פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 260)

אני גרה ממש קרוב.

אני יכולה להגיד לך שגם לי זה ממש קורה לפעמיים מרגישה מחויבוות עצמית ורצון עז להגיע לכותל... 

ממש מזדהה!!! בא לי כותלללל

וואי זה קורה לי מלא!!!
באלי ים. וואי ברמות

יש לי גם לפעמים סוג של תשוקה ממש חזקה ללכת לכותל או למקום קדוש

אבל החוזק שלה מבלבל אותי...

זה יצר רע או טוב?

 

ולכן יכול להיות שתרגישי מימוש שלו גם בדרכים אחרות של קדושה, כמו למשל: לימוד טוב ומעמיק, תפילה בכוונה, עזרה גדולה לחברה וכו'.
@שושיאדית

בגלל החוק החדש אני משתחרר היום בעז"ה ברגע שאני ישתחרר אני נוסע ידר לכותל לפנח הבית ולפני הכול

נוגע וטהור..
וזועק..
נגע בי
תודה לך..

ר' דוסתאי אומר שמי ששוכח משהו שלמד מתחייב בנפשו והמקור לזה הוא שכתוב "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ." כלומר יש שמירת נפשות בזכירת התורה (הדברים אשר ראו עיניך) ואם יש שמירת נפשות בזכירה כנראה יש סכנת נפשות בשיכחה.

שואלים האם מדובר גם במקרה ששכח באונס, כמו שקורה לכולנו אז אומרים שלא, רק אם השכיח אותם מליבו ומביאים ראיה מהמשך הפסוק "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" שלומדים (לא ברור איך) שהכוונה היא שיסיר מליבו בכוונה.

חייב מיתה.

"וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע"?

לא להפוך אותה לדבר קבוע, עול ש"מעבירים כרטיס" כדי לגמור איתו, אל להגיע מתוך רגש וכו'.

וזה המתבטא בכך שזה לא אותו דבר, אלא דינמי.

הגמרא בברכות כט: כבר עונה על כך, וזה הפירוש הכי טוב (או הפירושים):

 

א. שתפילתו דומה עליו כמשוי - כלומר הוא מתפלל רק כדי לצאת ידי חובה. מה שנקרא 'לסמן וי'.

 

ב. לא אומרה בלשון תחנונים - פשוטו כמשמעו.

 

ג. לא יוכל לחדש בה דבר - מראה שהתפילה לא באמת נוגעת בו ואינו חש קשר אמיתי עם ה', כי אין אדם שאין לו בקשה כ"ש, כללית או פרטית.

 

ד. מי שלא מתפלל עם דמדומי חמה - כלומר (לפי ההקשר עיי"ש) מי שלא מקפיד להתפלל בזמן מיוחד ובעת רצון.

 

הגמרא מביאה זאת על המשנה בברכות 'ר"א אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'.

צודק.. שנזכה שנזכה!!

בעז"ה באמת צריך להתחזק בזה!!!

ממש חיזקת!!

 

סיפור מיוחד על הרב אליהו זצוק"ל: 

מספר שלמה, הבן של הרב: בעבר ייצגתי כעורך-דין בעל אולם שמחות כלשהו בכל הבעיות המשפטיות שהיו לו. פעם הגיע אליו זוג וביקש להזמין את האולם לחתונה. הוא פתח יומן והם תיאמו תאריך לחתונה.

בעל האולם החל לרכוש מצרכים לצורך החתונה, לפי התפריט ולפי הכמויות שהם ביקשו, וכולם התארגנו לחתונה. ואולם כשהגיעו ההזמנות לאורחים, הם הסבו את תשומת לבם של בני הזוג שהתאריך שנקבע לחתונה הוא מוצאי תשעה באב, וזהו תאריך שלא עורכים בו חתונות ושמחות.

בני הזוג והוריהם הגיעו בבהלה לבעל האולם, והוא אמר להם שהוא מוכן לבטל את האירוע ובלבד שישלמו לו בעבור הנזקים שנגרמו לו. הם לא ידעו מה עליהם לעשות, וכך התקשר אלי בעל האולם וביקש ממני לשאול לעצתו של אבי מורי הרב זצ"ל.

באתי אל הרב ושאלתי אותו: האם עליהם לעשות את האירוע? ואם לבטל אותו – מי צריך לשלם בעבור הנזקים? וכן את כל השאלות הכרוכות בזה.

הרב לא הסכים לענות לי על שאלותיי. אחרי שקצת לחצתי הוא אמר לי: מי אמר לך שתשעה באב לא יהיה יום של שמחה? שאני אפסוק פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שגם השנה יהיה תשעה באב? לא מוכן!

בכל אופן צריך תשובה, השבתי. אך הרב בשלו: אני לא עונה תשובה על שאלות כאלה.

משהמשכתי להתעקש, הפנה אותי הרב לעיין בספר פלוני שבו נכתבה תשובה הלכתית לעניין זה. פתחתי את אותו הספר וראיתי את התשובה. שאלתי את הרב האם התשובה שם נכונה, והוא אמר לי: כן.

אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להוציא מפיו פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שהמשיח לא יבוא עד תשעה באב, והוא יהיה יום אבל.
(ר' שלמה אליהו, בן הרב)

ישר כח!! שנזכה

כפי שראינו ביהדות חג יומיים עושה רק טוב!

שאלה.. זה נכון שכשיבוא משיח אז תשעה באב יהיה חג וט"ו באב יהיה חג ומה שבינהם יהיה חול המועד או שדימיינתי שאומרים את זה?

מוזמנת לחדש, עכ"פ ט"ו באב הוא יו"ט בערך כמו ימי מגילת תענית כך שהאמירה הזו נשמעת לי מאוד משונה.

משנה מפורשת, הלא כן?

הדינים שלו די זהים לדינים של ימי מגילת תענית (כשהם נהגו), חוץ מזה שבפשטות הכוונה במילים "לא היו ימים טובים לישראל" לא ליו"ט (ההלכתי) במובן הרגיל אלא ליום שמח.

 

 

אלא על קביעת "לא היו ימים טובים"

 

 

אם כי אכן הפשט הוא כדבריך. לכאורה.

כמדומני שאמרו משו על ששלושת השבועות יהפכו למעין חול מועד

נדמה לי רמב"ן. אינני בטוח.

אבל אכן יש כזה דבר.

 

 

בשנה ממה שכתבת בתחילה - שכמו שחר, אף אני אינני מכיר לו מקור.

אז כנראה שבאמת התבלבלתי..
תודה

כנראה היה לי בלבול, שכייח.

פשוט עברתי על כמה שרשורים ושיחות מהעבר שהיית בהם....
את גם אחלה יועצת ומתעניינת

אבל שוין, גמככה ת''ב אז תדמייני....

אין עליך,כל הכבוד שאת ככה רואה את הטוב ומודה,לא מובן מאליו!!
ובאמת שיש פה אנשים נפלאים,זכינו בעם נדיר!!!

מצטרפת למה שאמרת.

❤

רק רציתי לעדכן שגם אני פההה @ים סוער
ולא לקחת קשהה הצום משפיע עלייייי

זאת אחותי ים סוער, זה לא שזה פצל"ש שלי..

גם אני מרגישה ככה...

20200729230538.docx

20200730003400.pdf "ציפית לישועה? באמת?"

למה אנחנו צריכים בית-מקדש? | בית המדרש | שיעורי תורה | אתר ישיבה

נותנים לדברים לשקוע ומנסים לשכוח/ להדחיק את ההרגשה...

כשאני הרגשתי את ההרגשה הזו, או שסיפרתי לחברה ושכנעתי אותה להבין אותי....

או שכתבתי על זה שיר. אפילו פעם אחת שמתי פה שרשור כי לא היה מי שיענה על השאלה שלי והרגשתי רעעעעעע

אם את אוהבת לכתוב, תכתבי על זה קטע או שיר.

אם את פחות מתחברת לספרות פשוט תכתבי הההההכל על דף הכל הכל עם כל המילים שבא לך לא משנה איך תכתבי אל תראי את זה לאיש.

אחרי שתסיימי תקראי את זה שוב ושוב כמה ימים עד שתרגישי שלמה עם עצמך לקרוע את הדף לגזרים ולהשליך אותו ואת כל השאלות והתהיות והמחשבות המטרידות עמוק עמוק אל הפח הסמוך

קרה לי מלא

הרגשה נוראה...

הן שני אירועים שונים...
ואת שניהם אני מכיר לצערי.. מאוד מכיר

בואי נגיד שזה גם "תרם" הרבה להתמודדות שלי עם קשיים אחרים😟😟😕

קורה הרבה יותר מדי

אולי אני טועה. אבל נראלי כולם חווים את זה בצורה מסוימת.
אני ככה כל החיים. מאז שאני ילדה קטנה.
(עד הבעל המקסים שיבין אותי. הלוואי)

אל תדאגי עד הבעל המקסים שיבוא אני מקווה בשבילך שתמצאי חברה טובה שתמיד תוכלי ללכת אלייה במצבים האלה

סתם. אני פה בשביל עצמי💘
לא רע לי ככה.

לקחת את זה למקום של לשבת בשקט עם עצמך ולהוציא מהלבד הזה גם טוב...
לשפוך את הדמעות רק את וה'..
זאת הזדמנות טובה להבין ש'רק אתה יכול...'

כבר עשיתי את זה אבל לפעמיים אתה צריך את המענה האנושי שכבר עבר את זה..

 

או אפילו סתם את האוזן הקשבת

אבל כן הרגשתי ואני יודעת שאכפת לאנשים ממני.

אבל ההרגשה. לפעמים יש את התחושה הזאת שוואלה עכשיו את לא מעניינת אפ'חד... אף אחד לא מתעניין, וממילא גם את לא מרגישה בנוח לפנות...
לא יצא לך?

כלומר מהחברה למשל. אבל תמיד יש את החלקים האחרים של החיים ששם יש אנשים שאני חשובה להם מאוד.
ואני אפעם לא מרגישה בנוח. בלי קשר ליחס של אחרים אלי.

שמח בשבילך על החלק הראשון
וטיפה מבואס בשבילך על השני. ..
אם כי זה נשמע שאת די מסתדרת איתו, אז גם על זה אני שמח

ותודה🙂

לאידע אם יש כבר או אין- אם יש אז אני סתם חופר... אבל אם עדיין אין:
קחי לך חברה טובה. הכי טובה!
אחת שתבין, אולי גם שיהיה לה מה להוסיף... אחת שתרגישי בנוח לפתוח מולה הכלללל - ואז אולי גם תרגישי בנוח לפנות, לא בהכל אבל כן בנושאים החשובים באמת...
בהצלחה!

ומסורות מאוד מאוד וזה הדדי.
אבל הם לא יבינו. אין סיכוי.

יותר מידי וזה קורה לכולם

ולגבי זה שאף אחד לא מבין אותי זה עדין אבל בה להרבה אנשים אכפת ממני..

תמיד כשאני מרגישה ככה

שאף אחד לא מבין אותי ושאני לבד אני נזכרת בריבונו של עולם!!1

פותחת את הלב ובאמת מספרת ופורקת הכל

 

אז קודם כל, קבלי חיבוק! זה באמת לא פשוט...

אני לא יודעת מול מה את מתמודדת ומאיפה ההרגשה הזאת מגיעה, אבל אני מכירה אותה ממש מקרוב וכן, היא קשה..

 

רוצה להציע הסתכלות משלי, שאומרת שתכלס את היחידה שיודעת כמה קשה לך, כמה כואב לך, מבינה כמה שורף לך מבפנים, מבינה כמה נמאס לך, כמה נשבר לך כבר מההתמודדיות שלך, ואת פשוט צריכה להבין שאת הבנאדם היחיד בעולם הזה שיודע מה בדיוק את עוברת, את הבנאדם היחיד שבאמת חווה את הקשיים שלך, ושיש לו את הנתונים שלך ומתמודד איתם בצורת ההתמודדות שלך...

 

ולכן אני כותבת לך אתזה עכשיו, כדי שתביני, אפאחד לא במת מבין! אף אחד לא חווה את החויות שלך! ואת גם אף פעם לא חווית את הקשיים והחיים של אף אחד אחר, את מכירה את הקושי שלך, ורק את מכירה אותו, ואת מכירה רק אותו, את לא מכירה שום קושי אחר, ואחרים לא באמת מכירים את הקושי שלך...

 

אנשים יכולים לתמוך, להביע אמפתיה, לדאוג ולהיות אכפתיים, להכיל, לאהוב, אבל בסופו של דבר את החווויה שלך הם לא חוו, לעניות דעתי צריך פשוט לקבל את העובדה שזה ככה, שבסופו של דבר לא משנה כמה מישהו ישמע על הקושי שלך, עד שהוא לא יחווה אתזה בצורה שלך, הוא פשוט לא יבין עד הסוף...

 

לפעמים גם יש חווית שרוב האנשים לא חווים, כמו כל מיני התמודדויות למינהן, ואז כדאי לנסות למצוא אנשים שמתמודדים עם מצבים דומים.. סביר להניח שהם יבינו יותר, יצליחו להזדהות עם מצבים שאחרים לא ספציפית יבינו, למרות שכמו שאמרתי לפני, אף אחד לא יכול להבין עד הסוף..

 

ולגבי החלק השני של השאלה, לגבי זה שמרגישים שלאחרים לא אכפת ממנו, זה כואב וקשה ממש!

 

השאלה היא האם זו באמת המציאות? הרבה פעמים אנחנו משלים את עצמנו שלאף עחד לא אכפת, כשיש באמת ככ הרבה אנשים שכן אכפת להם! במצבים כאלו חשוב לשאול את עצמנו, האם דברים באמת ככה?? האם זה נכון שלאף אחד לא אכפת? ולא להסתפק רק בזה.. אפילו לנסות לראות הוכחות מהחיים שמראים לנו שלאחרים כן אכפת ממנו! (לדוג: אסמס התעניינות מחברה...) 
 

ומאד חשוב שתלמדי להיות החברה הכי טובה של עצמך, נאמנה ואכפתית כלפיי עצמך, ואז יהיה קל יותר כשמרגישים לבד, כי יהיה לך את עצמך.. 

 

וזהו, בהצלחה גדולה שיהיה!  תדעי שאני פה אם צריך♥

אני לא יודעת למה להתגעגע, וזה קשה... קשה להתאבל על מציאות שאתה לא מכיר,
להתגעגע למציאות שאתה לא מכיר,
ולקוות למציאות שאתה לא מכיר...

געגוע זה פלא.
להתגעגע למשו משמע שחווית את המשו הזה.
הנשמה יודעת מה זה מקדש ולכן היא מתגעגעת, הנשמה יודעת מה זה להיות קרובים לקב"ה ולכן היא מתגעגעת אליו.
אשריך שאתה זוכה להרגיש את הגעגוע..
אולי ללמוד על בית המקדש ועל התקופה שבה בית המקדש היה קיים, מה עשו בתקופה הזאת, מה בית המקדש היה.. יש סרט קצר של "מגלי"ם" שהם מסבירים על בית המקדש שבנה הורדוס.. מראים שם איך בנו ו.. זה מדהים. ממש. מומלץ..
יש גם את הספר "נתיבות שלום" על ימי בין המצרים, הרב'ה מסלונים מדבר שם על מקדש..
וכמובן שיש את הגמרא עם תיאורים על התקופה..

אשריך.

ברור אבל לזה אני בדיוק מתכוון גם אם נראה את כל הסרטי שיצאו ויצאו על ביהמ"ק ונקרא את כל התיאורים והספרים לא נגיע לקצה של הקצה של מה שבאמת היה שם..אנחנו ל יכולים לדמיין מה זה רק "לעלות לרגל" אז איך אפשר לנסות לשער מה זה ירושלים של בית מקדש או הר הבית ש בית מקדש או יתרה מכך את עזרת ישראל 

הרי ברור שזה לא היה משהו מרהיב גרידא 

ברור שביהמ"ק היה יפה אבל לא  זו הנקודה שלו הנקודה היא יותר הקדושה שבוערת בעצמות שאפשר למשש אותה ואת זה כמה שננסה לא נצליח לראות

 

(טוב אולי אנחנו יותר משולים לעיוור שכשהייה קטן ראה אעפס משהו ורק אז הוא התעוור ולכן יש אעפס געגוע למשהו....)

אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה היה שם.. ולא נצליח לגעת בקצה קצהו של מה שהיה שם.
אבל אנחנו יכולים לעורר את עצמנו יותר ויותר. לא נגיע לגעגוע המדוייק, כמובן, אבל נעורר את הלב קצת יותר.
יש גם משו בהבנה שזה ככ גבוהה ולכן אני לא מבין.
שאומרים לי שבסוכות רקדו כל הזמן, לא ישנו, פשוט רקדו ורקדו, ומי שלא ראה את השמחה הזאת לא ראה שמחה מימיו.
הייתי במאה שערים בסוכות, זאת שמחה עצומה שאי אפשר לתאר. אז בבית המקדש זה היה יותר. הרבה הרבה הרבה יותר. יותר מבמאה שערים? שמע זה אור האורות של האורות!! ההבנה הזאת שזה יותר ממה שאני יכולה לדמיין זה.. וואו. ממ לאידעת אם הצלחתי להסביר..

אתה צודק, אנחנו לא נצליח להבין מה זה עד שיבנה בית המקדש.
אבל אנחנו יכולים להתבונן.. בית המקדש זה מצב של שלמות.. צריך להתבונן בזה..

לקרבת הקב"ה ולקידוש שם ה' בעולם

@סמייליך

בשעת מלחמה החיילים עוברים בכפרים ובוזזים, לכן כל הכפריים שמים בד שחור על גי החלון, ככל שיש בתוך הבית יותר אור ככה הבד יהיה יותר שחור ועבה. ככה בעבודת ה' - ככה שיש יותר מסך המבדיל ככה יש יותר אור, וה' יותר אוהב אותנו ושמח בנו ומחכה שנקרע את הוילון!

ההכשרה הכי קשה היא למיועדים לסיירת מטכ"ל!!😎
אחרי סכר, ברגע שהוא נפתח- יש זרם עצווום של מים טובים
קחו את זה לכל הקשיים.. ושנזכה לא להתייאש מהשאיפות שלנו בגללם...

כל מעשה קטן שלנו משפיע אור לעולם כולו ומקרב את הגאולה!

כמו אדם שמוציא פתק מתוך ערמה כשעל פתק אחד מבין כולם כתוב "כן",כל פתק שכתוב שם-"לא",מקרב אותו לסיכוי למצוא את פתק ה"כן",-המעשים שלנו לא לשווא,כל מעשה משפיע ומקרב לגאולה.

כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים..-בשעות המשבר,האישיות שלנו נבחנת-

כמה אנחנו מסוגלים להתגבר על הדחפים שלנו וכמה עוצמתיים ורוחניים ועושי טוב אנחנו.

וחוצמיזה-תסתכלו כמה דברים טובים עשיתם בחיים שלכם,כמה דברים טובים עשיתם היום,אפילו דברים קטנים! כמה אתם מודים לקב"ה על כל הטוב והשפע שהוא מביא לכם..! זכיתם להיות יהודים,יש לנו שליחות וערכים וחזון ומטרה וכ"כ הרבה טוב,איך אפשר שלא להתעודד כל דבר קטן לא מובן מאליו!...אם יש משבר-כנראה שבפנים יש המון המון צמיחה,אז תתעודדו,זה יעבור,תאמינו שיהיה לכם מלא מלא טוב-ואתם תלמדו עוד תובנות חשובות לחיים! 

אה ועוד משהו,הקב"ה אוהב כל יהודי כמו אב שאוהב את בנו יחידו שנולד לו לעת זיקנה-והרבה יותר מזה

תתעודדו,ותתחילו לעשות ולהתקדם-כי בשביל זה  בא המשבר

הצלחה!!!

נגיד הרב פנגר, מדבר ממש יפה

אפשר גם מרצה אחר

*שתפו לחברים! שידורים חיים - ערב תשעה באב - יום רביעי!*

*▪️הרב יגאל כהן - שעה 22:00 - השידור המרכזי!*

*▪️הרב שניר גואטה - שעה 21:30*

*▪️הרב יצחק פנגר - שעה 23:00*

*הזמנים משוערים. יתכן עיקוב קל*

*🙌הפיצו את הקישורים ובע"ה שנזכה לראות בבניין בית מקדשנו בקרוב! אמן!*

ללמוד איכה עם המפרשים.

ללמוד את מדרשי חז"ל.

לומר קינות במתינות, מתוך קינות מפורשות. (ולא להתעכב על הקשות, זו לא סוגיה בגמרא, לעבור לקלות, למרגשות)

 

אין לי עצבים לחכות

מה הוא עשה?

או שאתה כבר סגור על זה...

מה להגיד לך... בכל מקרה אם יש לך איזה דוד שאתה סומך עליו אז דבר איתו, כי הוא מכיר אותך...

ואף אחד כמעט לא ייתן לך עצות איך לצאת בשאלה. (אפילו שאנחנו מזרוחניקים)

אבל העצה הכי טובה לדעתי- תבדוק ותברר בספרים, באינטרנט עם רבנים ועם ר"מים.

(אני ממליץ על אתר לדעת להאמין, ועל הספרים "דע מה שתשיב לעצמך" של הרב זאב קרוב זצ"ל ו"היי הרב" של הרב יוני לביא שליט"א)

 

אגב, מותר אצלכם מחשבים?

דבר ראשון אני מבינה שאתה עובר תקופה לא קלה ומרגיש כבול ובמקום שלא משקף אותך ואת הדעות שלך. זו בטח הרגשה קשה וכדאי שתשתף מישהו\י שכובים אליך ואתה סומך עליהם.
דבר שני, אתה צריך לחשוב מדוע הפסקת להאמין? האם בגלל מקרה מסוים? האם זה בגלל איך שחינכו אותך, ואולי בכלל הבעיה היא לא באמונה שלך אלא שאתה לא מתחבר לדרך, יש הרבה דרכים לעבוד את השם, והגיל שלך זה גיל שבו מתחילים לגלות את העולם, ולהבין שיש עוד דרכים, וזה בוגר מאוד מצידך שאתה מעמיק לחשוב ולא רק מקשיב למה שאומרים לך בלי לחוות דעה. אבל שים לב שאתה לא מוותר על דברים חשובים בדרך, כי כמה שקשה לך לשמוע, אמת היא אמת, ויש אלוקים!! אתה פשוט צריך למצוא את הדרך שלך!! בחוץ, בעולם החילוני, לא מחכים לך חיים ורודים מושלמים, כולנו חושבים זאת בגיל מסוים וכשמתבגרים מבינים שזה לא ככה.
זה לגיטימי לגמרי התחושות שלך וגם אני חוויתי את זה, והרבה חוו, הרגשתי שבא לי לצאת מהעולם הדתי חרדי, אבל בגרתי ויש לי את הדרך שלי, נכון שהיא לא כמו כולם, אבל אני קרובה להשם בדרך שלי.
בבקשה תנסה לחשוב על הדברים, בשבילך כדי שיהיה לך טוב!!
מאחלת לך שלימות פנימית ורוגע נפשי, שתחליט החלטות טובות!!!

אז למה לרמות את עצמי? למה לחיות כדתי?

ההבדל בין דת''ל שחזר בשאלה לבין מישו מהעולם החרדי. הוא שלדת''ל תמיד יקבלו אותו בבית והוא גם מכיר יותר את החילונים. לעומת החרדי שזה צעד ממש משמעותי בשבילו המשפחה שלו לא תקבל אותו כי זה פוגע באחים ובשידוכים. לכן צריך לחשוב טוב לפני

כי לא פירטת את מצבך, איך מתנהלים החיים שלך עכשיו? לאן אתה שואף? מה מפריע לך?

 

 

 

ובלי קשר מסקרן אותי לדעת איך ביררת את הנושא?

גם סרטים ראיתי.

אני חושב שהגעתי למסקנה נכונה.

הרבה אמרו לי שהחיים החילוניים לא כל כך כפיים, אבל אני לא נהנה גם בצד הזה.

אם כי גם המסקנה הזו שלך שגויה. מוזמן לפרטי אם אתה רוצה.

איך הצלחת לשים ידך על כאלו? (אני שואל מסקרנות על העולם החרדי, אם אתה לא רוצה לענות אתה לא חייב).

 

 

ולגבי הנוחות, כפי שכתב חידוש לא הנוחות קובעת את האמת, מה שהיא כן יכולה לקבוע זה את הבחירה שלך, כלומר גם אם אתה לא חושב שהיהדות היא אמת אתה יכול לבחור לחיות בקהילה דתית מנוחות, אבל לפי מה שכתבת זה לא רלוונטי לך.

למה ללכת על קיצון?
איך בררת?
באיזה מקום אתה נמצא (נפשית)?
ויש עוד המווןן שאלות שצריך לשאול לפניי.
יש לי חברה שגם חשבה לחזור בשאלה, היא בסופו של דבר לא עשתה את זה.
ביא מצאה את המקום שמתאים לה. את המגזר שנכון לה. את הדרך לשלב את החיים שלה עם האמונה וחיי תורה.
אתה רוצה לעשות פה צעד קיצוני. מאוד קיצוני. ובמגזר שלך לא יקבלו אותך לבית.
אז תחשוב לפניי שאתה עושה.
תשאחה את עצמך-
למה?
מה חסר לי במקום העכשווי שלי?
מה אני מחפש?
מה המהות שלי בעולם הזה?
האם בכלל הגיוני שאין דבר כזה אלוקים?
כל שאלה מובילה לעוד מיליון שאלות.. אין לי בעיה שתענה לי עליהם ואני אמשיך לשאול.
אל תעשה משהו במהירות.
תחשוב טוב לפניי. זה לא כואב ולא עולה כסף. מבטיחה.
שיהיה לך ב"הצלחה

ואני לא אוהב לחיות בעולם שכן מאמין

למה אתה לא אוהב לחיות בעולם שכן מאמין? 

 

 

ולדעתי- לא יכול להיות עולם בלי אלוקים. בלי תכלית.

אם היו אומרים לך שהמחשב שעכשיו אתה משתמש בו נברא מעצמו בתהליך מורכב וארוך, היית מאמין?!

המערכות המופלאות בגוף שלנו משוכללות פי כמה מהמחשב, ואתה חושב שיכול להיות שכל זה נוצר לבד?!

זו רק שאילה אחת מה ששאלת, ויש לה ולכל השאלות תשובה.

אני לא מאמין, ולכן אני לא מזדהה עם הסביבה.

איך?
אז מי יצר את העולם הזה? איך הוא נהיה קיים?

החברה הדתית כוללת המון סגנונות והמון תפיסות. יכול להיות שקשה לך בחברה שאתה נולדת בה, אבל יהיה סגנון שיתאים לך יותר (נכון שכל הזרמים מאמינים בתורה, אבל חיים בזרם אחד לעומת חיים בזרם אחר-זה הבדל של שמיים וארץ ברגשות, במחשבות ובעולם המושגים).

סבלנות. בגיל 15 עלולים להחליט באמפולסיביות, ולטעות סתם וחבל.
זה החלטה קריטית לכל החיים.
אחכ (עוד כמה שנים), זו תהיה החלטה יותר בוגרת, אחרי יותר מחשבות והתייעצויות, וההורים שלך יהיו פחות מחליטים.

אני אשמח להתכתב איתך בפרטי!!!

@מקווה לטוב 15

קודם כל שאלת את עצמך מה זה אומר לחזור בשאלה?

כדי שנבין מה זה אומר אני יסביר בשתי מילים:

אז ככה לחזור בשאלה זה לא אומר להיות חילוני,

זה ההשלכות של הלחזור בשאלהה

הלחזור בשאלה  זה לשאול שאלה, לא לקבל תשובה מספקת ואז להפוך לחילוני כי לא ענו לי על השאלות..

זה העיקרון

ומפה אפשר להבין שאתה לא חוזר בשאלה, אתה רוצה לפרוק עול..

שאלת את עצמך למה אתה רוצה לפרוק? מה המניע לזה?

לרוב זה יהיה שעבר עליך משו ואז רוצה לחשוב על זה איך שהוא אחר אז אתה משנה את תפיסת העולם שלך,

אני אומרת לך אישית, יש יש מלא סיבות למה לפרוק ולחזור בשאלה (יש עדיין שאלות שאין לי עליהם תשובות מספקות)

ואני לא עושה את זהה למה? (כבר אגיע לזה)

השבוע יצא לי לדבר עם חברה טובה שלי מהעבר, היא סיפרה לי שעכשיו היא ממש ממש מתגעגעת לחבר שלה שהלך לצבא והיא מפחדת שיקרה לו משו, היא שאלה אותי למה ה' עושה לי רע? למה הוא עושה לי את זה בכוונה? איך חבר שלי לשעבר בגד בי ולא רצה אותי? ה' אוהב את הילדים שלו למה הוא עשה לי את זה בכוונה?

ובהתחלה לא באמת ידעתי איך לענות לה חשבתי קצת ואז אמרתי לה לאדם יש את הדבר הזה שנקרא החלטה האדם מחליט אם להאמין או לא החבר שלך מחליט אם להפרד ממך או לא ה' יודע את כל מה שקורה, זה לא אומר שאין לנו בחירה..

אנחנו בוחרים אם להאמין בה או לא אם לא היינו יכולים לבחור מה זה היה מביא לעולם? למה ה' ברא אותנו אם אין לנו בחירה? .

 

כן אנחנו לא תמיד יכולים להבין את ה' ויש דברים שאנחנו ממש לא יכולים בכלל לדעת הרב שלי אומר שזה שאולו מהחלל הפנוי.. לא נוכל לקבל עליהם תשובותת

עוד סיפור שחברה שלי סיפרה לי:

לפני 15 בגירוש אחד השוטרים שאל כמה נערים מפונים איך ה' נראה?  או משו בסיגנון

בהם ניסו להסביר לו שיש דברים שאי אפשר לדעתת

בצד עמד ילד בן 6 בערך ששמע את השיחה ואמר לשוטר "תגיד לי, אתה ידע איך נראה צואה של סוסים? אמר לו- לא אתה יודע איל ניראה צואה של כבסים- אמר לו לא, אם דברים כאלה בסיסים אתה לא יודע אז מי ייתן לך לדעת דברים נשגבים מה'?? אמר להם השוטר התשובות שלכם יפות ונכונות אבל התשובה של הילד הכי נכונה.. 

אז בהצלחה לך בבחירה מאמינה שמה שתבחר יחזק אותך 

ותדע שלא משנה איפה אתה נמצא האיזה שאול תחתיות והאיזה בוץ הנשמה שלך מלוכלכת אז תדע תמיד שמכל מצב אפשר לקום גם אם נראה שלא!! וה' לא יפסיק לאהוב אותך!!!!

הנוצרים
המוסלמים
בבית הלבן רשום באנגלית "בעזרת אלוקים" וגם על הדולר...

קיצור.. אחי כדי לעזוב משהו צריך לדעת אותו באמת!
אין לך למה לכפור..
תבדוק את הדת שוב, תנסה עוד זרמים חוץ מהחסידות שלך..
אבל לעזוב הכול בגיל כזה (שהדעות בו משתנות) זה לא כול כך כדאי לדעתי...
בהצלחה אחי !

אני יודעת שזה לא ממש עונה לך על השאלה אבל זה גיל שאנשים קצת מבולבלים בקשר לדעה שלהם וזה לגיטימי והגיוני לגמרי!! זה קורה לכולם! אני לא מכירה אותך אבל אני חושבת שכשתגדל הדעה שלך תשתנה. יכול להיות שלא. אבל תאמין לי שבגיל הזה אף אחד לא יודע כלום מהחיים שלו והכל יכול להשתנות! אז אל תמהר להסיק מסקנות.

וסליחה אם הייתי קצת מזלזלת יכול להיות שאתה באמת בדקתי לעומק, אבל שוב, אני לא מכירה אותך..

בהצלחה!!

(אזהרה-ארוך בטירוף. אם אין לך כוח לך ישר לשתי פסקאות האחרונות)

אמונה היא דבר מורכב.
כל אחד משוכנע שהוא צודק. כל הספרים והסרטים שקראת היו משכנעים ונראו צודקים.
אבל תאמין לי- כי יש גם ספרים דתיים משכנעים וצודקים לא פחות. יש המון דתיים מאוד חכמים שבטוחים שהאמונה היא הדבר הכי הגיוני.
אף אחד מכם לא פחות חכם. ובכל זאת- ההיגיון שלכם מוביל אתכם למקומות אחרים לגמרי. זה לא מוזר? גם לצד הדתי יש המון היגיון בטענות שלו (ואם אתה לא חושב ככה, כנראה שלא קראת מספיק מההוכחות האלה.)
בעצם, הטענה שלי היא שאתה לא צריך להתייחס למה שקראת כתורה משמיים. זה נורא מפתה לחשוב שהיא תפתור לך את כל הבעיות והדתיים סתם טועים- אבל אם אתה רוצנ לחפש באמת את האמת, אתה צריך לחפש אותה גם בצד "שלך". יש המון צדדים לתורה שאתה לא מכיר.
החילונות נראית לך עכשיו כמו משהו חזק ומבוסס, אבל למעשה- רוב מי שנמצא בה לא טורח באמת לחשוב על הדברים לעומק.(ואני לא אומרת שהם לא עמוקים או לא חושבים- הם פשוט מקבלים את החילונות כעובדה מוגמרת, כמו שאתה כנראה לא שואל את עצמך כל בוקר למה אתה לא בודהיסט).


אז הדרך להגיע לאמת היא יותר מורכבת. לרוב, ספרים נגד הדת הם מאוד מאוד מגמתיים, ומציגים את העובדות בצורה מאוד לא מדוייקת, למרות היומרה להיות הכי מדוייקים ומדעיים. הם ילמדו אותך להטיל ספק בכל דבר, ואני רוצה להוסיף- תטיל ספק גם במה שהם כותבים. ההנחה שלכל דבר יש תשובה היא מסוכנת, כי היא גם לא נכונה והיא גם משתיקה את המחשבה שלך. לא לכל דבר יש תשובה. יש לחילונים (והאמת, גם לנו) המון שאלות שאנחנו פשוט לא יודעים מה התשובה שלהן. זה נראה כאילו החילוניים "חופשיים" מכל תפיסת עולם שמגבילה אותם, כשלמעשה הם בנו מערכת חוקים ואמונות משל עצמם (שבמבחן המעשי לא מוכיחה את עצמה היעילה/נכונה/צודקת/מהנה יותר).
כמו שאמרתי כבר- האמת היא מורכבת. אי אפשר להגיע אליה לבד (כלומר, אתה יכול להגיע בכוחות עצמך לתפיסת עולם כלשהי. להגדיר אותה כאמת מוחלטת- אי אפשר.)
כשהתהליך של ההתחזקות שלי רק התחיל, הייתי בטוחה שגיליתי את האמת היחידה. הייתי בטוחה שאני יודעת מה משמעות החיים ומה זה לחיות ומה זה תורה. היום, כמעט ארבע שנים אחרי, אני מבינה כמה הייתי רחוקה מזה. כל הדברים שנראו אז הנכונים ולא ניתנים לערעור- נראים שונה לגמרי היום. אם אז הייתה לי את הענווה להבין שאני לא יודעת הכל ואני בסך הכל נערה שיש לה עוד כל כך הרבה מה לדעת, יכול להיות שהתהליך שהייתי עושה היה יותר מאוזן ויותר בריא. המקרה שלך נשמע לי אפילו יותר מורכב



יכול להיות שמה שמניע אותך הוא אחר.אולי תנסה- במקום לשאול את עצמך אם הדת נכונה- לשאול את עצמך מה מפריע לך בדת, ועם זה להתמודד. החילונות נראית בעיניך מאוד מושכת (כמו שהחברה הדתית, בזמנו, נראתה לי כמו חברה של מלאכים) אבל גם אם תעשה את הצעד הזה יישארו לך בלי סוף בלבולים ותהיות.

לא משנה מה תחליט- בבקשה, אל תעשה את זה לבד ואל תעשה את זה במיידיות ובקיצוניות. תמצא מישהו שיקשיב לך באמת. בטוח יש כזה. אתה לא הנער הראשון שמטיל ספקות. ואני לא אומרת את זה רק מתוך תקווה שתישאר בדת (טוב, גם) אבל באמת שאם תעשה את זה ככה, לבד- כל בחירה שתעשה תהיה קשה והרבה יותר כואבת.

יש לא מעט שחושבים שיהיה להם יותר קל לחזור בשאלה ולהסיר מעליהם את החיובים ואת המצוות...אבל בתכלס אתה פשוט הורס את החיים של עצמך בידיים שלך אתה בוחר איך יהיה העתיד שלך ואם תעשה את זה אתה פשוט הורס לעצמך את העתיד לא חבל?? גם רוב הגירושים זה אצל החילונים אז מה אתה רוצה אישה ל120 שנה או כול כמה שנים אישה אחרת?. זה סיוט ואחרי זה ניזכרים מאוחר מדי עד שמתחרטים וכבר אי אפשר לחזור אחורה...אז חבל לך כי הבחירה הזאת היא משמעותית מאוד אתה צריך שיהיה לך יועץ לדבר איתו זה ממש יכול לעזור לך כי סתם דעות של אנשים...לא בדיוק יכולות לעזור

שמע, המרחק מלצאת בשאלה להיות דתי זה לא קשה, אבל אני אומר לך ממה שקראתי וממה שהגבת כמה דברים:

1. אני בגיל שלך הייתי בטוח שאני הולך להיות חילוני, ברמה שאמרתי לאבא ואמא, אני אעזוב את העולם הדתי, מפה לשם עבר זמן ולמדתי להכיר את עצמי ואת החיים ואת האמת.
להגיד שהיום אני דתי כמוהם? ממש לא, דתי לפי הספר? ממש לא, אבל בכל זאת אני משתדל לקיים את התורה כולה, בדרך שלי. (אני לא רפורמי או מסורתי)

 

2. עצם זה שאין לך סבלנות לחכות עד גיל 18 אומר שאתה לא באמת רוצה להיות חילוני, או להפסיק להאמין, אלא שיש לך בעיה עם המצוות, עם זה שאומרים לך מה לעשות, עם זה שיש הגבלות... אם אתה באמת פשוט לא מאמין, חכה לגיל 18 ותוריד כיפה, בצבא, הכי קל, יהיה לך את התירוץ המושלם כמו הרבה דתלשים.
אבל אם זה בא ממקום של, "קשה לי", "אין לי כוח לזה", "חלאס עם זה שאבא שלי אומר לי כל הזמן מה לעשות" "אנשים לא מבנים אותי", אז הייתי ממליץ לך לשכוח שניה מהרצון הזה ולהתחיל לחפש את עצמך, לראות שיש אנשים בעולם שרואים את העולם שונה כמוך, בייחוד שאתה בבית חרדי.

3. אתה (סליחה על המילה) פאקינג בן 15, אתה לא מבין כלוםםםם מהחיים שלך, לא משנה כמה תשקר לעצמך, אני שיקרתי לעצמי ככה כל כך הרבה שנים, והיום אני מבין כמה אז לא הבנתי, וכמה היום אני עוד לא יודע וי שלי המון ללמוד, אז אל תיקח החלטות פזיזות שיהרסו לך את החיים.

4. למרות שאני ממש נגד כל הסיפור אתה מבקש עצה ,איך, ואני נותן:
פשוט לעשות את זה, לדבר, לספר, להגיד... אין דרך קלה, ואם זה באמת מה שאתה רוצה אז תילחם על זה.
ההורים שלך רוצים רק מה שטוב בשבילך, ואתה תיראה שלאט לאט הם יבינו שאין להם למה להתווכח, ואם הם ימשיכו, תמצא קרוב משפחה לספר לו (סבא וסבתא לרוב) ותעבור לשם.
אין מה לעשות החיים קשים.

 

5. זה הערה ממני אליך מכל הלב, תפסיק לנסות להשיג דברים רחוקים לפני שקודם אתה השגת את מה שקרוב

יכול להיות שגם בהתחלה היה מסובך(:
בסוף הכל עניין של גישה

הכל תחת השגחה עליונה אין דבר שה' עושה שלא לטובתך צריך להמין שהול מאיתו יתברך!!!!

שכולם מרגישים ככה לפעמיים אבל אפשר אולילמצוא חברה שתיהיה ם תמידד בישבילך ושתאהב אותך באמת ואת אותהה

מחבר.. חברה אמיתית שתאהב אותך באמת זה תוך דקה הופך לקשר תלותי, ותוך עוד דקה זה כבר ממש לא שייך.. 

לא אומרת שזה לא טוב חברה טובה .. כי זה כן.. אבל זה אף פעם לא במקום חבר .. כי חבר זה משיכה ולבת אדם נורמאלית לא אמור להיות משיכה לחברה... גם לי ממש קשה עם זה, וכבר היה לי חבר, ופשוט אני עכשיו שמה בראש שזה קשה אבל זה שווה את זה להגיע לחתונה בעז"ה טהורה.. קשר בגיל הזה זה סתם שורט את הלב וכמעט (רק כמעט) בכל המקרים זה לא מחזיק ואף פעם לא מצליחים להוציא את זה מהראש.. 

הרצון לקשר עם חברה והרצון לקשר עם בן זוג אלו שני דברים שונים בתכלית. הבערה לאהבה מגיע ממקום אחר לחלוטין מהרצון לחברה טובה שתקשיב ותהיה איתך וכו' . אלו שני צירים נפרדים.
אשתף במשהו יפה שלמדתי פעם-
כשהקב"ה ברא את האדם הוא ברא את הזכר והנקבה דבוקים ממש. ואז הוא ניסר ביניהם, ומאז האדם מתהלך בעולם בתחושת חוסר. החצי השני שלו נעלם. ולכן הוא נאלץ "לחזר אחרי אבדתו" - אחרי החצי השני שנאבד לו. וככל שהאדם מתבגר תחושת החוסר נהיית נוכחת ושורפת יותר ויותר.
אחת משבע הברכות שמברכים בחופה זה - "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר האדם" . מה הקשר ליצירת האדם עכשיו ?
הקשר הוא מה שכתבתי למעלה. כשהקב"ה ברא את האדם הוא ברא את הזכר והנקבה דבוקים. ולכן האדם זה זכר ונקבה יחד. כלומר עד מעמד החופה אני נקראת רק חצי אדם !! ואז פתאום בחופה מגיע האיחוד. ואנחנו סוף סוף נקראים אדם.
משמע, הבערה לאהבה ולבן זוג היא קצת שונה בתכלית לרצון שיהיה לי איזה חברה טובה ;)
מקווה שהעלתי כמה נקודות למחשבה (:

בין הרצון לחבר.. 

ממש בטעות נכנסתי לפורום הזה (לא נוהגת לשוטט כאן בדרך כלל) והשאלה שלך תפסה לי את העין.
ובא לי להגיד לך בראש ובראשונה -
מה שאת מרגישה זה הכי לגטימי בעולםם !!
ויותר מזה ! זה מדהים מה שאת מרגישה !
כי הכח בתוכך שבוער לחבר זה בדיוק - אבל בדיוק אותו הכח שיניע אותך להתחתן בעז"ה. זה ולא אחר.
זה קודם כל.
אני אשתף אותך שיש בי כעס קטן על הציבור שלנו בנושא הזה. למה ? כי כשאני הייתי בגילך אמרתי בדיוק אותו הדבר.
כל כך הרבה שנים נלחמתי עם הבערה הזאת, (מעדיפה לקרוא לזה בערה ולא יצר) וכל השנים האלו דאגו להגיד לי שוב ושוב כמה זה לא לגיטימי חבר בגיל הזה. ושאני צריכה לחכות שהאישיות שלי תתגבש ותתבשל ורק אז אוכל להתחתן. ואני ילדה טובה ירושלים, אז לא שאלתי. פשוט הקשבתי להם, האמנתי. ולא העזתי להציץ לכיוון הזה.
וכאב לי. והיה לי חנוק. נלחמתי עם עצמי כל הזמן. הרגשתי שהתחושות שלי לא לגיטימיות. כאילו זה סתם תחושות ילדותיות של איזה זיינוקית שרוצה להיות נאהבת ורוצה את האביר על הסוס הלבן שיש בסרטים.
גם יותר מאוחר בחיים כשהיו אומרים לי - "התחושות שלך הם בריאות וכו'" אז בפועל אין לי איך לבטא אותם, אז מה זה שווה ? אני צריכה להחניק אותם עד שאהיה בשלה לנישואים. ולסבול עד אז עם תחושת החנק הבילתי נסבלת.

ואז מה קרה ? עברו כמה שנים, סיימתי שמינית, הבערה לזוגיות הלכה והתעצמה ובמקביל גם התהליכים האישיותיים שלי. והדעות מהחברה התהפכו לחלוטין - "איך זה שאת לא מתחתנת ?"
"איך זה שאת לא מתחילה לצאת ?"
מה קרה ללחכות עד שאהיה בשלה ?? והעוד יותר מכעיס זה שגיליתי שבדיוק אותן התחושות שהיו לי בגיל ההתבגרות אלו בדיוק אותן תחושות שיש לי עכשיו רק בעוצמה גבוה יותר. וכל השנים דאגו לשדר לי כמה זה לא גטימי ! אבל הנה ! זה אותו הכח שגורם לי לצאת לדייטים ! אז למה שיקרתם ואמרתם לי שזה לא לגיטימי?

למה אני מספרת לך את כל זה ? לא כדי להגיד שחבר בגיל הזה זה נכון ובריא, וגם לא כדי להגיד ההפך. אלא כדי להגיד לך - תזרקי את כל מה שהחברה אומרת וחושבת ותקשיבי לקול הפנימי שלך.

בואי אני אספר לך סוד. אין שום הלכה שאוסרת על נערה בת 16 להיות עם חבר.
כן כן, קראת נכון . יש הלכות שמדברות על קלות ראש, אולי על קשרים סתמיים שלא נועדו לחתונה. אבל לא כתוב באף מקום- אסור שיהיה לך בן זוג עד גיל 18.
יש הלכות ומהלכים חינוכיים למינהם שמהם מחנכים הגיעו למסקנות שחבר בגיל הזה זה לא בריא ולא נכון.
זה חשוב לשמוע מה יש להם להגיד. הם לא סתם אומרים את מה שהם אומרים. אבל תעשי טובה, ואל תסתפקי וססמאות ומשלים יפים. תחפשי משהו שחודר לך ללב באמת, שאת מאמינה לו באמת .
ותקשיבי ללב שלך. מה הוא אומר ?
האם את חושבת שנכון חבר ? ואל תברחי לססמאות ומשלים ששמעת באיזה פעולה בבני עקיבא. תקשיבי ללב שלך. תקשיבי לדו שיח שמתקיים בתוכך. מצד אחד יש בך את הבערה *הטבעית* הזאת להשלמה, לאהבה, ומצד שני יש בך משהו מנגד שבולם . מהו אותו דבר ?
ולמה אני חושבת שכל כך חשוב להקשיב לדו שיח הזה?
כי אני חושבת שהמפתח כאן זה - נקודת הבחירה.
אם את תשבי עם עצמך ותחשבי/תחליטי ללמוד ולהעמיק בסוגיה ותגיעי למסקנה אמיתית *שהיא שלך*- שחבר בשלב הזה זה לא נכון לך, אז החנק הזה יהיה הרבה הרבה יותר נסבל. למה ? כי את באמת בחרת בזה. אף אחד לא כופה עלייך שום דבר, את *רוצה* בזה. הרצון זה המפתח.
כשרצון עומד מול רצון אחר זה לגמרי אחרת.
בהצלחה רבה אהובה !

וכל הכבוד אם הצלחת להחזיק עד כאן עם האורך המוגזם הזה 😅
אני כאן גם בהודעות פרטיות אם תרצי (:

על ההחלטה אם אני רוצה חבר באמת או לא.. אני כרגע לא נכנסת לזה שוב גם כי זה תופס את הראש 24/7 כי אין מה לעשות את חושבת עליו בלי סוף וזה כיף והכל אבל זה גם קצת מעיק.. וכן מי שחושבת שזה נכון לה וזה יתרום לה שתעשה את זה .. ואני הייתי עם חבר 4 חודשים וזה הציל אותי .. מבטיחה.. אבל כרגע השיקול שלי זה שרוב הסיכויים שעכשיו הקשר לא יחזיק עד החתונה ואם אני נכנסת לעוד קשר זה ישאר לי בראש ואין מה לעשות.. 

אמנם לא אני שיתפתי אבל מתמודדת עם אותה שאלה.

עוד שניה מתפוצצת מהרצון לחבר, משהו שיחבק ומעולם לא עניתי לעצמי תשובה אחרת חוץ מזה שזה אסור כי ככה אומרים.
תודה רבה רבה 

הכי מבינה אותך בעולם ! שאין לך מושג אפילו !
בהצלחה ❤

וואי סידרת לי את המחשבות
תודה לך❤

(לנער אסור חברה ודאי, לנערה אולי. אבל להכשיל את החבר?)

שים לב טוב מה כתבתי.
כתבתי שיש הלכות שמדברות על קלות ראש וכו'. אבל אין שום הלכה שמדברת על גיל מסוים שבו אסור שיהיה בן זוג.
אין הלכה שאומרת "אסור שיהיה לך חברה בגיל 14, מותר בגיל 20" יש הלכות שמדברות על צניעות, על שיחת חולין בין איש ואישה, על נגיעה, שחוק וכו'. וזה מתאים לכל גיל. גם לגיל 40.

ונכון, צריך להבין שפנים הקשר בין אישה לאיש ביהדות זה עמוק יותר מאשר הכיף של להיות ביחד, זה הדבר המדהים הזה שנקרא הקמת בית. ולכן יש השלכות הלכתיות על קשר שהוא סתמי, שהוא לא מכוון לחתונה (וגם לקשרים שכן נועדו לחתונה). אבל צריך לעשות הפרדה בין הדברים.
למיטב הבנתי, בפן ההלכתי עצם הקשר בגיל כזה או אחר הוא לא הבעייתי. אלא פנים הקשר. מטרת הקשר. אופי הקשר.

צריך לעשות הפרדה בין הלכה לבין מהלכים חינוכיים כאלה ואחרים.

חיבה אסורה הרי (יש איסור שאלת שלום שמא יגיעו לידי חיבה) והסתכלות ביופיה של הבחורה אסורה בפשטות. פשט שולחן ערוך.

ובא לי להוסיף כדי לחזק את הדברים.
אנחנו צריכים לקיים את ההלכה גם כשלא נוח. שיהיה ברור . ואנחנו לא מתעלמים ממנה רק בגלל שהרגש שלנו מציף אותנו. אבל -
כאנשים מחנכים צריך לחשוב על התווך הרחוק. מה יותר יעיל לקיום ההלכה לכל החיים? להגיד את ההלכה וללכת ? או - להקשיב לתחושות של הבן אדם, לפרק את זה, ללוות, לחבק ולעזור לו לבנות סולם כדי להגיע בשמחה ובחפץ לב לקיום ההלכה ?

זה באופן כללי.
אבל, (כמו שכבר כתבתי אלף פעם) בהקשר שלנו- פשוט אין הלכה כזאת ! כל ההלכות שאבן גבירול הביא באמת קיימות. אבל להגיד שזה משליך על קשר לגיל צעיר זה כבר אנחנו עושים את ההשלכה ולא השולחן ערוך בעצמו. עובדה שבתימן גם ילדות בגיל 13 התחתנו.
שוב, זה מדבר בהחלט על קשר שהוא *לא למטרת חתונה*. אבל לא כתוב שום דבר על קשר אמיתי שהוא כן .

אבל איפה השולחן ערוך כותב שזה אסור לגיל ספציפי ? לכאורה זה אסור גם בגיל שבו יוצאים לדייטים.

זה אמור להיות רק בשביל החתונה ישירות ולא "קשר שמוביל לחתונה בסוף, אז אפשר לצאת כמה שרוצים". אמורים להעריך כמה זמן יקח לך לצאת עד החתונה ואז להתחיל. אם היא לא יודעת שהיא תתחתן בגיל 18, איזה היתר יש לה לצאת בגיל 16 בהנחה שהיא לא צריכה לצאת שנתיים ומעלה? אפילו אם לא נגיד שצריך לעשות הערכה ממש, זה לא בגבול הסביר בכלל. אמורים לצאת כמה שצריך בשביל להתחתן ולא יותר (הרי באמת כל ההיתר של הסתכלות ביופיה וכו' זה בשביל שישאנה ואז זה אפילו מצוה. עייני רמבם ושוע). אם מפספסים קצת מכל מיני סיבות לא נורא כי אי אפשר לדעת בדיוק, אבל אי אפשר לצאת מראש בהנחה שיוצאים הרבה יותר ממש שצריך בשביל להתחתן.

ברור שיש מקרי קיצון (רצון לדוג' לתפוס בן/בת זוג ספציפיים שהם במיוחד כליל המעלות אם משהו ואז יש מה לדבר שהתועלת גדולה מהנזק, וגם אז הראש ישיבה שלי מייעץ לזוגות של תיכוניסטים איך לעשות הפסקה "על אש קטנה" בקשר כמה שנים עד שאפשר להתחתן).

 

ויצאת מצחיקה בתגובה שלך למעלה. ברור שקודם מה שהיה לא לגיטימי הוא עכשיו לגיטימי. כי בגיל 16 זה לא יכול להיות לצורך החתונה ישירות (אאכ את מתחתנת בגיל 17-18 וזה נדיר).

 

טעות

יש הרבה הבדל בין קשר למטרת חתונה לבין קשר שהוא לא כזה. ולא יודעת אבל לא נראה לי שקשר בגיל14-17 בערך הוא למטרת חנתונה. וכן למרות שזה 'נראה' אותו הדבר הרי בשניהם בן ובת נפגשים ומדברים שם מצאו מקום להקל כי בלי זה איך יכירו ויתחתנו ושם אין את זה כי זה לא למטרת חתונה! אז אולי אין באמת גיל אלה המטרה עצמה- אם זה לחתונה אז זה מותר (ברור שעם שמירה ל כל הכללים והאיסורים) ואם לא לצורך חתונה אז זה לא מותר..  זה מאוד פשוט ומובן ההבדל הזה.

מכירה את הספר כי בא אורך? הוא מדבר בדוק על הקשיים האלה!!! ממש ממליצה לקרא אותו!! וללמוד אותוו

למדתי אותו (חברותא) עם חברה שלי בעקבות הפורומים פה והמעברר של הפורומים פהה

 

של הרב יוני לביא... שם מדברים בול על מה שאמרת.

טוב נראלי מגיבה לראשונה אבל היה לי חשוב ממש!!!
רוצה לומר לך שקודם כל את פשוט צודקת זה ככ קשה לפעמים הלב שלך מחפש משו אחר רמת קשר שהיא לא של חברה משו בך פשוט חסר באמת!!
מרגיש שהרצון שלך הוא רצון הרבה יותר פנימי מרצון של ילדה בכיתה ז ואתה באמת באמת רוצה את זה....
אז קודם כל זה נורמלי לגמרי!!!
רוצה לשתף קצת בתור מישי שנמצאת בתוך זה.
בטח עכשיו מה שעולה לך זה שונאת את האנשים האלה שנהנים ומסבירים לכולם למה זה לא נכון אבל אני באמת חושבת ככה להיכנס מראש זה לא חכם כמה שטוב לי איתו וזה נותן ככ הרבה טוב.
קודם כל לרוב יש משו להיכנס לקשר כזה אתה אף פעם לא ישבת עם עצמך וחשבת מה חשוב לי שיהיה בבעלי ואז מצד אחד נבנים יחד וזה מדהים מקריבים בשביל שאיפות מוותרים מתמודדים מצד שני זה מביא בלבול כי סהכ אתה משתנה כי אין לך מספיק את האני מאמין שלך.
דבר שני זה פשוט מריחה זה קשה נכון אין שום איסור בחבר בגיל צעיר אבל מה עם כל האיסורים שמסביב ייחוד,נגיעה מ עם המריחת זמן המטורפת הרצון ככ שם להקים איתו בית אבל אתם פשוט קטנים.
וגם כל העניין של נגיעה ברוך ה' נמצאים ביחד קרוב ממש לשמה אבל זה עולה לנו בדם בכמה פעמים מדברים מה פותחים ומה לא מתי נפגשים איפה נפגשים כל כמה זמן ועדיין זה קשה
קשה לך והדבר שאתה הכי רוצה זה חיבוק ממנו זה להיות שם איתו ואסור...
עוד עניין זה האידיאלים עושים וויתורים בשביל אידיאלים!!!
זה מאוד יפה בפעולה שאתה מעביר לחניכות לדבר על זה ששאיפות גבוהות לא פוגעות אבל בסוף כן אנחנו עושים סוג של נתק שנה הבאה כי הוא מתחיל שיעור א וזה חשוב לנו הלימוד תורה שלו הבית של תורה שנקים וזה שורף וזה עצוב אבל זה חשוב אז מוותרים ודוחים את מועד החתונה.
ויש חברה שכן אומרת את זה בכאב לב אבל שמעתי ככ הרבה סיפורים מחברות שבסוף חיפשו חברה לתיכון ה הדמות שאת רוצה לאייש
ואם לא אז באמת כמו שאמרתי זוגיות בריאה תקינה שמתבסס על ערכים אידיאלים נקמת בעמל רב ולפעמים גם שווה לדחות רק קצת ושיהיה יותר בפשטות
בהצלחה
מה שמנסה לומר שיש וורוד והרבה אבל בסוף

יש עבודה ועמל וקשיים שלא רואים אותם מבחוץ
סליחה על האורך...

מישהי כתבה כאן באחת התגובות (נראה לי שכמה הזכירו את זה) שבת רוצה מישהו שיחבק אותה ויקשיב לה ויעטוף אותה וכו'.
אני אגלה לכם/ן סוד: גם בנים רוצים מישהי שתקשיב להם ותחבק אותם ותלטף אותם וכו'. (גם אני...) וזה טבעי! וכשאני חושב על זה- לא עשיתי את זה מכיוון שהקשבתי לסיסמאות בנוסף לכך שאני יודע את ההלכות.
אבל זה ממש קשה! זה לא סותר - זה אסור אבל קשה. אין מה לעשות.
 

המקום שבו אני "פורק" את זה בדר"כ זה כשאני מדבר עם אחותי (קטנה ממני בשנה וחצי) וכשאני מדבר עם חבריי הטובים בשעות הקטנות של הלילה וכשאני מתחבק עם חבר טוב (כמובן לא בקטע הבעייתי... ח"ו).

 

אני מקווה שההערתי תתקבל בברכה.
אני אשמח לתגובות.

אין שום בעיה במה שאמרת ואתה צודק.
למה שתהיה בעיה? לבנים אסור להיות ריגשים?

תדעי לך שאני ממש מבינה את ההרגשה שלך

כי בנות מרגישות בחבר את הדמות שהם יוכלו לאהוב ואותו אחד שירעיף עליהם אהבה שידאג להם ותמיד יתעניין בהם, מה שחברה לא תוכל לספק לה, אני ממליצה לך להתגבר אפילו שזה קשה . כל פעם שהיה לי קשר עם בן שהרגשתי משיכה אליו פשוט עצרתי לרגע והכרחתי את המוח שלי לחשוב צלול בלי כל הריגושים שאפפו אותי, שאלתי את עצמי "שושיאדית, היית רוצה להתחתן עם הבנאדם? את מתאימה לו? אתם תחיו חיים מאושרים ביחד? יש לו מידות טובות? או שהוא לא מתגבר על רצונות ואומר לך הכל בפנים? הוא מסתכל על עוד בנות חוץ ממך?" 

כשאת בתוך מצב כזה, הרגש מטה את השכל לחשוב בצורה שתספך את רצונותיו וזה לא טוב, ולמי שיש חבר ואחרי כל השאלות היא עדיין רוצה להתחתן.... פשוט תנסי לעשות הפסקה של הקשר ותראי איך הוא מגיב. ואם אחרי חודש את מרגישה שהוא ממש מתאים לך.... תשמרי את זה בלב ותוציאי את זה בגיל המתאים.

לצייר, לראות סרט, לכתוב ספר וכו....

הבעיה העיקרית שזה שהילדה קמה ב6.30 ואז יוצא שב10 היא כבר עשתה מלא דברים....

בכל אופן תודה לכולם

באסותת וואי אוליי כזה תארגני לא שחברות יבואו לבקר אותה מרחוק

למה בכל פעם שמדברים על ביהמ"ק עוסקים במה שחסר לנו ומה נרוויח מבית מקדש ואיך לרצות אותו ולא עוסקים בדבר הדי בסיסי והוא שבית מקדש הוא חובה מבחינתנו?

זה קשור ספציפית לנושא הזה או שזה משהו שמאפיין את הדור הזה? 

 

 

(לא נכתב ספציפית על המאמר הזה).

על "חובה" קשה להתאבל. על כאב מתאבלים.

צריך גם את זה להזכיר.

רק היות ובד"כ השיח הוא איך להתחבר, הוא הפך להיות ממוקד בעיקר בזה.

ואצלי זה גם מדרדר למצבים שבגלל שאני לא מצליחה לכוון בתפילה, אני רק אומרת ברכות השחר או משהו... ואני מהזה לא יודעת מה לעשות...

 

א. ע"פ ההלכה חובה לכוון בתפילה - לכל הפחות בברכת אבות ומודים.

ב. הכוונה הבסיסית זה פירוש המילות - כל מילה ומילה לעצור - לחשוב מה זה אומר...

ג. הכנה לתפילה - חובה! אם מתכוננים לתפילה אז כל הגישה לתפילה וכוונה הוא שונה.

יש כמה סוגי הכנה - מקווה, לימוד וכו' וכו' - לדעתי כדאי להתחיל בלימוד...

ד. לימוד חסידות על תפילה (אני ממליץ על דרכי נועם של האדמו"ר מסלונים) כדאי גם שהלימוד הזה יהיה לפני התפילה כי ככה הוא יותר מעשי.

ה. לעשות תענית דיבור לפני שחרית, הנועם אלימלך אומר שמילה אחת של חולין לפני שחרית מבטלת את כל כוונת התפילה.

אם תרצה אני יכול להרחיב וכו' בפרטי...

אני קמה בשבע בבוקר, אומרת כמה שיותר מהר וביובש את התפילה.. והולכת לקייטנה שאני מתנדבת בה..

אני משתדל לקום ביום חול שעה-שעה וחצי לפני התפילה ובשבת חמש שעות לפני...

 

העיקר זה הצוגאנג (-גישה), איך אני מסתכל על תפילה כעול או כזכות...

 

בעקבות פניות אני אולי אשלח יותר מאוחר סיכום על ענייני תפילה ע"פ החסידות...

איך? תפילה יכולה להיות (לפי ההלכה) מקסימום בשמונה וחצי, אז אתה מתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר?

 

אני הולך לתפילה בשבע, כי בתפילה בשמונה וחצי כולם מדברים...

אני מתעורר ב4 ומתפלל ב9...

ע"פ הרבה פוסקים אפשר להתפלל עד חצות (ולפי חלק אפילו אחרי) אבל אני לא פותח על זה דיון כי לא יצא מזה כלום...

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים תַּעֲשֶׂהָ (בראשית ו):
פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: צֹהַר – יֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹב וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַלוֹן:
הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (תהלים יב); כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְסַבֶּבֶת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה. וּבִפְרָט מִי שֶׁכְּבָר נִמְשַׁךְ אַחַר עֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְנִמְשַׁךְ אַחַר הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְשָׁם מְקוֹמוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְהֵם מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד. וְכַאֲשֶׁר יְעוֹרֵר רוּחוֹ לָשׁוּב אֶל ה', קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים לִפְנֵי ה', כִּי הֵן מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד, לְכָל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא דִּבּוּר לִפְנֵי אֱלֹקִים בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וְחִיּוּת כָּרָאוּי, לָכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁהוּא מְדַבֵּר לֹא יוּכְלוּ לִבְקֹעַ הַמְּחִצּוֹת וְהַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, וְנִשְׁאָרִים לְמַטָּה תַּחַת הַמָּסַכִּים. עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה וְיָשׁוּב בֶּאֱמֶת, וִידַבֵּר דִּבּוּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל, אֲזַי מְבַקֵּעַ הַדִּבּוּר הַמֵּאִיר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת וְהַמָּסַכִּים הַמַּבְדִּילִים, וְיַעֲלוּ עִמּוֹ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים לְמַטָּה עַד הֵנָּה. אַךְ אֵיךְ יִזְכֶּה לָזֶה, הָעִקָּר שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת – לֵיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֱמֶת (שבת נה יומא סט), וְהוּא יְסוֹד הַכֹּל, כִּי אֱמֶת הוּא רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף. וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת, אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר חוֹתָמוֹ אֱמֶת, וְאָז נֶאֱמַר עָלָיו: ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי (תהלים כז). וְכֵיוָן שֶּׁה' אוֹר לוֹ, יוּכַל לִמְצֹא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם. כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא לח: מנחות כט: הַבָּא לִטָּמֵא – פּוֹתְחִין לוֹ, יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים, הָיָה יְכֹלֶת לָצֵאת, רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (קהלת ב), וְלֹא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת, וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלֹא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת. עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה', אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים, וַה' אוֹר לוֹ כַּנַּ"ל. וַאֲזַי: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים (תהלים קיט), כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח. וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם: מֵבִין פְּתָיִים – כִּי הַפְּתָיִים הַנְּתוּנִין בַּחֹשֶׁךְ, וְלֹא יִרְאוּ לָצֵאת, יָבִינוּ וְיִרְאוּ הַפֶּתַח לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מט): לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ. אַךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת אֱמֶת גָּמוּר, בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דֹּפִי. וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו, שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי. וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי, אֲזַי ה' אוֹר לוֹ, וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה'. אַךְ מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת, וְעַל כָּל זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת, אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָאֱמֶת הַנָּכוֹן, עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ. וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ: וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שְׁלשָׁה עוֹלָמוֹת: עוֹלַם הַמַּלְאָכִים וְהַגַּלְגַּלִּים וְהַגַּשְׁמִי, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחַיֶּה וּמְקַיֵּם כֻּלָּם בִּרְצוֹנוֹ. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָאֱמֶת, וַה' אוֹר לוֹ, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְנוֹתֵן שֶׁפַע לְכָל הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – כְּלוֹמַר שֶׁתְּדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת הַמְּאִירִים. וְעַל זֶה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: יֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹב וְכוּ' וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַלּוֹן, זֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ כִּי יֵשׁ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת הָאֲמִתִּי, הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ. וְזֶה יֵשׁ אוֹמְרִים אִמְרֵי אֱמֶת, שֶׁהֵם אֶבֶן טוֹב שֶׁמֵּאִיר מֵעַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵם אִמְרֵי אֱמֶת, אַךְ לֹא בַּמַּדְרֵגָה הַנַּ"ל וְהֵם חַלּוֹן, כִּי יוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ כְּמוֹ בְּחַלּוֹן. כִּי זֶה הַחִלּוּק שֶׁבֵּין אֶבֶן טוֹב לְחַלּוֹן, כִּי הָאֶבֶן טוֹב מֵאִיר מֵעַצְמוֹ, וְהַחַלּוֹן אֵין מֵאִיר מֵעַצְמוֹ, רַק שֶׁדָּבָר אַחֵר כְּגוֹן הַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ יוּכַל לְהָאִיר בּוֹ. וְהַיְנוּ וְאֶל אַמָּה – כִּי הַדִּבּוּר נִקְרָא אַמָּה, אַמָּה רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: אֵשׁ מַיִם – שֶׁהַדִּבּוּר כָּלוּל מֵהֶם – וְהַה' הוּא חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה. וְהַיְנוּ: וְאֶל אַמָּה – שֶׁתְּדַבֵּר דִּבּוּרִים אֲשֶׁר תְּכַלֶּנָּה מִלְּמַעְלָה – מִלְּשׁוֹן (תהלים פד): כָּלְתָה נַפְשִׁי, שֶׁיִּהְיֶה נִכְסָפִין לָהֶם לְמַעְלָה, שֶׁיִּהְיוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת הַמְּאִירִים. וַאֲזַי: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, וְצִדָּה, הִיא מִלְּשׁוֹן (בראשית כה): צַיִד בְּפִיו, וְהַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרָע וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא. וְזֶה, שֶׁתִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת פֶּתַח בְּהַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַחֹשֶׁךְ הַמְסַבְּבִין מִכָּל צַד. כְּלוֹמַר שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת פֶּתַח מְכֻוָּן מַמָּשׁ בְּצִדָּהּ, כְּלוֹמַר כְּנֶגֶד הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרֵאת צִדָּה. כִּי כְּמוֹ הִתְגַּבְּרוּת הַצִּדָּה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, כֵּן לְפִי זֶה מְכֻוָּן מַמָּשׁ אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּתַח הַתֵּבָה, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב: וְעִקַּר הַכַּוָּנָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁךְ וְהַקְּלִפָּה, וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ – שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת, וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי. וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיךְ לוֹ, כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת: ה' אוֹרִי. וְכֵיוָן שֶׁה' אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ שֶׁיַּחֲשִׁיךְ אוֹתוֹ, וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ, בִּבְחִינוֹת: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב. וְהָעִקָּר – שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, מִגֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד, אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא. כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיֹּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי, אַף־עַל־פִּי־כֵן יֹאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. וְעַל־יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת, יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל. (וְעַיֵּן לְעֵיל כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" בְּסִימָן ט.)
גַּם בָּזֶה שֶׁיִּזְכֶּה לִבְקֹעַ פֶּתַח לָצֵאת, יְזַכֶּה גַּם אֲחֵרִים עִמּוֹ, לְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה רְשָׁעִים אֲחֵרִים, לְהוֹצִיאָם מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת שֶׁהֵם אֲסוּרִים שָׁם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים – שֶׁתַּעֲשֶׂה פֶּתַח בְּאוֹתָם שֶׁהֵם מִן הַצַּד, כְּלוֹמַר שֶׁהֵם מִצַּד אַחֵר, וְלֹא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, רַק מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְהוּא יַעֲשֶׂה פֶּתַח לְעוֹרֵר לִבָּם לַהֲשִׁיבָם לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ. וַאֲזַי: תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים – הַיְנוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל, תַּעֲשֶׂהָ – כִּי אַתָּה תְּקַיְּמֵם בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל:
וְיֵשׁ בִּכְלַל דְּבָרִים הַנַּ"ל עִנְיָנִים גְּבוֹהִים בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה, לְכָל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. וּבְעִנְיָן זֶה נִכְלָל עִנְיַן כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֵיךְ נַעֲשִׂים בִּבְחִינַת הַתְּפִלָּה, וְהוּא נוֹתֵן שֶׁפַע לְכָל דָּבָר. וְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר פ' י): אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ כּוֹכָב וְכוּ', כִּי הוּא מַשְׁפִּיעַ לַכֹּל בְּדִבּוּרָיו הָאֲמִתִּיִּים. וְעִנְיַן נוּסְחֲאוֹת הַתְּפִלָּה, כִּי יֵשׁ י"ב שְׁעָרִים כַּיָּדוּעַ, וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתוֹ לְשַׁעַר הַשֵּׁבֶט שֶׁלּוֹ, כִּי אִם יַגִּיעַ לְשַׁעַר שֵׁבֶט אַחֵר לֹא יוּכַל לַעֲלוֹת. וְזֶהוּ (במדבר כד): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וְקָם – אֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה (ברכות ו. וְהַיְנוּ: שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל – שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתוֹ לְשַׁעַר שִׁבְטוֹ, וְהַיְנוּ: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב כַּנַּ"ל. וּבָזֶה נַעֲשֶׂה זִוּוּג לְמַעְלָה, וְדָרַךְ הוּא בְּחִינוֹת זִוּוּג, מִלְּשׁוֹן (בראשית ו): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁנִּצְטַעֵר אַבָּא בִּנְיָמִין כָּל יָמָיו עַל תְּפִלָּתוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְמִטָּתוֹ (ברכות ה, כִּי אִישׁ לְמַטֵּה אֲבוֹתָיו תִּשְׁלָחוּ – שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁלֹחַ הַתְּפִלָּה לְמַטֵּה אֲבוֹתָיו, הַיְנוּ לַשֵּׁבֶט שֶׁלּוֹ כַּנַּ"ל. וְהַיְנוּ: שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְמִטָּתִי – לַמַּטֶּה שֶׁלּוֹ. וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב כה: הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים – יַדְרִים; לְהַעֲשִׁיר – יַצְפִּין. וּבְכָל דָּבָר, טוֹב הַמְמֻצָּע כַּיָּדוּעַ, כִּי טוֹב תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ (אבות פ"ב) (הַיְנוּ חָכְמָה וַעֲשִׁירוּת). וְהַיְנוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, שֶׁתְּהֵא מְמֻצָּע בֵּין שְׁנֵיהֶם, הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת מִטָּתוֹ כַּנַּ"ל. (הַיְנוּ בֵּין חָכְמָה וָעֹשֶׁר, שֶׁהֵן בְּחִינַת צָפוֹן וְדָרוֹם כַּנַּ"ל: הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים – יַדְרִים, וּלְהַעֲשִׁיר – יַצְפִּין). וְזֶהוּ: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים – שֶׁתִּתְפַּלֵּל דִּבּוּרֵי אֱמֶת, שֶׁיַּעֲלוּ לִמְקוֹמָם לְשַׁעַר שֵׁבֶט שֶׁלּוֹ. וְהַיְנוּ: בְּצִדָּהּ תָּשִׂים – שֶׁתָּשִׂים הַפֶּתַח הַתֵּבָה, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת שֶׁל הַתְּפִלָּה, בְּצִדָּהּ – בַּצַּד שֶׁלָּהּ, בְּשַׁעַר שִׁבְטוֹ הַמַּגִּיעַ לוֹ, וְהָעִנְיָן עָמֹק: (עַיֵּן כָּל זֶה בְּסִימָן ט' הַנַּ"ל)
שַׁיָּךְ לְעֵיל, לְמַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם: כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַבָּא לִטָּמֵא – פּוֹתְחִין לוֹ, יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים (הַיְנוּ הַפְּתָחִים שֶׁנָּפַל עַל יָדָם), הָיָה יְכֹלֶת לָצֵאת, רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶךְ הוֹלֵךְ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְאָז כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כָּל הָעִנְיָן הַנַּ"ל, דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁלִּכְאוֹרָה קָשֶׁה עַל זֶה, כִּי הֲלֹא רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ שָׁם (במנחות כט: מִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ', מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמָה לְאַכְסַדְרָה (פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁפָּתוּחַ מִתַּחְתָּיו), שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת – יֵצֵא (פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מִמֶּנּוּ לְתַרְבּוּת רָעָה יוֹצֵא). וּמַאי טַעֲמָא תַּלְיָא כַּרְעֵהּ, דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעָיְלִי לֵהּ (וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: מַעֲלִין לֵהּ בַּפֶּתַח הָעֶלְיוֹן, בֵּין רֶגֶל שֶׁבְּתוֹכוֹ לְגַגּוֹ). וְלִיעַיְלוּ בְּהַךְ, לָא מִסְתַּיְעִי מִלְּתָא וְכוּ' (וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: וְלִיעַיְלוּ בְּהַךְ, פֶּתַח הַתַּחְתּוֹן דְּנָפֵק בֵּהּ. לָא מִסְתַּיְעָא מִלְּתָא, דְּהַבָּא לִטָּהֵר בָּעֵי סִיּוּעָא מִפְּנֵי יֵצֶר הָרָע, הִלְכָּךְ עַבְדִי לֵהּ סִיּוּעָא פֶּתַח יְתֵרָה). נִמְצָא מְבֹאָר כָּאן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָצֵאת מֵהַטֻּמְאָה וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי הַפֶּתַח שֶׁנָּפַל דֶּרֶךְ שָׁם, כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בַּגְּמָרָא וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י הַנַּ"ל. וְלִכְאוֹרָה זֶה סוֹתֵר לְמַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה, שֶׁיְּכוֹלִין לָצֵאת מֵהַטֻּמְאָה עַל יְדֵי הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַטֻּמְאָה בְּעַצְמָהּ, כַּנַּ"ל. וְאָמַר: יָפֶה הִקְשֵׁיתָ. וְהֵשִׁיב כִּלְאַחַר יָד, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה דְּבָרִים בְּגוֹ, כִּי אִם יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם, הוּא יָכוֹל לָצֵאת דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים שֶׁל נְפִילַת חֲבֵרוֹ. כִּי הַיְרִידָה וְהַנְּפִילָה שֶׁל זֶה הוּא בְּחִינַת עֲלִיָּה שֶׁל זֶה, וְהָבֵן. הַיְנוּ, לִפְעָמִים מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב נְפִילָה וִירִידָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ בְּחִינַת עֲלִיָּה, לְגַבֵּי מַדְרֵגָתוֹ הַשְּׁפָלָה. עַל כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים שֶׁנָּפַל הוּא בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ שָׁם, רַק דֶּרֶךְ פֶּתַח הַגָּבוֹהַּ יוֹתֵר, כַּמְבֹאָר בַּגְּמָרָא הַנַּ"ל, אַף־עַל־פִּי־כֵן אִם הָיָה זוֹכֶה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַטֻּמְאָה בְּעַצְמָהּ, הָיָה יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים שֶׁל חֲבֵרוֹ הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ שֶׁנָּפַל עַל יָדָם, כִּי הַיְרִידָה וְהַנְּפִילָה שֶׁל חֲבֵרוֹ נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ עֲלִיָּה כַּנַּ"ל. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם, וְלַעֲלוֹת מִשָּׁם עַל יָדָם, כִּי־אִם עַל יְדֵי הָאֱמֶת, עַל יְדֵי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לְדַבֵּר בִּתְפִלָּתוֹ הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. אַף עַל פִּי שֶׁהַחֹשֶׁךְ וְהַמְּנִיעוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים מְסַבְּבִין וּמַקִּיפִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד וּמִצִּדֵּי צְדָדִים, וּמְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל, אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא כַּנַּ"ל, וְכֵן יִרְאֶה לְהַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד אֶל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְכַנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְיִרְאֶה הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם, וְיִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר גָּדוֹל וְכַנַּ"ל. עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב הֵיטֵב. וְאָמַר לִי אָז, שֶׁעַל־יְדֵי עֵצָה זֹאת יְכוֹלִין לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כָּל יְמֵי חַיָּיו. כִּי תָּמִיד אֵיךְ שֶׁהוּא יְכוֹלִין לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁהוּא אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר גַּם כָּל חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין שׁוּם טֻמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם פְּתָחִים לָצֵאת מִשָּׁם, רַק שֶׁאֵין רוֹאִין אוֹתָן, מֵחֲמַת גּוֹדֶל הַחַשְׁכוּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם, אֲבָל עַל יְדֵי הָאֱמֶת מֵאִיר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת וְלִמְצֹא פֶּתַח תִּקְוָה גַּם בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ, לָצֵאת מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת תָּמִיד. אָמֵן וְאָמֵן:

 

rabenubook.com

כמו"כ תנסה לדמיין מולך את שם ה' ותדבר אליו.
כדאי גם לשבת זמן קצר לפני התפילה ולהתרכז בעבודת התפילה, אפילו 20 שניות...

"כדבר איש אל רעהו"

זה היסוד.

לפעמים מרוב שמנסים "לכוון" - כל המחשבה בורחת.

פעם אמר לי יהודי ת"ח:

"כשאתה מדבר עם חבר ואתה אומר לו "חלב"-

אתה חושב בלב "משקה לבן המופק מן הפרה"?

לפעמים ככה נראית הכוונה בתפילה.

ולא פלא שזה בורח.

הפתרון, לנשום עמוק, ולהתחיל לשוחח.

בלי שום כוונה ועומק, פשוט המילים כפי שהם.

לדמיין שיש כאן מיהשו מולך ואתה מדבר איתו

 

קשה לי לתאר בכתב,  מקווה שהועיל משהו.

אני חדש בפורום אבל מה שהספקתי לראות ולקרוא מדבריך כמעט תמיד היו דברים מעניינים ונכונים. אשריך

מחמם את הלב.

שכייח!

אני לא רבנית ולא יודעת מה כתוב על זה בספרים, אבל אני יודעת שלי אישית זה מאוד עזר כשהתפללתי בחדר לבד (או בטבע- ואז בכלללל) ופשוט לעצום עיניים, ואז לחשוב באמת על מה שאני אומרת (נגיד 'רפאנו ה' ונירפא הושיענו וניוושע') ובאמת מתחברים למילים כאילו אין לך טקסט להגיד... כאילו זה יוצא מהלב..
נ.ב. לצערי גם אני לא זוכה להתפלל ככה כל יום... אבל כשזה קורה, אז אחר כך אני מרגישה הרבה יותר טוב ורעננה
מקווה שעזרתי

שהקב"ה ברא לנוו 

 

שו"ע סימן צ ס"ה:

לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר:

כנראה שהיא התכוונה לצמחייה גבוהה... לא לשדה.

כאילו... אני לא מפחדת שמלך יגיע...🤷‍♀️

לא שבשדה יש אימת מלך - שמא יבא.

אלא שבמקום סגור יש אימת מלך - הקב"ה!

כלומר - רצינות וכובד ראש.

ובשדה היא איננה.

תידה על ההבהרה

אני מצליח לכוון הרבה יותר במניין...

אם היה בית כנסת אם תאים סגורים- זה היה מושלם בשבילי...

עצם השאלה מעידה על רצון, ממש תשמח בו! 

תפילה זה דבר כ"כ כ"כ כ"כ כ"כ (...) יקר וחשוב. 

 

כדאי שבתור התחלה תנסה להוריד לקרקע ('לפשט') את המושגים הגבוהים שאתה מגדיר בעיניים שלך-

כמו מה זה אומר לי לכוון בתפילה, להתרכז. 

מומלץ לכתוב לך את זה, וכל מושג כזה לברר מה באמת רצון ה' ממך. ואם מה שאתה חושב שרצון ה' הוא באמת ככה? או שצריך לדייק, או לשנות. 

 

לאחר שעשית את זה, מומלץ לשאול את עצמך מהי תפילה? איך אתה מגדיר תפילה ומה התורה וחכמים אמרו שתפילה. 

ואז תנסה לחשוב עם עצמך, איך אני מגיע להרמוניה של תפילה שתנבע מרצון ה' והלב שלך.

 

נסה גם לחשוב מה הקולות שמונעים ממך והדברים הטכניים שמקשים עליך עם התפילה, ומה יכול להיות הפיתרונות אליהם.

 

תזכור, שהתפילה זה הקשר עם ה'. זו מטרת התפילה! להיות דבקים בקב"ה עוד ועוד, איזה אושר, איזה שמחה.. 

ובעז"ה גם אתה תגיע למקום הזה שתשמח ותרצה מעומק הלב להתפלל.

 

לסיכום, מצרפת שאלה ותשובה שראיתי עכשו ב"שאל את הרב" ונראה שיכול לתת הרבה כיוון.

 

אני מאוכזבת שהתפילה שלי לא מתממשת.. מה לעשות? | שאל את הרב

 

בהצלחה רבה וכל הכבוד!

 

 

כל עוד השאלה זה "איך לכוון בתפילה" אתה בבעיה.
השאלה היא, מי אני ומה אני רוצה מעצמי, כי אם זה השאלה, והתפילה זה רק זמן שבו אתה מדבר עם ה', 
אז סלח לנו, הופך להיות עם המון משמעויות, וזה לא אומר שאתה אומר: "סלח לנו"... ומונה רשימה, לא!
זה כמו לנהל שיחה, זה לפנות אל מישהו ולהגיד, "אבא, סלח לנו כי חטאנו, בבקשה, מחול לנו מלכינו כי פשענו"
ואתה מרגיש, אתה מרגיש שלא היית בסדר, אתה יודע שאתה רוצה להיות אדם טוב יותר, אתה יודע שלא היית אמור לצעוק על אח שלך ולאבד שליטה, או אפילו סתם לרדת על חבר.
אתה יודע שאתה רוצה שיהיה טוב בעולם ואתה אומר באמת ותמים, "על הצדיקים ועל החסידים... שים חלקנו עימהם"
אתה רוצה לבכות כל פעם שאתה מגיע אל "ותיבנה ירושלים"

אבל בשביל להגיע לזה אתה חייב חייב חייב, להתחיל להכיר את עצמך, להקשיב למה שאתה מרגיש, ולדבר עם ה' כל רגע מהחיים, כאילו הוא החבר הדימיוני שלך, רק שהוא קיים ושומע ואתה תמצא איפה הוא ומי הוא בחיים שלך

אמרת החבר הדמיוני אבל עלה בי שאלה..אני יודעת שזה נושא חרוש אבל בבקשה תענו מכל הלב.

אם הרבה פעמים ה לא עונה לתפילות שלי אני כבר מתחילה לפקפק בקיום..לא חוס ... שלא תחשבו.. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאמינה וב"ה ישלי קשר מעולה עם ה פשוט זה קשה ממש להאמין בכל ליבך שמשו שלא רואים. אפשר הסברים?תודה רבה צדיקים?

אני בגישה שלי, ה' הוא לא פשוט יושב ומקשיב לתפילות ואומר, "וואו, איזה כוונה, לזה אני מקשיב, אני נותן לו מליון דולר", כאילו... זה ממש ילדותי לדעתי (בלי כוונה להעליב) כי אנשים קטנים מתנהגים ככה, אדם גדול לא משנה מה ידע מה נכון ויעשה את זה פשוט.
אז לגבי תפילה, איך להסתכל על זה:
דבר ראשון, בשביל עצמי, זה זמן שמזכיר לי כל מיני נושאים חשובים בחיים, וזה זמן לזכור שכן יש מישהו למעלה שמסדר את הדברים נכון, וזה זמן שאני מקדיש מעצמי לקשר שלי עם ריבונו של עולם.

דבר שני, כן יש בקשות ואני כן מאמין שיש דברים שמבקשים והם קוראים, אבל אני לא חושב שתמיד אנחנו שמים לב, למשל, מישהו מבקש להיות חכם כל כך, וכעבור שנתיים הוא מתקדם מאוד מבחינה שיכלית, בתהליך ארוך, בסוף התהליך לא בהכרח הוא ישים לב שהיה שינוי.

דבר שלישי, מה נכון בשבילנו וטובות אחרים, לפעמים, והאמת שרוב הפעמים הבקשות שלנו הם לא טובות לנו, או שאנחנו לא רוצים באמת, או שאחרים מבקשים אחרת, דוגמא קלאסית, הילדה מבקשת שהבחור המטומטם יתאהב בה, והאמא מבקשת שהילדה שלה תכיר בחור צדיק והוא יאהב אותה.

דבר רביעי, מעשים, אנחנו מבקשים המון בתפילה ובתכלס זה מעין דרך לדחוף אותנו ליעדים שלנו, אבל זה נעצר בדיבור, אז זה ישאר דיבור.

הערה בלי קשר: ה' עונה בהמון דרכים, פשוט צריך להקשיב, קלישאי, אבל נכון.

באמת בעז"ה הוא כבר כאן

אז אני ישלח לה את התגובות שלכןן ויש מצב שגם היא קיבלה את זה מיאפה שהואאא.. אזזז

 

אף פעם לא חשבתי על זה אבל נראלי של ראש

נראלי ראש כי זה יותר קצר 

תאמת ששניהם זה כזה רגיל כבר....
נראה לי ראש

אהבתי תשאלה

זה באמת שאלה מוזרה

נו זה הכי קל

זה הרבה יותר קל. כל הזמן את אותה תנועה.

זה גם יותר יפה, גם זה "מוציא מליבן" של מי ששם את הקשר מתחת לבית, וגם הרצועה שלי של יד במצב פיזי לא משהו באיזור הקשר...