פורום עזראשקלון, הכי טוב שיש (עמוד 8)

אותי. או שיש. אני פשוט לא מאפשרת. אין מי שיבין את הכאב הזה פיזית ונפשית. ואילו מי שאני רוצה שיבין. אני לא רוצה כלום. אני באמת לא רוצה כלום.

(אני אוהבת את עצמי.
1)

ולפעמים כל הכאב יוצא החוצה ואת מרגישה חיה. חיה כל כך שאף אחד לא יכול להגיד לך שאת מתה, כי את חיה.
חיה כל כך שאת רוצה חיים אמיתיים. את רוצה בעל וילדים, ואת רוצה בית. ואת רוצה את החיים שלך. את רוצה מישהו שיאהב אותך כל כך, ויראו את זה כל פעם שהוא מסתכל עלייך. את רוצה ללדת ילדים, ולגדל אותם. ולעבור איתם כאב, ולתת להם ממה שאת עברת. ולהגן עליהם מהעולם. ולחבק אותם. ולשמור עליהם.
את רוצה את המשפחה שלך כדי לאהוב אותה.
ועכשיו, כשכל הכאב מפוצץ אותך מבפנים, ואת בוכה בשקט,
את רק יודעת שאת צריכה מישהו לאהוב כל כך חזק. מישהו שיבטיח לך לא לעזוב.
וגם אם תריבו, הוא תמיד יחזור.
אלוהים.
כל כך קשה לי

אני שונאת לשמוע את השיר הזה, הוא עושה לי רע. אני שונאת שלא עונים לי על הודעות חשובות ואז אני מרגישה מעיקה וחופרת. ובכלל אני שונאת לשנוא.
קשה לי, ואין לי כח ליפול. כי עד שעליתי למעלה ויש לי אוויר באלי להישאר במצב מאוזן.
אני מתגעגעת לכל האנשים שעושים לי טוב.
(אני מתגעגעת אליו. שוש. מותר לי.)
קצת כואב לי כל הגוף כי כל היום עבדתי, וקצת נמאס לי שלא מעריכים כלום ותוך שניה הכל מבולגן.
היה לי טוב היום אבל בסהכ, נכון? נכון. צריך ללמוד להגדיל את הטוב. בסך הכל הרווחתי היום הרבה כסף. וגם, היה לי מצחיק. וגם יש אנשים שאוהבים אותי. וגם, אני מחייכת רוב הזמן. וחוץ מזה, מותר לבכות. מותר

אני לא מצליחה להכיל כל כך הרבה כאב. אני חוששת שאני משתגעת. למה אני צריכה לבכות כל כך? מה עשית רע. רק רציתי לעשות טוב. רק טוב, אני מבטיחה. נמאס לי.
נמאס לי.

שיהיה מי שיחבק שיהיה מי שיקשיב.

ובכלל, לא דיברתי עם אבא המון זמן.

"יש ימים טובים. זה לא שאין. תבין, זה בעיקר הלילות. הלבד שאוכל אותך מכל פינה ואין לך פתח מילוט כדי לברוח. השדים אוכלים אותך מכל כיוון אפשרי. אפילו כשאת בשטח פתוח. אפילו שאת נושמת אוויר צח. אפילו שאת מסתכלת על הילדים שאת אוהבת ישנים בשלווה. אפילו שאת רואה סרט כדי להתנתק מהמציאות.
פעם אהבתי לילות.
אבל לילות זה שיגעון. ועדיף לישון בהם.
אז כשלא נרדמים. פשוט משתגעים
ואותי השיגעון כבר אוכל. נוגס. לועס ויורק."
מבט. חיוך עצוב. ועניים. בעיקר עניים.
"הלוואי ויכולתי לחבק אותך כל כך חזק"

תשתחררי. תפסיקי להיות כל הזמן בדריכות מתמדת כאלו מישהו מצמיד אקדח לרקה ולוחש לך 'שקט'. צעדים קטנים וידיים ארוכות מתלפפות סביבי. מצמידות. וכאב בלתי נשלט נשטף מכך רגל עד ראש, כואב לי.
בלילה את יושבת בתוך המיטה, והשיער שלך שתמיד אסוף בקפידה מפוזר בדיוק ללילה אחד, ואת תוהה לעצמך מתי התחלת לאבד שליטה. שליטה על החיים, ועל הכאב הזה. כאלו מתכת חמה מוצמדת לעור ושורפת אותך לאט לאט חלקים חלקים. ואת לא יודעת מה מצמיד אותך לכאב, ואת לא יודעת מה החיים רוצים ממך. את רק יודעת שאת רוצה לברוח מהכל, רק לא להרגיש את הכאב הזה שוב. אז לילה אחד את בורחת, והרעידות משתלטות לך על הגוף. ואת מתפרקת על האספלט החם. הידיים שלך ננעצות בבשר המת שלך, רק כדי להוציא את עצמך מהכאב הזה. ששוטף כל חלק וחלק בך.
אנשים לא מבינים רעידות באמצע הלילה וכאב שלא נגמר.בטיפת השליטה העצמית שעוד יש לך. את קמה, הולכת שתי צעדים ונעצרת. סופרת עד מאה וממשיכה. וככה איכשהו את מגיעה לאולפנה ומתפרקת. שוב רעידות. וכשיש ליידך אנשים את לא יכולה להשחית את הגוף שלך. את לא יכולה להקיא. ובלילה את כבר לא מצליחה לישון. והבוקר חרא. ואת עובדת קשה, רק כדי לשכוח את עצמך. רק כדי לשכוח. רק כדי לא לחשוב.
אנשים לא מבינים את זה, נכון? הם לא מבינים

תנשמי מפגרת

תושבע95
תנך95
מתמטיקה90
אנגלית92
ספרות93
היסטוריה 96
למה זה לא משמח אותי כבר

(אני בנאדם מודע מדי, ורציונלי. ובמקביל אני יותר מדי רגשית ואמוציונלית . אני לא מבינה למה אנשים. בוחרים לאהוב אותי כל יום מחדש. ולרוב אני בטוחה שהם משקרים. הורג אותי בגוף כשאנשים אומרים לי שאני אדם טוב. כי אני לא מרגישה אחד כזה. אני רק מרגישה אגואיסטית מתנשאת.
(הוא צרח עלי בחלום שהוא שונא אותי.
ואני שתקתי. ובכיתי. הוא שנא לראות אותי בוכה. זה מגיע לו.)
את יודעת,אני מצטערת שכתבתי טוב. הייתי צריכה להגיד שאני אף פעם לא עוזבת אותך. ואני תמיד פה.
אבל מה שהיה היה, ואין לי מה לעשות עם זה כל כך. לילות זה חרא, וימים זה חרא. עוברים אותם איכשהו בגלל אנשים טובים, שורף לי בנפש להרגיש כל כך הרבה רגשות בו זמנית. ובאלי להקיא, אבל אני לא אקיא. סתם כי אין לי כח לקום מהמיטה של דניאל לשירותים.( אין לי מושג מה אני כותבת כבר, רק חצאי מילים שבורות של מה שאני מרגישה) עזבי, כואב לי כל כך שאני כבר לא בטוחה בכלום. כואב כל כך שאני לא מצליחה לנשום. הרבה זמן לא בכיתי ככה, בכי שמטלטל את הגוף. שגורם לך להתקפל כמו עובר במיטה הדפוקה והחדשה הזאת. לא יודעת למה אני עובדת על עצמי, הרבה יותר אהבתי את המיטה הישנה למרות שהיה לה צבע ירוק מזעזע והיא היתה קשה כמו פלקט.
אני לא יודעת לעזאזל למה אני ערה. אלוהים.
מה עשיתי שמגיע לי כל כך רע)

אתם לא מבינים? אני לא נחמדה
לא באלי להיות נחמדה
אני שרוטה ושורטת. תעזבו אותי.
לא טוב לי. מבטיחה לכם, לא טוב לי איתכם. אז אני שורטת והורגת. וכן, פאקינג לא באלי קשר איתך. עזבי.
יש לי אנשים טובים שמספיקים לי ולומדים איך להכיל את המורכבות שנקראת אני
אני לא יפה, ולא נחמדה, ולא חכמה, ואל תבואו להתייעץ איתי כי אני לא מצליחה.
עזבו אותי פשוט, נמאס לי להיות נחמדה

להסתתר מכולם. מכל העולם. ואף אחד לא רואה אותי כאן. כשאני נאבדת בתוך המסע הארוך בעולם.
עזבו זה לא יעבוד. אני צריכה חופש ואז אני אחזור לעצמי. בנתיים הלימודים אוכלים לי את הראש.
כואב לי.
הוא אמר שהוא רוצה לבוא אלי לבקר, ואמרתי לו לא. לא מתאים לא שייך, נדבר.
זה העציב אותו. גם אותי האמת. אבל לומדים לשים גבולות.
(לפעמים אני כל כך רוצה להוריד מעצמי את כל השכבות בגדים האלו שמטריפים לי את הנשמה.
זהו, ברגע שאת מחליטה שאת צנועה. אז את צנועה. וכל חצאית שקצת מעל הברך גורמת לי להרגיש רע. כאלו איזה דיבוק של רבנית נכנס בי.
ולא באלי על זה, באמת שלא.)
זה כיף שיש אדם שאפשר לבכות לו. זה מעצבן שאני לא מצליחה לבכות.
עוד יותר מעצבן זה, שאין לי זמן לבכות על עצמי. אני תמיד בוכה על אחרים.
יותר מדי דרסטי בשבילי השינוי הזה.

אני לא רוצה לדבר איתכם, זה עושה לי רע. זה מכאיב לי. אז אני לא אדבר איתכם. אתם לא מבינים. אני בנאדם נורא החלטי ולפעמים זה מתבטא בכך שאני דופקת את הראש בקיר.
לא טוב לי, לא אמרתי לדניאל. כדי לא לא להדאיג אותו והוא יהנה בשקט של עצמו. אבל בסיסית לא טוב לי בגוף של עצמי. אני צריכה סיבות לחיות. ואני מונה אותם על יד אחת, אני אוהבת את החיים שאני רוצה שיהיו לי, יש לי תקווה עדיין, יש לי את סתיו, יש לי את שירה, ויש לי משפחה.
האמת, שתמיד כשיותר מדי רע, אני חושבת על ההוא שיגיע יום אחד וירצה להכיל הכל. יש מספיק אנשים שמנסים לעשות את זה במקומו. יש כאלו שמצליחים. אבל זה רגעי. אני רוצה משהו ניצחי.
כזה שיכריח אותי לקום בבוקר.
איזה יום זה. אני שומעת שירים ובוכה. משהו בתיקון שלי קשה. אבל אני אצליח לתקן את זה. זה מנגנון בנפש.
יהיה טוב.
יהיה טוב.
החיים יפים.
בזמן האחרון יצא לי לחשוב כמה פעמים על ניתאי. מצחיק אותי שכמעט תשעה חודשים עברו. הזמן טס.
יש לי מתכונת בתנך, וזה עושה לי המון לחץ בגוף. היה ישמור אותנו. ה' אוהב אותי

כואב לי,
ואני בוכה.
וכןואב לי
ושוב , ושוב.
אני יכולה להגיד שכואב לי ככ שאני לא מצליחה לנשום.
וזה לא מעניין אף אחד.
אבל כואב לי ברמות שלא יתאורו.
וכואב לי עד עמקי נשמתי
וכואב לי. הכל.
הכל.
הכל.
הכל
הכל
הכל
פיזית נפשית. וואטאבר
הכל
עזבו אותי כבר אנשים.
אני רק נפגעת ממכם

דניאל תחזור הביתה.
אני צריכה מישהו לחבק.
אני צריכה שיאהבו אותי
תחזור.