אומרים, מחנכים אותנו- להאמין שאין מקרה בעולם, הכל זה רצון ה'. לא להאשים את ביבי. לא להאשים את האיש שלא נזהר ודרך לי על הרגל, לא להאשים את אף אחד במה שקורה לי כי הכל מדויק. נכון ככה?
אז אני לא מבינה... אני מנסה לחיות ככה ולהאמין בזה, וגיליתי שהביצוע של להאמין בזה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם הסביבה. כולם חיים בחוסר אמונה? כולם הרי תמיד מקטרים מאשימים. זה השיח... ואז אני לא יודעת איך להגיב לאנשים... איך לא לצאת נאיבית.... לא מחוברת לקרקע, אם אני באמת מאמינה בזה...?
אשמח לעזרה.. תודה♡
ודווקא זה אמור לקרוא לנו למצוא בעצמנו שיח אמוני של הבנה ותיקון
אני מציע ללמוד הרבה נ"ך לעומק
ממש כמעט כל הנ"ך רצוף בסיפורים שהמשותף להם הוא הסיבתיות הכפולה: המון אנשים שלא מודעים שאסון ממשמש ובא (או קרה) בגלל חטאיהם, והנביא (והקוראים) שיודעים שהכל קורה "כי הייתה סיבה מעם ה'"
בהסתכלות שטחית אפשר תמיד למצוא אשמים ולהיות חכמי הדיעבד, אם היו עושים ככה, אם לא היו עושים ככה
אבל המסר הנבואי הוא שהרוחניות היא זאת שתקבע את המציאות בשטח בין אם על־ידי התערבות ישירה
ובין אם על־ידי התערבות עקיפה, למשל, שעל־ידי הליכה בדרכי התורה נלמד לקבל החלטות נבונות ונינצל מכל־מיני נזקים
או שסגולת התורה תשמור עלינו כמעט ברמה מיסטית
אין מה לעשות סבל הוא חלק ממציאות של חוסר שלמות
כל־עוד השכינה בגלות, ויש קלקולים מוסריים, זה מתבטא בסבל, שהוא צד אחד של המטבע, כאשר הצד השני הוא הרע המוסרי
והוא נצרך כדי להחזיק את העולם באיזון, מכל־מיני סיבות – אם כדי לקיים את מידת הדין, אם כדי ללמד אותנו דברים שלא למדנו / איננו יכולים להבין לפי מדרגתנו הנוכחית בדרכים אחרות, אם כדי לנסות אותנו; הסבל שבמעשה של מישהו אחר, הוא בעיה שלנו – הרע, הוא בעיה שלו (ואולי גם שלנו אם יכולנו להוכיח ולא הוכחנו) ושהוא כבר ישבור את הראש עם זה
כך שייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל
ומצד שני לשאוף לתיקון כדי שמתוך מציאות מתוקנת נוכל לעבוד את ה' באופן מלא ועוצמתי
עריכה: בהזדמנות הזאת אני מציע להקשיב לשיעורים של הרב יוסף בן פורת בנושאי ביטחון ואמונה
הי זה במלכים א פרק יב "במקרה" למדתי את זה היום...
אני ממש מצטערת אבל אשמח אם תוכל לכתוב את זה במילים יותר פשוטות ובהירות כי לא הבנתי ממש...
מנסה להבין:
יש סיבתיות כפולה שהיא שהחטאים גורמים למשהו לקרות אבל בנוסף זה מגשים מטרה אלוהית?
"שהרוחניות תקבע את המציאות בשטח" אתה מתכוון בסוף לדברים שתלויים בנו... וזה לא מה שהתכוונתי שאני מאמינה. אני מאמינה שהכל מושגח וכל מה שקורה זה כי זה רצון ה'. בעצם קיבלתי מהדברים שלך הסבר טבעי...
מה הכוונה "או שלא מקבלים בכלל"? זה לא בבחירתנו אם יהיה לנו יסורים או לא...
תודה על ההמלצה, אנסה בעז"ה
סיבתיות כפולה פירושה שלכל התרחשות יש סיבה טבעית (איך אנחנו רואים בעינינו את השתלשלות האירועים, למשל, פילוג הממלכה קרה בגלל העצה הרעה שקיבל רחבעם, אגב זאת הדוגמה שרציתי להביא פשוט לא הבאתי כי לא רציתי להכביר במילים)
ויש סיבה רוחנית (שהיא הצד ה"נסתר", אם כי, לא בהכרח נסתר, פשוט צריך הסתכלות מיוחדת כדי להבין אותו. למשל, שפילוג הממלכה הוא עונש על חטאי שלמה)
אותם אנשים שחיו לצורך העניין בסיפור של רחבעם, היו מודעים רק לסיבה הטבעית, וכנראה לא ידעו בכלל שהם כלי בידי ה' להגשים את מטרותיו, או לחילופין, בטח האשימו אותו, אחד את השני, היו מתוסכלים כו' מבלי להיות מודעים כלל שזה חלק מתוכנית הרבה יותר גדולה שהוכנה כבר הרבה לפני זה (למשל, השטנים שהקים הקב"ה לשלמה, הוא כבר "הכין" אותם הרבה לפני זה, אחרת לא היה צורך בפירוט כל קורות החיים שלהם)
לכן להאשים מישהו זה להסתכל רק על צד אחד של המציאות ולא על הצד הנסתר שלה
וברור שתיקון רוחני מתקן גם את המציאות הגשמית ומסיר סבל מהעולם, אמנם, בתור בני־אדם פרטיים זה לא שאפשר להציל את כל העולם, וגם, הקב"ה נותן לכל אחד "גבולות גזרה" מה בדיוק נדרש ממנו לעשות ולפעמים אותם "גבולות גזרה" הם במציאות רוויית סבל
לגבי ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל, זה קצת בצחוק, אבל הכוונה היא, אין לקב"ה כוונה להציק לנו סתם, אם פוגעים בנו ייסורים יש לכך מטרה וצריך למצוא אותה בשביל זה אנחנו חושבים ומעמיקים
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.
הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.
הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.
ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".
ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.
לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?
דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94_%D7%94
ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.
שיש לנו לגמרי בחירה חופשית.
התוצאות של הבחירות שלנו, לטוב ולרע, משתנים לפי הבחירה שלנו.
אם הכל יודע מראש ואין בחירה חופשית - מה המשמעות של הפרק השני בקריאת שמע?
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת.... וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
וְנָתַתִּי.....
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם ....
והיה אם - הבחירה היא שלנו.
"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג טו)
הרשות בידינו לבחור בין טוב לרע.
לכל כיוון של בחירה - יש תוצאות צפויות.
נכון יש לנו בחירה חופשית אבל זה עד המעשה, לאחר שהוא כבר נעשה צריך להאמין שזה בידי שמיים. ובנוסף מה שאחרים עושים ונוגע לנו זה בוודאי בידי שמיים... הבחירה החופשית היא שלהם אין לנו חלק בזה כבר... אז מה ההגיון להאשים ולדבר מה היה צריך להיות ומי היה לא בסדר.... (אפשר לעשות את זה אם זה לתועלת ואז זה נאמר בצורה אחרת מסכימה איתי?)
נגד הכניסה לארץ.
עקב חטא המרגלים - לא רק, העשרה, נענשו.
כל עם ישראל שיצא ממצרים נענש - נגזר עליהם ללכת במדבר 40 שנה.
זו היתה בחירה חופשית שלהם להוציא את דיבת הארץ.
כך אפשר לעשות הקבלה לימינו אלא.
המנהיגים שלנו טעו בקבלת החלטות ובמעשים הנגזרים מכך.
הצרות והמכות נוחתות על כל העם היקר שלנו.
לא להאשים אותם ? לא להעניש אותם על הבחירות
שלהם שהביאו לאסון שנפל עלינו?
ולא איפה אחרים
כי זה פשוט לא מוביל לשום מקום
אין לי מושג מה השיקולים שלהם
מסתמא התורה לא בראש מעייניהם אז למה שיבחרו בחירות נכונות? הם יודעים מה זה בכלל נכון ולא נכון?
הנפש החוטאת היא תמות ולא השאר
אין לי שום יכולת להשפיע על מה הם יעשו בסוף אלה בחירות שלהם
אי נמי שיקוף של מצב העם
בכל מקרה, מי שלא מכיר בסמכות התורה, מה יש לי לצפות ממנו
ומי שכן (במגרש הפוליטי)... טוב, פעם היו לי יותר ציפיות, אבל נראה שאותה הכרה היא בעיקר למראית העין ולצרכי יחסי ציבור לכן אין מה לצפות
ובכל מקרה אם השליח לא נאמן לשולח
מה אני כבר יכול לעשות עם זה?
חשוב לפעמים להעמיק את העין הטובה כדי שלא תתערער לך. לראות את המציאות עם החסרונות ומצד שני לדעת שהכל טוב בשורשו בכל זאת
בעבודת ה'?
להתמודד עם החיים כזה
יכלתי להיות חילוני עכשיו (הרי הייתי תקופה) ברוך ה' שניצלתי וחזרתי בתשובה
עם החיים.
כדי להתמודד עם החיים, כדי לחיות בצורה טובה ונעימה ומאושרת - אני עושה בחירות ונוקט במעשים ובהחלטות.
(לימודים, מקצוע, פעילות גופנית, אוכל בריא, נמנע מדברים מסוכנים או לא בריאים - כמו רכיבה על קורקינט… טיפולים רפואיים לפי הצורך, חיסונים…)
ומקיים אורח חיים דתי - מתוך שילוב שלתוך זה נולדתי, כך התחנכתי, ומתוך אמונה בבורא עולם ובקיום ההלכות.
איפה כן יש צורך לכוח לעבודת ה׳?
- לקום בבוקר מוקדם לתפילה במניין,
- לקום בשבת בבוקר לבית הכנסת, בעוד הבנות בבית יכולות להיות במיטה עד ארוחת שבת בצהריים…
- לא ללמוד למבחנים בשבת (לעומת חברים ללימודים שכן לומדים בשבת, כי הם לא דתיים)
מאיפה אני מוצא כוח לעשות ולקיים את הדברים האלו, ודרכים אחרים שההלכה מחייבת אותי?
מתוך זה שאני מחזיק בהשקפה דתית ומאמין בזה.
לניסיונות שה' מעמיד אותנו בהם.
עבודה ה' זה לא רק קיום המצוות נטו, יש בזה הרבה רבדים עמוקים.
עמידה בניסיונות- לקום בבוקר מוקדם לתפילה במניין זו עמידה יומיומית בניסיונות והתמודדות עם היצר הרע….
לקום בשבת לבית הכנסת - גם כן…
לשרת בצבא כדתי, כאשר המערכת היא חילונית, זה לעמוד בהמון ניסיונות.
והעולם יהיה מתוקן. הוודאות שהכל בסוף יהיה טוב, ולא הכל לריק: "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".
ודברי תורה אמיתיים (קצרים ככל שיהיו)
הם כמו טיפות קטנות של אור
על נפש מדברית מחוספסת.
סימני חיים קטנים
בין דפי ספרים עבים
ברחובות ישָנים
אבני דרך
אותיות זעירות
מנגינות חקוקות על קירות ובכל מקום
בין דפי ספרים עבים
עלי כותרת
וזרעי פרחים
בתוך השורות
שיבולים אפילות
פסקאות עבריות
אור ופרח ופרק ומשב המתפרש כתחייה
לאדם הוא עיר קטנה
עיר קטנה ועליזה
אומץ ואוצר הכמוסים עמדי
ובכל פסיעה ופסיעה
ובכל מילה ומילה.
אהבת ה'.
בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה" לא שה' חלילה עושה פשעים אבל לפעמים לא מבינים את מה שה' עושה וקשה עם המציאות שה' הביא אותנו אליה אבל כאשר מרגישים אהבה לה' הכל כאילו מתבטל ומאבד מהחשיבות לעומת הדבר הגדול -אהבת ה'.
יפה, אהבתי מאוד.
אוסיף עוד זווית אחרת של מה שאמרת, מה שמחזיק זו הידיעה שכל מה שה' עושה- הכל לטובה. וכמו המשל של המסילת ישרים, שאבא שאוהב את בנו לפעמים צריך לעשות לו ניתוח כואב, אבל זה מתוך האהבה שלו.
לא חושב שסבל וצרות ומחלות קשות - זה הכל לטובה, כשזה נופל על אדם מסוים.
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך ט"ז באייר תשפ"ד 18:32
אומרים.
אתה צודק שהרמב"ם במורה-נבוכים בפרקי ההשגחה (חלק ב' סביבות פרק י"ב-ט"ו) מדבר על כך שחלק מההבנה של צדק ההשגחה הוא להבין שהאדם הוא לא פרטי אלא כללי, ויש כל מיני חשבונות שגדולים ממנו, אבל אני לא חושב שיש פה מחלוקת. בסופו של דבר גם הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד, ששם לקב"ה יש חשבונות כלליים, ושם ההשגחה הפרטית קצת לא תופסת (אא"כ מדובר בצדיק גדול שהוא כבר כללי מספיק כדי להיות מושגח בזמן כזה), כמו שכתוב שבזמן שיש משחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. וזה נראה לי מה שהרמב"ם כתב, אבל בזמן רגיל שאין חשבונות של הנהגת הייחוד, אכן כל חשבון עם היחיד מדוקדק. לפעמים ה' "מזניח לטבע", אך זה עונש שמגיע לאדם מידה כנגד מידה, כפי שהרמב"ם במורה-נבוכים מפרש את הפסוק: "ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי...", שקרי לשון מקרה, שההזנחה למקרה היא העונש בעצמה.
נ.ב. בסופו של דבר החילוק בין הכלל לפרט הוא לא כזה דיכוטומי, כיוון שהיחיד הוא חלק מהעם והטובה של העם זו הטובה שלו, אז אם הטוב לעם הוא כזה, אז בעצם זה גם טוב לו. הטוב לא נובע מהטוב האישי שלו, אלא מדבר אחר, אבל זה גם מה שטוב לו בסופו של דבר. זה כמו שאדם רוצה שיהיה טוב לאהובים שלו ומוכן להקריב בשביל זה. ככה גם שמעתי הסבר לזכות אבות, שמשום שה' אוהב את האבות, אז לכן הוא גם מיטיב לבנים שלהם, כי זה חלק מההטבה להם.
נ.ב.נ (=נזכרתי בדבר נוסף). חידוד של מה שאמרתי קודם: רואים מרבי עקיבא לדוגמא שכשנכבה לו הנר, ונטרפו לו התרנגול והחמור, הוא אמר: "כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד", ורואים בגמרא איך זה עזר לו בעצמו להינצל, וגם נחום איש גמזו שאמר על כך שגנבו לו את האוצר: "גם זו לטובה", ובסוף זה הועיל עוד יותר לשליחות שלו. קשה לומר שכיוון שהם אנשים כלליים זה קרה להם, ורואים במיוחד מתורת רבי נחמן שכל מה שה' מגלגל לאדם הפרטי הוא לטובה. ברירת המחדל היא שכל דבר שנעשה הוא בהשגחה והוא לטובת האדם הפרטי. ואם זה היה דבר כללי, בדר"כ זה מתבטא בכך שזה קורה לכולם. לדוגמא, השואה. אפילו שבאותו הזמן לא ראו איך צמחה מזה הטובה, ראו איך הבירור הזה הוא כללי, איך זה חשבון לאומי-כללי, ולא חשבון פרטי. לעומת זאת, כשקורה לאדם הפרטי משהו, ולא קורה לאף אחד אחר כלום, זה סימן לכך שזה חשבון פרטי שלו (ורק אולי אצל אנשים כלליים, החשבונות הפרטיים יכולים להיות בשם הכלל, כמו שמספרים על הרבה צדיקים שסובלים ייסורים בשביל להגן על הכלל). ולכן כשמסופר בגמרא על אחד מהאמוראים שהחמיצו לו 400 חביות של יין, הניחו שמדובר בחשבון פרטי שלו (מהסיפור שם אגב רואים שזה לא סתם "עונש" חסר סיבה, אלא זה מה שגרם לו להבין את טעותו, וכשהבין זאת וחזר בתשובה, החומץ התייקר או נעשה נס וחזרו החביות להיות יין, תלוי בפירוש בגמרא).
אהבתי, זה בבחינת 'את אשר יאהב יוכיח'.
דווקא הכאב והקושי מראים על האהבה של ה'. יפה. תודה!
יפה, חידדת את זה עוד יותר.
בשמחה!
בסוף האהבה מחזירה אותי אליו
גם עצם הנשמה העליונה שיש לנו וגם זה שיש לנו תפקיד נעלה בתור יהודים.
נ.ב לא צריך לתייג אותי.. אני לא שוכחת להגיב לתגובות וד"ל;ׂ)
שלום יש לנו ארגון במקום דנמצאים מפונים מהבי ארגון שמביא רבנים למלון בשישי שבת וגם לנוער לחזק אותו
אברכים מדהימים האברך שמלמד את הילד שלי דלימד
לא ראיתי מסירות כזו
הילד מרגיש אויתו בטוח הבטחון העצמי עלה
כל העליה לתורה לא זז ממנו עבד איתו ממש על הכל הגיע שבועים יום כן יוום לא לא קראו הכל להקל עליו
כל יום חצי שעה ולפעמים יותר
כמה צריך לשלם לא
אני יוקעת שהוא לא יקח הוא מארגון
אבל לא מסוגלת שאדפ כמוהו לא יקבל תרומה
פחדים ומניעות מללמוד תורה?
אין דבר שמושך אותי יותר מזה ועם זאת מרגיש שיש גם חומה כזאת שמונעת ממני. ב"ה זה רק חלק מהזמן אבל זה עדיין מתיש
ואני לא בישיבה אני סתם איש פשוט..
ולא יודע להסביר למה מרגיש ריחוק
בכל מקום יש דף היומי
(סתם)
אני מציע תפתח שיעורי דף היומי (אם זה הכיוון) ביוטיוב (געוואלד) ותזרום עם זה
גם אני פעם יכולתי ללמוד ים גמרא לעומק עכשיו האותיות נראות לי כמו שקשוקה
ובנושאים אחרים פשוט פתח ספר ותקרא
אני בזמן האחרון לא כזה מצליח ללמוד שיטתי אבל נגיד אני פותח שפת אמת, קורא איזו פסקה, ומתחיל לחשוב עליה
ודף היומי לא יעבוד. שונא תפלטפורמה ואת כל מה שזה מייצג
-זה משאני עושה אבל מפריע שזה לא משו קבוע בסלע
או חברותא?
שני דברים חשובים מאוד
ולא הם התחתנו/רחוקים
אבל זה לא הנקודה כי, כי אני רגיל לזה עוד מלפני כן שנים הייתי ככה והסתדרתי ממש
ידוע שיש תמריץ מיוחד למתחילים😉
או סתם תעלה לעצמך שאלה מהחיים ואז תנסה לפתוח תורה ולבדוק
ואם ממש לא מתחשק תפתח בגן האמונה או משו מהסוג הזה לזה אין מניעות
ותזכור שזה רק מדי פעם ושאתה צדיק ומשתדל לעבוד את ה' (לפעמים במחשבה הזו נגמרות המניעות)
אז תחשוב טוב יהיה טוב!
אני כל הזמן מחפש דברים עמוקים וקשים
מאד קשה
אניגם מחפשת דברים עמוקים בנתיים קלים אם למישו יש...
ככה שבאמת אני לא ידעת מה לעזור לך
מטפלים בצורה שונה במניעות שונות
בוא דבר איתי חופשי.
רוצה ללמוד ביחד?
ללמוד לבד זה לחלשים!!!
ללמוד ביחד עם מישהו זה משהו!!
תרגיש חופשי לפנות אלי אם מתחשק לך לעסוק בנושאים שונים עם גישה מעט שונה מהסטנדרד.
רבי נחמן מסביר שיש מקומות מסוימים שפתאום הבן אדם מקבל הארה וכיסופים חזקים להשם ככה פתאום בלי הסבר ברור לעין. והוא אומר שהמקום הזה הוא לא סתם לבן אדם, לכן חשוב שהוא יזכור את המקום ויבוא אליו בדיוק כמו כשאתה מטעין את הרב קו יש כמה שניות שכותב לא להזיז ככה באותה בחינה המקומות האלו
אני בחסד השם מצאתי כמה מקומות כאלה ואני משתדל לבקר אותם מדי פעם ולהתחזק שם.
מה אתכם מכירים מקומות כאלו?
אתה מדבר מקומות טכנים או עמוקים בנפש?
לא מה שרבי נחמן כתב
אני אוהב ללכת לקבר האמרי אמת מקומות אחרים פחות נגישים לי
קברי צדיקים פתאום עושה לי דבקות וכיסופים, בים, יער, מקומות שקטים כזה להתבודד
יש לך את המקור?
כאילו לא יודעת, אבל מה שבטוח שתמיד יש לי התעלות מדהימה לא מוסברת כשיורד גשם
בעצם... זה כן מוסבר. זה סוג של פלא טבע. פלאי טבע מעוררים רגשות להקב"ה.
זה קצת מזכיר לי עניין מאד מעניין ומוזר בנביא כתוב על נביאי הבעל של אחאב שבהתחלה הם היו נביאי השם ואז נכנס בהם סטרא אחרא והפך אותם לנביאים של טומאה זה כתוב ברשי בדברי הימים
שהרב קוק כתב שהוא הגיע למדרגה קרובה לנבואה ואז פחד שהוא נהפך לנביא שקר.
זה מופיע ב8 קבצים קובץ ד בפסקאות הראשונות שם. קיצר אז המורה נבוכים גם מדבר על זה. אבל אני צריך לבדוק איפה ואני לא בבית כרגע
בנחת אחי, יש לך מיליון שנה לבדוק את זה ואם לוקח לך יותר זמן מוזמן לבקש הארכה ;)
שיצר הרע שלהם מלאך? קראתי כמה פעמים ולא מצאתי
לגבי המה שכתבתי בכותרת זה ממשיבת נפש
פסקה טז בהתחלה
שהעבירות שלהם זה לא בגלל תאוות נמוכות אלא שיקולים דקים מאד האם זה רצון ה' או לא.
אני לא בטוח צריך לבדוק אבל מסברא ככה הבנתי
אני חושב שנבואת שקר זה עניין נמוך יותר
))) בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ד 20:02ייתכן שזאת שאלה שמגיעה ממקום יותר רגשי ולא שכלי ...
השאלה;
אין רע יורד מהשמיים, הכל לטובה, הכל טוב, וכו'
ז"א גם מה שנראה רע הוא באמת טוב,לטובה.
האם אין בכך לבטל את מציאות הרוע והרע בעולם?
הרי אם הכל טוב אז צריך לשמוח כל היום, גם כשרע צריך לשמוח כי באמת זה טוב, ורק בעיני הבשר שלנו זה נראה רע.
אם אין מציאות של רע אז אין מקום לעצב.
אבל יש זמנים שאנחנו צריכים להיות עצובים בהם, כמו ט' באב נגיד.
ואני שואלת ככה- אם הכל לטובה וכו' אז למה מצטערים? הרי הכל בהשגחה וה' עומד מאחורי זה.
או נגיד שבן אדם נפטר אז אבלים עליו וכו'. אבל ה' החליט. ואם ה' החליט זה הכי טוב שיש. לכולם. צריך להיות שמחים ,לא?
השאלה; אם ה' עומד מאחורי הכל והכל לטובה אז למה צריך להתפלל לשינוי וכו'?
מרגיש לי שזה קצת אמונה מול תפילה/השתדלות רוחנית. מה הגבול?
יצא קצת לא ברור.
גמזו לטובה, כמובן.
על תוצאות קשות עקב מעשים רעים.
פרשת בחוקותי מלאה בעונשים קשים מאוד.
בפרשיות קריאת שמע גם מוזכרים עונשים - וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.
בני ישראל כשיצאו ממצרים, ובמשך 40 שנות הנדודים במדבר, סבלו עונשים ואירועים קשים.
הכל בידי שמים - גם הדברים הקשים והרעים.
ועל הקשים והרעים אנו בוכים ומצטערים.
סיפורים של ניצולי שואה על זוועות בלתי נתפסות, ניסויים אכזריים של תאומי מנגלה, מיתות משונות ואכזריות.
מאות שנים של רדיפות יהודים באירופה, פרוגרומים, רצח, שריפת אנשים חיים על המוקד, עינויים של האינקוויזיציה..
מדרשי חז״ל על פרעה שהיה מצורע וטבל בדמם של תינוקות מידי יום.
במדרש שמו"ר א לד מפורש שפרעה הרשע היה שוחט שלוש מאות תינוקות בכל יום ורוחץ בדמן. והובא בפרש"י שם ב כג
אפשר להמשיך ולפרט עוד עוד זוועות קשות.
כן, אני מודעת אבל יש משהו בעומק, זה לא קרה סתם. זה לא רע לשם רע.
סתם נגיד, הזכרת את התינוקות במצרים, אחד הדברים שהיו עושים זה להשתמש בהם בתור לבנים כשבן אדם לא הספיק לעשות את המכסה היומית, אז אאלט משה רבינו שאל את ה' למה זה קורה, והוא ריחם על התינוקות וה' הסכים לו להוציא אחד מהם ובסוף התינוק הזה יצא רשע (או צאצא שלו, לא זוכרת)
אז בסוף הכל באמת מסודר כמו שצריך, התינוק הזה היה צריך להיות שם, לא לחינם, אנחנו לא מבינים בעיניי שמיים, נשגב מבינתנו, אבל אנחנו מאמינים שזה לטובה.
זה לא מוריד מהזוועות, רק מוסיף ראייה אמונית ועמוקה יותר.
כך נראלי .
בקריאה שניה, אולי לא הבנתי אותך נכון,
הרע הוא באמת רע.
כל מה שהזכרת באמת רע.
אבל לטובה.
לא כן?
האינקוויזיציה?
מה יכול להיות לטובה לנשים שעברו ניסויים רפואיים אכזריים על ידי הרופא הידוע לשמצה, ד״ר מנגלה, במחנה אושוויץ - ונשארו עקרות עקב הניסויים?
מה יכול להיות לטובה למאות אחינו ואחיותינו השבויים עדיין בידי החמאס, וסובלים סבל בל יתואר מידי יום?
))) בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ד 23:21וזאת תכלית ראויה אם זה מה שהיה צריך לקרות,
שהרי ה' לא חשוד ב..
אין לי שכל להבין חשבונות שמים, אבל סתם לגבי הדוגמא שהבאת אדם נשרף חי על המוקד..שלא יבוא על אף אחד מישראל.
אבל בן אדם שהתחייב שריפה..איך זה יקרה?
כמו שכתוב בסנהדרין ל"ז "אפילו שבטלה סנהדרין, דין 4 מיתות בית דין לא בטלו" ושמה מפורט כיצד כל מיתה באה לאדם.
וזה רחמי שמים כן? כי אם לא האדם לא מתוקן ולא יתוקן, כמו שמוכיח הרב מאיר, שאם אדם התחייב באחת מ4 מיתות בית דין, גיהינום לא יעזור לו, אלא יהיה חייב לרדת בגלגול ולמות באותה מיתה שהתחייב.
וכמו שידוע שהגיהינום זה דין קשה ביותר שאין לנו הבנה בו, זה רחמי רחמים..כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אז בוודאות חטא..מה עכשיו ? אין איך לתקן? אז זה כן רחמי רחמים.
אז אם גיהינום ככה..לא כל שכן למות על קידוש ה' שזה לפי הרב, אין למעלה מזה. ושוב, נכון שאנחנו פה, ואין לנו הבנה והשגה בדברים האלו..אבל זאת התורה וזה מה שהיא אומרת.
הקב"ה ברא את העולם בכדי להיטיב עם ברואיו. ומסתמא אין דבר שהוא 'רע' מוחלט.
"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם 'מתחת השמים', אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה." (מידות הראי"ה, אהבה)
"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. הרע הגמור המוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו, ואבודו ואפסותו זוהי שלמות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת־חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה." (עולת ראי"ה)
אבל תורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואפילו לא ליודעי סוד, אלא לעם שלם.
וכמו שהרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י הטוב והמטיב' גם אם אנחנו לא מנהלים את העולם ויודעים מה יתגלגל מכל דבר בפועל,
ככה גם הרגש הלב מחייב אותנו לברך 'בא"י דיין האמת', גם אם הכל זה רק שפעים של טוב שיורדים עלינו.
"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה כי הרעה לעובדי השם הוא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהוא שמחה לו:
מברך על הטובה הטוב והמטיב אע"פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו וכן מברך על הרעה ברוך דיין האמת אע"פ שיבא לו טובה ממנו כגון שבא לו שטף על שדהו אף ע"פ שכשיעבור השטף היא טובה לו שהשקה שדהו:" (שו"ע או"ח רכ"ב)
כמובן שבגלות צפונות טובות רבות לישראל, והבכי על בית המקדש בונה אותו מיום ליום, ומן הסתם יכולנו להתחבר לזה גם בלי חטאינו. בצורה נקיה לגמרי, ובגלל העיכוב מצידנו, אנחנו מקבלים תיקונים נפלאים. וכמובן שגם הרצונות הרעים והתאוות הנמוכות באו להיות קונטרה לכל הלהט של הקדושה.
"עבדים היינו לפרעה במצרים. הגלות והשעבוד של ישראל במצרים לא היו אלא מצד חיצוניותם. אבל מצד פנימיותם היה גנוז בשעבוד עצמו השחרור הגמור. שתיכף עם התחלת השעבוד התחיל השחרור הפנימי של ישראל ועם כניסתם למצרים התחילה מיד יציאתם משם. ומפני זה אף על פי שמצד המעשים שלהם נשתקעו במ"ט שערי טומאה, בכל ואת בקע אורם הפנימי מבעד לכל המסכים ויצאו לחרות עולם. ועושים אנו בלילה הזה כמה דברים זכר לעבדות לפי שבעבדות עצמה היתה גנוזה החירות הפנימית. באופן שכל משך זמן גלותם היתה יציאה אריכתא" (הרב חרל"פ)
"וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״. כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין." (פסחים פז)
והתפילה היא לגמרי חלק מאמצעי התיקון וההשתלמות..
(נתקפתי בפרץ ציטוטים)
זה נראלי די ענה לי על השאלה.
כי אתה אומר שכן יש מציאות של רע, לא מתכחשים לזה, רק, שהרע הזה הוא בעומק גם טוב רק שצריך לברור מתוכו את הטוב ועל החלקים של הרע המוחלט והחיצוני אנחנו מצרים, על הרע הזה כתוב ומתפללים שיכלה ואז יתברר הטוב שמצוי בתוכו.
לכן גם התפילה היא חלק מזה ולא סותרת, היא חלק מהבירור של הרע מתוך הטוב שוודאי יש בו.
דייקתי?
תודה!
גם הרע המוחלט הוא רק כלי בשביל ההשתלמות שלנו. בלי רע לא היה טוב, ובלי טומאה לא היתה טהרה.
אנחנו מטיבים את הרע המוחלט ומתקנים אותו ע"י הכילוי שלו,
ואנחנו מיצרים על הרע לפי ראות עינינו. כשרבי עקיבא רואה שועל יוצא מבית קודש הקודשים הוא מצחק! כי מבחינתו הכל אחד, וזה ששועל יוצא מבית קודש הקודשים זה קשור באופן ישיר ל"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". אבל אנחנו לא צריכים לעבוד על עצמנו שייחוד ה' אצלנו הוא מוחלט כ"כ כמו אצל רבי עקיבא, ואנחנו פועלים לפי המדרגה שלנו, ולכן כבר מאות שנים שאנחנו בוכים בתשעה באב, למרות שידועים דברי נחמתו של רבי עקיבא.
[אגב, גם כשסורקים את גופו במסרקות ברזל הוא רואה בזה הזדמנות לקרבת ה' ולקיום מצוות 'בכל נפשך', עד שיוצאת נשמתו באחד. זיע"א]
התפילה היא חלק מזה, כי בתפילה אנחנו מזככים עוד את העולם ומקרבים אותו לתיקון שלו. זה חלק מגילוי הטוב.
כן, אהבתי את הדיוק.
אהבתי שהרע(אפילו המוחלט) אין לו תכלית מצד עצמו אלא מצד הטוב.
זה ממש משנה את ההסתכלות.
כתבת יפה.
תודה רבה! ממש יישב לי.
לא קראתי מה ענו כי אני קצרה בזמן אז אולי כבר אמרו דברים דומים אבל כותבת בכל זאת..
לענד
מה שה׳ יתברך עושה- זה לטובה. חדמש.
*אבל* זה לא סותר את זה שהטוב יכול לבוא על ידי דרך של ייסורים או דברים בסגנון.. ולרוב הוא מגיע ככה. וזה לא אומר שצריך להתעלם מהקושי. צריך לתת לו מקום, אבל מתוך ידיעה שזה לטובה מה שקרה..
לדוג׳- בנאדם שחלילה עבר תאונה ושבר תרגל ח״ו. הוא יכול להיות בייאוש ולחשוב ׳למה לא נזהרתי יותר׳ יאוף תמיד אני נדפק׳ ׳ה׳ לא אוהב אותי׳ וכו׳
ומצד שני יכול להגיד ׳כואב לי עכשיו וקשה לי ואולי אני טיפה אהיה בעצב ולא אקפוץ משמחה והודיה, אבל אני יודע שזה קרה לטובה, ע״י אבא שאוהב אותי. אפילו שהטובה כרגע סמויה ואולי תהיה סמויה לעולם..׳
הרמב"ם אומר שכל מה שה' עושה לטובה, ואת הרע בעולם עושים בני האדם בבחירה החופשית שלהם או שקורה בדרך הטבע, ובכל המקרים האלה אדם נפגע אם ה' אינו משגיח עליו אלא מסתיר פנים. כך שיש רע בעולם, יש מה להצטער עליו וצריך לקחת עליו אחריות
אין בכך לבטל את המציאות של הרוע כי כמו שאמרת אין רע והכל טוב.
אז ככה ב-ט' באב, אנחנו בצער לא משום הצער עצמו, ולא כדי להיות עצובים, אלא אנחנו עצובים ביחד עם בורא עולם, מצטערים בצער השכינה שכרגע היא בגלות..שולחן ערוך כותב "ראוי לכל ירא שמים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש" - אז מה הכוונה? להיות עצוב ? לא, אלא להשתתף בצער השכינה ולהצטער בצער שלה, בצער שלה ביום שבו היא גלתה מביתה, שהוא ט' באב. וגם בכל יום, אבל לא מצד עצבות דכאונית משתקת אלא עצבות עם געגוע למה שהיה פעם ותקווה למה שעתיד להיות.
לגבי האדם שנפטר - הרב מאיר אליהו הביא מעשה שהיה עם רב גדול אחד (לא זוכר את השם מחילה), שבנו של אותו רב נפטר ל"ע , והרב רצה להראות שהוא דבוק ב-ה' ויודע שהכל לטובה וכו' , ומנע מעצמו לבכות על בנו. ושם הרב מפלפל שלא טוב הוא עשה בכלל והביא בשם גדולים אחרים, שמי שלא בוכה על הנפטר זה לא טוב בכלל וצריך להוריד עליו דמעות (הרב מביא שם לפי הקבלה אבל לא ניכנס לזה), יוצא, שאכן צריך להיות עצוב ואף להוריד דמעות, אבל גם שם אמרו בגמרא - "3 ימים לבכי שבעה להספד שלושים לגיהוץ ולתספורת" ובמדרש מובא שאומר בורא עולם "מכאן ואילך (היינו מאחרי ה30 יום) אין אתם מרחמים עליו יותר ממני" , בא ה' יתברך אומר לנו..אתם לא מרחמים על הבן שלי יותר ממני, עם כל זה שהוא היה אבא/אח/בן שלכם. משמע, בורא עולם אומר לנו, אל לכם להיות עצובים אני שומר עליו גם פה. ומשמע גם כשנפטר קרוב ל"ע אומר לנו בורא עולם להחזיק בשמחה ובאמונה שהכל מאיתו יתברך.
לגבי התפילה - התפילה בשורש שלה, לא נועדה לשנות כלום(מאז ומתמיד התפללו לשנות מצבים או להתקדם בכל מיני עניינים וכו' נכון, אבל בשורש היא לא נועדה לשנות כלום), היא נועדה שלא נשכח את הבןרא ברוך הוא, כי בתחילה התפילה הייתה כמו התבודדות של היום..היה אדם הולך לשדה ומדבר עם בורא עולם וזהו יוצא ידי חובת תפילה. באו חכמים, ראו שעתידין ישראל לשכוח את עניין התפילה ולא ידעו מה להגיד ואיך(והיום רואים את זה בפועל כשמנסים להתבודד..פתאום נעלם לנו הקול משום מה), ותיקנו תפילת 18 בנוסח אחיד ולא כל אחד כמו שהוא רוצה, למה? כדי שלא נשכח את עניין התפילה ואיך להתפלל. אז נכון שהיום התפילה יכולה לשנות מציאות (ויש שיעור של הרב מאיר אליהו מומלץ מאוד בנושא - "תפילה משנה מציאות") אבל בעומק, היא לא נועדה כדי לשנןת אלא כדי להידבק בבורא ברוך הוא.
ועוד, אפשר להקשות ממה שהיה עם משה רבינו ע"ה, שהיה המושלם באדם, בחיר ה' כמו שמעיד עליו ה' יתברך "מה לכם לדבג בעבדי במשה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט".
לכאורה, קושיה, למה התפלל על מרים? הרי אם הכל לטובה, ואין רע יוצא מאת ה' יתברך, למה להתפלל על מרים? זה לטובה. ומילא היית שואלת עלינו, שבדור שלנו פחות מחוברים בגוף ונפש לה' יתברך כמו דורות ראשונים בגלל ירידת הדורות, אבל משה?! שהיה בחיר ה' הוא הוא לא היה מושלם במידות שלו ולכן התפלל כי לא האמין שהכל לטובה ?
חס ושלום!!
אלא בורא עולם בא ללמד אותנו יסוד.
אם תלך בדרך שלי, בתורה שאני נתתי לך ותידבק בי, מוטב, ואם לאו, אני אתן לך "איזכורים" שאני פה ושאני אבא שלך והם יהיו כל מיני בעיות קטנות. ולכן היום אנחנו מתפללים לשנות מציאות, כי בעומק..אם היינו באמת עבדי ה' על כל המשתמע מכך, הכל היה פשוט ועל הצד היותר קל..אבל בגלל שמה לעשות אנחנו בעולם העשיה, וכאן פועלים, וזה מקשה על הדביקות בבורא אז ממילא המציאות שונה ומצריכה להתפלל עליה שתשתנה..אבל לא כי רע חלילה, אלא חסד של ה' יתברך איתנו..אם לא תתפלל אליי ולא תזכור אותי חס ושלום, איפה תהיה? אז באמצע היום שלך תעצור הכל, ותתפלל מנחה תזכור שאני פה בשיא של היום שלך ותתיישב בדעתך. אם לא תתפלל איך תאמין? אינו דומה אדם שמתפלל לאדם שלא מתפלל..
משהו אחרון, כל מה שנראה לנו בעיניים גשמיות "רע", באופן הרוחני, אין לנו מושג עד כמה הוא טוב.
נביא פה מהלך קצר של ה"זרע שמשון" בפרשת מצורע.
מובא במדרש שמשה רבינו שאל את בורא עולם, למה על הכהנים מוטל עניין המצורע? למה אהרון הכהן, שהוא אחי, מדוע זה כבודו שילך לראות נגעים שאם הנגע צהוב ואם יש שיער בנגע או אם הוא לבן, שמחילה אבל זה דברים לא כל כך נעימים אז מדוע דווקא הכהן? מה עונה בורא עולם למשה? "בגלל 24 מתנות כהונה שלהם" לכאורה תשובה תמוהה מאוד, ה24 מתנות כהונה, הם מתנות שמגיעות לכהנים כי הם עושים את עבןדת המקדש עבודת הקורבנות וכו' אז בגלל זה ללכת לראות נגעים?
וכאן הוא מביא מהלך מדהים. נא לאחוז ראש חחחח.
מי מקבל צרעת ונגעים לרוב? אלו שדיברו לשון הרע. עד כאן יפה.
ובגמרא בקידושין בפרק- עשרה יוחסין, מובא, "אמר שמואל, כל הפוסל במומו פוסל" - היינו, כל מי שמדבר על אחרים ואומר שהם ככה וההוא ככה, בעצם על עצמו הוא מדבר והוא בעצמו פסול(!!!!!!) וצריך לבדוק אחריו.
מכאן יוצא- שמי שדיבר על אחרים לשון הרע, וקיבל צרעת בעצם הוא עצמו פסול ויש לבדוק אחריו. עד כאן יפה.
עוד ידוע, שכהן שחילל זרעו-היינו כהן שנשא אישה פסולה, זרעו מחולל והילד שנולד מנישואין פסולים אלו נקרא "חלל" - הוא לא יכול לברך ברכת כהנים, ואינו מקבל 24 מתנות כהונה. עד כאן מדהים.
עכשיו לשיא- אם ידוע לנו שמי שמקבל צרעת הוא בגלל שדיבר לשון הרע, וכל הפוסל במומו פוסל ויש לבדוק אחריו, ושלחנו את הכהנים לבדוק להם את הנגעים וכו' למה? כדי שהכהן ידע במי יש ספק פסול ומאיזו משפחה להתרחק בשביל שידוכים! למה? כדי שלא יחלל זרעו ויפסידו 24 מתנות כהונה !!!
מכאן יוצא למה התכוון בורא עולם כשענה למשה?שהוא נתן לכהנים את עניין הנגעים כדי שלא יפסידו 24 מתנות על ידי כך שלא יתחתנו עם אותן משפחות! מהלך מדהיםםםם ושוב, אין רע יוצא מאת ה' , הגם שזה נראה מאוד לא טוב בעיניים הגשמיות שלנו.
רק אגיד שכל מה שכתבתי לגבי האמונה שהכל לטובה וכו' הלוואי שהייתי מקיים רבע מזה, הבאתי פה בשביל שנתחזק לא כי אני מושלם.
הכוונה שגם זו בסוף יוביל לטוב, אבל לא שזה עצמו טוב.
האם דבר שמובי לדבר טוב הוא אכן טוב? כן
אז האם הכל טוב? כן...
אבל אם אנחנו מרגישים את זה? - לא.
אז יש ערך להרגשה שלנו? כן. ערך גדול.
אדם מברך ברכה (כל יום אדם חייב לברך מאה ברכות) - הוא מברך על ההרגשה.
"ולעבדו בכל לבבכם" האדם עובד את ה' עם הלב שלו.
הלב שלנו הוא החומר גלם שאיתו אנחנו עובדים את ה'.
לכן גם אם הוא מאוד נמוך - זה מה שהקב"ה רוצה שנעבוד איתו אותו, ובמובן שנגביה אותו מעלה מעלה כדי שעבודת ה' תתעצם.
א' אפשר לתהות מה זה באמת רע? מה משמעות המילה הזאת? רע היא מילה קצת אמורפית במובן שאנחנו מדביקים אליה קונספטים מאוד שונים.
נדגים את זה עם המילה "חטא". יש כל־מיני סוגים של חטאים. יש חטאים שה"חטא" שבהם מתמצה בפגיעה בזולת. יש חטא שהוא פגיעה במידה מסוימת (מידת האמת, מידת הנאמנות, מידת הצניעות). יש חטא שהוא חילול הקודש. יש חטא שהוא חטא רק מעצם העבירה על החוק (malum prohibitum לעומת malum in se). לגנוב, במובן רדוקציוניסטי, זה בסך־הכל להעביר מולקולות של חומר במרחב (משהו טריוויאלי, שקורה בלי הפסקה). אבל יש לגניבה גם משמעויות מטפיזיות שונות שאפשר לעמוד עליהן: זה פגיעה באחר, זה פגיעה במידת הצדק, כו' (אם כי, אולי קשה להגדיר את זה כחילול הקודש במובן המצומצם).
בחזרה לרע: מה זה רע? רע יכול להיות פגם מוסרי, כלומר חטא. זה יכול להיות גם צער, או כאב. זה יכול להיות מצב של חוסר שלמות. כו' כו' כו'.
לכן, כשניגשים למקרה מסוים, צריך לשאול, מה טיב הרע בו? ומאיזה צד? לעלות על המוקד, מבחינתי, יותר משתייך לקטגוריה של רע בתור כואב. אם נרצה ללכת לכיוון של פגם מוסרי, זאת בעיה של החוטא (האינקוויזיציה לצורך העניין). אם נרצה ללכת לכיוון של צדק, הרי שאנחנו מאמינים במשפט צדק, ו"הן במלאכיו לא יאמין". אפשר לבודד את האלמנטים המטפיזיים המיוחסים לסיטואציה ולתהות על קנקן כל אחד בנפרד.
רעיון דומה מביע סנקה ב־De Providentia:
"Yet, why does God permit evil to happen to good men?" He does not permit it: he takes away from them all evils, such as crimes and scandalous wickedness, daring thoughts, grasping schemes, blind lusts, and avarice coveting its neighbour's goods. He protects and saves them. Does anyone besides this demand that God should look after the baggage of good men also? Why, they themselves leave the care of this to God: they scorn external accessories. Democritus forswore riches, holding them to be a burden to a virtuous mind: what wonder then, if God permits that to happen to a good man, which a good man sometimes chooses should happen to himself? [...] I have encompassed other men with unreal good things, and have deceived their inane minds as it were by a long and misleading dream: I have bedecked them with gold, silver, and ivory, but within them there is no good thing. Those men whom you regard as fortunate, if you could see, not their outward show, but their hidden life, are really unhappy, mean, and base, ornamented on the outside like the walls of their houses: that good fortune of theirs is not sound and genuine: it is only a veneer, and that a thin one. As long, therefore, as they can stand upright and display themselves as they choose, they shine and impose upon one; when something occurs to shake and unmask them, we see how deep and real a rottenness was hidden by that factitious magnificence. To you I have given sure and lasting good things, which become greater and better the more one turns them over and views them on every side: I have granted to you to scorn danger, to disdain passion. You do not shine outwardly, all your good qualities are turned inwards; even so does the world neglect what lies without it, and rejoices in the contemplation of itself. I have placed every good thing within your own breasts: it is your good fortune not to need any good fortune.
"Just as so many rivers, so many showers of rain from the clouds, such a number of medicinal springs, do not alter the taste of the sea, indeed, do not so much as soften it, so the pressure of adversity does not affect the mind of a brave man; for the mind of a brave man maintains its balance and throws its own complexion over all that takes place, because it is more powerful than any external circumstances. I do not say that he does not feel them, but he conquers them, and on occasion calmly and tranquilly rises superior to their attacks, holding all misfortunes to be trials of his own firmness."
אבל היהדות לא מבקשת מאיתנו להיות סטואים. מצווה לכאוב כשכואבים. מצווה להתעצב כשעצוב. מצווה להתאבל על הצרות. אנחנו צריכים להיות בדיאלוג תמידי עם העולם (ולא כהצעת סנקה, להיות מחוץ לעולם, או בקרב מוחות), להבין את רמזי הייסורים, לתת לכאב להותיר את הרשמים שהוא אמור (במקרה של אבל, נדרש מאיתנו להפסיק את תפקידנו הרגיל, של ימי אושר ושמחה, ולהתאים את מצבנו לתוך שלבי האבלות ההולכת ופוחתת בהדרגה). לענות על הכאב בשמחה, זאת גישה אבסורדיסטית, מנותקת. צריך לכאוב את הכאב, לצד קבלתו בהבנה ובחוסן.
///
באשר לתפילה: אני מתאר לעצמי שנכתב על זה המון ואין מה להכביר במילים, אבל הגישה שאני מכיר, בקצרה: הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב ונחמד. הטוב המוסרי המוחלט יכול להתקיים רק במציאות של גן־עדן. מהבחינה הזאת, גן־עדן הוא לא שכר מצווה, אלא התנאי לקיומה, כמו שיציאת מצרים היא אינסטרומנטלית לקיום המצוות, שהן התכלית.התפילה היא בקשה להחזיר את העולם למצבו השלם – בניין ירושלים, השבת השכינה, כו', כדי שעבודת ה' שלנו תוכל להיות מתוך מציאות של שלמות. אני מתאר לעצמי שהיות וקלקלנו, עלינו גם מוטלת החובה לתקן את המצב, גם בהשתדלות רוחנית, וגם בהשתדלות מעשית עד כמה שכוחנו מגיע.
לכן בסבל אין בעיה מטפיזית של חוסר צדק, אבל כן יש בעיה אחרת, של חוסר שלמות. הסבל הוא לטובה בכך שהוא אמור לעורר אותנו אל הטוב, או בכך שהוא מחליש את הכוחות הרעים שבנו (אמנם ביחד עם הכוחות הטובים), או שהוא נותן תוקף למידת הדין שהיא חלק בלתי־נפרד מהקיום הרוחני של העולם, אבל זה לא שהוא מציאות רצויה, ואכן אנחנו מצווים לעזור לסובל ולהתפלל עליו, ועצם הפעולה הזאת משלימה את אותן תכליות (התעוררות לתשובה) או משנה את המציאות ברמה רוחנית כך שהסבל אינו נצרך יותר (העלייה במדרגה הרוחנית היא קצת כמו "שינוי השם", כמו שאומר הרמב"ם שהאדם יוכל לומר על עצמו שהוא לא אותו אחד שעשה את החטא, כלומר הוא מציאות רוחנית שונה, ולכן, מידת הדין אינה מכוונת אליו, אלא כלפי "גירסה קודמת" שלו, שכבר לא קיימת במציאות מבחינה רוחנית).
תאמת שגם אני חשבתי על זה לפני כמה ימים כשלמדתי שו"ע נפסק שם להלכה שעל שמועה רעה צריך לברך דיין האמת. אז שאלתי את עצמי למה דווקא זה החותמת של הברכה? ומה, על שמועה טובה זה לא אמת? אז באמת הכל אמת. חחח. אבל, בדברים רעים, חשוכים,שנראים רחוקים מהשם יש אמת גדולה, ודווקא בגלל זה היא נסתרת. לכן חז"ל מחייבים אותנו לזכור שגם בזה יש אמת.
עכשיו, לגבי השאלה שלך זה נכון כאמור הכל טוב ואין רע יורד מלמעלה. אבל, וזה אבל גדול... השם יצר טבע חדש של "מחיצות" . להבדיל בין קודש לחול. להבדיל בין הטמא לטהור, להבדיל להבדיל להבדיל, למרות שבפועל אין באמת הבדל בינהם. אבל התפקיד שלנו בעולם הזה הוא לגלות את השם ולהמליך אותו, ואת זה בין היתר אנחנו צריכים לעשות ע"י הבדלה והקדשה (אפרופו פרשת קדושים) . אנחנו לא מלאכים. יש לנו גוף חומרי וזה לא בהכרח דבר רע. אלא זה הכלים שניתנו לנו שעל ידם נקיים את התכלית הבריאה. לכן אנחנו צריכים להיות שמחים כשצריך לדוגמא כהמצרים טבעו בים.. לעומת זאת למלאכים היה אסור לשמוח. וגם אנחנו צריכים להיות עצובים כשצריך אע"פ שמיתת צדיקים מביאה כפרה וברכה לעולם. קיצור.. נראלי חפרתי מדיי מקווה שהצלחתי להסביר
לחקוק אותם על הלב שלי
אבל מצד שני גם המון בושה בכלל להסתכל עליהם ומה לי ולהם בכלל?
רוצה אני
רוצה, רוצה
אני רוצה בלי בושה
מילה קדושה
לא בשפת
בת אל נכר
כי אם בשפתי שלי
והיא תבוא ותאיר
חורבות נוגות
כזוהר הרקיע
בהן יצמח חלום
והוא יבוא ויעיר
פרחים כלבנת ספיר
והם יבואו ויקיצו
מילים אחרות משנתן
ויחד יזהירו
כעצם השמיים
לטוהר.
בגלל שבעומק אתה שייך אליהן
והן שייכות לך
הצורך להתבונן ולקחת מהן לנפשך.
הרצון לקודש הוא רצון אמיתי.
בליל הסדר טוב להתפלל על כל דבר רוחני
בהצלחה!
(תהלים ט"ז, ח'). הפסוק במפורש כותב שזו עצה טובה כדי שהאדם לא ייכשל בחטא. דווקא ההפנמה שה' נמצא עם האדם בכל מעשיו, היא זו שעוזרת לאדם לא להיכשל. ההכרה בנצחיות הנשמה, השכינה שנמצאת בתוכינו- כי יש ה' בקרבינו, ההכרה בנצח ישראל, שכל יהודי יש לו נשמה א-לוקית מעצם טבעו ("השוכן איתם בתוך טומאותם", "גלו ישראל-שכינה עמהם", ולפי בעל התניא ועוד בעלי חסידות גם החטא הוא גלות הנפש הא-לוקית, בחינת גלות לשכינה שיש באדם), היא זו שעוזרת לאדם להתרומם מהחטא ולא ליפול בו שוב, כי הוא יודע שהוא לא עצמי לו, ולא מהותי לו, וממילא, אין לו מה לעשות בס"א. זה לא הוא, זה לא נותן לו באמת משמעות, זה לא מופיע את העצמיות שלו. אין בו ממש, זה רק נראה מבחינה חיצונית כאילו יש לחטא משמעות. יש גם פסקה ברב זצ"ל שקשורה, אם תרצה, אשלח....
את האמת, שאני אישית לא זכיתי בכלל לגעת בספרים שלו....
הרמוניהאז כדאי לך, לגוון קצת מהרב קוק...;
כן.... את האמת שאני כבר מגוון: מהר"ל, תניא, ראשונים באמונה, אבל בלי קשר כדאי ללמוד אותו....
"האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני". קשור למה שכתבתי בסוף התגובה, וד"ל ואכמ"ל.
בשמחה....😊!
פסקה יח -
לִפְעָמִים נִדְמֶה לְהָאָדָם הַשּׁוֹמֵעַ אוֹ מְעַיֵּן בִּסְפָרִים וְרוֹאֶה הַהִתְחַזְּקוּת, שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וְתַלְמִידֵיהֶם הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם וְהוֹדִיעוּ לָנוּ, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם וַאֲפִילּוּ אִם נָפַל כְּמוֹ. שֶׁנָּפַל רַחֲמָנָא לִצְּלָן, אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם אִתּוֹ וְעִמּוֹ וְאֶצְלוֹ וְסָמוּךְ לוֹ כִּי "מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" וְגַם מִשָּׁם מְצַפֶּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִתְשׁוּבָתוֹ בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא. אַךְ מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמַּעֲשָׁיו שֶׁאֵינָם טוֹבִים כִּי יָדַע אִינִשׁ בְּנַפְשֵׁהּ וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא גָּרוּעַ מִן הַכּל וְלא עָלָיו נֶאֱמַר דְּבָרִים הַלָּלוּ, הֲגַם כִּי הַצַּדִּיקִים בֵּאֲרוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים אֲפִילּוּ עִם הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, אַף עַל פִּי כֵן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים רַק לְפַתּוֹת אוֹתוֹ וּלְהַסִּיתוֹ וְלִכְנס עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ פֶּשֶׁר בְּעָלְמָא, כְּדֵי שֶׁלּא יִפּל עוֹד יוֹתֵר וְיִהְיֶה גָּרוּעַ עוֹד בְּיוֹתֵר רַחֲמָנָא לִצְלָן. אֲבָל הָאֱמֶת הוּא יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ פְּחִיתוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְאד וּכְבָר אָבְדָה תִּקְוָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְכַיּוֹצֵא בַּחֲלִישׁוּת וּנְפִילוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַסִּיתוֹ וּלְהַדִּיחוֹ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. אֲבָל אוֹתָם שֶׁזָּכוּ לְהִכָּלֵל בְּתוֹךְ הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ הָאוֹחֲזִין עַצְמָן בְּהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי כָּל דִּבְרֵי הַצַּדִּיק וְהִתְחַזְּקוּתוֹ אֵינָם בְּדֶרֶךְ פֶּשֶׁר וּפִתּוּי וְהַסָּתָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק כָּךְ הוּא. הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. כִּי בְּגדֶל הַשָּׂגָתָם הָעֲצוּמָה הִשִּׂיגוּ הָאֱמֶת, כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ עַד אֵין חֵקֶר וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח אֲפִילּוּ מִי שֶׁכְּבָר נִדַּח לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁהַצַּדִּיקִים מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ וּמְנַחֲמִים אוֹתָנוּ וּמְעוֹרְרִים וּמְקִיצִים אוֹתָנוּ לֵידַע, כִּי עֲדַיִן הַשֵּׁם אִתָּנוּ וּבִמְקוֹמֵינוּ מַמָּשׁ כִּי "מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", לא מִלִּבָּם הוֹצִיאוּ דְּבָרִים אֵלֶּה, רַק הֵם דִּבְרֵי ה' מַמָּשׁ וְהוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לָנוּ הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים הַלָּלוּ עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים וְתַלְמִידֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַחַר הִסְתַּלְקוּתָם, לֵידַע כִּי עֲדַיִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְלא יַעֲזב אוֹתָנוּ לְעוֹלָם עַד יְכוֹנֵן וְיָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ. וּלֶעָתִיד לָבוֹא יִזְכּוּ לִרְאוֹת זאת בְּעֵינֵיהֶם מַמָּשׁ בִּבְחִינַת "וְנִגְלָה כְבוֹד הַשֵּׁם וְרָאוּ וְכוּ' כִּי פִי הַשֵּׁם דִּבֵּר":
יש את הקטע הזה שכשאתה שואף למשהו מסוים אתה מתנהג ככה אפילו שאתה לא באמת שם
ואני יודעת שאני צריכה להתנהג ככה היום אם אני רוצה להיות שם מחר אבל יש רגעים שיש לי דילמה האם זה שקר או אמיתי כי זה רגעים שהרצון טיפה מתרופף ואני מתלבטת עם עצמי
זה נוגע לאיך אני מציגה את עצמי לאחרים ואני יודעת שבשכל זה משהו לא הכי בסדר אבל ככה אני עכשיו אבל לא רוצה להיות שם אז להסתיר את זה או לתת לזה ביטוי כדי שזה לא יהיה שקר שאני נראית יותר ממה שאני...
בס"ד
אתחיל מהאמת - אחד הדברים המיוחדים במילה זו שהיא כוללת את כלל האותיות, כיצד? היא מתחילה באות הראשונה א' עוברת לאות האמצעית מ' ומסתיימת באות האחרונה ת' ואני חושב שבהקשר הזה זה גם בא להגיד לנו משהו על ההתלבטות האמת כולללת בתוכה מרחקים יש אמת שהיא האמת של הרצון שלי ויש אמת של המעשים ושל המחשבות, הרצון האמיתי שלך גם צריך לקבל יחס, כלומר כשאנחנו מדברים במושגים של אמת חשוב לתת יחס לכל החלקים שלנו למכלול כדי להבין האם אני אמיתי.
אמשיך לשקר שהוא בדיוק הפוך כולל את שלושת האותיות הכמעט אחרונות, והולך אחרוה וגם פה קיים מסר שהשקר הוא דבר רחוק ומרחיק כלומר השקר הוא שקר ככל שהוא רחוק ממך וככל שהוא מוריד אותך.
לאור הדבר האלה בהחלט לדעתי יש מקום חשוב להתייחס לאמת הפנימית ודווקא לשקר של הרצון שלפעמים מתרופף אין צורך להתייחס.{מקווה שעוזר}
תודה רבה...
תות"ח!זה לא ממש עופר... - צעירים מעל עשרים
חיפשתי עוד תגובה שכתבתי בנושא ולא מצאתי. אכתוב אותה מחדש אם תרצי....
כיף לקרוא והתגובה הזו מאוד הועילה, תודה רבה יש"כ
ליקוטי אמרים, תניא, פרק י"ג: "...אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה' הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל וּכְשֶׁזֶּה קָם וכו'. שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת, שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה' כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי", וְהוּא מוֹאֵס בָּרַע וְשֹוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלֵעוֹר מִשְׁנָתוֹ, כָּךְ הָרַע בַּבֵּינוֹנִי הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָה שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה', וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵעוֹר.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלָא פָּסֵק פֻּמֵּהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה' בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל: הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
וְהִנֵּה מִדַּת אַהֲבָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּבֵּינוֹנִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וכו', הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדַת אֱמֶת כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר". וְאַף עַל פִּי כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים נִקְרֵאת עֲבוֹדָה תַּמָּה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד", הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
כִּי הִנֵּה מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, מֵרוֹם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקֻדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ. וּמִדַּת אֱמֶת הִיא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר לְמַעְלָה עַד רוֹם הַמַּעֲלוֹת. וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן, [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִם וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל: "רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כֻּלָּן"]".
ליקוטי מוהר"ן קמא תורה ס"ו אות ג':
"וּלְהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל הוּא עַל יְדֵי שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר וְצָרִיך שֶׁיִּהְיוּ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָמִין אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת כִּי אֲפִילּוּ הָעַכּוּ"ם יִקְרְאוּ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר "כִּי אָז אֶהְפּך אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'" וְכוּ' נִמְצָא שֶׁיִּהְיֶה לְהַדִּבּוּר שְׁלֵמוּת כִּי עַכְשָׁו הַדִּבּוּר חָסֵר וְאֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת מֵאַחַר שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם קוֹרְאִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר אֲבָל לֶעָתִיד יִקְרְאוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר, אֲפִילּוּ עַכּוּ"ם וְעַל כֵּן אָז יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת, בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה מֵאַחַר שֶׁהַכּל יִקְרְאוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִם הַדִּבּוּר נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְהַדִּבּוּר שְׁלֵמוּת וְכָל זֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד כִּי עִקַּר גְּדֻלָּתֵנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ יִתְגַּלֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁאָז יֵדְעוּ וְיִרְאוּ הַכּל אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ כִּי אָז יִרְאוּ הַכּל אֶת גְּדֻלַּת וְתִפְאֶרֶת הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים אַשְׁרֵיהֶם אַשְׁרֵי חֶלְקָם, "מָה רַב טוּבְך הַצָּפוּן לָהֶם" וּלְהֵפֶך מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים, כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "וַעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים" וְכוּ' (מתוך ההפטרה שקראנו השבת) כִּי אָז יִהְיֶה יוֹמָא דְּדִינָא רַבָּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִדּוֹן עַל כָּל מַעֲשֶׂה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט וְלא יְוַתְּרוּ לוֹ עַל שׁוּם דָּבָר קָטָן כִּי אֵין שִׁכְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַך, וְהַכּל יִהְיֶה נִזְכָּר לוֹ אָז וַאֲזַי כְּשֶׁיִּהְיֶה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים וְיָשׁוּבוּ וְיִרְאוּ בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְכוּ' [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּמַלְאַכִי: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלהִים לַאֲשֶׁר לא עֲבָדוֹ"] כִּי אָז דַּיְקָא בְּיוֹמָא דְּדִינָא, יִרְאוּ הַחִלּוּק בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְכוּ' וַאֲזַי יִתְהַפְּכוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה, וְיִקְרְאוּ כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' בִּבְחִינוֹת: "אָז אֶהְפּך אֶל כָּל הָעַמִּים" וְכוּ' כַּנַּ"ל וַאֲזַי יִהְיֶה הַדִּבּוּר בִּשְׁלֵמוּת, בְּחִינַת שָׂפָה בְרוּרָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִשְׁלָם הַדִּבּוּר אָז כַּנַּ"ל אֲבָל צְרִיכִין לְהַמְשִׁיך בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה מַפָּלָה לָרְשָׁעִים גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֱמֶת וְעִקַּר הָאֱמֶת הוּא (מכאן עיקר מה שרציתי להראות, לפני כן זה רק שתביני את ההקשר), כְּשֶׁאֵין הָאָדָם נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת כִּי 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת, מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם, לְכַמָּה גְּוָנִין' כִּי מִי שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בָּרַבִּים וְטוֹב וְנוֹחַ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כִּי בָּרַבִּים נוֹפְלִין עָלָיו פְּנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּשְׁקָרִים שֶׁעוֹשֶׂה תְּנוּעוֹת וּשְׁקָרִים בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם מֵאַחַר שֶׁהוּא נִצְרָך לָהֶם וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה כִּי מִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל כָּבוֹד, אוֹ בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה שֶׁל כָּבוֹד וַחֲשִׁיבוּת וְכַיּוֹצֵא נִמְצָא שֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, שֶׁהוּא צָרִיך לְכָבוֹד וַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם וַאֲזַי כְּשֶׁהוּא נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת בְּאֵיזֶה בְּחִינָה יוּכַל לִפּל בְּשֶׁקֶר גָּדוֹל בִּתְפִילָּתוֹ דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּנוּעוֹת בְּשֶׁקֶר בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם כַּנַּ"ל וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא אִישׁ כָּשֵׁר קְצָת, וְיָרֵא אֶת ה' בְּמִקְצָת וּמִתְבַּיֵּשׁ בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר מְגֻנֶּה בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים וּמִתְכַּוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת אֲבָל הָאֱמֶת הוּא הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר מִדַּי, וְגַם זֶה אֵינוֹ אֱמֶת כִּי לא נִמְצָא הַרְבֵּה אֱמֶת כִּי הָאֱמֶת הוּא רַק אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר [לְעֵיל בְּהַתּוֹרָה אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בְּסִימָן נ"א] דְּהַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁהוּא בּוֹשׁ בְּעֵינֵי עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּשֶׁקֶר גָּמוּר כַּנַּ"ל עַל כֵּן הוּא רוֹצֶה לְכַסּוֹת עַל הַשֶּׁקֶר, וּלְהַלְבִּישׁ הַשֶּׁקֶר בֶּאֱמֶת דְּהַיְנוּ לְמָשָׁל, שֶׁחָפֵץ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶהוּ תְּנוּעָה אוֹ הַמְחָאַת כַּף בִּשְׁבִיל אַחֵר אֲבָל הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁיַּעֲשֶׂה שֶׁקֶר בִּתְפִילָּתוֹ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם עַל כֵּן הוּא גּוֹנֵב דַּעַת עַצְמוֹ וּמְסַבֵּב לוֹ הַיֵּצֶר הָרָע סִיבּוּבִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַד שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא צָרִיך בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה זוֹ בִּתְפִילָּתוֹ אוֹ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ אֵיזֶה אֱמֶת שֶׁהוּא צָרִיך לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ הַתְּנוּעָה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הָאֱמֶת נִמְצָא שֶׁהוּא מְכַסֶּה הַשֶּׁקֶר בֶּאֱמֶת נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה אֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי כִּי הָעִקַּר הָאֱמֶת אֵינוֹ רַק אֶחָד דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה גְּוָנִין וְכַמָּה מִינֵי אֱמֶת שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ לְחַפּוֹת עַל הַשֶּׁקֶר וְזֶהוּ 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת' שֶׁאָז נוֹפֵלִים עָלָיו פְּנִיּוֹת וּשְׁקָרִים כַּנַּ"ל אֲזַי 'מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין' 'פָּנָיו', זֶה בְּחִינַת הָאֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת פָּנִים בְּחִינַת "מְבַקְּשֵׁי פָנֶיך יַעֲקב סֶלָה", בְּחִינַת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" דְּהַיְנוּ שֶׁהָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת פָּנִים, נִשְׁתַּנֶּה לְכַמָּה גְּוָנִין דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה מִינֵי אֱמֶת, שֶׁמַּלְבִּישׁ בּוֹ הַשֶּׁקֶר דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצֵא לְעַצְמוֹ אֱמֶת, שֶׁכַּוָּנָתוֹ בִּשְׁבִיל כָּך, אוֹ בִּשְׁבִיל כָּך נִמְצָא שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה הַפָּנִים שֶׁהוּא אֱמֶת, לְכַמָּה גְּוָנִין כִּי הָעִקַּר הָאֱמֶת אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד כַּנַּ"ל וְזֶה פֵּרוּשׁ: "אֲהַלְּלָה ה' בְּחַיָּי" הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת וְזֶה 'בְּחַיָּי', בְּחַיָּי דַּיְקָא הַיְנוּ שֶׁאֲנִי חַי מֵחַיִּים שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ נִצְרָך לְחִיּוּת שׁוּם אָדָם כִּי 'הַנִּצְרָך לַבְּרִיּוֹת חַיָּיו אֵינָם חַיִּים' הַיְנוּ שֶׁאֵינָם חַיִּים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא חַי מֵאֲחֵרִים אֲבָל כְּשֶׁאֵינִי נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת וַאֲנִי חַי חַיִּים שֶׁלִּי אֲזַי אוּכַל לְהַלְּלוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "אֲהַלְּלָה ה' בְּחַיָּי" דַּיְקָא כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: 'כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָך הָאָדָם לַבְּרִיּוֹת עוֹלָם חָשַׁך בַּעֲדוֹ' וְכוּ' וּכְשֶׁיֵּשׁ אֱמֶת אֲזַי הוּא מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כִּי עִקַּר מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, הוּא עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁיִּתְגַּלֶּה אָז כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" כּוֹנַנְתָּ לָעַד לא כְּתִיב אֶלָּא תִּכּוֹן כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְעַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁיִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים בִּבְחִינַת: "וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" 'פָּנָיו' זֶה בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה, 'מְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו' וּמַאֲבִידָן מִן הָעוֹלָם וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּגְּמָרָא: שֶׁכִּבְיָכוֹל הֵם כְּמַשָּׂא עַל פָּנָיו כִּי הַפָּנִים שֶׁהוּא בְּחִינַת הָאֱמֶת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּל אֶת הָרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּחִינַת הַפָּנִים, דְּהַיְנוּ הָאֱמֶת, אֲזַי הוּא מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מַפַּלְתָּם לֶעָתִיד, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱמֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה כַּנַּ"ל עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה בְּחִינַת הַפָּנִים כַּנַּ"ל וַאֲזַי מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲזַי נַעֲשֶׂה מַפַּלְתָּם עַל יְדֵי הָאֱמֶת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין שְׁלֵמוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי בְּחִינַת שָׂפָה בְּרוּרָה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מַפַּלְתָּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְהַפְּכִין כֻּלָּם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת: "וְדַבֵּר דָּבָר", הַנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת הַיְנוּ שֶׁצָּרִיך לְהַמְשִׁיך בְּחִינוֹת דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי בְּתוֹך הַדִּבּוּר שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה לְהַשְׁלִים הַדִּבּוּר בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'שֶׁלּא יְהֵא דִּבּוּרְך שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְך שֶׁל חֹל' כִּי בְּשַׁבָּת הוּא שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר כִּי שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹך הַדִּבּוּר שֶׁל חֹל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת 'אֵל הֲוָיָה בִּיצִירָה' שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת 'אֵל', שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת: "לא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיַעֲקב אֵל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלקֵי" וְכוּ' כִּי יַעֲקב בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל וְזֶה הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, תָּלוּי בְּפַרְנָסָה כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְנָסָה וְאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל "אַשְׁרֵי שֶׁאֵ-ל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלקָיו" כִּי 'כְּשֶׁשִּׂבְרוֹ עַל ה' אֱלקָיו', וְאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת, אֲזַי 'אֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ' כִּי 'אֵל יַעֲקב' הוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל וַאֲזַי כְּשֶׁזּוֹכִין לְהַמְשִׁיך בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּחִינוֹת אֱמֶת, בְּחִינוֹת פָּנִים בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה אֲזַי נַעֲשֶׂה מַפֶּלֶת הָרְשָׁעִים כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הֲוָיָה בְּמִלּוּי הֵהִין כִּי הֵי הִיא בְּחִינַת שִׁלּוּם שָׂכָר כְּמָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "הֶגֶה וָהִי" וָהִי זֶה שִׁלּוּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא וְזֶה בְּחִינַת 'אֵל הֲוָיָה' דְּהַיְנוּ אֵל שֶׁהוּא בְּחִינוֹת אֱמֶת שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֶׂה שִׁלּוּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הֲוָיָה בְּמִלּוּי הֵהִין כַּנַּ"ל צָרִיך לְהַמְשִׁיכָהּ בְּתוֹך הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בְּחִינוֹת 'וְדַבֵּר דָּבָר' לְהַמְשִׁיך דִּבּוּר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹך יְמֵי הַחֹל כַּנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינוֹת יְצִירָה: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלא אֶחָד בָּהֶם" דְּהַיְנוּ שֶׁיְּמֵי הַחֹל הֵם בְּחִינוֹת יְצִירָה כְּשֶׁאֵין אֶחָד בָּהֶם שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שַׁבָּת וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך לִבְחִינוֹת יְצִירָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְמֵי הַחֹל אֶת בְּחִינוֹת 'אֵ-ל הֲוָיָה', שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָלְמָא דְּאָתֵי, בְּחִינוֹת שַׁבָּת 'מַלְכוּת פֶּה', שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָמִים אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל".
רבי נחמן כדרכו עמום במקצת, וצריך להעמיק הרבה כדי להבין אותו לאשורו, אבל את יכולה להבין מהרעיון הכללי שלו לשאלתך.
מקווה שיעזור לך....שבוע טוב וערב פסח כשר ושמח
וואו תודה
מה שהבנתי... כמובן לא הרבה אבל בכל זאת היה חזק
ולא משהו שכתבתי בעבר או מקורות של אחרים....😉 סליחה ממש על ה"ההפצצה" בשרשור, לא חייבת לקרוא....
יש את מידת האמת. ומנגד, יש את מידת השלום. השלום מורה דווקא להסתיר אמיתות, לא לספר את כל האמת. במקרים קיצוניים אפילו לשקר ("משנים מפני השלום". אמנם אסור בכל מקרה לשקר שקר גמור, השינוי צריך להיות ב"תחמון", להגיד מילים שמוצגות בצורה א', אך משמעותן ב', כמו מה שרש"י אומר: אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך" (זהר ח"א קסז). https://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/emet-2.htm מאמר לגבי העניין של מה שיעקב שיקר וכו'....). יש פער בין העולם החיצוני לעולם הפנימי בעולם הזה.
לפני שאנסה להסביר מה מטרת הפער הזה, אנסה להמחיש את הפער הזה בעוד עניין. ישנם דברים שיש להצניעם, ולא לפרסמם. גם לשון הרע מבטא את העניין הזה (שזה קשור לפרשה האחרונה שקראנו, אגב). לכאורה לפי מידת האמת, כל אדם היה צריך לספר הכל על בן-אדם אחר (לפחות במקרה ששואלים אותו), ולא לחסוך מאומה. אבל התורה רוצה שהאדם יציג את חבירו בצורה טובה, ואת הפגמים לא לספר ולא להסגיר. המסילת ישרים מדבר לגבי הזהירות באונאה ובמרמה: משא ומתן באמונה, ואומר שיש חילוק בין אדם שמסתיר פגמים, שזו אונאה, לבין אדם שמציג את הצדדים הטובים של המוצר שלו ולא מדבר על הדברים הרעים (דהיינו, לא מציג באופן חיובי, ולא מסתיר). דבר זה גם מתבטא בשידוכים בעיקר, שיוצאים לפגישה מתגנדרים בצורה מיוחדת, וכן גם ה' טבע שיהיו "ימי זוהר" בתחילת הנישואין, מה שלא מעיד בהכרח על צורת הנישואין עצמם (ושוב, מצד שני צריך גם להיות מאוזן ולא להיות לגמרי חי באשליות, להבין את גודל האחריות, וזה חלק מתפקיד הכתובה).
בסופו של דבר, תמיד יש לאדם כמה תדמיות, במקום אחד הוא מתנהג כך, ובמקום אחר הוא מתנהג אחרת. אז מצד אחד צריך איזון, ויש ערכים מוחלטים שהאדם צריך לקבוע לעצמו שהוא תמיד מתנהג איתם, אבל יש מקום גם לשינויים בתדמית, ששם האדם מבין שלא בכל מקום הוא יכול להיות כך או אחרת, והוא משתנה לפי הסביבה. לפעמים אדם יכול יותר להופיע את מידת האמת, ולפעמים פחות. כמו שבשבת אדם יותר מתנהג בקדושה מיום רגיל (לפחות כך הציפייה), או שמתנהג בקדושה בחגים יותר מימים רגילים. יש ציווי מיוחד של ה', הארה מיוחדת של אותו יום, וממילא, נגררת גם התנהגות שונה של האדם בעקבות כך. זה מבטא שהאדם הוא לא המנהל של העולם, אלא הוא זורם עם המציאות הא-לוקית (צריך לקחת את זה בזהירות ובעירבון מוגבל, ולהשתמש בעקרון הזה בצורה הנכונה, כמובן), הוא מונהג ע"י ה'. זה גם תלוי בנפשות. יש כאלו שהם לגמרי אברהמיים, כמעט תמיד הם יוזמים, מנהלים, פועלים. ויש כאלו שהם יותר יצחקיים, נותנים לה' לנהל את המציאות, ומסתדרים לפיה (זו גם מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן אם עם ישראל הוא ככבשים שהולכים אחרי רועה, או שהם כזקנים שהולכים לפני מלך).
בסופו של דבר אדם מורכב מגוף ונשמה והוא צריך להתייחס לשניהם. וכשהוא עוסק בצרכי הגוף, הוא יותר גשמי, באופן יחסי (לפחות באופן רגיל). כשהוא עוסק בטיפוח הרוח והנשמה, הוא יותר רוחני. וחלק מהמשחק שאנחנו צריכים לשחק בעולם הזה בשביל ה' יתברך, בעבודת ה', הוא המעברים בין שני העולמות. ודווקא יעקב שהוא מידת האמת, הוא זה שעוסק בסיבוכי החיים, וצריך לרמות בגניבת הבכורה, אחרי זה לרמות את לבן ("אחיו אני ברמאות").
מחילה על האריכות ומקווה שעזרתי....
שמעתי פעם שיעור יפה של הרב דביר ומאז זה מלווה אותי שכאילו אנשים מגדירים את עצמם אני X אוהב y וכו' ותאכלס כל הדברים האלה שמסביב לא באמת מגדירים אותנו, הנשמה שלנו גדולה מזה. אדם יכול להגיד לעצמו, אני טיפוס עצוב, אני לא יכול עכשיו לקפוץ ולרקוד, זה לא אני, וזה שקר וכזב, העצבות שהיית עצוב אתמול לא מגדירה אותך. אנחנו מעבר להגדרות. גם בהסתכלות על הסביבה החבר שלנו זה לא סתם אדם שגר במקום x למשפחהy תחביבים z וכו' זה באמת החבר? ההגדרות האלה זה החבר שלנו? ממש לא.
נראהלי זה השיעור הזה:
אגיד לך באישי במה מדובר...
בס"ד
הרבה זמן לא הייתי כאן, כפי שאולי חלק זוכרים כבר פתחתי פעם במספר שירשורים לפירוש תפילת שמונה עשרה, לאחרונה עבדתי בעזרת בינה מלאכותית והידע שלי ליצור דברים שיכולים לשקף את החוויה אולי שלי לפחות מתפילת שמונה עשרה..
אשתף תמונה, ושיר שיצרתי בעזרת התוכונות האלה, ואשמח לשמוע את דעתכם על הדברים:
השיר:
ברכת אבות | Suno
התמונה:
והסבר קצר לעיקרון הדברים:{של ברכת אבות
התפילה מתחילה בבקשה הפשוטה ליכולת להתפלל ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך,
ויחד איתה מגיעה היראה הגדולה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים לעמוד בשמים מול כסא הכבוד, וכיצד אפשר לדבר או לזוז?!
והתשובה לכך היא האבות הקדושים ה' הוא אלוקי אברהם יצחק ויעקב שגילו לנו את מידתיו, האל הגדול{חסד} הגיבור{גבורה} והנורא{אמת- תפארת}
והוא אכן עליון מעל האבות וכל דמיון אך בזכות מידת החסד והאהבה שלו מעבר לזכות למען שמו באהבה ה' מקבל אותנו ומקשיב ומגן ומושיע
בזכות החסד הגדול של אברהם אבינו יש לנו הגנה ויכולת לעמוד להתפלל לפניך.
למה ה צריך את האמונה שלנו?
או- האם ה צריך את האמונה שלנו?
קצת דומה לשאלה של רשי על המנורה "וכי לאורה הוא צריך?"
היה לנו דיון על זה בבית
ומעניין אותי לדעת עוד תשובות לשאלות בנ"ל
בתור התחלה אנחנו רואים בספרות המוסר הישנה (חלק מהראשונים) עם שורשים כבר בתנ"ך גישה שאומרת שלמעשה הקב"ה לא צריך אותנו בכלל. כמו באיוב ל"ה:
"אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו; אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח; לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך."
לפי זה, למעשה, הקב"ה ברא את העולם מסיבה נסתרת כלשהי, שאין לנו כל־כך שייכות אליה, אבל מבחינתנו, זה לא שהוא צריך אותנו, או שאנחנו מועילים לו במשהו, או יותר מזה, לא שאנחנו יכולים לתת לו או להעניק לו. וגם אם נעשה משהו נגד רצונו, לא באמת מזיז לו.
מלבי"ם שם: "לא תוכל לפעול בו שום שינוי ע"י חטאיך. ואף לא שנאמר שיכעס ויחרה אפו או יתעצב ע"י מעשיך שזה הפעלות ולא יצדק בחק השי"ת. וכל מה שנאמר שה' כועס או מתעצב ע"י מעשי ב"א. כ"ז נאמר לפי ערך המקבלים לא שיהיה ח"ו שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע."
בקיצור כל מה שכתוב "ויחר אף ה'" ושאר לשונות ההגשמה הם לסבר את האוזן וכוונתם להנהגה שה' קבע. כמו שהקב"ה קבע שאם תכניס יד לתקע תתחשמל, ככה אם תחלל שבת אתה פוגע בעצמך בראש ובראשונה רוחנית וכנראה גם גשמית תלוי בעניין, ובפן הלאומי אם עם ישראל יישמע ל"הוראות היצרן" יהיה לו אחלה וסבבה ואם לא אז לא. אבל זאת לא בעיה של היצרן. אתה רוצה תשמור שבת אתה רוצה אל תשמור בעיה שלך.
///
אבל עם זה יש כמה בעיות. דבר ראשון זה נוגד את האינטואיציה האנושית הפשוטה הטבועה בנו. מושג הטוב קשור במושג האהבה, אלטרואיזם, נתינה. לא להיות כעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבל פרס. אבל מה שאנחנו מקבלים, זה שאנחנו נולדים לתוך מערכת "אנונימית" של נזק ותועלת, וזה הכל. הלא הקב"ה מה אכפת לו. אז ממילא הכל אנחנו עושים רק בשבילנו. ומה עושים עם אינספור פסוקים כמו "אהבתי אתכם אמר ה'", שיר השירים שמתאר אהבה עזה בין בני זוג? וכי הכל זה "קודים" ל"מידת הדין" / "מידת הרחמים"? אז למה ללכת כל־כך רחוק? מה אפוא משמעות התפילה שלנו? פעולה טכנית שבה אנחנו מתחברים לאיזו מין רוחניות מופשטת חסרת אישיות, כמו טלפון למטען חשמלי?
הרש"ר הירש (אי־שם בבראשית) מדבר על כך שמלבד הבעיה של הגשמת הא־לוה, יש בעיה אחרת, שיכולה להיות חמורה באותה מידה, והיא "הפשטת הא־לוה" לכדי איזה מושג רוחני מעומעם שלא קשור בכלל לעולם האדם. כמו הפילוסוף בתחילת הכוזרי, מבחינתו הקב"ה הוא איזו סיבה לוגית ראשונה לקיום (אם נצרכת כזאת לפי חוקי הלוגיקה), אבל זה לא שהוא רוצה מאיתנו משהו (כי רצון מעיד על צורך, וצורך מעיד על חיסרון, והבורא הוא מושלם, מ.ש.ל => וזאת בדיוק הבעיה, ש"כופים" על הקב"ה את הלוגיקה האנושית ומכניסים אותו לתוך "מ.ש.ל").
אם התורה כל־כך חוששת מהגשמה, למה לטרוח עם כל הדימויים, "ויתעצב אל לבו", שמא נאמר "לסבר את האוזן", אז המון העם לא כזה מטומטם, אפשר לכתוב "זה לא היה סבבה מבחינת ה'", במקום "ויחר אף ה'" לכתוב "זה גרם לכך שמידת הדין הופעלה". כי הרי אם תבין את זה כפשוטו, אתה מגשים וכופר, אז אתה חייב להבין לא כפשוטו, ואם אתה מבין לא כפשוטו, אז מה הבעיה לכתוב מלכתחילה לא כפשוטו? עכ"פ זאת הביקורת.
///
באיכה ג' אפשר לראות קצת פינג־פונג בין הניגודים האלה,
"דב ארב הוא לי אריה במסתרים:"
"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב: => מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו:" (אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב)
"קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא:"
נו אז צריך להחליט, האם יש מימד אישי ביחס שלנו לקב"ה, שיש מקום לתחושה הנפגעת של "דוב אורב הוא לי", או התקשורת המיוחדת של "קרבת ביום אקראך; אמרת אל תירא" (אל תירא בגוף שני!), או ש"הרעה באה מאליה והטוב בא מאליו" והקב"ה מבחינתו בכלל לא מתעסק בזה.
///
אין לי תשובה חד־משמעית אבל כמו שאנחנו רואים זה לא זה ולא זה, או שיש כאן פרדוקס של ממש שפשוט מתקיים בדרך מופלאה, או איזו דרך ביניים נעלמת שאולי אפשר להבין ואולי לא. במקום מסוים, גם את הילדים שלנו אנחנו לא "צריכים", במובן של "צורך", אף־אחד לא מת מזה שאין לו ילדים, גם זה לא שאנחנו "צריכים" את הטובות שלהם, במובן מסוים, אם יתנהגו יפה או לא, זאת פשוט השאלה של איך תראה האישיות שלהם בעוד 10 שנים... אבל ברור שיש כאן איזשהו רובד מעבר לזה.
ונראה לי ממש מתאים להוסיף פסקה שראיתי לאחרונה מהרב קוק בנושא -
"כמה פעמים צריכים לכפור בדמיונות, כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה.
ולפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות,
ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק."
(מידות הראי"ה, אמונה, פסקה יד)
ויש פסקה של הרב קוק בעולת ראיה ב'ענייני תפילה' שהרב מסביר על פנייה האישית בתפילה ומדבר על ייחודה ומטרתה -
"לפני התפלה צריך להרגיש את הצורך של התפלה ואת הענג של התפלה.
אין התפלה חפצה לשנות שום דבר באלהות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות,
אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית.
היא מדברת בענין האלהי, שהיא כוספת אליו, כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה.
היא מדברת אל ד', כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע"י התעוררות מרוח אחר,
מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הויתה."
משמע מהדברים המודגשים (ההדגשה שלי) שהמטרה היא באמת לדבר אל ה' בגובה העיניים, לא בגלל שאנחנו באותו גובה אלא בגלל שעל ידי כך אפשר להעלות את הרצון האישי שלנו על ידי תפילה. אם נשאיר את עצמנו למטה אז אנחנו גם נשאר למטה בסוף...
ובאמת יפים ונכונים הדברים שהבאת על המתח הזה. כל זה רק כדי להוסיף דרך להתמודדות עם העניין שהזכרת.
בסופו־של־דבר הקב"ה רוצה קשר איתנו, לדבר איתנו כו' וזה אינו יכול להתבצע אלא ברמה שאנחנו מבינים
כמובן אנחנו מנסים להתעדן כמה שיותר אבל זאת לא מטרה בפני עצמה בסופו־של־דבר האמונה של הסבתא־רבתא שאינה יודעת כל־כך קרוא וכתוב כ"ש לא פילוסופיה אפלטונית ומורה נבוכים, היא יקרה מאוד, ולא מצופה ממנה למשהו אחר, כנ"ל ביחס לילד קטן
במיוחד בדורנו אנחנו חיים בדור קצת "עזוב" ובודד, הורים שנמצאים כל הזמן בעבודה, חוסר בתקשורת אנושית, כל הנושא של בריאות הנפש מתפוצץ (וגם מקבל הרבה יותר מודעות), באיזשהו מקום זה דור שלפחות חלק ממנו מה שהוא בעיקר צריך זה חיבוק, גם ביחס לעבודת ה', המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד.
שטיפה קשה לעסוק ברמת מסגרת הדיון.
אמנם אני רואה צורך להתייחס למשפט האחרון שרשמת -
"המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד"
מה הכוונה בביטוי "קשר הדדי"? הכוונה לקשר בו שני הצדדים מגיעים מעמדה שווה? אם כך - בודאי הקשר עם הקב"ה הוא לא קשר כזה. אך זה לא בהכרח מעציב, אלא םג יכול לשמח. קשר עם אבא ואמא ,לדוגמא, הוא קשר שאיננו שיוויוני (חובת כיבוד הורים וכולי) והוא קשר שיכול מאוד לשמח.
אם הכוונה לכך שלא תמיד שומעים מה הקב"ה אומר לנו בחזרה ולא תמיד מרגישים שהוא מקשיב - זה בהחלט עניין גדול, אבל אם כן - זה לא שבאמת אין קשר. באמת יש קשר, רק שהוא לא תמיד מורגש.
אם לא הבנתי, אשמח לשמוע מה ניסית להגיד.
ואגב, הביטוי "איש האמונה הבודד" נזכר רק אצל הגרי"ד וגם אצלו בהקשר האדם המאמין בעולם מודרני והוא לא יסוד גדול ביהדות בכלל. להיפך, לא מצאנו בשאר המקורות את הקשר בין אמונה לבדידות.
לגבי תוכן הדברים - מאוד מצטער לשמוע את החוויה הזאת, אני מאמין שיש עוד חוויות שונות גם בעת הזאת. להיפך, דווקא בעת הזאת יש פונטציאל גדול לקשרים בין אישיים.
אלא למערכת יחסים שאינה טכנית־מכנית־אוטומטית. גישה א' שדיברתי עליה במקור בסופו־של־דבר היא נעדרת אישיות. התפילה, כמו גם המצוות, הופכים לאמצעי מכני לקבלת שפע / תיקון עצמי / תיקון העולם, אבל נעדר מהם הפן של תקשורת "פשוטה".
השתמשתי ב"איש האמונה הבודד" סתם כביטוי, אני מודה שגם לא קראתי את הספר. כוונתי היא למאמין ה"אבוד" שמחפש תחושת פשוטה שייכות וחום שאינה קיימת כל־כך במערכת שסובבת סביב מושגים של "הוראות יצרן" או "תיקונים בעולמות העליונים". זה גם לא קשור דווקא להיעדר מערכות יחסים בין־אישיות אלא למעין בדידות קוסמית או משהו בסגנון. אישית, אני לא מזדהה עם החוויה הזאת, אבל נראה שזה די נפוץ בימינו.
"מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"
"רבה אמונתך" זאת האמונה של הקב"ה בי.
מתוך כך שהקב"ה מאמין בי, אני יכול להבין שאני יכול/רוצה/צריך לעבוד אותו.
האמונה האישית של האדם היא לחשוף את אמונת הבורא בו וממילא הוא מאמין בו ובחיים.
מחילה אם אני אגרום לבלבול קצת, אבל ישנה דעה, שאע"פ שהיא פחות מקובלת, היא קיימת, ואולי תאהבי אותה, אז אכתוב אותה. המהר"ל ב"דרך חיים" (פירושו למסכת אבות) פרק ו' משנה י"א (שהיא בעצם ברייתא) מפרש שה' צריך את הנבראים. מדוע? כיוון שכל דבר שלא יוצא אל הפועל, הוא פחות שלם, וגילוי מלכותו יתברך בפועל זה יותר שלם מאשר אם זה יהיה רק בפועל. שואל המהר"ל, הייתכן ששלימות ה' תהיה תלוייה בנבראים? עונה המהר"ל, זה לא באמת תלוי בנבראים. יש למהר"ל מהלך ארוך בעניין, בעיקר סביב המדרש: "כפה עליהם הר כגיגית", שהוא מסביר שמלכות ה' מתגלה גם בלי רצון הנברא. כשהאדם עושה מצווה וה' נותן לו שכר, מתגלה מלכות ה', שאנשים עובדים אותו. אבל גם כשאדם עושה עבירה וה' מעניש את החוטא, גם בכך מתגלה מלכות ה'. נמצא שמלכות ה' לא באמת תלוייה בנברא, ולכן, ניתן לומר שיש תוספת שלימות בבריאת העולם, והיא שמלכות ה' יוצאת מן הכוח אל הפועל. מישהו שהצגתי לו דעה זו, שאל, יוצא שהיה זמן שה' לא היה שלם? עניתי לו שתי תשובות: תשובה ראשונה, קצת מסובכת, שלא היה זמן לפני שנברא העולם. הזמן נברא עם בריאת העולם, ולא באמת היה זמן שהעולם לא היה קיים. כל זמן שהיה זמן, העולם קיים. הקב"ה הוא נצחי, הוא במימד אחר שלא קשור לזמן, אבל לא היה משך זמן שהקב"ה היה לבדו או משהו כזה, כי הקב"ה לא שייך בזמן. לכן, זה לא קשה. כל השאלה שאפשר לשאול היא כזאת: בזמנינו, שיש בורא ויש עולם, האם כשנפריד את הבורא מהעולם, הבורא לא שלם? התשובה היא שכן, אבל זה לא משנה, כיוון שזה תלוי בו. ועוד תשובה שמשלימה את התשובה הראשונה, זה לא באמת שה' חסר בלי העולם. כל השלימות נמצאת בבורא, אלא שכל השלימות היא ברובד הכוח, ולא ברובד הפועל. זה לא שה' חסר השלימות כמותית, שחסר לו איזה דבר מסויים והעולם משלים, העולם מגלה בפועל את כל השלימות של הבורא. או כפי שאומרים ראשונים לגבי סוגיית הנמנעות אם את מכירה, זה לא חסרון להגיד שה' לא מתואר בהוצאה אל הפועל. ההגדרה היא ש: "אין מלך בלא עם", וזה לא קשה שה' צריך מישהו אחר מלבדו כדי להופיע את מלכותו, שהוא יהיה מלך עליו. ה' לא יכול להיות גם הוא עצמו וגם נבראים שהוא שולט עליהם, נכון. וזה לא קשה. מדובר בדברים עמוקים שדורשים מחשבה, רק כתבתי את הדברים בצורתם הכללית. ספיציפית לגבי האמונה, אז חלק מהופעת המלכות היא האמונה, כמובן.
אוסיף שגם לשיטות האחרות שברובד האמת ה' לא באמת צריך אותנו, בפועל ה' "בחר" להזדקק לנו (זו שיטת הרמח"ל), וממילא, זה נכון לומר שה' צריך את התפילה שלנו וכו', אם מבינים את הסיוג שדיבור זה הוא רק בעולם שלנו, אחרי שה' בחר להזדקק לנו, אך ברובד האמת הוא לא באמת זקוק לנו. ה' טבע במציאות שהשלימות יוצאת אל הפועל רק ע"י מעשי הנברא, או במקרה שלנו, ע"י אמונתו, וזה המדרש שהמהר"ל בתפארת ישראל פרק ג' כמדומני מביא על רבי עקיבא וטורנוסרופוס, שרבי עקיבא אמר שמעשי האדם נאים יותר, עובדה שלחם יותר טוב מחיטה. זאת אומרת, ה' טבע במציאות שהבריאה הא-לוקית חסירה, וצריך את השלמת האדם ופועלו כדי לתקן את המציאות (ו"מלאכה נקראת על שם גומרה"), במקביל לכך שברובד האמת ה' מראש יכל לברוא את המציאות ולעשות את הכל מתוקן מבלי להזדקק לאדם. אך המציאות היא שצריך את האדם כדי להשלים את הבריאה.
בסופו של דבר, שיטת הרמח"ל היא שה' לא זקוק באמת לאדם, והסיבה שהוא ברא את העולם היא בשבילנו, בשביל להיטיב לנבראים. אבל אנחנו צריכים ללכת בדרכי ה', וכמו שה' לא חשב על עצמו, ככה גם אנחנו לא צריכים לחשוב על עצמינו, וצריכים לעשות בשביל ריבונו של עולם. כמו שני אוהבים שכל אחד יעשה הכל בשביל השני וחי למען השני. יש על זה מהלך של הרב שרקי, שכתוב במלחמת מדיין שה' מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ומשה כשמצווה את עם ישראל אומר אחרת: "...החלצו מאיתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה' במדיין".ה' יתברך דואג לעם ישראל ולכן אומר למשה שזו נקמת בני ישראל, אך משה, שליח עם ישראל, שדואג לכל עם ישראל, אומר שזו נקמת ה'. כל אחד אוהב את השני וחפץ בטובת השני.
מקווה שעזרתי בבירור הדברים, אם זה עדיין רלוונטי...יום טוב
הדרך ארץ מדתרגת בחבורה של עובדי ה'.
גם עצם עניין שמתאספים למען ערך נעלה זה הדבר הכי מאחד שיש.
ביקורים בכותל / קברות צדיקים מוסיפים קצת כוח אבל מעבר לזה לא ממש
לפעמים לקרוא מתוך ספרים שאני מאוד מתחבר לסגנון שלהם כמו שפת אמת
פעם הייתי חיי קודש התורה הייתה מחוברת לווריד. התפילות הכל אבל עכשיו אני מרגיש כל כך לבד קשיים חזקים להתפלל קשיים ללמוד. כל החברים של מהישיבה כבר לא שם . אפילו הרב שלי מרגיש לי שכבר התייאש ממני. החבר ההכי טוב שלי שונא אותי . החבר השני הכי טוב עסוק רצח כל חברותא עם מישהו שאני מנסה לקדם נכשלת. כמה כאפות כבר אפשר לקבל??נשארתי רק אני לבד עם עצמי וכבר אין בי כוחות אבא. לבד. התחושה הזאת של עבודה השם בחדרי חדרים היא כל כך קשה ומייאשת . כמה אתה כבר עוזר למציאות עם התורה שלך או עם המציאות שלך? מרגיש שאני בנידוי ובאמת גם חלמתי שאני בנידוי לפני כמה ימים . נשארתי רק אני והגעגועים לאבא
יש כאן משהו שאולי כדאי לחשוב עליו
הקשר לה' עובר בהכרח דרך החבר, הרב או החברותא? דרך הישיבה?
ברור שיותר קל כשאתה בתוך מקום של עבודת ה' וכל הסביבה שלך עוזרת לך בזה ומקדמת אותך.
אבל אפשר גם לעבוד את ה' מכל חדרי הלב, גם בלי האנשים האלו. לא סתם זו נקרא בין אדם למקום- כלומר בין האדם לבוראו. זה לא תלוי רק בחברים שלך. זו עבודת ה' פרטית שלא קשורה דווקא לאחרים.
וכשהם יתפנו מעיסוקיהם הרבים לפגוש אותך, תוכל לראות שהמשכת להתקדם בזמן הזה, לא נשארת מאחור.
נכון, זה הרבה יותר קשה כי אתה צריך יותר להתאמץ ואין איתך מישהו שעושה חלק מהעבודה, אבל תאמין. תאמין שהתורה שלך מחזיקה את העולם. מחזיקה עולם אחד לפחות, שלך, שזה עולם יקר מאד. ובטוח שגם מחזיקה עוד עולמות של אנשים אחרים.
וגם, יכול להיות שתמצא חבר אחר לעבודת ה'. לא להתייאש, להמשיך לחפש. ה' אוהב אותך גם עכשיו.
שכתב הרב סולובייצ'יק.
לא ממש למדתי בעיון, אבל רק השם והפתיחה גרמו לי להרגיש שיש עוד אנשי אמונה בודדים
הזכרת לי ממש את הפסוק בתהילים (כז, י) - "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני"
אחשוב בהשמך מה לכתוב בצורה יותר מפורטת...
עריכה:
בכללי, כשמתעסקים עם רגשות ותחושות, לאו דווקא בהקשרים של עבודת ה', השאלה הראשונה שראוייה להשאל בעיני היא על מה הרגש יושב?
יש מציאות מסויימת שהתרחשה או מתרחשת בהווה, והאדם חווה אותה בצורה מסויימת. וכך האדם מגיע לרגש מסויים.
עכשיו אפשר לעשות? אפשר לנסות לשנות את המציאות, אפשר לנסות לשנות את הפרשנות של האדם (או להוסיף על גבה עוד פרשנויות) אל המציאות, אפשר גם לעבוד בנקודה הכי 'שיטחית' ולאכול גלידה והלרגיש טוב מכך. חושב שכל האופציות הן ראויות וכל אופציה מתאימה לשלב אחר.
אתה מרגיש שאתה מקבל הרבה פידבקים לא מעודדים מחבר או רב, איך אתה ניגש לכך? איך אתה רוצה לפרש את העניין הזה?
אולי זה מסר משמיים שהם צודקים? אולי זה מסר משמיים שאתה צריך להמשיך בדרך שלך? אולי אתה צריך להעלות עוד קומה בעבודת ה' שהיתה חסרה לך עד כה (גם אם לא שמת לב אליה)?
מהו ציר ההתקדמות שעליך לנסות ללכת בו? ישר לחזור למה שהיית פעם? לאט לאט? מהר מהר?
נשמע שהתנפצה לך תפיסה מסויימת על עצמך או על הקשר שלך עם הקב"ה או על שניהם ביחד. רבותינו מספרים לנו כי "אין הקב"ה עושה טרוניא עם בריותיו" והקב"ה מצפה ממך לגדול וגם סומך עליך ומאמין בך, כמו שהוא מאמין בכל אדם ואדם שקם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" אותה אמונה זאת אותה האמונה שהקב"ה נותן בנו, הקב"ה מאמין בנו שנצליח למלא את רצונו.
"והנה אור האמונה יש בה שני בחינות, והא' שהיא עצמית נקודה קטנה כאות יו"ד אשר היא איננה מתבטלת עולמית, כי אם תחלקנה לכמה וכמה בכל זאת נשאר אות י', והוא החוט החבל הפנימי אשר שורשו מושרש ברצון השי"ת, וסוף החוט נשרש בשורש דשורש הפנימי של עם בני ישראל, ומפני רוב הסתר נתמעט לפעמים עד מאוד, ובכל זאת נשארת קיימת כמשל אות היו"ד. וזהו מאה"כ בתפלתנו באמת ויציב ואמונתו לעד קיימת. ואשר על כן כאשר אדם רואה בלבבו איזה קרירות בל יפול נא חלילה מזה בדעתו ועצתו עולה באמונה שיאמין כי הוא מאמין, ורק שנסתרה ונתכסה בעומק מוסתר תוך תוכו של חללי לבו בשורש מוצנע בקרב נפשו ונשמתו. ואשר על כן לא יעזוב נא את עבודתו התדירה, וייזהר נא אז למאוד שלא יתגבר עליו אז היצר הרע בתאוות ובמסות וגבורות התאווה ובעבירות איזה דקדוק דרבנן ח"ו [...]
ומה שהשי"ת מתנהג כן עם האדם באלו האופנים הם הם כבשי דרחמנא, והרבה סתרי תורה נאמר בזה, וסודו בנסיונות נפש האדם מה שהשי"ת בוחן את לבבו. וגם יש מצד איזה פגם, או מגלגול הקודם, או ירידה לצורך עליה כמה"כ אל מקומו שואף זורח הוא שם. [...] ובספר פרי הארץ ממו"ר ר' מנחם מענדיל זי"ע אשר בעת שיראה האדם המעטת האמונה בלבו יאמין שגם זה הוא מהשגחת השם יתברך, ויקבל באהבה ויעסוק בתמימות. ואם לא ירצה להמתין ויעפיל לעלות קודם עלות רחמי ה' עליו, ידע נאמנה כי אפילו אילי נביות לא יועילו לו עד רחם ירחמהו ה'.
על כן אהובי וכו' אל תהיה נא מאלה המעפילים לעלות, ורק חזק ואמץ בתורה ותפלה, שפוך נפש לפני ה' מתוך הכנעה ומתוך שמחת שמחת הלב, ולחזור דברי האמונה בה' ועבדיו ותורה שבכתב ושבע"פ ובכל הי"ג עקרים בפה, בדעה אחת, בלא חקירות באמונה פשוטה, ולהכרית כל מריע ומחשבות זרות בזכרון קודש. וממילא כאשר הענן כלה זורח השמש. והשפלתי היא הגבהתי (שמו"ר מ"ה ה'). וכח גדול יש בדיבור קדוש [...] על כן אמרו רבותה"ק האמנתי כי אדבר (= דיבור בדברי אמונה מביא לאמונה בפועל), ויש מצוות סגולות מיוחדות אל שפע האמונה, והם, שמירת שבת, ציצית והסתכלות בהם, תפילין, שמחה של מצווה, הכנעת הלב לפני ה', מיעוט דרך ארץ, אמונת חכמים, לימוד התורה לשמה לפי ערכו, גמילות חסדים, מיעוט הדיבור ושמירתו שזהו ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור, והתחזקות דעתו לבלתי יפול וכמה"כ שבע יפול צדיק וקם."
היו מגיעים לנבואה באמצעות מוזיקה?
למה לא דרך לימוד תורה נגיד?
מה יש במוזיקה שדווקא זה פותח תחיבור האמיתי להשם?
ומצרף כמה שירים קדושים יפים סתם כזה
מהגר"א ז"ל.
ככל שדבר ממשי יותר ככה הוא יותר נגוע בסיגים. נראלי שהמוסיקה (בדגש על הנגינה) היא זכה יותר, ופועלת פעולה חזקה על הנפש, להתעלות גדולה (אגב, נראה שגם להיפך). זה מבטא ערגה, כיסופים, געגועים, שאי אפשר לבטא במילים, ווממילא מושך השפעות קדישות..
שמעתי גם (לא יודעת מה המקור)
שאם אנשים לא היו חוזרים בתשובה בזכות התורה הם היו חוזרים בתשובה בזכות המוזיקה (משהו כזה)
מפורסם בשם הרבי ממודז'יץ שאמר "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה ואני אומר, שהוא היכל התשובה עצמו"
ידוע שיש ב' סוגים של נבואה,
הא' זאת נבואת משה רבנו ע"ה שהיא בעצם התורה עצמה: הדברים הברורים כהווייתם, אספקלריא המאירה, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות.
הב' זאת נבואת שאר הנביאים "ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו, בשעפים מחזינות לילה בנפל תרדמה על אנשים."
בקיצור נבואה א' היא נבואה של "בוקר", בעוד נבואה ב' היא נבואה של "לילה", הרש"ר הירש בפרשת בראשית מדבר באריכות על ההבדל הרעיוני בין בוקר לבין לילה, בוקר זה זמן שבו העצמים נבדלים אחד מהשני, אפשר "לבקר" (כמו לא יבקר בין טוב לרע) ולהבדיל, יש גבולות ברורים, מושגים ברורים, הכל תופס צורה מסוימת ומגודרת. לעומת זאת לילה הוא זמן של ערבוב, כל העצמים נראים בדיוק אותו דבר (חושך), אפשר לדמות את הלילה לזמן שבו הזרע נמצא בתוך האדמה, שם הוא נרקב ומתערבב ברמה כזאת או אחרת עם האדמה, מאבד את ה"אישיות" שלו, והבוקר הוא הזמן שבו הצמח פורץ בתור אישיות נבדלת מתוך האדמה. אולי זה גם מסביר את הקשר בין לילה וחושך לבין זיווג כי זה מסמל את אותו איחוד של נשמות / מחיקת ההבדלים כו'.
ליקוטי מוהר"ן רכ"ו
מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל פִּי רב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב וְאִמָּא דְּעֵרֶב רַב הִיא לִילִית שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת תָּמִיד וְעַל כֵּן הֵם עוֹשִׂים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה כַּנַּ"ל וּמַה שֶּׁדֶּרֶך בְּנֵי אָדָם לִמְשׁך אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְארת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "יְהִי מְארת" חָסֵר דָּא לִילִית וְעִקַּר הַנִּגּוּן הוּא מִבְּחִינַת שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהָיוּ מְנַצְּחִים בְּשִׁיר, שֶׁהֵם מִבְּנֵי לֵאָה וְאָז כְּשֶׁנּוֹלַד לֵוִי נֶאֱמַר: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" כִּי עַל יְדֵי שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁהוּא סִטְרָא דְּנִגּוּנָא עַל יְדֵי זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁיִּלָּוֶה וְיֻמְשַׁך אֵלֶיהָ וְעַל כֵּן נְגִינָה שֶׁהוּא נִשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד מִשָּׁם, מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" יֵשׁ לוֹ כּחַ לִמְשׁך, בִּבְחִינַת "הַפַּעַם יִלָּוֶה" כַּנַּ"ל וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלִין אוֹתָם כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו וְכוּ וּמְהַדְּרָא לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת: "פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה" וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל שֶׁיְּנִיקָתָם מִקִּלְקוּל הָרְאוּת כַּנַּ"ל עַל יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.
ניקח את זה שלב קדימה, לילית זה מלשון לילה ויללה, ור' נחמן מגלה לנו ש"לוי" או "לאה" הם הצורה מתוקנת של היללה, במקום אחר יש סיפור של ר' נחמן על אחד שנקלע ליער בלילה והיה שומע שם קולות מפחידים ויללות וכו' וכשבא הבוקר הקולות הפכו לברורים ונשמעו כמו מנגינה נפלאה שאין כמותה. המנגינה של לילית מבטאת אנרגיה של מוות מוחלט (עצבות), ערבוב מוחלט (ערב רב), הכוח האובדני הגולמי שטמון במציאות (הרב יצחק ברויאר זצ"ל מסביר איפשהו שבבריאה יש שני כוחות, כוח אחד שרוצה לחזור לאין, שהרי עצם הבריאה היא נגד הטבע, וכוח אחד שרוצה לחיות, מתוך מאמר ה'), שסותם את הראייה (=נבואה). אולי זה גם בא לידי ביטוי בשורש י.ל.ל ה"חזק" לעומת ל.י/ו/א.ה ה"רך" יותר.
חובות הלבבות שער חשבון המעשים ד"ה "והעשירי"
ויהיה במדרגה העליונה ממדרגות החסידים ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון וירגיש בענינים מבלתי חושים וישער בהם מבלעדי השכל [...]
(=> הסבירו שזה רוה"ק)
גם כאן אנחנו רואים סוג־של "ראייה" מיוחדת "באין עין", כנראה יש ראייה מיוחדת שהיא באה מתוך מצב של "לילה" או "אין עין", כשאלה באים על תיקונם, אולי אותו ניגון של לוי מדבר על יצירת הרמוניה (חיבור המילים זו לזו על־ידי המלודיה והליריקה, או על־ידי "חרוז" ש"חורז" ומקשר את העניינים).
מכיוון אחר, "חלום" הוא מלשון "החלמה", הצלילה לתוך מימד הלילה והתרדמה מחזק בהמשך את הכוחות הערים שלנו, כל־שכן אם זה חלום טוב ולא סיוט (שאולי מסומל על־ידי שדין ולילין, שגם במובן פחות מיסטי, אם ללכת על הכיוון שחלומות מבוססים על מה שהאדם חושב עליו במהלך היום, אז כמו שהמאירי אומר קריאת שמע שעל המיטה מטרתה לסלק את המזיקים הידועים הם המחשבות והדעות הכוזבות).
אז אולי הצלילה לתוך מימד של מוזיקה, מימד יותר מופשט ורגשי, פחות שכלי־מילולי, לתוך "חלום" ו"תרדמה", עוזר לנו "להחלים" נפשית, כמו תרפיה, ולראות "באין עין" איזושהי אחדות והרמוניה, בתנאי שזה לא בא מתוך עצבות וכוח אובדני (אחדות מתוך יש במקום אחדות מתוך אין)
המציג אינו נביא
רבי נחמן עובר שעצבות השם שונא כי זה סטרא אחרא .
ולעומת זאת לב נשבר זה מעלה גדולה השאלה מה ההבדל זה לא ברור לי
אחרי עצבות נשארים עם עצבות ומרירות על הנהגת ה'
תמיד וזה לא משו רגעי כזה
אז כילו אני לא מצליח להבין ממש איך אני אמור להרגיש גם לב נשבר וגם שמחה באותו זמן
רבי נחמן אמר שלאנשים כערכנו צריך רק שעה ביום
כי בשבילנו להיות תמיד עם לב נשבר מאד מסוכן שניפול לעצבות. כנראה שאין לנו את ההבנה והכוח להיות עם שניהם יחד
מצאתי. שיחות הר"ן מא
לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול.
ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך.
והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות.
על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו: להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימן כה, ולקמן מז, רלב),
אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים - להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא, ושאר כל היום יהיה בשמחה:
כמדומני לב שבור זה הכאב עצמו. להרגיש את החוסר, את הכאב ולחיות אותו והנכיח אותו בחיים. כאשר אדם מרגיש כאב אז מופעלת בו אנרגיה שאפשר לתעל אותה לדברים טובים והיא כשלעצמה מראה על סימן חיים. אני כואב משמע אני מרגיש.
עצבות זה כבר מקום מסויים שלוקחים אליו את הכאב. הקושי להשלים עם הכאבים יכול להוביל לכמה התמודדויות - הכחשה, הדחקה... וכמו כן גם לעצבות. העצב הוא תפיסה כלשהי, איננו כאב כשלעצמו אלא פועל יוצא שלו.
לא יודע בדיוק להגדיר את העצב, אם אזכה טיפה יותר להבין אשתף בהמשך..
לא יודעת אם זה יעזור, אבל אגיד מהנקודת מבט שלי..
לב נשבר זה כזה שמאמין בה יתברך הטוב ובוכה לו שהוא רוצה משיח רוצה גאולה או כל דבר אחר, אבל הוא מרגיש שזו ירידה לצורך עליה, והוא מתפלל לה׳ כי הוא באמת מאמין שיהיה טוב יותר ואפילו שהוא עכשיו מרגיש שבור, הוא מחכה לזה! הוא יודע שקיים הדבר הטוב הזה שהוא מצפה לו.
עצבות זה דבר של ייאוש.. ׳החיים האלה לא שווים בלי ***״ ״אין למה לנסות״ זה כוח שמושך אותך למטה ורוצה להכניס אותך לדכאון שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו
לב נשבר- געגוע מחמת הריחוק מה' , תפילות של ציפייה, געגוע לקרבה שהייתה ואכזבה מהמציאות היום.
אבל מתוך ציפייה, תפילה, תקווה ואמונה שהשם לא עזבנו גם כעת ויושיע ונחזור להיות כבראשונה.
עיין גם פה-
https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=20978
עצבות זה הצד השני של השמחה ,
היא כמו מגנט אבל במינוס- מושכת למטה,
מביאה למחשבות לא טובות ויכולה להביא למצבי ייאוש, חידלון. וכן זה מסוכן וה' ממש מזהיר למה באות הקללות על עם ישראל? "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה "
חוץ מזה מובא בשם בעש"ט
עצבות נועלת שערי שמיים
תפילה פותחת שערים נעולים
והשמחה בכוחה לשבר חומות
שנזכה כולנו
רוצה לדבר הכי פתוח בעולם הכי אמיתי שיש. אני מרגיש אותו חזק אבל אני כאילו מתבייש לדבר איתו
וגם כשאני כן מדבר קצת זה בלחש. אפילו כשאני בשדה ואין סיכוי שמישהו ישמע אז זה לא קשור לזה. אני רוצה לדבר איתו כמו שמדבר עם חבר טוב בבחינת כאשר ידבר איש אל רעהו
אם מישהו מכיר ויכול לעזור איך לצאת מזה
רבי נחמן כותב שכשאדם מרגיש שלא יוצא לו דיבורים אז שידבר על הקושי הזה ויבקש שיעזור לו ויפתח את פיו.
אז אתה יכול לעשות את אותו דבר לדבר על הקושי הזה הנוכח שאתה לא מצליח להיות פתוח איתו וע"י זה יתחיל לזרום וכו'.
השאלה היא כמה אתה יכול לעשות... תעשה כמה שאתה יכול...
אצלי יש כל מיני פעמים. בד"כ זה נפתר עם עקשנות. אני מחליטה שאני אדפוק עד שה' יפתח לי... כזה. ממשיכה להפציר בלב, מחזקת את הרצון, מנסה לדומם את כל המסיחים, חושבת על האמת הכל גלוי מול ה' (מה שכתוב בסידור כוונת הלב? לחשוב בשפלות האדם וגדלות הבורא...)
לפעמים יש בכי ואז נפתח לי, לפעמים לא חושבת רק מדברת על סמך זה שה' שומע אותי למרות שאני לא מרגישה ופורסת הכל וגם זה משמעותי.
הדברים שפותחים לי זה כנות, טהרה ופניות לתפילה, הרגשת שפלות.
סליחה שכתבתי מחוויה אישית ולא ממקורות או משהו הרבה יותר מומלץ ללמוד על תפילה...
נפש חיה.אין דבר יותר שלם מלב שבור
ויותר זועק מן הדממה
בהצלחה רבה!
קשר עם ה' ופתיחות אליו
נבנים בעדינות. לאט לאט .
וככה זה מתחיל, זה לא קורה בבת אחת. לא צריך להיבהל משתיקה, או מדיבור בלחש וכו'. זה יפתח לאט לאט.
כדאי לעשות לימוד בהשתפכות הנפש.
יש שם סודות גדולים ממש עם כל הפשיטות של זה
זה משה מדהים
מי לא יתבייש מהקב"ה?
זה באמת סוגיה ברגשות, נראה לי שמנעד גדול של רגשות יכול לצוץ בקשר עם הקב"ה.
אולי, ככל שמדברים יותר אולי תופסים יותר בטחון, אולי
אויל העיסוק הראוי הוא במידת הבושה ואיפה שהיא תופסת אותך
אגב, הזכרת לי את השיר של אודי דוידי (נראה שהוא סוג של פרץ איתו)
רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (הוּא אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ אוֹר הַגָּנוּז וְהַצָּפוּן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה בַּעַל הַמְחַבֵּר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן) הִזְהִיר אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת, לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת וְאָמַר, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה וְאָמַר, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָלוּ שַׁעֲשׁוּעִים כָּאֵלֶּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ אֵלּוּ הַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁנַּעֲשִׂים מִתְּפִלּוֹת אֵלּוּ שֶׁעוֹשִים מִן הַתּוֹרוֹת וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים עִם כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם:
אָמְנָם לֹא בֵּאֵר הָעִנְיָן הֵיטֵב, אֵיךְ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בָּזֶה, אַךְ מִכְּלַל דְּבָרָיו הֵבַנְנוּ, שֶׁעִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה בִּפְשִׁיטוּת, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְעַיֵּן בַּתּוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת שֶׁגִּלָּה לָנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל כַּוָּנַת אוֹתָהּ הַתּוֹרָה לְמַעֲשֶׂה (כִּי זֶהוּ הָעִקָּר כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל עִקַּר כַּוָּנַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכָל הַתּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה, הָיָה הַכֹּל רַק בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל וְנִתְאַמֵּץ וְנִתְחַזֵּק בְּכָל עֹז לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם כְּכָל הַנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה), וְנַחְשֹׁב דַּרְכֵּנוּ כַּמָּה אָנוּ רְחוֹקִים מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמֻּזְכָּרִים בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, וְנִתְפַּלֵּל וְנַעְתִּיר לַשֵּׁם בְּרִבּוּי הַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ וִיזַכֵּנוּ, וִיקָרְבֵנוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה, וְנִשְׁפֹּךְ שִׂיחֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָם וּלְהַגִּיעַ אֲלֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת:
ספר תהילים מיוסד על התורה, בין אם באופן מילולי (שאיבת ביטויים מהתורה עצמה, או מדברי הנביאים שקדמו לדויד) ובין אם באופן הרעיוני,
כידוע ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים שהם כנגד חמשת חומשי תורה ולדעתי זה בדיוק הרעיון, כל התפילות שבתהילים הן בעצם ביטוי לרצון שלנו לקיים את דברי התורה - מעין מעבר מהעולם השכלי המופשט לבין עולם הרצונות והרגשות שקרוב יותר לעולם הגשמי-ממשי. כי זה עניין אחד ללמוד על מעלת התורה וזה עניין אחר לומר (ולהתכוון): "הבינני ואחיה!", יותר מכל התפילות הפרטיות סביב פרנסה או בעיות אחרות כו' ספר תהילים הוא ביטוי מאוד חזק דווקא לרצון לשמור את התורה וללכת בדרכיה (בין אם באמירה ישירה ובין אם דרך רעיונות כאלה ואחרים המובעים שם)
אז אם ספר ליקוטי תפילות לצורך העניין שמתייחס באופן פרטני לכל מיני מצוות ונושאים בעבודת ה' לפי התורות בליקוטי מוהר"ן, ספר תהילים כולל בתוכו כל העניינים כולם ונכתב ברוח הקודש ובלשון זכה מפז ומלא ברמזי תורה ושמות הקודש,
עניין אחר שמחזק אותי הוא שכל התפילות שבתהילים (וגם התפילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) אלה דברים שכל עם ישראל מתפלל כבר אלפי שנים, ברגע שאת קוראת מזמור כ' אז את אותו מזמור כ' קרא דוד המלך בעצמו ור' עקיבא ורב אשי וכל התנאים והאמוראים ראשונים ואחרונים וכל עם ישראל בכל התפוצות, יש בזה משהו מאוד מאוד חזק
אהבתי, נגעת במהות של התהלים
כשאומרים תהלים זה באמת מרגיש כמו שילוב של תורה ותפילה
ונראה לי שהפסקה האחרונה זה בעצם אותו עניין שהתהלים הם גם תורה וזה עובר מדורות קדומים בלי שינויים
הרבה פעמים בתהילים דוד המלך מזכיר העניין של הלב. הלב שהוא נקי, טהור, דוד המלך נתן להשם משכן בלב שלו. בתהילים גם מתוארים כל הדברים שמרכיבים תחיים, של דוד הרבה פעמים זה דברים פשוטים יחסית. אבל בגלל שהלב שלו היה ברי(נקי) אז מאליו כל הדברים שהוא עשה בחיים נהיו קודש. כל תהילים הם מרוח קודשו.
המון חכמים כמו מסל"ש רבי נחמן וכו אומרים שאחת הדרכים שמכשירות דביקות זה לומר תהילים. המילים האלו משפיעות על הלב ומטהרות אותו וככה לאט לאט גם אנחנו מגיעים למעלה של דוד המלך זכותו תגן עלינו
בס"ד
למה אנחנו לא רוצים באמת בית מקדש?
מוזמנים לקרוא קצת על זה בקובץ שצירפתי (קישור בסוף ההודעה)
לתגובות: david.weizman216@gmail.com
יש שטוענים שצריכים דווקא גאולה ניסית לכן רק להתפלל וירד מהשמיים
יש כאלה שאומרים שצריך גאולה טבעית הדרגתית כלומר זה תהליך שייקח כמה זמן וצריך לפעול בזהירות ובעדינות
יש כאלה שאומרים שצריך לקום ולעשות מעשה בידיים
אינני מדבר על בניית המקדש עצמו. ודאי שעוד לא הגיע זמן בנייתו.
אני כואב על כך שאין רצון לבנות את המקדש.
בין אם אנו סבורים שבית המקדש ירד מהשמים, בין אם אנו סבורים שאנו נבנה אותו ובין אם איננו מחזיקים דעה בעניין.
הרצון שיהיה מקדש צריך להיות אותו רצון.
זה מורכב, גם מהמון רצון מלמעלה.
בפשטות, צריך שהתנאי השני יתקיים וזה כשלא יהיו לנו אויבים. זה לא רק במובן האסטרטגי, הבית מסמל את קדושת החיים, ואת השלימות והשלום. וכל עוד שאלו עדיין מעוכבים במציאות אזי בית המקדש לא באמת יוכל "לעבוד" ולכן גם השם מגלגל שעדיין אין כל כך רצון מצד רוב העם. זה תהליכים איטיים. אבל ללא ספק שעכשיו קפצנו מדרגה, כשהיינו בגלות אפילו התנאי הראשון (של הגעה לארץ) לא היה לנו.
