פורום עבודת ה' (עמוד 6)

זה עבודת חיים.

זה לא הופ וגמרנו.

הח"ח נראלי אמר שיותר קל לסיים את השס מאשר לתקן מידה אחת בכל החיים, אז תתעודדי.

משתפת מה שלמדתי בעניין הזה, מקווה שאצליח להעביר את הדברים באופן שיתיישב על הלב.

כשמשקיעים מאמץ ועמל בעבודה פנימית כלשהי, זה דומה לזריעה והעמקת שורשים. קיים שם שילוב של רצון שמחזיק אפשרות לשאת פירות בבוא העת, זריעה באדמה הנכונה שמוכנה ופנויה לקלוט את הרצון הזה, לימוד מהי הדרך הנכונה לעבוד ואיך להסיר מפריעים מהדרך ועצם העבודה עצמה. בסור מרע ועשה טוב. ובעבודת האדם כמו בעבודת אדמה, צריך התמדה כדי להחזיק במשהו צומח ונותן פירות.

אם מפסיקים מלעבד ולטפח, עלולים לגדול כל מיני עשבים שמסתירים את הדבר האמיתי שמגדלים שם מהעין, וממנו את אור השמש, ולוקחים ממנו את המשאבים החיוניים. אבל זה לא אומר שהזרע שנשתל שם, והעבודה שנעשתה בו ומה שהתפתח לא קיים כבר. זה לא נעקר מהשורש. זה שם.

פשוט צריך להמשיך לעבוד ולשמור על הרצוי עבורנו.

עניין נוסף, אנחנו גדלים ומתפתחים ועולים מדרגות.

ועם העלייה גם הניסיונות גדלים, כדי להרחיב ולפתח ולגדל יותר את הקיים. והגיוני שמה שהיה נחשב יותר במדרגה הקודמת, יחשב פחות במדרגה החדשה שגדלנו אליה.

כמו שילד בכיתה ו' יחשב ה'גדול' של היסודי, בעוד בחטיבה ובתיכון הוא יחשב ה'קטן'. הוא ומי שהוא לא השתנו ממה שקנה ולמד והשיג.. הוא סה''כ שינה מיקום ומסגרת שמלמדת כמה עוד אפשר לגדול. לאן עוד אפשר להתרחב. וכרגע הוא בצעד הראשון בדרך.

איך נתבונן על הדברים תלוי בנקודת המבט שלנו. הגרעין של אותה מידה שעבדת עליה וקנית אותה, שם בתוכך. הוא לא נעלם ולא יכול להיעלם (אלא אם עבדו לעקור את העניין מהשורש, ולא נשמע שזה הכיוון פה..).

את מבקשת את זה חזרה? תחפשי את זה, חפשי את ה'ענפים' של איפה זה עדיין מתקיים ומתבטא, זהי את ה'צורה' של העלים המיוחדים שלה ואיך זה התבטא ומתבטא אצלך, ואז תתחילי להעצים ולטפח את הנוכחות של זה. תחזרי להתנהל כבעלת המידה הזו, את יודעת איך לעשות את זה, הרי היית שם. תשכללי את זה לפי המקום הנוכחי שלך. תבקשי ללמוד דרכים חדשות שאולי לא חשבת עליהן עד היום, איך עוד זה יכול להתבטא. אם צריך להסיר חסמים מהדרך, עשי זאת. תזיזי את כל המחשבות שמשכנעות שאיבדת את זה, שזה כבר לא שם. טפלי בגורמים שלדעתך השפיעו על זה שהתרחקת מהמקום שאת רוצה להיות בו.

וזהו בינתיים.

מאחלת שהמילים יאירו בך ויתנו כיוון בהיר. 

שיש שני צדדים שחשוב לזכור

צד אחד - הדברים הטובים שעשית והזמנים שהיית עם המידה הטובה והתנהגת על פיה זה חשוב להערךי ולהודות על כך ואף אחד לא יקח ממך את הרגעים הללו.

צד שני - יש למידות גם "מפסידים", כפי שרמח"ל כותב במסילת ישרים, אחרי שהוא כותב איך לקנות מידה בפרק הבא הוא כותב איך לא להפסיד אותה. להמשיך להמשיך. הרושם של המידה עדיין קיים בך גם אם זה לא נראה על פני השטח. כמו שלומדים על התנייה קלאסית, גם אחרי שמפרקים אותה אחרי שלמדת אותה כבר תוכל לחזור אליה יותר מהר. רק לא לעצור בגלל זה.

ובכללי, הקב"ה מצפה ממנו לעבוד ולאו דווקא להיות במדרגה מסויימת. העיקר לעבוד אותו יתברך.. מדרגה? זה כבר הוא יחליט.

אני מעדיפה שלא להתייחס לחלק התורני ולהשאיר אותו כמשל שעוזר להבין את העיקר.

אפשר להבין לגמרי למה לנקוט בגישה שכתבת. וזה בסדר גמור, גם יש לה מקום חשוב. אבל האם היית רוצה להשאר ככה או שאחרי תקופה היית רוצה משהו שונה קצת?

אגיד לך למה... כי כמו שזה נשמע עכשיו, המצב שלך הוא פסיבי, והתודעה היא של הגנה. היא עדיין לא חירות. 

מישהו יצטרך להלחם עליך... האם אין סיכוי שאתה תרצה להלחם על מישהו? על עצמך? 

אם לא הבנתי אותך תגיד לי

בגדול לא היה מזיז לי אם שום דבר לא ישתנה בכלל, מבחינת מה שמתאים לי ונוח לי וכיף לי אישית, אני יכול לחיות ככה מיליון שנה בכיף. אבל נראה לי שיש מצווה "לצאת מדעת של עצמנו", לכן ההתבוננות הזאת. אין לי מטרה מוגדרת להגיע למקום ספציפי. אבל אני אשמח אם ההתבוננות תאיר לי את הדרך, בין אם היא תאשר את המקום שבו אני נמצא, או תביא אותי למקום אחר.

אני חושב שיותר מדי נלחמתי על אנשים, ובכנות אין לי עצבים לזה. אין לי עצבים לחסרונות של אנשים, לשיגעונות שלהם, אין לי סבלנות להיכנס לראש שלהם, אין לי סבלנות להתאים את עצמי, אין לי כוח להקשיב להכיל לעודד להיקשר או כמעט כל סוג אחר של אינטרקציה, וכבר שנים שזה ככה.

אני לא יודע מה יכול לעורר בי רצון להילחם על מישהו... ממנו אני לא צריך כלום, נחמד לי גם ככה. וממני, אני לא חושב שמישהו צריך ממני משהו, דווקא הפוך אני רואה שזה עדיף לתת לאנשים להסתדר לבד, ומקסימום, הרבה שלוחים למקום.

אה, וואו. אני לא מאמינה לך. 

אין בנאדם וגם אתה בעצמך כתבת שהיית ככה במקור- שלא רוצה לאהוב. כמו שכתבת על להדמות להקב"ה... גם בשבילנו זה הכיף הכי גדול.

אבל בסדר, כרגע מרגיש לך שקשר הוא יותר חסרונות מיתרונות, יותר לוקח מאשר נותן, אז למה שתרצה להשקיע בזה אנרגיות. אולי באמת אתה צריך להפנות אותן לעצמך, גם לעצמנו זה מצווה לתת אנחנו האדם הראשון שמחוייבים לדאוג לו וזה רציני. זה הסדר הבריא. 

להבנתי יש בך כוח נתינה ובטח שצריכים ממך משהו. ואם זה מצווה כמו שכתבת אז בכלל... (והקב"ה לא שולח לחל"תים... אצלו כולם חיוניים)

יש 3 מעגלים לכל אדם: הוא כאדם טוב בעצמו- מתוקן מידות, הוא מול אלוקיו, והוא מול החברה במעשים טובים. כנגד תורה, עבודה וגמ"ח. וכנגד מוח, לב ואיברים. 3 המעגלים האלה זקוקים לך. אבל אני לא ארחיב כי אני לא אחת שיש לה זכות לדבר בנושא הזה. נאה דורש נאה מקיים... שמישהו שנמצא שם יכתוב וזה יהיה אמין יותר...אני עוד צריכה להפנים בעצמי את העניינים האלה.

בנטייה הטבעית שלי גן עדן זה תגמול שכר, אבל התגמול הוא לא ביטוי האהבה היחיד. אפילו זה קצת הפוך, יש סיפורי חסידים על צדיקים ששמחו מכך ששללו מהם את הזכויות שלהן כדי שידעו בבהירות שעבודת ה' שלהם היא לשמה.

קשה לשמוע את מה שאתה אומר... בגלל שאתה מביא מקורות אז משמע שאתה תופס את זה כתפיסת עולם, אך בודאי שתפיסת עולם היא לא העניין היחידי בסיפור הזה אלא גם מה שמתחולל בקירבך פנימה, חוויות שעברת וכו'.

בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. 

להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו.

"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

כאשר ההסתכלות על העולם כברייה של ה' אז ממילא האהבה כלפי היא נובעת מתוך אהבת ה'.

למה אדם אוהב את ה'? מאותה סיבה שאדם יאהב את ההורים שלו. אדם מחובר למקור ממנו הוא בא, זה הטבע.

אהבה זה לאו דווקא "סחבקיות" אלא זה חיבור ממשי, שבא לידי ביטוי בדאגה, אכפתיות.

ילדה בת 6 שמדמיינת את עצמה עם שמלת כלה היא אוהבת את העולם ואת האדם ואת א-להים ברמה של ילדה בת 6, לא הייתי לוקח את זה כמודל לחיקוי.

בטוח לי שהקב"ה מציב את האדם בהתמודדויות ומשברים, בתפיסות עולם שלו בין היתר, כדי להתעלות, להגיע לתפיסה יותר שלימה.

אני דווקא לא מסתכל על גן־עדן בתור גמול אלא המצב הטרומי הנעים שהיה לפני החטא, נפילת האדם, כו', בעצם איזה מקום טהור במציאות או בלב שהיה וננעל. אותם סיפורי חסידים באים מתוך קונטקסט של שכר ועונש אבל לא בזה עסקתי.

המקורות, הם פחות כמו תפיסת עולם, אלא ניסיון למצוא את עצמי בתוך העניין הזה, להבין פחות או יותר את המתרחש, או לתת ביטוי לרחשי לבי דרך המילים של המאמרים, כמו שירה.

אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב...

נראה לי טיפה מסוכן לתלות רגשות במאמרים, כי המאמרים כן באים לבטא תפיסת עולם ולא רק רגשות. 

לכן השימוש בהם יכול לסלף אותם או סתם פשוט לא למצוא מענה לרגשות שלך.

ואם אתה חושב שזאת בעיה ריגשית אז לא הייתי משתמש מנוחים של השקפת עולם, של שכל, זה סתם מבלבל..

בעיות ריגשיות פותרים באמצעות כלים ריגשיים, מקורות תורניים לענ"ד הן לא דרך התמודדות מיטבית.

אבל אתה ממש לא חייב להביע את עמדתך על כך. לגיטימי.

איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי

ואיני מאמין ב"כלים רגשיים" באמת קראתי עשרות ספרים מאות מאמרים ועברתי מספיק אנשי מקצוע ולא היה בזה שום ערך מוסף. אולי יש אנשים שלהם כן, לי לא. וזאת גם שפה שלא מעניינת אותי, ולא הייתה קיימת בעולם עד לפני כמה עשרות שנים.

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית. אני חושב שיש הרבה דרכים להסתכל על תורה, אפשר לבחון אותה בהסתכלות הלכתית, בהסתכלות דרשנית, יש כמובן כללים לכל העניינים האלה. אני אוהב לבחון את הדברים שאני לומד גם בהסתכלות שירית, פוסטמודרנית משהו, שלא מחפשת איזו "אמת", אלא מראה לתוך המקומות הכמוסים בלב, שאולי תעזור לי לגלות משהו על עצמי. אפשר לדון אם זה נכון או לא נכון, אני רואה בזה בסך־הכל "עדשה" מיני רבות בלי השלכות מעשיות.

בכל־מקרה, זאת פריקה, ואני לא יודע אם יש דרך נכונה לפרוק, ואם יש כזאת, אז לא אכפת לי גם לפרוק "לא נכון".

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56

זה נשמע אחלה רעיון להביע רגשות בתוך מדיום שמרגיש לך נוח,

רק אני מביע חשש מסויים שמדיום יכול להתעוות - אם אתה לא חושש אליו - אשריך, זכותך.

ומה זה 'הדלקתי' אותך? מותר לך לא להסכים איתי וזה בסדר גמור. אין בזה שום דבר רע מבחינתי.

אם באלך לך לדון ואתה רוצה בכך אז שאלה כלפי דבריך.

לכאורה יש סתירה בדבריך בין הרישא לסייפא -

בהתחלה אתה כותב - 

"איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי"

משמע - העניין הריגשי פה לא מעניין, יש פה עניין של השקפת עולם.

מאידך בסייפא אתה רושם - 

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית.

אז שאני אבין - אתה מחפש מענה לרגשות שלך או לא??

ואת ההנחת יסוד שהנחתי שהעיסוק שלך הוא בעיקר ריגשי, לא בדיתי מליבי אלא מדבריך - 

"אילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר."

דהיינו אתה מודה שהעניין שמעסיק אותך זה משהו לא פתור בנושא הרגש.

כמובן - אתה לא חייב לענות לי, ואם זה מצער אותך ("מדליק") אז אני יכול גם לערוך את הודעותי.

המטרה שלי בדיון איתך על זה כי אתה מציג פה משהו ממש מעניין שיכול להעשיר אותי, אז אני אשמח אם יש לי הזדמנות לכך. אם לא זורם לך, הכי לגיטימי שיש.

ובנוגע לפריקות -

כבנאדם משתף "רע לי, קשה לי, הצילו" - זאת פריקה וזהו. אין כאן שום דבר מלבד פריקה.

אבל שהרגש מתערבב ביחס לתפיסת עולם ביחס טענות בדבר הקשר בין האדם לא-להים ולאהבה באופן כללי שהם טענות ממשיות בדבר המציאות בעולם, זאת לא רק פריקה. זאת פריקה + טענות אידיאולוגיות (גם אם הן לא מאמינות ב'אמת אחת', הן טענות ממשיות עם סברות והשלכות מעשיות)

כלפי הפריקה עצמה - אין לי בעיה להביע אין סוף אמפתיה. כלפי הטענות - לפעמים אני חושב שאסור להביע אמפתיה כלפיהם. הם יכולות להיות טענות שאני לא מסכים איתם וזה גם לגיטימי לציין את זה.

"להדליק" לאו דווקא מלשון לצער פשוט מתחילה לא היה לי חשק לענות אבל כיוון שאמרת שמהותי אז רציתי בכל־זאת

"לחפש מענה" להבנתי הכוונה לחפש עצה, או משהו קונקרטי, או ממש לפתור איזשהו תסביך, או תשובה, שאם לא אמצא אותם, אתאכזב. את זה אני לא מחפש, כי אני בכלל לא יודע מה המטרה הסופית. אבל מן־הסתם זה עיסוק רגשי.

אז כמו בספרות, אני נותן לנשמה לבטא את עצמה דרך מילים ואז זה נהיה קצת יותר מובן, ויכול להיות שמשהו יזוז לאיזשהו כיוון, ויכול להיות שלא, לא זאת המטרה.

"השקפת עולם" זאת מילה קצת כבדה מדי, אני מבין השקפת עולם כמבנים השכליים / אמוניים שבעזרתם אני מפרש את המציאות, איך אני מתייחס אל מצבים, מה נדרש ממני לעשות, כו'. כאן זה יותר כמו תרגיל ספרותי אינטרוספקטיבי לא־מחייב. לא טענות אידיאולוגיות או משהו, לא הלכה למעשה, אלא "קריאה", פשוט מילים. שמחר יכולות להיות הפוכות לגמרי. זה לא שאני מחפש אישור באותם מאמרים, או משתמש בהם כדי לחזק בי איזושהי השקפה, זה משהו אחר. אם יש השלכות מעשיות כלשהן, איני מודע אליהן.

להגיד "רע לי קשה לי" לא מביא אותי לשום מקום. אני לא צריך ממש את האמפתיה כמו שאני צריך לסדר את המחשבות שלי. אלא שבשביל לסדר את המחשבות שלי, אני צריך ליצור את אותה אווירה מילולית־רעיונית נעימה שמשחררת אותי. ואם זה הופך לדיון של טענות ומענות והוכחות, האם מותר לחשוב ככה, האם אסור לחשוב ככה, מטא־דיון על איך צריכים לחשוב... זה סוגר לי את הצ'קרות.

לגופו של עניין,

אם לדעתך אסור לעשות מהתורה פסיכולוגיה, אז אני לא יודע מה עשו לפני הפסיכולוגיה, וגם אחריה אני לא יודע מה אני אמור לעשות, אני לא הולך עכשיו ללמוד בודהיזם כדי להבין את עצמי...

אם לדעתך הרעיונות שלי לגבי אותם מאמרים, אינם נכונים (הגם שלא נראה לי שהרחקתי לכת), ובכן, אני לא מודד אותם במונחים של נכון ולא נכון. זה לעולם נשאר בגדר "הוה אמינא" אזוטרית. לא יודע, זה סגנון החשיבה שלי, זאת אחת הדרכים שבה המוח שלי עובד.

אחדד את המושג "השקפת עולם" - כשמה כן היא, איך אנשים מסתכלים על העולם. זאת לא חייבת להיות פילוסופיה עמוקה. גם ילד בן 5 מסתכל על העולם והוא לא מתפלסף לרגע. בעצם כל יצור על פני אדמה מסתכל בצורה מסויימת על העולם ומתוך כך הוא פועל. גם אם חלק מההתסכלות הזאת היא טבעית שהאדם עצמו לא נותן לה הגדרה. בעל כרחה של האדם הוא מסתכל על העולם בצורה מסויימת ועל פיה פועל. 

לכן, המחשבות שאתה מסדר, בהכרח יש להן השלכות מעשיות, כי הן מדדות אצלך צורת חשיבה מסויימת שעל פיה תתפוס את העולם ותפעל בו.

תקן אותי אם אני טועה - המצוקה הריגשית היא איננה המצוקה היחידה. מלבדה יש גם את החוסר בהירות - למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש? וזאת מועקה שנוספת על מועקה. בעצם, ה"פריקה" נועדה לתת מילים והסברים (גם לא רציונאלים-פילוסופיים) לתחושות שלך כדי לצאת ממועקת חוסר הבהירות ביחס לתחושות או למקום שאתה נמצא. אני מבין נכון? 

אם כן - בהחלט מבין את המקום שיש לזה.

לקחת פסקאות ולהשתמש בהן לאותה מטרה, זה אולי לא מזיק, אך זה לא נראה לי שונה מהותית מלקחת מקורות מתוך ספרות החול. אדרבה אולי יש מקורות בספרות החול שיוכלו לשמש יותר נאמנה. מן הסתם אתה לוקח את עולמות הקודש כי הן קשורים לליבך יותר והן עוסקים במוטיבציה שאתה חש כלפיהן. בכל אופן, לימוד תורה זה לא. כל עוד מודעים לזה - לא רואה בזה בעיה גדולה. ככה לא לומדים תורה. ככה בנאדם במקסימום יכול ללמוד את עצמו (שאולי זה לא פחות קריטי), אך ללמוד תורה זה לא זה. 

ללמוד תורה זה זה לימוד שהוא מחייב, שיטתי. זאת סקאלה אחרת מבחינת מחשבה ומוכנות.

....

לגופו של עניין, 

פחות משנה לי אם מותר או אסור להלביש על התורה פסיכולוגיה או פילוסופיה מסויימת.. 

נראה לי שאפשר להוציא מן התורה שבכתב ושבע"פ עקרונות בתורת הנפש. אך בשביל כך צריך לימוד. לימוד מחייב שיטתיות, סברה, מחוייבות ועוד כמה דברים שבהחלט יכולים לעייף. אך אחרת זה לא פסיכולוגיה לפי דעת התורה אלא זאת פסיכולוגיה שהלבישו על התורה. 

אפשר גם לקחת השראה פסיכולוגית מן המקורות גם בלי לחשוב שהן בעצם סוברים כך בצורה מחייבת, אך זה נעשה אחרי שמבינים אותם לאשורם. אחרת, יש חשש שאותה השראה מסלפת אותם ובעצם משמשת כנגד אותם התכנים שמקורות עצמם ניסו להעביר. 

....

נ.ב - כשדיברתי בהודעות הקודמות על 'כלים ריגשיים' לא התכוונתי בדווקא לפסיכותרפיה מערבית או שיטת טיפול אחרת אלא גם ואולי בעיקר מתוך הקודש, יש שירים של ר' יהודה הלוי ועוד משוררים מרבותינו הראשונים, יש את ספר תהילים והשירות בתנ"ך. יש גם את גדולי ישראל בדורותיהם (הרב קוק, אדמו"רים, מקובלים) שהביעו את רחשת ליבם באמצעות כתיבה פיוטית. 

לגבי השקפת עולם – אני לא יודע מהן אותן "השלכות מעשיות", או מה חשיבותן של אותן השלכות. זה לא גורם לי להניח יותר תפילין או פחות. מה שאמרת קצת יותר מדי מופשט בשבילי.

אתה מתאר את התהליך הרצוי כעמל שכלי, שיטתי ומצטבר, החותר לעבר אמת אולטימטיבית ומחייבת. דברים שצריכים להיות נכונים, צריכים להיות לאשורם, צריכים להיות מדוייקים, כו'. ואני מבין את זה, זאת להדיא הגישה של ספר התניא (דרך ארוכה וקצרה, פרקים, סדר), או אורות התורה ו' ז'.

נקודת המוצא שלי היא אחרת.

=> ברמה האישית, זה לא באמת עוזר לי לברר ולברר ולהגיע למסקנות חותכות. זה לא משנה כלום. זה משנה להיום, ומחר אני קם אחרת. לא עובדות עליי נוסחאות מתמטיות. לכן גם "להוציא עקרונות בתורת הנפש", מרוב שזה דינמי, קשה להתייחס לזה במונחים של "עקרונות". לא בהבנת עצמי, לא בעבודת ה'.

=> תורת גור במהותה מתנגדת לשיטתיות, אפשר להראות את זה מכל־מיני מקומות. אין לה בעיה לסתור את עצמה, לפרש שוב ושוב את אותו קטע מכיוונים שונים, היא לא מורה דרך מחייבת, אלא הפוך, "כל יום צריך לחפש עצות חדשות" ודברים בסגנון.

=> בעיניי העדשה הפוסטמודרנית היא כלי עזר מצוין, אם אתה מתעקש לא לקרוא לזה לימוד, בסדר, לא התעקשתי שזה לימוד.

זה מזכיר לי את תורה נ"ב מליקוטי מוהר"ן,

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו:

כי יש אפיקורסים שאומרים, שמהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ח"ו ממנהג העולם. [...]

ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבואר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב, וזהו: הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דייקא כנ"ל, כי אז דייקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל. וזהו: ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל. ואז זוכה, שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות כנ"ל. וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחוייב המציאות עם נפשו [...]

ר' נחמן לוקח משנה יחסית פשוטה, שמגיע מתוך קונטקסט ברור, ומקורות נוספים שמרחיבים אותה, ופשוט תולש אותה ממקומה, מפרש אותה בהיפך המוחלט מכוונתה המקורית, מלביש עליה מונחים אנכרוניסטיים (לא היה מונח של "מחויב המציאות" במשנה), בלי למצמץ. איך תקרא לזה?

///

לגבי הסוף, שירה היא מצוינת, אני משתמש בזה לפעמים, אבל זה לא חייב להיות רק שירה, כל התורה נקראת שירה. זה לגיטימי להשליך את הרגשות שלי על תהילים, נכון? לראות איך אני נמצא בתוך הטקסט, איך הטקסט הוא אולי ביטוי למשהו שעובר בתוכי, איך אותו מזמור יכול לבטא מיליון רגשות שונים, במיליון ימים שונים, תלוי איך קוראים אותו, באיזו מנגינה, כו'. וחלק מהתפקיד של הביטוי העצמי הזה, הוא להבין משהו בתוכי, לפרוק, לסדר את הראש, לתת לתחושות שם. אז אני מאמין שאפשר לעשות אותו דבר לא רק עם תהילים, גם אם זה לא בשביל להוציא עכשיו הלכה למעשה וקווים ברורים במאמץ שכלי או משהו.

מאינטואציה אגיד הדברים הבאים - נוח לך להסביר את הרגש השלילי בקרבך על ידי תפיסת עולם פסימית והיא מסתדרת לך בקטעים שאתה מוצא מן המקורות וככה את יוצר בהירות ומשמש בכך כ"פריקה". באופן מעשי - אתה תמיד לאחוז באותה תפיסת עולם פסימית. אין לי מושג איך זה בא אצלך לידי ביטוי בהקפדה במצוות, מעשים טובים או הרגלים.

נראה לי שבאופן פשוט כדאי להפריד בין מחשבות לרגשות.

רע לי, נמצא במועקה - אנסה לבדוק את המקור הריגשי של זה שקיים בקירבי. לא אחפש את זה במחשבות, כי עולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות. רגש עצמו בא לידי ביטוי אוטנתית כאשר אין לו לבושים. ואני חושב שגם בשירה ובספרות של חול, אפשר למצוא ביטויים עשירים של רגשות שאין בהם איזו השלכה על מהות קשר אדם וא-להים. פשוט רגש.

הטענה שיש תפיסה שהיא איננה שיטתית אצל גדולי ישראל, לא נראת לי נכונה, לא אצל גדולי ישראל בתנועת החסידות ולא אצל אחרים. גם אחרי שלומדים את שיחה א' בשיחות הר"ן ויודעים שכל שנייה ושנייה יש גדלות הבורא מצד חדש ושונה, זה לא מעיד על חוסר שיטתיות. הרי מה שהיה אתמול זה אתמול ומה שהיה היום זה היום. השיטתיות נשמרת. אני בעד מגוון רב של רגשות ומחשבות ותובנות. אך גם כדי שהמחשבות הללו התקבלו צריך להיות גבולות מסויימים. העושר נמצא דווקא שהוא מוגבל במשהו. כמו שיש גבולות בעולם ההלכה, ככה יש גם גבולות בכל מה שקשור לעניינים שיכליים. מה האלטרנטיבה - לחיות ללא שלטון השכל? - לאורך זמן אני לא רואה בזה דבר שיכול להועיל. אולי נקודתית זה יכול להרגיש יותר נעים.

לא מבין מה אתה משיג בזה בשימוש במילה "פוסטמודרניזם". אם זה הגיוני - מעולה, אם לא - למה שהמונח הזה יעזור במשהו?

ואתה לא צריך לקחת דווקא את הדרשה של ר' נחמן על המשנה שהבאת, יש דרשות חז"ל (גם מדרשי הלכה) שאינם כפשוטם ויוצאים מפשוטם. אך מה אומרת הגמרא "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", דהיינו לא משנה כמה מדרשים יהיו הפשט ישאר פשט ואי יהיה אפשר לעקור אותו. המדרש באה כתופסת, לא במקום. יש גבולות לפשט והוא לא ילך לשום מקום. ובעומק, גם הפשט לא סותר את הדרש. כמו שהבאת את הדרש של ר' נחמן, אם נקח את הפירוש הזה ואת הפירוש של הפשט של המשנה, מבחינת התוכן הן לא יסתרו, כי הם מדברים על שני דברים שונים. במידה והתוכן היה סותר זה לא היה פירוש נכון. תורת ה' תמימה משיבת נפש.

לגיטימי להשליך את הרגשות על הכל. השאלה מה יוצא מזה, והאם זה כדאי.

אם יש מזמור מרגש על הצלה של דוד המלך אפשר להזדהות איתו ולפתח את המזמורים ולראות העושר ואת הגוונים השונים של הרגש. זה לא סותר את דברי.

ואם אתה לומד את המקורות בצורה שאתה ניגש אליהם עם דעות קדומות ורגשות - אתה חסום מלהבין מה הם באו ללמד אותך וזה נראה הפסד גדול, גם אם זה לגיטימי.

מצד אחד עולם המחשבות הוא ביטוי לא מוצלח, וצריך ללכת לשירת חול של רגשות אותנטיים, כדי לא להשליך יחס האדם עם הא־ל, מצד שני אפשר להזדהות עם מזמורי תהילים ולפתח אותם מתוך הרגש האישי, מצד שלישי אם באים מתוך רגש ודעות קדומות אנחנו חסומים מלהבין מה זה אומר באמת....

העיון הרגשי אינו תחליף עבורי לעיון השכלי. אלה שתי עדשות שונות. וכל־אחת מלמדת משהו אחר. אחת מלמדת משהו נכון, אבסולוטי, מחייב, מקדם, השנייה מלמדת משהו רך ודינמי שנמצא בתוכי. זה לא "חוסם" אותי מלהבין את הפשר ה"אמיתי". את הפשר האמיתי הבנתי בקריאה הראשונה. כאילו, גם אין פה איזה פשר גנוסטי אזוטרי בלתי־רגיל, הדברים פשוטים, הקב"ה שם הסתרות מסביב לקדושה אבל אפשר להתגבר עליהן בכל־מיני דרכים, וזה בא לידי ביטוי בכל־מיני מהלכים בבריאה (גניזת האור, להט החרב, כו').

על אותו אוצר מילים, רציתי להלביש הסתכלות אישית רגשית. ובשלב זה לא כזה מטריד אותי מה המסר המקורי ה"אמיתי", או אם זה "הגיוני". כמו שר' נחמן הופך את דברי חכמים על פניהם כדי להוציא מזה רעיון אחר לגמרי. שזה בהחלט טשטוש גבולות. הרעיון של פוסטמודרנה הוא טשטוש גבולות, מִשחקיוּת, "ארגז חול". כמובן, זה אומר שהפרשנות היא לא מחייבת (וכמובן לא תחליף ללימוד רגיל), לא "הלכה למעשה", לא צריך ללמוד ממנה כשלעצמה, אבל מצד שני, היא פחות כבולה על־ידי מונחים של היגיון, נאמנות למקור, כו'.

המטרה של ההסתכלות הזאת היא לא להתקבע בתוך ההשקפות שלי, לאשר את התפיסות הפסימיות שלי או מה שזה לא יהיה. הפוך. מתוך שאני מבין את מה שאני מרגיש, ואת האופי שלי, אני יכול לראות איך זה יכול להשתנות, איך אני יכול לרצות להזדהות עם אפשרות אחרת. למשל כאן, ברירת המחדל שלי היא פשוט לדחות אנשים, שזאת לא התנהגות ממש רצויה. אבל הקריאה על להט החרב המתהפכת, מלמדת אותי, שכמו שהקב"ה "השאיר פתח", ככה גם אני צריך לתת יותר צ'אנס לאנשים. שזה כשלעצמו מסר חיובי, שאמנם הוא ברור מאליו, אבל כדי להגיע אליו ברמה רגשית, צריך להמציא דרך. זה בפן אישיותי, אבל גם בפן הרגשי, דרך קריאת תהילים או איוב בקריאה רגשית, אני גם מבטא את עצמי, גם מבין את עצמי, גם עובר איזשהו תהליך של עיבוד. 

אני לא חושב שעולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות, אולי עבור חלק מהאנשים... אני לא אוהב לדבר על רגשות גולמיים ואותנטיים. אני גם לא אוהב שירים כאלה. יש כאלה שכן, אצלי זה לא ככה. לצעוק "רע לי עצוב לי" לא עוזר לי בכלום. רע לי לפני, רע לי אחרי. הדרך שלי לשנות דברים, היא לבנות מבנה מטפורי מקביל בדימיון, שאני מאוד אזדהה איתו, ואז להתחיל להזיז בו דברים. אם אני מצליח להזיז שם משהו, גם משהו ב"אני" הגולמי והממשי, זז. אם ללכת לאמרי אמת הנ"ל, אפשר לנסח גם "שבכל איש יש יצר הרע וקדושה והסתרות", לא מסובך. אבל הוא דווקא רוצה שנסתכל על עצמנו בתור "עולם קטן", להפוך את ההסתרות ל"להט חרב", את הקדושה ל"גן עדן" או "אור גנוז". שזה ממש לנכס את המונחים התורניים של הבריאה, לתהליכים הפנימיים של האדם בתוך עצמו. במקום אחר, "שער החצר הפנימית" שצריך להיות סגור בששת ימי המעשה פעם מתייחס לשבת עצמה, פעם ללב האדם.

אם להתחקות אחרי תהליך החשיבה, אני מתאר לעצמי שאחרי שהוא למד את מידות המקדש ביחזקאל וכל העניינים, שער החצר הפנימית רומז לו על פנימיות מופשטת. הפנימיות הזאת היא יכולה להיות גם השבת, אבל היא יכולה להיות גם "השבת הרוחנית" שבתוכי, שככל שאני אשמור אותה סגורה מהחול, ככה היא תיפתח יותר ביום השבת וביום החודש. האם זה פשט? לא. זה הוצאה מההקשר, והעתקה פנימה לנפש.

לגבי שיטתיות, אני לא יודע איך אתה מגדיר שיטה. בעיניי תניא זה שיטתי. הוא מסודר, יש דרך מסוימת, יש הגדרות, יש מהלכים שכליים, יש הסקת מסקנות כו'. זה גם מה שדובר עליו באורות התורה. באמרי אמת, הרעיונות הם מפוזרים, לפעמים אותו פסוק מקבל 5 פרשנויות שונות, לפעמים יש סתירה בין מאמרים, כשהמסר העיקרי הוא "עשה זאת בעצמך". זאת במובהק גישה הפוכה [ויש למה שאני אומר עוד מקורות].

היא מאוד פסימית, גם אם יש בה שביב של תקווה.

זה שאתה בסוף נותן פתרון זה לא הופך את זה לאופיטימי.

ההנחת יסוד של התפיסה שאתה מציג היא, שהערך של אנשים הוא מאוד נמוך. 

זאת הסתכלות מאוד פסימית.

ואם כל זה הוא רק דיבור ריגשי, מה המטרה שלך לתת בסוף עצה (שהיא לתת עוד צ'אנס לאנשים)? המטרה של הבעה ריגשית זה לתת עצות?

מה המשמעות של עצות אם הם באות רק ממקום ריגשי? מה הציפייה בלהקשיב לפתרון שלא עבר דרך הביקורת של השכל והחכמה?

אתה מדבר כאילו הבעיה היא שכלית. כאילו יש לי השקפה מוטעית על אנשים, ומה שאני צריך, זה לקרוא עצות שכליות בספרים, או להתעמק בכמה ספרים על מעלת האדם, ואז אני אדע שצריך לאהוב בני אדם, ואז אני גם אוהב אותם ואפסיק לסלוד מהם.

"בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו."

זה לא המקרה.

אני לא חושב שדיבור רגשי הוא "רק דיבור רגשי" (לעומת השכל הביקורתי החריף, שהוא "הדבר האמיתי"), אני לא יודע מה "אמורה" להיות המטרה של הבעה רגשית ומה לא היא אמורה להיות, אני לא חושב שכל עצה או רעיון, בהקשר האישיותי או בעבודת ה', צריכים לנבוע מעיון שכלי קדחתני, ובהקשר שלנו, אני לא חושב שהרעיון "לנסות לתת יותר צ'אנס לאנשים" הוא עצה מטומטמת שלא עוברת את ביקורת השכל והחכמה.

מבחירת המילים שלך אני מתאר לעצמי שמאוד חשוב לך העניין של שכל ורציונליזם כו' אחרת זה לא היה הופך ל־figure (במונחי גשטלט) בדיון, אצלי המוח עובד אחרת. לכן גם רציונליזם לא ממש מזיז בתוכי דברים. אני יכול לדעת הכל ולהישאר בדיוק אותו דבר.

דרך הכלי של הבעה רגשית אני יכול ליצור הזדהות, אימפרטיב "רך" יותר, לא ציווי "להיות כך וכך" אלא "אולי תהיה כך וכך?", לגבי היעילות של הדברים, אתה יודע, כל מטופל פסיכולוגי אפשר להושיב אותו על הספה ולשטוף אותו בכמה שהוא צריך לעשות א' ב' ג' ד'. דווקא ההבעה החופשית, המִשחקית, מאפשרת למצוא דברים חדשים, ויוצרת אווירה נוחה שבתוכה אני מרגיש יותר גמיש, בדיוק כמו טיפול באומנויות, לא הכל זה קוגנטיבי.

"רבי זושא מאניפולי [...] בכל דבר בתורה ובעולם חיפש את הנקודה האחת הפנימית. ומספרים, שעניין זה לא איפשר לו 'כביכול' ללמוד תורה. הכיצד? כידוע, התלמוד מתחיל במסכת ברכות. בשעה שהיה פותח את הגמרא, הרי מסכת ברכות מתחילה במילים – 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. רבי זושא היה קורא: 'מאימתי' (ת' בחיריק) – מאימת ה', ומיד היה מתמלא יראה ופחד מהדר גאון ה', רץ ליער וצועק 'מאימתי', וכך היה מתבטל לימודו." אפשר גם ככה.

ברור לי כשמש שזאת מצוקה ריגשית לאחר שכתבת לי - 

"אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב..."

אני סה"כ מאמין לאנשים שמעידים על עצמם, ובתוך כך אני גם מאמין לך. ולא חזרתי על הטענה שציטטת עכשיו בדברי אחרי שאמרת לי את הדברים הנ"ל.

יכול להיות שזה כיף לך להביע את עצמך ריגשית דרך פסקאות באמרי אמת, ותפאדל, הכי בהצלחה שיהיה!

אשמח להניח כאן את הדברים הבאים, למען ליצור בהירות במקום טשטוש שאני מרגיש בשיחה בינינו -

א. בעיני, התפיסת עולם שלך (לא משנה מאיפה היא נובעת) היא מאוד פסימית, איך שלא נהפוך את זה. 

ב. נשמע שלפרקים אתה מיואש מלשנות את התפיסה הנ"ל (כפי שאתה כותב בכותרת שההודעה האחרונה שלך - "מה לעשות")

ג. כל הדיבור שלי על רציונאליזם לא היה "טוב, תלמד ככה וככה ותבין אינטלקטואלית והכל יפתר", להיפך, אני חושב שכל ההליך שיוכל לעזור לך להתקדם בעניין הוא ריגשי. אך כל תהליך ריגשי מצריך טיפה התבוננות שיכלית שיטתית, אחרת הוא סתם הבעות של מצבי רוח מתחלפים. לא מדבר דווקא על כלים מקצועיים.

הדיון על מה היה מקובל במסורת ישראל והאם צורת ההבעה שלך נוכחת גם שם פחות קריטי לי כרגע ופחות נראה לי מקדם את עיקר הדיון. פשוט לא רוצה להגרר לדיון עם אופי שיפוטי של האם זה מוצדק או לא (גם אם זה דיון לגיטימי).

א. זה מבנה תת־מודע סופר־עמוק ואוטומטי, שאני מנסה לחקור ולהזיז בו דברים, אבל זה תהליך מאוד איטי. ואם התזוזה היא מ־100% פסימי ל־95% פסימי, גם טוב, בעיניי, התזוזה מברירת המחדל שלי, למקום הביניים הנוכחי, היא כמעט ניסית.

ב. זה פשוט לוקח המון זמן, ומסובך למדי, אבל דווקא נראה לי רשמתי התקדמות סבירה למדי בשנים האחרונות.

ג. נראה לי שזה מקביל ל־CBT, אצלי CBT לא ממש עוזר (זה דיון בפני עצמו) בהשוואה לדרכים אחרות שאינן שכליות (אומנות, הבעה, כו') שדווקא נראה שהן מקדמות כל־מיני תהליכים בפנים.

כאשר ידוע שרוב התקשורת בעדם.  

אני מאוד נגד.  

חיה ותן לחיות.

שכל אחד יכבד את אורח חייו של האחר, בלי להתערב או להפריע - ושזה יהיה לשני הכיוונים.   

האם כבודו אינו אדם דתי?

ועוד שאלה לי, האם כבודו חי ונותן לחיות לחיות?

״מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.״

יש בורא לעולם,

״וכל באי עולם יעברון

לפניך כבני מרון,

כבקרת רועה עדרו,

מעביר צאנו תחת שבטו,

כן תעביר ותספור ותמנה

ותפקוד נפש כל חי,

ותחתוך קצבה לכל בריה,

ותכתוב את גזר דינם״.

אני לא אמור להתערב באורח החיים של הזולת - ומצפה שלא יתערבו באורח החיים שלי.  

וחיות - אוהב חיות, מרחם על חיות, ולא מגדל חיות בבית - צער בעלי חיים לגדל כלב סגור בבית.  

אתה כן אמור, הוכח תוכיח את עמיתך, אפרושי מאיסורא.

עסוק כל חיי בהטפות וגערות.  

לא יהיה זמן לשום דבר אחר.  

(ולא הבנתי מה הקשר לחיות)

ולגבי החיות, כתבת חיה ותן לחיות, אז מעניין אותי אם גם לחיות אתה נותן לחיות

סביבנו אינם חיים לפי ההלכה. 

מה אתה מציע ואיך אתה ממליץ להתנהג מול עוברי עברות הלכתיות חמורות שנמצאים בסביבה הקרובה שלנו - הרי לכל אחד מאיתנו יש ממשקים וקשרים עם מחללי שבת? עם אוכלי מאכלים לא כשרים? עם כאלו שלא שומרים טהרת המשפחה?

העניין הוא שאנחנו לא אומרים "חיה ותן לחיות" וכדו', אנחנו כן רוצים להשפיע, אולי בדרכי נעם, אבל אנחנו לא רוצים שהם יישארו כך.

מאות אלפי החרדים שלא משתלבים כמו שצריך במדינה.  

אין לדבר סוף.  

את מי שמאמין בתורה - אין צורך לשכנע

את מי שלא מאמין בתורה - אין איך לשכנע

מי שמאמין ומבולבל - לרוב מבולבל בגלל חוסר בהירות בהתנגשות בין ערכים תורניים לבין הומניסטיים (או: שכל ורגש)

ומפגנים בעלי אופי ריאקציונרי מבלבלים אותו עוד יותר

מבחינת השפעה על מדיניות ממשלתית - בג"ץ הוא ממילא הריבון

אבות דרבי נתן מ"א

מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים, ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו, ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו, הקדוש ברוך הוא יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר, יפה עשה לי הקדוש ברוך הוא שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים.

הגהות יעב"ץ שם

נ״ב שעבר על מ״ש [משלי כג] באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך ואומר [שם ט] אל תוכה לץ וא״ח [אבות פ״ד] אל תנחם חברך בשעה שמתו מוטל לפניו ואת״ל בשעת קלקלתו ואמרו [עי' עירובין מא:] היסורין מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואמרו [ב״ב עז:] אין אדם נתפס על צערו וראיה מאיוב. לכן היו דברי תוכחתו לעני הדעת המתגולל בדמי ייסוריו נחשבים דברים בטלים ודאי:

חוץ מזה שהתקשורת יודעת לעשות מכל דבר מטעמים וללבות את האש בקיצור אין מה להתעסק בזה

גילוי נאות: לצערי לא אהיה בהפגנה, ומעולם לא הייתי. ואף על פי כן, יש כמה דברים חשובים שצריכים להיאמר פה, בלי טשטוש, ולו בשביל שיהיה למי שכאן בפורום קצת יותר הבנה מה האמירה של המצעד, בנסתר, ומה האמירה של ההפגנה כנגדו...

אני חושב שמלבד החיוב של 'לאפרושי מאיסורא' שהוזכר פה, שמוטל על כל יהודי למנוע מחברו לעבור עבירה, גם בחדרי חדרים - תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שזה מצד כל ישראל ערבים זה לזה - אני חושב שקיום תועבה כזו והנפת דגל של חילול שם שמים וביזוי כל קודש האומה מחייב תשובה ומחאה מצד כל יהודי ירא שמים. לא בהכרח שהדרך היחידה או היעילה ביותר היא הפגנה 'לעומתית' שבאה רק לצעוק אנטי ופילוג, אבל צריך גם לשים קו ברור - יש יהודי שומר תורה ומצוות ויש יהודי שבהגדרה אומר על עצמו שלא אכפת לו מתוקה ומצוות.

גם מי שהולך עם כיפה שם ומצהיר כלפי חוץ שהוא דתי - הוא לא. כלומר, מי שמוכן בראש כל חוצות לתת יד לאנשים לעשות את כל מה שהם רוצים מבחינת חיי זוגיות, בניגוד לאיסורי סקילה וכרת מהחמורים בתורה, שבפירוש נכתב עליהם שהם הגורמים לגלות (סוף פרשיות העריות בפרשות אחרי מות וקדושים, "כמעשה... וכמעשה... לא תעשו... ולא תקיא הארץ אתכם"), ועליהם כתוב במפורש שאלמלא הם כבר היו ישראל נגאלים, בשם ר' ישראל מרוז'ין, מי שעובר על כל זה ביד רמה ובעזות מצח ועוקר לאוים ואיסורים חמורים יותר, לא באמת יכול להיקרא דתי. על דברים מעין אלו נאמר 'יהרג טבל יעבור' גם בצנעה, וכל זה בלי להזכיר את הלבוש של מי שהולך שם...

אם יש יהודי שלא אכפת לו ששם שמיים מתחלל בפרהסיה, ולא מגיע להפגנה לא כי הוא חושב שזה לא נכון אלא כי פשוט לא אכפת לו - קודם כל רחמנות עליו,ותפילה שה' יפתח את לבו, ואחרי כן - איך הוא יכול להיות בגדר ירא שמים או אוהב ה'? בטח בעיר קודשנו ותפארתנו, מקום השראת השכינה בגילוי שמעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון', עיר אלקינו, ועוד שהיא היום המייצגת של ישראל בעולם בתור עיר הבירה...

אם יש למישהו דרך מחאה יותר טובה ויעילה אשמח לשמוע, באמת אבל אני לא מצאתי כזו...

מה יאמרו אח"כ בתקשורת וכד' לא כל כך מעניין אותי. אני לא מוכן לתת לחרפה כזו לעבור בשתיקה, בלי שתהיה מחאה על כבוד שמיים, ולמרות שאני לא אגיע ככל הנראה - לבי עם הולכים, ואני משתדל גם לסייע להם בתפילות, בלימוד ובממון...

(אין לי כוח לעבור על הדברים בעקבות השעה להגיה, אנא מכם אם נפלה טעות הסבו את תשומת לבי. תודה מראש, ובלילה אם מישהו נפגע מהדברים, השתדלתי לכתוב בצורה כוללת ולא פרטית כלפי אף אחד, לא מה כותבים לעיל ולא בכלל).

זה שאין משהו אחר לעשות נגד המצעד לא אומר שצריך לעשות את זה.

וכן אפשר לחשוב על דרכים להשפיע על העירייה לביטול המצעד וכדו'.

אם היו דרכים למנוע את המצעד - אדרבה, לא נראה לי שזה ישים בהתראה כ"כ קצרה...

אני אישית פעם חשבתי ללכת להפגנה כזאת, ואז בן-דוד שלי שהוא אתאיסט אמר שאם אני אלך הוא ילך לצד השני....

תלוי איפה המצעד נעשה וכו'....אם מדובר בעיר שרובה דתיים, לפי דעתי מובן שצריך לעשות הפגנת נגד (בעיקר נגד ראש העיר שאפשר את זה). אם יש מצעד בתל-אביב, נראה לי אין סיבה ללכת עד לשם בשביל להפגין נגדם. בכללי, הפגנות במקרים האלו פחות יעזרו, יותר אהלי שיח וכדו' (או אפילו שיח בזום וכדו'), זה הרבה יותר משפיע ומועיל. הפגנות מועילות בעיקר בדברים פוליטיים, לא לגבי ויכוחים עקרוניים.

בראש כל חוצות,גם אם זה בתל אביב, לא חשובה?

אם הייתי רוצה לשכנע מישהו לא הייתי הולך לאהלי שיח, זהלא באמת עובד, אף אחד לא משתכנע. יש לזה תוצאה יפה של חידוד העמדות והבהרה כלפי עצמי מה בדיוק אני חושב, אבל לא שכנוע...  מטרת ההפגנה לא מתכתבת עם שיח, אפילו לא קצת.

"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". אבל אם המחאה גורמת רק לעוד יותר אנטיגוניזם, ולהגדלת החטא, המחאה מזיקה ואין בה כל עניין. אם אתה חושב שאהלי שיח לא עוזרים, אל תלך לשם. תנסה להיות פוליטיקאי ולהשמיע קול דתי בבמה ציבורית, אם זה מה שאתה חושב שיעזור. אבל הפגנה בתל-אביב לרוב לא עוזרת, ורק מזיקה. אני לא מבין למה מבחינתך אוהל שיח והפגנה הם דברים הפוכים. אין עניין להתלהם ולשרוף אסמים נגד יהודים (נגד ערבים זה אחלה), העניין הוא להחזיר אותם בתשובה, ואולי על הדרך גם ללמוד מהם משהו (בלשון המעטה).

זה עצוב שתלמידי חכמים ככ גדולים מתו במגיפה שבאה על שהם- הגדולים- לא נהגו כבוד זה בזה, עצם העניין הוא מטלטל וכואב אז אולי על זה מתאבלים על עצם העניין והאבסורד שבדבר. וגם בכלל, כמות ככ גדולה של יהודים, נפטרו, בתקופה ככ קצרה.

השאלה שלך זה לא למה אנחנו מתאבלים ( עליהם) אלא למה עליהם (מתאבלים)?

כי לכאורה יודעים תסיבה למותם ואפשר לתקן ע"י הוספה באהבת ישראל. 

בגדול אתה יכול לשאול את זה על עוד הרבה דברים כן?..

יש מאורעות שנחרטו בזכרון הלאומי ויש כאלה שלא.

בקרב הגלבוע, לפי הגמרא במועד קטן, נהרגו רוב עם ישראל; בטבח שבור מלכא, נהרגו 12K; ומהצד השני בניסים, חזקיה הביס 185K אשורים בלי לנקוף אצבע, ואסא הביס לא פחות מאשר 1M כושים! אבל העניינים האלה לא כל־כך נזכרים כחלק מהפולקלור / זיכרון לאומי חי אלא יותר בתור "דברי הימים".

מצד שני, צום גדליה, ברמת הפשט, הוא על אדם אחד; אם אמנם היו מקשיבים לעצת ירמיהו להישאר בארץ, לא היו צריכים בכלל לרדת מצרימה.

העיקר אפוא הוא המשמעות הסימבולית־מיתית המזוהה עם האירועים האלה. הסיבה למנהגי האבלות, כמו גם לצומות החורבן, אינה המוות כשלעצמו, או החורבן כשלעצמו, אלא החטאים שהובילו אליו; כמו כל זיכרון, שאמור להביא אותנו לחשבון נפש ולפעולה.

באשר לשואה, היו כאלה שהציעו לקבוע צום זיכרון בימים שהיו משמעותיים (למשל י"ז באלול), אבל זה נראה שבאופן כללי יש נטייה להימנע מלתקן תקנות חדשות ויש לזה כל־מיני טעמים (אפשר להפנות לציץ אליעזר ח"י ס"י דוק מיניה ואוקי באתריה) אבל לא בלתי־אפשרי

גם תתנ"ו שנצרב בזיכרון הלאומי נכנס איכשהו לתוך העניין של העומר (אמירת אב הרחמים בשבת מברכין כו') כך שנראה שמנהגי האבלות אינם על מאורע ספציפי ותו לא אלא ימים בעלי עניין רוחני שקשור בפורענות ותיקונים

ואפשר גם להפנות לרש"ר בחורב על חנוכה ופורים

אז ראו חכמי ישראל וזקני העם, כי תעודתם הוא לעמוד על המצפה, ואת אשר יראו ממפעלות ההשגחה העליונה בחביון עוזו של אל מסתתר, לכתוב זכרון בספר, גם צרה וצוקה גם הצלה וישועה, אשר באו בעקבותיהן, למען דעת, כי ממכה רפואה נמצאה ומכל. מזור תרופה — ואת כל אלה רשמו בכתב אמת. את יום הישועה קבעו לעם, להיות לו יום מועד ושמחה, למען ילמדו בניהם ובני בניהם אחריהם לדעת את הקורות את אבותיהם ואת המלחמות הפנימיות והחיצוניות, אשר עצרו כח, לכונן על ידם וליסד את קיום ישראל בגולה, וכי בראש וראשון עליהם היה לשמור ולנצור את התורה, קנין ישראל, למען יוכלו האבות למסור אותה לבניהם, לנינם ונכדם ולדורות הבאים קשט ודת בעצם טהרם, וכי על שניהם כאחד קיום האומה ונצחיות התורה כבוד ה׳ חופף עליהם — ואף כי לא הראה להם ה׳ נפלאות ונסים גלוים בדרך מצרים, בכל זאת נוכחו לדעת, כי בתור ״אל מסתתר״ בהשגחת שכינת עזו ישמור וינצור אותם תמיד, כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן ופודה ומציל הנהו את עמו מצרותיו הרבות והרעות ויוציאם למרחב. — באופן הזה יצאה לאור— ״מגלת תענית״, ספר הזכרון הנודע לשם, ובו כתבו לדור הסכנות האיומות, אשר רחפו על חיי ישראל ועל התורה תחת סבל ולחץ ועול גוים עריצים, וביחוד תחת ממשלות סוריא ומוקדן, גם סכנות כאלה, אשר רחפו על התורה ע״י התנכרות רוח ישראל מפני המפלגות בקרב העם בעצמו. ויהי במשך הזמן, אשר אבד ישראל בו את ההעמדה ברשות עצמו, וקיום ישראל והחזקת התורה בנס היו עומדים ע״י ה׳, אשר השליט עליהם את ההשגחה הנעלמה לשמרם ולהצילם, וצרות כאלה וכאלה הרשומות בספר הזכרון היו כמעט ״מעשים בכל יום״, וכמאמר חכמינו ז״ל אשר הצרות התכופות כה הסירו את התפעלות הלב והרגש, עד כי נדמה היה לבשר מת אשר לא ירגיש עוד את נתוח המאכלת, לכן חדלו מאז לכתוב ולרשום בספר הזכרון הזה את הצרות והתשועות גם יחד, וגם אלה הזכרונות הרשומים שמה, חדלו להיות מקוימים ומקובלים באומה ״ומגלת תענית בטלה״ — רק שנים מהם נתקימו אצלנו ונשארו לדור ולדורות הבאים, שני ״מועדי זכרון״ הערוכים ושמורים בכל תפוצות ישראל, למען ידעו נדחי ישראל אלה, כי השגחת ה׳, אם כי נעלמה היא בבלי נסים גלוים, בכל זאת היא חופפת תמיד על עם ה׳ בגולה ובכל מקום ובכל זמן יציל, יגן ויושיע אותם מצרותם, כי ה׳ עם עם סגולתו הוא בצרה גם בגולה, וכל נסיון ומבחן, אשר יבואו עליו חדשים לבקרים מידו כל זאת למו — כי כל דמע עין ישקיף וירא ה׳, כל אנחה תסלול לה דרך להבקיע אל שכינת עזו ולהגיע עדיו — ואם עריצי גוים ידמו, כי המיתו את רוח ישראל או עת צוררי ישראל יחבלו מזמות ויפילו פור, להכחידו מגוי ומקהל גוים, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומחשבת אונם, מחשבתם הרעה אשד מבנ״י תכלה ותעבור כענן כלה, על ראשם תשוב. — אלה מועדי זכרון, כי ה׳ ישמור וינצור את ישראל בגלותו המה ״חנכה ופורים״.

למה המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא היא סמל לדורות?

יש הרבה מידות, מסתבר שבעניין שלתת כבוד זה לזה היתה להם בעיה וזה רוקן את כל השפע שהם היו אמורים להעביר

וזאת שאלה ממש לא חצופה, נשמעת לי שאלה טובה ועניינית מאוד.

והיה להם חיסרון משמעותי מאוד בתחום מסויים.

להבדיל, זה כמו שבימינו הייתה פורצת מגיפה וקוטלת 24 אלף עובדי היי-טק או רופאים.

הכוונה לדוגמה שאחד מהם פנה לחברו בשמו הפרטי ולא קם לכבודו כשהוא נכנס.

למה הם נהגו כך? כי הם היו חברים והאמינו ש"גם אני תלמיד חכם אז אני לא צריך לכבד אותו".

ומשמעותיות בדבר הסיבה שגרמה לא לנהוג כבוד זה בזה

(שאני מקווה שהוא נכון חחח)

אם תפתח מדרש רבה פרשת אמור תראה שהוא מתחיל עם הרעיון של "אמרות ה' אמרות טהורות" וההבדל בין אמרות ה' שהן טהורות ומתקיימות לבין אמרות בני אדם שהן בעייתיות וספק מתקיימות, ומשם כמובן זה חותר לעניין של לשון הרע

וזה בעצם נועץ תחילתה בסופה כי סוף הפרשה זה בדיוק העניין של המקלל, ושלומית בת דברי כו' כל העניין של דיבור

(ומצד שני בהתחלה, פסולי היוחסין קשורים לדיבור, שאם ראית מישהו מנבל את פיו שווה לבדוק את היוחסין שלו)

ובאמצע הפרשה יש העניין של ספירת העומר שאפשר לומר שהוא ממש נחרז בכל המהלך הזה

אמנם עכשיו אנחנו מתאבלים על שלא נהגו כבוד זה בזה אבל עוד לפני זה, ספירת העומר מלכתחילה היא זמן של תיקון המידות בייחוד כל הנושא של ביןן אדם לחברו כדי לבוא מוכנים לקבלת התורה (כמו שהמהרח"ו כותב שהתורה לא ציוותה על מידות כי המצוות ניתנו לבני אדם ולא לבהמות)

ומות תלמידי ר"ע היה הביטוי במציאות כמה אנחנו רחוקים מלקיים את העניין הזה בשלמות. אז הם אמנם לפי מדרגתם ומעלתם אבל כל דור ודור מאז החורבן צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא בכל העניין של לנהוג כבוד ושנאת חינם ודיבורים לא יפים כו'

אבל שמעתי שחלק מזה שזה בספירת העומר זה בגלל שבלי האחדות אי אפשר להגיע למעמד הר סיני ולכן כל יום שאנחנו סופרים לקראת מתן תורה גם נזכרים באיזה השתדלות קטנה של אחדות, עד אחרי לג בעומר שאז רק מתכוננים לחג הקדוש (כמובן שבלי קשר ההשתדלות כל יום לפי הספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות)

וראיתי שמישו כתב בסגנון קיצור מי שכתב את זה כיוון לדעת גדולים חחח

בגדול הסיבה שמתאבלים בספירת העומר אינה באמת בגלל מות תלמידי רבי עקיבא, אלא בגלל כשלון מרד בר כוכבא (שבהמשך היו גם עוד צרות לעם ישראל בתאריכים אלו, אם אני לא טועה הפרעות על קהילת מגנצא וורמייקה היו בזמן הזה), אלא שכיוון שלא יכלו לכתוב בתלמוד במפורש שזו הסיבה, זה מה שכתבו. לפי הרב שרקי, תלמידי רבי עקיבא בעצמם השתתפו במרד (שהרי רבי עקיבא, רבם, היה נושא כליו של בר כוכבא), ומה שכתוב בחז"ל שכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה נהרגו, אין הכוונה שמתו בפתע פתאום משום שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא בגלל חוסר הכבוד לא הצליחו לשתף פעולה במהלך הקרבות בצורה טובה, ולכן מתו (דהיינו, סיבה זו הביאה בצורה ישירה למותם בדרך הטבע, ולא שהייתה פה מיתה שלא כדרך הטבע). לפי זה, מובן מאוד מדוע האבל דווקא עליהם. כאן מדובר על משהו שקשור לכלל העם, הפסד המרד גרם לשפיכות דמים במימדים ענקיים.

עוד דבר שרואים מחז"ל שחז"ל אומרים שאחרי מות תלמידי ר"ע היה העולם שמם, עד שבאו חמישה התלמידים החדשים של רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא פטרון התורה שבע"פ, הרבה מאוד מהמשניות ומעולם התורה מבוסס על דבריו, עד שרבי טרפון כותב בכמה מקומות בש"ס שרבי עקיבא מנצח אותו בדיון: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". מות תלמידי רבי עקיבא מבטא את הפסק העברת התורה שבע"פ, הפסק השתלשלות התורה, שהיה יכול לקרות, לולי שבסוף המשיך רבי עקיבא ללמד עוד תלמידים (הפעם חמישה) והחזיר את המשכיות מסורת התורה שבע"פ בעם ישראל ("ולערב אל תנח ידיך").

כל זה הייתה תשובה עקרונית מדוע אני חושב שמתאבלים דווקא על מותם ולא על מות אחרים. אך לגוף העניין, האם שייך להתאבל על תלמידי חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה, אענה: גם על דואג האדומי הגמרא מתארת שהיה מחדש הרבה הלכות, והיה מבריק וגאון. גם על אחאב מסופר שבחלום שנגלה לרב חסדא ידע תשובה לשאלה שרב חסדא לא ידע להשיב עליה (ונראה שהיה יותר גדול בתורה מרב חסדא). מתואר הרבה במדרשים על מינים שהיו בקיאים מאוד בתורה, וכן גויים שהיו בקיאים והדיינו עם חכמי ישראל.

אבל לדוגמא הדוגמא מהגויים, המדרש אומר: "תורה בגויים- אל תאמין". אע"פ שבן-אדם יודע הרבה מקורות, אין זה אומר שהוא מלא בתורה. הוא נחשב: "חמור נושא ספרים", בבחינת "פרוייקט השו"ת מהלך". הגמרא אומרת שת"ח התורה הופכת להיות שלו: "תורה דיליה", וכפי שכתוב בהרבה מקורות, היא חלק מבשרו ודמו. כמו שאומרים, פרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אבל רב צריך לקיים את התורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התורה היא דרך-חיים שצריכה להתממש במעשה, ולא ספר שבא להעניק השראה רוחנית ותו לא. אמנם, כשמדובר שהת"ח מאמין שצריך ליישם את התורה במעשה, אך חטא ונפל, אין לומר שיותר אי אפשר ללמוד ממנו (לא מדבר על רב שסרח, שזה משהו אחר, מדבר על חטא "רגיל"). כשרב לא מקיים את התורה מלכתחילה, כי חושב שמצווה כזו או אחרת בטילה, זה וודאי מעיד על פגם בתפיסתו את התורה, שאינו באמת מתבטל לדבר ה', אלא עושה את מצוות התורה כי חושב שזה נכון וזה מסתדר לו, אבל אם לא מסתדר לו, הוא מבטל מצווה. אך אם הרב סובר שאת כל התורה יש לקיים, אך נכשל בפועל בקיום שלה באופן שלם, אין בכך להעיד שתורתו פגומה ואין ללמוד ממנו. ב"אחר" באמת אין לי הבנה איך רבי מאיר המשיך ללמוד אצלו, מדובר על מדרגות גבוהות מאיתנו כך שאין להקשות משם (כמו שאנחנו לא יכולים ללמוד אצל אנשים כמו אחר, כך גם אנחנו לא מבינים מדוע שייך ללמוד מאחר. קשה לומר שרבי מאיר למד ממנו רק "חכמה" ולא "תורה", נראה שהוא המשיך להיות הרב שלו, גם אם כמובן, לא קיבל ממנו את הדברים הרעים שלו).

וסתם שתדע, לא נהגו כבוד זה בזה אין בהכרח הכוונה היא שקיללו אחד את השני כל שנייה, אלא שלא נהגו כבוד כפי שמצופה מת"ח לנהוג. מספיק שהתווכחו בלהט ולפעמים נטו קצת לכעס ולא עשו לגמרי לשם שמים כדי שהגמרא תאמר שלא נהגו כבוד זה בזה.

עוד דבר ששמעתי מהרב שרקי, שיש לכל דור ודור נסיון בדבר מסויים, ואי אפשר להבין בדור אחר את אותו דור. הוא הביא דוגמא שבדור של אחאב עבדו כולם ע"ז, אך לא דיברו לשון הרע (שלא היו ביניהם דלטורין ולכן ניצחו). בדור של דוד הפוך: לא עבדו ע"ז, אך דיברו לשון הרע (וגם כיום, הגמרא אומרת שכולם נכשלים בלשון הרע). אנחנו לא מבינים איך אפשר לעבוד ע"ז ולא לדבר לשון הרע, אבל כל דור ודור יש לו את הנסיון שלו. גם אז, אפשר לומר שהיצר היה יצר השנאת-חינם (ואכן רבי עקיבא חי בזמן מקדש שני והיה בזמן חורבנו, והגמרא אומרת שבית שני נחרב על שנאת חינם), ולכן נכשלו בזה גם אנשים גדולים (שהרי אחאב אמר על רב חסדא, שהיה גדול, שאם היה בזמנו, היה רץ לעבוד ע"ז, רואים שגם גדולים עלולים להיכשל בחטא שהדור פרוץ בו).

מקווה שעזרתי, ושבת שלום....!

שחז"ל הדחיקו את זה במכוון...

נגיד לדוגמא הדף על ישו שהושמט.

הדעה שעליה מדובר פה היא של הרב מיימון, אני די בטוח שראיתי שהרב הנזיר מסכים איתו (או לפחות נוטה להסכים)

מפיקוח נפש..

איזה פיקוח נפש יש כאן?

שיראו שהיהודים לועגים לישו (הסיפור עליו בגמרא לא מוציא אותו טוב, בלשון המעטה), ויתנכלו ליהודים על זה.

עכשיו הבנתי שהתכוונת לטעון כמו שטענו פה, שזה כבר היה אחרי הרבה זמן ולא היה באמת חשש.

אבל עזוב, בסוף גם אם נאמר שחז"ל לא פחדו מהצנזורה, יכול להיות שהדרך שלהם לבטא את האזכור של המרד היא בצורה כזאת, כשהם מזכירים את הסיבה הרוחנית להפסד (בשביל הסיבה הפיזית לא צריך את הגמרא, יש ספרים אחרים).

מצויין, זה מחזק את מה שאני אומר.

שזו הייתה רק תשובה אחת. הבאתי פה עוד כמה תשובות, מקווה שהן סיפקו אותך....

הסיבות לאבלות תשעה באב.

באותה מידה, היה אפשר להזכיר את זה לגבי ספירת העומר.

[ולא רק זה, אלא שהמשנה היא מארץ ישראל, כשהרומאים שלטו בה, כשני דורות אחרי המרד. הגמרא היא מבבל, שהפרסים שלטו בה, דורות רבים אח"כ, כך שדווקא לגמרא היה הרבה פחות סיבה לחשוש מאזכורים כאלה.]

וראה לגבי השיטה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא במאמר הזה - האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא – ספריית אסיף

(יש שם סיכום בעמ' 42-45, וסיכום של ההוכחות שלו בעמ' 58-62).

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"א בסיוון תשפ"ד 1:14

שם מצויין רק כיבוש העיר האחרונה ולא כל המרד. עוד הבדל הוא שספירת העומר מתמשכת יותר, והסיכוי שיתעורר מרד גדול יותר. עוד הבדל שבתשעה באב אבלים וזהו, בספירת העומר יש את ל"ג העומר, הזמן שפסקו מלמות תלמידי ר"ע, ואז יש חשש שיגיעו לפעול בפועל מרד.
 

שכוייח!

לגבי הזמן, אתה צודק עקרונית, אבל המקור לכך שתלמידי ר"ע מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה הוא במקורו בברייתא (שזו מקור תנאי), והגמרא רק מצטטת את הברייתא. אתה יכול לשאול למה הגמרא לא הסבירה לנו שהמשנה דיברה בלשון כזאת, אבל בעצם ההבנה היא אחרת וכו'....אבל זו כבר שאלה אחרת, וזה לא כזה קשה. הברייתא עצמה שהיא המקור לכך שינתה מהלשון מחשש כזה של מרד. ואפשר גם לומר עוד יותר, שאחרי שעם ישראל ראה את תוצאות מרד בר כוכבא, חכמים חששו למרד גם אחרי כן. לא שהם חששו שהגויים יקראו את הגמרא וכדו', אלא חששו שאם יוזכר מרד, זה יעורר רעיונות בעם ישראל ליציאה למרד, ואז יגיעו תוצאות נוראיות. לכן חכמים חששו מאוד, והזכירו את המרד רק ברמזים.

החרדים הפתוחים של החברה החרדית.

יש כאלה שעושים בגרות, צבא ותואר , משתתפים בימי זיכרון ושואה. מצד אחד שומרים על ההלכה מצד שני מעורבים בישראליות 

חרדי לאומי זה דתי לאומי

יענו יישוב ארץ ישראל, מעורבות בעניינים חברתיים, תורת הראי"ה, ציונות כל העניינים האלה

+ גישה יותר נוקשה ביחס לקיום ההלכה והדת - יותר חומרות, יותר הפרדה בין המינים, טלפונים כשרים / מפוקחים, יותר הקפדה על לבוש (גם אצל בנים גם אצל בנות)

+ גישה יותר שמרנית באופן כללי בשאלות של השקפה (סתם דוגמה, תפקיד הנשים בחברה)

חרדי מודרני יש שני סוגים

זה יכול להיות שם נרדף ל"חרדי לייט", יענו, גדל בחברה החרדית, כנראה מתלבש שחור לבן, כנראה חלק מההוואי החרדי ומחלק מההשקפות הבסיסיות (יחס למדינה, יחס ללימוד תורה), אבל מה שנקרא "פתוח", יענו סמרטפון מוגן (או לא) במקום טלפון כשר, פתיחות ביחס לנושאים כמו אקדמיה, פחות מחויב ל"גדויילים". לעתים קרובות יש בזה צד "דיעבדי" כי זה לא בדיוק מה שהחברה החרדית מנסה "לייצר", אם אתה נולד לתוך חברה שהערכים שלה זה התבדלות, לימוד תורה, הקפדה מאוד גבוהה על הלכה, ואתה לא שם, אז OK, זה יכול לנבוע מתוך שכנוע פנימי והשקפה, אבל זה גם יכול לנבוע מחולשה (כל מקרה לגופו)

אבל יש שזאת גם השקפה בפני עצמה (יותר נפוץ בחו"ל), סוג של גלגול של "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש (שהוגדר כחרדי לכל דבר ועניין, בלי סתירה לכך שהוא תמך בלימודי חול, השכלה כללית, מודרנה כו' מתוך מסגרת השקפתית שמרנית). 

אפשר לומר שהחרדים הלאומיים מתאפיינים בהשקפה "אידיאולוגית" לעומת החרדים המודרניים שבנויים על השקפה "פרגמטית"

כאילו, נגיד, יש חרדים לאומים קיצוניים

אבל אין כזה דבר חרדי מודרני "קיצוני", כי קיצוניות נוגדת את הפרגמטיות

לגבי בתי-ספר: אין לי מושג.

וממקרה פרטי כזה במשפחה הקרובה שלי.  

יש לי דוד שנולד וגדל במשפחה מאחת החסידויות הגדולות בארץ, אחיו ואחיותיו חסידים לכל דבר, והוא הפך לחרדי מודרני.  שרת בצבא שירות קרבי, למד ועשה תואר, עובד במקצוע שלו.  ילדיו, בני הדודים שלי - חלקם נהיו חרדים יותר, ללא שירות צבאי, ואחרים בישיבת הסדר וצבא.

כל הילדים למדו בישיבה תיכונית חרדית.  

אישתו, הדודה שלי, חרד״ל.  דתיה לאומית שנהייתה חרד״לית. 

ההבדלים הם בדקויות איפה אתה גר, לאיזו קהילה אתה מתחבר, מה סגנון בית הכנסת שלך, ״מי הרב שלך״  

(והאם אתה מתפלל הלל בברכה ביום העצמאות)

תודה רבה !

אם יש עוד תשובות אשמח לשמוע

ולאו דווקא השקפת עולם.

דהיינו לא נראה לי שאפשר הכליל לכאן או לכאן באופן גורף.

בכל אופן כל קבוצה יש לבחון את ההשקפה בפני עצמה, לשאול את חברי הקבוצה מהם חושבים וכדומה

לכן לא בטוח שיהיה הבדל בין שני בתי הספר.

ולא נראה לי שיש קבוצה שמגדירה את עצמה כחרדית לאומית. הרבה פעמים מדובר שהגדרה שמדביקים על קהילה מסויימת אנשים שהם מחוץ אליה.

מה הרצון שלך בבירור הזה?

בכל מקום יהיו קהילות שכשאי להצטרף אליהם וקהילות שפחות כדאי להצטרף אליהם.

אני חושב שזה גם עניין של נטיית הלב. נראה לי שגדול עלי להגיד איזה מגזר יותר משתלם באופן כללי. כי זאת שייכות מאוד רחבה. יכולים להיות שניים שמשתייכים לציבור הדתי לאומי והם נמצאים בקהילות מאוד שונות עם אווירה שונה לגמרי. גם השייכות המזגרית תופסת מקום בחייו של האדם אבל הקהילה הפרטית יותר.

ולכן בחור עם יר"ש יקח בחשבון לאיזה קהילה הוא מצטרף ולאן הוא רוצה לשלוח את הילדים שלו.

השקפת עולם זאת עוד שאלה, אבל היא שאלה תיאורתית ולא מעשית חברתית.

השקפת עולם היא לא נועדה כדי להשיג תועלת כזאת או אחרת, היא נועדה כדי לברר את האמת.

השאלה אם זה נכון להתייחס למדינה ולחברה הישראלית בצורה מסויימת היא לא רק תלויה אם חברה כזאת או אחרת מצליחה ליישם את השקפתה, אלא אם זה רצון ה', גם אם לא רבים מקיימים אותו.

קראתי על זה בפשקוויל של מטה הסברה החרדי.

ציוני דתי זה מי שיש לו כיפה סרוגה על הראש.

את הבית שגדל בו כבית דתי כשיש הגדרות נפרדות לחרדי ולמסורתי. 

הנתונים היו מתוך מי שגדל בבית דתי, והיום הוא בן שמונה עשרה ומעלה, איזה אחוז מגדיר את עצמו כיום לא דתי. כך שהם כוללים גם אנשים בגיל 70 שכבר 50 שנה אינם שומרי מצוות. 

מניתוח של הנתונים לפי שנתונים, עולה שהמצב כיום הרבה פחות חמור.

ועדיין, ברור שיש עזיבה משמעותית (עשרות אחוזים), ושצריך להתאמץ להתמודד עם התופעה.

מאז זרמו הרבה מים בירדן, הוקמה מערכת חינוך מפוארת ויש הרבה הרבה פחות שעוזבים.

אפשר לחפש באתר, היו על זה כמה מאמרים. הנתונים העדכניים מדברים על פחות מרבע מבוגרי מערכת החינוך הדתית לאומית (חלקם אינו באמת דתי מבית!), שאינם דתיים בבגרותם.

מתוכם יש כאלו שעזבו כבר בשנות העשרה, כאלו שנשחקו באקדמיה/בשנות רווקות ארוכות ויוצא שבין עשרה לחמשה עשר אחוז שנכנסים לצבא שומרי תו"מ, יוצאים שאינם שומרים (עדיין לא בהכרח שזה בגלל הצבא ולא פשוט השלב שאדם עומד על דעתו).

כותבי הפאסקעווילין מוזמנים למצוא תירוצים אחרים להמנעותם מהשתתפות במלחמת מצווה.

1. ההשפעה של בני התשעים על הסטטיסטיקה כבר זניחה.

2. בנתוני העבר הרחוק, גם בציבור החרדי הייתה עזיבה ניכרת, הרבה יותר מהיום, אבל המצב שם משמעותית טוב יותר מהציבור הדתי של אז.

3. הנתונים שאני מכיר [על בסיס שאלון הלמ"ס], הם בסדר גודל של המספרים שהזכרת, אבל הם מתייחסים למי שגדל בבית דתי, ולא לבוגרי מערכת החינוך הדתית. [איני מכיר נתונים של מצב דתיות ביחס לבוגרי מערכת החינוך הדתית (לא בהכרח שאין),  אבל כן ראיתי התייחסויות שגויות לנתונים שמבוססים על הסקר החברתי, כאילו הנתונים האלה מתייחסים לבוגרי מערכת החינוך הדתית, שחלקם אינם דתיים מהבית] 

אם אני זוכר נכון זה היה ש50% מהאחד הפלגים הפחות דתיים בציונות הדתית יוצאים בשאלה. בלי קשר לצבא.

אפשר למצוא את זה איפשהו במ"ס

כנס גורלי יתריע על שבר בציונות הדתית - האם החינוך הדתי-לאומי נכשל?

(מתאים ומתחבר מאוד לפרשת השבוע.  ״אם בחוקותי תלכו…

וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה.  טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.  טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.  יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם.  יח וְאִם-עַד-אֵלֶּה--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי:  וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם, שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  יט וְשָׁבַרְתִּי, אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם; וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.  כ וְתַם לָרִיק, כֹּחֲכֶם; וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם, אֶת-יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ, לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.  כא וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי--וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.  כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם; וְנָשַׁמּוּ, דַּרְכֵיכֶם.  כג וְאִם-בְּאֵלֶּה--לֹא תִוָּסְרוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, קֶרִי.  כד וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם, בְּקֶרִי; וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי, שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב, נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית, וְנֶאֱסַפְתֶּם, אֶל-עָרֵיכֶם; וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם, וְנִתַּתֶּם בְּיַד-אוֹיֵב.  כו בְּשִׁבְרִי לָכֶם, מַטֵּה-לֶחֶם, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד, וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל; וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.  {ס}  כז וְאִם-בְּזֹאת--לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי.  כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם, בַּחֲמַת-קֶרִי; וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף-אָנִי, שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  כט וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ.  ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם, עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם.  לא וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.  לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.  לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.  לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.  לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם--וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף.  לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן; וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.  לח וַאֲבַדְתֶּם, בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם, אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.  לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם, בְּאַרְצֹת, אֹיְבֵיכֶם; וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם, אִתָּם יִמָּקּוּ.  מ וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֺנָם וְאֶת-עֲוֺן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.  מא אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם; אוֹ-אָז יִכָּנַע, לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז, יִרְצוּ אֶת-עֲוֺנָם.  מב וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.  מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת-עֲוֺנָם; יַעַן וּבְיַעַן--בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.  מ

ודווקא זה אמור לקרוא לנו למצוא בעצמנו שיח אמוני של הבנה ותיקון

אני מציע ללמוד הרבה נ"ך לעומק

ממש כמעט כל הנ"ך רצוף בסיפורים שהמשותף להם הוא הסיבתיות הכפולה: המון אנשים שלא מודעים שאסון ממשמש ובא (או קרה) בגלל חטאיהם, והנביא (והקוראים) שיודעים שהכל קורה "כי הייתה סיבה מעם ה'"

בהסתכלות שטחית אפשר תמיד למצוא אשמים ולהיות חכמי הדיעבד, אם היו עושים ככה, אם לא היו עושים ככה

אבל המסר הנבואי הוא שהרוחניות היא זאת שתקבע את המציאות בשטח בין אם על־ידי התערבות ישירה

ובין אם על־ידי התערבות עקיפה, למשל, שעל־ידי הליכה בדרכי התורה נלמד לקבל החלטות נבונות ונינצל מכל־מיני נזקים

או שסגולת התורה תשמור עלינו כמעט ברמה מיסטית

אין מה לעשות סבל הוא חלק ממציאות של חוסר שלמות

כל־עוד השכינה בגלות, ויש קלקולים מוסריים, זה מתבטא בסבל, שהוא צד אחד של המטבע, כאשר הצד השני הוא הרע המוסרי

והוא נצרך כדי להחזיק את העולם באיזון, מכל־מיני סיבות – אם כדי לקיים את מידת הדין, אם כדי ללמד אותנו דברים שלא למדנו / איננו יכולים להבין לפי מדרגתנו הנוכחית בדרכים אחרות, אם כדי לנסות אותנו; הסבל שבמעשה של מישהו אחר, הוא בעיה שלנו – הרע, הוא בעיה שלו (ואולי גם שלנו אם יכולנו להוכיח ולא הוכחנו) ושהוא כבר ישבור את הראש עם זה

כך שייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל

ומצד שני לשאוף לתיקון כדי שמתוך מציאות מתוקנת נוכל לעבוד את ה' באופן מלא ועוצמתי

עריכה: בהזדמנות הזאת אני מציע להקשיב לשיעורים של הרב יוסף בן פורת בנושאי ביטחון ואמונה

הי זה במלכים א פרק יב "במקרה" למדתי את זה היום...

אני ממש מצטערת אבל אשמח אם תוכל לכתוב את זה במילים יותר פשוטות ובהירות כי לא הבנתי ממש... 

מנסה להבין: 

יש סיבתיות כפולה שהיא שהחטאים גורמים למשהו לקרות אבל בנוסף זה מגשים מטרה אלוהית?

"שהרוחניות תקבע את המציאות בשטח" אתה מתכוון בסוף לדברים שתלויים בנו... וזה לא מה שהתכוונתי שאני מאמינה. אני מאמינה שהכל מושגח וכל מה שקורה זה כי זה רצון ה'. בעצם קיבלתי מהדברים שלך הסבר טבעי...

מה הכוונה "או שלא מקבלים בכלל"? זה לא בבחירתנו אם יהיה לנו יסורים או לא...

תודה על ההמלצה, אנסה בעז"ה

סיבתיות כפולה פירושה שלכל התרחשות יש סיבה טבעית (איך אנחנו רואים בעינינו את השתלשלות האירועים, למשל, פילוג הממלכה קרה בגלל העצה הרעה שקיבל רחבעם, אגב זאת הדוגמה שרציתי להביא פשוט לא הבאתי כי לא רציתי להכביר במילים)

ויש סיבה רוחנית (שהיא הצד ה"נסתר", אם כי, לא בהכרח נסתר, פשוט צריך הסתכלות מיוחדת כדי להבין אותו. למשל, שפילוג הממלכה הוא עונש על חטאי שלמה)

אותם אנשים שחיו לצורך העניין בסיפור של רחבעם, היו מודעים רק לסיבה הטבעית, וכנראה לא ידעו בכלל שהם כלי בידי ה' להגשים את מטרותיו, או לחילופין, בטח האשימו אותו, אחד את השני, היו מתוסכלים כו' מבלי להיות מודעים כלל שזה חלק מתוכנית הרבה יותר גדולה שהוכנה כבר הרבה לפני זה (למשל, השטנים שהקים הקב"ה לשלמה, הוא כבר "הכין" אותם הרבה לפני זה, אחרת לא היה צורך בפירוט כל קורות החיים שלהם)

לכן להאשים מישהו זה להסתכל רק על צד אחד של המציאות ולא על הצד הנסתר שלה

וברור שתיקון רוחני מתקן גם את המציאות הגשמית ומסיר סבל מהעולם, אמנם, בתור בני־אדם פרטיים זה לא שאפשר להציל את כל העולם, וגם, הקב"ה נותן לכל אחד "גבולות גזרה" מה בדיוק נדרש ממנו לעשות ולפעמים אותם "גבולות גזרה" הם במציאות רוויית סבל

לגבי ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל, זה קצת בצחוק, אבל הכוונה היא, אין לקב"ה כוונה להציק לנו סתם, אם פוגעים בנו ייסורים יש לכך מטרה וצריך למצוא אותה בשביל זה אנחנו חושבים ומעמיקים

הלכה א

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.

הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".

הלכה ב

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.

הלכה ג

ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.

ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.

הלכה ד

אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".

ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.

הלכה ה

שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94_%D7%94

ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

שיש לנו לגמרי בחירה חופשית.

התוצאות של הבחירות שלנו, לטוב ולרע, משתנים לפי הבחירה שלנו.  

אם הכל יודע מראש ואין בחירה חופשית - מה המשמעות של הפרק השני בקריאת שמע?

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת.... וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

וְנָתַתִּי.....

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם ....

והיה אם - הבחירה היא שלנו.

"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג טו)

הרשות בידינו לבחור בין טוב לרע.

לכל כיוון של בחירה - יש תוצאות צפויות.

נכון יש לנו בחירה חופשית אבל זה עד המעשה, לאחר שהוא כבר נעשה צריך להאמין שזה בידי שמיים. ובנוסף מה שאחרים עושים ונוגע לנו זה בוודאי בידי שמיים... הבחירה החופשית היא שלהם אין לנו חלק בזה כבר... אז מה ההגיון להאשים ולדבר מה היה צריך להיות ומי היה לא בסדר.... (אפשר לעשות את זה אם זה לתועלת ואז זה נאמר בצורה אחרת מסכימה איתי?)

נגד הכניסה לארץ.

עקב חטא המרגלים - לא רק, העשרה, נענשו.  

כל עם ישראל שיצא ממצרים נענש - נגזר עליהם ללכת במדבר 40 שנה.  

זו היתה בחירה חופשית שלהם להוציא את דיבת הארץ.  

כך אפשר לעשות הקבלה לימינו אלא.

המנהיגים שלנו טעו בקבלת החלטות ובמעשים הנגזרים מכך.  

הצרות והמכות נוחתות על כל העם היקר שלנו.

לא להאשים אותם ? לא להעניש אותם על הבחירות

שלהם שהביאו לאסון שנפל עלינו?

ולא איפה אחרים

כי זה פשוט לא מוביל לשום מקום

אין לי מושג מה השיקולים שלהם

מסתמא התורה לא בראש מעייניהם אז למה שיבחרו בחירות נכונות? הם יודעים מה זה בכלל נכון ולא נכון?

הנפש החוטאת היא תמות ולא השאר

אין לי שום יכולת להשפיע על מה הם יעשו בסוף אלה בחירות שלהם

אי נמי שיקוף של מצב העם

בכל מקרה, מי שלא מכיר בסמכות התורה, מה יש לי לצפות ממנו

ומי שכן (במגרש הפוליטי)... טוב, פעם היו לי יותר ציפיות, אבל נראה שאותה הכרה היא בעיקר למראית העין ולצרכי יחסי ציבור לכן אין מה לצפות

ובכל מקרה אם השליח לא נאמן לשולח

מה אני כבר יכול לעשות עם זה?

חשוב לפעמים להעמיק את העין הטובה כדי שלא תתערער לך. לראות את המציאות עם החסרונות ומצד שני לדעת שהכל טוב בשורשו בכל זאת

להתמודד עם החיים כזה

יכלתי להיות חילוני עכשיו (הרי הייתי תקופה) ברוך ה' שניצלתי וחזרתי בתשובה 

עם החיים.  

כדי להתמודד עם החיים, כדי לחיות בצורה טובה ונעימה ומאושרת - אני עושה בחירות ונוקט במעשים ובהחלטות.

(לימודים, מקצוע, פעילות גופנית, אוכל בריא, נמנע מדברים מסוכנים או לא בריאים - כמו רכיבה על קורקינט… טיפולים רפואיים לפי הצורך, חיסונים…)

ומקיים אורח חיים דתי - מתוך שילוב שלתוך זה נולדתי, כך התחנכתי, ומתוך אמונה בבורא עולם ובקיום ההלכות.  

איפה כן יש צורך לכוח לעבודת ה׳?

- לקום בבוקר מוקדם לתפילה במניין,

- לקום בשבת בבוקר לבית הכנסת, בעוד הבנות בבית יכולות להיות במיטה עד ארוחת שבת בצהריים…

- לא ללמוד למבחנים בשבת (לעומת חברים ללימודים שכן לומדים בשבת, כי הם לא דתיים)

מאיפה אני מוצא כוח לעשות ולקיים את הדברים האלו, ודרכים אחרים שההלכה מחייבת אותי?

מתוך זה שאני מחזיק בהשקפה דתית ומאמין בזה.  

לניסיונות שה' מעמיד אותנו בהם. 

עבודה ה' זה לא רק קיום המצוות נטו, יש בזה הרבה רבדים עמוקים.

עמידה בניסיונות- לקום בבוקר מוקדם לתפילה במניין זו עמידה יומיומית בניסיונות והתמודדות עם היצר הרע….  

לקום בשבת לבית הכנסת - גם כן…

לשרת בצבא כדתי, כאשר המערכת היא חילונית, זה לעמוד בהמון ניסיונות.  

והעולם יהיה מתוקן. הוודאות שהכל בסוף יהיה טוב, ולא הכל לריק: "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".

ודברי תורה אמיתיים (קצרים ככל שיהיו)

הם כמו טיפות קטנות של אור

על נפש מדברית מחוספסת.

סימני חיים קטנים

בין דפי ספרים עבים

ברחובות ישָנים

אבני דרך

אותיות זעירות

מנגינות חקוקות על קירות ובכל מקום

בין דפי ספרים עבים

עלי כותרת

וזרעי פרחים

בתוך השורות

שיבולים אפילות

פסקאות עבריות

אור ופרח ופרק ומשב המתפרש כתחייה

לאדם הוא עיר קטנה

עיר קטנה ועליזה

אומץ ואוצר הכמוסים עמדי

ובכל פסיעה ופסיעה

ובכל מילה ומילה.

אהבת ה'.

בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה" לא שה' חלילה עושה פשעים אבל לפעמים לא מבינים את מה שה' עושה וקשה עם המציאות שה' הביא אותנו אליה אבל כאשר מרגישים אהבה לה' הכל כאילו מתבטל ומאבד מהחשיבות לעומת הדבר הגדול -אהבת ה'.

יפה, אהבתי מאוד.

אוסיף עוד זווית אחרת של מה שאמרת, מה שמחזיק זו הידיעה שכל מה שה' עושה- הכל לטובה. וכמו המשל של המסילת ישרים, שאבא שאוהב את בנו לפעמים צריך לעשות לו ניתוח כואב, אבל זה מתוך האהבה שלו.

לא חושב שסבל וצרות ומחלות קשות - זה הכל לטובה, כשזה נופל על אדם מסוים.   

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך ט"ז באייר תשפ"ד 18:32

אומרים.

אתה צודק שהרמב"ם במורה-נבוכים בפרקי ההשגחה (חלק ב' סביבות פרק י"ב-ט"ו) מדבר על כך שחלק מההבנה של צדק ההשגחה הוא להבין שהאדם הוא לא פרטי אלא כללי, ויש כל מיני חשבונות שגדולים ממנו, אבל אני לא חושב שיש פה מחלוקת. בסופו של דבר גם הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד, ששם לקב"ה יש חשבונות כלליים, ושם ההשגחה הפרטית קצת לא תופסת (אא"כ מדובר בצדיק גדול שהוא כבר כללי מספיק כדי להיות מושגח בזמן כזה), כמו שכתוב שבזמן שיש משחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. וזה נראה לי מה שהרמב"ם כתב, אבל בזמן רגיל שאין חשבונות של הנהגת הייחוד, אכן כל חשבון עם היחיד מדוקדק. לפעמים ה' "מזניח לטבע", אך זה עונש שמגיע לאדם מידה כנגד מידה, כפי שהרמב"ם במורה-נבוכים מפרש את הפסוק: "ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי...", שקרי לשון מקרה, שההזנחה למקרה היא העונש בעצמה.

נ.ב. בסופו של דבר החילוק בין הכלל לפרט הוא לא כזה דיכוטומי, כיוון שהיחיד הוא חלק מהעם והטובה של העם זו הטובה שלו, אז אם הטוב לעם הוא כזה, אז בעצם זה גם טוב לו. הטוב לא נובע מהטוב האישי שלו, אלא מדבר אחר, אבל זה גם מה שטוב לו בסופו של דבר. זה כמו שאדם רוצה שיהיה טוב לאהובים שלו ומוכן להקריב בשביל זה. ככה גם שמעתי הסבר לזכות אבות, שמשום שה' אוהב את האבות, אז לכן הוא גם מיטיב לבנים שלהם, כי זה חלק מההטבה להם.

נ.ב.נ (=נזכרתי בדבר נוסף). חידוד של מה שאמרתי קודם: רואים מרבי עקיבא לדוגמא שכשנכבה לו הנר, ונטרפו לו התרנגול והחמור, הוא אמר: "כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד", ורואים בגמרא איך זה עזר לו בעצמו להינצל, וגם נחום איש גמזו שאמר על כך שגנבו לו את האוצר: "גם זו לטובה", ובסוף זה הועיל עוד יותר לשליחות שלו. קשה לומר שכיוון שהם אנשים כלליים זה קרה להם, ורואים במיוחד מתורת רבי נחמן שכל מה שה' מגלגל לאדם הפרטי הוא לטובה. ברירת המחדל היא שכל דבר שנעשה הוא בהשגחה והוא לטובת האדם הפרטי. ואם זה היה דבר כללי,  בדר"כ זה מתבטא בכך שזה קורה לכולם. לדוגמא, השואה. אפילו שבאותו הזמן לא ראו איך צמחה מזה הטובה, ראו איך הבירור הזה הוא כללי, איך זה חשבון לאומי-כללי, ולא חשבון פרטי. לעומת זאת, כשקורה לאדם הפרטי משהו, ולא קורה לאף אחד אחר כלום, זה סימן לכך שזה חשבון פרטי שלו (ורק אולי אצל אנשים כלליים, החשבונות הפרטיים יכולים להיות בשם הכלל, כמו שמספרים על הרבה צדיקים שסובלים ייסורים בשביל להגן על הכלל). ולכן כשמסופר בגמרא על אחד מהאמוראים שהחמיצו לו 400 חביות של יין, הניחו שמדובר בחשבון פרטי שלו (מהסיפור שם אגב רואים שזה לא סתם "עונש" חסר סיבה, אלא זה מה שגרם לו להבין את טעותו, וכשהבין זאת וחזר בתשובה, החומץ התייקר או נעשה נס וחזרו החביות להיות יין, תלוי בפירוש בגמרא).

אהבתי, זה בבחינת 'את אשר יאהב יוכיח'.

דווקא הכאב והקושי מראים על האהבה של ה'. יפה. תודה!

יפה, חידדת את זה עוד יותר.

בשמחה!

בסוף האהבה מחזירה אותי אליו

שאנחנו לא רק בהמות משוכללות, יש בנו צד שהוא מעבר לעולם הגשמי, שנותן משמעות לכל זה.

@אני))) 

גם עצם הנשמה העליונה שיש לנו וגם זה שיש לנו תפקיד נעלה בתור יהודים.

נ.ב לא צריך לתייג אותי.. אני לא שוכחת להגיב לתגובות וד"ל;ׂ)

ואני לא בישיבה אני סתם איש פשוט..

ולא יודע להסביר למה מרגיש ריחוק

בכל מקום יש דף היומי

(סתם)

אני מציע תפתח שיעורי דף היומי (אם זה הכיוון) ביוטיוב (געוואלד) ותזרום עם זה

גם אני פעם יכולתי ללמוד ים גמרא לעומק עכשיו האותיות נראות לי כמו שקשוקה

ובנושאים אחרים פשוט פתח ספר ותקרא

אני בזמן האחרון לא כזה מצליח ללמוד שיטתי אבל נגיד אני פותח שפת אמת, קורא איזו פסקה, ומתחיל לחשוב עליה

ודף היומי לא יעבוד. שונא תפלטפורמה ואת כל מה שזה מייצג

-זה משאני עושה אבל מפריע שזה לא משו קבוע בסלע

או חברותא?

שני דברים חשובים מאוד

ולא הם התחתנו/רחוקים

אבל זה לא הנקודה כי, כי אני רגיל לזה עוד מלפני כן שנים הייתי ככה והסתדרתי ממש

ידוע שיש תמריץ מיוחד למתחילים😉

או סתם תעלה לעצמך שאלה מהחיים ואז תנסה לפתוח תורה ולבדוק

ואם ממש לא מתחשק תפתח בגן האמונה או משו מהסוג הזה לזה אין מניעות

ותזכור שזה רק מדי פעם ושאתה צדיק ומשתדל לעבוד את ה' (לפעמים במחשבה הזו נגמרות המניעות)

אז תחשוב טוב יהיה טוב!

אני כל הזמן מחפש דברים עמוקים וקשים

מאד קשה 

אניגם מחפשת דברים עמוקים בנתיים קלים אם למישו יש...

ככה שבאמת אני לא ידעת מה לעזור לך

מטפלים בצורה שונה במניעות שונות

בוא דבר איתי חופשי.
רוצה ללמוד ביחד?

ללמוד לבד זה לחלשים!!!
ללמוד ביחד עם מישהו זה משהו!!

תרגיש חופשי לפנות אלי אם מתחשק לך לעסוק בנושאים שונים עם גישה מעט שונה מהסטנדרד.

אתה מדבר מקומות טכנים או עמוקים בנפש?

לא מה שרבי נחמן כתב 

אני אוהב ללכת לקבר האמרי אמת מקומות אחרים פחות נגישים לי

קברי צדיקים פתאום עושה לי דבקות וכיסופים, בים, יער, מקומות שקטים כזה להתבודד

יש לך את המקור?

כאילו לא יודעת, אבל מה שבטוח שתמיד יש לי התעלות מדהימה לא מוסברת כשיורד גשם

בעצם... זה כן מוסבר. זה סוג של פלא טבע. פלאי טבע מעוררים רגשות להקב"ה.

@תמיד בשמחההה  @אחו 

שהרב קוק כתב שהוא הגיע למדרגה קרובה לנבואה ואז פחד שהוא נהפך לנביא שקר.

זה מופיע ב8 קבצים קובץ ד בפסקאות הראשונות שם. קיצר אז המורה נבוכים גם מדבר על זה. אבל אני צריך לבדוק איפה ואני לא בבית כרגע

בנחת אחי, יש לך מיליון שנה לבדוק את זה ואם לוקח לך יותר זמן מוזמן לבקש הארכה ;)

שיצר הרע שלהם מלאך? קראתי כמה פעמים ולא מצאתי

לגבי המה שכתבתי בכותרת זה ממשיבת נפש

פסקה טז בהתחלה

שהעבירות שלהם זה לא בגלל תאוות נמוכות אלא שיקולים דקים מאד האם זה רצון ה' או לא.

אני לא בטוח צריך לבדוק אבל מסברא ככה הבנתי

אני חושב שנבואת שקר זה עניין נמוך יותר

על תוצאות קשות עקב מעשים רעים.

פרשת בחוקותי מלאה בעונשים קשים מאוד.

בפרשיות קריאת שמע גם מוזכרים עונשים - וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

בני ישראל כשיצאו ממצרים, ובמשך 40 שנות הנדודים במדבר, סבלו עונשים ואירועים קשים.  

הכל בידי שמים - גם הדברים הקשים והרעים.  

ועל הקשים והרעים אנו בוכים ומצטערים.   

סיפורים של ניצולי שואה על זוועות בלתי נתפסות, ניסויים אכזריים של תאומי מנגלה, מיתות משונות ואכזריות.

מאות שנים של רדיפות יהודים באירופה, פרוגרומים, רצח, שריפת אנשים חיים על המוקד, עינויים של האינקוויזיציה..

מדרשי חז״ל על פרעה שהיה מצורע וטבל בדמם של תינוקות מידי יום.

במדרש שמו"ר א לד מפורש שפרעה הרשע היה שוחט שלוש מאות תינוקות בכל יום ורוחץ בדמן. והובא בפרש"י שם ב כג

אפשר להמשיך ולפרט עוד עוד זוועות קשות.

כן, אני מודעת אבל יש משהו בעומק, זה לא קרה סתם. זה לא רע לשם רע.

סתם נגיד, הזכרת  את התינוקות במצרים, אחד הדברים שהיו עושים זה להשתמש בהם בתור לבנים כשבן אדם לא הספיק לעשות את המכסה היומית, אז אאלט משה רבינו שאל את ה' למה זה קורה, והוא ריחם על התינוקות וה' הסכים לו להוציא אחד מהם ובסוף התינוק הזה יצא רשע (או צאצא שלו, לא זוכרת)

אז בסוף הכל באמת מסודר כמו שצריך, התינוק הזה היה צריך להיות שם, לא לחינם, אנחנו לא מבינים בעיניי שמיים, נשגב מבינתנו, אבל אנחנו מאמינים שזה לטובה.

זה לא מוריד מהזוועות, רק מוסיף ראייה אמונית ועמוקה יותר.

כך נראלי .

בקריאה שניה, אולי לא הבנתי אותך נכון,

הרע הוא באמת רע.

כל מה שהזכרת באמת רע.

אבל לטובה.

לא כן?

האינקוויזיציה?

מה יכול להיות לטובה לנשים שעברו ניסויים רפואיים אכזריים על ידי הרופא הידוע לשמצה, ד״ר מנגלה, במחנה אושוויץ - ונשארו עקרות עקב הניסויים?

מה יכול להיות לטובה למאות אחינו ואחיותינו השבויים עדיין בידי החמאס, וסובלים סבל בל יתואר מידי יום? 

עבר עריכה על ידי אני))) בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ד 23:21

וזאת תכלית ראויה אם זה מה שהיה צריך לקרות,

שהרי ה' לא חשוד ב..

אין לי שכל להבין חשבונות שמים, אבל סתם לגבי הדוגמא שהבאת אדם נשרף חי על המוקד..שלא יבוא על אף אחד מישראל.

אבל בן אדם שהתחייב שריפה..איך זה יקרה?

כמו שכתוב בסנהדרין ל"ז "אפילו שבטלה סנהדרין, דין 4 מיתות בית דין לא בטלו" ושמה מפורט כיצד כל מיתה באה לאדם.

וזה רחמי שמים כן? כי אם לא האדם לא מתוקן ולא יתוקן, כמו שמוכיח הרב מאיר, שאם אדם התחייב באחת מ4 מיתות בית דין, גיהינום לא יעזור לו, אלא יהיה חייב לרדת בגלגול ולמות באותה מיתה שהתחייב.

וכמו שידוע שהגיהינום זה דין קשה ביותר שאין לנו הבנה בו, זה רחמי רחמים..כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אז בוודאות חטא..מה עכשיו ? אין איך לתקן? אז זה כן רחמי רחמים.

אז אם גיהינום ככה..לא כל שכן למות על קידוש ה' שזה לפי הרב, אין למעלה מזה. ושוב, נכון שאנחנו פה, ואין לנו הבנה והשגה בדברים האלו..אבל זאת התורה וזה מה שהיא אומרת.

הקב"ה ברא את העולם בכדי להיטיב עם ברואיו. ומסתמא אין דבר שהוא 'רע' מוחלט.

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם 'מתחת השמים', אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה." (מידות הראי"ה, אהבה)

"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. הרע הגמור המוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו, ואבודו ואפסותו זוהי שלמות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת־חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה." (עולת ראי"ה)

אבל תורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואפילו לא ליודעי סוד, אלא לעם שלם.

וכמו שהרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י הטוב והמטיב' גם אם אנחנו לא מנהלים את העולם ויודעים מה יתגלגל מכל דבר בפועל,

ככה גם הרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י דיין האמת', גם אם הכל זה רק שפעים של טוב שיורדים עלינו.

"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה כי הרעה לעובדי השם הוא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהוא שמחה לו:

מברך על הטובה הטוב והמטיב אע"פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו וכן מברך על הרעה ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו כגון שבא לו שטף על שדהו אף ע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו שהשקה שדהו:" (שו"ע או"ח רכ"ב)

כמובן שבגלות צפונות טובות רבות לישראל, והבכי על בית המקדש בונה אותו מיום ליום, ומן הסתם יכולנו להתחבר לזה גם בלי חטאינו. בצורה נקיה לגמרי, ובגלל העיכוב מצידנו, אנחנו מקבלים תיקונים נפלאים. וכמובן שגם הרצונות הרעים והתאוות הנמוכות באו להיות קונטרה לכל הלהט של הקדושה.

"עבדים היינו לפרעה במצרים. הגלות והשעבוד של ישראל במצרים לא היו אלא מצד חיצוניותם. אבל מצד פנימיותם היה גנוז בשעבוד עצמו השחרור הגמור. שתיכף עם התחלת השעבוד התחיל השחרור הפנימי של ישראל ועם כניסתם למצרים התחילה מיד יציאתם משם. ומפני זה אף על פי שמצד המעשים שלהם נשתקעו במ"ט שערי טומאה, בכל ואת בקע אורם הפנימי מבעד לכל המסכים ויצאו לחרות עולם. ועושים אנו בלילה הזה כמה דברים זכר לעבדות לפי שבעבדות עצמה היתה גנוזה החירות הפנימית. באופן שכל משך זמן גלותם היתה יציאה אריכתא" (הרב חרל"פ)

"וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״. כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין." (פסחים פז)

והתפילה היא לגמרי חלק מאמצעי התיקון וההשתלמות..

(נתקפתי בפרץ ציטוטים)

זה נראלי די ענה לי על השאלה.

כי אתה אומר שכן יש מציאות של רע, לא מתכחשים לזה, רק, שהרע הזה הוא בעומק גם טוב רק שצריך לברור מתוכו את הטוב ועל החלקים של הרע המוחלט והחיצוני אנחנו מצרים, על הרע הזה כתוב ומתפללים שיכלה ואז יתברר הטוב שמצוי בתוכו.

לכן גם התפילה היא חלק מזה ולא סותרת, היא חלק מהבירור של הרע מתוך הטוב שוודאי יש בו.

דייקתי?

תודה!

גם הרע המוחלט הוא רק כלי בשביל ההשתלמות שלנו. בלי רע לא היה טוב, ובלי טומאה לא היתה טהרה.

אנחנו מטיבים את הרע המוחלט ומתקנים אותו ע"י הכילוי שלו,

ואנחנו מיצרים על הרע לפי ראות עינינו. כשרבי עקיבא רואה שועל יוצא מבית קודש הקודשים הוא מצחק! כי מבחינתו הכל אחד, וזה ששועל יוצא מבית קודש הקודשים זה קשור באופן ישיר ל"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". אבל אנחנו לא צריכים לעבוד על עצמנו שייחוד ה' אצלנו הוא מוחלט כ"כ כמו אצל רבי עקיבא, ואנחנו פועלים לפי המדרגה שלנו, ולכן כבר מאות שנים שאנחנו בוכים בתשעה באב, למרות שידועים דברי נחמתו של רבי עקיבא.

[אגב, גם כשסורקים את גופו במסרקות ברזל הוא רואה בזה הזדמנות לקרבת ה' ולקיום מצוות 'בכל נפשך', עד שיוצאת נשמתו באחד. זיע"א]

התפילה היא חלק מזה, כי בתפילה אנחנו מזככים עוד את העולם ומקרבים אותו לתיקון שלו. זה חלק מגילוי הטוב.

כן, אהבתי את הדיוק.

אהבתי שהרע(אפילו המוחלט) אין לו תכלית מצד עצמו אלא מצד הטוב.

זה ממש משנה את ההסתכלות.

כתבת יפה.

תודה רבה! ממש יישב לי.

לא קראתי מה ענו כי אני קצרה בזמן אז אולי כבר אמרו דברים דומים אבל כותבת בכל זאת..

לענד

מה שה׳ יתברך עושה- זה לטובה. חדמש.

*אבל* זה לא סותר את זה שהטוב יכול לבוא על ידי דרך של ייסורים או דברים בסגנון.. ולרוב הוא מגיע ככה. וזה לא אומר שצריך להתעלם מהקושי. צריך לתת לו מקום, אבל מתוך ידיעה שזה לטובה מה שקרה..

לדוג׳- בנאדם שחלילה עבר תאונה ושבר תרגל ח״ו. הוא יכול להיות בייאוש ולחשוב ׳למה לא נזהרתי יותר׳ יאוף תמיד אני נדפק׳ ׳ה׳ לא אוהב אותי׳ וכו׳

ומצד שני יכול להגיד ׳כואב לי עכשיו וקשה לי ואולי אני טיפה אהיה בעצב ולא אקפוץ משמחה והודיה, אבל אני יודע שזה קרה לטובה, ע״י אבא שאוהב אותי. אפילו שהטובה כרגע סמויה ואולי תהיה סמויה לעולם..׳ 

הרמב"ם אומר שכל מה שה' עושה לטובה, ואת הרע בעולם עושים בני האדם בבחירה החופשית שלהם או שקורה בדרך הטבע, ובכל המקרים האלה אדם נפגע אם ה' אינו משגיח עליו אלא מסתיר פנים. כך שיש רע בעולם, יש מה להצטער עליו וצריך לקחת עליו אחריות 

אין בכך לבטל את המציאות של הרוע כי כמו שאמרת אין רע והכל טוב.

אז ככה ב-ט' באב, אנחנו בצער לא משום הצער עצמו, ולא כדי להיות עצובים, אלא אנחנו עצובים ביחד עם בורא עולם, מצטערים בצער השכינה שכרגע היא בגלות..שולחן ערוך כותב "ראוי לכל ירא שמים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש" - אז מה הכוונה? להיות עצוב ? לא, אלא להשתתף בצער השכינה ולהצטער בצער שלה, בצער שלה ביום שבו היא גלתה מביתה, שהוא ט' באב. וגם בכל יום, אבל לא מצד עצבות דכאונית משתקת אלא עצבות עם געגוע למה שהיה פעם ותקווה למה שעתיד להיות.

לגבי האדם שנפטר - הרב מאיר אליהו הביא מעשה שהיה עם רב גדול אחד (לא זוכר את השם מחילה), שבנו של אותו רב נפטר ל"ע , והרב רצה להראות שהוא דבוק ב-ה' ויודע שהכל לטובה וכו' , ומנע מעצמו לבכות על בנו. ושם הרב מפלפל שלא טוב הוא עשה בכלל והביא בשם גדולים אחרים, שמי שלא בוכה על הנפטר זה לא טוב בכלל וצריך להוריד עליו דמעות (הרב מביא שם לפי הקבלה אבל לא ניכנס לזה), יוצא, שאכן צריך להיות עצוב ואף להוריד דמעות, אבל גם שם אמרו בגמרא - "3 ימים לבכי שבעה להספד שלושים לגיהוץ ולתספורת" ובמדרש מובא שאומר בורא עולם "מכאן ואילך (היינו מאחרי ה30 יום) אין אתם מרחמים עליו יותר ממני"  , בא ה' יתברך אומר לנו..אתם לא מרחמים על הבן שלי יותר ממני, עם כל זה שהוא היה אבא/אח/בן שלכם. משמע, בורא עולם אומר לנו, אל לכם להיות עצובים אני שומר עליו גם פה. ומשמע גם כשנפטר קרוב ל"ע אומר לנו בורא עולם להחזיק בשמחה ובאמונה שהכל מאיתו יתברך.

לגבי התפילה - התפילה בשורש שלה, לא נועדה לשנות כלום(מאז ומתמיד התפללו לשנות מצבים או להתקדם בכל מיני עניינים וכו' נכון, אבל בשורש היא לא נועדה לשנות כלום), היא נועדה שלא נשכח את הבןרא ברוך הוא, כי בתחילה התפילה הייתה כמו התבודדות של היום..היה אדם הולך לשדה ומדבר עם בורא עולם וזהו יוצא ידי חובת תפילה. באו חכמים, ראו שעתידין ישראל לשכוח את עניין התפילה ולא ידעו מה להגיד ואיך(והיום רואים את זה בפועל כשמנסים להתבודד..פתאום נעלם לנו הקול משום מה), ותיקנו תפילת 18 בנוסח אחיד ולא כל אחד כמו שהוא רוצה, למה? כדי שלא נשכח את עניין התפילה ואיך להתפלל. אז נכון שהיום התפילה יכולה לשנות מציאות (ויש שיעור של הרב מאיר אליהו מומלץ מאוד בנושא - "תפילה משנה מציאות") אבל בעומק, היא לא נועדה כדי לשנןת אלא כדי להידבק בבורא ברוך הוא.

ועוד, אפשר להקשות ממה שהיה עם משה רבינו ע"ה, שהיה המושלם באדם, בחיר ה' כמו שמעיד עליו ה' יתברך "מה לכם לדבג בעבדי במשה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט".

לכאורה, קושיה, למה התפלל על מרים? הרי אם הכל לטובה, ואין רע יוצא מאת ה' יתברך, למה להתפלל על מרים? זה לטובה. ומילא היית שואלת עלינו, שבדור שלנו פחות מחוברים בגוף ונפש לה' יתברך כמו דורות ראשונים בגלל ירידת הדורות, אבל משה?! שהיה בחיר ה' הוא הוא לא היה מושלם במידות שלו ולכן התפלל כי לא האמין שהכל לטובה ?

חס ושלום!!

אלא בורא עולם בא ללמד אותנו יסוד.

אם תלך בדרך שלי, בתורה שאני נתתי לך ותידבק בי, מוטב, ואם לאו, אני אתן לך "איזכורים" שאני פה ושאני אבא שלך והם יהיו כל מיני בעיות קטנות. ולכן היום אנחנו מתפללים לשנות מציאות, כי בעומק..אם היינו באמת עבדי ה' על כל המשתמע מכך, הכל היה פשוט ועל הצד היותר קל..אבל בגלל שמה לעשות אנחנו בעולם העשיה, וכאן פועלים, וזה מקשה על הדביקות בבורא אז ממילא המציאות שונה ומצריכה להתפלל עליה שתשתנה..אבל לא כי רע חלילה, אלא חסד של ה' יתברך איתנו..אם לא תתפלל אליי ולא תזכור אותי חס ושלום, איפה תהיה? אז באמצע היום שלך תעצור הכל, ותתפלל מנחה תזכור שאני פה בשיא של היום שלך ותתיישב בדעתך. אם לא תתפלל איך תאמין? אינו דומה אדם שמתפלל לאדם שלא מתפלל..

משהו אחרון, כל מה שנראה לנו בעיניים גשמיות "רע", באופן הרוחני, אין לנו מושג עד כמה הוא טוב.

נביא פה מהלך קצר של ה"זרע שמשון" בפרשת מצורע.

מובא במדרש שמשה רבינו שאל את בורא עולם, למה על הכהנים מוטל עניין המצורע? למה אהרון הכהן, שהוא אחי, מדוע זה כבודו שילך לראות נגעים שאם הנגע צהוב ואם יש שיער בנגע או אם הוא לבן, שמחילה אבל זה דברים לא כל כך נעימים אז מדוע דווקא הכהן? מה עונה בורא עולם למשה? "בגלל 24 מתנות כהונה שלהם" לכאורה תשובה תמוהה מאוד, ה24 מתנות כהונה, הם מתנות שמגיעות לכהנים כי הם עושים את עבןדת המקדש עבודת הקורבנות וכו' אז בגלל זה ללכת לראות נגעים?

וכאן הוא מביא מהלך מדהים. נא לאחוז ראש חחחח.

מי מקבל צרעת ונגעים לרוב? אלו שדיברו לשון הרע. עד כאן יפה.

ובגמרא בקידושין בפרק- עשרה יוחסין, מובא, "אמר שמואל, כל הפוסל במומו פוסל" - היינו, כל מי שמדבר על אחרים ואומר שהם ככה וההוא ככה, בעצם על עצמו הוא מדבר והוא בעצמו פסול(!!!!!!) וצריך לבדוק אחריו.

מכאן יוצא- שמי שדיבר על אחרים לשון הרע, וקיבל צרעת בעצם הוא עצמו פסול ויש לבדוק אחריו. עד כאן יפה.

עוד ידוע, שכהן שחילל זרעו-היינו כהן שנשא אישה פסולה, זרעו מחולל והילד שנולד מנישואין פסולים אלו נקרא "חלל" - הוא לא יכול לברך ברכת כהנים, ואינו מקבל 24 מתנות כהונה. עד כאן מדהים.

עכשיו לשיא- אם ידוע לנו שמי שמקבל צרעת הוא בגלל שדיבר לשון הרע, וכל הפוסל במומו פוסל ויש לבדוק אחריו, ושלחנו את הכהנים לבדוק להם את הנגעים וכו' למה? כדי שהכהן ידע במי יש ספק פסול ומאיזו משפחה להתרחק בשביל שידוכים! למה? כדי שלא יחלל זרעו ויפסידו 24 מתנות כהונה !!!

מכאן יוצא למה התכוון בורא עולם כשענה למשה?שהוא נתן לכהנים את עניין הנגעים כדי שלא יפסידו 24 מתנות על ידי כך שלא יתחתנו עם אותן משפחות! מהלך מדהיםםםם ושוב, אין רע יוצא מאת ה' , הגם שזה נראה מאוד לא טוב בעיניים הגשמיות שלנו.

רק אגיד שכל מה שכתבתי לגבי האמונה שהכל לטובה וכו' הלוואי שהייתי מקיים רבע מזה, הבאתי פה בשביל שנתחזק לא כי אני מושלם.

הכוונה שגם זו בסוף יוביל לטוב, אבל לא שזה עצמו טוב.

האם דבר שמובי לדבר טוב הוא אכן טוב? כן

אז האם הכל טוב? כן...

אבל אם אנחנו מרגישים את זה? - לא.

אז יש ערך להרגשה שלנו? כן. ערך גדול.

אדם מברך ברכה (כל יום אדם חייב לברך מאה ברכות) - הוא מברך על ההרגשה. 

"ולעבדו בכל לבבכם" האדם עובד את ה' עם הלב שלו.

הלב שלנו הוא החומר גלם שאיתו אנחנו עובדים את ה'.

לכן גם אם הוא מאוד נמוך - זה מה שהקב"ה רוצה שנעבוד איתו אותו, ובמובן שנגביה אותו מעלה מעלה כדי שעבודת ה' תתעצם.

א' אפשר לתהות מה זה באמת רע? מה משמעות המילה הזאת? רע היא מילה קצת אמורפית במובן שאנחנו מדביקים אליה קונספטים מאוד שונים.

נדגים את זה עם המילה "חטא". יש כל־מיני סוגים של חטאים. יש חטאים שה"חטא" שבהם מתמצה בפגיעה בזולת. יש חטא שהוא פגיעה במידה מסוימת (מידת האמת, מידת הנאמנות, מידת הצניעות). יש חטא שהוא חילול הקודש. יש חטא שהוא חטא רק מעצם העבירה על החוק (malum prohibitum לעומת malum in se). לגנוב, במובן רדוקציוניסטי, זה בסך־הכל להעביר מולקולות של חומר במרחב (משהו טריוויאלי, שקורה בלי הפסקה). אבל יש לגניבה גם משמעויות מטפיזיות שונות שאפשר לעמוד עליהן: זה פגיעה באחר, זה פגיעה במידת הצדק, כו' (אם כי, אולי קשה להגדיר את זה כחילול הקודש במובן המצומצם).

בחזרה לרע: מה זה רע? רע יכול להיות פגם מוסרי, כלומר חטא. זה יכול להיות גם צער, או כאב. זה יכול להיות מצב של חוסר שלמות. כו' כו' כו'.

לכן, כשניגשים למקרה מסוים, צריך לשאול, מה טיב הרע בו? ומאיזה צד? לעלות על המוקד, מבחינתי, יותר משתייך לקטגוריה של רע בתור כואב. אם נרצה ללכת לכיוון של פגם מוסרי, זאת בעיה של החוטא (האינקוויזיציה לצורך העניין). אם נרצה ללכת לכיוון של צדק, הרי שאנחנו מאמינים במשפט צדק, ו"הן במלאכיו לא יאמין". אפשר לבודד את האלמנטים המטפיזיים המיוחסים לסיטואציה ולתהות על קנקן כל אחד בנפרד.

רעיון דומה מביע סנקה ב־De Providentia:

"Yet, why does God permit evil to happen to good men?" He does not permit it: he takes away from them all evils, such as crimes and scandalous wickedness, daring thoughts, grasping schemes, blind lusts, and avarice coveting its neighbour's goods. He protects and saves them. Does anyone besides this demand that God should look after the baggage of good men also? Why, they themselves leave the care of this to God: they scorn external accessories. Democritus forswore riches, holding them to be a burden to a virtuous mind: what wonder then, if God permits that to happen to a good man, which a good man sometimes chooses should happen to himself? [...] I have encompassed other men with unreal good things, and have deceived their inane minds as it were by a long and misleading dream: I have bedecked them with gold, silver, and ivory, but within them there is no good thing. Those men whom you regard as fortunate, if you could see, not their outward show, but their hidden life, are really unhappy, mean, and base, ornamented on the outside like the walls of their houses: that good fortune of theirs is not sound and genuine: it is only a veneer, and that a thin one. As long, therefore, as they can stand upright and display themselves as they choose, they shine and impose upon one; when something occurs to shake and unmask them, we see how deep and real a rottenness was hidden by that factitious magnificence. To you I have given sure and lasting good things, which become greater and better the more one turns them over and views them on every side: I have granted to you to scorn danger, to disdain passion. You do not shine outwardly, all your good qualities are turned inwards; even so does the world neglect what lies without it, and rejoices in the contemplation of itself. I have placed every good thing within your own breasts: it is your good fortune not to need any good fortune.

"Just as so many rivers, so many showers of rain from the clouds, such a number of medicinal springs, do not alter the taste of the sea, indeed, do not so much as soften it, so the pressure of adversity does not affect the mind of a brave man; for the mind of a brave man maintains its balance and throws its own complexion over all that takes place, because it is more powerful than any external circumstances. I do not say that he does not feel them, but he conquers them, and on occasion calmly and tranquilly rises superior to their attacks, holding all misfortunes to be trials of his own firmness."

אבל היהדות לא מבקשת מאיתנו להיות סטואים. מצווה לכאוב כשכואבים. מצווה להתעצב כשעצוב. מצווה להתאבל על הצרות. אנחנו צריכים להיות בדיאלוג תמידי עם העולם (ולא כהצעת סנקה, להיות מחוץ לעולם, או בקרב מוחות), להבין את רמזי הייסורים, לתת לכאב להותיר את הרשמים שהוא אמור (במקרה של אבל, נדרש מאיתנו להפסיק את תפקידנו הרגיל, של ימי אושר ושמחה, ולהתאים את מצבנו לתוך שלבי האבלות ההולכת ופוחתת בהדרגה). לענות על הכאב בשמחה, זאת גישה אבסורדיסטית, מנותקת. צריך לכאוב את הכאב, לצד קבלתו בהבנה ובחוסן.

///

באשר לתפילה: אני מתאר לעצמי שנכתב על זה המון ואין מה להכביר במילים, אבל הגישה שאני מכיר, בקצרה: הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב ונחמד. הטוב המוסרי המוחלט יכול להתקיים רק במציאות של גן־עדן. מהבחינה הזאת, גן־עדן הוא לא שכר מצווה, אלא התנאי לקיומה, כמו שיציאת מצרים היא אינסטרומנטלית לקיום המצוות, שהן התכלית.התפילה היא בקשה להחזיר את העולם למצבו השלם – בניין ירושלים, השבת השכינה, כו', כדי שעבודת ה' שלנו תוכל להיות מתוך מציאות של שלמות. אני מתאר לעצמי שהיות וקלקלנו, עלינו גם מוטלת החובה לתקן את המצב, גם בהשתדלות רוחנית, וגם בהשתדלות מעשית עד כמה שכוחנו מגיע.

לכן בסבל אין בעיה מטפיזית של חוסר צדק, אבל כן יש בעיה אחרת, של חוסר שלמות. הסבל הוא לטובה בכך שהוא אמור לעורר אותנו אל הטוב, או בכך שהוא מחליש את הכוחות הרעים שבנו (אמנם ביחד עם הכוחות הטובים), או שהוא נותן תוקף למידת הדין שהיא חלק בלתי־נפרד מהקיום הרוחני של העולם, אבל זה לא שהוא מציאות רצויה, ואכן אנחנו מצווים לעזור לסובל ולהתפלל עליו, ועצם הפעולה הזאת משלימה את אותן תכליות (התעוררות לתשובה) או משנה את המציאות ברמה רוחנית כך שהסבל אינו נצרך יותר (העלייה במדרגה הרוחנית היא קצת כמו "שינוי השם", כמו שאומר הרמב"ם שהאדם יוכל לומר על עצמו שהוא לא אותו אחד שעשה את החטא, כלומר הוא מציאות רוחנית שונה, ולכן, מידת הדין אינה מכוונת אליו, אלא כלפי "גירסה קודמת" שלו, שכבר לא קיימת במציאות מבחינה רוחנית).

תאמת שגם אני חשבתי על זה לפני כמה ימים כשלמדתי שו"ע נפסק שם להלכה שעל שמועה רעה צריך לברך דיין האמת. אז שאלתי את עצמי למה דווקא זה החותמת של הברכה? ומה, על שמועה טובה זה לא אמת? אז באמת הכל אמת. חחח. אבל, בדברים רעים, חשוכים,שנראים רחוקים מהשם יש אמת גדולה, ודווקא בגלל זה היא נסתרת. לכן חז"ל מחייבים אותנו לזכור שגם בזה יש אמת.

עכשיו, לגבי השאלה שלך זה נכון כאמור הכל טוב ואין רע יורד מלמעלה. אבל, וזה אבל גדול... השם יצר טבע חדש של "מחיצות" . להבדיל בין קודש לחול. להבדיל בין הטמא לטהור, להבדיל להבדיל להבדיל, למרות שבפועל אין באמת הבדל בינהם. אבל התפקיד שלנו בעולם הזה הוא לגלות את השם ולהמליך אותו, ואת זה בין היתר אנחנו צריכים לעשות ע"י הבדלה והקדשה (אפרופו פרשת קדושים) . אנחנו לא מלאכים. יש לנו גוף חומרי וזה לא בהכרח דבר רע. אלא זה הכלים שניתנו לנו שעל ידם נקיים את התכלית הבריאה. לכן אנחנו צריכים להיות שמחים כשצריך לדוגמא כהמצרים טבעו בים.. לעומת זאת למלאכים היה אסור לשמוח. וגם אנחנו צריכים להיות עצובים כשצריך אע"פ שמיתת צדיקים מביאה כפרה וברכה לעולם. קיצור.. נראלי חפרתי מדיי מקווה שהצלחתי להסביר

רוצה אני

רוצה, רוצה

אני רוצה בלי בושה

מילה קדושה

לא בשפת

בת אל נכר

כי אם בשפתי שלי

והיא תבוא ותאיר

חורבות נוגות

כזוהר הרקיע

בהן יצמח חלום

והוא יבוא ויעיר

פרחים כלבנת ספיר

והם יבואו ויקיצו

מילים אחרות משנתן

ויחד יזהירו

כעצם השמיים

לטוהר.

בגלל שבעומק אתה שייך אליהן

והן שייכות לך

הצורך להתבונן ולקחת מהן לנפשך.

הרצון לקודש הוא רצון אמיתי.

בליל הסדר טוב להתפלל על כל דבר רוחני

בהצלחה!

(תהלים ט"ז, ח'). הפסוק במפורש כותב שזו עצה טובה כדי שהאדם לא ייכשל בחטא. דווקא ההפנמה שה' נמצא עם האדם בכל מעשיו, היא זו שעוזרת לאדם לא להיכשל. ההכרה בנצחיות הנשמה, השכינה שנמצאת בתוכינו- כי יש ה' בקרבינו, ההכרה בנצח ישראל, שכל יהודי יש לו נשמה א-לוקית מעצם טבעו ("השוכן איתם בתוך טומאותם", "גלו ישראל-שכינה עמהם", ולפי בעל התניא ועוד בעלי חסידות גם החטא הוא גלות הנפש הא-לוקית, בחינת גלות לשכינה שיש באדם), היא זו שעוזרת לאדם להתרומם מהחטא ולא ליפול בו שוב, כי הוא יודע שהוא לא עצמי לו, ולא מהותי לו, וממילא, אין לו מה לעשות בס"א. זה לא הוא, זה לא נותן לו באמת משמעות, זה לא מופיע את העצמיות שלו. אין בו ממש, זה רק נראה מבחינה חיצונית כאילו יש לחטא משמעות. יש גם פסקה ברב זצ"ל שקשורה, אם תרצה, אשלח....

את האמת, שאני אישית לא זכיתי בכלל לגעת בספרים שלו....

אז כדאי לך, לגוון קצת מהרב קוק...;  

כן.... את האמת שאני כבר מגוון: מהר"ל, תניא, ראשונים באמונה, אבל בלי קשר כדאי ללמוד אותו....

"האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני". קשור למה שכתבתי בסוף התגובה, וד"ל ואכמ"ל.

בשמחה....😊!

פסקה יח - 

לִפְעָמִים נִדְמֶה לְהָאָדָם הַשּׁוֹמֵעַ אוֹ מְעַיֵּן בִּסְפָרִים וְרוֹאֶה הַהִתְחַזְּקוּת, שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וְתַלְמִידֵיהֶם הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם וְהוֹדִיעוּ לָנוּ, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם וַאֲפִילּוּ אִם נָפַל כְּמוֹ. שֶׁנָּפַל רַחֲמָנָא לִצְּלָן, אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם אִתּוֹ וְעִמּוֹ וְאֶצְלוֹ וְסָמוּךְ לוֹ כִּי "מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" וְגַם מִשָּׁם מְצַפֶּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִתְשׁוּבָתוֹ בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא. אַךְ מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמַּעֲשָׁיו שֶׁאֵינָם טוֹבִים כִּי יָדַע אִינִשׁ בְּנַפְשֵׁהּ וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא גָּרוּעַ מִן הַכּל וְלא עָלָיו נֶאֱמַר דְּבָרִים הַלָּלוּ, הֲגַם כִּי הַצַּדִּיקִים בֵּאֲרוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים אֲפִילּוּ עִם הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, אַף עַל פִּי כֵן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים רַק לְפַתּוֹת אוֹתוֹ וּלְהַסִּיתוֹ וְלִכְנס עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ פֶּשֶׁר בְּעָלְמָא, כְּדֵי שֶׁלּא יִפּל עוֹד יוֹתֵר וְיִהְיֶה גָּרוּעַ עוֹד בְּיוֹתֵר רַחֲמָנָא לִצְלָן. אֲבָל הָאֱמֶת הוּא יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ פְּחִיתוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְאד וּכְבָר אָבְדָה תִּקְוָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְכַיּוֹצֵא בַּחֲלִישׁוּת וּנְפִילוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַסִּיתוֹ וּלְהַדִּיחוֹ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. אֲבָל אוֹתָם שֶׁזָּכוּ לְהִכָּלֵל בְּתוֹךְ הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ הָאוֹחֲזִין עַצְמָן בְּהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי כָּל דִּבְרֵי הַצַּדִּיק וְהִתְחַזְּקוּתוֹ אֵינָם בְּדֶרֶךְ פֶּשֶׁר וּפִתּוּי וְהַסָּתָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק כָּךְ הוּא. הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. כִּי בְּגדֶל הַשָּׂגָתָם הָעֲצוּמָה הִשִּׂיגוּ הָאֱמֶת, כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ עַד אֵין חֵקֶר וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח אֲפִילּוּ מִי שֶׁכְּבָר נִדַּח לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁהַצַּדִּיקִים מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ וּמְנַחֲמִים אוֹתָנוּ וּמְעוֹרְרִים וּמְקִיצִים אוֹתָנוּ לֵידַע, כִּי עֲדַיִן הַשֵּׁם אִתָּנוּ וּבִמְקוֹמֵינוּ מַמָּשׁ כִּי "מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", לא מִלִּבָּם הוֹצִיאוּ דְּבָרִים אֵלֶּה, רַק הֵם דִּבְרֵי ה' מַמָּשׁ וְהוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לָנוּ הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים הַלָּלוּ עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים וְתַלְמִידֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַחַר הִסְתַּלְקוּתָם, לֵידַע כִּי עֲדַיִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְלא יַעֲזב אוֹתָנוּ לְעוֹלָם עַד יְכוֹנֵן וְיָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ. וּלֶעָתִיד לָבוֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת זאת בְּעֵינֵיהֶם מַמָּשׁ בִּבְחִינַת "וְנִגְלָה כְבוֹד הַשֵּׁם וְרָאוּ וְכוּ' כִּי פִי הַשֵּׁם דִּבֵּר":

משיבת נפש/יח – ויקיטקסט

בס"ד

אתחיל מהאמת - אחד הדברים המיוחדים במילה זו שהיא כוללת את כלל האותיות, כיצד? היא מתחילה באות הראשונה א' עוברת לאות האמצעית מ' ומסתיימת באות האחרונה ת' ואני חושב שבהקשר הזה זה גם בא להגיד לנו משהו על ההתלבטות האמת כולללת בתוכה מרחקים יש אמת שהיא האמת של הרצון שלי ויש אמת של המעשים ושל המחשבות, הרצון האמיתי שלך גם צריך לקבל יחס, כלומר כשאנחנו מדברים במושגים של אמת חשוב לתת יחס לכל החלקים שלנו למכלול כדי להבין האם אני אמיתי.

אמשיך לשקר שהוא בדיוק הפוך כולל את שלושת האותיות הכמעט אחרונות, והולך אחרוה וגם פה קיים מסר שהשקר הוא דבר רחוק ומרחיק כלומר השקר הוא שקר ככל שהוא רחוק ממך וככל שהוא מוריד אותך.

לאור הדבר האלה בהחלט לדעתי יש מקום חשוב להתייחס לאמת הפנימית ודווקא לשקר של הרצון שלפעמים מתרופף אין צורך להתייחס.{מקווה שעוזר}

תודה רבה...

זה לא ממש עופר... - צעירים מעל עשרים

חיפשתי עוד תגובה שכתבתי בנושא ולא מצאתי. אכתוב אותה מחדש אם תרצי....

כיף לקרוא והתגובה הזו מאוד הועילה, תודה רבה יש"כ

ליקוטי אמרים, תניא, פרק י"ג: "...אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה' הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל וּכְשֶׁזֶּה קָם וכו'. שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת, שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה' כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי", וְהוּא מוֹאֵס בָּרַע וְשֹוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלֵעוֹר מִשְׁנָתוֹ, כָּךְ הָרַע בַּבֵּינוֹנִי הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָה שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה', וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵעוֹר.

וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלָא פָּסֵק פֻּמֵּהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה' בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל: הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.

וְהִנֵּה מִדַּת אַהֲבָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּבֵּינוֹנִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וכו', הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדַת אֱמֶת כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר". וְאַף עַל פִּי כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים נִקְרֵאת עֲבוֹדָה תַּמָּה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד", הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.

כִּי הִנֵּה מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, מֵרוֹם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקֻדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ. וּמִדַּת אֱמֶת הִיא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר לְמַעְלָה עַד רוֹם הַמַּעֲלוֹת. וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן, [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִם וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל: "רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כֻּלָּן"]".

ליקוטי מוהר"ן קמא תורה ס"ו אות ג':

"וּלְהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל הוּא עַל יְדֵי שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר וְצָרִיך שֶׁיִּהְיוּ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָמִין אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת כִּי אֲפִילּוּ הָעַכּוּ"ם יִקְרְאוּ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר "כִּי אָז אֶהְפּך אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'" וְכוּ' נִמְצָא שֶׁיִּהְיֶה לְהַדִּבּוּר שְׁלֵמוּת כִּי עַכְשָׁו הַדִּבּוּר חָסֵר וְאֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת מֵאַחַר שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם קוֹרְאִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר אֲבָל לֶעָתִיד יִקְרְאוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר, אֲפִילּוּ עַכּוּ"ם וְעַל כֵּן אָז יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת, בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה מֵאַחַר שֶׁהַכּל יִקְרְאוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְהַדִּבּוּר שְׁלֵמוּת וְכָל זֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד כִּי עִקַּר גְּדֻלָּתֵנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ יִתְגַּלֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁאָז יֵדְעוּ וְיִרְאוּ הַכּל אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ כִּי אָז יִרְאוּ הַכּל אֶת גְּדֻלַּת וְתִפְאֶרֶת הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים אַשְׁרֵיהֶם אַשְׁרֵי חֶלְקָם, "מָה רַב טוּבְך הַצָּפוּן לָהֶם" וּלְהֵפֶך מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "וַעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים" וְכוּ' (מתוך ההפטרה שקראנו השבת) כִּי אָז יִהְיֶה יוֹמָא דְּדִינָא רַבָּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִדּוֹן עַל כָּל מַעֲשֶׂה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט וְלא יְוַתְּרוּ לוֹ עַל שׁוּם דָּבָר קָטָן כִּי אֵין שִׁכְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַך, וְהַכּל יִהְיֶה נִזְכָּר לוֹ אָז וַאֲזַי כְּשֶׁיִּהְיֶה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים וְיָשׁוּבוּ וְיִרְאוּ בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְכוּ' [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּמַלְאַכִי: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלהִים לַאֲשֶׁר לא עֲבָדוֹ"] כִּי אָז דַּיְקָא בְּיוֹמָא דְּדִינָא, יִרְאוּ הַחִלּוּק בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְכוּ' וַאֲזַי יִתְהַפְּכוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה, וְיִקְרְאוּ כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' בִּבְחִינוֹת: "אָז אֶהְפּך אֶל כָּל הָעַמִּים" וְכוּ' כַּנַּ"ל וַאֲזַי יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת, בְּחִינַת שָׂפָה בְרוּרָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִשְׁלָם הַדִּבּוּר אָז כַּנַּ"ל אֲבָל צְרִיכִין לְהַמְשִׁיך בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה מַפָּלָה לָרְשָׁעִים גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֱמֶת וְעִקַּר הָאֱמֶת הוּא (מכאן עיקר מה שרציתי להראות, לפני כן זה רק שתביני את ההקשר), כְּשֶׁאֵין הָאָדָם נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת כִּי 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת, מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם, לְכַמָּה גְּוָנִין' כִּי מִי שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בָּרַבִּים וְטוֹב וְנוֹחַ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כִּי בָּרַבִּים נוֹפְלִין עָלָיו פְּנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁקָרִים שֶׁעוֹשֶׂה תְּנוּעוֹת וּשְׁקָרִים בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם מֵאַחַר שֶׁהוּא נִצְרָך לָהֶם וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה כִּי מִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל כָּבוֹד, אוֹ בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה שֶׁל כָּבוֹד וַחֲשִׁיבוּת וְכַיּוֹצֵא נִמְצָא שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, שֶׁהוּא צָרִיך לְכָבוֹד וַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם וַאֲזַי כְּשֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בְּאֵיזֶה בְּחִינָה יוּכַל לִפּל בְּשֶׁקֶר גָּדוֹל בִּתְפִילָּתוֹ דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּנוּעוֹת בְּשֶׁקֶר בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם כַּנַּ"ל וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא אִישׁ כָּשֵׁר קְצָת, וְיָרֵא אֶת ה' בְּמִקְצָת וּמִתְבַּיֵּשׁ בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר מְגֻנֶּה בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים וּמִתְכַּוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת אֲבָל הָאֱמֶת הוּא הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר מִדַּי, וְגַם זֶה אֵינוֹ אֱמֶת כִּי לא נִמְצָא הַרְבֵּה אֱמֶת כִּי הָאֱמֶת הוּא רַק אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר [לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בְּסִימָן נ"א] דְּהַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁהוּא בּוֹשׁ בְּעֵינֵי עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּשֶׁקֶר גָּמוּר כַּנַּ"ל עַל כֵּן הוּא רוֹצֶה לְכַסּוֹת עַל הַשֶּׁקֶר, וּלְהַלְבִּישׁ הַשֶּׁקֶר בֶּאֱמֶת דְּהַיְנוּ לְמָשָׁל, שֶׁחָפֵץ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶהוּ תְּנוּעָה אוֹ הַמְחָאַת כַּף בִּשְׁבִיל אַחֵר אֲבָל הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁיַּעֲשֶׂה שֶׁקֶר בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם עַל כֵּן הוּא גּוֹנֵב דַּעַת עַצְמוֹ וּמְסַבֵּב לוֹ הַיֵּצֶר הָרָע סִיבּוּבִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַד שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא צָרִיך בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה זוֹ בִּתְפִילָּתוֹ אוֹ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ אֵיזֶה אֱמֶת שֶׁהוּא צָרִיך לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ הַתְּנוּעָה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הָאֱמֶת נִמְצָא שֶׁהוּא מְכַסֶּה הַשֶּׁקֶר בֶּאֱמֶת נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה אֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי כִּי הָעִקַּר הָאֱמֶת אֵינוֹ רַק אֶחָד דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה גְּוָנִין וְכַמָּה מִינֵי אֱמֶת שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ לְחַפּוֹת עַל הַשֶּׁקֶר וְזֶהוּ 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת' שֶׁאָז נוֹפֵלִים עָלָיו פְּנִיּוֹת וּשְׁקָרִים כַּנַּ"ל אֲזַי 'מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין' 'פָּנָיו', זֶה בְּחִינַת הָאֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת פָּנִים בְּחִינַת "מְבַקְּשֵׁי פָנֶיך יַעֲקב סֶלָה", בְּחִינַת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" דְּהַיְנוּ שֶׁהָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת פָּנִים, נִשְׁתַּנֶּה לְכַמָּה גְּוָנִין דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה מִינֵי אֱמֶת, שֶׁמַּלְבִּישׁ בּוֹ הַשֶּׁקֶר דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ אֱמֶת, שֶׁכַּוָּנָתוֹ בִּשְׁבִיל כָּך, אוֹ בִּשְׁבִיל כָּך נִמְצָא שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה הַפָּנִים שֶׁהוּא אֱמֶת, לְכַמָּה גְּוָנִין כִּי הָעִקַּר הָאֱמֶת אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד כַּנַּ"ל וְזֶה פֵּרוּשׁ: "אֲהַלְּלָה ה' בְּחַיָּי" הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת וְזֶה 'בְּחַיָּי', בְּחַיָּי דַּיְקָא הַיְנוּ שֶׁאֲנִי חַי מֵחַיִּים שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ נִצְרָך לְחִיּוּת שׁוּם אָדָם כִּי 'הַנִּצְרָך לַבְּרִיּוֹת חַיָּיו אֵינָם חַיִּים' הַיְנוּ שֶׁאֵינָם חַיִּים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא חַי מֵאֲחֵרִים אֲבָל כְּשֶׁאֵינִי נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת וַאֲנִי חַי חַיִּים שֶׁלִּי אֲזַי אוּכַל לְהַלְּלוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "אֲהַלְּלָה ה' בְּחַיָּי" דַּיְקָא כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת עוֹלָם חָשַׁך בַּעֲדוֹ' וְכוּ' וּכְשֶׁיֵּשׁ אֱמֶת אֲזַי הוּא מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כִּי עִקַּר מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, הוּא עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁיִּתְגַּלֶּה אָז כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" כּוֹנַנְתָּ לָעַד לא כְּתִיב אֶלָּא תִּכּוֹן כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְעַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁיִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים בִּבְחִינַת: "וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" 'פָּנָיו' זֶה בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה, 'מְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו' וּמַאֲבִידָן מִן הָעוֹלָם וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּגְּמָרָא: שֶׁכִּבְיָכוֹל הֵם כְּמַשָּׂא עַל פָּנָיו כִּי הַפָּנִים שֶׁהוּא בְּחִינַת הָאֱמֶת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּל אֶת הָרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּחִינַת הַפָּנִים, דְּהַיְנוּ הָאֱמֶת, אֲזַי הוּא מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מַפַּלְתָּם לֶעָתִיד, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱמֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה כַּנַּ"ל עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה בְּחִינַת הַפָּנִים כַּנַּ"ל וַאֲזַי מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲזַי נַעֲשֶׂה מַפַּלְתָּם עַל יְדֵי הָאֱמֶת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין שְׁלֵמוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מַפַּלְתָּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְהַפְּכִין כֻּלָּם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת: "וְדַבֵּר דָּבָר", הַנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת הַיְנוּ שֶׁצָּרִיך לְהַמְשִׁיך בְּחִינוֹת דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי בְּתוֹך הַדִּבּוּר שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה לְהַשְׁלִים הַדִּבּוּר בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'שֶׁלּא יְהֵא דִּבּוּרְך שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְך שֶׁל חֹל' כִּי בְּשַׁבָּת הוּא שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר כִּי שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹך הַדִּבּוּר שֶׁל חֹל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת 'אֵל הֲוָיָה בִּיצִירָה' שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת 'אֵל', שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת: "לא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיַעֲקב אֵל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלקֵי" וְכוּ' כִּי יַעֲקב בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל וְזֶה הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, תָּלוּי בְּפַרְנָסָה כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְנָסָה וְאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל "אַשְׁרֵי שֶׁאֵ-ל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלקָיו" כִּי 'כְּשֶׁשִּׂבְרוֹ עַל ה' אֱלקָיו', וְאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, אֲזַי 'אֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ' כִּי 'אֵל יַעֲקב' הוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל וַאֲזַי כְּשֶׁזּוֹכִין לְהַמְשִׁיך בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּחִינוֹת אֱמֶת, בְּחִינוֹת פָּנִים בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה אֲזַי נַעֲשֶׂה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הֲוָיָה בְּמִלּוּי הֵהִין כִּי הֵי הִיא בְּחִינַת שִׁלּוּם שָׂכָר כְּמָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "הֶגֶה וָהִי" וָהִי זֶה שִׁלּוּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא וְזֶה בְּחִינַת 'אֵל הֲוָיָה' דְּהַיְנוּ אֵל שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמֶת שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֶׂה שִׁלּוּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הֲוָיָה בְּמִלּוּי הֵהִין כַּנַּ"ל צָרִיך לְהַמְשִׁיכָהּ בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בְּחִינוֹת 'וְדַבֵּר דָּבָר' לְהַמְשִׁיך דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹך יְמֵי הַחֹל כַּנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינוֹת יְצִירָה: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלא אֶחָד בָּהֶם" דְּהַיְנוּ שֶׁיְּמֵי הַחֹל הֵם בְּחִינוֹת יְצִירָה כְּשֶׁאֵין אֶחָד בָּהֶם שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך לִבְחִינוֹת יְצִירָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְמֵי הַחֹל אֶת בְּחִינוֹת 'אֵ-ל הֲוָיָה', שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּחִינוֹת שַׁבָּת 'מַלְכוּת פֶּה', שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָמִים אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל".

רבי נחמן כדרכו עמום במקצת, וצריך להעמיק הרבה כדי להבין אותו לאשורו, אבל את יכולה להבין מהרעיון הכללי שלו לשאלתך.

מקווה שיעזור לך....שבוע טוב וערב פסח כשר ושמח

וואו תודה

מה שהבנתי... כמובן לא הרבה אבל בכל זאת היה חזק

ולא משהו שכתבתי בעבר או מקורות של אחרים....😉 סליחה ממש על ה"ההפצצה" בשרשור, לא חייבת לקרוא....

יש את מידת האמת. ומנגד, יש את מידת השלום. השלום מורה דווקא להסתיר אמיתות, לא לספר את כל האמת. במקרים קיצוניים אפילו לשקר ("משנים מפני השלום". אמנם אסור בכל מקרה לשקר שקר גמור, השינוי צריך להיות ב"תחמון", להגיד מילים שמוצגות בצורה א', אך משמעותן ב', כמו מה שרש"י אומר: אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך" (זהר ח"א קסז). https://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/emet-2.htm מאמר לגבי העניין של מה שיעקב שיקר וכו'....). יש פער בין העולם החיצוני לעולם הפנימי בעולם הזה.

לפני שאנסה להסביר מה מטרת הפער הזה, אנסה להמחיש את הפער הזה בעוד עניין. ישנם דברים שיש להצניעם, ולא לפרסמם. גם לשון הרע מבטא את העניין הזה (שזה קשור לפרשה האחרונה שקראנו, אגב). לכאורה לפי מידת האמת, כל אדם היה צריך לספר הכל על בן-אדם אחר (לפחות במקרה ששואלים אותו), ולא לחסוך מאומה. אבל התורה רוצה שהאדם יציג את חבירו בצורה טובה, ואת הפגמים לא לספר ולא להסגיר. המסילת ישרים מדבר לגבי הזהירות באונאה ובמרמה: משא ומתן באמונה, ואומר שיש חילוק בין אדם שמסתיר פגמים, שזו אונאה, לבין אדם שמציג את הצדדים הטובים של המוצר שלו ולא מדבר על הדברים הרעים (דהיינו, לא מציג באופן חיובי, ולא מסתיר). דבר זה גם מתבטא בשידוכים בעיקר, שיוצאים לפגישה מתגנדרים בצורה מיוחדת, וכן גם ה' טבע שיהיו "ימי זוהר" בתחילת הנישואין, מה שלא מעיד בהכרח על צורת הנישואין עצמם (ושוב, מצד שני צריך גם להיות מאוזן ולא להיות לגמרי חי באשליות, להבין את גודל האחריות, וזה חלק מתפקיד הכתובה).

בסופו של דבר, תמיד יש לאדם כמה תדמיות, במקום אחד הוא מתנהג כך, ובמקום אחר הוא מתנהג אחרת. אז מצד אחד צריך איזון, ויש ערכים מוחלטים שהאדם צריך לקבוע לעצמו שהוא תמיד מתנהג איתם, אבל יש מקום גם לשינויים בתדמית, ששם האדם מבין שלא בכל מקום הוא יכול להיות כך או אחרת, והוא משתנה לפי הסביבה. לפעמים אדם יכול יותר להופיע את מידת האמת, ולפעמים פחות. כמו שבשבת אדם יותר מתנהג בקדושה מיום רגיל (לפחות כך הציפייה), או שמתנהג בקדושה בחגים יותר מימים רגילים. יש ציווי מיוחד של ה', הארה מיוחדת של אותו יום, וממילא, נגררת גם התנהגות שונה של האדם בעקבות כך. זה מבטא שהאדם הוא לא המנהל של העולם, אלא הוא זורם עם המציאות הא-לוקית (צריך לקחת את זה בזהירות ובעירבון מוגבל, ולהשתמש בעקרון הזה בצורה הנכונה, כמובן), הוא מונהג ע"י ה'. זה גם תלוי בנפשות. יש כאלו שהם לגמרי אברהמיים, כמעט תמיד הם יוזמים, מנהלים, פועלים. ויש כאלו שהם יותר יצחקיים, נותנים לה' לנהל את המציאות, ומסתדרים לפיה (זו גם מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן אם עם ישראל הוא ככבשים שהולכים אחרי רועה, או שהם כזקנים שהולכים לפני מלך).

בסופו של דבר אדם מורכב מגוף ונשמה והוא צריך להתייחס לשניהם. וכשהוא עוסק בצרכי הגוף, הוא יותר גשמי, באופן יחסי (לפחות באופן רגיל). כשהוא עוסק בטיפוח הרוח והנשמה, הוא יותר רוחני. וחלק מהמשחק שאנחנו צריכים לשחק בעולם הזה בשביל ה' יתברך, בעבודת ה', הוא המעברים בין שני העולמות. ודווקא יעקב שהוא מידת האמת, הוא זה שעוסק בסיבוכי החיים, וצריך לרמות בגניבת הבכורה, אחרי זה לרמות את לבן ("אחיו אני ברמאות").

מחילה על האריכות ומקווה שעזרתי....

שמעתי פעם שיעור יפה של הרב דביר ומאז זה מלווה אותי שכאילו אנשים מגדירים את עצמם אני X אוהב y וכו' ותאכלס כל הדברים האלה שמסביב לא באמת מגדירים אותנו, הנשמה שלנו גדולה מזה. אדם יכול להגיד לעצמו, אני טיפוס עצוב, אני לא יכול עכשיו לקפוץ ולרקוד, זה לא אני, וזה שקר וכזב, העצבות שהיית עצוב אתמול לא מגדירה אותך. אנחנו מעבר להגדרות. גם בהסתכלות על הסביבה החבר שלנו זה לא סתם אדם שגר במקום x למשפחהy תחביבים z וכו' זה באמת החבר? ההגדרות האלה זה החבר שלנו? ממש לא.

נראהלי זה השיעור הזה:

אגיד לך באישי במה מדובר... 

בתור התחלה אנחנו רואים בספרות המוסר הישנה (חלק מהראשונים) עם שורשים כבר בתנ"ך גישה שאומרת שלמעשה הקב"ה לא צריך אותנו בכלל. כמו באיוב ל"ה:

"אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו; אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח; לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך."

לפי זה, למעשה, הקב"ה ברא את העולם מסיבה נסתרת כלשהי, שאין לנו כל־כך שייכות אליה, אבל מבחינתנו, זה לא שהוא צריך אותנו, או שאנחנו מועילים לו במשהו, או יותר מזה, לא שאנחנו יכולים לתת לו או להעניק לו. וגם אם נעשה משהו נגד רצונו, לא באמת מזיז לו.

מלבי"ם שם: "לא תוכל לפעול בו שום שינוי ע"י חטאיך. ואף לא שנאמר שיכעס ויחרה אפו או יתעצב ע"י מעשיך שזה הפעלות ולא יצדק בחק השי"ת. וכל מה שנאמר שה' כועס או מתעצב ע"י מעשי ב"א. כ"ז נאמר לפי ערך המקבלים לא שיהיה ח"ו שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע."

בקיצור כל מה שכתוב "ויחר אף ה'" ושאר לשונות ההגשמה הם לסבר את האוזן וכוונתם להנהגה שה' קבע. כמו שהקב"ה קבע שאם תכניס יד לתקע תתחשמל, ככה אם תחלל שבת אתה פוגע בעצמך בראש ובראשונה רוחנית וכנראה גם גשמית תלוי בעניין, ובפן הלאומי אם עם ישראל יישמע ל"הוראות היצרן" יהיה לו אחלה וסבבה ואם לא אז לא. אבל זאת לא בעיה של היצרן. אתה רוצה תשמור שבת אתה רוצה אל תשמור בעיה שלך.

///

אבל עם זה יש כמה בעיות. דבר ראשון זה נוגד את האינטואיציה האנושית הפשוטה הטבועה בנו. מושג הטוב קשור במושג האהבה, אלטרואיזם, נתינה. לא להיות כעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבל פרס. אבל מה שאנחנו מקבלים, זה שאנחנו נולדים לתוך מערכת "אנונימית" של נזק ותועלת, וזה הכל. הלא הקב"ה מה אכפת לו. אז ממילא הכל אנחנו עושים רק בשבילנו. ומה עושים עם אינספור פסוקים כמו "אהבתי אתכם אמר ה'", שיר השירים שמתאר אהבה עזה בין בני זוג? וכי הכל זה "קודים" ל"מידת הדין" / "מידת הרחמים"? אז למה ללכת כל־כך רחוק? מה אפוא משמעות התפילה שלנו? פעולה טכנית שבה אנחנו מתחברים לאיזו מין רוחניות מופשטת חסרת אישיות, כמו טלפון למטען חשמלי?

הרש"ר הירש (אי־שם בבראשית) מדבר על כך שמלבד הבעיה של הגשמת הא־לוה, יש בעיה אחרת, שיכולה להיות חמורה באותה מידה, והיא "הפשטת הא־לוה" לכדי איזה מושג רוחני מעומעם שלא קשור בכלל לעולם האדם. כמו הפילוסוף בתחילת הכוזרי, מבחינתו הקב"ה הוא איזו סיבה לוגית ראשונה לקיום (אם נצרכת כזאת לפי חוקי הלוגיקה), אבל זה לא שהוא רוצה מאיתנו משהו (כי רצון מעיד על צורך, וצורך מעיד על חיסרון, והבורא הוא מושלם, מ.ש.ל => וזאת בדיוק הבעיה, ש"כופים" על הקב"ה את הלוגיקה האנושית ומכניסים אותו לתוך "מ.ש.ל").

אם התורה כל־כך חוששת מהגשמה, למה לטרוח עם כל הדימויים, "ויתעצב אל לבו", שמא נאמר "לסבר את האוזן", אז המון העם לא כזה מטומטם, אפשר לכתוב "זה לא היה סבבה מבחינת ה'", במקום "ויחר אף ה'" לכתוב "זה גרם לכך שמידת הדין הופעלה". כי הרי אם תבין את זה כפשוטו, אתה מגשים וכופר, אז אתה חייב להבין לא כפשוטו, ואם אתה מבין לא כפשוטו, אז מה הבעיה לכתוב מלכתחילה לא כפשוטו? עכ"פ זאת הביקורת.

///

באיכה ג' אפשר לראות קצת פינג־פונג בין הניגודים האלה,

"דב ארב הוא לי אריה במסתרים:"

"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב: => מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו:" (אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב)

"קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא:"

נו אז צריך להחליט, האם יש מימד אישי ביחס שלנו לקב"ה, שיש מקום לתחושה הנפגעת של "דוב אורב הוא לי", או התקשורת המיוחדת של "קרבת ביום אקראך; אמרת אל תירא" (אל תירא בגוף שני!), או ש"הרעה באה מאליה והטוב בא מאליו" והקב"ה מבחינתו בכלל לא מתעסק בזה.

///

אין לי תשובה חד־משמעית אבל כמו שאנחנו רואים זה לא זה ולא זה, או שיש כאן פרדוקס של ממש שפשוט מתקיים בדרך מופלאה, או איזו דרך ביניים נעלמת שאולי אפשר להבין ואולי לא. במקום מסוים, גם את הילדים שלנו אנחנו לא "צריכים", במובן של "צורך", אף־אחד לא מת מזה שאין לו ילדים, גם זה לא שאנחנו "צריכים" את הטובות שלהם, במובן מסוים, אם יתנהגו יפה או לא, זאת פשוט השאלה של איך תראה האישיות שלהם בעוד 10 שנים... אבל ברור שיש כאן איזשהו רובד מעבר לזה.

ונראה לי ממש מתאים להוסיף פסקה שראיתי לאחרונה מהרב קוק בנושא -

"כמה פעמים צריכים לכפור בדמיונות, כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה. 

ולפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות,

ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק."

 (מידות הראי"ה, אמונה, פסקה יד)

ויש פסקה של הרב קוק בעולת ראיה ב'ענייני תפילה' שהרב מסביר על פנייה האישית בתפילה ומדבר על ייחודה ומטרתה - 

"לפני התפלה צריך להרגיש את הצורך של התפלה ואת הענג של התפלה.

 אין התפלה חפצה לשנות שום דבר באלהות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות,

 אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. 

היא מדברת בענין האלהי, שהיא כוספת אליו, כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה. 

היא מדברת אל ד', כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע"י התעוררות מרוח אחר, 

מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הויתה."

משמע מהדברים המודגשים (ההדגשה שלי) שהמטרה היא באמת לדבר אל ה' בגובה העיניים, לא בגלל שאנחנו באותו גובה אלא בגלל שעל ידי כך אפשר להעלות את הרצון האישי שלנו על ידי תפילה. אם נשאיר את עצמנו למטה אז אנחנו גם נשאר למטה בסוף...

ובאמת יפים ונכונים הדברים שהבאת על המתח הזה. כל זה רק כדי להוסיף דרך להתמודדות עם העניין שהזכרת.

בסופו־של־דבר הקב"ה רוצה קשר איתנו, לדבר איתנו כו' וזה אינו יכול להתבצע אלא ברמה שאנחנו מבינים

כמובן אנחנו מנסים להתעדן כמה שיותר אבל זאת לא מטרה בפני עצמה בסופו־של־דבר האמונה של הסבתא־רבתא שאינה יודעת כל־כך קרוא וכתוב כ"ש לא פילוסופיה אפלטונית ומורה נבוכים, היא יקרה מאוד, ולא מצופה ממנה למשהו אחר, כנ"ל ביחס לילד קטן

במיוחד בדורנו אנחנו חיים בדור קצת "עזוב" ובודד, הורים שנמצאים כל הזמן בעבודה, חוסר בתקשורת אנושית, כל הנושא של בריאות הנפש מתפוצץ (וגם מקבל הרבה יותר מודעות), באיזשהו מקום זה דור שלפחות חלק ממנו מה שהוא בעיקר צריך זה חיבוק, גם ביחס לעבודת ה', המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד. 

שטיפה קשה לעסוק ברמת מסגרת הדיון.

אמנם אני רואה צורך להתייחס למשפט האחרון שרשמת - 

"המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד"

מה הכוונה בביטוי "קשר הדדי"? הכוונה לקשר בו שני הצדדים מגיעים מעמדה שווה? אם כך - בודאי הקשר עם הקב"ה הוא לא קשר כזה. אך זה לא בהכרח מעציב, אלא םג יכול לשמח. קשר עם אבא ואמא ,לדוגמא, הוא קשר שאיננו שיוויוני (חובת כיבוד הורים וכולי) והוא קשר שיכול מאוד לשמח.

אם הכוונה לכך שלא תמיד שומעים מה הקב"ה אומר לנו בחזרה ולא תמיד מרגישים שהוא מקשיב - זה בהחלט עניין גדול, אבל אם כן - זה לא שבאמת אין קשר. באמת יש קשר, רק שהוא לא תמיד מורגש.

אם לא הבנתי, אשמח לשמוע מה ניסית להגיד.

ואגב, הביטוי "איש האמונה הבודד" נזכר רק אצל הגרי"ד וגם אצלו בהקשר האדם המאמין בעולם מודרני והוא לא יסוד גדול ביהדות בכלל. להיפך, לא מצאנו בשאר המקורות את הקשר בין אמונה לבדידות.

לגבי תוכן הדברים - מאוד מצטער לשמוע את החוויה הזאת, אני מאמין שיש עוד חוויות שונות גם בעת הזאת. להיפך, דווקא בעת הזאת יש פונטציאל גדול לקשרים בין אישיים.

אלא למערכת יחסים שאינה טכנית־מכנית־אוטומטית. גישה א' שדיברתי עליה במקור בסופו־של־דבר היא נעדרת אישיות. התפילה, כמו גם המצוות, הופכים לאמצעי מכני לקבלת שפע / תיקון עצמי / תיקון העולם, אבל נעדר מהם הפן של תקשורת "פשוטה".

השתמשתי ב"איש האמונה הבודד" סתם כביטוי, אני מודה שגם לא קראתי את הספר. כוונתי היא למאמין ה"אבוד" שמחפש תחושת פשוטה שייכות וחום שאינה קיימת כל־כך במערכת שסובבת סביב מושגים של "הוראות יצרן" או "תיקונים בעולמות העליונים". זה גם לא קשור דווקא להיעדר מערכות יחסים בין־אישיות אלא למעין בדידות קוסמית או משהו בסגנון. אישית, אני לא מזדהה עם החוויה הזאת, אבל נראה שזה די נפוץ בימינו.

"מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"

"רבה אמונתך" זאת האמונה של הקב"ה בי.

מתוך כך שהקב"ה מאמין בי, אני יכול להבין שאני יכול/רוצה/צריך לעבוד אותו.

האמונה האישית של האדם היא לחשוף את אמונת הבורא בו וממילא הוא מאמין בו ובחיים.

מחילה אם אני אגרום לבלבול קצת, אבל ישנה דעה, שאע"פ שהיא פחות מקובלת, היא קיימת, ואולי תאהבי אותה, אז אכתוב אותה. המהר"ל ב"דרך חיים" (פירושו למסכת אבות) פרק ו' משנה י"א (שהיא בעצם ברייתא) מפרש שה' צריך את הנבראים. מדוע? כיוון שכל דבר שלא יוצא אל הפועל, הוא פחות שלם, וגילוי מלכותו יתברך בפועל זה יותר שלם מאשר אם זה יהיה רק בפועל. שואל המהר"ל, הייתכן ששלימות ה' תהיה תלוייה בנבראים? עונה המהר"ל, זה לא באמת תלוי בנבראים. יש למהר"ל מהלך ארוך בעניין, בעיקר סביב המדרש: "כפה עליהם הר כגיגית", שהוא מסביר שמלכות ה' מתגלה גם בלי רצון הנברא. כשהאדם עושה מצווה וה' נותן לו שכר, מתגלה מלכות ה', שאנשים עובדים אותו. אבל גם כשאדם עושה עבירה וה' מעניש את החוטא, גם בכך מתגלה מלכות ה'. נמצא שמלכות ה' לא באמת תלוייה בנברא, ולכן, ניתן לומר שיש תוספת שלימות בבריאת העולם, והיא שמלכות ה' יוצאת מן הכוח אל הפועל. מישהו שהצגתי לו דעה זו, שאל, יוצא שהיה זמן שה' לא היה שלם? עניתי לו שתי תשובות: תשובה ראשונה, קצת מסובכת, שלא היה זמן לפני שנברא העולם. הזמן נברא עם בריאת העולם, ולא באמת היה זמן שהעולם לא היה קיים. כל זמן שהיה זמן, העולם קיים. הקב"ה הוא נצחי, הוא במימד אחר שלא קשור לזמן, אבל לא היה משך זמן שהקב"ה היה לבדו או משהו כזה, כי הקב"ה לא שייך בזמן. לכן, זה לא קשה. כל השאלה שאפשר לשאול היא כזאת: בזמנינו, שיש בורא ויש עולם, האם כשנפריד את הבורא מהעולם, הבורא לא שלם? התשובה היא שכן, אבל זה לא משנה, כיוון שזה תלוי בו. ועוד תשובה שמשלימה את התשובה הראשונה, זה לא באמת שה' חסר בלי העולם. כל השלימות נמצאת בבורא, אלא שכל השלימות היא ברובד הכוח, ולא ברובד הפועל. זה לא שה' חסר השלימות כמותית, שחסר לו איזה דבר מסויים והעולם משלים, העולם מגלה בפועל את כל השלימות של הבורא. או כפי שאומרים ראשונים לגבי סוגיית הנמנעות אם את מכירה, זה לא חסרון להגיד שה' לא מתואר בהוצאה אל הפועל. ההגדרה היא ש: "אין מלך בלא עם", וזה לא קשה שה' צריך מישהו אחר מלבדו כדי להופיע את מלכותו, שהוא יהיה מלך עליו. ה' לא יכול להיות גם הוא עצמו וגם נבראים שהוא שולט עליהם, נכון. וזה לא קשה. מדובר בדברים עמוקים שדורשים מחשבה, רק כתבתי את הדברים בצורתם הכללית. ספיציפית לגבי האמונה, אז חלק מהופעת המלכות היא האמונה, כמובן.

אוסיף שגם לשיטות האחרות שברובד האמת ה' לא באמת צריך אותנו, בפועל ה' "בחר" להזדקק לנו (זו שיטת הרמח"ל), וממילא, זה נכון לומר שה' צריך את התפילה שלנו וכו', אם מבינים את הסיוג שדיבור זה הוא רק בעולם שלנו, אחרי שה' בחר להזדקק לנו, אך ברובד האמת הוא לא באמת זקוק לנו. ה' טבע במציאות שהשלימות יוצאת אל הפועל רק ע"י מעשי הנברא, או במקרה שלנו, ע"י אמונתו, וזה המדרש שהמהר"ל בתפארת ישראל פרק ג' כמדומני מביא על רבי עקיבא וטורנוסרופוס, שרבי עקיבא אמר שמעשי האדם נאים יותר, עובדה שלחם יותר טוב מחיטה. זאת אומרת, ה' טבע במציאות שהבריאה הא-לוקית חסירה, וצריך את השלמת האדם ופועלו כדי לתקן את המציאות (ו"מלאכה נקראת על שם גומרה"), במקביל לכך שברובד האמת ה' מראש יכל לברוא את המציאות ולעשות את הכל מתוקן מבלי להזדקק לאדם. אך המציאות היא שצריך את האדם כדי להשלים את הבריאה.

בסופו של דבר, שיטת הרמח"ל היא שה' לא זקוק באמת לאדם, והסיבה שהוא ברא את העולם היא בשבילנו, בשביל להיטיב לנבראים. אבל אנחנו צריכים ללכת בדרכי ה', וכמו שה' לא חשב על עצמו, ככה גם אנחנו לא צריכים לחשוב על עצמינו, וצריכים לעשות בשביל ריבונו של עולם. כמו שני אוהבים שכל אחד יעשה הכל בשביל השני וחי למען השני. יש על זה מהלך של הרב שרקי, שכתוב במלחמת מדיין שה' מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ומשה כשמצווה את עם ישראל אומר אחרת: "...החלצו מאיתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה' במדיין".ה' יתברך דואג לעם ישראל ולכן אומר למשה שזו נקמת בני ישראל, אך משה, שליח עם ישראל, שדואג לכל עם ישראל, אומר שזו נקמת ה'. כל אחד אוהב את השני וחפץ בטובת השני.

מקווה שעזרתי בבירור הדברים, אם זה עדיין רלוונטי...יום טוב