פורום אבדן הריון (עמוד 37)

אני עדיין לא ממש מפוקסת... החוייה הקשה טריה כל כך, עוד לא עבר שבוע.
הרקע לא נכתב מהקל אל הכבד אלא לפי סדר ההתרחשות...

מחפשת רופא/ה מקצועיים אבל הכי חשוב קשובים ואנושיים...
תודה רבה

- קבוצות תמיכה מטעם בי"ח הדסה- מלכה נוקריאן מרכזת. היא אחות מיילדת בעין כרם, מנחת קבוצות ועברה הכשרה המיועדת להנחיה זו.
היא מנחה קבוצות לנשים לאחר לידה שקטה, בירושלים, יחד עם אחות מיילדת נוספת (אתי).
מלכה- 050-894-6213

- טיפול ייעודי לתמיכה לאחר לידה שקטה- איני מכירה מישהי ספציפית, יכולה להמליץ לך ללכת למטפלת שעברה הכשרה לטיפול בטראומה. לא כל מטפלת תדע להתמודד עם המקרה.
יש אפשרות ללכת למרפאת חוה, תל השומר, שמלווה נשים לאחר אבדן הריון ומיועדת לכך. אני מכירה שם של מטפלת משם, איני יודעת להמליץ כי איני מכירה.
פני אליי באישי אם רצונך בשמות באזור ירושלים, או לחילופין להיפגש איתי לעיבוד הטראומה.

- רופא מומלץ שהוא מומחה עולמי לטיפול בהפלות חוזרות- פרופסור קופרמינץ, בי"ח איכילוב בתל אביב. הוא ראש מחלקת הריון בסיכון גבוה באיכיליב, וערך מחקר מקיף בתחום. יש לו נסיון קליני רב, עם מאות נשים (אולי אלפי).
פרופסור סמואלוב, ראש מחלקת הריון בסיכון בשערי צדק, הוא איש נחמד וחביב מאוד. עם נסיון קליני עשיר בנושא כנ"ל.
ישלהם גישה מעט שונה, אך אולי שווה לפנות לכמה רופאים ואז לבחור את הדרך בה את רוצה ללכת.
שני המוזכרים לעיל ליוו אותי בהריון האחרון, ההריון שלאחר הלידה השקטה, והיו מקצועיים מאוד.
מזהירה שלא תמיד כולם אדיבים ונחמדים. אבל הם מאוד מקצועיים ובעלי נסיון קליני רב.
גם פרופסור כארפ מומחה (תל השומר), איני מכירה אותו אישית ולא הייתי אצלו מעולם. איני יודעת איך הוא מתייחס אך הבנתי מסיפורי הנשים שפגשתי, שהוא נחמד ועדין.

לגבי רופאים- באיזו קופה את? כך יהיה קל יותר להמליץ. יש לי שם של רופא בכללית, שהוא מקסים. אם את לא רוצה עדיין לפנות לתותחים הגדולים אלא להגיע למעקב אתל רופא אנושי.

מעבר לכל הפרטים היבשים-
אוי.
רק שבוע עבר.
הכל כה טרי, הכל כה קשה להתמודדות, לעיכול, להבנה... חיבוק חם יקרה!! התקופה הזו כה כואבת וכה קשה... מסתובבות לי המון שאלות בראש. מי איתך, בני כמה הילדים, איפה את נמצאת, מי מטפל בך, ועוד ועוד...
בינתיים מסתפקת בנתינת המידע הבסיסי שלעיל, אני יותר ממזמינה אותך ליצור איתי קשר.
באהבה וחיבוק חם!!! ❤

ציפי יקרה המון המון תודה על הפירוט ותשומת הלב

אבדוק את הדברים שכתבת

ובעז"ה ישועה בריאות ושמחה לכולנו

 

את פשוט גיבורה!!חיבוק גדול!!
רק שבוע עבר ואת כבר מצליחה לקום על הרגליים ולהתמודד,ולהתחיל לטפל בעצמך ולחשוב מה הלאה!!
בעז"ה שתזכו שה' ימלא חסרונכם בקרוב ממש ותזכו לזרע של קיימא,הריון קל ובריא עם ידיים מלאות!!

כמה כואב לעבור לידה שקטה-כמו לידה רגילה,אבל הכל כ"כ שקט וחוזרים בסוף הביתה עם בטן ריקה וידיים ריקות.

ההפלה הראשונה שאני עברתי בשבוע 20+1 הייתה בחדר לידה עם מיילדת,אני מבינה כ"כ כמה זה קשה!

רוצה לחזק אותך שתרשי לעצמך לכאוב ולבקש עזרה בימים הקרובים בניהול הבית (אפילו בתשלום אם זה האפשרות היחידה)

לא צריכה להיות סופרוומן ולחזור מייד לשגרה אלא לעמוד מול הכאב ולהסתכל לו בעיניים-זה לדעתי הכי בריא כדי שתוכלי להמשיך הלאה.

בקשר לרופא באזור המרכז-

ממליצה ממש  על פרופ' שלי מזעקי-עובד במרפאה פרטית בת"א,מתמחה בהריון בסיכון.הוא נחשב רמה מעל רופאים אחרים.ומוכר ומוערץ ע"י רופאים אחרים.בעל נסיון רב בתחום. אנשים מכנים אותו "המלאך בלבן"-עם כל המקצועיות שלו הוא כ"כ עניו וצנוע ועדין,רגיש ומאוד אכפתי. מאוד יקר, אבל אפשר לנסות לקבל החזרים מהקופה (אני בכללית מושלם וקיבלתי החזרים על חלק מהביקורים)

בהצלחה והרבה כח!

תודה רבה על העצות ועל החיבוק. מאוד תומך ומשמעותי. 😘

קחי לך את הזמן שאת צריכה כדי לחזור לעצמך, אל תמהרי לשום מקום

הגוף והנפש צריכים מרפא לאט לאט 

מתפללת בשבילך להריון תקין ולילד בריא ושלם

בעזרת השם הריון ארוך ומשעמם . בנחת והשמחה. ובידיים מלאות

מאחלת טוב. טוב. טוב!!!
שתהני מהזמן הזה.
חיבוקים חמים!! 💜

ידיים מלאות בעז"ה!!בבריאות ובקלות

שתזכי להריון עגול ומשעמם בבריאות ובשמחה ובידיים מלאות.

זה בעיניי. לכן אם את מאמינה בסגולה זו והיא נותנת לך תקוה- לכי איתה.
איני יודעת מה מועיל, ומה עובד מתוך זה, רק יודעת שאם זה מחזק ונותן לך כח- כדאי ללכת על זה ולאמץ. לכי עם מה שנותן לך כח.
חיבוקים!!

רשום לי בפתק מהבית חולים לא לקיים יחסי מין עד הביקורת שזה עוד 3 שבועות.

אשמח לדעת יותר פרטים.
רק רציתי לעוף מהבית חולים ..

אתייחס לאמירה הקטנה בפתח השאלה... "הבטחתי לעצמי לא לבכות"...
ובכן, בעיניי זה הזמן וזה המקום לבכות, להיות עצובה, להצטער ולהתאבל על מה שאיבדת. אל תחזיקי את הבכי בפנים, תני לעצמך להיות טבעית ואפשרי לרגשותייך לנוע בתוכך. זה כל כך טבעי, לגיטימי ומובן שתבכי על עובר שאיבדת רק לפני שלושה ימים!
ומדוע לא לבכות, בעצם?
מנסיוני, הזמן שאחרי ההפלה הוא כמו חלון זמן קטן, שמאפשר לנו להרגיש את האבדן ואת הצער עליו, וזה טוב מאוד לתת לעצמינו לבכות. כמה שהגוף והנפש צריכים.
אני יודעת שזה קשה להישאר בתוך הצער הזה ורוצים להפסיק אותו... האמיני לי, הוא ייפסק. עכשיו תני לעצמך להיות בתוך ההלם והכאב עדיין. זה מוקדם עדיין לקום ולהמשיך כרגיל.
תני לעצמך עוד קצת.
וחבקי את עצמך בשמי ובשם החברות כאן.

חיבוק. 🌹

בנוגע לשאלתך- אם אמרו לא לקיים יחסים עד עוד שלושה שבועות- כנראה שזה מה שתצטרכו לעשות. מה שכן, את יכולה לנסות לטבול לפני כן בשביל מגע וחיבוק. זה הרי לא אסור, ואפילו כדאי.
רק להיזהר ולא לפצוע את עצמך עם הבדים,
אולי כדאי לשאול רב לגבי בדיקות של שבעה נקיים- כמה לעשות ואיך לעשות כך שתוכלי להיטהר אם ייפסק הדימום בקרוב.

יגיעו שאר הבנות ויספרו מנסיונן, אני לא עברתי גרידה אך יודעת לדבר מנסיון קליני, לא מנסיון אישי.

עוד חיבוק!

על התגובות המחממות את הלב.
מומלץ לנסות שוב אחרי פעמיים שאקבל מחזור?
למרות שלא חושבת כרגע על כלום....

מה שכרגע קורה, עם כל הדימומים והקשיים סביב האיסורים הללו, והכאב על האבדן ומן הסתם עוד נושאים שעולים בהתמודדות הזאת.
תני לעצמך להיות במה שעכשיו.
מה שיהיה בעוד חודשיים-שלושה- יגיע זמנו להיות. ולקראת הנסיונות הבאים תוכלי לחשוב מה טוב לך,באיזה מצב גופני ורגשי את נמצאת, האם את מוכנה ורוצה להתחיל מחדש, ועוד.
תני לך להיות עם מה שעכשיו. בגוף ובנפש.
באמת כרגע קשה לחשוב על משהו מעבר למה שמתרחש לך בימים אלה. אז תני לזה להיות.

עוד חיבוק חם ממני.

ציפי

לגבי היחסים גם לי היה אסור תקופה והרב אמר שעדיף לא לטבול כדי לא להכשיל את הבעל בזרע לבטלה, הייתי ממליצה לך להתייעץ עם רב לגבי ההנחייה הזאת או מכון פועה הם יכולים לכוון אותך לפי המצב שלך.
ולגבי הבכי אני כבר 7 חודשים אחרי ועדיין בוכה לפעמים, הזמן מרפא ומרגיע אבל צריך גם לפרוק ולבכות זה משחרר את הכאב ובאמת עוזר גם לך להתאבל על העובר שהיה בתוכך והיה צריך לצאת לאוויר העולם בריא ושלם בעוד כשבעה חודשים וזה לא קורה, לא צריך להדחיק.
אני עברתי את זה בחודש מתקדם אבל במקביל אליי עברה את זה חברה גם בשבוע תשיעי והיא התחילה לדבר איתי על זה ואצלה זה היה הפורקן לדבר עם נשים שחוו הפלה על ההרגשות על המחשבות ככה היא ניחמה את עצמה.

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר צומחת שושנה...

בתחושה שלפעמים החיים פוגשים אותנו במקום לא צפוי,שלא ביקשנו ולא רצינו... וזה מכאיב וחסר התחשבות, פוגע וקשה. ולאט לאט לאט---
הצרות נהפכות למשהו מעט אחר.
ואפילו מעפר יכולה לצמוח שושנה. יפה, צחורה, פורחת. מריחה.
כמה פריחה.

את השיר הזה שמעתי הרבה בתקופה שאחרי ההפלה הראשונה וגם אחרי השניה...

 

ובקשר לשיר שלך-

,תודה על השיתוף!

נכון, הקושי בהחלט מצמיח בנו דברים..

אבל עכשיו מרגישה שהיה כיף שהשושנה תצמח מאדמה פוריה ולא מעפר... -שהדברים הטובים יצמחו מתוך נחת ושמחות.

תודה על השיתוף. ממש רגש אותי.
מצד אחד נגע בכאב אך מצד שני מצמיח לתפילה ובקשה להריון בריא ושלם

מעניין מה נגע בך בתוכו.
ואני מסכימה איתך לגבי צמיחה מתוך אדמה פוריה. אולי באותו יום שכתבתי הרגשתי שזה יותר מעפר, מאבל או מקושי. יש גם כאלה.

תודה לך על השיתוף!

תודה על הליווי בפתיחת הפורום החשוב הזה.
נתת לי גב😚
תודה לך על כל פועלך, מאחלת לך בהצלחה בפרויקטים השונים שאת עסוקה בהם.

דרך צלחה!
באהבה 💓

ציפי

אחרי מה שעברתי, איך לא אפחד להרות??
היו מליון פחדים.
ולצד זה היה רצון כמעט בלתי ניתן לריסון- להריון נוסף...
באותו זמן ניסחתי זאת כך:
אני רוצה עוד ילד.
לא הריון.
אז אם אפשר פשוט לקפוץ תשעה חודשים קדימה ולהיות עם תינוק בידיים, בבקשה....

יקירה, מהם פחדייך?
ממה את מפחדת?

חיבוק.
את מובנת מאוד.

מצד אחד כ"כ רוצה תינוק. מצד שני יואו זה מפחיד להיות בהריון אחרי 2 הפלות מאוחרות רצופות.

אבל,כן יש לי רצון שלא הייתה לי סיבה בכלל לפחד בהריון, ולהנות מההריון עצמו-כי זו חוויה מדהימה לגדל בתוכך את מי שיהיה הבן שלך...

מפחדת לגלות שאני בהריון, לשמוח ולהתחיל לפנטז מתי הלידה, אם זה יהיה בן או בת, לדמיין כבר את עצמי אמא. ואז להיזכר שאני יודעת שזה כבר לא ברור מאליו שזה מה שיהיה, ולא לצפות עדיין. רק להתפלל.

מפחדת מהבדיקות, מהמתח באולטרסאונד אם יהיה דופק, מהדקירות והכאב, החיפושים אחרי הווריד שלי ללא רחמים.

מפחדת מהמתח של הביקורים בשירותים, אם יהיה כתמים או הפעם לא. כמה זה חום וכמה אדום. כמה צריך לחשוש וכמה לא. מה הרב אומר ומה הרופא.

מפחדת. כי עוד לא חוויתי הריון טוב, רגיל, שנגמר בילד בריא ושלם.

אמנם בסטטוס מעט שונה, אבל היום בבוקר בדיוק חשבתי כמה אני לא מרשה לעצמי להנות מההריון הנוכחי וכמה אני מסרבת להתחבר לרעיון כדי לא להתאכזב שוב.
חשבתי שכאשר אעבור את השבוע בו היתה ההפלה ארגיש בטוחה יותר- ולא...

האולטרסאונד הקרוב בעוד שבוע ואני מוצאת את עצמי חולמת שאין דופק. לא בונה למצוא בבדיקה עובר בריא ותואם לשבוע.

זה מתיששש..
וכל כך לא בריא נפשית לגדל כך נשמה חדשה.
תוהה אם יש מה לעשות עם זה.

התחושה היא פעמים רבות- שעד שלא יהיה לי ילד חי בידיים לא אצליח להרגיע את הפחד...
וזה כל כך כואב, כי זה אומר לעבור הרבה מאוד (זמן וחוויות) עד לנקודה הנכספת הזאת.

אני מציעה לך לעבור כל שלב בנפרד.
לאט לאט.
קודם נסיונות הכניסה להריון.
אחר כך אולטראסאונד ראשון.
אחר כך להגיע לשבוע 9.
לעבור לאט לאט שלבים בדרך לשם, וכל נקודה תעמוד בפני עצמה כציון דרך אל היעד.

הדרך עלולה להיות ארוכה,אם תחלקי אותה לחלקים קטנים- היא יכולה להיראות מעט יותר אפשרית.
ואם קשה לך מדי ואת מרגישה שההתמודדות הזו מעמיסה יותר מדי- כדאי גם לפנות לליווי מקצועי בתוך התהליך הקשה והמורכב הזה.

מחבקת אותך, אנחנו איתך כאן כמובן.

ציפי.

עשית לי קצת סדר בשלבים שאני צריכה לעבור.
לדאוג מכל דבר בזמנו אז מסתבר שעכשיו יש לי דברים אחרים לדאוג מהם..
לאט לאט

ואחרי שלוש לידות מוצלחות ב"ה, ושתי הפלות רצופות, נכנסתי להריון שוב

ויכולה לספר לך שמתתי מפחד

לפתח ציפיות

להיקשר להריון

היה איזה יום שפתאום נחלשו לי הבחילות ונכנסתי לפאניקה

אני ושבת שהכי עוזר זה להבין שזה מצב "נורמלי" (בהתחשב בנסיבות הלא נורמליות) ולקבל את עצמך בהבנה

 

לא סיפרתי לאף אחד על ההריון, למעט בעלי והבנות של הפורום

ולהפתעתי גם עד שבוע מאוחר לא יצאה לי בטן! (בעבודה סיפרתי רק בשבוע 18, ובדר"כ רואים עליי כבר בשבוע 8)

 

מה שעזר-

לבטוח בקב"ה

לקבל את עצמי עם החששות

ולחכות.. אחרי טרימסטר ראשון (שם איבדתי את שני הילדים) כבר חזרה אליי לאט לאט תחושת הבטחון

וכשהתחלתי להרגיש תנועות עובר היא התגברה

 

בע"ה, שיהיו רק בשורות טובות, ישועות ונחמות!

תודה לך על התגובה וההשתתפות.
באמת מרגישה שהביטחון בקב"ה הוא מה שמחזיק ומרגיע אותי כרגע..

ברגע ששמעתי שהתינוק נפטר והסבא הספיד-פשוט בכיתי ובכיתי כי זה כ"כ נגע לי אפילו שאני לא מכירה אישית את האנשים. זה עצוב שהיה פה פוטנציאל לחיים וצמיחה(במיוחד אחרי כזו טראומה)והוא לא מומש! מן הסתם בכיתי גם על עצמי בזה על ההפלות שאני עברתי.

ובאשר להרגשותייך-יש לך חברות קרובות שתוכלי לשתף ויתנו לך חיבוק ותמיכה?

לי עזר כל פעם כשהיה לי מאוד עצוב- העלתי על הכתב את הרגשותיי. שיתפתי בחלק מהקטעים את האנשים הקרובים לי וברגע שהם קראו את הרגשות המאוד אנושיים האלה הדמעות אצלם התחילו ליזול...ולא נעים-אבל לי זה עשה טוב שממש בכו בעקבות מה שכתבתי ובכך הזדהו איתי.

תרגישי טוב עם עצמך ומותר לך לכאוב!

אני מבינה את תחושותייך סביב הרצון להכרה בכך שהיה לך תינוק, והרצון להכלה של האירוע שלך- בחברה, במשפחה, ואולי גם בתוכך פנימה.
יכול להיות שאפילו לך עצמך יש ספקות לגבי היותו בנך,לגבי היותך אמא לבנך? נסי לחשוב על כך גם מהזוית הזו.

אני מבינה שלא היתה לך הזדמנות מספיקה להיפרד מהתינוק שנולד לך.
פרידה היא דבר משמעותי וכדאי מאוד לעשותה, אפילו עכשיו.
איני יודעת כמה זמן עבר מאז שילדת אותו, אך נשמע לי שבאמת לא עברת תהליך פרידה,וכן שלא היתה לך תמיכה משפחתית או חברתית.
עצוב וכואב לעבור דבר כה טראומטי,ללא תמיכה וללא הכרה בסבלך.

אני משערת שאת זוכרת אותו כבנך, כתינוק שגדל ברחמך. הוא אכן היה בנך.
מגיע לו לקבל שם זה.
מגיע לו שיזכרו אותו.
מגיע לו שילוו אותו וייפרדו ממנו כיאות. אם לא בהלוויה, אז בטקס אלטרנטיבי כלשהו שבו תוכלו להביע את צערכם על פטירתו, את כאבכם, ואולי אף תתנו לו שם.
אפשר לשתול עץ לזכרו, או ליצור משהו (כלי או יצירה כלשהי מוחשית), או לכתוב שיר, או להביא שיר קיים, או לשיר שיר קיים.... אפשר הרבה דברים- ובלבד שתצליחי לערוך לו טקס פרידה כפי שמגיע לו.
כפי שמגיע לך.

אספי אנשים שמוכנים, יכולים ויהיו טובים ותומכים עבורך בטקס שכזה. חברות, האיש שלך, אולי בני משפחה. מי שיתאים.
(אני מוכנה לקחת חלק אם תרצי).
וערכי לו פרידה.
אולי זה יקל במעט את ייסורי נפשך.

אני מחבקת אותך, אל תרגישי אשמה על הרגשות שהתעוררו בך. זה בסדר. את לא אומרת כלום על התינוק שנפטר לצערינו בעקבות הפיגוע.
את אומרת על עצמך, דרך המקרה הטראגי הזה.
ורגשותייך הגיוניים לאור מה שתיארת.

חיבוק חם ממני, יקירה.
הרבה אהבה 🌹

בהפלה הראשונה הרגשתי שהחברה "לא יודעת איך לאכול אותי". אין לאף אחד מושג מה לעשות, וכולם מנסים רק להקטין את המימד של הכאב, כאילו זה יעזור- "לא נורא, תנסי שוב" (משפט נורא נורא נורא לומר! זה לא קרטון ביצים שנשבר והולכים למכולת לקנות חדש..)

בהריון שהגיע אחר כך לא שיתפנו אף אחד. אמרנו שעד שאין משהו ודאי אנחנו לא מספרים. ואז הפסיק הדופק.

אף אחד לא ידע. רק אני ובעלי והרופא נשים שלי

ואיכשהו זה היה יותר קל מאשר בהפלה הראשונה

כי אמנם לא היתה שום תמיכה מהסביבה אבל לפחות גם לא היה מי שינסה להקטין את האבל כל הזמן, דבר שדיי מתפרש כ"זלזול" בילד שלי.

 

יכולה להגיד לך שמשהו שאני חושבת שעזר לי מאוד זה לתת לילדים האלה שמות. זה הפך את הנוכחות שלהם לקיימת יותר בעולם הזה. קבע את העובדה שהם היו פה. נתן להם אישור ומקום ותוקף.

בנוסף, כל לידה בעלי קונה לי תכשיט, ובסופו של דבר החלטנו לקנות תכשיט קטן גם עבורם. צמיד קטן לרגל עם שני שברי יהלומים קטנים שמסמלים את הילדים שלי שאכיר בע"ה יום אחד

 

וחייבת לציין משהו לא קשור לשרשור, שממש מעורר בי סימני שאלה-

יש לי שתי חברות שעברו הפלות בחודשים האחרונים. כשאני מדברת איתן נשמע שהן בכלל לא מתאבלות על הילד, למרות שאני מספרת מה שעובר עליי.

אני בכלל לא מבינה אם זה איזשהו מנגנון הכחשה או שזה באמת מבחינתן "לא ילד" כי זה עוד לא היה בשבוע מאוחר

וזה כל כך מוזר לי..

אפשר לחשוב על ההתמודדות ממגוון כיוונים.

ישנם מחקרים שמראים בבירור שרמת היקשרות לעובר מנבאת את רמת האבל עליו.
ישנן נשים שאינן נקשרות לעובר בשבועות הראשונים בהשוואה לנשים אחרות, ממגוון סיבות.
כמובן, ככל שההריון מתקדם כך ההיקשרות גוברת והולכת, אך יכולה להיות היקשרות גדולה ומשמעותית גם בשלבים הראשונים.
לכן, לעיתים קיים פער ברמת האבל- כי רמת ההיקשרות אליו שונה.

לעיתים זו יכולה להיות הדחקה, או הסתגלות חברתית (כי באמת לא מדברים על הפלות למרות שהן קורות המווון), ויש ציפיה חברתית שזה יעבור הלאה (כמו שתיארת, סוג של יחס לתבנית ביצים... כמה מדויק וכמה כואב!!)
לפעמים זה פשוט דבר שעובר. לא לכולן יש צורך עמוק להתאבל. לפעמים זה פשוט עוד משהו רע שקרה...

כל אישה ומבנה האישיות שלה, הרקע שלה, המשפחה שלה, התמיכה שהיא קיבלה, יכולות ההתמודדות שלה, הדבר הספציפי שעברה, רמת ההיקשרות לעובר והחלומות הנלווים להריון, הגיל שלה, מספר הילדים, השלב בחיים ועוד פרמטרים.

לכן, את עוברת מה שאת עוברת. וזה בסדר.
והן עוברות מה שהן עוברות. ונקווה שזו לא הדחקה או התעלמות אלא צורת התמודדות אחרת שמסייעת להן.

צודקת כ"כ...
אין לי מילים להוסיף.
רק רוצה לבקש... תערכי את הכותרת, כתבת שם "עמיחי ישראל" ולתינוק קוראים עמיעד ישראל. לאבא קוראים עמיחי...

אם אני לא טועה..

@מתחדשת

 

כל אותו ערב בכיתי. נורא. בכאב כאילו חוויתי את ההפלה שוב.. ובהפלה עצמה בכלל לא בכיתי עך האובדן... הייתע בשליש הראשון. אבל אחרי מה שקרה לעמיעד ישראל הי"ד הלב שלי נקרע. בעלי ראה אותי בוכה בוכה עם כאב..בקול.. כאילו ילד שלי מת.. וממש הבין ללבי ..ואמר לי שאולי דרך הטרגדיה של שירה אני בעצם מתמודדת עם הכאב שהיה בי עצור... כתבתי באותם רגעים כמה מליםם...
*בן ביקשתי../. כמהה נפשי כי אחד איבדתי..
ואראה ולד קטן שלא שרד ואזכר בך בני הקטן..
שעליך לא התאבלתי. שאותך הדחקתי מפחד איום... בני הקטן למעלה במרומים בקש על עמך ישראל רחמים... בקש די לצרותינו. די לגלותינו הקשה. בני שלי.. ילד אהוב בשמים... בקש ילדים לאמך הדואבת והכואבת.... בקש...*
הסיפור הזה עד עכשיו אוחז בי.. אני צועקת לה' שיתן לי ילדים... מרגישה את הצורך כמוה לנקום ברשעים הארורים שרוצים להשמיד אותנו... רוצה ילדים וועוד ילדים.. בעזרת ה בקרוב זה יקרה אצל כולכן אהובות ויקרות..... ה' ישמח את כולנו...

חיבוק גדול!

ממש תודה ששיתפת אותנו!!
יקרה, יכול להיות שבאמת בזמן האבדן שלך הדחקת את הכאב, ועכשיו המקרה עם עמיעד ישראל הציף את הכאב החזק שהיה בתוכך.
אני שמחה שנתת לו מקום, שאפשרת לעצמך לבכות, שיכולת לשוחח על כך עם האיש שלך- שהבין ותמך (כמה טוב!)
ושכתבת לו. שדיברת איתו. ביקשת ממנו.
כך יכולת לעשות מעין פרידה, כפי שהפותחת גם היתה זקוקה לכזו.
פרידה היא דבר משמעותי. התינוק היה, גם אם קטן, משמעותי וחשוב לך. ואת עודך מצפה לילד.
אני מחבקת אותך ומאחלת לך שתתגשם משאלתך לילד במהרה.
תודה ששיתפת. 🌹
חיבוק חם!!

בעז"ה שכל אחת מאיתנו שמשתוקקת לתינוק, תזכה לזה בקרוב ממש!

מבינה מאוד את תחושותייך.החשש מה יהיה הלאה הוא לא פשוט.

אני לצערי עברתי 2 הפלות.לפני שנה וחצי בשבוע עשרים (תחילת חודש חמישי!) ולפני שלושה חודשים בשבוע 17.

הראשונה הייתה ממש פתאום בלי שום הכנה מראש, כמובן כבר הספקנו לחשוב על שם-ידענו שזה בן.הלם מוחלט. ובפעם השניה על אף כל ההשתדלות הרפואית הגדולה שעשינו שהפעם יצליח, שוב זה קרה... וכן על אף החששות, היו לנו כבר חלומות וכבר דמיינו את הלידה המרגשת שתהיה..וגם הפעם כבר הספקנו לחשוב על שם...ידענו שזו בת...

בשתי הפעמים, ובמיוחד בשניה כל המשפחה הייתה איתנו באבל הגדול.

וגם לי היו שאלות-למה דווקא לי זה קורה? דווקא לי שההריונות האלו היו אחרי טיפולי פוריות קלים ואחרי ציפיה עצומה להביא כבר סוף סוף אחים לבננו בן החמש.אז למה??ועוד יותר קשה כשמסביב החברות והאחיות יולדות ילד אחרי ילד. ואצלנו פשוט תקוע!

אנחנו ממש לא מבינים חשבונות שמיים, וברור שהכל מדויק ולא טעות מהקב"ה- וזה הנסיון הגדול שלנו להאמין בזה...ולהמשיך בחיים לצד הכאב הגדול. 

טוב מאוד שאת נותנת מקום לכאב ולא מדחיקה,הכי נכון להסתכל לכאב בעיניים ולהתמודד איתו,וכשקשה-אז פשוט לבכות ולהוציא!

את לא צריכה להיות ח"ו עם שום ייסורי מצפון!! מן הסתם לא עשית משו שתהיה לו השפעה כזו דרסטית של הפלה...

אני ממליצה להתייעץ עם הרופאת נשים או אפילו רופא הריון בסיכון האם צריך לעשות בדיקות מסויימות עד ההריון הבא...

הרבה הצלחה יקרה!

ושוב חיבוק גדול!

זה כל כך הגיוני שתשאלי למה, למה זה קורה לי,
זה באמת כל כך לא מובן ולא מתקבל על הדעת.
לא הגיוני.
לא מגיע לך.
לא עשית שום דבר שמגיע לך כך לסבול.

יקירה, הכאב בלתי נסבל,
אני שמחה שאת מאפשרת לעצמך לכאוב, לבטא את הכאב, להיות עם כל הרגשות הקשים שנמצאים בך.
אפשרי לעצמך להרגיש.
את מתארת את ההליכה ברחוב עם עובר מת, וזה קורע את הלב ממש... הרחם מבקשת להרות, לחוות את החיים בתוכה, והמוות הזה כל כך נורא!!!
אני ממליצה שבזמן הזה כתבי מכתב או עשי משהו לצורך פרידה מהעובר שלך. דברי איתו, שירי לו שירי פרידה, עשי דברים שיאפשרו לך לומר לו שלום.

לגבי הבריתות והאירועים-
נסי להימנע ממה שעושה לך הרגשה רעה.
נסי למנוע מעצמך עוד מאמצים גדולים וקשים מנשוא.
באמת התמודדות קשה.

אני ממליצה לך לעבור יום ועוד יום,כל יום בנפרד וכל שעה עם מה שהיא מביאה.
לאט לאט החיים יחזרו למסלול. אבל כרגע- התמקדי בלחיות את מה שעכשיו,וזכרי לנשום. פשוט לנשום.

חיבוק חם!!
ספרי מה שלומך.

אם לא בבקשה תתעקשי על בדיקת קרישיות!!

 

ומשהו חשוב שאחד הרופאים אמר לי-

חשוב שתביני שזה לא קשור לשום דבר שעשית!!

אל תאשימי את עצמך. זה לא יעזור לשום דבר, לא יועיל לאף אחד, ואת ממש ממש לא צריכה את זה עכשיו!

בע"ה, שימלא חסרונך במהרה!

ובבקשה בבקשה תתעקשי על בדיקת קרישיות!

עשיתי בדיקת קרישיות שיצאה תקינה ב"ה.
וההריון האחרון היה עם תמיכת פרוגסטרון..ולא עזר

על ההריון, ועל החלפת הרופא- שמעידה על הקשבה פנימית וחשיבה מה טוב לך.
שמחה שמצאת רופא אנושי ונעים שמתאים לך.

מאחלת המשך בשורות מעולות!!
שתפי אותנו ברגשותייך אם תרגישי צורך. אנחנו איתך.
חיבוקים!

הריון קל ובידיים מלאות!!

אולי אם חשוב לכם תחפשו מקומות בהם אפשר לעשות את התהליך מהר יותר.

לא יודעת כמה זמן עבר אצלך מאז ההפלה האחרונה שלך...

אבל יכולה להגיד לך על עצמי-שמיד אחרי ההפלה הראשונה רציתי הריון חדש-חוויה מתקנת שכביכול תרפא את הכאב הגדול. עכשיו אני חושבת שזה היה שגוי,ספציפית אצלי-הייתי צריכה לעבור שנה טיפולים קלים כדי להגיע להריון המיוחל, ואחרי הציפיה הגדולה הגיעה שוב הפלה מאכזבת וכואבת,כמובן זה משתנה מאחת לשניה,ואם הייתה הפלה, לא אומר שאח"כ בהכרח זה יקרה שוב!

אבל בעצם יכול להיות שההפסקה הזאת תהיה יותר בריאה לכם..להיות יותר נינוחים וברוגע פנימי בלי לחשוב שהריון חדש הוא זה שירפא, הרי מן הסתם גם ההריון אחרי ההפלה לא יהיה מאוד פשוט...ואני יודעת, זה מאוד מאוד קשה לראות את הכיף הזה אצל אחרים ולא להשתוקק כבר לכיף הזה גם אצלי.

אני עכשיו 3 חודשים אחרי ההפלה השניה, ומרגישה שרוצה הריון אבל בלי הלחץ הגדול הזה...ונראה לי שזה הכי בריא- לעצור, לנשום רגע, לעכל...להתמלא באנרגיות לפני שרצים לחווית הריון חדשה.

 

נכון. אנשים בסביבה לפעמים פולטים משפטים שהם לא מודעים עד כמה הם צובטים.

משתפת-שאתמול היינו במפגש חנוכה של המשפחה המורחבת, ומסביבי לכל משפחה בערך יש תינוק,וסבתא שלי מאוד התרגשה ואמרה כמה היא מודה לה' ושמחה על התרחבות המשפחה שכל הזמן גדלה. ולי נצבט הלב,אנחנו כמעט המשפחה היחידה שלא הייתה לנו לידה של תינוק במשך חמש השנים האחרונות ורק הסבנו צער לסבתא שלי עם 2 הפלות.כ"כ הייתי רוצה לחוות בבית הפרטי שלי את התרחבות המשפחה!

 

מאחלת לך יקירה-שה' יתן המון כח, שימחה ובריאות נפשית בתוך המסע המתמשך הזה להגשים את החלום הגדול!

למה להימנע בזמן הזה? כדי שהבדיקות יצאו טוב או פשוט כי הבירור לוקח זמן?
אנשים הרבה פעמים חסרי טקט!!יום אחרי שעברתי את ההפלה מישו ראה את בעלי בביהכ ליד ההורים שלי ושאל אם נולד לנו בן כי הוא לא רגיל לראות אותו סתם ככה באמצע שבןע אצל ההןרים שלי

אתחיל מהסוף, כי בעיניי הוא הכי משמעותי.
לא, לא מתרגלים לעבור עוד ועוד טראומות. עוד ועוד אבדנים.
אולי הנפש נחסמת בשלב כלשהו כשכבר קשה מדי להכיל את הצער, אבל היא לא מתרגלת.
הכאב כאב עצום ונורא, ועם כל פעם נוספת חלילה- נוצר עוד משהו שצריך לשים לב אליו, לטפל בו בעדינות, ללטף ברוך, להרגיע ולרכך.

החוויה שעברת היא חוויה קשה. היא זקוקה לעיבוד כחוויה קשה בפני עצמה, עוד לפני ההתמודדות עם אמירותיו הקשות של הפרופסור.
ועכשיו נוסיף אליה את האמירה שלו- שעלול להיות עוד אבדן, ואת הפחד המתלווה לאמירה הזו,
את הצורך להמתין 4 חודשים, כשהרצון להביא עכשיו ילד לעולם הוא פשוט בלתי נתפס,
ואת כל הבלאגן ההורמונלי הנלווה.
בלי קשר לזה, שזו ההתמודדות הפרטית שלך ושלכם כזוג, יש את ההתמודדות מול העולם.... ומול אמירות של אנשים/נשים חסרי טאקט או מאוד לא רגישים, שנוגעים בנקודות אינטימיות ורגישות, וכל כך מכאיבים....

הכאב אינסופי ממש.
אני מחבקת אותך מאוד.
יכולה לומר לך שאני מבינה מ א ו ד את מה שאת עוברת, אספר בקצרה שלאחר הלידה השקטה שעברתי הייתי צריכה למנוע 6 חודשים, ותוך כדי זה היו הבדיקות. אחר כך הרופא אמר שאמתין עוד 6 חודשים... אחרי השנה הזו אמרו לי עוד כמה חודשים.
בינתיים הייתי בטיפול ועיבדתי את החוויה הקשה שחויתי, והתמודדתי עם הצורך להמתין אינסוף זמן, ועם הרצון המטורף לעוד הריון, לצד הפחד המוטרף מעוד הריון...
עברתי הרבה.
ויחד עם ההמתנה למדתי על עצמי המון דברים חשובים.
לנפש דרוש זמן החלמה. גם לגוף.
ובנוסף, הסבלנות משתלמת. והחיים לפעמים מביאים לנו מתנות דווקא מהמקומות הכי קשים איתם אנחנו מתמודדים.
זה אף פעם לא קל. אבל ההתמודדות מגדילה אותנו.
וזה דבר גדול.

אני מחבקת אותך ומאחלת לך שהתקופה הקשה תעבור במהרה. שתתחזקי בה נפשית ופיזית. ואולי באמת כדאי לנצל אותה להכנה נפשית ופיזית לקראת הריון, ואולי לעיבוד החוויה הקשה שעברת.

שוב חיבוק!!

ציפי

כי איבדתי הרבה דם ואז לא היה הוראה ברורה מהרופא למנוע כי הוא אמר שזה לא משנה כמה זמן נמנע עדיין זה יכול לחזור שוב חס ושלום, אז נתתי לקב"ה לנהל את העניינים כמו תמיד והוא עושה רק מה שהכי נכון לנו וברוך ה אני בהריון, וכל שבוע שעובר פשוט מודה לבורא עולם על החיים שיצר בתוכי ומתפללת שזה ימשיך ויהיה תקין בידיים מלאות וזה יהיה זרע חיה בר קיימא אמן,
ובעזרת ה גם את תתני לקב"ה לנהל את העניינים ובעזרת ה בהריון הבא את תרגישי טוב וההריון יעבור תקין בבריאות ובידיים מלאות אמן

גם אבדן הילד/ה שלך,
וגם אבדן היכולת לנסות להביא עוד ילד/ה לעולם...
כאב בלתי נתפס!!!

אני רוצה לשאול כמה שאלות. כי לא ברור לי מה עמדתו של האיש שלך, מה הרופאים אמרו, ומה דעתך.
האם הרופאים קבעו שלא תנסי שוב?
האם האיש אמר זאת על דעת עצמו,מהפחד שלו, או משמיעת דעה של מישהו?
מה איתך? את רוצה עוד הריון? את נמצאת יחד עם האיש בפחדים דומים? האם התייעצתם? עם כמה רופאים?

מכיוון שכתבת בשני משפטים סיפור שלם ומורכב- אשמח לדעת עוד פרטים על הסיפור שלך, אולי אוכל לעזור. אפשר בפרטי ואפשר פה, מה שתבחרי יקירה.

מה שאני כן יכולה לספר לך מנסיוני האישי-
גם אני הייתי בסכנת חיים כאשר עברתי לידה שקטה. היתה לי רעלת הריון מוקדמת, חמורה. זה בהחלט סיכן את חיי.
לאחר הלידה רופאים אמרו לי שלא כדאי לי להביא עוד ילדים, לא להרות עוד. כי לא ידוע מה יהיה בהריון הבא. וכבר היו לי שני ילדים.
הלכתי לכמה וכמה רופאים, שמעתי כמה דעות. לבסוף הלכתי עם רופא שאמר שהוא מאמין שאהיה בהריון בריא ותקין עד הסוף, ושאצא בריאה והתינוק יהיה בריא... ושהוא מוכן ללוות אותי בהריון הזה.
עשיתי זאת. לקחתי תרופות והייתי במעקב צמוד אצלו ואצל עוד רופא... ובשמירת הריון מלאה.
לבסוף ילדתי תינוקת בריאה בחודש תשיעי, ללא רעלת הריון.
אני רוצה לומר לך שאם את רוצה עוד ילד/ה לא הכל סגור בפנייך.
אפילו אם האפשרות של הבאת ילד לעולם מהרחם שלך תיסגר חלילה- עדיין ישנן אופציות נוספות להוסיף ילד למשפחה. ויש בחירה גם בתוך זה.
הרחיבי את אופק מחשבותייך, הדברים יכולים להתממש בצורות שונות.
השאלה הגדולה היא.... מה את רוצה. מה עובר עלייך. מה עובר על האיש שלך. מה המקרה, מה אמרו הרופאים, והאם ניתן ליצור שיח על הדברים.

מחבקת אותך על האבדן של הילד/ה, ועל תחושת חוסר האונים. כתבי מעט יותר, אם תרצי, ואולי נוכל לייעץ לך איך לצאת מהתחושות הקשות ומהמחשבות חסרות המוצא.
🌹

אבל אני אחרי שעברתי לידה שקטה חשבתי תמיד למה זה קרה ולמה דווקא לי ואיך זה שלזוגות אחרים הכל בא על כך בקלות, אבל האמת שאנחנו פשוט לא נכנסנו לנעליים של זוגות אחאים, אנחנו לא יודעים מה הם עוברים ובאיזה תחום יש להם קשיים.. והדבר העיקרי שהחזיק אותי הוא שאנחנו עברנו את זה כי היה לנו את הכוחות כי הרי הקבה לא מנסה מי שלא מסוגל, והזוגות האחרים מתנסים בניסיונות הכי קשים שהם מסוגלים לעבור, אף פעם לא מבינים את דרכי הבורא לכל דבר אבל תסתכלי על זה בצורה חיובית שבעזרת ה בשנה הבאה תזכי לחבוק בן זכר בריא ושלם ובאמת יתקיים הבקשה זרע חיה בר קיימא שיחזיק עד הסוף ובעזרת ה יצא בבריאות ואת תשארי בריאה ושלימה אמן.

כרגע קצת קשה לי להיות אופטימית כי מי אמר שפעם הבאה זה לא יקרה???

זה מצער באופן שקשה לתאר. אין מלים. באמת.
למען האמת, את צודקת.
כל אישה והחוויה שלה. אין חוויה דומה.
גם בין ההפלות של אותה אישה אין דמיון. כל הפלה עומדת בפני עצמה. אין דמיון.
לכאורה, באמת כל אחת עוברת את מה שהיא עוברת, עם האנשים שלה, עם העבר שלה, עם הכלים שלה, הכוחות שלה, הזמנים, הגיל, הרופאים, המטפלים, מספר הילדים.... השונות יכולה להיות אינסופית ממש...
אז איך נבין בכלל זו את זו?

כמטפלת, וגם כמלווה נשים שעברו אבדני הריון, אני רואה מגוון עצום של סיפורים. באמת אין אחד דומה למשנהו.
ובכל זאת, אני לא צריכה לחוות בדיוק את מה שאישה חוותה כדי להיות איתה בצערה. בשביל לתמוך בה. בשביל להקשיב לה, לשמוע מה היא מרגישה, מה היא עוברת, מה היא זקוקה... אני לא צריכה ואני לא יכולה לעבור בדיוק אותו הדבר.
הקושי שאת מעלה דווקא מראה בעיניי את היופי שבזה: למרות שאנחנו שונות וכל אחת עברה משהו אחר, עדיין אנחנו יכולות להיות זו עם זו, לתמוך זו בזו ולתת כח.
וכן, יש גם הרבה מאוד נקודות משיקות ודומות- שנשים מוצאות בהן הזדהות, הבנה וכח.

יקירה,
אני כואבת איתך ומרגישה את הכאב שלך שאולי את לא יכולה להיות מובנת.
אני רוצה להזמין אותך לשתף אותנו, לאפשר לעצמך להיות מי שאת, ולאפשר לנו להיות איתך כמה שאפשר.
תתפלאי כמה אפשר להרגיש שהתמיכה והיחד נותנים כח.

ועצה פרקטית-
אני ממליצה ללכת לבדוק קרישיות יתר בדם.
אלה בדיקות דם די פשוטות, שצריך הפניה מיוחדת בשבילן- אך לאחר שלוש הפלות הרופאים מפנים אליהן לרוב. לבירור הפלות חוזרות.

מחבקת אותך חיבוק חם;
תנוחי כמה ימים. אפשרי לעצמך מנוחת הגוף. ואפשרי לעצמך לבכות, להרגיש ולכאוב.
מזמינה אותך בכל לב להרגיש מעט יותר מובנת.
💓

סוף סוף אחרי המתנה מייגעת ומתישה. בנר שלישי של חנוכה. ואין לי כוחות להתמודד ולא רוצה כבר. באלי חיים שלווים וחלקים בלי להתמודד איתם. מקווה שיגיעו תוצאות טובות (חלקם אחרי חודש מיום הבדיקה😩) ותאמת? בא לי שתהיה בעיה. כדי שלא יגידו לי הכל בסדר ונפל סתם ואולי עוד יפול. אני לא אעמוד בזה.
סליחה אם לא עמדתי בקריטריונים של השאלות וייאשתי פה משהי. פשוט התפרקתי😔

זו היתה הכוונה. שתביאי את עצמך כפי שאת עכשיו.
ואת חוששת, מתוחה ומצפה לבדיקות.
אוי, כמה זה קשה. מוכר לי.
ההמתנה לבדיקות, ההמתנה לתוצאות... התקווה שיהיה ממצא כלשהו שיאשר לי את מה שקרה, שנדע אחריו איך להתמודד ואיך לטפל... כי אם לא נדע מה זה- איך נוכל לטפל בזה? ולמנוע...?
כואב וממלא בתקוות וציפיות.

אני לא יודעת מה לאחל לך.
איני רוצה שימצאו לך משהו פתולוגי, לא כדאי שתהיה לך מחלה כלשהי או סתם משהו בדם... עדיף כמובן שלא ימצאו כלום.
מצד שני עדיף שיהיה ממצא כדי שיוכלו לדעת איך לטפל...
כמה מורכב.

אשתף אותך שגם אני עברתי בדיקות (קרישיות) ולא נמצאו ממצאים שמאשרים קרישיות, ובכל זאת טופלתי כאילו יש לי, מכיוון שהיתה לי רעלת הריון פעמיים. הרופא אמר שאני "מתנהגת כמו אחת שיש לה קרישיות" ולכן החליט לטפל בי כאילו יש לי...
כך שלעיתים אפשר לקבל טיפול גם אם אין ממצאים חד משמעיים.
אולי זה יכול להאיר לך מעט בתוך היאוש והפחד?

מתוקה,
אני איתך (ובטוחה שכולנו), בהמתנה הדרוכה ובתקווה.
מאחלת לך ימים שלווים עד לבדיקות, וגם לאחריהן.
היי עם מה שעכשיו. הזמן ינוע גם ככה...

מחבקת!
💜

לפעמים אני לא יודעת מה לחשוב. באמת לא יודעת כמו במצב הזה. מה עדיף.?פשוט אוף. מה שמוסיף זה שבעלי לא הכי אוהב לדבר על זה. כואב לו מדי.. אז אני די מפנימה ומרשה לעצמי לפרוק מדי פעם רק כאן..
מזל שיש אתכן😅

באופן חופשי בבית.
את אומרת שזה כואב לו, וזה אכן כואב גם לך.
כואב לשניכם.
אני חושבת שכשכואב כל כך לשני הצדדים- מה שעוזר זה לדבר על זה. להקשיב אחד לשני. להיות אחד עם השני בכאב.
לחלוק זה עם זה את הניואנסים של הכאב, האבדן, הצער,
התקווה, הפחדים, היאוש...
הכל מותר והכל לגיטימי וטבעי כל כך.
הכאב חד, הוא מלא התמודדויות יומיומיות, וזה קשה כל-כך לשאת אותו לבד!

אכן, קשה מאוד להיות עם הכאב.
לדבר אותו. לשים אותו על השולחן.
הוא שורף... הוא צורב... הוא ממלא את הלב... הוא כל כך.. כואב!!
הכי עדיף.... לשמור אותו מתחת לכרית, או ביני לביני, או לנסות לא לחשוב עליו או לא להרגיש אותו, או לא לתת לו שם (כי מה זה יעזור שנדבר עליו... הוא לא ייעלם... לא ייוולד לנו תינוק אם נדבר על הכאב... ולמה שנחפור בו סתם אם זה לא באמת יזוז לאנשהו. ואולי זה גם יפרק אותי או אותנו... אז למה בעצם?)

אפשרתי לעצמי להפליג לרגע בנבכי ההתלבטות אם לדבר על הכאב או להתעלם ממנו.
זה אכן כל כך קשה לדבר. לאפשר. לתת לכאב מקום.
ועם זאת, בוודאות ומנסיון אני רוצה לומר לך ולו-
הוא קיים ביניכם.
הוא נוכח. הכאב.
הוא חי ומפרפר ובאמת שורף בלב.
ולמה לא תתנו לו מלים אם גם כך הוא נוכח?
למה לא תאפשרו לעצמכם ערב של יחד זוגי, בו תוכלו להניח לרגע את כל טרדות היומיום, להתמקד בעצמכם ובמה שאתם עוברים, ללטף את עצמכם על הקושי (המשותף!!) שלכם, לשמוע אחד את השני, לבכות, להתרפק, להישען, להקשיב ולהיות מוקשב...?
החוויה של היחד מעצימה לאין ערוך את היכולת לשאת את הכאב.
ומעצימה את הקשר הזוגי.

אני מציעה-
במקום להתבודד איש עם כאביו-
התאחדו יחד והיו אחד בשביל השני.
תמכו אחד בשני.
נסו לראות מה כל אחד מכם זקוק.
דברו על הצרכים שלכם, על התחושות ועל הקולות העולים מבפנים.
היו חומלים כלפי עצמכם וכלפי בן / בת הזוג.
מגיע לכם.
לשניכם.

חיבוק. 🌹

הוא די מבין. הבעיה שאחרי כל הפלה אני זאת שהסתגרתי כשהוא רצה לדבר. היה לי קשה לשאת העדפתי להתעחם כאיחו לא קרה כלום. כשאמרתי לו הוא הבין אותי. עכשיו אנחנו הפוכים. אבל בכל אופן נשב לדבר על זה. אני מרגישה שממש קשה לי לשאת. עוד יותר כשרואה נשים בהריון. כמה קל להן להרות ולי לא וכמה קל להן לסחוב ולי לא ואיך הן מצליחות להשלים תשעה חודשים ואני לא. מתביישת להודות שאני מקנאה. אבל כנראה שזב בגלל שלא הוצאתי את הכאב החוצה באמת.
תודה לך😙

@אמא לנסיך קטן שולחת לך חיבוק, המסע הזה מעלה אצלנו הרבה רגשות... לא יודעות כבר מה להעדיף...

אישית אצלי גם כשקיבלתי תשובה עכשיו מהפתולוגיה בהפלה השניה (היה זיהום...)-זה לא גרם לנו לדעת מה בדיוק קרה, ועדיין עם התשובות התמונה לא לגמרי ברורה,וא"א כ"כ לדעת.

וזה באמת לא פשוט...אחרי ההפלה הראשונה 3 רופאים שונים המליצו לי על תפר צווארי, וחשבנו- הנה, עכשיו אנחנו כבר חכמים יותר ועכשיו כבר לא תהיה שוב הפלה, הרי הרופאים יודעים מה שהם אומרים...ואז הייתה לי ההפלה השניה...אז מסתבר שיש לנו את הרופא הגדול מכווולם, הקב"ה, שהלוואי שהוא עצמו היה מגלה לנו באוזן מה הבעיה המדויקת והספציפית והיה נחסך ממנו כל המסע המייגע הזה.אין ברירה רק להשען על הקב"ה שמקציב נשמות ולהתפלל ולהתחנן אליו שלא יקרה שוב...אנחנו רק בידיים שלו, הוא המחליט והקובע ולא הרופאים. (כמובן יחד עם זאת לעשות את כל הבדיקות הנדרשות)

 

ועכשיו אני כרגע גם לא יודעת מה מעדיפה...מצד אחד בא לי הריון חדש...מצד שני יודעת שכדי להגיע אליו כנראה אצטרך טיפולי פוריות שכרוכים במתח ציפיות ואכזבות, וגם נגיד שכבר אהיה בהריון, ברור לי שההריון יהיה מאוד לא פשוט רגשית אחרי 2 הפלות רצופות, האם יש לי את הכוחות לזה עכשיו? למרות שעוד מעט כבר יעברו 3 חודשים, עדיין לא שכחתי את ההפלה הטראומטית שחוויתי.אז אולי עם ל הרצון המאוד חזק פשוט ארפה קצת בנתיים.

 

וכן יש ביומיום הרבה סיטואציות שזה כ"כ צובט ההרגשה שלי יש רק ילד אחד ואצלי הכל כ"כ מסובך ולאחרות יש מלאא ילדים ואצלן הכל הולך חלק...

 

אז שיהיה בהצלחה לכולנו!

ושנזכה להגיד לקב"ה תודה ושוב תודה על כל הדברים הטובים שיש לנו בחיים ואז הוא ירצה לתת לנו עוד ועוד טוב.

אפשר לשאול למה תצטרכי הפריה? פשוט הייתי בסרט הזה.. בסוף הראשון טבעי השלושה שנפלו עם טיפול..

יש לי בעיה עם הביוץ אז בטיפול כדי להכנס להריון אני מקבלת זריקות וזהו.זה מה שהיה לי ב2 ההפלות האחרונות(בראשונה-כל טיפול זריקה אחת. בשניה-כמה זריקות).

הבן שלי-הריון ראשון היה טבעי.

נראה מה נעשה בשביל ההריון הבא...

שולחת חיבוקים.
ואת פשוט מדהימה שתמיד איכשהוא את חושבת עלינו.. 💕

שתצליחו לעכל...לכאוב....להמשיך ולצמוח

רק טוב

השלבים בהתמודדות- בהתחלה הלם מוחלט והכחשה-הדחקה (אפילו ולמרות שידעתי שזה עלול לקרות).והמחשבה שלי-הקטנה- מה הקב"ה רוצה ממני בכל הסיפור הכואב הזה. ועל הצורך שיבינו אותי וישתתפו באמת ולא סתם יפטירו "יהיה בסדר" וכדו'

ועל הרצון לפגוש ולקבל כח מעוד נשים שעברו חוויה דומה ועל הדרך גם לתת לאחרות.

ועל כך שעל אף הכאב העצום החיים ממשיכים יחד איתו ולצידו ולא נעצרים וקופאים, כי החיים חזקים יותר מהכל.

ועל כך שהכאב מגדל אותנו, גורם לנו להכיר בעצמנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו (כמובן שלא הייתי בוחרת מלכתחילה בכאב הזה...)

אז תודה גם לך...

במילותייך שלך הבאת הרבה מהתהליכים שנשים רבות עוברות.
את לא לבד בתהליך הזה.

אכן, מאחלת צמיחה מתוכו.

חיבוק.

שנזכה כבר לגאולה ולא יהיו עוד צרות!!!

אמיתית ונוגעת כמו תמיד

חיבוק חם! ושלא תדעו עוד צער💓

תעשי את הבדיקות שהרופאה אמרה ואז  כבר "תהיי יותר חכמה".מן הסתם בימינו לרפואה יש פתרונות, ואם לא-אז לרפואה הטבעית יש.

וכדאי לשאול רב על כתמים- כי לא בטוח שהכתם אוסר,כדאי גם לספר לרב מה שאת אומרת.אולי זה ישפיע על מה שיפסוק.

בהצלחה ובשורות טובות

לא קל שהכל מתערבב והגוף לא צפוי.
האם רב ראה את הכתמים שאת חושבת שאוסרים אתכם?
לפעמים רבנים מתירים דברים שלא חשבנו.
מעבר לזה, כדאי באמת להמתין לבדיקות הורמונליות ולבדוק מה קורה לך בגוף.
מחבקת אותך!!

תספרי לרופאה ויש פתרונות פשוטים לזה.. 

נראה לי שזה קשור לחוסר איזון הורמונלי..

אצלי הרופאה פתרה את הבעיה.. כמובן אחרי שמשכתי אותה שנתיים כי כל חודש הייתי בטוחה שהשיגעון הזה ייגמר החודש..

התרופה נתנה לי סיכוי להיכנס להריון שלא היה לפני כן..

ממש מטריד.. אני מבינה אותך..

במקווה ישנה חברה שאני פוגשת כל חודש.. רק שאני מגיעה עוד פעם באמצע..

הבקשה להשלמת שעות גורמת לי להרבה מאוד דמעות-התעוררתי עכשיו באמצע הלילה ולא הצלחתי להרדם מזה.

בס"ד
לעניות דעתי ,
תגידי לה'- שאת איתו ולא מפחדת מאף מנהלת(!) ותשלחי לה את המכתב בצורה מכובדת. הבוטח בה' חסד יסובבנו .אמן !! חיבוק ענק !!

לקח לי זמן לחשוב ואני עדיין בהתלבטות.
פורסת אותה כאן.
מצד אחד אני חושבת שזה באמת לא ראוי, שיש צורך לשלוח לה הודעה או לדבר בטלפון (עדיף) באופן מכבד ומכובד ולומר לה שהכאב והסבל שנגרמו לך בעקבות ההפלה והמעבר לעבודה אחרת- לא מאפשרים לך נפגעת להשלים שעות, שאת זקוקה להתחלה עם דף נקי, להתחיל מחדש, להיבנות לאט לאט במקום האחר.

מן הצד השני אני אומרת לעצמי- איני יודעת מי היא, לפעמים זה פשוט בזבוז זמן ואנרגיות לדבר עם אדם שממילא לא יבין... אז אני לא יודעת מה לומר לך.
עלה לי בראש להציע לך לומר לה כן, ואז להשלים שעה פה, שעה שם... בנחת ובלי לחץ.
עלה לי בראש גם להציע לומר שזה פשוט בלתי אפשרי, וזה לא יקרה...
עלה לי לומר שתקבלי את אמירתה, בשתיקה. ועשי עם זה כטוב בעינייך.

שוב, איני יודעת מיהי אותה מפקחת, ולפי אמירותייך היה לך לא קל לעבוד מולה כדי לקבל את זכויותייך.
לכן לא חושבת שכדאי להיכנס לעוד מאבקים.
לפעמים לומר תודה ולשתוק יהיה חכם יותר.

יקירה,
מה שחשוב הוא בריאותך הנפשית
את במצב בו הרבה דברים לא יציבים, וכל דבר מטלטל עוד קצת.
נסי להרגיע ולמצוא איזון בתוך הטלטלות.
נסי לראות איך את קשובה לעצמך ועושה לעצמך טוב.
נסי לאפשר לעצמך יותר מרחב שקט בפנים.

חיבוק חם,
וכל הכבוד לך שהצלחת לקבל את זכויותייך!!! לא מובן מאליו.

בנתיים לא כתבתי מכתב, אלא פניתי למדריכה שלי- שהיא מתחת למפקחת, היא אמרה לי שעדיף שלא אפנה ישירות למפקחת כי זה עוד עלול לפגוע בי להמשך, אך היא בעצמה תנסה לדבר איתה על כך.מקוה שיסתדר.

אם לא- לדעתי פשוט אל תגידי כלום.
מידי פעם תתני חצי שעה, ואם ישאלו אותך, תגידי שאת משלימה לאט לאט.

לי עזר לא לשמור בסוד את החוויה ואת הרגשותי.וחברות באו אלי ושיתפתי אותן בכאב והן הצטערו אתנו ביחד.לצערי חוויתי את זה פעמיים. בפעם הראשונה הלכתי מהר מאוד למטפלת שעזרה לי לסדר בראש את המחשבות והרגשות שלי. ולימדה אותי שצריך גם לבכות כשרגשות צפים ועולים ולא לנשוך את השפתיים אלא לתת לזה לצאת. אולי גם הפעם אלך לטיפול. מציעה לך לחשוב על כך.

 

אז...לתת לזה זמן לעכל. ושתדעי שהזמן גם הוא מרפא. ומצד שני לא מדי לשקוע ולהתכנס אלא לצאת החוצה, לעבוד, לפנק את עצמך בדברים שכיף לך.לפגוש חברות.משפחה...

והגיוני שבעלך פחות לקח קשה את מה שקרה,נראה לי הוא לא הגבר היחיד בהקשר הזה, נסי לשתף אותו ולהסביר לו את הרגשותייך,הרי התחילו בתוכך חיים ופתאום נפסקו,וזה באמת עצוב.ותסבירי לו שאת צריכה שהוא יבין אותך יותר-שזה יעזור לך.

 

בהצלחה רבה יקירה!תרגישי טוב!

בשורות טובות.

קודם כל חיבוק גדול וחם. מי אם לא אנחנו, קהילה של נשים (וגברים?) שחוו הפלות ואבדני הריון, יכולות להבין את כאבך.
נדמה לי שמה שאת מבקשת זו הבנה ואמפתיה לכאב שלך.
איבדת עובר, ואיתו איבדת חלומות, רצונות, תקוות... מליון רגשות עדינים של תחילת אמהות- שהפכו את ההריון הזה להריון יקר, והיתה בו כמובן ציפיה גדולה לילד.
כואב לאבד הריון. וזו גם חוויה פיזית לא קלה.
לכן קודם כל- חיבוק. את מובנת לגמרי.
את זקוקה לזמן החלמה (שבוע וקצת זה מעט),
ולכתף תומכת לבכות עליה.
את זקוקה לזמן מנוחה, זמן שבו תוכלי לתת לעצמך להירגע מכל מה שעברת.

נסי, כפי שכתבה @א-ב-א!!! להסביר לאיש שלך את כאבך. ספרי לו שנשים רבות חשות כך לאחר הפלה. שאת זקוקה לתמיכה בזמן הזה. שזו חוויה של אבדן והיא קשה וכואבת לך, ותשמחי אם יוכל להיות שותף.
מללי ודברי את רגשותייך ותחושותייך.
תני להם מקום. וגם לצרכייך.
דברי עם חברות, זה עוזר.
וגם פניה לטיפול שיאפשר בכי ושחרור של הרגשות הקשים- היא דבר שעוזר.

מחבקת ומאחלת שכוחותייך ישובו אלייך במהרה.
הזמן החולף מאפשר לנו לחוות את האבדנים שלנו מעט אחרת.

שבת מנוחה, יקירה.

מזדהה

 

אחרי ההפלה השניה לא הצלחתי להרים את הראש 

מה שעזר לי זה להרחיב את מעגל התמיכה- למצוא חברה שתבין לליבי

וגם דיקור סיני וצמחי מרפא סיניים- המטפל שלי הרכיב עבורי פורמולה להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה (עם כל הציניות שבדבר..)

 

בשלב מאוחר יותר, עזר לי לתת לילדים האלה שלי שמות. גם כשאף אחד שקרוב אליי (למעט בעלי) לא יודע על זה- הרגשתי שהשמות האלה נכתבו בשמיים, ושאכן היה מקום וקיום עבורם.

 

ושוב, חיבוק גדול

בגלל ההפלה הארורה הזאת וכל הכתמים שיש לי לפני מחזור אני בקושי מותרת לבעלי... ועד שהייתי מותרת לו הייתי אמורה לטבול באחד החגים עם כל המשפחה... פאדיחה...ותכננו כבר תכנית... מה נעשה ונגיד ואיך זה יהיה. אבל חמותי לקחה את זה ממש קשה ונעלבה ושלחה את חמי שגם שטף את בעלי.. שהם בישלו טרחו וכ וכו... אז פשוט שלחתי לה הודעה ואמרתי לה במלים עדינות שמעי מאז ההפלה אנחנו בקושי מותרים וזה יוצא ליל טבילה... מי היה מאמין שאגיע למצב כזה מביך.. ואנחנו דוסים מאוד מאוד מאוד. . וביקשתי את סליחתה אם הבכתי אותה.... שלא תדעו לעולם... פשוט בעלי ואני לא יכולנו יותר עם הטירוף הזה כי גם עד שאנחנו מותרים זה יוצא 10 ימים ו 17 אסורים..לפחות היא ישר פירגנה ואמרה שאין בעיה והכל בסדר.. ומנעתי בעיות רציניות בשלום בית..מכירות עוד כלות כאלה שפותחות ככה את הקלפים רק כדי לזכות להיות עם הבעל שלהן? פחדתי שזה לא צנוע וכו.. ואולי טעיתי גם בעלי רעד ונלחץ וכל שניה שאל אם היא ענתה לא יודעת מה נכון היה לעשות.. אבל הייתי במצוקה כבר וגם בעלי. ולא יכולנו לדחות את זה.. גם ליום שאחרי כי שוב היה משהו. מאחלת לכולן לא לעבור משברים כאלה. אני במשבר עדיין מהתקופה שעברתי ומזה שכלום לא חזר למסלול בגוף שלי. קובעת תור לרופאה. ה יעזור לי.. התעייפתי .. התעצבתי...

חמותי הבלנית במקווה של השכונה שלהם..

היא שיגעה אותנו לבוא..

היא ניסתה אצלי ואצל בעלי בנפרד מלא פעמים..

בסוף אמרתי לה.. שאני צריכה לטבול.. ואז היא בכלל לא הבינה מה הבעיה.. היא לא תטביל אותי.. היא תבקש מבלנית אחרת..

בסוף אמרתי לה שהבן שלה לא מוכן וזהו.. לא הצלחתי לצאת ממנה.. גם בתמורת וידוי..

אז מצבך היה טוב יותר משלי..

בסופו של דבר הבן שלה מתמודד עם מערכת היחסים איתה, ובעיניי גם את נהגת בחכמה.
יש גבולות של בני זוג, שבעיניי אסור להורים לעבור.
זה הבסיס בעיניי. לשמור על הגבולות.
במיוחד בתחום כה אינטימי.

כמה קשה התקופה הזאת, וכמה היא מורכבת.
וכמה אנו זקוקות לחיבוק והכלה בימים שכאלה,
וכמה הריחוק מקשה וכואב כל כך,
ושיבושי המחזור הקשים...
ממש ממש מסינה אותך,
וכל הכבוד שאמרת!! ושהקשבת לצרכים האישיים שלך ושל האיש שלך!!
כמה משמעותי וחשוב.

המשיכי לדאוג קודם כל לצרכייך ולשלום ביתך.זה הכי משמעותי. במיוחד בזמנים כואבים שכאלה.

חיבוקים חמים!!!

חמותי הייתה אמורה להגיע ביום חמישי אחר הצהריים, לישון אצלנו ולנסוע הבייתה ביום שישי (גרה רחוק ולא נוהגת אז סידרנו לה טרמפ הלוך וחזור) ואז היא התקשרה להודיע שאם לא נזמין אותה לשבת היא לא מוכנה לבוא, אנחנו ממש לא בקשר טוב איתה ולא רציתי להגיד לה שביום שני אנחנו נוסעים לגרידה (לא ידעה על ההריון....) בסוף התחילו לי דימומים בשבת אז מזל שלא הזמנו אותה

להגיד, לא להגיד, כמה להגיד, למי, מתי...
חיבוק חם לך.

אני לא הייתי במצב שלך . אני התביישתי אז לא אמרתי אבל אמרו לי שמותר לומר לאמא / לחמות כל עוד זה לא בשגרה. קרה לי שהייתי אצל ההורים כמעט שבוע ולא יכלתי מבושה ...

לא יותר ממחזור רגיל, ככל הנראה.

אני חושבת שכדאי ללכת לרופאת נשים כדי שיהיה רשום בהיסטוריה המיילדותית שלך שהיה הריון,שנפסק. זה חשוב שיהיה תיעוד על כך. למרות שהיה מאוד קצר.

לגבי ביוץ- איני יכולה לדעת, כל גוף מגיב אחרת, אך באופן עקרוני זה לא אמור להפריע לתפקוד ההורמונלי. לפעמים יש הפרעה בתפקוד למשך זמן מה, ולפעמים התפקוד ממשיך כרגיל.

ו... חיבוק גדול על הרגשות המתלווים אל האבדן הזה. לא קל לגלות שהבטא הפסיקה להתפתח, ויורדת... מאוד לא קל. חיבוק חם.

לאחר גרידה, באופן כללי, ישנם שינויים רבים בוסת ולוקח לגוף זמן עד שהוא חוזר לשיווי המשקל התקין.

עם זאת, מאחר והרופאה אמרה לך שיש לך קריש דם נוסף- אני ממליצה לך לחזור ולהיבדק בהקדם, ולא לחכות עם זה. לכי להיבדק ולראות מה קורה שם, לא להשאיר קריש דם ברחם ללא טיפול.

בהצלחה יקרה!
ספרי מה שלומך.

לקח לי מלא זמן עד שקיבלתי מחזור בערך 45 יום ואז היה לי מחזור קצר וחודש אחרי זה ברוך השם ניקלטתי
אבל עשיתי אחרי המחזור הראשון היסטרוסקופיה
לראות שאין שאריות ושהכל חזר לעצמו

קבלתי מחזור בינתיים ויש לי תור לרופאה, מקווה שהכל בסדר..