אממ יש מישהי בעבודה שממש האירה לי פנים במקום בו התחלתי לעבוד.
רציתי לומר לה תודה על כך. וכצפוי(או לא) גם על דבר פעוט זה עלו לי כמה שאלות.
*ראוי להחמיא לבחורה מצד צניעות וקרבה בין המינים? האם זה תלוי בהפרשי גילאים,סטטוס ,השתייכות(דתיה חרדית חילונית)?
*אולי אני לא מחמיא או אומר תודה אלא מתחנף?
*אולי אמירת התודה סתם תגרום לה מבוכה או זה יראה לה מוגזם.?
אז לא בטוח שתגובתך יישבה לי את ספקותי.
* שאלה לבירור הלכתי
*אתה אומר תודה בשבילה או בשבילך?
*תודה כנה היא משמחת
נראה לי כדי לדעת האם זה להתחנף או לא כשבאים לתת מחמאה אז השאלה למה אתה אומר למי אתה רוצה לעשות טוב פה מה המטרה שלך
ב"איך".
קיבלת ממנה טובה, אפשר וראוי בעיניי להודות.
אבל מכיוון שהתודה היא על יחס, שגרם לך להרגיש יותר בנוח - כלומר, מדובר בעניין די אישי, שנוגע לעולם הרגשי שלך - צריך לשים לב דווקא להתנסח לא באופן אישי. דיבור אישי-רגשי עשוי להוביל לתחושת קרבה כלשהיא, וזה לא משנה אם מדובר בדתייה \ חרדית \ חילונית, כי כמו שמיפ כתבה, כולנו בני אדם.
למשל: "תודה על קבלת הפנים. זה באמת עוזר לעובדים חדשים להשתלב, כשנותנים להם יחס נעים ומכבד, ועוזרים להם להתמצא". ("קבלת פנים", ולא "הארת פנים" - זה פחות אישי, "לעובדים חדשים" - במקום עזר לי, ניסוח רחוק יותר. "להשתלב" - תועלת מעשית במקום הרגש שנוצר שהוביל לתועלת, "יחס נעים ומכבד" - זה קורקטי. בניגוד ל"יחס ידידותי".) זו רק דוגמא כמובן, הכוונה שלי היא שלדעתי יש בהחלט מקום לשקול את הניסוחים שלנו כשמדובר בתקשורת בין המינים (שלא למטרות שידוכים).
בנוסף, אני חושבת שעדיף למצוא זמן שבו יש כבר שיחה ולא לגשת באופן יזום רק בשביל זה, כי אז זה אכן יכול להרגיש מביך \ מוגזם. אבל זה תלוי גם באופי שלה - תחשוב איך התרשמת.
אז נראה לי שהכי נכון לשאול רב שאתה סומך עליו בתיאור כל פרטי המקרה
התשובות שלי:
א. אפשר לומר תודה לבחורה ככל שזה בגבולות דרך ארץ מינימלית, למשל מישהי הביאה עוגה למשרד "תודה רבה איזה יופי"
ב. רק אתה יודע
ג. תלוי בבחורה, אם היא חרדית סופר מופנמת זה עלול להביך אותה, אם היא מישהי "פתוחה" outgoing extraverted אז מצדה זה סתם דיבור causal, ואם היא סבתא בת 65 זה גם קונטקסט קצת אחר
דעתי האישית:
לא טוב ליזום תקשורת אישית-רגשית
אפשר לומר תודה / להגיב היכן שנדרש כדי לא לצאת אנטי-סוציאלי מייבש
ליזום סיטואציות של תודה רגשית (במלעיל) סתם ככה, לא בריא, אם אין לזה מטרה ברורה סבירה
דוגמה טובה: בוס צריך להחמיא לעובדים שלו כדי שלא ירגישו בלתי-מוערכים אז הוא צריך גם להחמיא על עבודה של בחורות. אז הוא יזמין את הבחורה למשרד ויגיד לה שהיא עובדת יופי טופי וכל הכבוד לה וחילה לאורייתא.
דוגמה בעייתית: להגיד לאחת העובדות שאתה לא בקשר עבודה הדוק איתה שהיא נורא נחמדה ולבבית
לשמחתנו הדרכת חכמים היא ברורה ואומרת שצריך למעט כמה שיותר, מבלי לפגוע. היעדר תגובה לפעמים יכול לפגוע אבל לא כן היעדר יוזמה אקטיבית.
עירובין בבלי נ"ג ע"ב:
"רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא אשכחה לברוריה אמר לה באיזו דרך נלך ללוד אמרה ליה גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד"
מסקנה, לא שצריך להתייחס לבנות כאל חייזריות פשוט למעט וזאת ההדרכה התורנית הנכונה
דוגמה בעייתית: להגיד לאחת העובדות שאתה לא בקשר עבודה הדוק איתה שהיא נורא נחמדה ולבבית..
וואי פדיחה חחח זאת בדיוק הסיטואציה שקרתה.
בפועל היא ממש שמחה...
אז לגבי לגרום לה מבוכה זה לא גרם לה מבוכה.
מה שכן אני מבין שייתכן שיש כאן חריגה מכללי הצניעות.
אגב הגמרא שציטטת לא נפסקה בטושוע נכון?
אבל כן חלק מהרוח הפרשנית של ההלכה, כמו שיש הרבה מדרשים שהם לא הלכה טוש"ע אבל נותנים כיוון כללי
אם היא לא לקחה את זה קשה אז סבבה
רק אל תציע לה נישואים P:
שורה תחתונה הודתי לה.
שורה תחתונה היא שמחה מאוד.
אציין שהיא ללא כיסוי ראש כך שלא חושב שהיא דתייה.
וגם היא מבוגרת ממני בכעשור.
אז הגיוני שמבחינתה(בלי קשר להלכה) זה פחות מקרב..
אבל כאמור לא דיברתי הלכתית.
עכשיו הלב פצוע
הראש רק בך שקוע הוזה אותך מולייי
סליחה, זה חלק מההדרדרות .
אבל צק צק צק
שמעתי אותו אחרי עשור שלא שמעתי אותו.. בסטריאו (:
תענוג צרוף.
לנוסטלגיה יש קסם בפני עצמה
שתפו במשהו מהיום, מהשבוע
ואני "אה סליחה חשבתי קרה משהו"
אבל זה לא עבד..
סמאלה עליך
היי הרמוניה.. משהו שקרה לי השבוע
או היום..
הקשבתי למדיטציות עם חבר
עשינו מדיטציית נשימה
ניסיתי להתאים את עצמי למדיטציה
זה היה קשה
והוא צחק עלי
והיה מצחיק
ואז הקשבנו לשיעור של ימימה של אלומה לב
היא אמרה שם
שצריך לתת מקום לכאב,
לא לדלג עליו
אז רציתי לומר לו משהו שהיה לי כואב ממש, שלא קשור אליו
ופתחתי במשהו שכאב לי איתו, שהיה הרבה הרבה פחות כואב מהקודם, אבל המעניין הוא שהרבה יותר הציק לי
והוא הקשיב
ופשוט ישב לידי מלא זמן אחכ
וחשבתי על זה
שמשהו שכאב לי פי מאה, היה לי פחות מציק ממה שהיה לי איתו בימים האחרונים
וחשבתי על משהו שקראתי באינטרנט, שאלי קרצניץ אמר על פרידות, שהכאב הוא הצטברות של כל אותם משקעים שפשוט באו לידי ביטוי באותה נקודה, שצריך לטפל בזה,
שאולי מה שככ הציק לי, היה קשור לזה שזה פשוט צף מהרבה דברים שחוויתי,
ובכלל לא קשור אליו
וואו... איזה תובנה...
לגבי לתת מקום לכאב אני אימצתי את זה כשיטה... כאבים לרוב באים בגלים אז כל פעם שיש גל אני מקבלת אותו נותנת לו כאילו לשטוף אותי ממש ואז זה עובר. זה שוכך. באמת.
אולי אני אשתף במשהו קטן מתוך המליון דברים
סוף סוף התקשרתי לרב אחרי מלא זמן שהצטברה לי רשימת שאלות, שאלתי חצי ממנה...זה גם משהו
שאלתי גם לגבי צניעות בדייטים מבחינת דיבור, הרגשתי שאני חייבת הדרכה בזה ועל הדרך שאלתי את השאלה האם מותר לומר לבחורה בדייט שהיא יפה (בעקבות שרשור שהיה בלנ"ו)
הוא אמר שזה כמובן משתנה לפי המגזר והנורמות שלו, אבל בגדול כל הפגישות בהתחלה צריכות להתנהל עם דיסטנס, להיות באופן כללי ולא אישי.
לגבי להגיד לבחורה שהיא יפה הוא אמר שנראה לו לא מתאים בצורה כזאת בפתיחות אבל כן בקשר מתקדם אפשר להגיד בעדינות שגם החיצוניות מוצאת חן. שזה יהיה בצורה מכבדת, ולא בתוך השיח. בשביל מטרה נגיד בקשר מתקדם כדי לחזק את הרגש אם חשוב לה לשמוע את זה, להראות שהוא יודע מה זה אשה (כאילו נראלי שהוא לא מתעלם מזה).
הרב אמר שהוא מודע שיש בנות שמביך אותן לשמוע את זה אחרי הכל אבל אמר לא לחתוך על זה אלא לחפש את הכוונות להסתכל על הבחור בתוך מכלול...
מאוד עזרה לי התשובה שלו למרות שיחסית מתומצת
ואנשים מהעבר חזרו לאחרונה. זה מוזר...
חסד אל כל היום!
יש לי סיעתא דשמייא
וזה כיף להרגיש אותה.
ו אומןןן
את נוסעת לאומן???
החצי שלי שם
שלוחו של אדם כמותו חחח
אומן זה לא לגברים בלבד בראש השנה?
הבנתי שלאחרונה יש שם גם קבוצות נשים
לא יודעת מה נכון
אני בע"ה נשארת בארץ ישראל
כמאמר הפתגם
אלול= אני לאומן ואת לאמא שלך
יפה לכם
תמיד אבל שזה יגיע רק מהקדושה.
לא מעבודת הבמות. עובדים את ה' בארץ ישראל הדורש אותה מראשית השנה, והכל מכוון כלפי ירושלים וקודש הקדשים. לא יוצאים לטומאת ארץ העמים בכוונה כדי לעבוד את ה' בקבר. זה עיוות של התנ"ך וחז"ל.
זה כמו שעובדי עבודה זרה היו שמחים שמחה רוחנית בקיבוצים שלהם.
תודה
גם לך בע"ה רק שמחות ונחת
ב"ה!
טוב לשמוע
הרבה זמן לא היה לי ככה
עכשיו אני באורות
אז זה מקרין על החיים הרגילים.
ואמן = אומן
וכן למר
אך טוב וחסד
האם מישהו מכיר מכונת תספורת שמורידה ממש קרוב כמו מכונת גילוח?
ואם לא ממש כמו מכונת גילוח אז מאד דומה?
ושלא תעשה פצעים וסימנים אדומים
הוא אמר שזה מוריד דומה מאוד לסכין גילוח ממש כמעט חלק לגמרי..
אבל השאלה לא מובנת לי כל כך, אתה כותב ממש כמו מכונת גילוח..
בכל מכונת תספורת שאתה לא משתמש במסרקים זה יכול להוריד קרוב מאוד. כמובן שזה שונה קצת במספרים בין מכונה למכונה..
אבל זה בגדול
יש להם מכונה הרבה פעמים שעושים איתה את המסגרת והיא ממש קרובה
אבל לא צריך אותה.. יש מספרים ששואפים לאפס. @רועיפתחתקוה פשוט תברר על מכונות עם מספר ממש נמוך שואף לאפס.
אני חושב שאתה צריך 0.1 , תברר קודם לפי ההלכה מה מותר ומה לא.
איך כל פעם בזמנים של מועדים וכאלה, קורה איתי משהו שקשור לאותו זמן.
חודש לפני ראש השנה, במקום שאני יתחזק וישתפר, הורדתי כמה דברים שלא חלמתי שהוריד מעצמי. לא. לא מדובר בכמה קילוגרמים.
כל החודש אלול הזה רק דפקים .. נראלי שלא היה לי אלול כזה אף פעם. ירדתי מהפסים בקיצור..
אז לא יודע אולי נרים ידיים ואז נוריד אותם .. נראה מה יהיה..
זה ממש מאתגר,
מציע לחפש אלו התקדמויות היו לך השנה ובמה תצליח להתקדם עוד בשנה הבאה במקום להתמקד במה לא קרה
השפות. היא שפה נצחית. ראש השנה הוא ראשית כל השנים. מכאן, זה אך טבעי להתחזק בשפס הקוידש.
מספיק שאתה מתקדם בעוד משהו קטן זה כבר ניצחון גדול.
מישהו למד / לומד עם משניות ארטסקרול רייזמן ויכול לתת חוות דעת?
לא עדיף לך משניות זכר חנוך? יש שם הרבה יותר מפרשים (איזה 7 או 8 אאל״ט)
רייזמן זה כמו שוטנשטיין על המשנה (כך הבנתי מרפרוף קל).
לראות כל מיני מפרשים, זכר חנוך
ארץ השוקולדהעומק אליו מפנה הקהתי רחב הרבה פחות
אהבתי את המשפט "ובגדול יש בהן תשובות להכל", כי זה בדיוק העיוות הנורא שאנשים קולטים מספרי הסיכום בדורנו, שאם קראת אותנו אתה כביכול יודע בערך הכל.
זו טעות איומה, במיוחד לתלמידי חכמים. תלמיד חכם צריך לדייק ולהעמיק ביסודיות בסברות הסוגיות ולבנות לעצמו השקפת כוללת מתוך מכלול התורה שלו, ואז לגשת להלכה בתורה דיליה, כמו שהמהר"ל מאריך בנתיב התורה.
ברגע שאתה קורא סיכומים, אתה קורא כל מיני פרטים שאומרים אחרונים, שלפעמים הם בנויים על יסודות רעועים בלי להעמיק ליסוד של הסוגיא.
זה נחמד לעיין בספרי סיכומים ולראות דעות נוספות שמחדשות ומאירות, וגם להיעזר בהם בבקיאות, אבל לא לבנות מזה את ההשקפה שלך על מכלול הסוגיא.
יש שם הרבה יותר הרחבה בפירוש.
כמו הסבר יותר מפורט על עניין מסויים או דעות נוספות שהרב קהתי לא יזכיר בשל הנטייה לתמצת
אם יש לי קושי אני הולך לראשונים כמו רש"י מאירי ר"ח
בסיבוב שני אני עובר על הפרשנים שאני רוצה ללמוד (רש"י תוס' כו') לפי העניין
לא הייתי אומר שאני גאון בגמרא וכל הידע שיש לי זה נטו מלשבור את הראש לבד, סיכומים, קשקושים, ראשונים ואחרונים. לא רואה איך הייתי לומד משהו אם הייתי נצמד לגמרות מבוארות
אני מודע לויכוח הנצחי ולטענות לכאן ולכאן
מי שמתקשה בלי אז בוודאי שילמד עם כמה שיותר פירושים
אבל:
- לימוד הגמרא בצורה של שוטנשטיין / שטיינזלץ (= האכלה בכפית) הוא פשוט לא אותו דבר. זה עניין אחד לתת קצת רקע או ביאור מילים מסובכות כמו רש"י רע"ב ועניין אחר כלל הביאורים האלה
- לימוד גמרא גולמי ובהמשך ראשונים מקנה צורת חשיבה אחרת וזאת אחת ממטרות הלימוד, לא רק להספיק חומר, במיוחד בסוגיות סבוכות ומפותלות
- אני אישית לא אוהב את סגנונות הביאור העכשוויים
כאמור ידועות כבר הטענות לכאן ולכאן ויש גם דברים שא"א להסביר רק לחוות
סתם.
תהיה שנת פריחה דוהרת
מבקש אמונהשמע, אולי אם נעשה הרבה שיפודים על האש בשנה הזאת נבטל את רוע הגזרה 😜
החלטתי, אדחה את זה לשנה המתאימה!
נראה לי שהבהמות והאדם נבראו באותו יום...אז זה בכלל חגיגה 😁
(חוץ מהעופות שנבראו יום לפני - פרגיות במקרה שלנו חח)
אבל אני מתאפק מאווווווד לא לכתוב את זה 
תהא שנת ..... לא. לא אעשה את זה . אני אמנם החלטתי לאכול פרינגלס אבל זה. זה כבר יותר מידי.
אולי בכל זאת? לאלא.
אז אולי תכתוב למישהו בפרטי? לא עזוב.
סליחה מכולם לא התאפקתי
זה בא עם הרווקות ... אתה בטח זוכר..
חחח
בנות רבות עלי
נראלי גם אני חשבתי על זה בצורה הזו
אני חייב להבין מאיפה הגיעה הסטיגמה הזאת על סנופקין.. הוא רק אהב להיות לבד
אבל הוא בכלל לא היה סטלן
פירות וירקות מושקים במי קולחין שאינן ראויים לשתייה ואז המים האלו נכנסים לירקות והפירות והופכים להיות חלק מהם. רוב הפירות והירקות הם מים. אז נניח מישהו אוכל כל יום 500 גרם פירות וירקות ונניח 70 אחוז מהם זה מים, אז כל יום אדם כזה שותה 350 מ"ל מי קולחין? זה בריא?? זה לא מוביל לבעיות?
וחוץ מיזה אולי אורגני יכול לעקוף את הבעיה
אך מסננים מהם את רוב הדברים המזיקים.
ככה שזה לא באמת נורא כמו שזה נשמע.
כמו שתגיד שהצמחים (גם בטבע) ניזונים מהקרקע.
האם אתה יכול לאכול אדמה?
בדיוק
אבל זה לא כמו האדמה, הרי המים ממש בתוך הירקות.
למשל - מלפפון הוא 96% מים.
אין מצב שזה 96 אחוז מים. חחח
הסכין נשבר לפני שהוא חותך אותו מה יש לך
חיפשתי בגוגל ובתוצאה הראשונה היה כתוב 96 אחוז מים
Describe some of the genes a human shares with a tomato plant. | Homework.Study.com
תרגום:
כאשר אנו מדברים על גנים, אנו מתייחסים לאלמנטים שקובעים מאפיין ספציפי בבעלי חיים ובצמחים. דוגמה לגן הקיים גם בבני אדם וגם בצמח עגבניות הוא הגן שקובע את הגובה. גם בני האדם וגם הצמחים עוברים תהליך גדילה, שמאפיין אותו הוא הגידול בגודלו. שנית, יש גן שקובע את המין. לבני אדם יש גנים שקובעים אם אדם הוא זכר או נקבה. מכיוון שגם עגבניות מתרבות מינית, גן דומה קובע את ייצור הגמטות בפרח צמח העגבנייה. ברמה הבסיסית יותר, גם בני האדם וגם צמחי העגבניות חולקים את הגנים האחראים לנשימה התאית, כאשר ADP מומר ל-APT, המשמש את התאים של בעלי חיים וצמחים כאחד לאנרגיה.
בד"כ עם יהודים וגם אם יש איזה שהוא משהו קצת קשה בינינו, אני ממשיך לאהוב אותו.
היום הרגשתי חזק פעם ראשונה, כי אני אוהד בפוטבול את הPackers וזורק הכדור-QuaterBack, שהוא השחקן המרכזי במשחק שקוראים לו Aaron Rodgers שהיה שחקן מרכזי אצלנו ל16 שנה עזב את הקבוצה לקבוצה אחרת בשביל כסף.💸אנחנו ניצחנו את המשחק הראשון שלנו העונה. Aaaron שיחק אתמול את המשחק הראשון שלו עם הקבוצה שעבר אליה ובמהלך הראשון הוא נפצע, כנראה לכל העונה.
הרגשתי שמחה חזקה לאיד, ולא ידעתי אם זה נכון או לא. ה' הזמין לי היום לפגוש באקראי אוהדי הPackers, שביקרו מחו"ל, וקצת פחדתי לשתף את הרגשות, אבל הם אמרו לי מיד קיבל את Karma.
הגמרא במגילה כותבת ששמחה לאיד מותרת אם זה גוי.
כי החיים הם העיקר, והתורה משתקפת בחיים עצמם ולא באיזשהו מימד אחר.
הוא רואה את ההלכה בכל מקום , ואת ה' בכל מקום. גם בפוטבול.
לפעמיים נדמה לי שאנשים שכחו שהם בעצם חיים ולא כתובים בדף על איזה ספר.
זה לא אומר שצריך להכניס אותה לשם עכשיו.
הוא סה"כ התרכז בעצם השאלה האם לשמוח לאידו של גוי. לא הפוטבול זה האישיו פה.
וגם אם נקח את זה לכיוון שלך, יש הבדל בין מקום שיתקדש לעתיד לבין לחבר את ההלכה לעולם החומרי. ההלכה מתבטאת בעולם החומר ,
אם לא שם אז איפה לדעתך זה אמור להתבטא? ביקום מקביל?
כל פעם שראיתי וויכוחים שלך כאן בפורום
זה תמיד נגמר בהפסד שלך ותגובה לקונית שהצד השני פשוט טועה בלי להסביר למה.
לא יפה....
זרקתי לו הערה מחוייכת לא לערבב תורה עם הבלים של גויים.
משום מה החלטת להכנס באמצע.
לערבב ככה את הקודש בחול (וגרוע מזה) לא מקדש את החול אלא מחלל את הקודש. לא מדובר כאן בסברות של מדריך בבני עקיבא.
ותיקון טעות יסודי - בעניינים של קודש אני לא "מתווכח" (וממילא לא "מפסיד") בפורום, אני מסביר. מי שרוצה לשמוע מוזמן. מי שלא,לא.
אני בד"כ משתדל להתרחק מזה בכלל. לפעמים מעיר כשממש לא מסוגל לשתוק ולפעמים נגרר לתוך זה לצערי.
אני מפסיק כאשר כתבתי את כל התוכן הרלוונטי או כשאני רואה שחבל על הזמן שלי.
אם זה לא מובן - אין לי שום כוונה להכנס לדיון על זה.
(חבל שאי אפשר לערוך את החתימה, הייתי מוסיף את זה)
שום התייחסות למה שכתבתי בתגובה לטענה המחוייכת שלך, אין פה שום עירבוב של קודש בחול.
לא צריך בכל פעם לקפוץ ולהיות קנאי לתורה היכן שלא צריך.
וכמובן שאחרי מה שכתבת למעלה אני כמובן לא מצפה לתגובה עניינית שלך מכאן ואילך.
ערב טוב
יש הבדל בין עולם החומר לתרבות המערב
זה נקרא לתרץ תירוצים..
חחחחח לא זוכר איזה דף אבל זוכר את המעשה שם, אולי דף י"ד או ט"ו אבל לא בטוח😁
הָאוֹמֵר: "עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ",
וְ"עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ",
"מוֹדִים מוֹדִים" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה –
יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו,
וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל?
מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
בבלי ברכות לג ע"ב הובאו שני טעמים לאיסור אמירת 'על קן ציפור יגיעו רחמיך': "על קן צפור יגיעו רחמיך מ"ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות".
פירש רש"י: "מדותיו - מצותיו והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו."
מוסיף הריטב"א: "ועוד דטעמא דקן צפור לאו משום חמלה הוא דמאי שנא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומר כך טועה הוא:".
על דרך זו כותב הרמב"ם בפירוש המשנה: "עניין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר: כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו), כן רחם עלינו. וכל מי שאמר כן בתפילתו, משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף. ואין הדבר כן, שאלו היה מדרך רחמנות, לא צווה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת, אין לה טעם.".
ומוסיף הרמב"ם לפרש באותה משנה במגילה ד, ט: "ועל קן צפור יגיעו רחמיך - לפי שהטעם אינו צד רחמניות מהשם יתברך באומרו "לא תקח האם על הבנים"(דברים כב, ו), אבל היא גזרת הכתוב."
וכך הרמב"ם פוסק בהלכות תפלה ט, ז: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר".
הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מח) לכאורה סותר את עצמו: "ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני", זאת אומרת שיש טעם למצוות.
הקושיא חזקה כי בהלכות הוא פוסק כדעה שאין למצוות טעם, ובמורה נבוכים הוא אומר שהוא לא סובר כדעה הזאת, אלא למצוות יש טעם.
התוספות יום טוב מביא חילוק: "וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה". זאת אומרת רק בתפילה אסור לתת טעם למצוות כי הוא מחליט הדבר, אבל בדרך לימוד מותר לתת טעמים למצוות.
הבעיה שזה לא נכנס לרמב"ם, כי בלשונו בפירוש המשנה והלכות משמע שבכלל אי אפשר לתת טעם לשילוח הקן, וקשה לדחוק בלשונו, ובנוסף אם הרמב"ם סבר כחילוק של התוספות יו"ט, במורה נבוכים הוא לא היה צריך להגיד שזה מחלוקת בחז"ל, אלא פשוט להגיד שבמשנה זה בתפילה.
דחוק מאוד להגיד שהרמב"ם חזר בו ב'מורה נבוכים' ופיתח שיטה חדשה שיש טעמים למצוות.
לכן נראה שיש הבדל בין הפילוסופיה לפרטיקה ההלכתית. בפילוסופיה הרמב"ם סובר שכעיקרון יש טעם למצוות, ולכן בזה הוא פוסק כדעה שיש טעם למצוות. אמנם בפרקטיקה ההלכתית אדם צריך לעשות את המצוות כגזירת מלך, כדעה שאין טעם למצוות.
הרמב"ם במורה נבוכים מאריך בחלק ג' למה הוא סובר פילוסופית כדעה שיש טעם למצוות. בסוף הלכות מעילה הוא מסביר למה בפרקטיקה ההלכתית הוא סובר שצריך לעשות אותם כגזירת מלך: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
הרמב"ם כותב אותו רעיון כבר במצוות לא תעשה שס"ה:
"וכבר באר האל יתעלה בכתוב טעם שלש מצות אלו – רוצה לומר, לא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו. ובעבור שנודע טעמם וסבתם הגיע בעבורם מהנטיה מהדת, מה שכבר התפרסם מספור שלמה המלך ע"ה עם גודל מדרגתו בידיעה ובחכמה והיותו ידיד יה. אמרו ז"ל שיש בזה רמז והערה לאנשים שהם ידעו טעמי המצות כלם יקרה להם הנטיה. אם זה השלם בחכמה וגדול במעלה כבר דמה וחשב שאין הפעולה זאת בהכרח סבה לעבירה ההיא, מה יהיה שכל ההמון עם חולשת דעתם הנה יחשבו בהם ויאמרו כלום היה אסור כך או צוה בכך, אלא מפני כך אני אהיה נזהר מהדבר שבעבורו צוה במצוה ההיא ולא אשים לב עליה, ואז יהיה נפסד יושר הדת. ולכן הסתיר האל יתעלה טעמם, ואין מהם גם אחד שאין לו טעם ועלה וסבה, אבל רוב הטעמים ההם היה מן הצורך להסתירם שלא ישיגם שכל ההמון ולא יבינום. והם כלם כמו שהעיד הנביא פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים."
זאת אומרת על אף שמבחינה פילוסופית מחשבתית יש טעמים במצוות, אבל בפרטיקה ההלכתית הוא צריך להיות עסוק בהם כגזירת מלך, כי אם לא, זה יכול להוביל אותו לחולשה בעשיית המצוות כשהוא לא מבין את טעמם.
הרמב"ם מסכם את דעתו במשפט אחד בסוף הלכות תמורה: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם".
בפרקטיקה גזירות, אבל מבחינה רעיונית פילוסופית יש בהם טעמים.
המאירי אומר (חיבור התשובה למאירי - שבר גאון מאמר ב פרק יב) שזה המשמעות של 'נעשה ונשמע': "ישראל אמרו כל אשר דבר יי נעשה מבלי שנדע בהם טעם או שנשאלהו, כבר ידענו בו היות כל מצוותיו וגזרותיו נמשכות אחר חכמה וכולם נכוחים למבין, אבל אחר שנקיים אותם קיום חזק לחקור בהם מחכמתנו נתבונן בעניינם עד שנדע הטעם למצוותיו אחר דעתינו שאין מצוותיו נמשכות אחר הרצון אבל אחר חכמה והשתדלות משלים הנפשות, וזה אצלי מאמר דוד ע"ה טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי, כלומר היה עוזר לי בהתבוננותי טעם דבריך, שלא תליתי הקיום בידיעת הטעם אבל שהאמנתי בהם בלא ידיעת הטעם, או נפרש מלת כי במקום אעפ"י, כלומר אע"פ שכבר האמנתי במצותיך בלא ידיעת הטעם ואיני זקוק במצוותיך לידיעת הטעם אעפ"כ היה עוזר לי בידיעת הטעם, להיות עשייתם לא דרך גזירת מלך בלבד אבל דרך גזרת מלך ודרך שכלי, וכאשר קרה למלת שמיעה בזה הדבור הנכבד, ר"ל נעשה ונשמע, כן קרה לסוף דבר הכל נשמע".
א. מים עליונים מלאים בשפע, מים תחתונים עונים ברקע.
ב. כל כך יש לי להשפיע לעולם, איפה הנקבה שתישא מני רחם.
ג. מים דכורין יורדים בעוצמה, איפה מים דנוקבין שיענו חזרה.
ד. עיניי רואה בחורות חזקות למכביר, אבל לא יוכלו להכיל את אלוהי הגביר.
ה. מרוב אונים ואמיץ כח, אור חזק מאמץ את המח.
ו. מתי יאיר החוצה הפנס, יזהיר את כל העולם ממש.
ז. יזריח אור ותקוה בלב, ירפא את האנושות מכאב.
ח. יביא גאולת עולמים לעמו, יביא שלום בעולם כולו.
במיוחד פסוקים ג' וד'.
יש שם טעות הקלדה? לדעתי רצית לכתוב שם אלוהי הכביר?
ברור שאת יכולה לטעון שאם לא יהיה לאדם רצון, גם במעשים הוא לא יצליח.
אבל אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שהיהדות דוגלת בכמה שיותר מעשים ואקטיביות גם כשאין רצון ולא בדיוק לשמה, כי הרווחת את כל המעשים הטובים והמועילים שעשית כשלא היה רצון, וגם אדם לא צריך לנוח על זרי דפנה ולחכות לרצון, הרצון בא מתוך עבודה פנימית ואקטיביות של מעשים יחדיו.
אם הייתי מחכה לרצון, הייתי עושה אולי 10% ממה שאני עושה ביום. הרוב זה מתוך להכריח את עצמי לעשות. לפעמים בא רצון תוך כדי ולפעמים לא.
בואנה אני חייב קצת ממה שאתה מעשן נשמה
כן יש כאלה אבל זה מאוד נדיר
איזה כיף לקום לפני השמש.
יום נהדר
הדבר היחיד שיותר נפלא מלקום ולצפות בזריחה, הוא להמשיך לישון אז..
אלהים לעומת זאת זה עבודה שוחקת. אני בתור אלהים הייתי מרים ידיים. גם ככה בני אדם לא לומדים כלום ורק עסוקים בלהרוג אחד תשני.
איזה ישן זה. צודקתדי שרוטהסיומת שלך מזמינה את הציטוט כנראה הכי מצוטט מההוביט
יום קסום!
כל אחד והציטוטים שלו.
פה לקצתוהעולם אותו אוהב מכל הלב
אנחנו עומדים מול הרבה אתגרים בחיים. "מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו" והתוצאות יהיו כחפצו. ויש לזה השלכות - מה נרגיש מחמת התוצאה. זה, על פי רוב, גם כן תלוי בו, במבנה הנפש שהוא יצק בנו מלידה, ובמקרים לא מעטים זה תלוי בנו - האם שינינו משהו מהמבנה הזה, לטובה או להיפך, וגם השינוי הזה נעשה ע"י ההתמודדות מול אתגרים אחרים, קודמים, שעמדנו מולם, וע"י עבודת מידות - למעלה או לקלקול.
על כל צד שיהיה - ההרגשות הן שלב יותר משמעותי, כי פה ההתמודדות יותר בידנו, כאן נדרשת ממנו, "באופן טבעי" מכח "סדר הבריאה" והחפץ האלקי בה, השתדלות גדולה יותר. עומדת בפנינו בחירה - האם לחוות את הרגשות האלו או לא? אם בחרנו להרגיש אותם, להיות כנים עם עצמנו, אנחנו צריכים להשיב לעצמנו איזון - כאן נכנס הבטחון, האמונה שהכל נעשה לטובתנו, בהשגחה והדרכה אלקית, ולכן אין לנו באמת סיבה לצאת מהכלים - לטוב או למוטב, לא להקצין בשמחה או אהבה וחמלה ולא להקצין בעצבות או כעס וקנאה.
ולפעמים גם זו לא בדיוק בחירה - שכן יש בנו (לא בכולם) רגש (עליון יותר, כללי יותר) שמעורר בנו את ה"רצון" לברוח, ולא להתמודד. כאן נכנסת, באופן הכי משמעותי, התפילה, כי כאן אנחנו כמעט חסרי אונים (ואולי גם המילה "כמעט" היא הכחשה ובריחה) והמאזן של ההשתדלות מתהפך.
יש להם מזל שהרגליים שלנו הוליכו אותנו למקום הנכון והם מצאו אותו.
האדישות שלהם הרגה אותי. "איפה היית?" זהו... אין המשך.
אם לא היינו רואים אותו הוא היה מוגדר נעדר והיו מתחילים חיפושים אחריו..
יש מצב גם שאני לא יודע להעריך את המרחק , יתכן שמדובר במרחק גדול בהרבה.
אותו ואז אנשים אמרו לי שיש גמ"ח לילדים אבודים, ובגמ"ח מצאו את ההורים.
בסוף קיבלה כעס על זה שפירסמה תמונה שלו🫠
מה שגרם לה להבין שלא יצא לה מזה שובר מתנה
טוב שהיא לא כתבה על התמונה מבוקש
מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּ"תְּחִיַּת הַמֵּתִים",
וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּ"בִּרְכַּת הַשָּׁנִים",
וְהַבְדָּלָה בְּ"חוֹנֵן הַדַּעַת";
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּ"הוֹדָאָה".
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הבבלי אומר בדעת חכמים: "הבדלה בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה". הירושלמי אומר בדעת חכמים: "אם אין דעה הבדלה מניין".
המאירי מסביר את המחלוקת לגבי מיקומו של 'אתה חוננתנו': "ר' עקיבא סבור שאין להבדלה שום שייכות עם ברכת הדעת שיהיו כוללים אותה עמה, ולרבנן הואיל והיא ברכת חכמה ר"ל שכחמתו של אדם היא שמביאתו להפריש להבחין ביניהם קבועה בברכת חכמה, ר' אליעזר אומר בהודאה במקום הודאת הנסים שאנו צריכים להודות על שנתן לנו את השבת".
נראה להגיד שלפי רבי עקיבא שכדי להפריש בין שבת לששת ימי המעשה, צריך לנתק אותם אחד מהשני, וזה כמו מלאכת קורע שביסודו הוא מקלקל אלא אם כן זה על מנת לתפור ולתקן (משנה שבת ז, ב). לכן ביום הבריאה השני לא נאמר 'כי טוב': "רבי חנינא אומר: שבו נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים." (בראשית רבה ד, ו). זאת אומרת שהבדלה אין בו חכמה, אלא ניתוק ופירוד. ברור שהבדלת שבת מששת ימי המעשה יש בו צורך מועיל עליון, אבל הדרך שבה שבת נפרדת מששת ימי המעשה זה על ידי ניתוק וקריעה.
מה יסוד המחלוקת בינו לבין חכמים?
חכמים סוברים ששבת היא בריאה בפני עצמה. יש כמה דרכים במדרש להסביר את זה. אחד מהם: "רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה? חותם. כך מה היה העולם חסר? שבת." (בראשית רבה י, ט) זאת אומרת ששבת היא החותם הרוחני של ששת ימי המעשה. הטבעת, שזה סמל לששת ימי המעשה, עומדת כתכשיט יפה בפני עצמו. על הבריאה של ששת ימי המעשה נאמר 'טוב מאוד'. שבת היא בריאה בפני עצמה, שמוסיפה חותם רוחני לכל התכשיט של ששת ימי המעשה. מכיוון ששבת היא כמו חותם לתכשיט, אז ה' מבדיל ביניהם בחכמה ובתבונה, בין קודש לחול. ה' מבדיל ביניהם כדי ליצור חציצה בין קודש לחול, ואז חוזר ומחברם כחותם רוחני לתכשיט, לכן זה הבדלה על מנת לתקן ליצור תכשיט ויצירה אחדותית אחת.
רבי עקיבא רואה את שבת בצורה בסיסית כמחוברת לגמרי לששת ימי המעשה. הוא חולק על זה העיקרון ש-ה' שובת בשבת וכל הסיבה שיש קדושה בשבת כי "אף זו שרצה הקב"ה לכבדה" (כמבואר בבראשית רבה יא, ד). לכן לשיטתו כדי שיחול קדושה על השבת צריך לקרוע אותו מששת ימי המעשה, כדי שיחול בו קדושה ואין בזה חכמה ובינה בהבדלה, אלא פשוט פירוד.
א. ה' ברא עולם מלא מכבודו, עולם נפלא תפארת הודו.
ב. אור ושפע מלאים כל פינה, רוח טוב ונעים בקרבה.
ג. פתחו עיניכם בהרחבה להביט, תראו חסד אל עד אין תכלית.
ד. חיים הענקת לנו ברחמים, להרגיש את נועם אלוהים.
ה. להשכיל את סתרי מדותיך, לעמוד על עומק סודיך.
ו. מתוק תורתך ונופת צופים, גילוי רוממותך במסתרים.
ז. האל תן בנו כח להיות ראוי, להתקיים בעולמך במיצוי.
ח. תן בנו את כל הכוחות, לעבוד אותך בלי הרף בלילות.
ט. לשמוח ביום בחסד מלא עולם, להודות לפניך תמיד אל מרומם.
יאללה שמחו אותנו קצת באיזה דיבור יפה על חודש אלול או איזה שיר טוב, ציור, מחשבה, מעשה, רצון או כל דבר אחר שקשור לתקופה המטורפת הזאת
לי יש הרבה דברים על החודש הזה אבל כרגע אין לי זמן אז אכתוב בעז''ה במוצש או משו.
רק אגיד שמתחילת החודש אני מסתובב דלוק ומבסוט מזה שאשכרה אנחנו יכולים לחזור בתשובה
ולא רק שה' נותן לנו את האפשרות הזאת הוא גם משתוקק אלינו שנחזור אליו וזה מה שיתן לו את הנחת והעונג וההתפארות
שנזכה בעזרת ה' יתברך
מסופר שיהודי אחד בא לר' ישראל סלנטר במוצאי כיפור ושאל אותו ''נו ומה עכשיו?''
ענה לו הרב ''עכשיו אפשר להתחיל לחזור בתשובה''
מה הקשר בין הנחמה לתשובה?
אפשר להבין שאם האדם מתנחם על מעשיו הרעים אז הוא זוכה לנחמה כמו בירמיהו לא: "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'. "
אבל לפעמים כשאנחנו לא חוזרים בתשובה לגמרי, ה' מרחם ומנחם אותנו כמו שקראנו השבת בהפטרה: "ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרעי... חסדי ה' אזכיר תהלת ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. בכל צרתם לא [לו] צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם".
אז כש-ה' מרחם ומנחם אותנו אנחנו נמשכים לאהבתו וחוזרים בתשובה.
"כמים הפנים לפנים".
שרה, רחל, חנה ולפי הזוהר גם האישה השונמית.
כל אחת מהן מה שעשתה היה תפילה ורצון כללי שמתוך זה זכתה ללדת בעצמה.
שרה אימנו ואברהם אבינו התפללו על אבימלך וביתו יחזרו ללדת ומיד אחרי זה זוכים ליצחק.
חנה מתפללת הרבה שתזכה לבן ואז היא ''ממציאה'' לה' יתברך את השם ''צבא-ות'', והיא בעצם אומרת לריבונו של עולם בראת את העולם כדי שיהיו לך פה צבאות ואני רק רוצה להוליד עוד חייל לכבודך.
בנוסף מביא הילקוט שמעוני מהגמרא שיצאה בת קול באותה שנה ואמרה שיוולד השנה ילד בשם שמואל שיהיה צדיק במיוחד, אז הרבה נשים שילדו קראו לבן שלהן שמואל אבל חנה קראה לו שמואל כי הוא יהיה כל חייו שאול לה' ולכן היא זכתה כי לא דאגה דווקא לעצמה
האישה השונמית מארחת את אלישע הנביא בביתה ועושה איתו חסדים גדולים
אחר כך כתוב ''ויהי היום'' (לפי הזוהר נראלי כל מקום שכתוב ויהי היום זה ראש השנה) ואלישע שאל אותה אם היא רוצה לבקש משו מהמלך או שר הצבא(כלומר ה' יתברך) ומה שהיא עונה במקום להגיד שאין לה ילדים זה ''בתוך עמי אנוכי יושבת''
וכך גם היא זכתה
שנזכה בעזרת ה' להפקד כל אחד במה שצריך ושנזכה באמת להמליך את ה' בלי שום פניה ושום מחשבה על עצמינו
חלב הכי טוב במקום חלב לשתיה קרה וחמה.
אגיד משהו שאולי יסקלו אותי לגביו, אפשר גם מים במקום
בנתיים אתה מגלה אפס הבנה (:
מים איכס..
נגיד הקפה הירוק של תנובה טוב .
והחלב התחליף של השיבולת שועל של אלפרו טעים אבל רק בקר
בחם לא!
ויש עוד מלא חוקים אבל אני לא זוכרת את כולם
הבנאדם זכה פעמיים בתחרות חלבן השנה לשנים 22/23.
אבל יש לי שאלה אליך, אם את המסי של החלב
למה את שואלת אותנו שאלות עליו?
הפי הזו..
נסה עם פסיק אחרי הלא.
וסימן שאלה בסוף
שרוצים להפוך מחלבי לפרווה ולא ככ פוגם בטעם
את הטעם של השיבולת שועל שהקצפתי את זה הרגשתי כאילו המכונה התחלדה
באמת זה היה אוי
יהודי חברך בדיוק כמו שלך?
ברור לי שאפשר להגיע למדרגה של שמחה בסיסית, אבל האם אפשר להגיע לדרגה שזה יהיה בדיוק כמו טובה שמגיעה אליך?
זה בריא להגיע לדרגה כזו?
לבנים: מפריע לי הנקודה שאני מאוד מאוד שמח בחידושי התורה שלי, ואני שמח בחידושים של חבריי אבל לא קרוב לדרגת השמחה בשלי.
אני יודע שזה אחת הפרשנויות בתפילה לפני לימוד "ואשמח בהם".
אבל האם אפשר לשמוח באותה התלהבות בחידושי תורה של חבריי?
מישהו מרוויח כסף, מתחתן וכדומה.
אבל בחידושי תורה שזה בציפור נפשי, אז אני יחדש שני מהלכים ואשמע מרב עוד שני מהלכים, אז אשמח יותר בחידושים שלי.
קנאת סופרים תרבה חוכמה זה לא קשור?
כי אם אדם המציא בעצמו חידוש והוא לוקח את זה לכיוון של תורה זה טוב לא? כל עוד זה לא נובע מגאווה או ילדותית
אני יכולה
מעניין אם זה אופי.. אבל נראה לי גם שלבנות בכללי זה יותר קל, לא?
סתם אני חושבת על סיטואציה של חברה שמתארסת או איזו בשורה טובה, (לצערי לא בדרגה של חידושי תורה)
שאני אתרגש ואשמח בשבילה.
אולי גם השאלה עד כמה זה נושא שמרגש גם אותי.
כי לא כל דבר שישמח חברה ילהיב אותי, למשל היא תתלהב שעלה קופיקו חדש ואני בכלל אוהבת ערוץ 7, אז לאו דווקא שאני אשמח באותה רמה שלה בכל דבר..
אליך בענין משותף או שיש הבדל?
צריכה לחשוב עלזה יותר לעומק.
אני חושבת שגם כשזה נושא משותף יש הבדל, אם הטוב של החבר על חשבוני או שאפשר לגדול מזה ביחד ומהחידוש שלו יצא לי חידוש נוסף
יש מעגלים, הכי בריא זה שיש הבדל במעגלים.
כ זה דמיון אבל לא זהות.
פשוט שכן, פשוט וברור כי גדולי ישראל המובהקים הגיעו לדרגה הזאת.
האם *אני* יכול להגיע לדרגה כזאת? אני רוצה להאמין שכן, אבל יודע שזה מאוד מאוד מאוד קשה.
את האמת אני מבין מה אתה אומר מבחינת חידושי תורה אבל אצלי זה בנושאים קצת אחרים.
האם זה בריא?
נראה לי שיותר מבריא ואף רצוי ויביא ברכה עליך, טוב עין הוא יבורך.
נראה לי שזה מתקשר קצת גם לעניין להידמות לבורא יתברך במידותיו, נכון שלא כתוב "מה הוא טוב עין אף אתה היה טוב עין" , אבל נראה לי פשוט מאוד שהוא כל כך רוצה בטוב בניו ובנותיו וכל כך שמח ורוצה לתת להם שפע טוב וברכה ושמעתי פעם לא זוכר מקורות שזאת ממש ה-"תאווה" של בורא עולם, להשפיע טובה וברכה עלינו. ואם ככה בורא עולם אז לא כל שכן אנחנו שנשמח בטוב אחינו?
שוב קשה מאוד אבל נק מבט קצת שונה.
במידה ואני יותר שמח בהישג חברי ממה שהייתי שמח אתמול עשיתי את שלי.
כאחד שעבד על המידות שלו תקופה די ארוכה בחיים, ואחרי זה הגיע למקומות אחרים בעל כורחו..
אני די סקפטי לגבי מדידה של דברים כאלה , יכולה להיות לך תחושה שזה ככה, שאתה באמת שמח בשמחתו. בגלל שאתה משכנע את עצמך שזה ככה.
אי אפשר באמת לדעת אם זה בא מהלב.
ויותר מיזה, אני בספק אם זה בכלל אפשרי. אי אפשר באמת באמת לשמוח כאילו זה אתה שקיבלת את הטובה.
כמו שכתבו כאן רוב האנשים רחוקים מהמדרגה הזאת
בכל זאת אני חושבת שכשאני שמחה בטוב שמקבל השני זה כשאני מבינה ששנינו חלקים מאותו דבר, שאנחנו אחד, לכולנו אותה מטרה וכולנו שליחים של ה' בעולם אז ככל שהשני שלם מרגישים שמחה כי גם אני יותר שלם עכשיו! בעצם אתה לא מבטל את עצמך, אתה מכליל את עצמך, וזה כיף.
ב'תומר דבורה'.
רק אז מבחינה פילוסופית יוצא שיש בשמחה שלך משהו אגואיסטי ולא אלטרואיסטי.
לא שאני שולל את הדרך הזה, כי כל עם ישראל שורש נשמה וגוף אחד, אז זה אמתי שאם חבר שלי קיבל טובה גם אני הרווחתי.
היא אורגניזם אחד שלם היא דבר חיובי ומבורך ומבטא את החיבור הכי עמוק, לא משנה איך תקרא לזה
מצד שני, לפעמים יש דרגה גבוהה יותר של אלטרואיזם, שלא סותרת את החיבור.
יכול להגיע אליה
אני חושב שכן ואפשר גם להגיע לרמת שמחה יותר גדולה.
אביא דוגמה אישית מתחום אחר, יצא לי לכתוב הרבה שירה וסיפורים ואני מאוד גאה במה שאני כותב, יש לי גם חיבורים שמבחינתי הם מושלמים. מה שכן, מאז שאני זוכר את עצמי היה לי מאוד קשה לקרוא חיבורים של אנשים אחרים (למשל ב-wattpad או מה שזה לא יהיה) וזה נבע מהפחד להרגיש קנאה, או להרגיש טוב פחות, או לראות שהם כותבים יותר טוב ממני. זה קורה לי גם בנגינה, וזאת אחת הסיבות שלא רציתי ללמוד לצייר.
בשלב מסוים החלטתי להכריח את עצמי לקרוא הרבה חיבורים כאלה ולהתעסק בניתוח ספרותי שלהם. חלק היו חובבניים, חלק ממש טובים. חלק שמרתי עד היום והם אהובים עליי עד מאוד. החשיפה הזאת עזרה לי לצאת מהחומות הבצורות שלי ולהעריך את היופי הפראי (כל מה שהוא לא שלי) לצד היופי האורבני (כל מה שהוא שלי). נכון להיום אני אוהב גם לכתוב וגם לקרוא דברים של אחרים ואני מעריך את החיבורים לפי היופי שלהם ושל הרעיונות הטמונים בהם
וכנ"ל לגבי חידושי תורה, אני אוהב להרהר בסוגיות ולהציע פרשנויות משלי אבל אם מישהו יציע פרשנות מאוד נכונה / יצירתית זה הרבה יותר מעניין בשבילי מאשר להיות שקוע בתוך ההרהורים העצמיים שלי, בכנות לא כל המהלכים שלי הם מבריקים או מעניינים במיוחד, חלק כן וחלק לא, אבל כן מדי פעם יוצא לי לשמוע איזה חידוש או דבר תורה או לקרוא פסקה בספר ולומר "וואו זה מבריק וגאוני וגם אם הייתי חי 1000 שנה לא הייתי חושב על זה" והדברים שמחים כנתינתם בסיני
הבעיה בחידושי תורה שלא כל חידושי התורה הם חידושים טובים או אמיתיים ולא פעם זה סתם חובבנות ולא משהו רציני
אבל באופן כללי אני חושב שככל שתתעמק בניתוח החידושים של חבריך (אם הם אכן חידושים טובים) מתוך רצון להתחבר אליהם (או משהו כזה) זה יגרום לך להעריך אותם יותר ולהסתכל פחות על מי בעל החידוש ויותר על מהו החידוש
ויותר אמתי. זה שמחים יותר ומקבלים את זה.
התכוונתי כשהחידושים שקולים בהגיון שלי, אז אני יותר מקושר לחידוש שלי.
חידושים שאתה מחדש קשורים יותר לשורש נשמתך ולאותיות התלויות בה בהתבסס על מש"כ בליקוטי מוהר"ן (לא זוכר מקור) לכן הגיוני שחידוש שקרוב יותר לנשמתך (גם במובן הפחות מיסטי) יאירו בך יותר
כמו שלמשל יש אנשים שמחוברים יותר לחידושים באגדה או בלמדנות או בהלכה וישמחו בחידושים מהסוג הזה כי זה קרוב יותר ללבם אז ברמה היותר ספציפית חידוש שהוא שלך הוא יותר קרוב אליך ומתאים לך
למדרגה שכבוד חברו חביב עליו- כשלו.
אולי 'כשלך' בא לדמות, ולא ממש אותו דבר, אבל כנראה שלשם צריך לכוון,
כי המשנה יכלה להתנסח באופנים אחרים, בלי להזכיר את כבוד האדם עצמו.
בן אדם לא צריך לצאת מעצמו בשביל זה,
הוא צריך לאהוב מאוד את אותו אדם, ולהבין שזה לא מאיים עליו כי לכל אחד יש נקודה אחרת לחדש בעולם.
כמו שבן אדם שמח וגאה בהישגים של אבא\אמא\רב\אנשים קרובים, בלי קנאה.
וכן ככל שהוא יותר קשור בכלל..
זוכה להרגיש את זה לגבי אנשים מסוימים.
אני מבין את כבוד חברך חביב עליך כשלך, לא רק שאתה רוצה לכבד אותו, אלא שאתה שמח בכבוד שהוא מקבל, וממילא שמח בהישגים שלו..
חברות אמת בלי תחרות.
אפילו רק של ה.. קלאסיים..
הכי טוב הסמיילים האלו יותר יפים.
