שגם אני עוברת מסע בזוגיות,
וגם אצלי היו הרבה פעמים מחשבות של די, זה גדול עליי. אולי עם מישהו אחר היה יותר קל.
התחתנו מאהבה מאוד גדולה, דווקא בגלל החיבור המנטלי שעליו את מדברת.
בהתחלה, חשבתי שזה בגלל התנאים הקשים שלתוכם התחלנו. היה קושי כלכלי מאוד רציני בעקבות המזונות, וחמשת הילדים שלו שבאו לבית הקטן שלנו, היו חמודים מאוד, אבל זה היה מתח רציני בכל פעם.
ומי שחושבת שכסף בא וכסף הולך, או שכסף הןא צדדי לזוגיות- זו טעות.
כסף זה קיומי.
ועכשיו כשכל התנאים השתנו לטובת הזוגיות,
עדיין יש פעמים שקשה לי מאוד. כי יש דברים בי ובו שצריכים תיקון.
ואני מגלה שזוגיות זו בחירה לראות את הטוב.
בחירה שהיא נטו שלי. מאמץ.
כי הכי קל זה ליפול בזה שהוא מובן מאליו.
זה הכי אנושי שיש. אבל מה קורה? אנחנו חיות בחוסר שביעות רצון תמידית.
זאת עבודה של שינוי תודעה.
מתודעה של- מה חסר לי, כמה קשה לי שאין לי את זה, כמה מילוי החיסרון הזה היה מיטיב איתי
לתודעה של- מה יש לי, כמה זה לא מובן מאליו מה שיש לי. כמה טוב לי כבר עכשיו
אני חושבת שאחרי אימון תודעתי, תוכלי להבין עם עצמך האם החיסרון של בעלך הוא אקוטי ברמה כזאת שאת באמת לא יכולה לחיות ככה.
שהוא לא עונה לך על צורך רגשי בסיסי, ושהוא בקושי מכיר את העולם שלך, כי אין לו כלים להבין אותך
אם את באמת חיה בתודעה של טוב ולא בתודעה של חוסר,
ועדיין מרגישה החמצה מטורפת של יכולת לאהוב באמת,אז שווה באמת לשים סימן שאלה- האם לא כדאי לך לחפש אהבה?
אני מכירה מישהי מהציבור הדתי החזק, שמתגרשת עכשיו אחרי הרבה שנים של נישואין, כי מרגישה שלא יכולה עוד עם הפער הזה.
שהיא חייבת מישהו שיכיג אותה מבפנים.
להגיד לך שבעיניי היא לא עושה טעות?
היא לוקחת סיכון ענק, אבל אני יכול גם להבין אותה.
היא הבינה שלשנות את בעלה היא לא תוכל, והבינה שלחיות ככה זה אומר לא לחיות.
וזה לא שבעלה לא טוב, לא דואג או לא מפרנס. הפוך.
אבל העולם שלו רחוק ממנה מאוד מאוד מאוד, ואחרי הרבה מאמצים הבינה שזה לא עתיד להשתנות הרבה.
זו בחירה שהיא לקחה. והיא משלמת עליה בלבד, בירידה ברמת החיים, במשבר לילדים, במשבר מול הקהילה
בסוף, החתונה והשנים הראשונות של החתונה, הן לא משנות להווה.
מה שמשנה להווה שלך זו התודעה שבה את חיה, והבחירה שאותה את לוקחת.
זו עבודה, וזו עבודה לפעמים מאומצת, אבל היא משתלמת.
העיקר שאת תרגישי שאת בשליטה על החיים שלך, ושאת לא קורבן של נסיבות.
