פורום אבדן הריון (עמוד 36)

ועכשיו אני ממש מבולבלת ולא רגועה..

בימים האחרונים היו לי כתמים וכאבי מחזור שממש הלחיצו אותי (בדיוק ככה התחילו 2 הפלות)

עשיתי היום us וראו שהדופק  איטי ולא תקין ושק ההריון קרוב מידי לצוואר הרחם (אני בשבוע 7)

ביום ראשון אמורה לחזור שוב להיבדק לראות אם יש שינוי בדופק ואם השק עלה למקום ששם הוא צריך להיות

אני ממש בלחץ כי הבנתי שזה התחלה של הסוף,

האם מישהי נתקלה בכזה מקרה שהסתיים טוב?

כמו שקיבלנו על עצמנו לעדכן גם בבשורות טובות (שהרי אנו מוקפות בטוב כל הזמן, רק שאנו לא מבחינות בו מחמת ההרגל) יש לי בשורה טובה..

מתחילה בכך שבמשך שנתיים לא הצלחתי להיקלט למרות שרציתי מאוד, נלחצתי מכיוון שגילי נושק לארבעים ורציתי מאוד עוד ילד.. לסירוגין הייתי אף במצב של דיכאון קל עקב כך.. בעלי התקשה להבין אותי מכיוון שיש לנו ילדים ב"ה.. וזה קצת עזר מכיוון שהרגשתי שהוא מאפס אותי כל הזמן.. ולא נותן לי לשקוע..

לאחר ביקור אצל הרופאה, היא התאימה לי טיפול שיאפשר לי להיכנס להריון..

לאחר חודשיים-שלושה של טיפול נקלטתי.. ובפסח התחיל דימום.. בביקור בכותל המערבי.. זה היה תזמון נורא.. גם אחרי פסח שבו טרחתי כ"כ בפעם הראשונה.. ואירחתי את המשפחה המורחבת של בעלי.. וגם בעלייה לרגל.. ולא היה לי כלום לשים בשביל לא להתלכלך.. והרגשתי שהשמיים נופלים עלי..

הייתה תקופה ממש לא טובה שבה ניסיתי להשאיר את הראש מעל למים.. אבל היא הייתה יותר קלה מתקופת ההמתנה להריון.. קיבלתי תמיכה רבה מהסביבה ושמעתי כ"כ הרבה סיפורים יותר כואבים משלי שקיבלתי קצת פרופורציות.. 

ב"ה, ההיטהרות מההפלה הייתה מהירה יחסית לסיפורים ששמעתי.. ונקלטתי להריון ללא טיפול תרופתי בפעם הראשונה שהיה אפשר..

ו.. לא קל.. כל בדיקה ישנו סממן אחר להילחץ ממנו.. כאילו ה' רוצה שאתפלל בכל הכוח בלי הפסקה.. בהתחלה המטומה.. אח"כ ציסטה בחבל הטבור.. אח"כ אגני כליה וכך הלאה..

בנוסף, העובר היה גדול וסבלתי מכאבים חזקים בצלעות.. בחודשיים האחרונים שכבתי חצי יום..

לקראת הסוף איבדתי לגמרי את עצמי.. החרדות היו קשות מאוד.. היה לי קשה ממש לתפקד.. הרגשתי שהגעתי עד פה ואיני מוכנה לאבד את העובר בשלב כזה.. הייתי על תקן תמונה בבית בלבד.. 

ביום התל"מ התחילו מעט צירים והחלטתי להיות אקטיבית.. הלכתי למוקד ואח"כ למיון וביקשתי לזרז אותי.. לא יכולתי לחכות להתפתחות טבעית (שאצלי קורה בסוף 42..).. הרגשתי ממש על סף איבוד שפיות..

ב"ה הזירוז עבד.. וילדתי בן מתוק (פילפילון).. הייתה לי מיילדת מדהימה שהבינה אותי ונתנה לי אפידורל בפתיחה מלאה והייתה לי לידה מושלמת (בד"כ לא מספיקה לאפידורל ויוצאת בטראומה מעוצמת הכאב..)..

והכל שווה את זה.. כל הדרך הארוכה.. וכל הכאב בהריון.. והתפרים.. ו-ה-כ-ל.. ותודה לה' על החסד הגדול.. הכל מתנת חינם..

"מה רבו מעשיך ה'"

הטהרות? הגוף שלי (בדיקות, ותחתונים שלי שהולכים לרב, או סתם אני ובעלי מתעמקים בהם ביחד)

הריון? הגוף שלי (אולטראסאונד פנימי, ושוב פעם, ושוב. כי משהו לא תקין, אז עוד בדיקות, ועוד ועוד ועוד)

הפלה? הגוף שלי (עוד בדיקות. שהכל יצא, ושהכל באמת יצא. ושוב הטהרות, עם הרבה יותר שאלות מתמיד.)

מניעה אחרי הפלה? הגוף שלי (להכניס שקף, להכניס טבעת, לזכור לקחת כדור בזמן)

ושוב הגוף שלי, הגוף שלי, הגוף שלי, הגוף שלי.

כאילו הגוף שלי מפסיק להיות שלי.

מה זה כל ההתעסקות הזאת סביבו.

מרגישה כמו דירה להשכיר.

ולמה אני פורקת כאן?

כי אני לא רוצה לפתוח את הפורום האחר שמיועד לנשים. הוא דוקר לי. הייתי פותחת אותו עד לפני 3 שבועות. לא רוצה יותר.

ואולי זאת בריחה.

לבכות על ההתעסקות הזאת בו.

אולי מה שכואב לי באמת זה שכבר אין חיים בתוכי.

אולי.

שחזרתי להיות כאחד האדם.

כבר לא מתעוררת באמצע הלילה עם בחילות

כבר לא מגיעה לעבודה מטושטשת מהנסיעונת (קצרה. אבל קשה)

כבר לא מריחה על ריחונצי'ק כמו כלב גישוש

כבר לא חלשה

כבר לא עייפה

כבר לא ישנה שעות

כבר לא 'לא מתפקדת'

כבר לא חסרת חשק

כבר לא בוכה משטויות

כבר לא.

כבר לא בהריון.

הסיפור שלי מתחיל מחודש יוני השנה.

ב"ה הפסקנו למנוע אחרי שנתיים וחיכינו להריון נוסף שהגיע די מהר.

בשבוע 8 הלכנו לרופא לראות דופק ומה שהוא ראה זה רק שיליה ושק ריק. ז"א שקיים הריון אבל לא התפתח עובר (אפילו לא דופק).

שבוע לאחר מכן עברתי גרידה.

לקח לי יחסית מהר להטהר מהגרידה, לא קיבלתי מחזור ונכנסתי שוב להריון.

בגלל שלא קיבלתי מחזור, לא חשבתי שאני בהריון.

הלכתי לרופא לבדיקה שיגרתית של אחרי הגרידה, הוא עושה אולטרסאונד ובלי להתבלבל הוא אומר לי "גברתי את בהריון ולא עם אחד אלא עם 2.. זהים! (שיליה אחת, 2 עוברים)"

השוק שחטפנו היה מטורף.

אחרי הערכת משקל וגיל הריון מסתבר שהייתי בשבוע 11. שבוע שכבר אפשר לעשות בו שקיפות עורפית.

הרופא עושה שקיפות ואומר שלעובר אחד יש שקיפות מאוד גבוהה ושולח לעשות סיסיי שיליה.

במחשבה שאין סיכוי שלעובר אחד יש תסמונת כלשהי ולשני אין, בגלל שהם זהים, אנחנו קובעים תור לסיסיי שיליה והולכים.

מגיעים לבי"ח, עושים ייעוץ גנטי, מבינים את העניין ונכנסים לרופא. הרופא עושה אולטרסאונד ונס- הוא לא רואה משהו חריג.

אמר שלא צריך סיסיי שיליה כי זה רק מסכן את העוברים ושולח אותנו במטרה שנבוא בשבוע 15 לעשות מי שפיר.

עוברים השבועות, בינתיים אנחנו עושים סקירה מוקדמת תקינה לשתיהם.

שבוע לאחר הסקירה- שבוע 15 מגיעים לעושת מי שפיר.

הרופאה (ד"ר נילי ינאי האלופה), מקבלת אותנו, עושה אולטרסאונד כדי לראות מה המצב  ואיפה להכניס את המחט ובשורות לא טובות בפיה. לצערינו לעובר אחד הפסיק הדופק.

ופה מתחיל הסרט שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בו..

היא עושה מי שפיר לעובר השני ויוצאים מים בצבע חום.

דבר המעיד שכנראה העבר השני לא שרד בגלל היפרדות שיליה חלקית (לא היו דימומים או סימנים חיצוניים לזה).

אחרי שנרגענו קצת, היא מסבירה את הסיכונים של מוות של עובר אחד מתוך תאומים זהים.

סטטיסטית אנחנו נמצאים בסיכון של 25% לפגיעה מוחית לעובר השני (בגלל שזה זהים, מי שרוצה אני אסביר אח"כ איך קיים הסיכון) אבל את הפגיעה, אם קיימת נוכל לראות רק לאחר הלידה או אפילו כמה שנים אחרי.

ההמלצה של הרבה רופאים זה לעשות הפסקת הריון אבל בסופו של דבר זה אנחנו מחליטים ויש עדות להרבה ילדים תאומים זהים שאחד לא התפתח והילד שנולד, בסדר גמור.

אנחנו מחליטים להמשיך את ההריון, אני מורידה פרופיל בעבודה ואנחנו נמצאים במעקב אצל רופא בסיכון כל שלושה שבועות.

ב"ה כל הבדיקות כולל המי שפיר יצאו תקינות וההריון ממשיך.

בשבוע 22 הלכתי לעשות סקירת מערכות מאוחרת פרטית שהתמקדו בה במוח וב"ה עדיין הכל תקין.

מציינת שככל שההריון עובר והבדיקות תקינות, האחוזים לפגיעה יורדים.

תחילת שבוע 23, אני עדיין לא מרגישה תנועות סדירות אז לא בדיוק מצליחה לעקוב. בנוסף יש לי שילייה קדמית ופעילות מעיים מוגברת, ככה שזה עוד יותר מקשה על המעקב.  

שבוע 23+5 אני הולכתת לבדיקת אקו לב עובר שנקבע מראש. אני נכנסת ובעלי מחכה בחוץ עם הילדים.

הקרדיולוגית מסתכלת ומסתכלת ומסתכלת ושותקת. ואני מתחילה להריץ סרטים, אחרי 2 דקות שנראו כמו נצח, היא שואלת- מתי ראיתי דופק פעם אחרונה? אני בבטחון אומרת לה, לפני שבועיים והכל היה תקין.

היא אומרת שלצערה היא לא מוצאת דופק אבל חייב שרופא נשים גם יראה אותי.

בום!

מאותו רגע מתחיל מרתון.

אני קוראת לבעלי בטירוף. הוא אומר לי את מחכה פה. הלך ושם את הילדים אצל ההורים.

משם נסענו לבי"ח הקרוב. 

שם במיון נשים, ישר מכניסים אותי לחדר צדדי ברגישות מטורפת כדי שלא אהיה עם כל היולדות.

7 רופאים אחד אחרי השני רואים אותי ועושים אולטרסאונד אבל באמת אף אחד לא רואה דופק. העובר מתאים לתחילת שבוע 23.

זה אומר שכבר שבוע אין דופק. לא ברור כ"כ אם מהיפרדות שיליה נוסת או מפגיעה מוחית. מה שכן, התוצאה היא ברורה.

בגלל הגודל שלו ובגלל שזה 2 עוברים בפנים, מחליטים ללכת ללידה ולא לגרידה שיותר מזעזעת את הרחם וממש לא בריאה בגיל הריון הזה.

מכניסים לי בלון ב11 בלילה, מעבירים למחלקה ואני מחכה.

לפנות בוקר מתחילים לי צירים. לא חזקים אבל מציקים. הרופאים שבאים לבדוק אומרים שככה זה ובגלל שהעובר בפנים מאוד קטן ואין מה שידחוף אותו, זה יכול לקחת הרבה זמן.

בשעה 12 בצהריים, מתחילים צירים חזקים ממש אבל לא סדירים. מה שאומר שהבלון עובד אבל עדיין לא בקצב שאני רוצה.

בשעה 5 בערב הבלון יוצא והצירים נרגעים לי.

מעבירים אותי לחדר לידה הכי פנימי עם פתיחה 3.5 ושמים אפידורל. לאט לאט אני מתחילה לנמנם ופחות להרגיש את הכאב.

המיילדת מקסימה ורגישה בטירוף.

בשעה רבע ל2 בלילה אני מתחילה להרגיש לחץ מטורף בלי כאב. קוראת למיילדת ותוך שניה 2 העוברים בחוץ עם השיליה.

ושקט.

ובכי.

וכאב.

ואי אפשר לתאר.

וזהו.

החלום נגדע.

נקרע.

עכשיו אני שבועיים אחרי. כאובה פיזית כמו אחרי לידה וכאובה נפשית מסיבה ברורה.

ב"ה אני נמצאת בקהילה מחבקת ואוהבת. כל היום אני מוקפת באוכל, חברות ואנשים טובים שמחממים לי את הלב וממלאים את החסר.

עדיין לא החלטתי אם לקחת חופשת לידה מלאה (אני זכאית) או לא אבל חודש וחצי גם ככה אני בבית.

סליחה אם הכבדתי.

תודה שקראתן ותודה שאתן פה כדי לפרוק.

מקווה שכולן יחזרו לפה עם בשורות טובות כמה שיותר מהר!

שהקבה יחזיר בגאולה לא רק את המתים, אלא גם את הנפלים, ואפילו רק מי שעלה בדעתו לברוא! לא סתם נאמר על הגאולה אז ימלא שחוק פינו- זה כבר יהיה בגבול המצחיק שלמשפחה צעירה יהיו עשרה תינוקות באותו הגיל... שנזכה עכשיו לגאולה ולהתממשות של כל זה מיד עכשיו!!

אוהבת אתכן מלא,  יקרות

היי בנות..

אחרי 2 קיסרי , כרגע 9 חודשים לאחר הקיסרי האחרון, גיליתי על הריון הייתי קצת בשוק בהתחלה כי לא ציפינו לזה.. תכננו למנוע עוד קצת.. אך קיבלתי באהבה ובשמחה באמונה שזה הזמן המתאים אם ה' הביא לי את זה, כי כן השתמשנו באמצעי מניעה, ובכל זאת נקלטנו..

בטא חיובית, סטיק חיובי.. יום אחרי האיחור דימום וכאבי תופת בבטן ובראש..

הגעתי למיון, מתברר ציסטות גדולות בשחלות ( חריג ? בעיתי ? מפריע לפוריות? לא קיבלתי תשובות ברורות)

לא נראה שק, בטא 250

הרופא הספיד את ההריון וטען שכנראה מדובר בהריון כימי..

שבוע לאחר מכן כרגע, דימום עוד ממשיך, אך התופעות ההריונות גם כן.. בחילות, כאבי ראש חזקים..

עשיתי סטיק סתם כי הייתי סקרנית, נראה חיובי

האם ייתכן וההריון ממשיך להתפתח?

הסטיק היה אמור להיות שלילי שבוע אחרי בטא 250 לא?

אשמח לעצות תובנות וחיזוקים

דיי מבולבלת מהתשובה שרוצה לקבל.. אבל מקבלת הכל באהבה

אחרי הפלה. גרידה שבוע 13

כמה זמן נמשך הדימום? הוא מאוד חלש, אבל ממש דם.

קשה לי...

ואני כל כך כל כך רוצה הריון תקין. תינוק טהור.