פורום אימהות השלב הבא (עמוד 9)

אני מסתכלת לפעמים על המתבגרים שלי ותוהה איך זה יכול להיות שאלה הילדים שלי, שפעם היו תינוקות קטנטנים שקילחתי והחלפתי להם חיתולים... (במיוחד להסתכל על הבן שלי זה מלחיץ - מאיפה הגבר הזה הגיע לפה, אחרי שהגבר היחיד בבית היה בעלי!)

אבל למען האמת - אין איך להתכונן לזה...

ב"ה זכיתי במתבגרים מקסימים, כאלה שדעתם של הוריהם חשובה להם ואין להם שום שמץ של רצון למרדנות, אלא להפך - לעזור כמה שיותר.

אבל אני יודעת שזה לא דבר שאפשר להבטיח מראש... אני כבר רואה שלא כל הילדים שלי יהיו מתבגרים כאלה...

הדבר היחיד שאפשר לעבוד עליו בגיל הילדות (וזה קשה נורא) הוא קשר פתוח וישיר עם הילדים, כזה שמאפשר להם שיתוף והכלה ואהבה ללא גבול. אבל מן הסתם גם זה לא מבטיח הצלחה במאה אחוז...

אפשר להכין מנחת הורים צמודה והמוווון סבלנות

אה והרבה אוכל...

שם גם לומדים להתמודד עם מתבגרים….

החיים הם בית הספר שלנו, המכון להכשרת הורים נמצא בתוכנו.  

(ובמקרים מיוחדים נעזרים באנשי מקצוע).

כל ילד וילדה שונים זה מזה.

תחשבי על הבית בו את גדלת והתבגרת.  

על האחים והאחיות שלך. כל אחד ואחת בעלי יחודיות, בעלי מאפיינים שמבדילים אותם זה מזה.  

מן הסתם גם כל אחד/אחת מהם פנה לכיוונים שונים בחיים הבוגרים.  תחומי התעניינות ועיסוק שונים.  

גם האופי של ההורים משליך ומשפיע.  

איך נראה ומתנהל הבית, איך מתנהלת המשפחה והיחסים בין האחים ובין ההורים, איך הזוגיות של ההורים.

בהכללה גסה, כנראה גם שהתבגרות של בנות מצריכה יותר התמודדויות לעומת התבגרות של הבנים במשפחה.  

מאפיינים רבים של גיל ההתבגרות אצל בנים ובנות קשורים לרמת המודעות העצמית החריגה למראה והשינויים הגופניים שהם חווים, כאשר יכולת ההערכה העצמית של מתבגרים ומתבגרות מושפעת מאוד מהמראה החיצוני שלהם, כמו גם ממה שחבריהם חושבים על איך שהם נראים.  ככל שהילדים מתפתחים, הם עשויים גם לערוך השוואות בין השינויים הגופניים שלהם לבין אלו של חבריהם.

ואצל בנות הדימוי הגופני הרבה יותר משמעותי לעומת איך שזה אצל בנים.

ממש לא רק במקרים מיוחדים.

יש בנו הרבה חכמה פנימית, ולמידה מהחיים, ואני לגמרי מאמינה בזה ובהקשבה הפנימית שלנו לעצמנו.

ומצד שני, יש לנו גם נטיה לשחזר את הדרך שבה גידלו אותנו, גם אם היא לא היתה מדויקת בכל דבר.

ולכן אני חושבת שחלק מאחריות הורית זה לברר את הדרך כל הזמן, ללמוד, לחקור, לשאול, לשמוע, בחיבור גם להקשבה פנימית ולהקשבה לצרכים הייחודיים של הילדים שלנו.

אני לא מדברת רק על ייעוץ פרטני מול איש מקצוע. זה אולי באמת נצרך במקרים מיוחדים יותר. אבל יש המון תוכן חינמי ברשת (שצריך כמובן לסנן ולקרוא בעין ביקורתית, לא לקחת כל דבר בתור אמת מוחלטת), יש גם הרצאות חד פעמיות בנושאים שונים שיכולים לפתוח את החשיבה בכיוונים חדשים, ולפעמים שווה גם להשקיע כסף - בשיעור חד פעמי, בקורס קצת יותר ארוך, או גם בהדרכה אישית. זה יכול לפעמים לתת כלים משמעותיים שלא היינו מגיעים אליהם בעצמנו...

מתחילה סביב גיל 9. לפי זה אני כבר עם מתבגרים צעירים בבית. תכלס מרגישה את זה כבר שנים…

אני חושבת שבעיקר-בעיקר-בעיקר צריך להכין את עצמנו שלא משנה מה קורה, הם עדיין ילדים, עדיין מותר להם לטעות, הם עדיין לראויים לאהבה שלנו והם עדיין מאדדדד זקוקים לנו, למלוות האהבה שלנו ולקשר חזק. ולזכור שהמון ממה שיהיה בעתיד תלוי בכמה אנחנו נאמין בהם ובכוחות שלכם.

חוץ מזה, אני באה גם להגיד שזה גיל שמביא איתו גם המון ברכה וכיף. פתאום השיחות מעמיקות, חוש ההומור משתבח, הם יכולים לעזור הרבה יותר, הכשרונות והעוצמות שלהם הולכים ומתגלים להם… מהמקום הקטן שלי אני יכולה להגיד שאמנם אני לפעמים תופסת את הראש בשתי ידיים, אבל בכללי יש גם המון הנאה וכיף מהשלב הזה.

ו…ברוכה השבה!❤️

הקשר משתנה, הצרכים משתנים, העמדה שלנו כהורים משתנה

(לדוגמא אם יש תחומים שבהם רק החלטנו היום נמליץ ונסביר והבחירה תהיה בידיהם בסופו של דבר.. כמובן שזה תהליך מדורג, ויש תחומים שעדיין לא ניתן בהם בחירה בגילאים מסויימים אבל אלה פני הדברים...

מהצד השני יותר צחוקים, שיח בוגר, דברים אחרים שאפשר לעשות, עוד מישהו שמבשל מנקה ולוקח אחריות מסויימת בבית...

כל אחד והעניינים שלו

אבל בגדול- הם הופכים להיות אנשים בוגרים.

אי אפשר לדרוש ציות כי ככה אמא אמרה.

צריך לדבר הרבה יותר. להקשיב הרבה יותר. לכבד עמדות ורצונות, ולהיות גם מסוגלים להביע את הרצונות שלנו ולא רק לוותר להם כי הם מתבגרים.

גם הצבת גבולות היא חשובה מאוד. גבולות מתאימים. נערה בת 15 לא תחזור הביתה בשמונה בערב בחופש הגדול. 12 בלילה זה גבול מתאים יותר...וכן, להישאר ערים כדי לוודא שזה קורה.

להבין שאצל בנות יש ימים עצבניים יותר

שלא תמיד יש סבלנות לאחים הקטנים שלהם

שהם צריכים לפעמים תשומת לב מיוחדת- זמן אחר עם ההורים בלי הקטנים.

לחזק המון. גם נפשית וגם רוחנית. יש הרבה התמודדויות וצריך לשדר כמה מאמינים בהם ולשקף להם את הכוחות שלהם. ולהזהר לא לדרוך על היבלות...

לדעת לבקש סליחה אם טעינו (וזה כנראה יקרה לא פעם...)

ולדעת שבסוף נקבל אותם רועים יותר..

וגם לדעת שמתבגרים עולים כסף...

תלוי גם בגילאי שאר האחים...

אם צריך לנסוע ברכב קטן עם 4 ילדים אז הגיוני שאושיב קדימה את הגדול גם אם הוא לא בן 8-9.

מה שכן, מקדימה, מעדיפה שישבו עם בוסטר.

ותמיד אני מתלבטת אם עדיף לבטל או להשאיר את הכרית אויר

בודקת

ההמלצה הרשמית של הרשות לבטיחות בדרכים היא סביב 12-13. מנסה להבין מה עושים בעולם הגדול שמחוץ להמלצות הרשמיות…

אלא של בטרם

וכן, יש הבדל גדול בינהם..

ישיבה מקדימה ברכב: מאיזה גיל מותר לשבת במושב הקדמי? | Ask רלב"ד,%D7%A2%D7%9C%2520%D7%A4%D7%99%2520%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA%2520%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%9F%2520%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%91%2520%D7%94%D7%91%D7%98%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA%2520%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%9F%2520%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91.

הגדולה שלי בת 10.5

אם אין ברירה אז שמה את התינוקת.

בתוך היישוב הגדולה כן יושבת מקדימה.

ותכלס את כולם אפשר להושיב מקדימה עם כיסא בטיחות מתאים אם אפשר לבטל כרית אוויר.

.. 

התאומים שלי עוד לא בני 13...

אבל מה שיותר משמעותי הוא הגובה. הבן הגדול שלי בגיל שלהם כבר היה הרבה יותר גבוה, אז נראה לי שהוא בהחלט ישב מקדימה מדי פעם (אם אני לא ישבתי שם ).

מניחה שבמקרה חירום נושיב מקדימה גם את התאומים.

(אצלנו המצב שונה מלכתחילה - אני לא נוהגת, אז בנסיעות שגם אני נמצאת ברור שאני יושבת מקדימה. וגם עד עכשיו היה לנו רכב גדול, אז כמעט לא היה צורך להושיב ילדים צעירים מקדימה. עכשיו יש לנו רכב קטן, אז יכול להיות שזה יקרה יותר... לא מלכתחילה, אבל כן במקרי אילוץ.)

שיש גם עניין של חוזק העצמות שמגיעים אליו רק סביב גיל 12-13. למקרה של פתיחת כרית האוויר.

כולל תינוק. עם ביטול כרית האוויר כמו שכתבת. אבל אם אפשר אחרת, עדיף.

בחלון הקדמי (יכולות להיות גם כריות במושבים האחוריים ואז היא מגינה מפני פגיעה של הגוף של מי שיושב מאחורה במושב שמולו). הבעיה היא שזה עלול לגרום לחנק (ושבירת עצמות אולי?) אצל תינוקות וילדים.

היא מתפוצצת ושומרת שהבנאדם לא יעוף מההדף של הפגיעה בזמן התאונה. היא מסוכנת כי היא נפתחת במהירות מטורפת- גם לאדם מבוגר זה יכול לגרום לשבירת צלעות, אז לילד, שהוא גם יותר נמוך זה יכול להיפתח על הראש ח"ו ולהיות מסוכן

הכרית אויר מתנפחת, לא מתפוצצת

היא אמורה למנוע מהנוסע לעוף לחלון ע"י הצמדות לחזה.

לילד, שבעצם נמוך יותר ממבוגר, הכרית עלולה להצמד לפרצוף ולחנוק ולכן היא מסוכנת. 

בעזהי"ת

אין לנו רכב גדול 
לכן כשהרביעי נולד- שמנו אותו בסלקל מקדימה, בלי כרית אוויר
אבל כשהוא עבר מסלקל למושב בטיחות עם כיוון הנסיעה- העדפנו להעביר אותו אחורה ואת הגדולה קדימה. נדמה לי שהיא הייתה בת 8.5-9 בערך. 
לא אוהבת את זה אבל כשצריכה לנסוע עם כל הילדים זה מה יש...

בתאונה חס וחלילה סיכוי גבוה יותר לפגיעה משמעותית מקדימה ביחס למאחורה

אם אני זוכרת נכון

הקדימה הכי מסוכן. רוב התאונות מערבות את חזית הרכב.

אחרי זה הצד

והכי פחות זה האמצע.

ולכן בבטרם ממליצים לא להושיב ילדים מקדימה גם אם מנטרלים כריות אוויר.

ומצד שני, לפעמים הדעת כ"כ מוסכת מתינוק שבוכה במושב האחורי ואין איך להרגיע אותו, שעדיף להעביר קדימה כך שיראה את ההורה, יהיה אפשר לשים לו מוצץ וכו. (לא התנסתי. אצלנו כריות אוויר מקדימה ואי אפשר לנטרל).

ולשאלת הפותחת-

מגיל 9-10 נותנת בנסיעות קצרות. סביב 11 גם ארוכות.

אם אין מקום אז מגיל 8 (לא כ"כ יוצא לי)

או שהיא תהנה מקריאת ספרים רגילים שמיועדים לילדים (כשהיא תסיים ללמוד את כל הצלילים).

או מחברים...

גם לדעתי זה פחות שוה לקנות כי זהבאמת לתקופה קצרה

היו כמה פעמים שהכנתי לבן שלי סיפורים כאלה והדפסתי לו לקריאה בשבת... (אולי אפילו שמרתי את חלקם, אז אני יכולה לשלוח לך אם תרצי)

השבת לימדתי את הבת שלי (בגן חובה) את הרעיון של הניקוד קמץ-פתח, ואז היא ישבה וקראה ספרים (כולל ברכון 😄) כשאת כל האותיות היא הגתה כאילו הן בקמץ-פתח... אז זו גם אפשרות

בכל אופן, בהנחה שיש כמה וכמה ילדים בע"ה, אולי זה לא בזבוז לקנות ספרונים כאלה, שישמשו בכל פעם את הילד התורן שלומד קריאה... לרות בייפוס (אמא של לאהל'ה) יש סדרת ספרונים כזו, לפי הניקודים.

כלומר נניח תהיה סעודה, ודרשה של הילדה וריקודים.

מה אפשר להוסיף כדי לתת לזה עוד תוכן ערכי? עוד חיבור למשמעות של כניסה לגיל מצוות? 

ובכלל מה עושים באירוע עצמו? אשמח לרעיון גם להפעלה או משהו כזה עם החברות. 

אצל אחותי היא העבירה לחברות סדנת יצירה בפלסטלינה של עיצוב הדלקת נרות. אפשר משהו דומה. אצל הבת שלי קישטנו תופי מרים במנדלות עם פסוקים.

כל סדנת יצירה בעצם אפשר להפוך למשהו ערכי...

אם מתאים לכם להקרין סרטון או מצגת - אז אפשר גם בזה להכניס תוכן: למשל, תיעוד של הילדה במעין מסע בעקבות המצוות הנשיות או בעקבות האימהות. וכן הלאה...

תמיד היתה איזו פעילות יצירה.

לבת הגדולה שלי הכנתי פעילות לחברות- קופסאות בריחה בנושא שקשור לתאריך הלידה שלה. 

אפשר גם להכין מצגת מענייינת בנושא שקשור לשם או לתאריך ולעשות חידון נחמד בסוף

קודם כל- אני רואה את הבת מצווה כהזדמנות לשים את הילדה במרכז.

ולכן לחשוב- מה המאפיינים, הכוחות, הכשרונות, החלומות של הבת.

יכול להיות גם סביב השם שלה או תאריך מיוחד בו היא נולדה.

בנוסף- הבת מצווה מאפשרת תהליך ומסע עם הבת, שבעצם הערב הוא סיום תהליך.

אז מה עשינו?

בת 1- כשרונית בהמון תחומים, אז הרעיון היה- כניסה לשער הבת מצווה- להאיר את הטוב שבי לעולם.

היא הקליטה שיר באולפן ועשינו קליפ (פשוט, שאני ערכתי)

היא חיברה ריקוד שרקדנו - אני ו2 בנותיי

עיצבה לעצמה אלבום, הכינה את כל המנות אחרונות.

המסע שעשינו לקראת הבת מצווה היה ללכת לנשים מיוחדות שהיא מעריכה ולקבל מהן "טיפ" לכניסה לשלב הבגרות. צילמתי את הכל, ויצרנו מזה סרטון של כמה דקות )שמתי ממש 2 דקות מכל אישה)

זה היה מדהים!! ב"ה.

בת 2- חכמה, צדיקה, אוהבת תנך מאד. היא החליטה שהיא רוצה לסיים את התנך עד הבת מצווה, ומתוך זה החלטנו ללכת על - תורה, עבודה, גמילות חסדים.

תורה- סיום תנך

עבודה- מסע תפילות. נסענו למלא קברי צדיקים, ובכל מקום צילמתי אותה אומרת על מה היא מתפללת כאן מהכח והעניין של אותו הצדיק (למשל רחל אשת רבי עקיבא- מסירות לתורה, הארי הקדוש- חיבור לפנימיות, ללב)

גמילות חסדים- עשינו משחק שקשור.

ב"ה היה מהמם ממש, ומותאם לכל אחת... תודה לה'

מקווה שעזרתי!

לכל אחת את המקום המתאים לה...

(גם אנחנו עושים כך בעיקרון, אבל אפשר לחדד את המקום הזה עוד יותר...)

ויפה שישנה ב9 וחצי בחופש..זה ממש מוקדם לגילה 🙂

היא הילדה הבכורה,

אחים שלה יותר קטנים וישנים ב8.

מילדים שאינם בכורים (שאז הבית מלא בהמולה של הגדולים).

בכל מקרה את לא כתבת באיזה שעה מדובר אלא רק כתבת את הגיל אז הדיון לא ממש רלוונטי

בסלון בשעות הערב, וכדאי להתכונן אליו...

בכל אופן  גיל 9.5 זה עדיין קצת מוקדם בשביל זה.

באיזו שעה היא הולכת לישון? אולי אפשר לאחר לה את שעת השינה במעט, לפחות לחופש הגדול, וכך לתת לה תחושה של גדולה ואולי היא פחות תרצה לקום אחר כך.

שנית - אפשר לומר לה שהיא לא חייבת לישון, אבל היא כן חייבת להישאר במיטה. אפשר להציע לה עוד דברים לעשות במיטה מלבד קריאה - שמיעת מוזיקה, ציור, משחק קופסה ליחיד...

ואם באופן עקבי היא מתקשה להירדם - כדאי לבדוק למה...

ברוכה הבאה!

היא בד"כ ישנה ב22.00 לפעמים קצת לפני, אבל לדעתי זה מאוחר והבעיה שזה קורה לפעמים גם כשיש לימודים.

היא עושה דברים במיטה, הבעיה שלפעמים זה עושה רעש ואני חוששת שאחים שלה בחדר השני יתעוררו.

הולך לישון ב23:00-24:00 בחופש... כי כל הבית בהמולה. לרוב אני הולכת לישון לפני הילדים.

ולא, אין זמן זוגי. רק לשבת בחוץ ולדבר מידי פעם. או לצאת לגמרי, משהו שקורה פעם ב... בטח שלא בחופש הגדול.

ככה זה כשיש ילדים גדולים, ב"ה.

(ברגיל, משתדלים שהוא יהיה במיטה עד 9 אבל הוא אף פעם לא נרדם מוקדם. ולרוב גם קם מהמיטה שוב...)

ולפעמים זה ממש מעצבן.

מה אפשר לעשות?

לשלוח אותה לסבתא לכמה ימים

לחכות לכיתה ט ולשלוח אותה לחצי פנימיה

לצאת לשבת בחוץ

להגיד לה יפה "מתוקה עכשי זה הזמן של אבא ואמא בסלון. אם את ערה את יכולה לעשות משהו בחדר שלך".  

נראה לי שהאופציה האחרונה הכי טובה...אני בהחלט לפעמים מכריזה שעכשיו הבית רגוע והסלון מתפנה. ומי שלא ישנה שתהיה בחדר.

זה מה שקורה כשהילדים גדלים...

מומלץ להגדיר למשל שהיא יכולה לקרוא בחדר/בסלון עד שעה מסויימת, כדי שיהיה לכם מרחב יחסית פנוי אפשר גם להגדיר שמשעה איקס אבא ואמא נחים ואת כל השאלות והפטפוטים עושים לפני.

היתרון בשלב הזה (טוב 9.5 זה קצת מוקדם.. אבל עוד מעט)

זה שאפשר לצאת בלי לחפש בייביסיטר

בשרט או דיבור שקט בינהם

תעסוקה שקטה -ספר או משחק לבד עם עצמם

וכשהם מאורגנים כבר לגמרי לשינה ,אכלו שתו שרותים הכל כבר נעשה

ואז כשמגיעה השעה המוסכמת מכבים את האור

לא מרשה להסתובב בבית

ופעם אחת כדהעסו לעבוד עלי כאילו ולישון ממש מאוחר מאחורי הגב

למחרת הלכו ליושן ב7 עם הקטנים

מאז הם ממושמעים חח 

אני חושבת שכרגע האתגר הגדול שלי הוא דווקא באימהות העתידית - כלומר, השילוב בין ההיריון (וכל מה שהוא מביא) לבין הילדים הקיימים.

אבל יש אתגרים גם מעבר, כמובן... נראה לי שהאתגר הכי קשה הוא המריבות בין הילדים

אז בטווח הקרוב הפתרון הוא לדאוג להם לתעסוקה, כדי שכמעט לא תהיה להם סיבה לריב. (לא תמיד זה עובד... אבל היום, למשל, הם עובדים בנגרות עם אבא שלהם על שלל דברים, ובאמת בלי עין הרע בקושי היו פיצוצים)

בטווח הרחוק כנראה זה בעיקר לטפל נקודתית בילדים המועדים להתפרצות... התחלנו בזה, אבל שאר הדברים יידחו כנראה לאחרי הלידה...

וכמובן - הפתרון הכי חשוב הוא תפילות... להתפלל לשלום ואחווה ביניהם, כמו שמתפללים לשלום ולאחדות בעם ישראל...

בהצלחה ענקית עם כל הג׳נגלינג של סוף הריון-לידה-תינוק קטן והילדים הגדולים יותר! ועם הטיפולים! אלופים אתם! ולגבי התפילות - לגמרי…

❤️

פשוט להיות איתם, להנות איתם. כמה שזה נשמע פשוט וחלום שלי אני רואה שזה ממש מאתגר אותי.

אני בורחת הרבה לטכני של הבית ולפלאפון...

הייתי רוצה לנסות לכבות את הפלאפון מחר

לצייר איתם
לשחק איתם

לספר ריפור בלי לעצור לכביסה או כלים

נכון אומרים שהשטן עובד שעות נוספות איפה שהפוטנציאל הכי גבוה? נגיד ערביי שבתות וחגים, לפני טבילה וכו׳. אז אני מרגישה שזה אותו עקרון עם הילדים. מיליון הסחות, העיקר שלא ניגע בהכי חשוב, יקר וממלא… זה ממש קטע… (וזה לא לגמרי מדויק כי בסוף הטכני גם דורש את שלו, מה נעשה… אבל אני עדיין מרגישה שיש שם מחסום ברמה הרוחנית אפילו, ושצריך ללמוד לגבור עליו).

אני חרדתית וכשאני קולטת שהילד בחרדה (רלוונטי בעיקר ל1 מהם) אני מאבדת את זה...קשה לי לחשוב שהוא יסבול מהשריטות שלי...

ואני עושה הרבה עבודה עם עצמי להבין שהוא זה לא אני ואנחנו חווים שונה לחלוטין את העולם

עם עצמך, בטוחה שזה מביא ויביא פירות!❤️

אני לפעמים מרגישה שהאמרה "ילדים קטנים - צרות קטנות, ילדים גדולים - צרות גדולות" ממש נכונה...

נכון שמבחינה פיזית וטכנית ילדים קטנים זה הרבה יותר מאתגר, אבל מתבגרים (גם כאלה שעל גבול גיל ההתבגרות) מאתגרים יותר מבחינה נפשית... כי הם עצמם מורכבים יותר מבחינה נפשית, ויש להם גם דרישות מורכבות יותר מאוכל-צומי-משחקים...

או שפשוט זכית במתבגרים חלקים? (לא ששלי נחשבים מתבגרים לא חלקים... להפך... אבל עדיין מורכב איתם יותר...)

יש להם דרישות מורכבות, אני לא מתרגשת מדרישות, מסכימה למה שזורם לי, אין לי בעיה להגיד לא או להציע פתרונות חילופים, בניגוד לתינוק שלא תמיד אפשר להציע לו פתרון חילופי או פשוט להגיד לא.

אנחנו כנראה מדברות על קשיים אחרים...

אני מדברת על קשיים לימודיים, קשיים נפשיים, קשיים התנהגותיים... דברים ש"מחמירים" לפעמים עם הגיל. ואף שלכאורה הם יכולים כבר להסביר את עצמם, מכיוון שהנפש שלהם כבר מורכבת יותר משל ילד קטן - קשה להם עצמם אפילו להבין את עצמם לפעמים, כל שכן לנו...

קשיים לימודיים וקשיים התנהגותיים, אין קשיים נפשיים.

אלה לא קשיים שלי, אלא שלהם, אני עוזרת, מכוונת ומקבלת את הילד עם הקשיים, לא מודאגת מה יהיה ואיך ייפתרו , אלא מה שיהיה יהיה טוב.

שאת לא לוקחת על עצמך את האשמה בקשיים שלהם...

זה מדהים בעיניי! הלוואי שאלמד ממך ואצליח גם להרגיש כך...

בדיוק היום דיברתי עם בעלי ושנינו הרגשנו שיהפוך קשיים של מתבגרים באמת מורכבים בהרבה משל הצעירים שלנו, לא דומה קושי של ילד היסודי לקושי של בת שרות או של התמודדות עם בגרות.

זה נכון שהקושי לא שלי, אבל גם יכולת ההשפעה קטנה יותר וכאב הלב גדול יותר 

אני מגדלת את הילדים בגישה אחרת מרוב האנשים, נותנת כלים ומשחררת את הבחירה ובנית הדרך מגיל צעיר מאד. אני חושבת שזה הבסיס להבדל בהסתכלות.

מעבר לזה קשה לי מאוד שהם תלותיים בי, למרות שיש כבר גדולים עדיין כולם מתעוררים בלילה (אולי לא כולם בכל לילה, אבל רובם. וחלקם מגיעים למיטה שלנו כל לילה)..

יש עוד לא מעט דברים שמפריעים לי, אבל חושבת שזה העיקר.

מה אני עושה למען זה?? מבקרת את עצמי וחיה עם ייסורי מצפון תמידיים זה נחשב? 😀

משתדלת להיות במודעות להגיע 

לא יודעת אם זו באמת הסיבה, יש לי ילדים יותר רגישים וכאלה שפחות.. ויכול להיות שהם התרגלו לזה, וגם לנו זה כבר לא מוזר לחפש מיטות פנויות באמצע הלילה, אז למה שלהם זה יהיה? 

יעזרו לך להגיע לאיפה שאת חולמת. גם אני חולמת להיות נטולת ביקורתיות ולראות בכל אחד רק את הטוב, ובוודאי לא להעיר בצורה לא טובה. כרגע עדיין נופלת וקמה בחזרה לעבוד על קשר נקי…

❤️

לא ממקסמת את עצמי

ולכן מהווה דוגמא לא טובה

ונותנת לקשיים להדרדר

( יש אנשים שיאמרו שאני אמא טובה, ומבחינות מסוימות זה כנראה נכון, אבל בעיני לא מספיק)

למשל עכשיו,

הדברים עדיין לא מאורגנים לבית הספר,

יש לי 'תרוצים' ומבחינה אובייקטיבית היו לנו גם עניינים אחרים שדרשו את תשומת לבנו,

אבל ברור שהייתי יכולה להתארגן טוב יותר.

ונושא נוסף שקשור לנושא הקודם הוא שאני לא משקיעה מספיק בתחום החברתי של הילדים, זה נושא שקשה לי ואני מרגישה שאני מזניחה אותו ושבגללי הילדים לא יהיו מספיק חברותיים. גם מבחינת הדוגמא האישית שאני נותנת וגם מבחינת ההזדמנויות החברתיות שאני מספקת להם. 

בס״ד

הרבה פעמים אנחנו גמורות באופן כרוני וזה מאד מקשה על הניהול שלנו את הדברים ״בזמן״.

וגם אני מרגישה שאני יכולה לדאוג להרבה יותר אירוחים של חברים, מפגשים וכו׳. מאחלת לך שילדייך יגדלו לתפארת, יהיו חברותיים ושיהיה להם את כל הטוב בעולם!

הכי קשה זה לשלב את הדרישות של גילאים שונים עם צרכים שונים התפתחותיים שונים ולהצליח לראות כל ילד גם בתוך משפחה ברוכה ועם עבודה די דורשת

אני מודעת לזה ועובדת על זה, לא תמיד מצליחה 

וואו התחברתי לכל מילה ממש!

בס״ד

כרגע (כבר תקופה) האתגר הגדול שלי זה - נינוחות.

לא להרגיש כל הזמן במירוץ נגד הזמן,

שיש יותר מדי להספיק בשביל מעט מדי זמן

שחייבים למהר, לתקתק, להזדרז…

אני מחפשת פניות אמיתית ברמת היום-יום.

להיות הרבה יותר נינוחה ופנויה לילדים. שהם ירגישו שלאמא יש את כל הזמן ואת כל המקום. שגם אם היא מתחלקת בין כולם, היא כאן ונגישה מאד מאד מאד.

זה קשור למה ש@נוניש כתבה, וגם למה ש@מתיכון ועד מעון כתבה. זה קשור לריבוי המשימות שמייצר עומסים. אבל אני מרגישה שזה גם עניין של משהו פנימי עמוק שאני צריכה להצליח לעצב אחרת. 

אני לרוב לא נינוחה, בעיקר בזמן שהוא לא חופש.

תמיד יש מה לעשות בבית, תמיד יש משימות, תמיד יש את הקטנים שרוצים לשחק, מישהו שצריך להכין איתו שיעורי בית וגדולות שרוצות לשפוך את הלב.

וכמובן מטלות בבית ובעבודה.

רק לכתוב את זה מעייף אותי 

בס''ד

אמא אחת, שעם כל הרצון הטוב לא תמנון ועם רק 24 שעות ביממה... זה קשה כל-כך הקטע הזה.

ועדיין אני מאמינה שאפשר לפצח את זה בשילוב של תפילות, סיעתא דשמיא, כלים, מודעות ועבודת המידות. 

עובדה שיש יחידות סגולה שמצליחות... ואני רוצה להיות מאלה.

אני רוצה שהילדים יזכרו אותי כאמא נינוחה... הלוואי...

חוץ מבעלי- קשה לי כשנוגעים בי. מרגישה שזה גוזל לי תשומת לב רצינית. בהתאם, קשה לי לחבק אחרים, אפילו את הילדים שלי. 

ובלי קשר יש לי אחת שצריכה זוג הורים משל עצמה. 

מה אני עושה? משתדלת לחבק במודע, כי אחרת זה לא יבוא, ולהתאזר בהרבה אורך רוח. למצוא כל הזדמנות להחמיא לאותה ילדה על כל פעולה חיובית היא עושה.

בס''ד

איזו מדהימה את על המודעות ועל זה שאת עושה בכל זאת את כל הדברים האלה. בטוחה שזה משמעותי לה ביותר! חזקי ואמצי מהממת ❤️

עלתה לי מחשבה שכנראה שאנסה להוציא לפועל לעבוד מהבית כדי שאוכל לשלב זמן בשבילי בהפסקות יזומות בשביל לעשות כושר לגוף/פעילות שמרגיעה ומאזנת אותי נפשית/ לאכול בריא ומסודר

בס''ד

מברכת אותך שזה יצא לפועל ושתקבלי את כל הדברים האלה להם את זקוקה, בשבילך ובשביל ביתך!❤️

תבקשי בחנות נעלי ריצה- הן קלות מאוד עם סוליה גמישה.

טייטס כדאי מבד של ספורט(בחנות ספורט) נושם ולא חם.

חולצה טריקו פשוטה מספיקה לי.

חצאית קלילה

וכיסוי ראש אני לא מקפידה🤷🏼‍♀️

ובהצלחה

הלוואי שאחזור לרוץ גם😅

אני לא שמה בובי אלא קונסטרוקציה קצת יותר מסובכת שמחזיקה לי בעיקרון תמיד, מוזמנת לפרטי אם רוצה

אבל יכול להיות שבכללי סרט החלקה יחזיק יותר טוב מבובי

מעניין לגבי סרט החלקה.

אני בטוחה אבל שקיים משהו יעודי ושעובד טוב בטוח. נכון יש את האישה החרדית שהגיעה ראשונה במרתון לפני כמה שנים? הבנתי שיש לה ביגוד מתאים.

סיקרנת לגבי מה את שמה…

שנה שעברה קניתי כובע ים שחור, ועשיתי קוקס נמוך.. ואז שמתי את הכובע ים על כל הראש (אבל בעיקר שיתפוס טוב את החלק האחורי) ואז מעל שמתי כובע מצחייה טוב...

וזה היה פתרון אחלה...

לא יודעת כמה יחזיק ריצה אבל אולי שווה לנסות..

בהצלחה!

שאפילו הייתה מדריכת ריצה (עד שמבחינה רפואית לא יכלה להמשיך).

לא יודעת אם את והיא באותם סטדנרטים של צניעות (לי למשל זה לא מספיק... אבל לי אישית גם הריצה עצמה מרגישה לא צנועה 🙈), אבל אולי היא תוכל לעזור לך בכל זאת...

רוצה שאתן לך את המספר שלה באישי?

(כרגע ממש מעדיפה לשמור על אנונימיות מלאה…)

בגדי ספורט קונים בחנויות ייעודיות

לגבי מטפחת יש כזו עם סרט נגד החלקה מובנה ויש כובעון כזה ששמים והוא עם סרט בתוכו

מעליו אפשר מטפחת קשורה

הבעיה שלא טוב לרצפת אגן לרוץ. ממליצה לך לבדוק איך לעשות את זה ולא להחליש את כל האיזור

חנויות יעודיות - יש לך שמות אולי? הכוונה לדקתלון וכאלה?

הדרגה ואימוני רצפת אגן ואז זה יהיה בסדר...

אני גם אהבתי לרוץ פעם לפני שנהייתי בטטה...

לבתשי חצאית נפנף קצת קצרה

טישרט שלושת רבע

חזיה לא הקפדתי על ייעודית, למרות שספורט טובה זה פינוק על

ומטפחת פשוט קשרתי חזק ומכוער

בהצלחה!!!

עכשיו יותר הליכות.

חולצה- טריקו פשוט. (קניתי פעם באינטרנט מאיזה אתר זול חולצה עם שרוול 3/4 אבל רחב ומאוורר.)

חצאית- טריקו נפנף, יחסית קצרה למה שאני הולכת בד"כ. מתחת לברך כזה.

מכנסיים- טייץ לספורט. ממש לא צריך להשקיע במשהו יקר. אפילו בשוק יש.

נעליים לריצה, חשוב שיהיו מיועדות לריצת שטח או לריצה על אספלד, לפי מה שאת רצה, זה מאוד משנה בסוליה, אם היא מונעת החלקה באבנים או בולמת זעזועים מריצה על מדרכות.

כיסוי ראש- מטפחת קלילה , עדיף כזאת שקל לכבס, אני קושרת חזק ושמה סיכות שלא יפול.

ממליצה גם על חזיית ספורט חזקה. 

בהצלחה רבה. אני מתגעגעת לריצות. 

זה משולש כזה קטן ונראה שמחזיק טוב על הראש.

אולי כדאי לך לנסות כזה?

•יש לי נעל ספורט אדידס דגם boost ממש קלילות לא מרגישה אותן (אבל בטח יש עוד המון סוגים טובים)

•חזיית ספורט שמעתי שזה חשוב (שומר על החזה שלא יזוז ושהאזור לא יהיה מדולדל) בפועל רצה עם סתם גוזיה כי לא יוצע לי לקנות.

•עושה קוקס נמוך, קושרת מטפחת חזק בצורת משולש ומעל זה לפעמים שמה כובע מצחיה

•בגדים זה משתנה, באמת צריכה לקנות משהו יעודי יותר.

אבל לרוב טייץ רגיל , מעל חצאית בסיס (סביב מותן קושרת איזה ג'קט) וחולצת 3/4

יש פטנט מגניב (אבל יקר, מבאס ממש)

של כובע מצחייה שאפשר להכניס אליו את כל השיער כיסוי מלא...

תכתבי בגוגל מיי קראון ותסתכלי... עלי זה יושב מעולה, גם לספורט

ראיון… תודה רבה דפני ❤️

כרגע מצאתי את הפריט המדהים הזה ב-AliExpress. כדאי לך לבדוק אותו!

₪14.23 | כובע בייסבול צבע מוצק כובע turban צעיף נשים עיצוב נמוך המוסלמי פרופיל נמוך מצויד כובע קיץ ראש

כובע בייסבול צבע מוצק כובע turban צעיף נשים עיצוב נמוך המוסלמי פרופיל נמוך מצויד כובע קיץ ראש - AliExpress 200000297

נראה נוח לריצות וטיולים אבל אין לי מושג איך הוא.

מה הכוונה לקשור עליו? מתחת הכוונה?🙈

כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה שזה ''בועות שומן שמתפוצצות''

מהידע שלי היום זה לא נשמע מדוייק, אבל כן ייתכן שזה מעבר לניצול סוג אחר של אנרגיה (אולי באמת שומן, רק בלי בועות שמתפוצצות..) בתאי השריר. אותי זה תמיד מעודד שהנה, עכשיו אני מתחילה לרזות

אולי הצטברות של חומצה לקטית בשריר,כתוצאה ממעבר לצריכת אנרגיה אנאירובית, למרות שזה מורגש ככאבי שרירים כמה שעות אחרי אאלט.

ככל שאת יותר בכושר זה קורה בשלב מאוחר יותר של המאמץ, אז כדאי דווקא להתמיד בהליכות, עד שזה כבר לא יקרה...

יש אתר (באנגלית) בשם IMDb שבו ניתן לדעת בפרטי פרטים כל מה שיכול להיות בעייתי על כל סרט. צריך להיכנס לחלק ״parental guide” ושם מפרטים כל דבר אלים, מפחיד או עם תוכן מיני (כולל רמיזות מילוליות).

הדבר היחיד הוא שבגלל שזה אתר כללי ולא יהודי, לא מעניין אותם מה ההלכה אומרת ולכן מן הסתם לא יציינו דברים שקשורים לביגוד (שרוולים, מכנסיים, גופיות וכו׳).

אנחנו נעזרים באתר הזה המון כדי להחליט מה לראות ומה לא. בהצלחה!! ❤️

ראיתי ממש את ההתחלה.

ביננו סרט ברמה לא הכי וואו, לא כ"כ ברור וגם לא כזה מעניין, אבל ממה שראיתי אין דברים לא צנועים או משהו עם בנות או ציניות.

למשל אם אני רואה שהוא לוקח מנה נוספת לצלחת אז אני שואלת אותו "אתה בטוח שאתה עדיין רעב?"

לפעמים אני ממליצה לו לחכות 5 דקות ולראות אם אולי הוא פשוט עוד לא מרגיש שהוא שבע.

בסוף הבחירה אם לקחת עוד היא שלו ואני לא מגבילה אותו אבל בהחלט הרבה פעמים כשאני שואלת אם הוא בטוח שהוא רעב או אם הבטן שלו כבר אמרה די אז הוא בסוף לא לוקח את המנה השנייה.

גורם להפרעות אכילה...

שמאד אוהב אוכל

בגיל 8 הוא נהיה קצת שמן, הסברתי לו על מאכלים בריאים ולא בריאים, על כמויות, על אכילה רגשית, על הרגלי אכילה שאפשר להשפיע עליהם בעיקר בגיל צעיר.

אחרי שנתתי את המידע, לא התערבתי לו מה, כמה ואיך לאכול. יש אצלנו בבית מזון בריא וגם לא.

לקח לו כמה שנים למצוא את הדרך להרגלי אכילה נכונים, בהם הוא היה קצת שמן. בגיל 14 הוא הרזה ומאז עד היום (19) הוא רזה.

בעיניי הגבלה של ילד יכולה להזיק, בסוף הרגלי אכילה הם דבר שמפתחים בצורה עצמאית, תפקידו של ההורה הוא בעיקר לתת מידע ולא להפריע לתהליך האישי.

מכובדת ומספיקה לגילה, אני אציע לה עוד ירק או לכל הפחות עוד חלבון ולא את הפחמימה.

יש לי ילדה שמאוד אוהבת לאכול פחמימות, למשל אם רעבה תקח לעצמה לחמניה או פיתה עם ממרח, גם היא לא שמנה אבל אני ממבקשת ממנה לאכול גם חלבון או ירק, ואנחנו מדברים על מה משביע יותר או פחות ומה בריא לגוף וכמה.

אני מניחה שאם הילד כן שמן הכל נהיה יותר טעון וקשה יותר להתייחס עניינית. אבל אני לא חושבת שהתייחסות עניינית כמו שתיארתי משפיע לרעה או מלחיצה. 

אם הבטן רוצה עוד, או רק הפה שטעים לו רוצה עוד.

לפעמים אחרי שהם לוקחים רגע לחשוב הם אומרים שזה רק הפה, ואז אני שואלת אם הם רוצים עוד קצת או מה הם רוצים לעשות.

אבל אם הם מבקשים עוד אחרי השאלה הזאת אני נותנת.

מצד שני - אין לי מישהו שאוכל בצורה מוגזמת.

וזה כמובן מתאים עד גיל מסויים, לא יודעת על איזה כיף את שואלת.

ואם מגישה בעצמי- שמה יחסית מעט ומביאה כוס מים.

לפעמים רעב וצמא מבלבלים.

חוץ מזה- תלוי מי הילד ומה מבקש. יש לי ילדה במבנה איטריה.. רבע עוף. אוכלת המון בשרי וירקות, ברור שלא מגבילה. לעומת ילד שיש לו נטיה לאכול רק את הפחמימות 

יש לי בן שאוכל יחסית הרבה, כל עוד זה לא ממתקים אני דווקא שמחה בזה. כנראה שזה מה שהגוף שלו צריך

גם הרגלי אכילה כמו לאכול ליד שולחן עם סכום לא להסתובב עם אוכל ולנשנש... לסיים ללעוס לגמרי לבלוע ורק אז להכניס ביס חדש... 

יש גיל שהם פתאום נהיים רעבים, וכמויות האוכל שלהם גדלות. במקביל להתפתחות הגופנית. אצל כל ילד זה בא בגיל קצת אחר. זה טבעי. רק כדאי גם לעודד לצאת לפעילות גופנית במקביל.

אישית לא מתערבת גם בשאר הגילאים. אצלי דווקא בנות אוכלות יותר מבנים. ואגב גם רואה שאין קשר ישיר לאיך הם נראים. יש לי ילדים מלאים קצת ויש רזים כמו מקל ולפעמים דוקא הרזים יותר אוכלים יותר וגם אוכלים פחות בריא. פשוט קיבלו את הגנים הטובים יותר של החילוף חומרים...

כן משתדלת להרגיל מגיל קטן לאכול בריא פחות או יותר. מכינה הרבה סלטים ומשתדלים שיהיו פירות בבית.

פחמימות משתדלת שיהיה אורז ותפו"א וקמח מלא ופחות פסטות ובצקים, למרות שגם זה יש לפעמים.

לפני הרבה שנים שאחת הבנות התחילה פתאום לאכול הרבה ולהתבגר פיזית וכבר לא היתה הילדה הדקיקה שהיתה והתרחבה קצת, בהתחלה התבאסתי מזה עד שהבנתי שאני מתבאסת כי זה מזכיר לי אותי בגילה, פתאום כל הגוף משנה צורה ואת לא מכירה את עצמך, וזה קורה שוב בהריונות וגם אחרי לידות ואין לך ממש שליטה על הרעב או השובע. אז החלטתי שאני לא מעירה אף פעם על כמויות. אלא רק מנסה לכוון לאוכל טוב ומזין ולא לאכול שטויות, ומנסה גם לעודד פעילות פיזית. וכך אני עושה. בע"ה שלא אפול בזה. תמיד להזכיר לעצמנו איך היינו מרגישים אם מישהו היה בא ומעיר לנו על כמויות האוכל שלנו או משהו על המראה שלנו...

כל ילד זקוק לכמות אחרת, את מדברת על משהו ממש חריג?

לםני שהייתי מחליטה שהוא אוכל יותר מידי הייתי לדעתי מתייעצת עם גורם מקצועי

יכול להיות שזה ממש תקין טאין מה להתערב

בכל מקרה אני חושבת שצריך ממש להיזהר לא לגרום לילד תחושה לא נעימה כלפי אכילה, כלפי הגוף שלו, כלפי המראה שלו.

שהשקעתן ועניתן, זה עזר לי!

קראתי ולקחתי דברים לתשומת ליבי!

סליחה שאני פולשת לפורום

אם אפשר להביע את הזעזוע מה"בל-תשחית" שבלזרוק ביצים להנאה! שלא לדבר על הלכלוך של הבניין השני... זה החריד אותי ועוד שגם האמא חשבה שזה סבבה, אז לא.

מצטרפת אלייך, ורוצה להוסיף כמה מחשבות שלי בעניין.

@פליונקה אני לא יודעת מה רצית להגיד בשיתוף הזה, אבל כן אפשר ללמוד מפה כמה דברים שלוקחת איתי ואולי יהיו לתועלת גם לאחרים שיקראו.  

אני חושבת שהגדרה מדויקת יכולה לתת לנו הבנה מה בעצם קורה שם, ולהבין למה אני לא הייתי מתנהלת כך, ומה כן הייתי עושה במקום.

כל ההתנהלויות שתיארת שם, לא מייצגות הכלה בעיניי.

הן מייצגות חוסר גבולות.

בין אם זה חוסר בגבול בין התנהגות והתנהלות הורית לילדית, בין התנהגות חינוכית לשאינה, בין מה נחשב התנסות חיובית ומגדלת ומה פגיעה גם בחינוך וגם בסביבה, ובין אם ברמה האישית של לכבד את הגבולות האישיים והמרחביים של הקרובים לנו. כן, גם כשבוחרים לתת מתנה למישהו שם נגמר החלק שלנו, משם מה יבחר לעשות בה נוגע למרחב האישי והפרטי שלו ואין זה מקומנו להתערב.

נוכל לבחור אם להשקיע שוב במתנות כאלו או אחרות לאדם זה בהתאם לאיך שבחר להתנהל עם מה שנתנו לו, אבל להחליט עבורו כיצד יטפל במה שקיבל? זה מעבר לגבולות.

יש כל מיני סיבות ומניעים למה אנשים מתנהלים בצורה מסויימת, ואין זה תפקידי להגיד למה ומה גרם. רק יכולה לשתף תובנות ומה שאני לומדת מהתיאורים שכתבת.

למדתי את החשיבות של הצבת גבולות בריאים, מגדלים ומצמיחים לילד. כמו גם, הבחנה ברורה בין דמות ההורה לדמות הילד ולא לערבב ביניהן. זה לא אומר שהורה לא יכול להתחבר לדמות הילד שבתוכו ולהביא אותה למרחב המשותף, זה חשוב ומתוק ומקסים, אבל (!) צריך לעשות את זה נכון בהקשבה ובשום שכל לאן מובילה בעצם החוויה המשותפת הזו, והביטוי של הצד הילדי בלי גבול של 'מבוגר אחראי' בשטח. גם למדתי את החשיבות של ללמד ולתת לילד כלים איך להתנהל עם הבקשה שלי, ולא רק להנחית אותה עליו מלמעלה ושיתמודד. חשוב לי שמשהו יקרה ויעשה באופן מסויים? אני הבוגר האחראי ואני אחראית לייצר מרחב ותנאים לזה שזה יקרה, גם בלשתף מה מצפה שיהיה וגם בלתת את הכלים וללמד את המיומנויות הנדרשות לאיך עושים, כדי שיוכל לעשות זאת בכוחות עצמו ועם תחושת מסוגלות ולא בתחושת ריצוי.

ולכבד את המרחב והגבול של האחר.

יכולה לכתוב עוד בעניין, אבל אעצור פה.

בעצם זה קשור; הערכים לא עקרוניים מספיק כדי שיעמדו עליהם...

לגבי הסוודר, היה סוודר שקניתי לילד ואמרתי לו שצריך כביסה עדינה, כשהוא רצה לכבס אותו, הוא התקשר מהישיבה להתייעץ והסברתי לו איך לכבס.

במקרה הראשון יש גם הכלה אבל גם גבולות של נורמטיביות של לא ללכלך את הרחוב

המקרה השני לא קשור להכלה אלא לילד ואמא עם הרגלי ניקיון גרועים וגם שתלטנות של האמא.

וזה ממש לא נכון.

הכלה מתייחסת בעיקר להכלת הרגשות של הילד, הקשבה לצרכים שלו, ועוד דברים שקשה לפרט על רגל אחת.

אבל מי שלא שם גבולות מתוך גישה של 'הכלה', זו לא גישה חינוכית אלא עיוות או חוסר הבנה של הגישה.

אצלנו זה היה אותו דבר כשהייתי נערה (לא בבית שלי אמנם) - עם קעקועים ופירסינגים.

הורים לדעתי יכולים מרוב רצון להכיל להפוך להיות החברים הכי טובים של הילדים בקטע לא טוב ולהיפרד מהדיסטנס לגמרי

לא לעניין בעיניי

לגבי הסיפור השני - זה מקרה קלאסי של ילד מרצה/ שפוחד מהאמא. לא בריא גם כן

הבאת 2 מקרי קיצון בעצם

.

הנכון הוא בעיניי, להיות אוזן קשבת ולהכיל את הילדים אבל לתת להם עצמאות. ושירגישו בנח כמובן להפעיל שיקול דעת ברוב הדברים בלי לחשוב/ לפחד מה אנחנו היינו אומרים להם/ עושים/ איך היינו מבקרים אותם או משבחים על הפעולה.

לצרוח על הבן ולזרוק אותו החוצה, ממחישה על דרך השלילה את הרעיון של להכיל.

תגובה כזאת, משדרת בצורה ברורה שהאמא לא מסוגלת להתמודד עם ההתנהגות של הבן שלה.

גם תגובה שמבהירה לילד שהתנהגות מסויימת שלו אסורה [וזריקת ביצים מהחלון, למשל, זו התנהגות אסורה], לא צריכה להיות כזו. להפך, היכולת של ההורה להתמודד עם ההתנהגות והרגשות של הילד, יכולה לתת גם לילד כלים להתמודדות רגשית ולשינוי ההתנהגות.

ולכן נבקש שגברים לא יגיבו פה.

הורים שטוניקים או זורמים לא בהכרח גורמים לילדים להיות קשורים אליהם כלכך, עד שקשה להם להתחתן ולהקים בית משלהם. מכירה הורים שעושים שטויות עם הילדים, שהם מתבגרים הם דווקא נבוכים מההורים שלהם ומתרחקים לפעמים. (מכירה מקרוב אבא כזה, שחלק מהילדים צוחקים איתו כל הזמן וחלק מהילדים כאילו יותר בוגרים ממנו ומבקשים ממנו להפסיק להתנהג ככה.)

במצב השני נשמע לי סתם סיצואציה הזויה של בחור שלא ידע מה לעשות עם ההוראות של אמא שלו ואולי זה בכלל לא עניין אותו, והאמא הרגישה כאילו וואו הילד מקשיב לה בגילו, אבל מי יודע אם הוא גם מקשיב לה בדברים המהותיים?

לדעתי הורים צריכים להיות סמכותיים, מנחים, וגם מקשיבים ואיכפתיים. לא חושבת שיש סתירה בין הדברים.

אפשר גם ליזום חוויות חיוביות עם הילדים. או לאפשר להם להתנסות בכל מיני דברים מעניינים.

החופש למשל עשיתי עם הילד שלי כמה ניסויים שנראו לי קצת מלכלכים, או אפילו מסוכנים ולכן הייתי לצידו וגם הבהרתי לו שעושים את זה רק בנוכחות מבוגר, אבל זה סקרן אותו, אז למה לא? (וזה לא פגע בכלום)

כי הכלה זה לא התפקיד היחיד של ההורה

אלא בעיני ההורה תפקידו להיות מורה דרך לילד, לכוון אותו לחיים בריאים מתוך אהבה והכלה.

גבולות והבנה של מה מתאין ולא מתאים לעשות זה ממש חשוב בעייני.

חינוך לשמירה על הסביבה, האנושית והפיזית ממש חשוב בעייני

בקיצור לא כתבתי הכי מסודר

אבל חלומי בעייני זה ממש לא

פורום אמהות מיועד לגילאי טרום יסודי והלאה....

(בקצרה אגיד לך, שזה נשמע לי נורמלי לגמרי לגיל שנתיים. הבן שלי כמעט בגיל הזה, ולאחרונה הוא נוזף בכולם "נו נו נו, חצוף"🙊, כשמשהו לא לרוחו או שהוא קולט שמישהו עשה משהו לא בסדר, גם אם לא קשור אליו.

תכתבי בפורום הו"ל ונוכל להמשיך לדסקס שם).

בפורום הריון ולידה הרבה פעמים יש שרשורים שלא קשורים להריון ולידה ואף אחד לא מעיר על זה…

אני לא שואלת בהתרסה… מעריכה מאד את ההשקעה של המנהלות ובטוחה שישמחו להעיר פחות.

לק"י

הפורום הזה נפתח כדי לתת במה לשאלות על הגיל הבוגר יותר. וכדי לתת לאמהות שעברו את השלב של הו"ל/ שמרגישות פחות קשורות לשם, לשאול ולשתף.

אין טעם לשכפל את פורום הו"ל.

פורום הו"ל הפך לפורום נשי- חברתי עם הזמן, ולכן הוא מכיל מליון נושאים.

ילדים מפחדים ומגיבים למצב בכל מיני דרכים.

ממליצה על הדרכת הורים טובה ולא טיפול רגשי... העבודה שלכם ההורים תהיה הרבה יותר אפקטיבית ותחזיק לאורך זמן

היא פחות חווה את המלחמה, ב”ה בקושי אזעקות וגם מה שכן עולה בהקשר למלחמה כמו חיילים בעזה וכזה- מדברים על הכל מאד פתוח ורגוע ובצורה מותאמת לילדים, כך שפחות הייתי מקשרת למלחמה. והיא מאד יודעת להגיד כשיש לה פחד ממשהו...

אבל תודה על ההמלצה על הדרכת הורים, דווקא מצא חן בעיני.

לקח זמן ועבר

לדעתי הכי חשוב שזה בסדר לפחד ולכוון אותה לא לברוח מהפחד..גם לבכות זה בסדר..

לבקש ממנה לשהות בפחד 5 דקות ואז לבוא אליכם..למחרת 10 דקות ואז להעלות את זה כל פעם

לא לעשות מזה סיפור גדול ולהגיד שוב ושוב שמותר לפחד ולבכות זה עובר..המול מתרגל לתמונה וזה פחות יפחיד אותו

אם היא תלחם בזה ותדחיק את זה יקח יותר זמן

מיד בהתחלה- שזה בסדר לפחד, ולאט לאט עם הזמן שיעבור היא תפחד פחות.

הכי לא בעניין של להדחיק, מדברים על זה כל פעם שמעלה את זה.

אבל למרות שעבר זמן נראה שכלום לא זז והפחד לא קהה...

ועוד נק', האם יכול להיות שהילדה משיגה איזה רווח  משני מהסיטואציה, יכול להיות שיש משהו שמשמר את ההתנהגות שלה אפילו בלי שתשימו לב?

אנסה לפנות.

אהמממ חושבת לגבי הרווח, האמת לא יודעת אם מדי. אבל אכן נקודה שכדאי לשים לב.

מעדיפה פרונטלי ולא בזום, אבל אם לא אמצא אברר באמת. תודה, מעריכה!

בס״ד

לצייר ביחד את מה שקרה. אפשר גם סיפור עם מלא איורים.

ציור עם הבנות בקייטנה שעושות כיף.

ציור של הקרנת הסרט, עם הפרטים שהיא זוכרת.

ציור של הפחד של הבת שלך ושל הבנות שיוצאות מהכיתה.

ציור של הילדה שלא מצליחה להרדם.

ציור של הילדה שמדברת איתה ונרגעת.

וציור של כל מיני חוויות טובות מהחופש הגדול.

לפעמים כשיש אירוע מפחיד, חשוב לעזור לילד למסגר אותו. לשים לאירוע המפחיד נקודת התחלה ונקודת סיום. זה עוזר לתחם את זה למה שזה היה - רגע של פחד גדול. ולהבין שהיו חיים לפני זה ושהנה, יש חיים גם אחרי זה.

חוץ מזה שלצייר ולבנות סיפור, זה עוזר לעבד את הדברים ונשמע שהיא זקוקה לעיבוד כזה (בדומה להמלצה לכתוב את סיפור הלידה, כדרך לעבד את הדברים).

כמובן שאם זה לא מספיק ו/או יש עוד דברים שנראים לך מצריכים טיפול אצלה, לכי על זה. אבל כשלב ראשון ועזרה ראשונה, זה עשוי מאד להועיל.

המון הצלחה ❤️

או פשוט אם תכתבי את הסיפור כסקיצה, ותגידי אליה עם הסיפור ביד, סביב כוס שוקו ועוגיות או בכל סטינג נינוח אחר ותבקשי ממנה להגיד לך אם ככה באמת הדברים קרו או אם היא רוצה לדייק או לשנות פרטים כאלו ואחרים? נראה לי פחות קריטי שהיא תצייר היא. העיקר שהסיפור יסופר שוב מתחילתו ועד סופו ויוכל להיות ממוסגר ומתוחם.

ואיזו אלופה שמיד הצעת לה את זה!!!👑🧡

אני ובעלי יצאנו בלילה והשארנו את הילדים עם בייביסיטר. כולם ישנו חוץ מהגדול והבייביסיטר פטפטה איתו, והחליטה לספר לו על גנב שפרץ לה פעם לבית 😬

מאז היו לו פחדים, שאל אותנו מלא שאלות על גנבים, כל פעם רצה לוודא שגנב לא יכול לפרוץ לבית שלנו (איך אני יכולה להבטיח לו כזה דבר? 🤦‍♀️), היה בהיסטריה אם אני או בעלי יצאנו בערב. התקשה להירדם בלילה. היתה תקופה לא פשוטה, ו3 חודשים בערך לא יצאנו שנינו בערב (רק אחד מאיתנו כל פעם) כי הילד לא הסכים להישאר עם אף אחד בלילה ולא רצינו להחמיר את הפחדים שלו.

התייעצנו עם פסיכולוגית והאמת שלא היו לה עצות קסם 🙃 היא אמרה לדבר על זה, להתייחס כשהוא מעלה את זה אבל מצד שני לא לעשות מזה עניין, לשדר לו הרבה בטחון, להבהיר לו שאנחנו המבוגרים שאחראים לשמור עליו והוא לא צריך לדאוג לבטיחות הבית, זה התפקיד שלנו (הוא בכור אז קצת לוקח אחריות יתר באופן כללי), והמליצה גם לחזק את הביטחון בה' ולטפטף לו כל הזמן שה' שומר עליו בכל מקום, גם בלילה בחושך וכו'. אני נזכרת שהיא גם אמרה את מה שקמה ש. כתבה, לעשות מסגרת לסיפור. התחלה אמצע וסוף. נכון אבא ואמא יצאו ונשארת עם הבייביסיטר, ואז היא סיפרה לך על הגנב ופחדת ולא יכולת להירדם, ואחר כך חזרנו וישבנו לידך ונרדמת, נכון? זהו עכשיו היא בבית שלה והיא כבר לא מספרת לך את הסיפור המפחיד הזה.

אני חושבת שלקח חודשיים בערך עד שזה עבר לו. בשבוע-שבועיים הראשונים הוא היה מסוגל להגיע אלינו כל 5 דקות ולשאול משהו על גנבים, בימים הראשונים הוא ממש חזר על אותן שאלות באופן אובססיבי. היינו עונים, ואז שואל שוב אותו דבר אחרי דקה. זה היה מתיש, אבל לפחות ראינו התקדמות ושזה הולך ונחלש. לפחדים בלילה לקח יותר זמן לעבור. כל לילה הוא היה מוודא שאנחנו לא יוצאים ומשאירים אותו לבד. אחרי חודש וחצי (כשהוא כבר ידע שזה מעצבן אותי) הוא היה שואל כבר מהר ובחיוך "את לא יוצאת נכון?" ואפילו לא מחכה לתשובה (כי בשלב הזה כבר פחות הכלתי את זה והייתי עונה לו אתה יודע את התשובה) ובורח למיטה, עד שעבר לו הצורך לשאול.

סליחה על האורך, פירטתי כדי להראות שזה נורמלי שלוקח לטראומה זמן לעבור, רק חשוב לראות שבאמת יש איזו שהיא התקדמות וזה לא נשאר ברמה שהיה ביום שהיא ראתה את הסרט או בשבוע שאחרי. אם את רואה שזה נשאר אותו דבר ואין שום שיפור אז אולי באמת לשקול טיפול של תרפיה מסויימת.

בהצלחה רבה!!

שתהיה בריאה הבייביסיטר🤦🏻‍♀️. וממש תודה על הפירוט! מעריכה את ההשקעה.

האמת היא שבשני הלילות האחרונים היא באמת לא דיברה על הסרט ונרדמה מהר יותר, הלוואי וזה כמו שאת מספרת! ובאמת השיח על זה וההכלה נותנים את אותותיהם.

נתת לי ממש תקווה וכיוון. תודה! מעריכה מאד.

כמה כעסתי על שיקול הדעת הלקוי שלה...

ואמרתי לה מה זה עשה לו שלא תעז לספר כאלה סיפורים לילדים אחרים.

בהצלחה לכם! בעז"ה שיעבור לה בקרוב!

(וגם כשאנחנו חוות פחד- זה ממש אותו דבר)

הנטיה שלנו היא לנסות או להדחיק את הפחד- להעביר נושא, להגיד אתה תתגבר

או להקטין אותו- להגיד זה לא יכול לקרות, אין באמת חייזרים, החיילים שומרים עלינו וכו.

בפועל, מה שהילדים וגם אנחנו באמת זקוקים, זה הקשבה והכרה

גם בנו וגם בפחד שלנו.

הפחד הוא מנגנון הגנה פנימי שמסייע לנו לשמור על עצמנו מסכנות פיזיות ורגשיות.

ולכן מה שנכון לעשות זה לשאול אותה מה בדיוק קרה ומה מפחיד אותה, לתת לה לתאר ולספר ואם צריך לשאול

אפילו שאלות כמו מה הכי מפחיד אותך?

להקשיב לפחדים בלי להעביר נושא, בלי לתת להם מענה רציונלי, בלי להקטין אותם

ופשוט להגיד שזה נשמע באמת מפחיד, ולחבק אותה.

ככל שרואים את הפחד, ככל שקשובים לתמרורי האזהרה שהנפש שלנו שולחת לנו כדי לשמור עלינו,

הפחד מתפוגג והצורך באיתותי החירום יורד ונרגע.

אם נותנים בגיל הזה פלאפון שהצורך שלו הוא בעיקר השקט הנפשי של ההורים,הייתי קונה נוקיה פשוט כשר עם אפשרות להודעות כתובות רגילות ולא הייתי מתקינה וואטסאפ,ברגע שיהיה לו יהיו לזה מהר מאוד שימושים נוספים ולא רק התכתבויות איתכם.

ובאופן כללי אני חושבת שזה גיל צעיר מאוד לפלאפון,הגדול שלי קיבל פלאפון רק כשסיים כיתה ח' לקראת יציאה לישיבה וגם נוקיה פשוט בלי וואטסאפ,וגם הוא הלך וחזר מביה"ס מכיתה ד' לבד,למדנו לשחרר ולסמוך עליו ועל ה' שישמור עליו,וגם חינכנו אותם לאחריות,אם היו מתעכבים או מאחרים להגיע הביתה היו מוצאים דרך להודיע לנו.

וזה לא רק ללכת לבית ספר. זה גם ליציאות נוספות.

שעוד מעט לא יהיה אפשר להשתמש בהם?

אלא שיהיה בבית למי שצריך (שזה רק הוא בינתיים....).

ובטח בלי ואטסאפ.

הבעיה שבנוקיות עם המקשים (לא יודעת איך זה בכשרים) יש גם משחקים. אולי פשוטים מאד אבל עדיין זה שואב...

רק כדי להודיע לך על הגעה את יכולה לקנות אולי שעון חכם.

וגם שם צריך לראות אם אין אופציות נוספות

בן 19 יש טלפון כשר, פשוט עם מקשים לשיחות בלבד (דרישה של הישיבה)

לדעתי זה אידאלי לילדים וגם לנערים, מכשיר זול ועמיד.

כל המכשירים הפשוטים זולים, הכי זולים ועמידים אלה עם המקשים.

פונקציה של ווצאפ מייקרת את המכשיר.

הייתי דוחה את ווצאפ כמה שיותר. מאיתנו שעכשיו איפשרנו לאחד הילדים, אחרי המון מחקר וחשיבה (וחרישה של כל הפודקסטים של ״לוקחים אחריות״), ודי מתחלחלים ממה שקורה.

עם כל הקטע של הערוצים שיש עכשיו בוואצפ זה כמו מיני טלוויזיה בכיס 😭😭😭😭😭😭😭

לפני זה היינו כמה שנים עם פלאפון פשוט לילדים שחוזרים לבד, זה מצוין.

ממש מיותר...לא מבינה מה הקטע.

זה סביר שיהיו שיבושים

נאמר לי ע''י אנדוקרינולוגית

שיבושים זה תקין.

אבל, אם הדימום ארוך והמחזור קצר,

היא בהחלט עלולה לאבד ברזל.

במקומך הייתי קובעת תור טלפוני לרופא הילדים להתייעצות, ומבקשת בדיקת דם.

אני זוכרת שהיו שם בנות שגילו שיש עטיפות מוכנות, ולא צריך להכין את כל העטיפות.

וגם שיש יותר מבחר של גדלים ממה שהן הכירו.

ועדיין עשה לי ממש טוב לקרוא הכל שוב עכשיו כי שוב התפתיתי לעטוף עם הגליל… עכשיו קיבלתי את החיזוק שחיפשתי לחפש עטיפות מוכנות.

החיפוש לא עובד לי כבר מלא זמן 😕

כשבאנו לאסוף את הספרים מהשאלת ספרים

הייתה שם מישהי שהציעה עיטוף מקצועי ב4 שח לספר..

נשמע מוגזם

אבל מה שהיא עשתה, היה לה מכונה שחותכת את הניילון בדיוק, אחרי שהניילון על הספר

קיצר זה עטיפה מעולה, מדוייקת וצמודה

ולנו הזה מעולה

כי שנה שעברה הניילון ששמתי כל הזמן נפל

והספרים היו נראים נורא

וזה ממש לא היה נעים לבת שלי....

קיצר אולי לחפש חנות עם מכונה כזו ולשלם על עטיפה כזו... אולי יהיה יותר זול מ4 שח לספר..

מה נסגר, עדין כמו לפני 30 שנה??

כשהיינו ילדים בסוף השנה היינו מוחקים כל מה שכתוב בספר וסוחבים לחנות יד 2 מוכרים וקונים והיה חשוב שהעטיפה תהיה כמה שיותר יפה ונראית חדשה כדי שיהנו ממנה ביד 3 ו4 גם...

היום, רוב הספרים הולכים לפח בסוף השנה. וזה גם לא נוח לכתוב בחוברת עם עטיפה, מחליק וזז ורועש.

מה שלא הולך לפח, מה שבתוכנית השאלה אסור לכתוב עליו, כמה ספרים בודדים, והספרי קודש אותם עוטפים. וגם, בעיקר ביסודי.

לק"י

(מכיתה ג' ומעלה. של א-ב באמת ברוב כותבים).

קטע. לא חשבתי על האופציה של לא לעטוף.

האמת שאולי גם את מה שהולך לפח עדיף שנעטוף, שהכריכה לא תקרע.....

אבל אולי זה גם שונה בין ילדים.

אצלנו יחסית מסודרים (בזכות בעלי...)

אבל טוב שכתבתן שאתן לא עוטפות. זה לא עלה בדעתי, ואולי יהיה יעיל בעתיד....

אבל כשהילדים נוסעים באופניים זה ברור מאליו שחובשים קסדה, ולא משנה מה ילדים אחרים עושים.

לפני כמה זמן ראיתי ברחוב ילד שנפל עם האופניים שלו, ולא הייתה לו קסדה. ב"ה לא קרה לו כלום, אבל לא רוצה לדמיין מה היה קןרה אם הנפילה הייתה חמורה יותר...

סקייטבורד נשמע לי הרבה יותר מסוכן מאופניים. אני הייתי מתעקשת על קסדה, ולא משנה מה מקובל אצלכם...

(אופניים ורולרבליידס הולכים עם קסדה 👍🏼. נשמע מאד הגיוני…)

נראה לי מספיק של חנות צעצועים לראשון, צריך לשים לב למשקל מקסימלי שלא יקבל מדי בטן/ ימעך כשעומדים עליו.

ממה שאני שמתי לב מי שיותר רציני ברכיבה חובש קסדה ומגני ברכיים מרפקים. כאילו מי שסתם גולש בקטנה וכבר שולט בזה לא ילבש ומי שעושה טריקים ודברים מגניבים כן לובש קסדה וכו.

אז אולי אפשר להשתמש בזה כדי לעודד כן לחבוש.

ואם רגילים כבר ללבוש בקורקינט אז סקייטבורד זה עוד פחות יציב ופחות שליטה...

בחנויות מקצועיות ראיתי שיש הרבה מבצעים אז גם המקצועיים לא יוצאים יקר מדי.

אם הוא רוצה לרכוב מקצועי, יש כל מיני דגמים בהתאם למה ששואף.( רכיבה על הצד, מהירה,סיבוב וכו' זה בערך מה שהבנתי מהסברי המוכר😃)

אני קניתי בסוף בחנות צעצועים,

כי רציתי רב גילאי

(המשטח שטוח וככה גם הקטנים יכולים לנסוע בשכיבה,וזה חיזוק טוב לחגורת הכתפיים.)

ב"ה כבר כמה שנים מחזיק מעמד, אז כנראה שגם בחנות צעצועים זה איכותי.

או שמתחלקים לפעמים לגדולים ולקטנים.

הגדולה שלי בת 16.5. בע"ה עוד מעט יהיה לנו עוד קטנטן. נכון, לפעמים מאתגר למצוא חוויות שמתאימות לכולם, אבל החוויה של משפחה רב גילאית היא מיוחדת בפני עצמה, ולא הייתי מוותרת עליה רק כדי שנוכל להיכנס למרכזי מבקרים שמתאימים מגיל מסוים...

אצלנו בשנתיים-שלוש הקודמות בחופש הגדול יצאנו גם לחוויות משותפות וגם לשתי חוויות נפרדות - כזו שמתאימה לגדולים (כמו חדר בריחה או עבודה בבנייה ביישוב) וכזו שמתאימה לקטנים (כמו פינת חי או משחקייה).

גם גדלתי בעצמי בבית רב גילאי (כשהייתי בת 18 נולדה לי אחות), וב"ה לא הרגשתי שנגזלו לי חוויות... (למעשה המשפחה שלי דווקא שמחה כשהתחתנתי, ואז סוף סוף הם יכלו לצאת לחוויות מים, שאני לא אוהבת )

בקיצור, זה לא שיקול בעיניי...

השיקול הוא אם יש לנו כוח לגדל עוד תינוק עכשיו ועוד ילד, עם כל הכרוך בכך. וזהו...

החלטות טובות!

ילדתי מעט אחרי 40 את הקטנה.

גם חשבתי לעצמי שאולי זהו הגיע הזמן סוף סוף לטייל, לא לקם בלילות לעבור לבית "בוגר"

הקטנה הביאה לנו שמחה גדולה לבית, הגדולים מאוהבים בה ממש, אומנם לא קל תמיד כי היא דורשת את שלה, אבל אני חושבת שזה שווה את זה, וכן מוותרים על דברים, או שאני נשארת בבית עם הקטנה ובעלי יוצא עם הגדולים לבילויים שונים.
והבכורה שלי הכי מבסוטה שבע"ה תהייה לה שושבינה בחתונה...

הגדולה שלי בת 15.5, וילדתי לפני 4 חודשים, בגיל 42.

אני לא אומרת שלא קשה לי עכשיו...קשה לי. תינוק קטן עם כל מה שזה אומר, שתיארת- חוסר בשינה, תלות שלו בי- הוא בא איתי לכל מקום כמעט וכו'. נכון, זה קצת מגביל גם בחופש כי צריך להתחשב כל הזמן בזמני ההנקות וכד'. ובטח שלא נעשה מסלולי טיול ארוכים (שגם ככה לא נראה לי שהיינו עושים..חם!)

אבל כל זה מונח על כף אחת של המאזניים, ועל הכף השניה מונחת השמחה הגדולה שתינוק מביא הביתה! וככל שהילדים יותר גדולים כך הם יותר מתים עליו...ונהנים ממנו, ורוצים לטפל בו ולהיות איתו, וקשורים אליו (אמא בשנה הבאה אני אהיה בפנימיה 4 ימים, איך אני אוכל לא לראות אותו כ"כ הרבה זמן??), ובאמת שזו המתנה הכי יפה שאפשר להביא , דווקא לגדולים. 

נכון, כדאי מאוד למצוא פתרונות טכניים לקושי שהעלית. ולצאת עם הגדולים לדברים שמתאימים להם ועם הקטנים לדברים אחרים. בפועל זה דווקא לא כזה מסובך. נניח- שנה שעברה לקחנו את הקטנים לאקווריום בירושלים בימים שהגדולות היו במחנה של הסניף. ואת הגדולות לקחנו לאנשהו כשהקטנים עדיין היו בקייטנות ובמעון. ואת כולם לקחנו ביחד למקום שבו כולם נהנו (זה היה בעין יעל. ממש כולם נהנו). לינת שטח או לינה בצימר זה גם כיף לכולם ותמיד אפשר להתפצל לכמה שעות ואז להיות במשהו שכיף לכולם ביחד.

כן, זה דורש קצת מחשבה ויצירתיות אבל זה לא בשמיים.

ומעבר לזה- ככה זה..יש יתרונות בלהיות בכור ויש יתרונות בלהיות בן הזקונים ויש חסרונות בשניהם...והכל בסדר. גם אם לבכור יהיו קצת פחות חוויות כאלו, הוא יזכה מצד שני למלא דודים צעירים שיטפלו לו בילדים. ואילו הצעיר כבר יטפל בילדים לבד בלי עזרת דודים....וכו' וכו' תמיד יש שני יתרונות וחסרונות...

צריך לקחת בחשבון גם את הצרכים של ההורים,

וכן אי-אפשר להינות מכל העולמות. מה שמעניין את בת ארבע , בגיל ארבע עשרה בכלל לא מעניין. 

נניח ים ובריכה.

אני רגישה להרבה מאכלים וסבלתי שנים ארוכות ממערכת העיכול, עד שהורדתי הרבה דברים ונצמדתי לתפריט ספציפי. הגעתי לתפריט בצורה הפוכה, הורדתי את רוב המאכלים ונשארתי עם הבטוחים, אחרי שמערכת העיכול הבריאה, התחלתי להוסיף כל פעם מאכל אחד.

כבר לא ממש זוכרת זה היה מזמן

ביצים

דגים

גלוטן

שומשום

אגוזים

סויה

חלב

מקווה שלא שכחתי כלום ואז כשהבעיה עוברת מחזירים כל שבועיים משהו

אצלנו זה היה בליוי של רופא גסטרו משערי צדק לילד שינק ואני זאת שהייתי צריכה להפסיק ..( ירדתי 7 קילו בחודשיים..משהו טןב יצא מזה 😉)

בסוף זה היה שומשום..הדבר שהחזרתי כמעט בסוף

אז הרשימה שלך לא רלוונטית וגם ההנחה ששבועים מספיקים להחלמה של מערכת העיכול, לא נכונה, זה יכול לקחת הרבה זמן, תלוי כמה זמן היא נפגעה.

אגיש במשפט אחד שהלוואי והאלטרנטיבי היה עוזר במשהו..בזבזתי עשרות אלפים אצל מומחים בתחום וכלום!!! לא עזר רק קונבנציונאלי...

מאמינה רק בדברים שהוכחו מדעית!

באלטרנטיבית גם רמאויות, צריך לדעת במה להשתמש.

אני קראתי מידע ברשת בחינם והצלחתי לפתור את הבעיה שלי.

בתחום מערכת העיכול, כל פתרון שמתבסס על תזונה אינו רווחי לאף אחד ולכן אינו נחקר, והוא הפתרון היחיד שיעיל.

יש לנו אותם כבר הרבה זמן.

אם יש לך חברה פיזיותרפיסטית אולי אפשר להתייעץ איתה… או לקבוע תור וללכת להיבדק… בהצלחה!!