת על התקופה הבאה בה לא יאכל. אלו בדיוק הדברים שהילדים החכמים שלנו חשים.

ארוחות לא אמורות להיות תיאטרון והצגה אלא זמן נעים גם להורים שבו הילדים יכולים לראות את הוריהם אוכלים ולא עסוקים בלשעשע. אך לא תוכלי לוותר על הנושא הזה עד שלא תחליטי עם עצמך ועם שאר המשפחה שמהיום סומכים על ילדיכם שיאכל כך שיזין את גופו.

אז כיצד אמור להראות סדר יום? אכן אמורות להיות 3 ארוחות עיקריות בהן מוגש עיקר האוכל.
אך גם בהחלט אפשר בין הארוחות לשלב ארוחות ביניים של פרי/יוגורט/לפעמים אפילו חטיף (שלא ישמעו אותי) כל עוד המרווחים עדיין הוגנים ולא מצפים מהילד לאכול ארוחה עיקרית מיד אחרי שאכל ארוחת ביניים (לוודא שכשעתיים לפני ארוחה עיקרית לא אוכלים).
בין הארוחות (וארוחת ביניים נקראת ארוחה): משחקים!!!! לא מביאים לשולחן הציור גם אוכל כדי שיאכל בלי לשים לב, לא מביאים קציצה לנדנדה במגרש המשחקים (אבל כן אפשר לעשות פיקניק בחוץ) ולא מביאים לשטיח צלחת עוגיות, ואני בטח שלא ממליצה אכילה מול הטלוויזיה/מחשב.

אם קשה לך לעשות את השינוי המחשבתי לבד, בהחלט אפשר להיעזר באיש מקצוע בנושא הזה, בדיאטנית ילדים שתוודא שהמדדים תקינים אך במקרה והרופא כבר נתן את ברכתו אפשר להיעזר גם באנשי מקצוע אחרים שיתנו את התמיכה המתאימה למשפחה (אצלנו במכון לעיתים קרובות עיקר העבודה היא דווקא של פסיכולוגית הילדים שאני עובדת בצמוד אליה יחד עם ההורים ופחות או בכלל לא, עבודה שלי - והתוצאות נפלאות).

וכמה ילדים אמורים לאכול? עד שמראים סימני שובע......
אכן כדאי להשתמש בצלחת קטנה ולא מאיימת, מעט אוכל, ולדרבן אותו לשתף אותך במה הוא עוד רוצה על הצלחת שלו.

המון בהצלחה,

יעל

הילדים שלי, שיהיו בריאים, בני 10.5 עד 3,

כולם בלא יוצא מן הכלל, סולדים מעוף/הודו/בקר על כל צורות ההכנה שלהם.

כשהם מועילים בטובם, הם מוכנים לכרסם שניצל עוף קטנטן, או נעתרים לאחר תחנונים, לסיים קציצה...

מנגד הם אוהבים ביצים, מוכנים לאכול אפילו שתיים ביום בכייף.

אוכלים יפה מאד פירות וירקות,

אוהבים גם קוטג' והמון חלב (שאני מגבילה, כי אני מבולבלת מהמידע אודות חלב ומוצריו)

ו-משוגעים על ממתקים (כן, כן, אני יודעת שזה לא בריא, הנהגנו ממתק לבוקר, וממתק לצהרים בד"כ משהו מינורי כמו שורת שוקולד מריר, או כמה ביסקויטים, אבל הם מנשנשים המון במקומות הלימוד- ימי הולדת מסיבות וכו'...).

בקיצור יוצא שאת מנת החלבון שלהם, הם מקבלים כמעט רק בערב,ואני ממש לא יודעת מה לעשות.

(לגבי קטניות וכו', הם מוכנים לנשנש חומוס מבושל, אבל לא יותר מפעם פעמיים בשבוע, מרקים עם קטניות הולכים אצלנו רק בחורף הקר-קר.)

לגבי המשקל-גובה שלהם.

הם כולם רזים מהממוצע, וגבוהים/ממוצעים לגילם.

העניין הוא שבני השני בן ה8, ירד בעקומות, עד לשנתו השלישית הוא היה תמיד באחוזון 75-90 שמן וגדול מאד,

ועכשיו הוא ממוצע בגובה ורזה מאד.

ב"ה יחסית הוא נראה בסדר גמור, אבל מכיוון שאין כבר מעקב שיגרתי על משקל גובה בגיל הזה, וגם אם יש במקומות הלימוד, זה לא משקף את המצב הכללי שלו מאז שהוא נולד, חשבתי שבכ"ז זה עשוי להצביע על בעיה.

עד כדי כך ששקלתי לבדוק בדיקת דם לגילוי צליאק.  אמנם אין לו ב"ה בעיות עיכול או בעיות אחרות, אבל הירידה באחוזונים מדאיגה אותי.

אציין שאני גבוהה  מהממוצע , ובעלי גבוה מהממוצע אבל לא בהרבה מאד.

השאלות שלי הן:

האם כמות החלבון שהילדים שלי אוכלים אמורה להטריד אותי?

האם מומלץ להשלים את החסר בחלבון (אם קיים) בצריכת חלב ניגר ומוצריו?

האם ירידה באחוזונים בגיל כזה אמורה להטריד? אם כן, האם כדאי לערוך בירור מקיף?

ובכלל, ילדים רזים מהממוצע זה בסדר, או שזה בסדר רק בגלל שאנחנו לא מעוניינים במבוגרים שמנים?

אשמח מאד אם תוכלי לענות לי, ותודה רבה על כך מראש!!!

שלום רב,

אני אנסה לעשות מעט סדר.

1. אם אוכלים ביצים כל יום, משלבים מוצרי חלב וקטניות כמו שתיארת, מאוד קשה לי להאמין שאינם מקבלים מספיק חלבון לגדילתם, רוב הילדים פשוט אוכלים כמויות הרבה יותר גבוהות של חלבון מהצורך הבסיסי שלהם (וזה גם בדרך כלל בסדר).
2. ירידה בלתי רצונית באחוזונים (ולא כל ירידה היא מדאיגה, זה צריך להיות לפחות 2 בתקופת זמן קצרה יחסית) מצריכה מעקב בכל גיל, לא מזיק לשלול דברים כמו צליאק ועוד, גם לא מזיק להיכנס לדיאטנית ולהתייעץ יותר בפירוט, מה יש להפסיד?.
3. מוצרי החלב מספקים חלבון אך הם גם מקור מאוד נוח לסידן, אני אמנע מלהיכנס לדיונים על מוצרי חלב בעד או נגד שעלולים להיפתח כאן ואסכם ואומר שמהניסיון שלי בנוסף להסתמכות על קריאת מידע ספרותי שביצעתי (והתואר השני שלי הוא באפידמיולוגיה כך שאני אוהבת "לחפור" במידע ספרותי....) כשהתלבטתי בעניין בעצמי, לא שוכנעתי נגד ואני בעד שילוב מוצרי חלב בתזונה באופן יומיומי, אני עושה זאת בביתי עם בתי.
   אני מכבדת כל החלטה ואפשר וניתן בהחלט להגיע לרמות סידן מומלצות ללא מוצרי חלב, זה דורש כמה דברים: ילדים שאינם בררנים מאוד ויותר תכנון והשקעת זמן במטבח.
4. נושא המשקל: המשקל של הילדים בילדות הוא הבסיס למשקלם בעתיד (ילדים בעלי עודף משקל אכן נמצאים בסיכון רב יותר להשמנה בבגרותם). אנו "מעוניינים" בילדים פעילים שאוכלים באופן מאוזן, מסודר ומתאים להוצאת האנרגיה שלהם, זה פשוט מוביל באופן טבעי להורדת הסיכון להשמנה.

מקווה שעשיתי קצת סדר בדברים,

רק עוד דבר אחד, אם תוכלי לענות אז אשמח,

הבנתי שאת בעד 2 ביצים ליום, זה נכון? אמרו לי שזה לא בריא... לא ציינתי את זה בשאלה, אבל גם זאת שאלה שלי, אם אפשר לתת 2 ביצים באופן קבוע לילדים?

זה נחמד שאת בעד חלב (למרות שאני יודעת שטלי מאד לא).. הילדים ישמחו לשמוע...

היה נעים להכיר אותך! תודה לך! ונשמח לשמוע ממך עוד....

רחלי (בת רבע לשש) יכולה לאכול 3-4 ביצים בארוחת הבוקר. לאפשר?

נושא מורכב.

ההמלצה הכללית לילדים היא 7 ביצים בשבוע.

כדי להיות יותר ספציים צריך ממש למדוד צריכת חלבון וכו' (בקשר לחלמון שם יש את הכולסטרול והשומן הרווי, אפשר פשוט להוציא לחלק מהביצים).

אין גבול עליון שנקבע באופן רשמי לכמה חלבון לצרוך ביום, בכל מקרה בילדים הרמות המומלצות מאוד משתנות בכל גיל.

רוב הילדים כיום צורכים פי 3, (במקרה של רחלי פי 4...... "במקרה" אני יודעת כי השתתפה במחקר שלי) מהכמות המינימלית המומלצת.

צריך לזכור שביצים יש בעוד המון מזונות אחרים שהילדים אוכלים: עוגות, פשטידות, קציצות ועוד ועוד.

אם קשה להם מאוד עם חביתה מביצה אחת מה שאני ממליצה הוא לחלק את השבוע לימים שבהם אוכלים ביצים ולימים בהם לא אוכלים ביצים (אין פיתוי) ואז אפשר "לרדת בבת אחת" על 2 ביצים. 3-4 אני חושבת שאפשר לוותר, או לאפשר רק לעיתים רחוקות (כשממש אין כח להתווכח? איזו אחות טובה אני).

אם  "אני ירושלמית" את מאוד בטוחה שאוכלים מעט מאוד חלבון ביחס לילדים אחרים שאת מכירה, אז איתם אפשר ככל הנראה לחרוג משבע הביצים יותר בקלות.

קשה לי להגיד בדיוק כמה.....

מקווה שקצת עוזר.

תודה רבה על האירוח,

השתדלתי להיות מאוד מקיפה וברורה בתשובותיי מאחר ולצערי אין באפשרותי לנהל דו שיח.

חוזרת ומזכירה שהאירוח אינו מחליף דעת איש מקצוע המכיר את הילד וההיסטוריה הרפואית שלו.

מקווה שסייעתי במעט,

אבקש מאחותי טלי שמאוד פעילה בפורום לעדכן אותי בפידבקים/טענות/מענות או אם התפתח צורך עז בתשובה חוזרת.

אז שוב תודה וחג סוכות שמח

יעל

שתיכן כאלה מקסימות!!!  

באמת רואים שאתן אחיות

אשמח אם תוכלי לפרט סימני אזהרה להפרעות אכילה שונות בגילאי ההתבגרות. ולמי היית ממליצה לפנות.

ההתמחות שלי היא בילדים צעירים יותר, פגים וילדים בעלי צרכים מיוחדים (אוטיזם בעיקר).

לכן מעדיפה לא לייעץ או לתת מידע בתחום שאינני מבינה בו מספיק לעומק.

ההמלצה שלי בכל מקרה של חשש הוא לפנות למרפאה ייעודית רב צוותית שעוסקת בתחום ולבקש מידע כזה.

בכל קופת חולים קיימת מרפאה כזו. הם ישמחו לתת.

יעל

הילד מטופל בהורמון גדילה. בנוסף הוא בררן באוכל. אני שולחת לו לבי"ס חצי סנדוויץ' עם חמאת בטנים (החלטה שלו) ולצהריים: שניצל בשרי / דג מטוגן (פעם בשבוע) / טבעול (לא יותר מפעם בשבוע) /פשטידת אטריות חלבית מקמח מלא  ותוספת של אורז (לבן בשמתי) או אטריות מקמח מלא.

הוא אוכל בערב פרוסת לחם ו-2 יוגורטים. לפעמים פנקייק.

1. כמה ביצים כדאי להוסיף לתפריט?

2. 2 יוגורטים מספקים את הסידן או שחובה גם גבינה (כמה?)?

עוד המלצות...

תודה מראש על המענה.

כאשר הילד מטופל בהורמון גדילה לא מזיק במקביל ללכת לדיאטנית באופן קבוע שתעזור לוודא אכילה מאוזנת ומתאימה לצרכים.

לגבי הביצים:

כמו שכתבתי קודם, 7 לשבוע, כך שתעשו את החישוב כדי להשלים ל-7, זה לא מספר ברזל, זה בסיס "להאחז" בו.

לגבי סידן:

לילד מעל גיל 9 מומלץ לצרוך 1300מ"ג סידן, 2 יוגורטים מספקים כ-600מ"ג.... צריך להשיג עוד, אם ממוצרי חלב ואם ממוצרים אחרים:

טחינה משומשום מלא, מוצרי שומשום אחרים, סרדינים, טופו, ברוקולי ועוד.

גם מוצרים שמעשירים אותם בסידן ציטראט הם מקור נוח להשלמת סידן אם הדיאטה לא מספקת את כל הכמות.

שבת שלום.

אני מקוה שלא מאוחר מידי. האם אפשר להסתפק בחלבונים של קטניות, ביצים ומאכלי חלב ולוותר על חלבונים של בשר עוף ודגים? ילדי אינם אוהבים בשרי ודגים. תודה!

אין שום דאגה לגבי החלבון אם אוכלים ביצים ומוצרי חלב.

אפשר להגיע לדיאטה צמחונית מאוזנת ומזינה מבחינת כל הרכיבים,זה דורש יותר השקעה.

צריך לשים לב לדברים כמו B12, ברזל, סידן, אומגה 3.

יש דיאטניות שמתמחות בדיאטה צמחונית.

שבת שלום

טלי ביקשה לענות לעוד שתי שאלות שנוספו לאחר הפינה.

שמחה על העניין, כרגע מאוד עמוסה לצערי אז עניתי בקצרה.

מבטיחה שאם יעלה הצורך שוב בעוד כחודשיים אפתח עוד ארוח.

שוב תודה,

שבת שלום,

יעל

יש את הגרביים האלו, שדומות לנעל כי הסוליה שלהן יחסית עבה,

והן גם מאוד מחממות- נעלי גרב

כדוגמת אלו:

אך הן מתאימות רק לשלבים ההתחלתיים.

במידה והיא כבר ממש הולכת- אעביר את השרביט למבינים ממני

בס"ד

היא בת שנה וחודש

ולא ידעתי שקיים משהו התחלתי כזה....
 

כל הקטנטנים מאותגרי ההליכה פותח פריט לבוש מעוצב וצבעוני שפותר את הצורך בגריבת גרביים ואת ההכרח שבסוליה

(יח"צ)

 

(יח"צ)

חברת BICAL יצרנית הנעלים מברזיל שמייצרת נעלי ילדים כבר למעלה מ-40 שנה, פיתחה פתרון ייחודי - שילוב של הנוחות שבגרב עם השימושיות של נעל הופכים את הזחילה, הליכה והריצה – לחוויה קלה עבור הפעוט בצעדיו ראשונים.

סוליית הנעל עשויה מגומי, הגרב מבד סינתטי ואת כל הפריט אפשר להכניס למכונת כביסה עד 30 מעלות צלסיוס.

את הנעל-גרב ניתן להשיג תמורת 99 שקל בחנויות: "שלייקס"- הרצליה, "לולו"- ת"א, רשת "דיאדה" (ת"א, רמה"ש, מודיעין, פרדס חנה), "סודות"- רעננה, "גילגול"- ירושלים, "מוסקט"- מושב אודים, "נמשים" – רמת-גן, "הגלריה של רבקל'ה" – כפר הרוא"ה, Top Models – נתניה, "אופנת ורד" – קרית מלאכי, "פיצילה"- רחובות, "תותים"- כפר שמריהו, "טנטן"- עפולה, "חלון ילדות" – גני תקווה, "תמר לי" – רמת ישי, סניפי סירגמיש (חלקית).

בירושלים- יש בכנפי נשרים חנות שנקראת "טופ שופ" (מן הסתם יש עוד חנויות- אבל אני לא מכירה...)

הנעליים של צעד ראשון (וגם בהמשך) שלהם מעולות, נוחות, מחזיקות טוב את הרגל ואחרי יום- יומיים של התרגלות - הילדה גם הלכה הרבה יותר טוב ויציב... 

וגם לא נשחקות מהר (עברו אצלי 2 ילדות ומחכות כמו חדשות לילדה הבאה...)

אבל- לא זול (טווח מחירים 180-230).

כשקניתי בחנויות זולות יותר- הנעליים התפרקו מהר מאד והיו פחות נוחות...

נראה לי שחבל להשקיע 100 ש"ח על נעליים שמהר מאד ישמשו נעלי בית וממילא תצטרכי נעל נוספת.

בשלב כזה אני פשוט הלבשתי גרביים עבות עם מונעי החלקה וקניתי נעל שתהיה לעת הצורך... 

יש נעליים מאד רכות כמעט כמו גרב בהרבה פחות מאשר הנעליים החמודות שבפרסומת. אפשר לקנות בשילב, בחנויות גרביים או אביזרי אופנה ברחבי העיר, אבל עד גודל מסויים (לא למי שהולך מאוחר, או לבן עם רגליים גדולות). במזג האוויר המשתנה, בע"ה בקרוב תהיינה שימושיות בבית בלבד.

אפשר לקנות בטופ שופ נעליים ממש. אם אין לך ברירה (סתו וקר), תקני נעלי צעד ראשון כבר כעת ותשתמשי בהן אך ורק כשאת יוצאת איתה, כדי שהיא לא תקפא מקור. נכון, הנעליים יקרות יחסית, אבל עד גיל 8 בו הרגל מתייצבת ומתעצבת חשוב מאד לדאוג לנעליים עם תמיכה מתאימה, כדי למנוע בעיות אורתופדיות בעתיד.

נראה לי שעדיף נעל תומכת מאשר גרב עם סוליה

אבל אולי אני טועה...

אני גם מתלבטת בעניין ומפאת הקור אנחנו הולכים מחר לחפש לה נעליים...

בתנאי שזה לא על משטח קשה (כמו רצפה) אלא על משטח רך כמו חול.

הדעה הרווחת היא שעדיף לתת לילד ללכת כמה שיותר ללא נעל בהתחלה וכך יעצב את רגלו ואת הליכתו בצורה נכונה ובריאה יותר.

אך כבר שמעתי כמה אורטופדים שממליצים לקנות נעליים לילדים שמתעכבים ברכישת ההליכה כדי להקנות להם יציבות ולסייע להם בהליכה...

אז כמו בכל דבר - יש דעות לשני הצדדים...

נדמה לי שיש אותם בחנויות או של פאפאיה או של נמרוד אולי. יש להם נעליים עם סוליות ממש רכות וזה אורטופדי לדעתי.

רפואה שלימה . בשורות טובות

וכמובן שהוא לא מאבד נוזלים (לצבוט בעדינות בגב כף היד, לראות שהעור גמיש ומיד חוזר למקומו, ללטף את הראש, לוודא שהפונטנלה לא שקועה מדי).

(אמבטיה ו/או פתילה) וכדאי במקרה כזה לגשת לרופא.

כדאי לנסות להוריד לו את החום עם אמבטיה פושרת.

להבין שיש כללים שונים למקומות שונים

כן, גם תינוקות

אפשר לראות את זה עם תינוקות שנרדמים בצורה אחת בבית, ובצורה אחרת במעון

או תינוקות שמוכנים לקחת בקבוק, אבל לא מאמא, הם יודעים שמאמא אפשר לקבל את הדבר האמיתי, אבל מאנשים אחרים לא.

כך שלי נראה שזה אפשרי בהחלט שהיא תמשיך לקבל מוצץ במעון, בלי לקבל מוצץ בבית

ונשמע שבמעון היא עוד מאוד זקוקה לנחמה הזאת.

כן, זה אפשרי. הבן שלי היה מכור למוצץ. בפסח (כמה חודשים לפני גיל שלוש) גמלנו אותו מהמוצץ, והוא היה בלי מוצץ בכלל. כאשר הוא חזר למעון לאחר החופשה השארנו את המוצץ שבמעון, וכך במשך כמה חודשים, עד לסוף השנה, הוא היה עם מוצץ רק במעון ובבית בלי. בסוף השנה נגמר המעון, ונגמר השימוש במוצץ (לא עשינו מזה חגיגה, פשוט זרקנו את המוצץ בלי שהוא היה מודע לזה בכלל, הרי בבית הוא ממילא כבר רגיל להיות בלי מוצץ).

אצל הילדים: שיש מקומות שנוהגים כך

ויש מקומות שנוהגים אחרת.

עם זאת- אני מוסיפה, שלדעתי תבקשי מהמטפלת שתנסה מידי פעם לשכנע אותה לא לקחת את המוצץ בשעת השינה.

במילים יפות ובנחת.

במידה והילדה ממש לא תסכים- ניתן יהיה לתת לה את המוצץ,

אך במידה ותסכים- כאן נכנס תפקידך (ובעלך) ותפקיד המטפלת לתת משוב חיובי על מעשיה אלה.

וייתכן,

שכשהיא תראה שהיא מקבלת משוב חיובי על אי לקיחת המוצץ מכל כך הרבה אנשים אותם היא מכירה מקרוב וקשורה אליהם, היא מעצמה תפסיק את התלות בו אט אט..

בהצלחה רבה!

הבת שלי עלתה עכשיו לגן.היא לוקחת מוצץ רק בלילה.

ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותה או להעלים את המוצץ.

היא יכולה להירדם בלי, אבל זה לוקח לה המון זמן- במקום לישון ב7 היא נרדמת ב11...

מסתובבת במיטה, ומאד קשה לה לקום בבוקר.. מה עושים?

אולי גם תחילת גן וגם בלי מוצץ זה קצת גדול עליה.

גם הבת שלי התחילה גן, ובאופן כללי אני רואה שנכון להרפות בדברים אחרים עכשיו, כי הגן הוא שינוי מאוד משמעותי בחייה.

אם מחליטים להעלים את המוצץ אז אי אפשר להביא שוב פעם מוצץ. כי אם הוא יכול לחזור במעון, אז אולי אפשר גם להחזיר אותו הביתה? אולי יצרכו במעון להתמודד עם כמה ימי בכי אבל אח"כ זה יעבור.

לא ממש פיתרון, אבל אם אתם שוקלים חינוך ביתי, צרו קשר בשמחה

(הגדול שלנו בן 10)

שלום אנונימית, כשקראת את מה שכתבת - חשבתי שאני כתבתי את זה....

כדאי לבקש מיועצת ביה"ס להיכנס לכיתה ולצפות בו במשך השיעור - יש להם הרבה פעמים התבוננות שאין לנו ,הההורים.

שיחה עם מחנכ/ת הכיתה יכולה להועיל . עשינו את זה עם בננו. היועצת לקחה אותו לשיחה והצליחה לדובב אותו. הוא דיבר על כ"כ הרבה דברים שבעינינו ניראים יומיומיים. וזה כאילו שהוא הוציא הרבה אויר רע שהיה אצלו.

זה לא שהוא נירגע במאה אחוז, אבל... הוא הרגיש שילמישהו בביה"ס איכפת ממנו יותר מאשר בד"כ.

וזה לא שאנחנו לא הורים קשובים, פשוט בעלי מקצוע - יותר מקצועיים מאיתנו.

וגם....בשקט אומר לך - לא נורא אם הוא יישאר בבית יום-יומיים. זה יעשה לו טוב ויתן לו קצת הפוגה מכל הלחץ בביה"ס.

לצערי אני לא מחזיקה כלכך מיועצת ביה"ס

בדרך כלל אין לה זמן לילדים נורמטיביים. לפני שנתיים פנינו אליה בבקשת

עזרה כי היו בעיות עם ילד מכיתה גבוהה יותר שהציק קבוע לבן שלנו והיא פשוט לא התייחסה...

אבל הוא כבר לא מציק לו מזמן, זו לא הסיבה שהוא לא רוצה ללכת.

ויוקטנה- לא מתאים לי חינוך ביתי. מצטערת, ביה"ס נראה לי דבר טוב, גם כשלא מסתדרים איתו.

בסה"כ המורים והמנהל ממש טובים.

שילמדו מנסיון כזה שבאמת למערכת אין כח עליו, ושהם "לא יותר מקלפים" (עליסה בארץ הפלאות, סיום).

לעניות דעתי הבאמת דלה זה נשמע לי יותר מדי כיאלו ויש מישהו או משהו שמפריע לו שם מאוד אם את אומרת שזה כבר שנים,אולי לבקש מהמחנכת קצת להסתכל אחריו לראות מי בא איתו במגע בבית הספר ?.מאוד לא פשוט להניח שאין מי שמציק לו,אולי ההשגחה בבית הספר מצד המורים לא גבוה מספיק ויש מספיק פינות כנראה שאפשר להציק ואין רואה

נניח שאין משהו ספציפי וסתם לא בא לו, תציירו יחד מציאות שבה אין לו בית ספר, ממש כמו החופש הגדול - אבל בלי סוף...

תנסו לטפל במה שמציק לו ולמצוא את מה שחיובי בבית הספר, ובוודאי יש הרבה.

ותודו בפניו שגם לכם לפעמים לא בא ללכת לעבודה (ושבילדותכם גם לכם לפעמים לא התחשק ללמוד), אבל ברור לכם שזה כדאי כי יש לכם חברה, ואתם מתפתחים, וכמה כבר אפשר לשבת בבית, וכו'.

אשמח לתגובה.

עיצה ממש יפה.... מאוד מתחברת...

ברור ששאלנו יותר מפעם אחת מה בדיוק הוא לא אוהב בבי"ס,

הוא אומר רק שהוא לא אוהב ללמוד, שזה דבר רגיל אצל ילדים- לפחות אצל הילדים שלי. חוץ מזה רוב הימים הוא חוזר עם חיוך, ומספר חוויות חיוביות. זה ממש לא נראה שהוא סובל שם, והוא ילד מאוד אמיתי שמספר לי הרבה, אפילו כשהוא לא היה בסדר הוא מספר לי.                                  ולספר על עצמינו קצת קשה כי אני שנאתי את ביה"ס ולא למדתי  ברצינות  רוב השנים ורק לפני הבגרויות נזכרתי ללמוד וההורים שלי שילמו הרבה כסף על כל שיעורי העזר שהייתי צריכה פתאום, וגם למדתי המון חומר בזמן קצר... את זה דווקא סיפרתי לו כחוויה שלילית. זה עדיין רחוק ממנו וממש לא מרשים אותו.                                                                                     אבא שלו אהב ללמוד אז אין לו מה לספר. ושנינו מאוד אוהבים את העבודות שלנו כך שזו גם דוגמא שאפשר רק לקנא...         האמת שאולי הבעיה שלמרות שאני חושבת שטוב לו בבי"ס אני קצת מזדהה איתו, כי אני שנאתי ללמוד, ואף פעם לא שיעמם לי בבית ,היום ברור שאני רואה דברים אחרת, וגם בתי הספר השתנו מאוד לטובה , אבל אולי בכל זאת יש לי הזדהות איתו.                                        טוב קצת הארכתי וגם יש לי בעיה במחשב כפי שרואים...                                                                                                                        אז מה עושים????????????                       

תגידי לו שאת מבינה אותו. באמת, יש ילדים שלא כ"כ אוהבים ללכת לביה"ס. זה לא דווקא שהם לא לומדים ולא אוהבים ללמוד (כך הוא לא יזהה את עצמו כ"כזה"), הם יכולים לפעמים ללמוד הרבה מספרים וכד'. אבל לא אוהבים כ"כ ללמוד בביה"ס.

אבל אין ברירה - לבי"ס חייבים ללכת (אל תפרטי מי מחייב)... סה"כ, גם שומעים שם דברים מעניינים וגם יש חברים. וכשאתה חוזר אתה שמח. ואם פעם אדם רוצה ללמוד משהו שכן מענין אותו או לעבוד בדבר שמענין אותו - הוא יצטרך את מה שהוא למד מקודם. אחרת יכולים להגיד לו: קודם תשלים דברים שצריכים לדעת לפני המקצוע הזה.

אז לכן, השאלה היא לא אם הולכים לבי"ס או לא. צריכים. השאלה היא רק אם נעשה את זה יותר בשמחה או שנתלונן.

אם תחפש דברים טובים גם בביה"ס, ותתענין במה שמלמדים, תשאל, תשתתף, יהיה לך טוב יותר. אם רק תחשוב על זה שאתה לא רוצה ללמוד שם - תרגיש פחות טוב..  אז מה יותר כדאי?

ולהגיד לו: תדע, שכאשר יש דבר שצריכים וחשוב לעשות, אבל אין כ"כ חשק - יש שתי דרכים: האחת - להתלונן ולחשוב על כך שלא רוצים, ואז גם עושים - אבל מרגישים לא טוב; והשניה, להחליט שאם כבר אני שם, אני אחפש מה טוב בכל זאת. אקשיב לכל דבר מענין, אשחק עם חברים, וכך - מרגישים הרבה יותר נעים.

אז מעכשיו - הולכים לישון בערב בזמן וקמים בזמן. זהו, אין ברירה, תשתדל שזה יהיה בשמחה.

ואז אפשר להציע: אם אתה תנהג כך כמה זמן יום אחרי יום, אז אחת לכמה שבועות נוכל לתת לך "יום חופשי" עם אבא ואמא. אבל בתנאי שבזמנים האחרים מבינים שמה שחייבים משתדלים למצוא בו את הטוב, והולכים בזמן. ולהסביר, שזה לא כי הוא עושה טובה להורים שהוא הולך.. אלא בתור עידוד, לשמח אותו.

ונראה מה יקרה..

ייתכן שהרגלי הלמידה שמתאימים לו- הם לא מה שיש לבית הספר להציע לו?

(זה עלה לי בעקבות מה שכתבת על אצמך- לא הצלחת ללמוד בכיתה -אבל בפרטני הצלחת ללמוד המון)

שאלה נוספת-

אם את כן משאירה אותו בבית- מה הוא עושה עם עצמו?

מטייל?

קורא ספרים (של ספרות או מדע יותר עשיר ומעניין מהמקראה של בי"ס....) ?

ישן? מבשל איתך במטבח?

אולי זה ייתן לך יותר הבנה של- מה חסר לו- כשהוא נמצא בבית הספר?

אולי לשלוח אותו לבי"ס שמלמד בשיטת לימוד אחרת

או לשלוח אותו לחוג "מדענים צעירים" (וכדומה) -שלא ישכח את חדוות קניין ידע

וזאת- כמובן אם ניסיתם את כל האופציות לשכנעו.

בשלב זה או אחר הוא יחזור ללימודים. 

תרכיבו לו סדר יום, כאשר הוא מחויב לעמוד בו,

ומתאים לו ולהתנהלותו:

חינוך ביתי.

ממליצה בנוסף להתייעץ עם דמות תורנית המכירה אתכם.

מצטרפת להצעה לשקול מיסגרת אחרת ואולי בינתים להשאיר בבית עד שתמצאו מיסגרת חליפית אבל בלהתנות את זה בלימוד מסודר בבית שתבנו ביחד איתו.

גם אני  בתור ילדה מא' עד י"ב לא אהבתי בית ספר ולא היה לי רע שם בכלל!! להיפך פעמים השתעממתי...

שני דברים שכדאי לבדוק:

תבדקי אם הוא פשוט לא מוצא עניין בבית ספר כי הוא מבין מהר את מה שנלמד- זה מוציא את החשק ללימודים ..

שנית, ההורים שלי שהבינו זאת עשו איתי הסכם שפעם בחודש מותר לי "להבריז"  בלי סיבה מהלימודים בתנאי שאני קמה בלי בעיות בשאר הימים לבית ספר... אם הוא משלים לימודים מהר זה יכול להיות תמריץ מעניין ולא יפגע בו לימודית...

שבת שלום!

להשאיר ילד בבית זו לא אופציה- כי שנינו עובדים.

לשלוח לבי"ס אחר זו גם לא אופציה, אנחנו גרים במקום שצריך הסעות לכל בי"ס ויש הסעה רק לבי"ס איזורי.

שהוא אגב לא רע בכלל. אבל הוא בי"ס של משרד החינוך על כל המשתמע מכך.

אם כן נשארה רק האופציה שהוא ילך לבי"ס- ננסה את שיטתו של ד. נראה כמה זמן זה יחזיק...

תודה על התיחסותכם

לדעתי - שלא יהיה ספק: זה היה קורה בכל בי"ס שהוא היה הולך אליו...

על ספריו של הרב יחיאל יעקובסון בחינוך ילדים "אל תחטאו בילד"

כמו כן, ניתן אולי לפנות אליו לייעוץ אישי.

אני בטוחה שלא תפסידו מזה.

בכלל מומלץ לכולם.

אותי זה ממש מציל.

אני למדתי שכדאי לברר למה לא טוב לו?יש לו חברים?המורה לחוצה?הוא ילד לחוץ?

כל מיני דברים בסגנון הזה..

בגיל כזה עם הקאות מתייבשים בקלות. היום בצהריים זה כבר 12 שעות אז הייתי מראה אותו למישהו....תנסי להתייעץ עם מוקד אחיות בקופה שלך .

מרק עוף זה מקור מצויין למינרלים.ואפשר גם שתיה מתוקה.

את יכולה לתת לו אמבטיה להורדת החום אבל לא מים קרים! רק שהמים יהיו 2 מעלות פחות מטמפ' הגוף הנוכחית של הילד...

מעל 39-40?

כי לפי מה שאני יודעת, מערכת החיסון שלנו פועלת באופן מיטבי בחום 39, כך שלמרות שממליצים להוריד חום בגובה כזה, בעצם יוצא שהורדת החום פוגעת ביכולת של הגוף להילחם במה שהוא נלחם.

אישית, אני רק מעל 39 נותנת אקמול או משהו דומה. אני גם לא ששה להרבות בכימיקלים שיש בתרופות הללו, בהחלט עלול להיות נזק לטווח רחוק משימוש תכוף.

עוד שיטה להורדת חום טבעית- גורבים לילד גרביים ומרטיבים אותם בחומץ. זה מסריח, אמנם, ולפעמים לא נוח לילד, אבל זה עובד בדר"כ, גם אם יותר לאט מאקמול.

רפואה שלמה!!

איך היית מרגישה אם היית ממשיכה להיות רווקה.. כמה זמן זה היה מחזיק..

ומזה תביני, שהאושר האמיתי עובר גם דרך מאמץ ובנין, אבל אז הוא מופנם יותר ועמוק יותר.

ובנוסף - מבט על הצד הערכי הגדול והמשמח שיש בבנין בית בישראל. משפחה.

ואני יודעת את כל זה תמיד, ובכל זאת, כאילו משהו חסר לי.

כאילו יש בי עוד צדדים שדורשים להתבטא, ואני לא נותנת להם, כי אני עסוקה מידי באנשים שסביבי, ולא בעצמי.

ואולי זה באמת ככה..

לא יודעת.

כן לנסות לממש את אותם צדדים.. עכשיו כשהקטן כבר בן חצי שנה יותר את מכירה את הלו"ז שלו, יודעת מה הוא צריך מתי פחות או יותר- ואפשר לנסות ל"תמרן" בין הצרכים שלו לצרכים שלך..

בא לך לצאת עם חברות? תדברי עם בעלך, הוא יהיה עם הילד (תשאבי עם צריך חלב-אם) וצאי לבלות! את תראי שזה יעשה לך כ"כ טוב!! בעלי ממש דחף אותי לצאת למקומות כי הייתי עם הילד בבית כל הזמן ובשלב כלשהו זה לא פשוט..

תראי אילו דברים חסרים לך- ונסי לעשות אותם עדיין (מה שאפשרי..) את גם תגלי בע"ה שהרבה יותר כיף ונוח לחזור אל הבית שלך, בנך ובעלך מאשר לאיזו דירת סטודנטיות/ בית של ההורים וכו'..

בסופו של דבר רוב חברותייך הרווקות היו שמחות להיות במקומך.. וצריך ללמוד לחהודות על המקום הזה שהגענו אליו.. (: בהצלחה רבה!

א. אמרתי "לדמיין", לפעמים הידיעה לא מספיק "מוחשית"..

ב. הצדדים הנוספים - זה כלל לא רע. דרכו של עולם, שכאשר אנו מתרכזים בבנין חדש, אנו "מזניחים" לעיתים צדדים פחות חשובים לאותו זמן. כשמתבססים - הצדדים הללו תובעים שוב את תפקידם..

יתכן שאת צריכה קצת לשבת עם עצמך - ולנסות לחוש מה הם ה"צדדים" הללו. אח"כ לעשות חשבון ריאלי מה מהם שייך להתבטא גם כעת; ולא זו בלבד - אלא גם להתבונן איך את "משבצת" אותם גם מבחינה נפשית, לא רק פרקטית. כלומר, להתבונן איך הם משתלבים בך כעת כאשה נשואה ואמא, איך הם מוסיפים גם לבנין ביתך, בכך שהם מוסיפים לך.

ויחד עם זה, צריך לזכור שבאמת אשה נשואה היא יותר "גדולה". יש לה כעת סוג של נתינה, של בנין באישיותה שלא היה לה לפני כן. ולפעמים הדברים שהיו לפני כן, קצת "קטנים עליה" במעמדה הנוכחי, גם אם היא עדיין לא התרגלה לכך לגמרי.

על כן, צריך "לברור"; לראות מה אמיתי ונצרך ושייך - ולשלבו בשמחה בתוך האישיות הנוכחית.

עד שהתחתנו היתי "ציפור דרור", עשיתי מלא דברים, טיילתי המון וכו' וכו'. ועכשיו אני בבית, בסוף הריון שלישי, לא מוצאת כוח ללכת עם הבנות שלי אפילו לגן שעשועים..

לפעמים זה מתסכל אותי מאוד מאוד. הכבילות הזו, התלות של כל הבית בי. אני לא יכולה סתם לצאת כי צריך לכבס ולבשל ולנקות ולקבל ילדה מהגן ולדבר, ולספר, ולהיות אמא סבלנית ולהקשיב לצרכים של כולם וכו' וכו'. מוכר לכולן מן הסתם.

לפני שנה בערך הבנתי דבר מאוד חשוב. אולי זה לא חידוש עצום, אבל ברגע שהבנתי אותו באמת, מאוד הוקל לי. כמובן שצריך למצוא זמן לעצמי וכו' ובכל זאת- כמה זמן לעצמי שיהיה לי זה עדיין לא כמו הרווקות. אין מה לעשות.

הבנתי שבכל פרק זמן של החיים, יהיה אשר יהיה, תמיד יהיו דברים שאנחנו מאושרים בהם ודברים שחסרים לנו ושאנחנו מתגעגעים אליהם. ככה זה.

ברווקות היה לי המון דברים טובים, וכל הזמן התגעגעתי לחתן הלא-ידוע שלי, ולבית שרציתי שכבר יהיה לי.

ועכשיו- יש לי בית (מבולגן, אז מה..), יש לי בעל , יש ילדים. ואני מתגעגעת לחופש, לדברים שעשיתי לפני כן.

זה לא רע להתגעגע, אני לא חושבת שצריך לחנוק את המקום הזה בנפש שמתגעגע לדברים טובים. רק צריך להבין שעכשיו זה לא הזמן בשבילם, כי כל דבר בעיתו ובזמנו, באמת, ובאמונה שלמה בה' שזה ככה.

באותה מידה זה גם לא רע לחלום שיהיו לך דברים שעכשיו חסרים, ולהתפלל על זה ולבקש את זה. מה שכן- הכי חשוב זה לחיות בהווה. לא לתת לעבר הקסום (שבטח היה קצת פחות קסום בפועל) או לעתיד המבטיח (לכאורה) לשבש לך את הכיף והיופי של ההווה. מותר שיהיה קשה לפעמים , אבל זה ההווה שלי, וזה הווה לא רע בכלל... עם הרבה קסם ויופי ושמחה וטוב, שעליהם בוודאי לא הייתי מוותרת.

כי מה לעשות, אי אפשר גם להיות רווקה וגם להיות אמא לתינוק מקסים... אי אפשר לחיות עבר הווה ועתיד ביחד. אפשר לחיות רק את מה שאני עכשיו.

מקווה שהובנתי, ובהצלחה רבה.

תובנה נפלאה

נראה לי מאד נורמלי שאחרי התקופה הראשונה של הנישואין בה אנחנו מכירים איש את רעייתו ולהיפך ובה אנחנו גם מאד עסוקים רק בעצמינו, מגיעים לשלב חדש בו אנחנו רוצים להיפתח עוד פעם. לדעתי מה שאת עוברת הוא פשוט הצורך שלך אחרי תקופה של היצמדות ובניית הזוגיות לחזור גם ולהיות את עצמך ולא רק זוגית זה בעצם תהליך מאד נורמלי שרק יעשיר ויקדם גם את הזוגיות שלכם כאשר כל אחד ממשיך להתקדם ומביא את האני המתפתח שלו לבית ולמשחה שאתם מגדלים ב"ה. 

תתחילי ליצור זמן איכות לעצמך לימודים מעניינים ומעשירים, עבודה, פגישות עו חברות וכיו"ב. 

ושוב כמו שכתבו בסופו של דבר ב"ה כבר זכית בכ"כ הרבהועכשיו צריך להמשיך להתקדם ולבנות את זה פשוט מהמקום שלך. 

תהני מאד מאד... 

תעשי דברים שטובים וכיפיים לך עם עצמך לפעמים.. מותר..

קצת שחרור לא יזיק לדעתי..

נראה לי שמהר מאוד תביני כמה יכול להיות טוב כשיודעים לשלב נכון בין הזמן עם המשפחה , לבין הזמן האישי שלי ..

(בדיוק כמו תפילה, שהיא זמן משותף עם הקב"ה

לחברה רווקה מיואשת יוריד לך את כל החשק לחזור לשם...

ד.א.- מסכימה עם האחרים זמן לעצמך לבד- יעשה לך טוב

וגם זמן עם בן זוגך ללא הילד יחזיר לך קצת את עצמך ואת הזוגיות שלכם.

(מכירה כאלה שיוצאים קבוע כשהם נוסעים להורים לשבת, משאירים את הילדים אצל ההורים במוצ"ש

ויוצאים עם עצמם לערב... מומלץ למי שיכול)

ומאז שאני זוכרת את עצמי הם יוצאים קבוע ביום ראשון לזמן  איכות לערב שלם אני ממליצה לך עלזה משום שזה שומר על האיכות וגם  נקשר קשר טוב יותר בין ההורים כי עם הזמן יש ילדים עבודה  ותעסוקה  מסביב  ואז אין  זמן לקשר...

איזה כיף להם..

איך הם מצליחים לעזוב הכל ופשוט לצאת יחד??

"מה שהלב חושק- הזמן עושק"

אני מבינה שזה קשה לעזוב את הילדים (מניסיון אישי) כל ערב מסויים בשבוע, יש כאלה שלא בנויים לכך... מה שכן צריך לקבוע עם בן/בת הזוג הזדמנויות ספציפיות...

לדוגמה אני ובעלי החלטנו שלכל חתונה של חברים אנחנו יוצאים לבד ובלי הילד למרות שהוא מקסים- לא רק כי אני חושבת שחתונה זה לא מקום מתאים לתינוק/ילד אבל גם כי זה ממש זמן איכות לזוג- בדרך חזרה הביתה מהחתונה אפשר לעשות עצירה בדרך ולעשות משהו נחמד ביחד...

דוגמאות נוספות להזדמנויות אפשריות הן: ימי הולדת, תערוכות, הרצאות, הצגות חודש... או על פי הלוח העיברי - לדוגמה כל סוף חג או ערבי הילולה של צדיקים וכד'...

שבת שלום לכולם.

כפי שהבנתי אותך נדמה לי שהגעגועים שלך לא נובעים דווקא מחיי הרווקות עצמם אלא מכל היציאות/פעולות/חוויות שהיו לך בזמן הזה ושעכשיו עם ילדים נראים רחוקים.........מ-א-ו-ד.

תנסי לשנות גישה לחיי הנשואים זה מה שהציל אותי מאותם מחשבות... תנסי לחשוב שבאמת 90% ממה שעשית בחיי הרווקות את עדין  יכולה לעשות נשואה - רק החברה שעוטפת אותך משתנה... במקום חבורת זה הבעל והילדים אבל זה נכון...

לצערי מכניסים לנו מראש לראש (סבתות ואמהות בעיקר ) "את תראי כשתתחתני זה יהיה אחרת..." אבל זה לא. לי נפל האסימון כשנסעתי לחופשה עם בעלי לצפון ועם הילד ופשוט עשינו הכל!! כולל נחלים ומסלולים פיקניק וחוף הים כמו קודם...רק צריך יותר התארגנות מראש בגלל הילד...

אותו דבר עם יציאות לבתי קפה/מסעדות/טיולים/ירידים שהיו לך עם חברות גם אם ספונטניות - מה לעשות?? מעמיסים את הילדים + בקבוקים ומוצצים את הבעל (עם המנשא והעגלה) ויוצאים......!!!!!!!!! וזה כיף חיים!

כמובן שכמו שהציעו לך את תמיד יכולה לצאת רק אם חברות מפעם לפעם ולבקש מהבעל שינהל את העורף הבייתי לכמה שעות (חח)

והכי חשוב לא להתעצל..... זה המתכון 

שבת שלום!!

ולא ממצים את תקופת הרווקות.

אני לא אומרת להתחתן בגיל 30 אבל מישהי שמתחתנת בגיל 18 לא מספיקה להנות מהחיים...

בניגוד לרבות מהתגובות כאן,

אני לא הייתי ממליצה לך ל"ראות את הרע שברווקות" כי בשכל את יודעת.

ואת יודעת גם את הטוב שבזוגיות.

ובכל זאת- מתגעגעת.

וכמה הגעגוע הזה חשוב, הוא שומר עלינו היטב היטב, לא להתברגן, לא לקבל הכל כמובן מאליו,

לשמוח במה שהיה, ובמה שעוד יהיה ( ובת 30 שכתבתה מאד יפה). תמשיכי להתגעגע, כל החיים, הלוואי,

כמה חשוב וטוב זה.

אני מצרפת לך מכתב שכתבתי לחברה טובה-טובה לפני חצי שנה וקצת, בסוף ההריון הראשון שלי.

מקווה שהוא יגע בך וישמח אותך.

-------------

גם אני בתקופה שאני מרגישה שהילדה והבית בולעים אותי לפעמים,הרבה פחות מקודם אבל עדין לפעמים.....הכי טוב לשוחח ולחלוק עם השותף לחיים והאבא של הילד,להסביר לו שגם את צריכה קצת זמן ומרחב לעצמך

היי רחל,

כבחורה רווקה שכבר כשמונה שנים מחפשת את בן זוגה, אני חייבת לומר שמרגיז לקרוא את הודעתך. תגידי תודה רבה לריבונו של עולם שאת מאושרת, שיש לך בעל ותינוק. אולי התחתנת צעירה ואין לך מושג כמה קשה התקופה של החיפושים וכמה חשוב להודות על כל דבר שיש. 

ולמרות זאת, כהמצלצה - ברור שיש וויתורים בחיי הנישואים אך חשוב באמת שתמצאי משהו שיעשה לך טוב באופן אישי ועצמי שלא קשור למשפחה ולמחויבויות.

בהצלחה ומאחלת לך לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

אני ממש לא מסכימה איתך , !!!!!!!!!!!! לכל אחת יש את הניסיון שלה, ויש כאלו שהעול של הבית , בעל,  ילדים זה הניסיון שלהם,  זה שמישהי התחתנה מוקדם זה לא אומר שהיא הגיעה למנוחה ולנחלה, אני לא אומרת שלא צריך לראות את הטוב בכל מצב, , זה תמיד הכי חשוב , אבל לתת מקום לקושי של כל אחד זה עוד יותר חשוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תנת בגיל 28 לא היית מתגעגעת ...

יש איזה קסם מיוחד בתקופת הרווקות והיציאות, ובמיוחד בתקופת האירוסין- שנעלמת עם האחריות והמטלות השגרתיות.

אין מחויבות, יש ספונטניות.

אין שמרטפים, יש חופש.

אין שגרה, יש חידוש.

אין שכר דירה וארנונה וחשמל וכו' וכו', ויש רווחה.

לא אוכל להתעלם מהכמיהה לשוב אל הראשוניות, אל ההתרגשות שבתחילת הקשר,

כשכל פגישה היא גילוי והפתעה וכל חיוך מקור לעתיד מדהים יחד.

בגיל כזה. וכי יש מישהו שלא מתגעגע לילדות שלו ? ובכל זאת זה עניין של עיכול והתקדמות,אני לא חושב שנכון להסיק מסקנות כאלו.מה גם שלא נכון באופן עקרוני לדחות את החתונה לגיל כזה מסיבה של חשש כזה שתלוי גם בהרבה דברים אחרים גם כן לעניות דעתי..

עצב של אחד לא גורע מעצב של אחר, ולכל אדם "זכות" להרגיש כפי שהוא מרגיש.

להבדיל אלף הבדלות - תארי לך אמא שאיבדה שני ילדים, שנוזפת באמא שאיבדה "רק" ילד אחד. רעיון מגוחך בדיוק כמו הנזיפה שלך.

יש כנראה סןג של אנשים כאלה...בלילה אני מתפקדת נהדר!!! דבר ראשון לנסות לישון מוקדם....

לארגן לחברה את הבגדים מהלילה [שלא יהיו תלויים בך כדי להתלבש]

להכין רשימה מה כל אחד לוקח לאכול מהלילה [לפי מלאי קיים] לנו חוסך הרבה התלבטויות בבוקר ואני גם יכולה להכין לפני שהם מגיעים למטבח.

ואז...להכין טייפ עם שירים על שעון שבת שידלק בשעה הרצויה הוא יעיר את כולם, אף אחד לא יהיה תלוי באמא הם יתלבשו לבד ויקחו אחריות על השעה שהם מוכנים...

אני אדם כ"כ מפוזר שאם אני לא מתארגנת ככה אז הם באמת מאחרים....

מזל שיש להם אבא...

שבא להעיר אותם ולעזור להם להתארגן (אחרי שכבר התפלל),

בעוד שאני רק מתחילה להרים ראש מהמיטה ולשאול מה השעה הם כבר עם רגל בחוץ...

בעלי קם הרבה אחרי ........  כך שמישהו צריך לקחת על עצמו........

אם לא הייתי קמה היינו עושים חינוך ביתי לא מאידיאולוגיה

גם סובלת קשות מתיסמונת הקשה לגרור את עצמי מהמיטה בבוקר

משתדלת ללכת לישון עד חצות

לא לגרור דברים כמו ארוחת ערב

להגיד קריאת שמע בזמנה

להזכיר לעצמי למה אני רוצה לקום מוקדם-לנצל טוב את הבוקר

תמיד חשבתי שכל האימהות האחרות הם קמות ב-6.00!!

ורק אנחנו המאחרים הקבועים!!

בלי בושה אני קמה בין שבע לשמונה אבל את רוב הבוקר אני מקדישה לילדה,ניקיון,כביסה אני יכולה לעשות גם אחר כך.

שימי שעון מעורר ליד הילדים ותבקשי שהם יעירו אותך....

אני מנסה לקום בזמן אבל הילדים פשוט ישנים וישנים וישנים... אז הם מגיעים לגן ב8.30 ולא ב7.15, למי אכפת?

גם בשבת בבוקר הם מתעוררים מאוחר ממש...

מבחינתי, תענוג.

עד כיתה א'....

ובמיוחד שהגדול בכיתה ג'!!  אוי לי!!!

יש לי עוד 4 שנים שמחות עד אז, למה לקלקל?

הנודניק....

תנסי לשים את השעון המעורר שלך שעה מראש עם נודניק כל 10 דק' קשה אבל אפקטיבי...

שכדי לכבות אותו צריך לרוץ אחריו ולחפש אותו

אם אני לא מחליפה צילצול מידי פעם אני בכלל לא שומעת אותו....

הם בשביל ההורים. צומי קוראים לזה.

אם תצאי מהחדר ולא תתייחסי הם לא יסתדרו בסוף לבד?

אני מתערבת רק כשזה מגיע לאלימות מוגזמת, או כאחד עצבני והוא מחליט לעצבן את כולם בכוונה

ואז אני מרחיקה אותו לחדר או משהו כזה.

אבל את צודקת זה ממש מעצבן, צריך לעבוד על עצמינו...

אבל לא תמיד יש פתרונות

גם אצלנו קיימת  תופעת ה"אמא תגידי לו" במלוא תוקפה והדרה 

אם אין ברירה אלא להתערב אז מעירים-מאירים לכל אחד את הצד שלו כשהשני שומע וככה הוא לא מרגיש שרק לו מעירים אלא גם לצד שכנגד וככה הוא מרגיש שההערה צודקת או הוגנת

בכל זאת אם אפשר אז לא להתערב ולהגיד שכדאי להם להסתדר לבד

אולי זה לא פתרון אבל ככה כולם מרגישים מטופלים

פטנט... נסי להרגיל את הילדים שחצי שעה ביום זה זמן הקפה/תה שלך ואסור בשום פנים ואופן להפריע לך (גם אם יחרב העולם חחח סתם) ותקפידי על זה- אפילו תכיני את הכוס תה או הקפה שיראו שזה החצי שעה שאסור.... את תראי שיצטרכו להתחיל להתמודד בחצי שעה הזאת לבד עם המריבות שלהם- אל תוותרי ה3 ימים הראשונים הכי קשים....

אח"כ תרחיבי לשלוש רבעי שעה ואז תראי שמעצמם גם בשאר הזמן יתחילו לנסות לפתור את בעיותהם מעליהם- זה לא פתרון קסם אבל זה עוזר המון--- מרגיע את העצבים

3 מתוך 5 [כשהגדולים יותר מנומסים...] באים אלי עם כוסות ומבקשים "קצת".

גיסתי מודיע לילדים שהיא הולכת "להכין להם אמא" ונועלת את עצמה במטבח לזמן קפה...

תודה, אבל לא יעבוד.

האמת ניסיתי להבין מה מפריע לי, אז דבר ראשון רגישות לרעש, לא יכולה לשמוע צרחות!!! אני מרגישה כמו במרתף של האינקוויזיצה.אם אני מנסה לסנן את הצרחות, כי באמת לא צריך להתערב אז הם מיד מתחילים באמא תגידי לו.

איך מלמדים אותם לריב????????????

הבעיה היא שהרב הורים לא מודעים לצורך לדבר עם הבנים וגם אם מודעים לזה לא תמיד יודעים מה לומר.

אני מודה ומתוודה שגם אני לא בטוח שאדע לומר את הדברים הנכונים ואני מקווה ומתפלל לה' שעד שילדיי יגיעו לגיל אדע מה לומר.

לדעתי ההבדל הוא (ואני רואה את זה גם עם בעלי עם הבנים שלנו על אף שהם פיצקולים) שאצל בנים הכל אסור. כשאמא מדברת עם בת על מחזור היא עוזרת לה להתחבר לגוף וכ'. אצל בנים כל עוד הם לא נשואים לכאורה אסור להם לגלות את הגוף שלהם וזה מאד מרתיע את הורים שאין מה לספק במקום. ולדעתי זה גם מפגיש את ההורים עם ה"התנסויות" שלהם בתחום זה בעבר וזה לא נעים. יש חוברת שיצאה נראה לי של מכון פועה איך לדבר עם מתבגרים בנושאים הללו.

בכל מקרה- אל תחשבי שהאחים שלך הם כאלה נוראיים בעז"ה הם ימצאו דמות אחרת מדריך בישיבה או משהו אחר שיעזור להם לעלות על דרך המלך. זה ממש לא תפקידך. את יכולה להתפלל עליהם בעז"ה!

אין פה חלוקת תפקידים מסודרת, היא הבינה מה קורה ובדיוק התפקיד שלה לעזור לאחים שלה לצאת מזה,  "אנונימי"! תקראי מה שאני כתבתי לך !

גם כשזה לא חינוך... היא יכולה להשפיע דרך ההורים, ואם היא יכולה - היא צריכה,

רק שבשלב הראשון הם צריכים ללמוד לשלוט על היצר, להתגבר, להתחכם ולתעל את כוחות הגוף לגדילה פיזית (ספורט ועמל) ורוחנית

ויש הרבה מה לדבר על זה

צריך להסביר להם שכעת הם עסוקים בלהתאמן על כוחות האיפוק ,הגבורה והתעוזה .

העוצמה הפנימית שהם מתאמנים עליה בנערות תהיה להם לעזר בבוא היום ליצירת הקשר עם בת הזוג

בנים לבנות בענין הזה כלל וכלל.

אין כל קשר בין להסביר לבת על תופעות שעתידות לקרות, שסה"כ ניתן להסבירן בצורה חיובית ואופטימית לגמרי, אם רוצים, וניתן להסבירן גם "טכנית" אם רוצים -

לבין "הסבר" לבנים" על יצרים. מה גם שדברים משתנים מאדם לאדם; ולעיתים ה"הסברה" עצמה היא בבחינת "אל תעירו". אין להקיש מאלו לאלו. לפעמים הדרך הנכונה היא דווקא "דרך אגב", בהזדמנויות. והעיקר - ההסברה והאוירה המוסרית הכוללת, מעבר לתחום הספציפי, שנותנת מצע לקליטת דברים ספציפיים כשצריך.

כמה שאני זוכר, בנו של החפץ חיים מספר שכשהגיע לגיל זה לקח אותו אביו לשיחה קצרה והסביר לו את הזהירות הנדרשת בשמירת העיניים וכו', ואמר שהדיבור היתר בענין זה, בעצמו מזיק..

ואל תהיי בטוחה שמה שאביך עשה, "כך לא מטפלים".. (ובכלל - עם כל היופי והטהרה והבגרות והאחריות שבהודעתך - כך גם לא אומרים ביחס לאבא..  זו דעתך, לגיטימי, אבל פחות נחרצות. גם לו יש ניסיון חיים); לענ"ד - איך שהוא הגיב באותו רגע, זו בדיוק התגובה הנכונה. זה לא אומר שלא צריך אח"כ לשוחח עוד קצת - אבל כתגובת רגע על-המקום, זו תגובה ראויה ושקולה: מציבה גבול ברור, לא מכניסה את הילד לבושה טראומטית, ומראה יחס טבעי לענין.

נכון שצריך אח"כ להחליף עוד מילים בנושא, בזמן אחר.

אבל שאלה לי.

כתבת: "כמה שאני זוכר, בנו של החפץ חיים מספר שכשהגיע לגיל זה.."

מאימתי זה גיל זה?

גיל מצוות? גיל נעורים?

והאם זה שונה מבנים לבנות?

האם יש עניין להכחיש בתוקף או לדבר בבירור?

הנושא הזה סתום בעיני ואני עובדת עם מתבגרים וחשובה לי הכוונה.

תודה.
 

דן,

אני לא מסכימה על הענין של "לא לעורר...". כל בן בריא בנפשו מגלה ענין, ולרוב יחפש וימצא. זה שלא תפתח איתו את הדברים לא יגרום לא להיות "רדום". ההפך, זה שתדבר איתו, יתן לו תחושה של הכרה בצרכים שלו, הבנה של מה שקורה לו ותחושת ביטחון שיש עם מי לדבר, כי הנה- הרב/המורה/החבר דן גם מבין אותי ויש עם מי לדבר!

אצלנו בבית (וברוב המקומות!) לא מדברים על זה בכלל. ולדעתי זו טעות.

אני יודעת שזה לא בסדר לחלוק על אבי, גם שלא בפניו... אבל נורא חורה לי צורת התנהלות הזאת. לדעתי זאת אחריות של האבא לעשות את זה, ואני רואה שלאחי נורא נורא קשה בתחום, והוא הולך ומדרדר לשאול תחתיות... ואבא שלי מודע למה שקורה והוא לא עושה עם זה כלום. אז- כך לא מטפלים.

הנושא נורא מעיק, וגם אח"כ לא נעים לחשוב על מה האחים שלי מסתכלים.

לא אמרתי שתמיד לא צריך לדבר.

אמרתי שלעיתים ה"הסברה" (המובנית,מראש) היא בבחינת "אל תעירו" ושעדיף לפעמים בהזדמנויות "דרך אגב", ושהמצע העיקרי לכך הוא הוא האוירה הכוללת.

וצר לי -את פשוט לא מבינה את ההבדל בין בנים לבנות, ואין לי כל ענין "לפתח" את זה כאן (וגם הביטוי "כל בן בריא בנפשו מגלה ענין", אינו מדויק, ולפחות אינו מנוסח נכון); ולכן - עם נקודות האמת שיש בתוך דברייך - ההשוואה שלך בין "שאיתכן דיברו" לבין בנים אינה מדוייקת.

עם זה, בוודאי גם לדעתי, אם אבא רואה שבנו מתגלגל לדברים כאלה - הוא צריך לקחת איתו שיחה.

מה שדובר לגבי הערתך על אביך - היה על מה שהוא עשה "על המקום", שזה היה צעד נכון. כתבתי מפורש שאח"כ יש מקום למצוא הזדמנות לשוחח. אם כי אינני מכיר מה אצלכם - האם את יודעת כל מה שביניהם או לא.

וככלל, מחנך/הורה שבקשר קרוב עם תלמידו/בנו, וברוח טובה - הילד לא יפחד להתייעץ עימו גם בנושאים "רגישים", גם במקרה שלא עשה פעם "שיחה מובנית" בעניינים אלו. גם זה מניסיון.

ואגב - ואולי לא אגב - תמהני שלא הזכרת את אחד הדברים הכי חשובים: למה הילד נגיש לאייפוד?!  תדעי שלזה אפשר לחנך מגיל צעיר, בבהירות גמורה, יותר מאשר למה שמסתבכים מזה אח"כ. גם זה מניסיון.

כאחות- אין לך לגמרי מוזג- איזה שיחות אבא שלך עושה עם אחים שלך- רחוק מהעיניים והאוזניים שלך

לדעתי הדבר הכי טוב לעשות הוא

לגשת לאבא שלך

לשאול אותו- נתקלתי בתופעה הזו במשפחה

ואני שואלת אותך אבא- איך הכי נכון לי כאחות להגיב ולעשות?

זה יתן לך הכוונה אמיתית- שמכירה את המציאות יותר טוב מכל המשיבים בפורום

ואגב תרוויחי שתדברי עם אבא שלך על הנושא...

אין לי כוונה להתערב, אנשים. ממש ממש לא. מה גם שאחי תמיד מתעצבן עלי חזרה- כשאני מתעצבנת עליו על השטויות שהוא רואה במחשב. ואומר לי לא להתערב, ואז סתם מתפתח ריב...

מה שכן אני מחכה למצוא את הכוחות לבוא ולומר לאבא שלי דוגרי- תעשה איתו משהו!

ואני מתיימרת להכיר מעט את אבא שלי כדי לומר בפירוש שלדעתי הוא לא מדבר עם אחי כלום בנושא. ולהיות בטוחה בכך.

ודן, אני עדין חושבת ששיחה פתוחה ובריאה היא לא בגדר "לא תעירו" או התעסקות מיותרת. אני אומרת שאחי עמוק בזוהמה! מה להעיר כאן???

שבמצב כזה אכן נראה שצריך למצוא זמן לדבר איתו אחרי ההערה  המקומית שהיתה.

הנושא של "אל תעירו" שבשיחות מובנות ומפורטות מראש, לא היה ביחס לאחיך - אלא ביחס למה שכתבת כללית על צורך בדיבור עם בנים מראש כמו שהמורה שלכן דיברה איתכן. על כך אמרתי שצריך לראות לגופו של ענין, כי ההשוואה אינה מדוייקת, ולפעמים עדיף "בדרך אגב" וכד'. אבל עם אחיך - אם כי אינני מכיר אותו ואת פרטי הענין - אכן נראים הדברים שצריך לנקוט פעולה. לא יודע אם "לדבר", או קודם להזהיר ולקחת כל מכשיר שיכול לשמש לכך (כשהוא "בתוך" זה - לא בטוח כמה הוא בכלל "שומע" שמדברים איתו). שוב - לא מכיר ספציפית. לפעמים כשרואים שמישהו לא ישמע, יש שמעדיפים "לא לראות" מה קורה איתו ולחכות שיעבור את זה.

ואת אכן יכולה לדבר עם אביך ולשאול אותו, באמיתיות, אם הוא לא חושב שכדאי לעשות משהו בענין הזה. ובכיוון שצדיקה כתבה: לא "לחנך" אותו - שזה לא תפקידך - אלא לשאול אותו. אם לא על התערבות שלך, אז על "כללית", אם הוא לא חושב שכדאי.  ואולי תשמעי גם נימוקים שלא חשבת עליהם. אינני מכיר אתכם.

תפתחי ספרי רפואה ותדעי מתי בערך הגיל, והאם זה שונה ... בנים בנות...

מזתומרת להכחיש בתוקף?

אפילו באתרים רגילים כמו ווינט וכו'

הבעיה העיקרית שיש אינטרנט בבית..

כי לא העכבר גנב אלא החור גנב

זה לא תירוץ, ה"אינטרנט בבית"!

יש לנו רימון, ולכן אחי הלך לנייד הפרטי של אמא שלי ודרכו הוא גלש. 

ואם לא דרכה, אז דרך מחשב של חבר בישיבה, אני מניחה.

כי: מי שמחפש- מוצא. בדוק.

וכן, אני גם נגד אינטרנט בבית, בלי ועם קשר.

אני מדבר מניסיון,,

לא נכון לומר שאין לך מה לעשות, שלך נותר רק להתפלל, מה פתאום?

ברוך ה' אצלך המצב טוב יותר מאשר במשפחות אחרות, את לפחות יכולת לגשת לאבא שלך ולומר מה שאמרת, יש משפחות שאחים או אחיות לא מעיזים\זות לומר כלום,

ההשפעה ההרסנית של מה שהם רואים שם היא להרבה יותר מאשר לאותו רגע ולרמה הרוחנית כיום, זה עלול להשפיע על חיי הנישואים שלהם בהמשך בצורה נוראה!

תהיי אמיצה, לכי לאבא שלך, דברי איתו, או דברי עם אמא שתדבר איתו, את יכולה להראות לו את התגובה שאני כותב עכשיו, (תבקשי מהמנהלים לערוך או למחוק את השאלה שלך)

אני ב"ה יצאתי מזה, חסמתי את האינטרנט שלי לגמרי מלבד כמה אתרים, (הסיסמה היא בת 25  ספרות והיא אצל חבר) ספרי לו שאת יודעת על עוד מקרים, ספרי לו על יוטיוב, תאמיני לי! ההשפעה נוראה! היא מנוונת... אין לך מושג... בקיצור מזעזע!

אבא שלך כשהיה מתבגר לא הכיר את הדברים האלה... את חייבת לדאוג להם, ואת יכולה לדאוג להם,

אל תתני לשרשור הזה להניח למצפון שלך!

תאמיני לי! זה פשוט הרס!

תעשי את מה שאני אומר לך ותדעי שעזרת להם עזרה עצומה!

אני מאחל לך שתתפסי אומץ, ובהצלחה

יש לי מושג וחצי על ההרס של המראות האלה. לצערי, כל מה ש"למדתי" בחיי- למדתי באופן כזה... אניי ודעת טוב מאוד איך זה מנוון את השכל ועוטף אותו בזוהמה.

אני אחשוב האם  לפנות לאבא שלי. זה יהיה פדיחות אש. אני מקווה שהוא יפעל איכשהו. כי כמו שאני מכירה אותו הוא לא דיבר עם אחי מעולם. בטוחה.

אני אגיד לו שאני רואה את אחי צופה בסרטים ממש לא צנועים (הוא די שקוף- כל פעם שמישהו מתקרב למחשב- הוא עושה תנוע החדה ומכווץ את המסך. נו באמת...) ושהוא במצוקה.

אוף... ממש לא רציתי להיות אקטיבית ולעשות משהו, אבל אולי אין ברירה.

ואני לא צופה בתכנים לא מוסריים חלילה... פשוט, מעדיפה שתהיה לי פרטיות.

רוב בני הנוער שאני מכירה גם נוהגים כך.

יש לכם איזה רב שמכיר את המשפחה? ובעיקר את האחים שלך? אולי תוכלי לסדר שהוא יאמר לאבא שלך שנראה לו... רואים עליהם שמשהו לא בסדר... נניח משהו כזה...

או הרב מהבית ספר או מהישיבה...

מאחל לך אומץ

בתקופת העשרה שלי, כשלרוב החבר'ה לא היה אינטרנט בבית, לא הייתה בעיה להשיג חומרים פורנוגרפים באמצעים שהיו אז. גם בהמשך האינטרנט שימש רק את "הפחדנים" מאחר והחומרים בספריות ה-DVD להשכרה היו (לטענת חבריי לכיתה אז) איכותיים יותר מבחינה טכנית.

לא חסרו לי הזדמנויות להיתקל בחומר פורנוגרפי (בהתאם לתקופה ולציוד שהיה נגיש - בעיקר בקלטות VHS שהוקרנו בחדר מסויים שידעתי פשוט לא להיכנס לשם), ובסופו של דבר אין באמת בחירה לא להיתקל בו, אלא רק מה לעשות ברגע שקולטים שזה מה שמוקרן בחדר (לצאת משם וללכת לעשות משהו אחר).

רימון הוא לא העניין, ובד"כ עצם קיומו גורר את מי שמחפש לשתי אפשרויות: עקיפת הסינון (רשת אלחוטית של שכנים למשל, או מודם סלולרי), או שימוש מזיק באתרים שכן פתוחים ברימון (Youtube למשל, ובמקרה הגרוע יותר להטריד בנות ב"כיפה" או בערוץ 7 - תופעה שכמעט מוגרה אבל מדי פעם חוזרת).

אם האחים שלך יחפשו את זה, הם ימצאו, וההורים והמלחמה שלהם לא תועיל לאף אחד. כשמחיר מכשיר סלולרי חכם ירד מתחת לאלף שקלים - זה כבר בהשג יד של מתבגר שעבד קצת בקיץ.

לא יודע אם הצעקה של אבא שלך הייתה במקום. סביר להניח שזה רק יעודד אותם להסתיר יותר טוב, או לדאוג  לציוד שבו האחות החטטנית לא תציץ להם בהסטוריה של הפלאפון של אמא.

אין דרך בכפיה, או באלימות. אפשר רק לנסות לתפוס ולדבר. והאחות הגדולה והמעצבנת (לא אישי!) בוודאי לא הכתובת !

בהצלחה !

יש בני נוער שהם מסוג ה'פחדנים' שהזכרת.

יש כאלה שלא כל כך מכירים את כל האפשרויות. (אין להם חברים שצופים בדברים כאלה, או שלפחות הם רואים בזה דבר שמתביישים בו ולא מדברים עליו)

יש כאלה שבעצם לא רוצים, אבל כשזה יותר מדי קרוב וזמין הם נכשלים. (יש לי חבר שהתלונן על כך שיש בבית שלו אינטרנט שיש בו גישה לתכנים בעייתיים, ולא נראה לי שבגלל פרסומות וכדו' שקפצו נגד רצונו..)

זה אולי נדמה לאלו שרחוקים מהעניין, להורים וכו' שהעניין מרוחק ולא קשור. הידע כיצד ניתן לאתר דברים כאלה נגיש לכל המעוניין.

(בהנחה ש"תכנים בלתי ראויים" זה ביטוי לא מוגדר עד הסוף, האם YNET זה בלתי ראוי? לענ"ד כן) אם אלו לא פרסומות שקפצו נגד רצונו, זה אומר שהייתה לו בחירה לחפש את החומר הזה והוא עשה את זה.

ההבדל בין לעשות דיאטה כשצלחת עוגות מונחת על השולחן, לבין לעשות דיאטה כשהעוגות נמצאות בחנות.

נכון, בשני המקרים יש בחירה, ואף על פי כן רבים יצליחו כשהעוגות בחנות, ולא כשהעוגות על השולחן. 

לא כל מי שברגע של חולשה נכנס לאתר כזה, היה משקיע לצורך כך סכום כסף משמעותי עבורו, וקונה מכשיר סלולרי חכם מכסף שעמל עליו. 

ונראה לי שחלק מבני הנוער, המושגים לגבי נגישות בתחום המחשבים שונים מאוד משלך. (נכון, ישנו גם חלק אחר)

כל הכבוד לך על הדאגה לאחים שלך! אין כמוך!

במקרה (כמו רוב הבנים) אני מאוד מבין מה עובר על האח, וקשה לי להאמין שעם כל הכוונות הטובות שלך תצליחי להבין (זה כמו שאנחנו הבנים לעולם לא נבין את הקטע של העמידה מול הארון בגדים הגדוש וההכרזה "אין לי מה ללבוש").

יש לבנים דחף לא מוסבר כזה, לגרות את עצמם, לשחק עם זה, תאווה. זה לגמרי לא מוסבר. גם הבנים בעצמם, כשהם בתקופות טובות שלהם לא מבינים איך הם יכלו בכלל לחשוב ולפעול ככה. כי כשאין את התאווה אי אפשר להבין אותה. עכשיו, לבת - אני לא מאמין שיש סיכוי שהיא תצליח להבין את זה.

יש תופעה נפוצה בדורנו של התכרות לתאווה הזאת, וזה מגיע למצב שזה כבר עובר במידה מסויימת את סף הבחירה. לא יעזרו שיחות מוסר וכו'. זה כמו סם - חייבים את המנה הבאה (אפשר להתגבר תקופות קצרות, אבל להשתחרר כמעט בלתי אפשרי בלי להתחיל עבודה לפי הדרכה מקצועית). הבשורה היא שיש פתרון - קוראים לזה שיטת ה-12 צעדים. השיטה נפלאה, חוץ מזה שהיא מטפלת בהתמכרות היא מביאה חיים חדשים, חיים של קשר רצוף ומשמעותי לקב"ה, חיים של תפילה והודאה, חיים של קילוף הגאווה ומציאת המקום האמיתי בעולם.

יש אתר נפלא, בשם "שמור עיניך" - שיש שם חברה נפלאים שמתמודדים עם זה, באופן מקצועני, עם הסכמות מרבנים, והם היחידים שבאמת מצליחים.

אני אישית זכיתי בחיים מחודשים בזכות האתר הזה.

אם תצליחי לגרום להם להתעניין באתר - תצילי אותם. אני מצרף קישור:http://www.gye.org.il/

(GYE זה ראשי תיבות של "גארד יור אייז" - בעברית "שמור עיניך").

אבל - אל תעשי את זה ישיר. זה יגרום התנגדות. זה מאוד מבייש להכיר בחסרונות שלנו, שאנחנו מכורים, חסרי אונים. כשזה בא מאחות, שבאמת לא מבינה מה עובר - זה מעליב קצת ומרתיע.

אז לחפש שיטות חכמות. אולי אפשר לשים קישור במועדפים באינטרנט, או שתכנסי שם לפורום הסגור לנשים, אני מאמין שיש להם עצות (אין לי מושג, כי הפורומים שם בהפרדה מלאה, אבל אם הפורום הנשי טוב כמו זה של הגברים - אז ברור שהם יוכלו לעזור).

אני מעתיק מהאתר שם:

יש לנו פורום מיוחד לנשים – פורום סגור, שאינו נגיש לגברים ולמי שאינו רשום. נשים מוזמנות לשלוח אלינו מייל לכתובתhelp@gye.org.il  לאחר שנרשמו, על מנת שנוכל לאפשר לכן גישה לפורום לאחר שתאושרו.

חשוב לי לנצל את ההזדמנות שהנושא של ההתמכרות לתכנים פורנוגרפיים עלה, ולחזק את דברייך.

ואם זה לא יועיל דווקא במקרה הזה- אולי זה יפתח פה פתח למישהו אחר שנמצא בבעיה דומה (ולצערנו מדובר ברבים וטובים).

אני נשואה ב"ה באושר 4 שנים, ולאחרונה גילתי שבעלי נתון בבעיה חמורה. זה התחיל בל"תפוס" אותו גולש באתרים פורנוגרפיים, אך לאחר שיחה מעמיקה, ופתיחות גדולה מצד שנינו, הבנתי שמדובר בעניין הרבה יותר עמוק- בדבר שהתחיל בגיל 13, אך המשיך והדרדר, מבלי יכולת להפסיק במשך כל השנים.

אני חייבת לציין שבעלי אברך, ירא שמיים, עוסק בתורה, בעל ואבא אכפתי ועוזר, ועם כל זה- נפל (ב"ה בלשון עבר!!) בדברים כ"כ חמורים. 

בזכות האתר שדרור אל הזכיר- "שמור עיניך", בעלי ואני נפתחנו לדרך חדשה, דרך של החלמה. 

חשוב להבין שאצל רבים מאלו שחווים נפילות חוזרות במשך תקופה ארוכה- מדובר ממש במחלה! זו התמכרות לכל דבר, ופעמים רבות הנפילה לא ניתנת לשליטה. אולי זה נשמע שעם קצת יותר כוח רצון אנשים כאלו יכולים להתגבר, אך זה פשוט לא כך. ויעידו אלפי הפעמים בהם בעלי וחבריו חזרו בתשובה גמורה, וניסו את כל השיטות להפסיק- ללא הצלחה.

הפתרון היחיד כאמור הוא בשיטת 12 הצעדים, שב"ה עובדת על רבים, ואצלנו היא מחוללת פלאים, אך זה לא המקום להאריך בה.

מה אני מנסה להגיד? קודם כל- אני כותבת מתוך כאב גדול, אם יש פה מישהו שמתמודד עם הבעיה הזו לאורך זמן, שיבין שהוא לא לבד. זאת לא רק התמודדות שלו מול היצר הרע שלו. ייתכן שיש פה משהו הרבה יותר שורשי, ולא סתם הוא נכשל שוב ושוב. שיעשה טובה לעצמו ויפנה לאתר הנפלא הזה- "שמור עיניך". יש שם אנשים מקסימים שהצליחו לצאת מהעניין, ויכולים לחלוק עם הנסיון שלהם.

דבר נוסף- יש הרבה ילדים שרק בגלל ההחשפות והנגישות שיש היום לאינטרנט פרוץ (בכל המכשירים הניידים) נופלים ומגיעים לדברים הללו. יש אמנם כאלו שגם אם זה לא נגיש ימצאו תכנים לא ראויים, אך יש מספיק ילדים שלא היו נופלים אם לה היה להם מכשיר ביד. הורים- זו המלחמה של הדור שלנו!!!

באשר לאחות היקרה- קודם כל יישר כוח על הדאגה.

לעניות דעתי חשוב לדעת באיזה עמדה נפשית נמצאים האחים שלך ביחס לנפילות. האם לאחר מכן הם מבואסים, מתחרטים, שונאים את עצמם שהגיעו לזה, או שבנתיים הם בשלב של "להנות מהחיים"....

אם הם רוצים את זה ומחפשים את זה, ובנתיים עוד מרגישים בסדר עם עצמם- אני לא יודעת אם כ"כ יש לך מה לעשות, חוץ מלשוחח עם ההורים ולדאוג להצבת גדירות שיקשו עליהם להגיע לתכנים כאלו- להעלות את הרמה של הרימון, אי המצאות בבית של מכשירים עם אינטרנט פתוח (למרות ההקרבה מצד ההורים) וכו'. 

אך שוב- העובדה שהאינטרנט לא נגיש, במקרים רבים מפחיתה את הנפילות, בעיקר בשלבים התחלתיים ומעידות קלות, אך מי שבאמת רוצה ומחפש, ובעיקר מי שכבר איבד שליטה על העניין- זה לא יעזור. מי שבאמת מחפש את זה יימצא את הדרכים להגיע אל התכנים האלו (ואני מדברת מתוך נסיון וכאב גדול).

אז אולי העניין הוא יותר להביא אותם אל התחושות הללו, אל הסלידה מהעניין הזה, אל הגועל והכאב שאחרי הנפילה, לדבר איתם על הנזקים הרוחניים והנפשיים שזה גורם. לעזור להם לרצות לפחות להפסיק עם זה.

מי יכול לעזור ולהוביל אותם לזה? אני לא יודעת... 

מצד שני אם הם במצב רוחני ונפשי כזה שהם בעצמם מרגישים את הסלידה, ורק היצר הרע (או במקרים יותר מורכבים- ההתמכרות...) גורם להם ליפול שוב ושוב- אז הדרך כבר הרבה יותר ברורה. והפתרון שאני מכירה זה האתר הנפלא "שמור עיניך". האתר נותן פתרונות ועצות גם למקרים קלים וגם למקרים כבדים יותר. כמובן זה לא פתרונות קסם, אך יש עצות ויש מה לעשות.

תנסי להיכנס קודם כל את לאתר. יש שם אפשרות של "יודע על מישהו שזקוק לעזרה?" תנסי להיכנס שם. יש שם אפשרות שהאתר יישלח מייל אנונימי לאחים שלך. הם לא ידעו שאת אחראית לזה..

אני לא יודעת אם זה יתפוס אותם. צריך לחשוב על דרך שיתעניינו באתר הזה, כי הוא יכול ממש להציל אותם!! 

יש שם אפשרות של מייל וטלפון למי שזקוק לעזרה- את יכולה בעצמך ליצור קשר ולשאול כיצד את יכולה לעזור לאחים שלך.

אני יודעת שאת בסה"כ אחות שלהם, לא עלייך מוטלת החובה לחנכם, אך אולי נקרתה בידיך ההזדמנות לעזור להם בצורה שרק את יכולה לעזור..

כמה שמטפלים בבעיה הזו יותר מוקדם- הנזקים פחות חמורים.

הלוואי שבעלי היה מגלה את ההחלמה שלו לפני כמה שנים... וב"ה שלא נגררנו ככה עוד כמה שנים...

כמובן שאני לא יודעת עד כמה עמוק בפנים האחים שלך נמצאים, אך בכל מקרה ואפילו הקל ביותר- חשוב לטפל!!

הרבה בהצלחה 

אשמח לייעץ במידת הצורך.

אחרי מחשבה, הבנתי שזה די פאדיחה, לפרסם  ברשות הרבים את הוצאות כל משפחה ומשפחה.

אבל תענו באנונימי... בבקשה!

ואם יש לכם עוד שאלות להוסיף לסקר, אז תעלו אותן.

תודה!

זה ארוך מידי

זה ממש לא משנה כמה אחרים מוציאים בחודש.

מה שמשנה זה שכל אחד יעשה את החשבונות לעצמו, הכנסות מול הוצאות ויחשוב איך הוא

מסדר את זה.

לפעמונים יש דפים חודשיים של חישוב כזה שאפשר לעקוב כל הזמן אבל צריך להיות עקביים ומסודרים.

למי שיש בעיה עמוקה יכול לפנות אליהם ונראה לי שהם ממש עוזרים למי שרוצה לעזור לעצמו.

בעקרון אני חושבת שהשיטה היא להשאיר כל חודש סכום כסף קטן בשביל תקופות כמו חגים, תחילת שנה בבי"ס וכדו'

וגם לחסוך כל חודש בשביל אירועים גדולים יותר.

בהצלחה

קישור לאתר פעמונים: http://www.paamonim.org/

עם כל הצד הפיננסי של התא המשפחתי שלנו.. אני מעדיפה לטמון את הראש באדמה ולחכות לעידכון החודשי שלו..

אני רק יודעת שצריך לקצץ בדלק כי המחירים לא שפויים עכשיו..

מבחינתי זה התפקיד שלו,כמובן שאנחנו משוחחים ומתיעצים אבל זה בטיפולו.

תלוי אם באמת צריכים את כל מה שמוציאים עליו כסף.

ואני לא רואה שום אופציה לקצץ בדלק כי זאת הדרך היחידה שלי להגיע לעבודה שלי.. אני רק מקווה שיפסיקו להעלות את המחירים כל הזמן, כי זה באמת על הפנים. הדבר היחיד שמנחם אותי זה שיש לי הנחה של 21 אגורות לליטר דרך הכרטיס אשראי שלי במזרחי.

לא?  

נראה לי שייך לענות רק אם נוהל רישום מסודר של כל כל כל הוצאה במהלך שנה ויותר.

אצלנו זה לא נוהל כך, והדברים גם לא מאד קבועים או ממוספרים

(מלבד העובדה שאין די כסף, שהיא די קבועה  ...),

למרות שאנחנו מאד מחושבים בהתנהלות - בזכות בעלי כמובן.

על קניות מוציאים כפול כי תחשבי שבמקום ארבע שבתות בחודש יש שמונה שבתות. וגם כולם בבית בין לבין.

כדאי לעשות רשימה מסודרת של בשר עופות וכד' ולקנות הכל מראש במקום זול. ממילא המכולת בערב חג שיוצא ביום ראשון מלאה עד אפס מקום ושומר נפשו ירחק.

שנה טובה ובהצלחה

1. אבא אמא סביב ה 30 3 ילדים 5,3,1,

2. אמא והילדים אוכלים בבית ומבלים בבית אבא אוכל בעבודה ולא מבלה... שבתות 2 בבית ו 2 אצל ההורים.

3. פירות וירקות בחודש 150 ש"ח בשר אין- יקר מדי. עוף- 150 ש"ח בחודש דגים 40 ש"ח כי הילדים לא אוכלים דגים.

4. חשמל: חורף 300 קיץ 800 בחודשיים. גז קונים בלון שמספיק ל 5 חודשים ב 100 ש"ח

5. נייד יש רק אחד 100 ש"ח טלפון 100 ש"ח כולל תשתית אינטרנט. אינטרנט 25 ש"ח.

6.חינוך: 85 ש"ח לא כולל מתנת סיום ותשלום של 700 ש"ח בערך לשנה. 65 ש"ח לא כולל תשלום מתנה  ו 800 ש"ח שנתי. הקטנה עם אמא במשפחתון.

7. משכנתה 3500 ארנונה 470 בערך מיסי יישוב 500.

8. 150 מכבי.

9. רכב- כ 900 ש"ח ביטוח 4000 שנתי. רכבת 800 ש"ח

10. כרגע אין חוגים כשהיה זה עלה 100 ש"ח

11. קשה לענות על זה. בעיקר מקבלים מהאחים והגיסות וההורים עוזרים קצת בחגים. לי ולבעלי בערך 1-2 בגדים בשנה.

12. חופשה אחת בקיץ= טיול אוהלים שעולה הכל כ 300 ש"ח כולל דלק ואוכל ופעילויות.

13. לאוכל בערך 150 ש"ח יותר על בגדים זה יוצא250-300 לכולם.

מקווה שעזרתי . אנחנו מרוויחים ממוצע לא הרבה מדי ולא קצת מדי.

שאין לי מושג!

נראה לי שאני צריכה לשבת עם בעלי על זה. אולי בגלל זה אנחנו לא יודעים למה אנחנו נשארים בלי כסף בסוף החודש וגם לא מבינים איך הכל נעלם

שאני כן יודעת את התשובות! כל אגורה נרשמת ביומן ההוצאות. אני מפחדת שאני חולת שליטה...

אנחנו עובדים מאד מחושב.

יש לנו קובץ אקסל שקיבלנו מחברים, ואנחנו מאד עובדים לפיו.

20120920102823.xls

שומרים ב12 לשוניות לפי חודשים, וכותבים כל חודש כמה נכנס, כמה יוצא ועל מה..

אנחנו גם עשינו שינויים לפי דברים שאנחנו צריכים.

גיליתי הרבה דברים- כמו לדוג', רשמתי בשורה נפרדת את כל הדברים הקטנים שאני קונה מדי פעם, בין אם אוכל (פיצה, קפה וכו') מחוץ לבית או סתם פיצ'יפקס, כמה שקלים פה ושם- וגיליתי שזה יכול להגיע למאות שקלים בחודש במצטבר..

אנחנו גם קובעים סכום שנורמאלי להוציא בחודש לכל קטגוריה- ומשחקים עם זה, בחודשים שקטגוריה מסויימת מעבר לסכום, אנחנו מצטמצמים בקטגוריה אחרת או בחודש הבא כך שדואגים כל הזמן לשמור על המאזן.

כל הזמן עם יד על הדופק. 

(זוג + פיצי, 1 עובדת 1 סטודנט ומצליחים גם לחסוך ב"ה)

תודה שהעלית!

ממש בזמן! חודש ב"ה, עמוס הוצאות, נתחיל להשתמש בה. וה' יעזור להכניס שפע במעשה ידינו!

לדבר בנחת, להסביר, לשבח כשהתנהגו בכיוון שאמרת.

להרגיע את עצמך מבפנים. לדעת שזה סביר לגמרי שילדים בגיל הזה יעשו דברים שאמרת להם אלף פעמים.. זה אפילו מראה משהו טוב - שלא השלטת עליהם "טרור" מוגזם".

תדעי שהם ממש קטנים. עוד כמה שנים - עם ילדים קטנים בעז"ה, את לכל היותר תחייכי מזה...

את לא אשה אכזרית, ואין מה להתנפל עלייך, וזה בצדק מעיק עלייך..  את פשוט צריכה לדעת מה לצפות מהם. ומוטב גם להשתדל לספק להם תעסוקה מתאימה, משחקים וכד', זה משאיר פחות זמן לשטויות...

אבל אל תכי אותם. אחר כך המצפון מציק לעד..

קחי נערה שתצא איתם לשעה שעתיים ותני לעצמך מנוחה.. ותרי לעצמך בתחומים אחרים כמו סידור הבית וכד' כדי שתהיה לך יותר סבלנות ואכן- זו עבודה קשה. עבודת המידות. אבל הסיפוק עצום.

כדאי להנות מהתקופה הזו. כשהם גדולים- יותר מאתגר..

"איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו".

אפשר לקנות אותו בכל חנות ספרים.

לי אישית הוא עזר בהרבה נקודות, נתן כלים להתמודדות עם מצבים של חוסר סבלנות וכד'.

ממליצה מאוד.

וחוץ מזה? תפילות, תפילות..

והרגעי! אין מה לצעוק ולהתעצבן, זה לא בריא לא לך ובטח שלא להם.

תדברי באסרטיביות ותאמרי דברים פעם אחת - בלי לצעוק משום מצעקות לא משיגים שום דבר.

והכי חשוב - לא להרים יד!

זו השקעה לחיים.

וצריך לזכור שהילדים שלנו יודעים שאנחנו אוהבים אותם, ולכן גם אם יוצא שלא מרצון רע צעקנו וכו'- לא לבוסס בייסורי מצפון אלא לקום ולהמשיך. לא לפחד כל הזמן על "הטראומות" שישארו להם, לא לחיות רק במחשבות הרעות על כמה שאני לא בסדר אלא להתחזק בהבנה שה' נתן לי את הילדים האלה, וזה אומר שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות להם, כמו שאני. האמונה הזו נותנת לי הרבה כוח לעשות ולהתאמץ בהורות שלי- ומצד שני גם נותן שלווה ומרגיע- שלמרות שאני רחוקה מאוד מלהיות מלאך- יש מישהו, הכי חשוב בעולם- שחושב שאני האמא הכי טובה בשבילם. איזה כיף!!!

להתייעץ עם מנחה בגישת שפר באיזור מגורייך. גישה ששינתה  אצלי את כל החיים בבית, את ההתמודדות עם הילדים.

אני ממש מזמינה אותך להיכנס לאתר "מרכז שפר" ולקרוא איך אנשים עשו שינוי משמעותי בחייהם.

ממש בהצלחה.

אמא יקרה עצם העובדה שהעלית את הבעיה האישית  והפרטית שלך  מעידה עלייך ועל כוונותייך הטובות ונתחיל מזה שאכזרית את לא!!!!    אין נוסחאות פלא , תחבולות מהירות או קיצורי דרך,

אך בידייך יש את הבחירה שתהפוך את המשימת ההורות הקשה והמתסכלת שלך-למשימה מתגמלת ומספקת.

כעס הינה תגובה נורמלית אך היא צריכה להיות תחת שליטה ומתועלת למקום הנכון

הבנת שלבי ההתפתחות של הילד יכולה לסייע לך כהורה להעריך אחרת את ההתרחשות המרגיזה ולהסתכל מנקודת המבט של הילד לפני שאת נכנסת " לאטרף" בצעקות ובהכאת הילד.

חוסך שבטו שונא בנו...לא זאת הייתה הכוונה...ואם בכל זאת צריך לתת מכה קטנה..אז רק בישבן ובשום פנים ואופן לא בפנים, מעבר להשפלה מחקרים הוכיחו פגיעה ואפילו גמגום אצל ילדים.

ולגבי האלף פעם אמרתי לא, אסור וכ"ו....פה נעוצה הבעיה ..

כשאת צועקת ילדייך שומעים אותך...כשאת מדברת הם גם מבינים אותך ( דבריי חכמים בנחת נשמעים...)

כשתרגיעי את הטמפרמנט שלך..ותבררי עמוק בפנים עם עצמך מדוע בעצם את מתנהגת ומגיבה כמו שאת מגיבה.

הכותבת שזאת אני..אמא לשני בנים בוגרים אשר גדלה את ילדיה בכוחות עצמה ועל בשרי למדתי לא מעט על גידול ילדים..ואני בהחלט יכולה  להבין אותך אך באותה נשימה להגיד לך זאת לא הדרך..תעשי שינוי אחרת מנת חלקך יהיה סבל ויסורים והכאה עצמית על העוול...

היום שילדיי בוגרים ( בכורי כבר חייל ) אני בהחלט את השינוי עשיתי לפני שנים רבות,  אני גאה בעצמי ויכולת להתגבר על הכעס שהיה פעם מנת חלקי...

אמא יקרה חיזקי ואמצי ושהק"ב ינחה את דרכך עם הרצון הגדול שלך לשינוי.

קודם כל יש את הרצון לשפר וזה הצעד הראשון וההכרחי לשינוי וכמובן יש דרכים רבות להתחיל את התהליך.....

א. לשתף ולבקש את עזרת ותמיכת הבעל.

ב. אפשר ללכת לשיחות עם פסיכולוגית ( זאת לא בושה ..!!)

ג. בנוסף הייתי ממליצה על קריאת ספרים וכל חומר הקשור בנושא הורות .

ד.לפנות זמן ומקום לעצמך ולזוגיות ולהשתחרר מהלחץ.

צריך לקחת בחשבון שאין קיצורי דרך..ואת התוצאות והשינוי רואים כשייש התמדה ולא נשברים, וגם אם חלילה וחס נשברים קצת בדרך..לא להתיאש  להתרומם ולהמשיך..להבין שאת בדרך הנכונה...

את באמת אימא טובה, כי אכפת ואת לא מסתפקת בטענה שככה זה, או מגיע להם כי הם מעצבנים אותי וכו', זה ממ ש נפלא! נכון, זה לא משנה את המציאות שיש עדיין כעס ורגשות שליליים אבל זאת אחלה התחלה!! וכל  הכבוד שלך שהיית אמיצה ופתחת את הנושא הזה פה, כי את ממש לא היחידה שמתמודדת עם זה!!!

לעניות דעתי, דבר ראשון כדי לך קצת לקרוא על הגיליים הספציפיים של הילדים שלך, כי גיל שנתיים ואח"כ גיל שלוש זה ה-תקופה המרדנית של הילדים וגם הכי מעצבנת (ב"ה היא מלווה בכל מיני פנינים שהם אומרים מידי פעם..) את כנראה אישה ממש גדולה וחזקה אם יש לך התמודדות של שני הגיליים האלו ביחד... אני פשוט מאמינה שכשתדעי ותביני באיזה שלב הילדים שלך נמצאים יהיה לך יותר קל לצפות התנהגויות שלהם, להגיב להם אחרת ואפילו למנוע אותם מבעוד מועד... אני חושבת שזה יוריד מהתסכול שלך המון...

דבר שני- תדאגי שיהיה לך משהו ביום שמרגיע אותך ונותןלך אנרגיות, למשל: הליכה עם חברה, פרק של סדרה אהובה, קפה עם עוגיה מפנקת.. משהו שנותן אתנחתא ביום ומשחרר את העצבים או מנגד דווקא משהו שאת יכולה לצפות לו בסוף היום אחרי שהילדים ישנים וככה לשמור על קור רוח- מה שמתאים לך! (אני ממליצה על שניהם  )

אולי כדאי גם לעשות חושבים עם הבעל, לראות אולי יש איזו תכנית פעולנ שאתם יכולים לגבש ביחד (טבלאות, צ'ופרים- יש ספר שקוראים לו "דובי לא לא" מאד מתאים לגיל הזה!!)

שיהיה בהצלחה! ותודיעי לנו מה עוזר ומה לא, שנוכל גם ללמוד...

יש המון מנחים מעולים, שווה כמה שיחות וזה משנה את הבית

בהצלחה!!

ותחזרי רגועה.

רק לאחר מכן לפעול.

חינוך עם עצבים מביא נזק.

בהצלחה

"אל תחטאו בילד"

2 כרכים.

אני מזדהה עם הקושי.

וככל שהם גדלים הקושי גדל, ברוך ה'.

וכמו שאנו נותנות הזדמנויות אינסוף לילדים להתחיל מחדש ולבקש סליחה,

גם לעצמנו כדאי שניתן את ההזדמנות להתחיל מחדש,

ולשכוח שאתמול/הבוקר/לפני רגע טעינו בחינוך ילדינו.

רוב נחת ובריאות.

בדרך כלל זה לא מגיע "יש מאין".

דבר ראשון - כולנו בני אדם. כולנו אוהבים את ילדינו ורוצים לתת להם הכל ולעשות להם רק טוב, וכולנו לפעמים מסוגלים לצאת מדעתנו בזכות המלאכים הקטנים...

כל אחד מאיתנו מגיע להורות שלו עם מטענים, מהעבר ומההווה.

לדוגמה:

אם חונכנו בדרך מסויימת, רוב הסיכויים שנמשיך לחנך בדרך הזו, כי זה מה שאנחנו רגילים.

אם לחוץ לנו באותו רגע, נגיב בצורה אחרת מאשר אם אנחנו רגועים.

אם טוב לנו בחיים (עם הבעל, בעבודה, עם חברות וכו'..) נגיב אחרת מאשר אם לא טוב לנו בתחום מסויים.

וכו'...

ההצעה שלי היא שתשבי עם עצמך ותחשבי מדוע זה מגיע, מה ה"מטען" שאיתו את מגיעה.

ואחר כך תראי איך לטפל בזה. אני אישית מאד ממליצה על טיפולי "מח אחד", הם מאד מאזנים ומרגיעים.

והכי חשוב, תדעי לך שאת לא לבד בסירה, כולנו, כל האמהות, גם השלוות ביותר, איתך. לכולנו ישנם רגעי משבר, ולכולנו יש נקיפות מצפון...

העיקר שזה חשוב לך ושאת מנסה לשנו, זו כבר חצי עבודה!

בהצלחה רבה,

בהזדהות עמוקה, אדם נוף מורשתו.

אמא יקרה,

לא רציתי להוכיח ואף אני מצטרפת ממש לקודמי על כל העיצות המקסימות, שלא יהיו לך יסורי מצפון. את אמא טובה!

אכן זה קשה גידול ילדים אך תמיד אנחנו צריכים לעצור שניה להתגבר על הכל, לנשום עמוק וחלילה לא להרים יד- ניתן לתת לצורך חינוך אם ילד עובר את הגבולות וממש ממש קשה להתגבר מקסימום!! מכה על היד/פאצ' על הישבן. אבל תדעי שמה שתיארת זה באמת באמת מעליב שסותרים בפנים לעולם לעולם לא!!! (גם אם את יוצאת מגידרך)...

כך אני זוכרת מהחינוך שלנו בבית- אמי תמיד אמרה שסתירה זה עלבון עצום- והורי המקסימים חינכו אותנו להפליא ב"ה וכמובן לכל אחד רגעי משבר אבל שוב אף פעם לא סתירה בפנים!

תזכרי מותק מה שאני אומרת לך!

בהצלחה רבה רבה בגידול הילדים,

מעריכה,

אמא אחרת.

בואו נודה על האמת, גם אם נלמד את כל הקורסים וכל חוגי ההורים ונקרא את כל הספרים ונבין את כל התהליכים בשכל... עדיין בשטח, בפועל, בסוף "החתול במגפיים" שלנו יתפרץ ויצא לצערינו  בכעס/צעקה ואלימות לסוגיה...

זה בִּילד-אִין בתוכינו (הכעס/הלחץ/המתח..) וכמה ש"נעבוד" על הטבעים והמידות בסוף תמיד יגיע ניסיון שגדול עלינו (כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו).

אז מה נעשה??

א. להכיר בפגם שלי ולהודות על האמת (שלב ראשון להודות=להתוודות, שלב שני גם נגיד לו תודה כי הוא הגשר שלנו להגיע באמת להשם ית').  להכיר בטבעים שנמצאים בנו עמוק, לראות כמה אני חסר ומלא ב"ג'יפה" אם אני כנה אם עצמי אני מגלה אינטרסנטיות/גאווה/שליטה/כוחנות הרבה הרבה.... ובעיקר שכחת א-לוקים..(מקור הפגמים...))

ב. שלב שני- לא להישבר מכך. השם ברא אותי ככה עם הרע בתוכי, אין מה להצטער העצבות מהכרת מצבי הפגום נובעת מגאווה אחרי הכל,

השלמה עם הפגם.

ג. צעקה להשם= אם אני כזה חלש/קטן/פגם/אפסי אתה חייב להיכנס פה ולפעול ישועות כי אני לא יכול. ואיפה שאני לא- אתה כן!

(לכן הגיע המכונה 'רע' הזה כדי שנהיה מוכרחים את גילוי השם...)

בקיצור-

מגיע מצב מצוקה (מכל סוג שהוא, החל מהקטן ביותר) הילדים מחרפנים או כל צרה שהיא חלילה-

לזהות בתוכי את הכעס/לחץ/פחד/מתח לראות את החולשה שלי (וכשכועס על מישהו ישר לחשוב "אני יותר גרוע, עובדה: תיראו אותי ברגע זה, אני יכול גם להרוג מישהו שמתנגד לי... אני לא יותר טוב.)

ומיד להעביר אליו (לאבא), שמע זה גדול עלי, מצטער, כנס פה אתה אני לא עומד בכך.

אני מרים ידיים מראש. (מהניסיון שלי כל מציאת פיתרון רק תגדיל את האש והסערה אצל הזולת וחוזר חלילה טובעים עמוק יותר בבוץ כשמנסים לפעול לבד.)

ישר לצעוק שלא עומדים בניסיון "בו תיכנס!".

ופשוט רואים בכך ישועה, כשמפקירים את כל הכוחנות שלי להשם ומודים על האמת על החיסרון שלנו (על הרצון לשליטה וכו)

יכול להיות שהשם יביא לי מחשבה שתוביל לפתרון והרגעת המצב, יכול להיות שהשם ירגיע את הילד, אצל השם הכל אפשרי וגם לא מעניין אותי איך אבל זה בטוח יפתר ואני אחוש בחוש שזה ממנו.

אחרי הכל (ותאמרו לו כך- העולם הזה שלו, יש פה מצב של שכינה בגלות ועכשיו הגיע העת ש'תקום ותגאל את עצמך' אנו לא יכולים.) העולם הזה שלך, מה אתה מעדיף פה חורבנות? אין בעיה, אבל אתה כזה אדיר ויכול-הכל קדימה קום והתגלה.

ממליצה בחום. דרך האמת של "מבשרי אחזה אלוק" כל אחד יגאל את עצמו גאולה פרטית.  רק הכרה בפגם ודבקות בו ית' לתת לו למלוך, לרדת מהכיסא וכל ההתרחבויות בהם התגדלנו.........

הרבה בטח יתנפלו עלי אבל חייבת להמשיך......

"ומודה ועוזב ירוחם" זה כל הסוד.

בכך מתקנים את חטא האדם הראשון שלא ידע להודות על האמת ולומר 'חטאתי' אלא השליך את האחריות על האישה ולא הודה שלא עמד בניסיון.

דוד המלך הבין זאת וניסיון חייו לימד אותו שאפילו כאשר חשב ש'זהו, אני כבר מלא יראת השם "וליבי חלל בקירבי" אני כבר תיקנתי את כל מידותי', אז הגיע לו ניסיון בת-שבע וכש'נפל' בו הוא ישר הודה על האמת ואמר לנתן הנביא חטאתי לה'. ומאז הכיר במציאותו-מציאותינו "חטאתי לנגדי תמיד" אני מציאות חסרה וחייב אותך ה' שאתה תחזיק/תציל אותי מלחטוא "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ו"אשרי אדם מפחד תמיד" (שמא ישכח את ה' ויפול בחטאיו...

כי לבד אני לא יכול לעמוד בניסיונות. ואם הצלחתי/ עשיתי מצוה זה אתה זיכית לי.

(מי שהדרך הזו של ה'אמונה מהבשר' מההתנסויות היומיומיות בכנות מול האמת הכואבת- מי שמעניין אותה מוזמנת לשמוע את שיעורי הרבנית שולמית פישר שתחי' שמדברת את הדברים הללו. אויר לנשימה.)

קראתי את כל השרשור כדי שלא לחזור על דברים שנכתבו ומצאתי ממש בסוף את מה שרציתי להגיב. כשאני ממש מתוסכלת ולפעמים אפילו על סף בכי- אני פונה לקב"ה ונותנת לילדים שלי לשמוע. אני מבקשת ממנו מתוך התסכול הזה עזרה שייתן לי את הכלים לעזור לילדים שלי שאני אוהבת כל-כך. זה עובד וזה גם מחנך את הילדים לפנות לה' בצר להם.

לאותה אמא אמיצה- יישר כוח שבכלל את מעלה את הקושי העצום הזה שהייתי שמחה לומר לך נהיה קל יותר עם השנים כשהילדים גדלים- אבל לא...

מה שכן נהיה יותר קל זו ההתמודדות שלך כאמא ויכולת ההבנה הזו שהחינוך הוא לא כאן ועכשיו, אלא לטווח רחוק. לפעמים נראה את הפירות של ההשקעה שלנו רק לאחר שבועות ולפעמים גם שנים. במפגש מתסכל זה מול הילד ששפך את כל המשחקים על הרצפה, לדוגמה, ולא מוכן לאסוף אותם, צריך לזכור שהמטרה היא לא שיהיה סלון מסודר אלא לחנך את הילד לאסוף אחריו או להקשיב בקול ההורה. גם אם בסוף אני אאסוף את הכל לידו, אני אסביר לו שוב ושוב שזה לא בסדר שהוא לא אוסף ולמה. הדברים נכנסים פנימה ולטווח רחוק זה מה שחשוב שנתנו לו את הערך החינוכי ולא שהסלון סודר על ידו. 

בהצלחה לכולנו!

גם אם קורה ויצאת מהכלים- צעקת, נתת מכה וכד'. אז

א. ברור שזה לא דבר טוב בפני עצמו. אבל אם מסתכלים על תמונה כללית של ילד שגדל אצלך בבית אז הדברים נראים אחרת. כלומר- אם הבית ואת בדר"כ רגועים ומתנהלים בנחת, אז כעס מדי פעם יכול גם להיות בריא. לא במובן שזה טוב לכעוס, אלא במובן שילד שרואה שאמא כועסת לפעמים לומד שהכעס הוא חלק מהחיים, ויש דרך להתמודד איתו.

ילד שגדל (באופן תיאורטי) בבית שבו אף פעם לא כועסים, לא ידע איך "לאכול" את הכעס שהוא רואה בעצמו לפעמים, וזה עלול לגרום לו תחושה שהוא ממש לא בסדר, רק בגלל העובדה שיש בו רגשות כאלו, שאצל ההורים שלו לא היו (כביכול).

ב. אחרי שנותנים מכה, בדרך כלל יש נקיפות מצפון... אחד הדברים שאפשר לעשות זה לדבר עם הילד אחרי שנרגעת. להסביר לו שזה לא בגללו, הוא ילד טוב, ומקסים, ואת אוהבת אותו גם כשהוא עושה דברים שלא מוצאים חן בעינייך. להסביר שלפעמים כשאת עייפה, או כשקשה לך אז הכעס מתפרץ. לשקף את התחושה של הילד בכך ש"זה בטח לא נעים כשאמא כועסת". וגם - מותר לבקש סליחה מילד. סליחה שנתתי לך מכה, סליחה שצעקתי.

ככה ילד לומד שיש כעס, ויש נפילות, אבל גם יש חרטה, ויש סליחה. ובעיני לפחות זה לימוד מאוד גדול.

וברוך השם אני לא עושה את זה כי בתור ילדה סטורה אני זוכרת כמה זה מזיק.

להתפלל  על זה המון

לא להתביש לבקש עידוד מהבעל כולל עזרה בעיניני משמעת

הרבה עבודה עצמית

ללכת עם תחושות הבטן שלך

ובאמת אני מקווה לישם את מה שנתנו פה עיצות,בעיקר לקרא על ספרים בנושא!

ותודה זה מחמם את הלב כמה נשים מוכנות לענות בכנות על מה שקורה להן

ולתת לשני הרגשה טובה.

ממני פותחת השרשור

אני באמת מגיעה מרקע כזה לא שלא הגיעה לי, זה הגיע! אך זה היה המציאות בבית.

ובאמת איך עושים סוויץ במח ולא להגרר למה שעשו בבית?.......

אין ילד שמגיעה לו סטירה ולא משנה עד כמה שובב הוא ואני הייתי ילדה טובה מאוד,סטירה זו אלימות גופנית ולא משנה אם מנסים לעדן את זה עם המילה פליק,אם חוית את זה אני ממליצה לך ללכת ליעוץ כדי לעבד את החויה השלילית הזו לטובת הילדים.

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו

שיטה שמבוססת על העקרונות של הפסיכולוג חיים גינות ומעניקה להורה את הידע במשולש: הורה-ילד-התפתחות בריאה

לעומת שיטת שפר (שמתחמקת מייסורי המצפון של ההורים) גיסת חיים גינות לוקחת את הייסורי מצפון כדי להעמיק את ההיכרות עם הילד ועם עצמך (ברובד הפנימי) תוך שליטה במצב ברובד החיצוני ליצור מציאות בטוחה ושליוה .

שיטת שפר לדעתי גורמת לילד לתיסכולים מיותרים (לשיטתם התיסכולים הללו יחשלו אותו אבל אני סובר שתיסכולים מיותרים ללר תמיכת ההורים גורמים נזק)

למי שמעוניים בעוד פרטים -יפנה אלי באישי

כשהחולה יודע שהוא חולה- זו תחילת הדרך לחפש רפואה.

מהכרות קרובה עם מישהו שעבר ילדות לא פשוטה בכלל (ולא מרים אצבע על הילדים שלו, דוקא בגלל זה), אני ממליצה על סדנת "שקוף" של "לב הדברים".

זה יקר, זה עבודה נפשית לא פשוטה, אבל זה פתרון אמיתי מאין כמוהו לעיבוד החוויות שלך כילדה , הבנת השלכתן על המציאות הבוגרת שלך, והתמודדות אמיתית ונכונה עם הכאבים שנותרו אי שם בנפש.

.

פרטים באתר "לב הדברים"... 

מעבר לדברים העמוקים של הנפש והאישיות, של הכירות עם השלב של הילדים-

תשובה פרקטית

תשבי בנחת ונתסחי לך (עם בעלך) - נוהל עבודהל מצבי לחץ

מה הדבר הנכון לעשות כשהילד עושה דבר מסויים שאסור לו?

למשל לקחת סכין מהשיש, לתת מכות לח, לרוץ לכביש, להתחצף לאמא, לזרוק חול ל......

רשימה

לכל דבר- או לכל קטיגוריית דברים- תכיני לך מראש איזה תגובה לעשות

למשל- לתפוס את הילד בחיבוק שתופס את הגפיים ולומר לו בקול החלטי- ככה לא עושים בבית שלנו- ולהחזיק אותו חבוק עד שירגע

או מצבים שבהם צריך לתת מכה (ואם כן- בישבן? בלחי? ביד?)

מצבים שבהם הילד חייב ללכת לשבת על "כיסא מחשבות"

מצבים שנותנים להם ערימת צבעים ודפים- ונותנים לאמא כוס מים וכורסא לרגע....

מצבים שבהם אומרים "אתה בערב תשמע מאבא על זה!"

או כשעושים גישור- הכאבת לאח שלך! אתה עכשיו חייב ללכת לבקש ממנו סליחה!

ויש עוד....

שלא תהיי חסרת אונים-

שברו את כללי המשחק- מה עושים עכשיו???  והאינסטינקט קופץ...

שיהיה לך ברור גם במצבי לחץ- יש נוהל מוכן, הכל בשליטתו יתברך

* אין לי ניסיון בחינוך ילדים- אבל ככה נראה לי בשכל ישר, ומכה משיעורים ששמעתי על חינוך

אחותך) אני מקווה לישם זאת בפועל!

ותודה לכל האחרות שטרחו וכתבו ונתנו עצות בלי שהתנסו בו בפועל (אם לא אז חלקם).

בזכותכם התחלתי התחלה ראשונה לחשוב מעט לפני שאני מתחילה לתת את הסטירה .

זה לא קל אבל מקווה, שבהמשך אוכל יותר בקלות, להתנתק מדבר הנתינה בלחי לאט לאט !

השניה הזו של לעבור מאינסטינקט למחשבה-

זה הצעד הכי גדול! וגם הכי קשה...

אח"כ זה כבר הבדל כמותי -של שניה אחת או שלוש שניות של מחשבה...

(זה נכון לכל המידות והנפש- לכן אני כן יכולה לחתום על האמירה הזו)

הרב ארוש שליט"א אומר שתפילה חצי שעה ביום -במילים שלך ,לה', על עניין מסויים (ולחפש טיעונים ולשכנע את ה' ) עושה פלאות. ב""ה חוויתי על בשרי שינוי בדברים שלא האמנתי שישתנו. מומלץ!

תדברי איתה אולי ממש בנחת על השכנים ואיך היה אצלם/מה עשית/עם מי שחקת/רוצה לחזור אליהם

ואת יכולה לשאול את האמא אם היא נפלה או משהו כי ראית דם על הרגל ולברר אולי אם היו בבית גברים/בנים...

חשבתי על עוד משהו, פעם הבאה שהיא שם אולי תלכי איתה סתם לקשקש עם השכנה ובנתיים תוכלי לראות אם יש משהו חריג..

בהצלחה יקרה,

מאחלת לך שהכל יהיה בסדר...

אבל באמת שזה יכול להיות צירוף מקרים של סיוט שינה,

ועוד משהו שאינו בעייתי שגרם לה את הדם.

הלוואי שתתבדי!

פחד אלוהים... אין... ממש ממש מפחיד!

מצער לשמוע. זה ה-פחד של ההורים, פגיעה מסוג כזה בילד/ה.

גם כל הסימנים מראים שהיא עברה משהו...

מנסיון אישי  הלוואי שזה כלום. 

תשאלי אותה בקלילות עד כמה שאפשר- עם מי שיחקת אצל משפחת ---, עם X? עם Y? עם Z? והוא חיבק אותך? וכו'

שוב, קבלי חיזוק ועידוד יקרה... 

למה לקפוץ ישר לדברים הכי גרועים???

אני הייתי פונה לארגוני הסיוע (יש מיוחדים לדתיים) כדי לקבל עזרה מקצועית.

מקווה שזה סתם צירוף מקרים מוזר

לא כדאי לשאול אם מישהו עשה לה "לא נעים".

למרבה הצער מעשים שונים אינם "לא נעימים", והפוגעים אף מנצלים זאת: הנפגע מרגיש שהוא אשם במה שקרה לו, מכיוון שהמעשה היה "נעים". הפוגעים מנצלים את הבלבול הזה.

כאמור ממליצה לפנות לארגוני הסיוע. יש חוקרים מיוחדים לילדים שיודעים מה לשאול וכיצד.

במשך היום היא מתנהגת כרגיל אבל אתמול בלילה היא שוב בכתה וצעקה והתחילה להסתובב בחדר מתוך שינה....

אנחנו לוקחים אותה לרופא שיבדוק אם אין לה דלקת או סיבה רפואית אחרת שגרמה לדימום..

אני מקווה לעדכן בבשורות טובות

הרופא אמר שהכתם בטיטול זאת תופעה ידועה, ושלח גם לעות בדיקת שתן.

והסיוטים ה כנראה מזה שהיא התחילה גן.

אז כרגע אפשר להרגע אבל להמשיך לפתוח עיניים לדברים מוזרים

בקשה ממני: אל תתנו לילדים ללכת לבד למקומות שאתם לא בטוחים בהם! 

מקווה אכן שזה רק זה,

שנה טובה ובטוחה