פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 82)

מכוללל השירים שהוציאו בהשראת המלחמה

לאיזה שיר הכי התחברתם ?

הבנתי שמנת בשר בתוך ארוחה לאדם מבוגר היא 200 גרם (י"א 250 או מספרים אחרים, נניח 200) ושזה המשקל אחרי ההכנה שלו.

אז השאלה היא - כמה אחוז יותר זה לפני ההכנה.

למשל - נניח אני מכין ארוחה ל-4 אנשים, אז אני צריך סך הכל 800 גרם עוף או בשר. 

אז אם אני קונה בקצביה - כמה עוף או בשר אני צריך לבקש?

נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר —

אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם.

נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ —

מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ.

וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

לפי הרמב"ם בפיהמ"ש ובהלכות מתנות עניים (ב, יח) בשני המקרים של המשנה מעבירים את כל מה שלקט קודם בתורת קנס.

לפי הר"ש בשני המקרים רק לוקחים ממנו את הפאה שניסה להשיג.

יש חידוש בסיפא שארבע אמות של אדם לא קונות לו, כי הוא לא התכוון לקנות בתורת ארבע אמות או שקנין ארבע אמות לא מועיל בחצר חבירו (בבא מציעא דף י).

עדיין צריך עיון בשינוי הלשון של המשנה, כי ברישא משמע כרמב"ם 'אין לו בה כלום', ובסיפא משמע כר"ש 'מעבירין אותה הימנו'.

אם היה רק את עצם המשנה, ברישא שייך קנס מכיוון שמי שזורק את מקצת הפאה מנסה להעלים את שאר הפאה מעיניהם של עניים אחרים, וזה צורה של גזל. בסיפא האדם מנסה לזכות בדרך שלא ראוי לזכות, לכן הוא לא עושה איסור, אלא פשוט לא קנה את הפאה שהוא מנסה לזכות בה.

כנראה שהרמב"ם סובר שבשני המקרים האדם מעלים פאה מעניים אחרים ובשניהם שייך קנס. לפי הר"ש גם ברישא הוא מסביר שאדם בסה"כ מנסה לקנות בצורה לא ראויה, ולכן לא שייך קנס.

זה מעניין המיקום של המשנה בין המשניות שעוסקות בלקיחת הפאה במקרה של סכנה. יכול להיות שבין אם רק הרישא עוסק בקנס או גם הרישא והסיפא, יש רובד של סכנה כי ברגע שאדם מסויים מנסה בכוונה להעלים את הפיאה מאחרים זה יכול להוביל למריבות אלימות בין העניים.

התנא דבי אליהו רבה יח אומר: "שפכי כמים לבך, מה מים הללו הולכין בנהר ושוב אינן חוזרין לעולם, כך כל יחיד ויחיד מישראל שעשה מריבה עם חבירו, לא ישמר עליו קנאה ונקמה בלבבו ולא יתגאה עליו ודברי תורה לא ימנע ממנו, שנאמר אל תצא לריב מהר וגו' (משלי כ"ה ח')."

המשנה באבות (ד, כא) אומרת: "רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". התפארת ישראל מפרש: "מוציאין את האדם מן העולם:    מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו:".

לכן הגם שזה מתוח מאוד המצב בין העניים בשדה וכל אחד רוצה לזכות במתנות עניים, צריך להיזהר ממריבה שיכולה לבוא לידי אלימות.

במקומה מונחת, הגאון ר' אהרן מסטרשלה הוא הממשיך האמיתי של ר' שניאור זלמן מלאדי. הוא העמיק בתורותיו וחידש על פיהם באופן מבהיל.

כבודו של ר' דוב בער במקומו מונח, אבל אין נפוטיזם ביהדות.

אם רבי אהרון לא היה משודך כבר, והיה מתחתן עם פרידא, ברור שהוא היה הממשיך, גם לחב"דניקים, רק בחרו מישהו מהמשפחה, ובגלל שר' אהרון לא היה מהמשפחה דחו אותו.

בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן:

אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז,

וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק —

לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

הירושלמי מפרש מאיפה לומדים את הדין:

"בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול."

עוד לימוד: "יכול בדלית ובקל כן ת"ל (ויקרא יט) אותם"- שצריך להניח אותם לפני העניים.

"ומוציא אני את אלו שהם של סכנה".

מה הסכנה המיוחדת בדלית ודקל?

המלאכת שלמה אומר: "הדלית (הגפן המודלית) מפני חלישותה והדקל מפני גובהו". כך כתב כבר הראב"ד בתורת כוהנים והוא מציין שיש חשש שבירה בדלית מפני חולשתה.

הירושלמי מסתפק אם בעל הבית קורא שם לפאה כשזה למעלה באילן או בתלוש .

ניתן להגיד שזה הנ"מ בין שני הלימודים.

מ'קציר' לומדים שנותנים פאה בתלוש, אם לא נתן במחובר, אז גם פה יקראו שם כשזה תלוש.

מ'אותם' לומדים שצריך להביא להם את עצם הפאה, אבל קורא שם במחובר.

יש עוד מחלוקת בירושלמי: "ר"מ אמר כל האילנות סכנה ורבנן אמרי אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד".

ה'פני משה' מסביר את המחלוקת: "כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר"מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה."

הרמב"ם פוסק (מתנות עניים ב, טז: "פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין".

צריך עיון איך אם כולם מסכימים מותר להם להיכנס לחשש סכנה גדולה? גם לפי הראב"ד יש חשש הפסד לבעל הבית בדלית שזה ישבר?

הנה גם זית נקרא דלית: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו".

הרד"ק מפרש: "ורעו - פירושו: וישברו; כמו "ירעוך קדקד" (יר' ב , טז); "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מי' ה , ה). דליותיו - פירושו: ענפיו; ונקראו הענפים הרמים כן , מעניין "ארוממך יי' כי דליתני" (תה' ל , ב) , שפירושו: רוממתני; "דלו עיני למרום" (יש' לח , יד). וזכר הענפים הרמים הֵנה בלשון הזה - רוצה לומר , שאפילו הענפים הרמים ישָברו; והוא משל על ירושלם ובית המקדש".

זית הוא עץ חזק שבוזזים אותו בפאה לדעת חכמים להלכה, אבל אפילו הענפים של העץ החזק הזה שזה ירושלים והמקדש, ישבר בגלל העוונות.

"אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת. וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך".

עניין ה"משבר ההומניטרי" זה כלי בתורת הלחימה.
כשלאדם אין מזון, הוא נכנס למוד אחר חייתי, ואז אפשרויות חדשות נפתחות.
כמו למשל - המיליון ומשהו יפעילו לחצים מטורפים על מצרים ומדינות אחרות שיקלטו אותם או פשוט טכנית יברחו לשם, לא משנה כמה התנגדות הם ישימו.
אפשרות אחרת היא שהמיליון ומשהו שבהם מוטמעים עשרות אלפי פעילי חמאס ישימו לחץ עצום על סינואר להכנע. 
או שמדינות אחרות יתערבו לטובת ישראל ובעצמם ילחצו על סינואר ואפילו על איראן אם צריך להכנע.
אפשרויות כאלו ואחרות מקרבות את הנצחון, ולא נצחון טקטי אלא נצחון אמיתי אסטרטגי.
במקום להשתמש בכלי הזה ולפתוח אפשרויות כמו אלו, "ההנהגה" החלשה טועה כהרגלה לטעות בכל דבר טיפה אסטרטגי, וגם פה נכנעת לחמאס ונותנת למאות משאיות עם אוכל ומים להכנס מדי יום, שפע של דלק, בתי חולים שדה ועוד ועוד. וכך אמנם התנאים לא נעימים לעזתים, אך כשיש אוכל ומים וכו' - הם לא נכנסים למצב ההישרדות החייתי. ולכן *הרבה* יותר קשה, מסובך, ארוך, עם מחירים וכו' להשיג נצחון אסטרטגי אמיתי.

הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.

בְּדָלִית וּבְדֶקֶל —

בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.

אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק,

וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז —

לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

התורת כוהנים אומר: "ואחד אומר לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה."

התוספות יום טוב מוסיף: "או אוכל יותר מהם".

בשנות אליהו הארוך הוא אומר כלל: "הכלל מי שעושה דבר או אומר דבר אף שיש לו איזה פניה במעשה או בדבר הזה רק אם המעשה או הדבר הוא כהלכה שומעין לו וזה מוכח מת"כ הנ"ל."

בוודאי שבדבר שתלוי בסברא או הסקה אז מי שיש לו פנייה לא נאמן, אבל דבר שהוא הלכה מפורשת, לא מתחשבים בפנייה עושים כדבריו.

משמע במשנה שאם כולם מסכימים לחלק, אז מחלקים. כך פוסק הרמב"ם הלכות מתנות עניים (ב, טו): "רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין".

בירושלמי כתוב שאף על פי כן לא מחלקים, כי חוששים שהבעל הבית יתן את תבואתו לפני עני קרובו או חבירו.

לכאורה אפשר לפתור את הבעיה שמישהו אחר שהוא לא בעל השדה יחלק, אבל עדיין יכול להיות חשש שהוא ינסה לתת למי שיש לו אינטרס.

כתוב בנחמיה ג, לו: "שמע אלהינו כי היינו בוזה והשב חרפתם אל ראשם ותנם לבזה בארץ שביה"

הרלב"ג מפרש שנחמיה מתפלל על צוררי יהודה: "ותנם לבזה בארץ שביה - רוצה לומר, שיבזום בוזזים בארץ שינהגום שם בשבי."

רואים בכמה מקומות שמי שבשבי במצב מבוזה ומושפל כמשמע בפסוק שלנו.

הלוואי שזה יקרה לאויבנו.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ —

יָצָא בֶּן חוֹרִין.

שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא —

לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין,

עַד שֶׁיֹּאמַר:

"הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי,

חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶם".

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

יש חידוש גדול של הרשב"ם בבבא בתרא (קמט ע"ב) על הדין ברישא שדווקא אם לא פירש איזה קרקע שייר לעצמו, העבד לא יוצא לחירות: "אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלוני הרי הוא בן חורין שהעבד אינו בכלל אותו שדה שפירש".

זה משמע קצת מלשון המשנה 'קרקע כל שהוא' ולא שדה מסויים.

הטעם של הרשב"ם כי בקרקע כל שהוא הכוונה יכול להיות העבד שהוא משאיר אצלו, כי עבדים הוקשו לקרקעות, אבל אם מפרש שדה פלוני ברור שהעבד לא כלול בזה.

הרמב"ם פוסק על פי הגמרא בגיטין ח ע"ב שטעם המשנה זה כי צריך כמו גט אשה דבר שכורת לגמרי בינו לבין העבד וכמשאיר הקרקע אצלו זה לא נקרא כריתות גמורה: "גט שחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לאדון בו זכות לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסי קנויין לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלונית אין זה כורת והגט בטל ומתוך שאינו גט אין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה." לכן לפי הרמב"ם לא משנה אם הוא מפרש שדה פלוני, עדיין העבד לא משוחרר.

נראה שהרשב"ם לא מקבל את הטעם של הרמב"ם, כי זה לא נקרא שיור בכריתות, כי השארת השדה אצלו לא קשור להוצאת העבד לחירות וכריתתו ממנו, גם אם זה נעשה באותו קנין.

הר"ש שואל על הרשב"ם מהתוספתא (פאה א, יג), אבל אפשר לפרש שדברי סוף התוספתא הם לפי כולם: "מעיר פלנית ושדה פלונית אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסה אמ' שפתים ישק [משיב] דברים נכוחים".

מעניין לחקור לפי הרשב"ם האם במטלטלים כשהוא מציין מטלטלים מסויימים האם העבד יצא לחירות, כמו שהרשב"ם אומר בשדה. בפשטות זה אותו דין והעבד יוצא לחירות.

לפענ"ד יש סברא להגיד שבמטלטלים אי אפשר לציין אותם, מכיוון שהם לא קבועים במקום מסויים.

זה יסביר למה התוספתא מציין רק דברים קבועים כמו שדה ועיר.

זה גם יכול להיות הפשט של הירושלמי על המשנה אצלינו: "רבי יסא בשם ר"א שייר מטלטלין לא עשה ולא כלום אני אומר גופו שייר וכשבא מעשה לפני רבי יוסי אמר (משלי כד) שפתים ישק משיב דברים נכוחים".

זאת אומרת שהירושלמי מחדש שכל מטלטלין זה כמו שהוא השאיר חפץ כל שהוא ולא מסויים, ולכן זה יכול להיות גם העבד שהשאיר והעבד לא משתחרר.

אפשר להגיד שעל החידוש הזה רבי יוסי (נעמיד שזה רבי יוסי האמורא) 'שפתים ישק משיב דברים נכוחים'.

במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב (יב):

"אם עמלת בתורה בעולם הזה סוף להיות שפתותיך מתנשקות לעתיד לבוא שנאמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כ"ד כ"ו)".

עיין במפרשים על הפסוק במשלי. פה זה חידוש גדול באבות דרבי נתן שיש מושג שהשפתיים מנשקות אחת את השנייה מסיפוק, אהבה וחיבה.

לשלוח חיילים למות ולהפצע במקום להוריד כל בניין ובניין בקוטר קילומטר לפחות לפני כניסת חייל אליו.

ידיעה למשל מהיום - 

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע,

שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא—

מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה;

לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא—

אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו,

וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא —

אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ —

אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ*** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

בירושלמי כאן מובא חידוש דין בשכיב מרע שאם קופץ החולי עליו בפתאומיות ויש חשש מיתה מידית, אפילו אם הוא משאיר קרקע אצלו, זה לא נחשב מתנה.

מהרמב"ם (זכייה ומתנה ח, כד) משמע שהסיבה שזה לא נחשב מתנה, כי הוא עושה תנאי במתנתו לגמרי, רק אם הוא ימות הוא נותן את המתנה.

השאלה למה זה לא יהיה דומה למקרה רגיל של המשנה של שכיב מרע שכאשר הוא משאיר קרקע אצלו, הוא מתכוון שגם שיקום מחוליו המתנה תהיה מתנה?

הרי לכאורה גם מי שקפץ עליו חולי בפתאומיות, לא סתם משאיר קרקע אצלו.

כנראה שהרמב"ם סובר שהסכנה הכבדה שחופפת עליו, עושה אומדנא דמוכח שהוא נותן רק משום המוות, גם אם הוא משאיר קרקע אצלו, ולכן זה בטל אם הוא קם מהחולי

לפענ"ד אפשר לפרש את הירושלמי כרמב"ם, אבל לא מטעמו, שמי שקופץ עליו חולי מסוכן הוא נותן בלי מספיק דעה צלולה, כי המסוכנות משבשת את דעתו, לכן מתנתו לא מתנה, גם אם משאיר קרקע אצלו.

זה יכול להיות הכוונה בירושלמי גיטין (ו, ו) להסביר מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בן שזורי, אם מסוכן יכול לתת גט או לא, כי לפי תנא קמא המסוכן אין לו מספיק דעת.

בפירוש הרא"ש על המשנה וכן הרא"ש בבבא בתרא (ט, יח) נראה שהוא מפרש שגם מי שקפץ עליו החולי באופן פתאומי, הוא כמו דין שכיב מרע, ואם השאיר קרקע אצלו, מתנתו מתנה. רק ההבדל שמי שקפץ עליו חולי פתאומי הוא מוגדר שכיב מרע מיד, וחולה רגיל רק לאחר שלושה ימים.

המדרש תנחומא ואתחנן (ד) אומר:

"ד"א ואתחנן. זש"ה כי עם בציון ישב בירושלם [בכה לא תבכה חנון יחנך וגו'] (ישעיה ל יט), מה כתיב למעלה מן הענין, ועריו נתתי (לבני ראובן ולבני גד) [לראובני ולגדי] (דברים ג יב), לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת (בריא) [כל בריה], שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי [וגו'], יאיר בן מנשה וגו' (שם /דברים ג'/ יד), ולמכיר נתתי את הגלעד (שם /דברים ג'/ טו), ולראובני ולגדי נתתי [וגו'] (שם /דברים ג'/ טז), (ואצוה) [ואצו] אתכם בעת ההיא לאמר [וגו'] (שם /דברים ג'/ יח), ואת יהושע צויתי [בעת ההיא] לאמר וגו' (שם שם /דברים ג'/ כא), [הרי דייתיקי, שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה']."

אדם יכול להיות מסוכן, ולפעמים ללא דעה צלולה לגמרי, אבל  עדיין יש תקווה והוא צריך לבקש מ-ה' רפואה ושיחיה לאורך ימים לראות בטוב ה'.

למהההה

הכניסווווו

דלקקק

לעזה?!?!?!?!?!?!?!

אמרו שלא יכניסו והכניסו

למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה

למה הטימטום הזהההההה

די אין לי כוח חחחחחח יותררררר מטומטמים

קודם כל וידוי קל - אני כמובן מגדיר את עצמי מאמין אבל אני לא אדם עם אמונה גדולה.  יהודי פשוט.. ולא במובן החיובי כי הרבה יהודים פשוטים בדכ הם בעלי אמונה גדולה.

בכל אופן..

א. יש בעיה לומר ייתכן שהמשיח יגיע גם עוד מאות שנים?

ב. אמר לי חבר שת"ח שונים אומרים על סמך מקורות שמה שקורה זה סימן שהמשיח בדרך.. הגיוני *שלפחות חלק* מרבני הציונות הדתית לא סבורים ככה? לא שחלילה מזלזלים, פשוט פחות יוצאים בהצהרות.. (אני מרגיש כאילו אני צריך להביא ראיות כי ת"ח שכן מדברים בקולי קולות מדברים שהמשיח יגיע בקרוב.)

ג. אתם מכירים רבנים מהציונות הדתית שדווקא כן מדברין דיבורים בסגנון של המשיח קרוב? אשמח לדעת מי.. אולי אשמע שיעור ודעתי תשתנה. 

ד. לא יודע מה היחס שלכם לאגדות חזל אבל המהרל מפראג אומר כלל באגדות חזל (אין לי כח לצטט.. תבדקו) חכמים דיברו במהות. ולא בטבע או במוחש.

לכן הרבה אגדות חזל הם לא כפשוטם. אם כן

אולי זה נכון גם ביחס ל6000 שנות העולם? אנשים בטוחים שאם אנחנו בהתשפד אין מצב שזה יקח יותר מ216 שנה...

ושוב, אני מודע לחסרונותיי שאני רחוק מלהיות במקום שלם של צפית לישועה (בפרט, *בימיך*)  ואעפכ כתבתי מה שכתבתי..

בשורות טובות ובתפילה לזכות לראות בביאת משיח צדקנו בב"א

1. בכל ממשלה האסון הזה היה קורה או שיש קשר בין הממשלה לאסון?  אני לתומי חושב שבכל ממשלה.

2. ראיתי סרטון של ארץ נהדרת על קיצוצים במשרדי הממשלה השונים.. ובאופן אישי באמת הרגשתי שבלי קשר למלחמה ואפילו בלי קשר לכך ששר זה עוד כסף..  לענד

יש באמת יותר מידי משרדים. גם בכל הנוגע לדת ומסורת..

מישהו חושב אחרת ביחס ל2 הנקודות? אם כי לכל תגובה אודה. בשורות טובות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

קַרְקַע בֵּית רֹבַע חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

הָעוֹשָׂה סָאתַיִם.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:

שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה אוֹמֵר:

כְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת.

וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא —

חַיֶּבֶת בְּפֵאָה, וּבְבִכּוּרִים,

וְלִכְתּוֹב עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,

וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת,

בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

הרמב"ם בפיהמ"ש פוסק כרבי עקיבא, וככה הוא פוסק במתנות עניים ב, ג: "קרקע כל שהוא חייבת בפאה ואפילו היתה של שותפין שנאמר קציר ארצכם אפילו של רבים."

על אף שהמשנה עצמה פוסקת כרבי יהודה בן בתירא, אומר התוספות יום טוב: "אע"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין דף קל דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי."

לי נראה שדברי רבי עקיבא הם תוספת על המשנה הראשונה. זאת אומרת שרבי עקיבא הוסיף על גירסת המשנה הראשונה ולכן לא הוא גם יכול לחלוק על 'והלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא'.

זאת אומרת שלא רבי כתב 'הלכה כדבריו', אלא ככה היה לשון המשנה לפני שרבי עקיבא הוסיף עליו.

הר"ש כותב: "קרקע כ"ש חייבת בפאה. דשדך כל דהו משמע ול"ל גזירה שוה דשדך:"

יש לדקדק בהבדל בין לשון המשנה קרקע ללשון הפסוק שדה?

קרקע זה בעצם האדמה שעליו גדלה השדה.

הירושלמי מעמיד את רבי עקיבא: "ר"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ"א קלח] ובו ה' שבולים:".

לפי רבי עקיבא הקרקע לא צריכה להיות שדה, אלא להניב צמח של תבואה שמוגדר כשדה.

לענין הגמרא ביבמות (סג ע"א): "ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנא' (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". משמע מתוספות (יבמות סג ע"א ד"ה שאין לך אומנות פחותה וכו') שצריך יותר מקרקע כל שהוא: "שאין לו קרקע אינו אדם צריך לומר קרקע לבנות עליו שידור בו וגם לצורך מזונותיו כדאמר רב פפא בסמוך זרע ולא תזבון".

אמנם אם מסבירים שהקרקע זה לחבר את האדם לאדמה כדי שיוכל לחבר רוחניות בחומריות, אכן מספיק קרקע כל שהוא.

נכון החג שיש בכל חודש הוא זה שנותן לחודש את המשמעות שלו?

אין מצב שאני אחשוב על כסלו בלי חנוכה או על אדר בלי פורים או ניסן בלי פסח

חוץ מהמעלה של ראש חודש עצמו מרגיש לי כבר את האוירה של החג.. וזה החג האהוב עליי🥰

שיהיה בשורות טובות...!

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ —

נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת;

חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ —

נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן—

נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.

לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ —

זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.

הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ —

נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּרבַּעַל הַשָּׂדֶה;

אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה —

הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

המלאכת שלמה מביא מחלוקת לגבי אחים שחלקו אילן אחד ולקח זז צפון האילן וזה דרומו: "לקח זה צפונו כו':  פי' הרא"ש ז"ל אע"ג דאילן אחד הוא כיון שמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם צריך כ"א ליתן פאה. ונ"ל דאחין שחלקו את האילן שנותנים פאה אחת מדלא תנא דין אילן באחין שחלקו ע"כ. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין דבריו מוכרחים דתנא רישא לגלויי סיפא וכיון שחלקו שותפים הוו ואין כאן תפיסת הבית. ע"כ:"

צריך עיון בסברת הרא"ש למה שיהיה הבדל בין אחים או שותפים שחלקו, לבין קנייה מלכתחילה לכל צד של האילן, הרי לכל אח או שותף יש לו חלק נפרד כעת?

לכאורה גם לפי רבנן בבא קמא (נא ע"ב) שאין ברירה, זה דווקא לפני החלוקה אבל אחרי החלוקה בוודאי שיש ברירה, והוברר לאדם כל אחד חלקו.

הרא"ש מודה בשדה שהתחלקה שנותן שתי פאות, אז למה שיהיה דין שונה באילן?

נראה שאילן מוגדר כשדה אחת לענין פאה, רק לענין שנים שלקחו אילן אחת זה צפונו וזה דרומו, זה נחשב שתי קצירות שונות כי יש בעלים שונים. (בשותפות רגילה זה אותה קצירה, מדין 'ובקצרכם'- חולין קלה ע"ב)

הרא"ש סובר שכאשר אחים או שותפים מחלקים את האילן, הם מתכוונים לחלק את גוף האילן, אבל אי אפשר לחלק את הקצירה המשותפת.

כשאחים או שותפים מחלקים הם מתכוונים לחלק את עצם החפצא והפירות שהם חולקים, אבל מעשה הקצירה אין דרך משפטית והלכתית לחלק אותה, אלא אם כן היא היתה חלוקה מלכתחילה, לכן זה קצירה אחת על שדה אחת ונותנים פאה אחת.

בפרשת השבוע נחלקים בצורה רוחנית הירושות של יעקב ועשיו. לכאורה כל אחד נוטל חלקתו וברכתו בצורה דיכוטומית. לדוגמא הבראשית רבה (ו, ג) אומר: "א"ר נחמן והוא סימן טוב עשו מונה לחמה שהיא גדולה מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא רב נחמן אמר כל זמן שאורו של גדול קיים אין אורו של קטן מתפרסם שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן כך כל זמן שאורו של עשו קיים אין אורו של יעקב מתפרסם שקע אורו של עשו מתפרסם אורו של יעקב הה"ד (ישעיה מ) קומי אורי כי בא אורך כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ".

עדיין נשאר האחוה וחלק מסויים מהשותפות. ה'שערי אורה' כותב: "מאחר שיחטאו ישראל יפלו בגלות, יותר טוב הוא שיפלו בגלות עשו אחיהם משיפלו בגלות אחרים נכרים שהם שבעים אומות. ואמר יצחק: מאחר שאי אפשר שלא תגבה מידת הדין החוב שלה מישראל, יותר טוב הוא שתגבה החוב על ידי אחיהם משיגבה אותו על ידי נכרי, וזהו סוד: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דברים כג, ח). ולפיכך אהב יצחק את עשו, מפני שהוא תיקון יעקב שלא יפלו בניו בגיהנום".

בסוף גם עשיו שהוא ישראל מומר (קידושין יח ע"א) שיתוקן לעתיד לבוא.

בן אדם, שטבחו אנסו שרפו חיים והרגו בכל מיני מיתות משונות את העם שלו והדם שלו לא מבעבע ורותח, והוא מתעקש להגיב בצורה שקולה מתונה ומאופקת הוא אדם חולה. פשוט חולה.

הסרטון הזה ממש צרם לי. רואים שלגוי הערבי הזה (חסיד אומות העולם) כואב הרבה יותר ובוער בו מה שקרה, לעומת אותו האיש שיושב לידו וכאילו כל הזוועה הזאת לא נוגעת לו בכלל.

https://rotter.net/forum/scoops1/823489.shtml#27

מתחבר אליו, הוא מתיישן תוך כמה ימים, ואז זה לא מרגש אותך כבר.

בקושי יש לי מבחר שירים שמרגישים אותי.

מתארים דברים פשוט נוראים שלא ראיתי בחדשות , מדברים במרחב הציבורי כאשר עוד אנשים שומעים אותם .

בלי התאמה למי ששומע..

ואם מי שלידך לא רוצה לשמוע זוועות שלא היו מביישות את היטלר?

פשוט הלב לא יכול להכיל יותר.. היא ממשיכה כרגיל ביום שלה ולא שמה לב להלם שלי ושל חברה שלי ואנחנו ממש לא נהיה אותו דבר אחרי מה ששמענו שלא נדבר על המשפחה של אותם אנשים שעברו מה שעברו

פשוט בושה אם לא נכבוש את עזה

לא מבינים שלא אכפת להם מחיי אדם רק שטח

על כל הפעמים שבהם התאכזרו אלינו ניקח להם עוד שטח

נבנה עוד ישוב

מאנשים לא אכפת להם רק מאדמה

חייב פה נקמה אחרת הם יבנו שאפשר לקחת את העם שלנו ולשחק בו כאילו זה שחמט