פורום הריון ולידה (עמוד 18)

הפסוק מסביר שאנחנו חוגגים את סוכות זכר לסוכות שבהם ישבו אבותינו במדבר.

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ההסבר המוכר והמובן יותר (שרש"י מביא) זה שהכוונה לענני הכבוד שהיו לנו במדבר. והסוכה מזכירה לנו את השכינה שהקיפה אותנו במדבר על ידי ענני הכבוד.

אבל יש עוד הסבר שאותו תמיד פחות הבנתי - שהכוונה לסוכות ממש. ופחות ברור למה צריך לחגוג על זה חג במיוחד?

הרשב"ם מסביר את הדברים ומקשר אותם לכך שאנחנו חוגגים את חג הסוכות בתקופת האסיף -

למען ידעו דורותיכם וגו': פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש, וזה טעמו של דבר חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן וגו', ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ואכלת ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך לעשות חיל, ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת, ומפני הטעם הזה קבע הק' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה:

אנחנו אמנם לא חקלאים ולא חווים עכשיו את האסיף, אבל גם אנחנו יכולים ליפול בקלות להרגשה ש'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.

כי בעולם הגשמי קשה לראות ולחוש שבאמת הקב"ה עומד מאחורי הכל.

וכשאנחנו יוצאים מהבית היציב והחזק שלנו לסוכנ, לדירת עראי - אנחנו נזכרים מאיפה באנו, איך עמ"י התחיל המסע שלו במדבר, בסוכות בלי יישוב ונחלה, ואיך שם הקב"ה דאג לנו לכל צרכינו, ואנחנו נזכרים שגם היום כשהכל נראה בידיים שלנו, וכל ההצלחות שלנו מרגישות לנו בזכות העבודה וההשקעה שלנו - הקב"ה עדיין עומד מאחורי הכל, והוא זה שנתן לנו את הכוחות לעשות את החיל הזה, וגם הבית הכי יציב ובטוח - אין בו כלום אם הקב"ה לא רוצה שהוא יתקיים.

חג שמח!

תודה רבה רבה ששיתפת!!!!🩷🩷🩷

הסוכות הם זכר לענני הכבוד שליוו את בנ"י שיצאו ממצרים.

למה אנחנו חוגגים בתשרי ולא בניסן זה מוכר, כדי להראות שאנו עושים לכבוד ה' יתברך.

השאלה היא למה דווקא בט"ו בחודש?

והוא חידש לי - ענני הכבוד היו בזכות אהרן הכהן.

כשאהרן עזר לישראל בחטא העגל פסקו ענני הכבוד והם חזרו חזרה בט"ו בתשרי ולכן נקבע דווקא התאריך הזה.

כרובית בתנור, הילדים שלי ממש אוהבים.

מרק כתום עם תוספות (שקדי מרק, קורטונים, גבינה)

קציצות טונה גם נחטף אבל זה קצת יותר זמן בגלל הלכלוך.

בגדול שילובים של קוטג או יוגורט עם מעט קמח וגבנ"צ הולך טוב אצל ילדים. אפשר להשתמש בגבינה צהובה מופחתת שומן.

על האש נחשב לאוכל ממש מפנק והאמת שזה די מהיר ומאוד חגיגי אז אם זה עכשיו לחג זה גם רעיון אם יש לכם גריל בחוץ.

סלמון בתנור חלק ממש אוהבים. חלק לא נוגעים. לדעתי זה ממש מפנק וטעים.

זה לעשות להם על האש ולתת להם לחתוך סלט

אמיתי אבל

חוצמיזה תלוי מה את מגדירה בריא

תפוא אורז ועוף הולך? פתיתים ועוף/ חזה עוף?

אני מצאתי שהכי קריטי בהכנת אוכל זה לתכנן אותו. להוציא להפשרה, להכין בזמן סביר לפני שהם רעבים ממש, וכמובן - דיהיה אותו בבית😅

אצלי כמעט ולא אוכלים חלבי אז אין לי רעיונות כאלה האמת, עושים לי פה חיים קשים

לק"י

לא הכי מהיר. אבל די סביר...

פיצה ביתית. יש בצקים בלי התפחה.

יותר רציני או יותר קליל?

זמן על ברירה.... וקוסקוס משקית. ציק צק טעים ובריא

אם אוהבים, מוסיפה למרק קופסת גרגרי חומוס

אנחנו קונים כרובית קפואה שלא צריכה בדיקה. אני מכניסה לתנור ולפני כן מפזרת מעל תבלינים, טחינה, סילאן ופירורי לחם. יוצא טעים מאוד ב"ה. (אפשר אותו דבר עם ברוקולי, אבל את זה ילדים לא אוהבים...)

לחתוך בקליל ולשים בסיר עם עוף, גם בלי עפים אצלי

מבחינתם זה עדיף על כל אוכל אחר כולל פיצות ואלה...

סורבה=שייק פירות

זה מהיר

עושים מהבוקר מקפיאים ולפני שמגישים טוחנים בבלנדר למרקם גלידתי ומגישים

לשניהם התוספת היא קוסקוס משקית

וזה בדיוק השלב להיות רגישה והורמונלית.

אז נראה לי קודם כל לקבל את עצמך

לקבל את הרגשות שלך והתחושות.

לפעמים אנחנו מרגישות עלבון או צער אבל במקביל באות בביקורת לעצמנו על התחושות האלו...

אפשר להפריד.

לקבל את המקום שאת נמצאת בו, הרגישות שלך (את ישנה בלילה? כי זה גם משפיע) הצורך לטפל בתינוק הרבה שעות, הצורך של הגוף להתאושש ולנוח.

ורק אז - יש את המקום של האחרים, אולי הם לא מודעים/ לא מבינים

לר בטוחה שהכל נעשה בשביל לפגוע בך

ועדיין יש לך לגיטימציה מול עצמך להרגיש מה שאת מרגישה.

ואחרי כל זה הייתי מפנקת את עצמי בבית איך שכיף לי

נהנת מהשקט

ומתכננת בילוי זוגי עם הבעל למחר, למקום שאתם יכולים לצאת.

מתעוררת כל שעתיים בערך, זה שגעון..

ולצערי אין דרך ליום זוגי מחר, כל הילדים עלינו

ותודה על המילים החמות והלגיטימציה

העיקר גיסתי הרווקה כששאלה אותי בשולחן החג כמה פעמים הוא קם בלילה וזה מה שעניתי לה היא עושה לי אהה סבבה לא כזה נורא

אוף זה פשוט חירפן אותי

ובעלי נתן לי לישון בצהרים שעה וחצי כי לא הצלחתי לתפקד מרוב עייפות וכשקמתי היא עושה לי פששיי איך התפנקת לך!

זה כל כך החליש אותי...

ואז ראיתי מה המקורית כתבה.

אויש באמת שתהיה בשקט. לא מבינה כלום.

אבל תכלס זה לא אמור להחליש אותך

אפשר לענות לה: נכון? מותר לי, כן?

איזה משפט חסר טקט להגיד ליולדת..

דנה אותה לכף זכות שכנראה היא מאד צעירה..

דנה אותה לכך זכות שזה נאמר מתוך קנאה כנראה.. הייתה עושה הכל בטח כדי להתחלף איתי

ועדיין זה חירפן ברמות אחרות

בטח בפער של 10 שנים...

אולי ניסתה לפרגן ויצא לה עקום?

בכל מקרה אולי אם תחזקי אצלך את הביטחון שטוב שאת נחה , פחות יפריע לך הערות כאלה...?

חצופה

בא לי להעיר אותה כל שעתיים בלילה

סתם שלא תישן רצוף ונראה אותה מצייצת

והיא נשואה עם ילדות.

אני אומרת לה מי ששורף לו מוזמן להחליף אותי בלילות.

ושיקפצו לי.

מבינה את התחושה.

זוכרת שאחרי לידה בקיסרי, פעם בחג אנחנו היינו אצל ההורים שלי מנסים לעבור את השלב הכואב, וכל הצד של בעלי היו במלון. לא היה רלוונטי להגיע בשום צורה ועדיין נצבט לי הלב מהתמונות. זה גם די היתה פעם אחרונה שזה קרה בגלל סיבות מסוימות. ממש הרגשתי מאחור. למרות שזה באמת לא היה הגיוני.

אני חושבת שממש החלטת נכון.

תנסי להשתיק את הקבוצות, שימי לך מוזיקה נעימה, תנוחי כשהבייבי מאפשר, אם יש חברה בבית אולי תשבו יחד לאיזה שעה. אני והילדים היינו אתמול לבד בבית כי בעלי עבד והכל היה הפוך שלא הספקנו לאפס לפני, בלאגן מבניית הסוכה, ערמות כביסה וזה. אני חושבת שאם סתם היה יוצא לשבת עם שכנים לשעה זה היה משדרג את היום, שווה לראות אם יש מישהי בסביבה, לא כולם במרתון טיולים. או באמת סתם לנוח... סופר תואם שלב! ויש משהו טוב בזה שהילדים נהנים ולא סובבים אותך ממורמרים...

תודה על העצות הטובות

לא רוצה לפרט אבל מכל מיני סיבות אנחנו גם לא בבית אז לא מרגישה הכי בנוח ואין חברות באיזור קיצר באסה ממש

בדיעבד מתחרטת שהזכמתי לזה בכלל

אבל כן, בטח שעוזר שהגדולים לא מסביבי כל היום

וזו באמת תקופה מאתגרת. אבל תזכרי שהכל עובר ומשתפר...

תהני מהשקט ומהלבד.

כשהייתי לפני אי כך שנים שבועיים לאחר לידה, ארגנו מהצד של בעלי חופשת סופ"ש באיזו וילה מושכרת כדי לחגוג יום נישואין לסבא וסבתא. (חמישי ללינה, לא שבת)

האירוע היה בצפון הרחוק מאוד מאוד.

התינוקת בכתה כל הנסיעה (הייתי ברכב עם הגדול ועוד שניים) אני הייתי עצבנית והתבאסתי כל הנסיעה למה לא נשארתי בבית ושלחתי את בעלי עם כולם, ממש היה לי צער מכך, כל כך רציתי שקט וזו יכלה להיות הזדמנות מעולה.

עד היום מבואסת מזה...זה היה טעות.

התינוקת גם בכתה בלילה ולא היה לי נעים

והכי עיצבן שהיתיחסו אליי כאל עוד אחת

ולא כיולדת

פרט לסבתא שפרגנה שכל הכבוד שהגעת אחרי לידה, אף אחד לא פירגן וכלום.

ובאמת הייתי נשארת בבית זה היה טעות.

להפך.

ביקשת לא להגיע. הכי הגיוני במצבך. הם לא רוצים לכפות עליך משהו שלא מתאים לך ולא בריא לך. מהחינתם את נחה בבית. לפחות לא עושה מעבר למה שאמורים לעשות בחל"ד- להיות עם התינוק, לאכול ולישון כשאפשר. הילדים לא איתך אז יש לך שקט מהבחינה הזאת. למה שישאלו או יגידו שאת חסרה? את היית שולחת לגיסה אחרי לידה שלא באה למסלול חבל שלא באת?! זה סתם היה מצער אותה ודורך לה על היבלות...

אם נפגשים אחרי המסלול בבית, אולי את יכולה להגיע רק לשם, או שכמשפחה תגיעו למפגש שבסוף המסלול?

ואפשר לעשות משהו בבית בנחת עם הילדים, לא מתוך מסכנות, אלא מתוך הבנה של ראיה משפחתית כוללת של מה נכון לנו עכשיו. אפילו להזמין משהו טעים הביתה, לראות סרט עם פופקורן, משחקי קופסא, הכנת עוגיות, יציאה לגן משחקים לא מוכר בשכונה/יישוב ליד וכו

לתכנן למשפחה שלך יציאות שמתאימות לשלב שאת נמצאת בו? נגיד לפארק, פינת חי או מעיין שהילדים יוכלו לשחק ולהנות, בעלך יוכל לעזור עם התינוק ואת תוכלי לשבת כשתצטרכי ולא תהיי לבד? ובערב תהיו עם שאר המשפחה.

זה לא השלב שלהם, אנחנו היחידים עם ילדים והם כבר קבעו את הלוז

מה יעשה לך עכשיו נעים בלב?

אל תיכנסי למקום של "אני מכבידה עליהם".

פשוט תקשיבי לרצון שלך וליכולות שלך ותני להם מקום.

יש עוד כמה ימים של חול המועד. שווה לחשוב מחדש ולראות מה מתאים לכם בצורה שלא תרגישי נטושה ובודדה.

מותר וחשוב לראות את הצורך שלך(:

לנו היה מפגש היום עם כל המשפחה, אחת ילדה לא מזמן ולא הגיעה, האמת לא חשבתי בכלל על זה שהיא מסכנה שלא באה... חשבתי לעצמי טוב שהיא נחה ולא באה, וטוב שהילדים שלה קצת יצאו מהבית ויהיה לה שקט עם הבייבי ... בחג מאוד עמוס ורועש עם כל הילדים, בלאגן ולכלוך... שחשבתי שזה אחלה בשבילה .. עכשיו כשאת כותבת לא נעים לי שאולי הייתי צריכה להתקשר לשאול מה שלומה ושהיא חסרה... לא רציתי להפריע. אז תנסי אולי לראות את זה ככה, כמו שאני ראיתי.

יהודית מילוא ( פודקאסט)

היא מדברת על שני סוגי מוחות.

הראשון -מוח הישרדותי - שאלה הדפוסים שאימצנו לעצמנו על פי חווית הילדות שלנו עד גיל 12, עם המוח הזה אנחנו מתנהלים ברוב המוחלט של היום (ואם לא מטפלים אז גם ברוב המוחלט של החיים).

כלומר כל המציאות שאנחנו חווים כפופה לאותם דפוסים של מוח ילדי שתפס את החיים עד גיל 12. אם חווית חוויה של דחייה, המוח יראה דחייה בכל מקום - כי המוח שלנו הוא מסננת, הריוניות רואות הרבה הריוניות אחרות, בעלי מכונית צהובה יראו יותר מכונית צהובות וכן הלאה.

היא מלמדת איך לחיות עם המוח מהסוג השני, היא קוראת לו המוח ההגיוני, בשונה מפסיכולוגיה שמנסים לטפל במוח הראשון, הדפוסי, היא עוברת לטיפול במימד אחר, לא משהו הזוי כמו שנשמע, פשוט ראיית עולם אחרת.

אז טוב שאת מודעת למה חווית בילדות, שעשוי להביא אותך לכאלה מצבים בהווה, רוב הפסיכולוגים (אני שנים מטופלת) יתמקדו איתך איך לתקן את הדפוסים האלה,

ממליצה לך להקשיב לה, היא לא מלמדת איך לתקן אותם אלא איך לעבור מעליהם, למקום אחר בוגר יותר שמשנה את התפיסה על העולם.

היא גם מדברת על כמה אנחנו יוצרים את המציאות של עצמנו (לא בקטע של זימונים מעצבנים ורדודים שיש ברשת)

מה שאת חושבת על עצמך, בהכרח יתגשם, אם אתה חושבת שאת לא רצויה, ככה אנשים תופסים אותך, זה מה שאת משדרת.

איך שאת מפרשת את המציאות, ככה היא תקרה.

יכולה להגיד לך שאת נשמעת לי קודם כל אישה מאד מודעת.

לכל האנשים יש תודעה ואמונות שונות כלפי עצמם שנוצרו בעיקר מחוויות שהם עברו בחיים (יש גם גנטיות ועוד אבל לא נכנס לזה).

סביר להניח שאת החוויות הללו, שאת לא רצויה ולא אהובה, לא רוצים להתחבר ולהיות איתך, וכנראה גם עוד, עברת כשהיית קטנה והם הפכו לחלק ממך.

בעצם, הנשמה שלנו מחפשת להירפא מכל הדפוסים הללו, מכל האמונות הקשות הללו כלפי עצמנו, ובעצם גם רואה בכל מקום את הדברים שהיא חווה ( לדוגמא, הסיפור עם החברה שביקשת לאכול אצלה, אצל נשים שלא בחוויה כזו, התחושה לא תעבור להן, כנל חויות נוספות שפירטת, וגם להיפך, יש דברים שמטרגרים נשים אחרות במקומות שאותך לא...), ולא רק זה זה הופך גם לשדר כלפי פנים וכלפי חוץ, נניח שאף אחד לא רוצה להיות איתי, ואז מאליו אני לא אצור קשרים מתוך בטחון, אדבר בקול רופף, אמנע מלהתערות באנרגיות בין כולם, וגם אקבל חזרה רישוקטים שבעצם אני לא רצויה וחוזר חלילה.

המטרה של כל אלה, להבנצי, היא לאפשר לנו לרפא את המקומות האלה בתוכנו. לדעת להתנהל ולהתמודד נכון עם המקומות הפצועים וכמובן לשחרר ולאפשר לנו להצמיח מתוכנו נשים שמרגישות טובות, בטוחות, אהובות שייכות ורצויות❤️

אם מעניין אותך, אחד הדברים שאני מלמדת נשים זה ממש לצמוח מדפוסים ופצעים כאלה ואחרים. גם ברמה העמוקה יותר, וגם בפועל בהתנהלות רגשית בריאה🫶

אחותי וגיסתי זה בול מה שתיארת אצלך, ואני בחוץ.

להגיד לך שזה לא כואב חי? זה עדיין מאוד כואב לי.

אבל קודם כל למדתי לא להגיב מהכאב. מותר שאהיה בשקט, מותר לי להיות כינור שני ולא זוהרת. מותר לי ללמוד מאחותי ולא לרצות תמיד להוביל. זה בסדר.

גם אני גדלתי בבית ביקורתי שגרם לי לחשוב שיאהבו אותי רק אם.

אבל עם הזמן הבנתי שאהבה אצלי= קבלה ללא תנאי.

ויכול להיות מאוד שהנפש שלך מבקשת בצורה לא מודעת לחוות חוויה של לבד, של "דחייה"

ולקבל את עצמך שם.

קבלה מלאה ללא תנאי.

כאומרת- גם אם אין אישור חברתי, אני מאשרת אותך.

מבינה ממש את מה שאת מרגישה, בעבר גם הזדהיתי עם הרבה מזה. התחושה שאת נתקעת, שמביך, שאת לא מוצאת את עצמך בשום מקום.

אחרי עבודה שעשיתי (הרבה בטיפול) הבנתי שזה רק תחושה שלי. שמבחינת אחרים אני לא נתקעת ולא רצויה והכל, והם לגמרי בסדר איתי. ואחרי שהבנתי את הבסיס שעמד מאחורי התחושה הזאת (אצלי זה היה הפחד מלטעות ולהרגיש מפגרת אם אני יגיד את הדבר הלא נכון, הרגשה שאני תמיד אומרת את הדבר הלא נכון. הגיוני מאוד שהבסיס אצלך זה משהו אחר אבל התוצאה דומה) עבדתי על זה הרבה והיום אני במקום טוב יותר.

תכלס לדעתי אף אחד לא נמצא בחברה בלי ליזום, להיכנס וליצור קשר. ואם אומרים לך שלום ויש בסיס לקשר, את לגמרי יכולה לפתח את זה הלאה. ואם תצליחי להבין מה הרגש הבסיסי שעומד אצלך מאחורי זה ולהפסיק להרגיש שאת נדחפת כנראה יהיה לך הרבה יותר קל לעשות את זה.

ולגבי ההזמנה לאירוח- לגמרי הגיוני שחברה לא חושבת מעצמה על לארח דווקא אותך, אבל אחרי שהצעת היא ממש שמחה עם זה... היא לא צריכה דווקא ליזום את זה כדי שזה יהיה באמת מכל הלב

אדם רגיש מאוד חווה הכול בעוצמה גדולה יותר, ומפרש דקויות קטנות מאוד בצורה עוצמתית יותר.

ויכול להיות שהרגישות שלך בשילוב הביקורתיות שגדלת עליה גורמות לך לתחושות העוצמתיות והקשות האלה.

זה לא שלא רוצים אותך ולא אוהבים אותך, זה נובע מהפרשנות הרגישה שלך והמתחושה שהשתרשה בך במהלך השנים בבית הורייך. וכן, לאנשים רגישים גם קשה יותר להתחבר בקלות עם אחרים...

מצד שני, לאנשים רגישים יש יותר יכולת לשמור על נאמנות, ולהיות חברים טובים באמת למי שהם מתחברים איתו, כי הם יודעים לשים לב לניואנסים הדקים בקשר ולהיזהר לא לפגוע.

כותבת לך את כל זה כרגישה בעצמי. (ב"ה לא גדלתי בבית ביקורתי, אבל הרגישות שלי בהחלט משפיעה עליי)

אם יש לך אפשרות ללכת לטיפול שיברר לך את כל זה ויחזק אותך - זה כדאי מאוד.

❤️❤️❤️

להרבה אנשים להזמין משפחה לחג זה לא בקטנה, זה יכול להיות דבר ממש דורש. גם אם אוהבים מישהו ושמחים בו, זה לא אומר שיחשבו להזמין, בכלל, ובפרט בזמן יותר עמוס (ואנחנו לא יכולים לדעת מתי עמוס לאחרים). אני למשל רוצה כבר תקופה להזמין את אחי לסעודה (אחת!) ולא מגיעה לזה... כי זו עבודה לעמוד בסטנדרטים בבישולים וגם עוד כמויות למשפחה גדולה, יחד עם לדאוג לניקיון יותר קפדני מהרגיל.

(סליחה שאני מתייחסת רק לדבר אחד לא מרכזי מכל ההודעה, מקוה שתמצאי מילים טובות לעניין עצמו בתגובות הקודמות והבאות)

דווקא בעצמאות עם המטס

חושבת אבל ילדי גן פחות ימצאו שם עניין

לי היה נראה מתאים כי זה הליכה אבל קלה

ויש מבצר של אבירים שזה מגניב

הילדים שלי אהבו להיות שם

לק"י

אצלינו מאוד אוהבים את הלונדע. זה מקום סגור.

הילדים התלהבו אמרו בא להם שוב, אז יאלה בעז"ה

תודה חח

היינו והיה מוצלח מאוד

יש מתנפחי מים שווים בחוץ

מבפנים יש הרבה סדנאות וניסויים מדעיים מגניבים לילדים וגם חדר בריחה

וכמובן את כל התערוכות הרגילות של המוזיאון

לק"י

יודעת שעות פתיחה?

לא היינונעכשיו. היינו בשנה האחרונה. ממש נחמד. אפשר עם עגלות. מתאים למבוגרים שלא אוהבים הרבה הליכה. מתאים לילדים. לפי מה שזכור לי כניסה חינם. אולי יש סרטון בתשלום. אם יש לכם משקפת תביאו, לחפש את בעלי החיים ולהנות מהנוף.

מחפשת דברים בין חדרה לפתח תקוה, מתאימים בעיקר לילדי גן ושישאר לנו איזה שקל בארנק אחכ כי הכל כזה יקרררר.

חיות זה מעולה

חוויות (הכנת שמן, גבינה קטיף) זה מצוין

מתקנים גם מעולה

יש להם אנרגיה והם צריכים להוציא אותה אז סדנאות יצירה זה פחות

מסלול מעגלי ויש מעיין / מים שאפשר לשכשך

מאד חמוד וקל.

שמתאים עם ילדים. בעלי יהיה בירושלים אבל לא איתי. ויש תינוק בן חודשיים...

הייתי גם בזמנו עם פיצית נוח לישון נוח להניק

לק"י

היינו ביום שני, הן נדלקו כל שעה עגולה למשך חצי שעה.

חשבנו לנסוע לשם

ידוע לך אם יש שם סוכות שאפשר לשבת לעשות פיקניק?

הגעה ברכבת הקלה לשער יפו.

שעה 16-17 כזה, מה אומרות?

זה גם מהמם ממש!

בקארדו הפתוח ב17:30 וב20:00...

הם לומדים ממש ברצינות במשך כל השנה, ושירת הלוויים זה סוג של הופעה שלהם שבעצם תרגול חי להמחשת השירה בבית המקדש. כך שכשבע"ה ייבנה, הם כבר יהיו מוכנים לתפקידם.

בימים אלו ועם ילדים לא מיטבי לכת

אם הצלחתם לחנות נגיד בחניונים באיזור ממילא אז הוכלכים משם ואם רחוק יותר אז מגיעים עם הרכבת הקלה לעירייה והולכים משם.

הכניסות המהירות יותר לכותל (כמו השוק) חסומות אז צריך ללכת את הסיבוב דרך שער ציון שזה ארוך יותר.

אבל אולי להיות באווירת חוויה, לעצור בדרך לנוח או להסתכל, יש גם עמדות של מים, אפשר ללכת על החומה חלק מהדרך שזה אטרקציה לילדים...

ומשם קו 222 לכותל

חשבתי לנסוע ממש מוקדם, להגיע ב6 בבוקר להתפלל שחרית ולחזור.

עשיתי את זה פעם אחת (לרוב לא מצליחה לקום בשעות כאלה🤭) והיה ממש סביר מבחינת כמות האנשים.

בשעות אחר הצהריים הכי עמוס, אני חושבת.

בדרך לכותל

והם לא הצליחו להכנס. גם לא נתנו לתחבורה ציבורית להכנס.

והשוטרים שחסמו אמרו שאם רוצים להגיע בשעות מתונות יותר-לנסות בבוקר.

בערב-לילה היה קטסטרופה.

(ואיזה שמח שכ''כ הרבה עולים לרגל)

בהתחלה חשבנו לחזל"ש ולנסוע מחר על הבוקר (אולי רק אני), אבל בת הארבע וחצי המתוקה, שכבר שמעה על התכנונים לנסוע לכותל, לא הסכימה לוותר...

(אבל כנראה נלך רק עם שתי הקטנות. לגדולים יש תוכניות אחרות/סתם לא בא להם)

מקווה שתהיה לכם חוויה אחרת

(הם בסוף לא הצליחו להכנס. וגם לרחבה עצמה נתנו על בסיס מקום פנוי)

אז אני לא בטוחב כמה אוויר יישאר לנו אחרי זה🤭🤦‍♀️

היה הרבה מקום לזוז ולילדים היה גם שטח לרוץ. איזה מבאס להגיע עד הכותל ולהישאר בחוץ

בעלי לקח את הילדונת להקבלת פני רבו במקום זאת, כדי שלא תתלונן (היא כן נזכרה בזה אחר כך, אבל יחסית זרמה על הוויתור. ולא שהיה לו קל איתה שם🙄 אבל לפחות זה קרוב לבית...)

מעניין באמת אם יש חוקיות בזמני העומס בכותל בחול המועד... (זוכרת שנה אחת שהיינו צריכים ללכת דרך השוק הערבי - עומס ודוחק מטורף, וכולם ממהרים אז אי אפשר לעצור, שמנו כמה ילדים יחד על העגלה כדי שלא ילכו לאיבוד, והעומס הזה בשילוב המדרגות הרבות שבדרך גרם לה להתפרק🤦‍♀️ אבל לפחות הגענו אז לכותל... לא זוכרת האמת פעם שלא הצלחנו להכינס לרחבה. הייתה רק פעם אחת שניסינו להגיע ברכב בשלהי יום שישי/ערב חג, ולא הצלחנו...)

אזור עקבי לעגלות. ואנחנו וכל עם ישראל כבר תמיד הולכים דרך השוק. מפוצץ יהודים בכל שעה.

אגב השוטרים גם כיוונו את תנועת האנשים כיוון אחד שוק כיוון שני רובע. ככה שזה לא שאלה. דווקא ברובע זה כל המדרגות.

ב''ה המסות של האנשים עלו משמעותית בשנים האחרונות. זכור לי בעבר הרבה יותר סביר בחול המועד.

כרגע ממליצה מניסיון על שש בבוקר... ואנחנו לא באנו מירושלים...

אבל בצפיפות הנוראה שהייתה לא הייתה אפשרות להיצמד רק אליו...

(ורציתי לנסוע הבוקר מוקדם - לא הצלחתי לקום כנראה שננסה לנסוע בהושענא רבא בצהריים, אמור להיות פחות עמוס. בתקווה שלא נפספס את העלייה לרגל השנה...)

בשעות הצהריים.

היה עמוס יחסית לפעמים אחרות שהיינו, אבל לא ברמה שהגבילו את הכניסה.

כשאנחנו יצאנו היו הרבה שהלכו בכיוון הנגדי.

אולי אחר כך היה עוד יותר עמוס.

מזל שהיה מזג אוויר נעים יחסית.

והיה סביר, יותר עמוס ממה שזוכרת,בדכ אבל לא משהו קיצוני

זה נהיה יותר ויותר עמוס.

בחניון נחל צופים ולוקלים רכבת קלה.

הרכבת לא הייתה מלאה, אבל זה הליכה, לקטנים היה קצת ארוך. לתינוקת לקחנו מנשא כי להיסחב עם עגלה היה נראה לי קשה ועמוס וצפוף.

היינו שלישי בכותל, חנינו בחניון חנה וסע בהר הרצל. משם רכבת לשער יפו. ברגל ביחד עם כולם דרך הרובע. עצירה ברובע לאוכל וגלידה - הילדים היו מאושרים.

היה הרבה ללכת ולכן שניהם הצטופפו ביחד בעגלה. ממליצה להביא עגלה לילדים שמתקשים ללכת מרחקים במהירות סבירה (כולם שם בסרט נע, הולכים. ).

חזור הלכנו דרך שער שכם, היה הרבה יותר נוח. אין מדרגות, יש רמפות.

מבחינה בטחונית הרגשנו ממש בבית.

כל הסיבוב היה משעה 17 עד 21 (בכותל עצמו היינו ממש קצת זמן כי לילדים לא היה סבלנות) חוויה ממש ממש מיוחדת. צריך בגד עבה, בלי סוודר.

ממש ממליצה.

היום היינו בפארק לכיש, התחלנו עם שיט רגוע במרינה - 40 לאדם. בגלל שמילאנו סירה של 8 איש, לא חיכינו בכלל בתור.

משם המשכנו באוטו לפארק הפיראטים, גינה קטנה נחמדה רובה מגודרת. מיועד לילדים עד גיל 10, לא יותר. יש שם ארגז חול. הגדול שלי שמחפש תחושה שיחק שם שעה שלמה. לא רצה לזוז משם. חול נוח נעים פשוט כיף.

משם המשכנו בהליכה בטיילת לפינת חי של פארק לכיש, תביאו ירקות החיות ממש שמחו לאכול. רק להיזהר לא להאכיל כשמגיע פקח.

מועדים לשמחה.

מסדר הימים.

לגבי ההליכה מהפיראטים לפינת חי, לנו לקח ללכת איזה 15-20 דקות כל צד עד החיות.

קצת התחרטנו שלא לקחנו את הרכב מהפיראטים לפינת חי. גם במקרה הזה תראו להביא עגלות / בימבות

וקחו בחשבון שהטיילת ממש על גבול המים של נחל לכיש, קצת מלחיץ עם ילדים שאוהבים לרוץ ולברוח.

היו משפחות שבנו לעצמן, אבל לא היה משהו לקהל הרחב.

שכחתי לציין בהודעה הראשונה, תודה על השאלה הזאת.

מה שהכי מזעזע פה אלה לא הצעקות, אלא המילים שהיא אמרה לבת שלה. כי הורים צועקים לפעמים על הילדים שלהם כשהם (הילדים וההורים) מאבדים עשתונות (ואם זה יהיה במקום ציבורי לרוב הם יתביישו בזה), אבל לקלל את הילד שלך - בעיניי זה קו אדום.

ובכל זאת, כנראה שלא הייתי עושה כלום. מה כבר אפשר לעשות? לצעוק על האמא? זה לא יעזור מן הסתם. לקחת לה את הילדה? זה פלילי. אולי במקסימום אפשר לפנות אחר כך לילדה בדעסקרטיות ולומר לה איזה משהו מחזק...

תהיתי לעצמי כל הזמן שבהיתי בהם ועוד רגע האמא צרחה עלי אבל לא הזיז לי. הייתי חייבת לראות אם יש מה לעשות.. בקיצור תהיתי איפה האבא...

ואז כמעט שהלכנו אני קולטת את האמא שוכבת בתנוחת שאנטי כזאת עם סיגריה והילדה עם האבא וקצת יותר רגועה ואמרתי ב"ה שיש אבא ושנראה שרגוע כרגע.

אז שתדעי ותדעו..

והייתי מלמדת זכות גם על האמא, שאולי היא במצב נפשי קשה... לא מצדיק את ההתנהגות שלה, אבל לפחות מסביר אותה...

לא נראה לי תקין. מצד שני יש חברות שבהן זה אחרת, כבר יצא לי לראות סיטואציות כאלה שהילדים התרגלו אליהן ולא נבהלים..

במקום ציבורי זה באמת יותר נדיר כאלה צעקות.

אם זה משהו שממשיך לאורך זמן אולי כדאי לעצור ליד ולבדוק שהכל בסדר.

אם זה איבוד עשתונות רגעי לא הייתי מתערבת.

לא מאד נפוץ שהורים מתנהגים ככה בפרהסיה

אבל בבית יש לא מעט הורים שמדברים לילדים מגעיל מתוך עצבים

ואין איך באמת לעזור להם

אתמול נתקלתי בסיטואציה דומה אבל פחות קשה

התעכבתי בכוונה לידם ואז האמא קצת נרגעה

לא שעזרתי במשהו

אבל לא יכלתי סתם לעבור שם כאילו לא קורה כלום

על ילד..

בעלי צריך ממש לגרור אותי מהמקום...

קרה לי לצערי כמה וכמה פעמים.

פעם אחרת שהורה חרדי דווקא אומר לבן שלו שהוא ירביץ לו אם הוא יפריע לו בקניות. ילד קטן!!! נחרדתי. ודפקתי לו מבט.

אני לא מצליחה להכיל את זה.

גם לי..

ועדיין בעיניי שזה ככה ברמה כזאת זה לא תקין.

בנאדם לא יכול לצרוח על הילדים שלו ולהרגיש בסדר עם זה.

שוב, לא אומרת שאני לא הגעתי למקרי קצה כאלה (בעיקר עם הבכור שלי, אבל באמת מקרי קצה. לא הפרעה בקניות או משהו כזה)

אנשים לפעמים מרשים לעצמם עם הילדים שלהם וזה מצער

נשמע ממש קרוב לאלימות

ממליצה ממש

יש לה קורס דיגיטלי גם לגברים וגם לנשים (בנפרד. הקורס לגברים זה גבר שמעביר)

ולגברים עם חשק שמתוסכלים שהאישה לא בעניין לא?

כי לא מכירה את הקורס של הגברים. בקורס של הנשים יש הרבה התייחסויות לסוגים שונים של אישיות, קשר וחשק ושלא משנה אם זה האיש או האישה

של בינת הופמן. זה ספציפי לנשים. יש לה גם קורס ייעודי לגברים

זה רמה אחרת של טיפול

בכל מצב אצל אלירז פיין יש קורס מדהים לנשים, והיא מתייחסת שם קצת גם לנושא הזה אצל גברים.. אבל יחסית מינורי לעומת קורס שלם. אבל בכל זאת לי זה היה מאוד משמעותי להבין את העולם הזה שלו...

אולי כדאי להתייעץ איתה על מי ומה היא ממליצה?

היא מדהימה ומכירה ככ הרבה

ממש תת משקל, פחות מאחוזון 3, יש לי ילדה שבגיל שנה שקלה פחות מ6 קילו, ועוד דוגמאות מסמרות שיער...

היו תקופות שלא רציתי שיציעו להם אוכל כי או שזה היה מאבק על כל ביס כי הם לא אכלו, או שאם אכלו מחוץ לבית ביס אז בזה נגמר האוכל לארוחה בשעות הקרובות.

היום הם כבר יותר גדולים ועדיין זה לא קל בכלל, לשמוע הערות כמו את מרעיבה אותם, לא נותנת מספיק אוכל וכו'...

בקיצור מבינה את הדאגה אבל יכול להיות שזה קושי שהם ממש מודעים אליו ומנסים לטפל בו (מניסיוני ללא הצלחה יתרה)

מילד שלא רוצה לאכול. וזו הסיבה שגם לא רציתי לפתוח את זה מול אחותי וגם פה די חששתי אבל זה ישב עלי.. מקווה שהתנסחתי בצורה שלא פוגעת, אם כן מבקשת סליחה!

אולי שואלת את אחותך שהיא חברה שלה

ככה תביני אם הם בטיפול

ואם לא היא תבין שכנראה צריך לשאול על זה רופא

אני רוצה להגיד שאין כ''כ אפשרות לגדל ילדים קטנים מאוד שיורדים באחוזונים או שנמוכים בהם בלי שמערכת הבריאות - אחות טפ''ח, רופא ילדים ועוד יציינו וישלחו למעקב.

לכן בתור בעלת ניסיון אני לא מסכימה עם @מקקה @פרח חדש .

הסיכוי שאף אחד לא אמר לה כבר הוא כנראה אפסי, בערך כמו שכנראה לילד עם עודף משקל גבוה לא היינו מסיבות את תשומת הלב של אמא שלו כי כנראה היא ראתה, מניחה שגם פה

יכול להיות מתואל עלינו גם, הגיוני שבמרפאת אכילה הדריכו אותה לא להציע להם אוכל לתקופה, ויכול להיות שהיא מעדיפה רק בחוץ לא להגציע אוכל כי אין לה כח לתסכולים

והערות על זריקת אוכל וכו'

אין קשר בין זה שהוא ובעלה שמנים לזה שהילדים בתת משקל.

אגב תת משקל יכול להגיע ממלא סיבות...

בהתחלה הייתי מתרגשת מכל ביקור בטיפת חלב או אחר כך מבדיקת אחות בבית הספר...

היו מתקשרים ומבקשים לראות רופא בדחיפות

בהתחלה הייתי לוןקחת לרופא

והייתה לי תזונאית מלווה.

והאכלתי בשמנות וחמאה, ודברים שמנים כמו שהיא אמרה.

וכלום לא עזר, נשארו בתת משקל

היום כבר לא מתרגשת מהערות על המשקל שלהם

גנטיקה!!! וגנטיקה וגנטיקה.

מה שכן, 4 שעות בלי ארוחה, פרי, או משהו לפה לפעוט בן שנתיים וחצי...נשמע לי קיצוני קצת... גם ילדיי הרזים לא ישרדו ככה 4 שעות בלי כלום לפה.

יכול להיות שהיא מעדיפה שלא ינשנשו כדי שיאכלו את הארוחה הטובה והמלאה בבית אחר כך.

יכול להיות שלא היה נעים לה

אבל הילד לא ביקש כלום, מה עשה כל הזמן הזה? ייתכן ושיחק והיה מרותק ונהנה ולא שם לב לרעבון שצץ לו פתאום.

הייתי סתם שואלת בעקיפין אם היא מחסנת וכו...

כי אם כן, היא מבקרת בטיפת חלבב וזה אומר שהם במעכב הילדים, אז הכל טוב

יש ילדים רזים ויש שלא אוהבים לאכול.

אצלי היו אוהבים לאכול אבל עדיין רזים.

גם הבן שלי בתת משקל. נמצא במעקב ובבירור רפואי.

היום למשל הוא אכל ארוחת בוקר בסביבות 10, אחר כך נסענו ולצהריים קנינו פיצה, אבל הוא לא אוהב פיצה ולא רצה בכלל לטעום.

רק אחרי 17, כשחזרנו הביתה, הוא אכל.

וכל הזמן הזה לא התלונן שהוא רעב.

גם הגדולה שלי יכולה בקלות לדלג על ארוחה, או להסתפק במשהו קטן, אם אין משהו שהיא אוהבת.

יש גם רמות שונות של תת משקל. יש הבדל בין ילד רזה מאוד שגדל בקצב שלו, לבין ילד שמדובר עקומות ולא עולה בכלל במשקל.

זה שונה אם הילד אוכל ולא עולה הרבה, או שהוא בקושי אוכל.

ואם יש בנוסף גם עיכוב בהתפתחות וכד'.

יש לי ילדים שיכולים להיות גם 8 שעות בלי לאכול.

הרבה לפעוט בן שנתיים וחצי.

בכל אופן, אם הוא רגוע וסבבה כנראה שאין לו צורך במשהו.

חושבת גם על מעון, אם לא היו מביאים לילדים (שלי בכל אופן...)כלום למשך 4 שעות

הם היו כנראה עצבנים כאלה, בוכים משטויות וכו...

שוב צריכה שבעלי יעמוד מחוץ לדלת כשאני מתקלחת כדי שתהיה לי תמיכה אם אצטרך כי לא יציבה.

סחרורות. קושי לאכול.

אהה איזה הריון קשוח!

תודה עליו ה'! מכל הלב!! כל כך חיכינו לו!

מלאת הודיה וקשה לי

והכי קשה שלא יודעת אם זה נורמלי או שדורש טיפול

אצלי היו הריונות שהקאתי עד הסוף אבל לא באותה רמה ולא הייתי סמרטוט באופן כללי. (לא שהייתי מוכנה להיות ככה חיים שלמים אבל תפקדתי יותר טוב).

אני חושבת שכדאי להתייעץ עם הרופאה שהוציאה אותך לשמירה.

לסחסרורות יכולות להיות עוד סיבות כמו לחץ דם וכאלה. בלי קשר להקאות

מהמם כרגיל!!

ובהצלחה עם הסוכרת... אני גם הייתי שם🫂

אני רק רוצה לעודד

שההריון עם הסכרת

שבכיתי את נשמתי כשגיליתי שיש לי אותה

היה ההריון שסיימתי הכי יפה חתיכה ומהממת!!!!

ברמה שההריון הזה קיוותי בסתר ליבי שאהיה שוב עם סכרת... דפוקה שכמוני😅

אז דבר אחד טוב יוצא מכל זה. חיבוק💜

היינו בעיינות צוקים בשבוע שעבר כשלא היה עמוס ותמיד יש נשים עם בגדי ים. אם מפריע לכם אל תגיעו למקומות עם מים, לכו למסלול בלי מים. יש מסלולים שמתאימים גם לקטנים

לפעמים אחרי ההתלהבות של ההתחלה קצת נמאס להם.. לא הייתי מחזירה טיטול, חבל על מה שכבר השגתם, הייתי ממשיכה עוד כמה ימים באותו כיוון ובעז"ה זה יקלט. בהצלחה

כבר ממש קשוח הפספוסים שוב ושוב

אמרתי לבעלי שננסה לכל הפחות עד סוף סוכות.

ומקסימום אח"כ נחליט אם להמשיך או לא.

אז החזרתי טיטול וניסינו שוב אחרי כמה חודשים והלך הרבה יותר טוב. אבל מחזקת אותך להמשיך עוד קצת ולראות אם היא כן תעלה על הגל

אני ממש זוכרת איזה שבוע התחלתי שהחלפתי לה 14 פעמים ביום 🫣

ולי אישית היה יותר קשה אצל השניה שהייתה מתאפקת.... ממש בהתחלה היו כמעט 24 שעות שהיא לא עשתה פיפי וחשבתי שאני הולכת למותתתת

אצלנו, שידעתי שהילד מוכן לזה, העברתי את האחריות אליו.

ראיתי דווקא זה שאני לוקחת אותו ואני אחראית על זה זה לא עושה טוב.

כי אז באמת אין בשביל מה להתאמץ.

אמרתי לו שמעכשיו אני לא לוקחת אותו, ושאם הוא צריך הוא יכול ללכת.

פספס כמה פעמים ואחר כך באמת יזם בעצמו ונגמל

בבי''ח שהפנו אותנו אליו (בהסדר עם כללית, היא היתה בת 4)

בגדול הגענו בצום, עשו לה הרדמה עם מסיכה כזו, כשבזמן ההקדמה נתנו לנו להיות לידה.

אח''כ טיפלו לה בכל מה שהיה צריך לטפל בפה וכשהיא הועברה להתאוששות ישבנו לידה וקיבלנו הוראות מה לעשות ואיך (אם צריכה להקיא או משהו).

אח''כ עברה ל'חדר משפחות', מעין המתנה נוספת אחרי הטיפול והיא קיבלה לאכול מעדן כי רצו לוודא שבולעת טוב וגם לא מקיאה

ואז השתחררנו.

בריאות!

לק"י

כי אצל הבן שלי לא עשו בדיקה יסודית. הרופאה רק הסתכלה בפה ואמרה שכדאי בהרדמה.

אחרי ההרדמה הרופא המטפל מיפה את הפה וטיפל בכל מה שהיה צריך

אבל אולי יש שיטות שונות במקומות שונים.

אצלנו זה היה עניין של שניות עד שנרדמה

שהילד רדום עושים עירוי

עם הילד עצמו ולספר

כמה זמן חיכיתם לטיפול של ההרדמה בביה"ח?

לק"

אבל אמרו לנו שבדרך כלל מחכים שנה.

אנחנו עושים דרך מכבי.

את מתכוונת אבל באסותא או ביה"ח ציבורי?

מגיעים בצום, קבלה אצל האחות, הרופא מרדים מגיע לדבר עם ההורים והילד להסביר.

אצלנו זו ממש לא נרדמה ראשונה והיא מאוד חוששת מזה אז נתנו לה טשטוש דרך הפה לפני, מחליפים בגדים, נכנסים לחדר ניתוח, שם ההרשמה עם מסכה. תוך כמה שניות הילד ישן, אחרי שהוא נרדם ההורה יוצא.

מחברים עירוי ומכניסים משם חומר מרדים אחרי שהילד ישן.

מבחינת טיפול- אצלנו היה צריך לעשות לפני צילום פנורמי. לא ידענו מה בדיוק הטיפולי שיניים שיעשו, רק אחרי שסיימו אמרו לנו.

כשמסיימים מעבירים להתאוששות, ואחד ההורים נכנס להיות עם עם הילד כשהוא מתעורר, צריך לשתות שם. אחרי זה להסתובב עוד בערך שעה בבית חולים, לאכול משהו רך- גלידה/מעדן, ולהתפנות.

אח''כ אם הכל תקין משחררים הביתה.

אנחנו חיכינו ממש מעט זמן בתור, אולי חודש. דרך מכבי, באסותא תל אביב

ירדנו לקנות בקיוסק למטה..

לק"י

אבל אולי נתחלף באמצע. אז נוכל להביא משהו בהחלפה.

צריך להגיע שעה וחצי לפני הזמן שנקבע, אם זה מקום עם עומס תנועה וקושי למצוא חניה -להקדים מספיק.

הילד בצום לפי מה שאמרו לך. מה שזכור לי שש שעות מאוכל ואפשר לשתות מים עד שעתיים לפני ההרדמה.

מגיעים לקבלה הם לוקחים את המסמכים לפי מה שרשמו לך בזימון. ביקשו מאיתנו ת.ז. של שני ההורים עם ספח וסיכום רפואי מרופא ילדים - מסמך שאת לוקחת מרופא ילדים, אני ביקשתי באפליקציה.

ותשלום אם זה מעל גיל 5 והקופה לא מכסה.

מכניסים לחדר המתנה אישי עם מיטה שם אתם מלבישים את הילד בבגד מתאים לחדר ניתוח כמו חלוק שפתוח מאחור. כובע וכיסוי לכפות הרגליים.

וההורה המלווה גם לובש חלוק כיסוי נעליים וכובע, רק שאצלו זה מעל הבגדים שלו.

מגיעה רופא שיניים מסביר על התהליך וגם המרדים שגם מסביר על התהליך.

אצלנו לא ידענו באילו טיפולים יש צורך כי הייתה התנגדות עזה גם לבדיקות. הם בודקים הכל כשהוא בהרדמה. בגדול מנסים לשמור על השיניים כמה שניתן אבל אם הם חוששים להחמרה במצב השן בהמשך הם עוקרים. כי מדובר בילדים שכנראה לא יפתחו פה לרופא שיניים בטווח הקרוב. עושים שם הכל- עקירות סתימות טיפולי שורש כתרים ושיננית.

לוקחים את הילד לחדר ניתוח, אצלנו עשו את זה אטרקטיבי במקום בכיסא גלגלים לקחו במכונית קטנה מנגנת שאפשר לשבת בתוכה. שיהיה חוויה..

בחדר ניתוח מרדימים לפי החלטה או דרך שאיפה ממסכה - שזה לרוב, או דרך וריד.

קחי בחשבון שאם הילד לא משתף פעולה בכלל הוא עלול להתנגד גם לשים את המסכה ואם לא מצליחים לשכנע אותו עושים את זה בעל כורחו. זה מרגיש מזעזע אבל יש מקרים שאין ברירה אחרת. זה עניין של עשר שניות בערך. רק כשהוא מורדם פותחים לו וריד להמשיך את העירוי של חומרי הרדמה ונוזלים. ועושים את כל הטיפולים, לוקח סביב שעה/ שעה וחצי, תלוי מה יש לעשות.

המלווה נממצא עם הילד רק עד שהוא נרדם ומיד יוצא, מלווים אותו לחדר המתנה.

יש מסך שרשום שם באיזה מצב נמצא כל מטופל לפי מספר - חדר ניתוח/ חדר התאוששות/ אם אפשר להכניס מלווה.

כשמוציאים את הילד להתאוששות שזה מקום גדול עם כמה מיטות בהפרדה של וילונות ויש מסכים שמראים את כל המדדים ואנשי צוות להשגחה-

קוראים להורה שיהיה נוכח כשהוא מתעורר.

לא תמיד מתעוררים מיד. ילד אחד התעורר לי אחרי עשר דקות, וילד אחר אחרי שלושת רבעי שעה.

הרופא מגיע להסביר מה עשה ולתת הנחיות להמשך - לתת משכך כאבים, איך יודעים אם יש צורך באנטיביוטיקה וללכת לביקורת במרפאת שיניים שלנו נראה לי אחרי חודש.

כשהוא מתעורר מעבירים שוב לחדר אישי כמו בהמתנה.

אתם מלבישים אותו. הם רואים שהוא מתאושש, מוציאים את הונפלון של העירוי, נותנים לו לשתות, לאכול ארטיק או שלוק, רואים שהוא מתפנה וחיוני

ומשחררים אתכם

סיפור של כמה שעות סך הכל. צריך לבוא עם סבלנות אוכל ושתיה להורה.

וכדאי גם אוכל לילד כי הוא עלול להיות מורעב אחרי הצום. דברים רכים כמו מחית פירות לדוגמה. וקנינו לו מעדן שם באיזה קיוסק כשיצאנו.

אולי תעסוקה אם התור יתארך. אנחנו לא חיכינו אבל הבנו מהם שלפעמים יוצא להמתין אפילו שעה.

מקווה שלא ארוך מידי הפירוט אבל לי היה עוזר אם הייתי יודעת הכל לפני גם כדי להכין את הילד וגם בשבילי.

המון הצלחה

לק"י

ואני גם לא מבינה למה אין מלווה במהלך הטיפול עצמו😒

אני יכולה שאולי לעשות לך הכנה ולשתף שאחרי השבת שלי הורדמה, הייתי ממ שעם דמעות בעיניים.

הגיוני שזה מציף שא''א להישאר לידם וזה נראה שהם חסרי ישע

הקטע המשעשע שהיתה שם אמא אחרת שממש ניסתה לומר לי שזה שטויות וכבר עברה את זה עם ילד אחר ושלא אבכה.. ואז הבת שלה נכנסה וגם היא יצאה משם עם דמעות(:

בסוף אנחנו אמהות..

וב''ה על הרגישות.

ברגע שהילד נרדם כשההורה עדיין איתו ומתעורר כשההורה איתו- הוא לא מרגיש לבד..

לק"י

ולא שיש לי חשק לראות טיפול שיניים בהרדמה. אבל תודה...

שנחשבת יותר רפואית.

במקרה שלנו זה היה במקום סטרילי, כמו חדר ניתוח כזה. בסוף זו איזושהי פרוצדורה רפואית מסוימת.

חוצמיזה שאני מניחה שהם לא רוצים את ההורים על הראש שלהם..

לבת שלי היה לפני כמה שנים. מרגע שהופנינו עבר המון זמן בגלל המלחמה אז התווספו לה עוד חורים וטיפולים. לכן עדו צילום נוסף באותו יום, אם אני לא טועה בהרדמה עצמה ואז ידעו במדויק מה לעשות, והיה לה הרבה..

הגענו הרופא הסביר מה עושים. מתישהו לקחו אותה, אני לא רציתי להכנס לראות איך מרדימים, אז בעלי נכנס וברגע שנתנו את ההרדמה הוציאו אותו. היא היתה בפנים בסביבות שעתיים שלוש, בסופן הרןםא יצא והסביר מה עשה, אח"כ ביקשו ממני להכנס כי עמדה להתעורר, עזרתי לה לקום. היא הייתה בהיי ושמחה שלא הרגישה כלום. עוד קצת נשארנו שם, הלכנו לאכול גלידה ואחכ שוחררנו. תיקחי בחשבון שיום אפילו יומיים אחרי הוא צריך להיות בבית עם משככי כאבים.

אם את המכבי, קבעו לך לאסותא ת"א? שם אנחנו עשינו

רציתי לראות שהוא מתאושש ואין לו כאבים.

לק"י

אז אין לנו תוכניות.

מקסימום נצא אחה"צ- ערב לפי איך שירגיש.

(זה היה כל כך תקוע התור בחופש. התבעסתי, כי גם ככה אני עובדת יומיים, אז זה גם לא השאיר לי כמעט זמן להספיק דברים שרציתי.

אבל לחכות שיתפנה תור אחר או לחכות שנה, היה נראה לי לא סביר....).

זה כואב

אנחנו נשארנו יום בבית אחרי אבל תלוי כמה טיפולים יש לכם

לק"י

כלומר הוא. אני עובדת מחר ומחרתיים...

אבל ככה אין את הלחץ של להודיע בעבודה אם אגיע או לא. ואולי וכו'.