לפני בערך שבועיים מישהו סיפר לי שקשה לו ללמוד דברים בנגלה כלומר רמב"ם ודברים טכניים כאלה ומאז שהוא אמר לי את זה אני שם לב שגם לי זה קשה, עכשיו ברור לי למה צריך ללמוד דברים כאלה אבל זה קשה, הרבה יותר קל ללמוד ליקוטי מוהר"ן או דברים כאלה שם מרגישים את ה' וברמב"ם זה יותר קשה. יש למישהו עצות? מישהו מזדהה?
משהו שלאחרונה חשבתי עליו לא מעטבאלין
ממליץ ללמוד אורות התורהפתית שלג
לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים.
כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַמְשִׁיכִים מֵהָרָצוֹן אֶת הַתַּכְלִית הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל עִנְיָן פְּרָטִי, וְחֶסֶד עֶלְיוֹן הוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה עַל הַשּׁוֹנֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל כָּל הָעוֹלָם עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמְדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אָז הַהוֹפָעוֹת הַפְּרָטִיּוֹת מִתְגַּלּוֹת עַל הַפְּרָטִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם, וְשִׂכְלָם הַכָּנוּס בָּהֶם הוּא מְצֻמְצָם, וּלְפִי מִדַּת הַשֵּׂכֶל הָרָצוֹן הוּא קָצָר, וּמָלֵא קַפְּדָנוּת וְזַעַף, וְנֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
ועוד ועוד דברים שנוגעים לזה..
צריך לדעת שכשלומדים הלכות וגמרא, לומדים את רצון ה' בעולם ומתקרבים אליו יתברך.
מזדהה מפעם..
אני מרגיש שלימוד ה'שכל' של התורה, גורם ללימוד ה'רוח' שבה להיות הרבה יותר יציב וחזק.
ובסוף הכל הרמוניה אחת. חסרון בפשט התורה, הוא גם חסרון ברמז, דרש, וסוד.
"אורייתא אורייתא כמה חביבין אינון מילין דילך מה אילנא אית ביה שרשין ואית ביה קליפין. ואית ביה מוחא. ואית ביה ענפין ואית ביה טרפין. ואית ביה פרחין. ואית ביה איבה. אוף הכי אינון מילין דילך אית בהו פשטי דקראי. דרשה רמז דקא רמיז חכמתא. גמטרייאות רזין טמירין. רזין סתימין. אלין על אלין. כשר ופסול. טמא וטהור אסור ומותר. חייב וזכאי ומכאן ולהלאה מתפשטין ענפין לכל סטר. רחבה אנת מני ים לית בך קץ ותכלית:
אורייתא אורייתא. הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך יהא רעוא דתהוי אנת חקוקה בליבן הדרן עלך אורייתא קדישתא. והדרך עלן אורייתא קדישתא דעתך עלן אורייתא קדישתא ודעתן עלך אורייתא קדישתא לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:"
בסוף, כשבן אדם קולט את ההרמוניה הזאת, הוא יכול למצוא בכל פשט של תורה ואפילו מחלוקת, יסודות חשובים במחשבה.
אגב, זאת היתה ההתפעלות הגדולה שלי מהספר צדקת הצדיק בתחילת לימודיי בישיבה,
וזה גם מלווה אותי עד היום. לדעת שפשט התורה מלא יסודות חשובים בכל המדרגות.
[יש גם סיפור על רבי צדוק הכהן מלובלין, שהגיע לאיז'ביצר בפעם הראשונה, ושמע ממנו שיעור.
בסוף השיעור הגיע אליו, ואמר לו שיש עליו קושיה מכאן ומכאן, וצריך להסביר את הסוגיה שונה.
האיז'ביצר ענה לו- בסדר. אבל מה אתה לומד מזה לעבודת ה'?
זה גרם לו נקודת מפנה בלימוד התורה, וכך הוא התחבר לאיז'ביצא ולתורת החסידות.
(משהו כזה, לא מוצא מקור להפנות..)]
בהחלט מזדההadvfb
ולא יודע אם זה רע או טוב אבל חשוב לא להזניח את הרצון לעסוק בלימוד ש"ליבו חפץ".
חשוב ללמוד את חלקי התורה, אך בנחת, בהדרגה.
לשים לב שלא מזניחים חלקים אחרים בתורה ומתעסקים בהם בקצב המתאים וגם כן בשיטתיות ועקביות כמו שראוי לעסוק בתורה ("עשה תורתך קבע")
אני לא לומדת רמבם וגמראתמיד בשמחההה:)
אבל זה ברור שיותר קל ליקוטי מוהרן וכאלה
הרבה יותר קל ללמוד ספרים מימינו מאשר ימי הרב קוק שכתב בעברית קצת שונה
..באלין
הענין הוא לא הקושי אלא הטכניות של הדברים המאמץ של לראות את האולוקי באותה הלכה מסובכת ותיאורטית ברמב"ם הקושי בלהבין את העומק והפנימיות בסברא של רבא וכו'. ניסיתי לדוגמא להצטרף לרמב"ם היומי אבל תוך בערך שלושה שבועות התיאשתי. ובאופן כללי אני יותר אוהב ללמוד בעיון מבחינתי ללמוד כל יום שורה בגמרא אבל להתעכב עליה שעות זה יכול להיות תענוג ויש לי חלום באמת ללמוד בעיון עיון מבחינתי הוא לאו דוקא לראות הכי הרבה מפרשים על הגמרא אלא לדון בגמרא לעומק להבין את הפנימיות להתחבר לדברים גם אם לא לומדים מיליון מקורות על הגמרא אפשר לעין בה אולי שנה הבאה בעז"ה אני אצליח ללמוד ככה.
אני גם כזה ממשadvfb
וזה קשור לנטיית נפש.
יש שאיפה טובה לעסוק בכל מקצועות התורה ויש גם עניין בלעסוק במה שהלב חפץ.
בעזרת ה' שנזכה לאחוז בשניהם ולמצוא את החיבור הייחודי לתורה של כל אחד ואחד.
על איזה ספר של הרמב"ם אתה מדבר?-(:
היד החזקהבאליןאחרונה
אני לא מרגישה את ה-אלולתמיד בשמחההה:)
כאילו הגיע וכבר תכף עובר שבוע ולא מצליחה להכנס לאווירה, כאילו מרוץ עכשיו תחילת שנה
איך אמורים להיות באווירה שהמלך בשדה?
ניסיתי ללמוד קצת אבל לא הצלחתי להתרכז יותר מדי
מה עושים
?
ללכת לשחרית בבית הכנסת, לשמוע תקיעת שופר כל בוקרפ.א.
בסיום התפילה, לפני לדוד ה׳ אורי וישעי
להצטרף לאחינו עדות המזרח שהחלו לומר סליחות מידי לילה…
הדברים הללו מכניסים לאווירת אלול…
אחרת, זה באמת כמו כל יום אחר…
שאלה מעולה!advfb
אולי להגיע לאירוע אחד או שתיים שקשור לאלול, שיעור תורה או טיש, או בשבת בכלל למצוא חבורה שתתרכז סביב עבודת ה'.
נראה לי בדברים כגון זה חבורה בעבודת ה' היא המפתח. ואם אין אז לנסות להשיג את הדבר הכי דומה לזה
ובכללי, תשובה היא השיבה של האדם לעצמו, לא-להי שבו. מירוץ החיים וטרדות שאנו עסוקים בהם לפעמים משכיחים מאיתנו את עצמנו מרוב העיסוק בעשייה ודאגה.
כל אחד יש לו"ז אחר ולכן קשה לקבוע מסמרות. אך הכיוון הוא שאדם ישקיע זמן לעצמו עם עצמו. חשוב לא רק באלול, אויל באלול מתעצם הצורך.
שאלה מתוקהתות"ח!אחרונה
בגדול אולי ללמוד משהו שאת יותר אוהבת ואת יותר מתחברת אליו יעזור. מניח שיש דברים שאת יותר מתחברת. אני נגיד ממש אוהב "אורי וישעי" של הרב חרל"פ, מאוד מומלץ (לא בטוח שתאהבי, כל אחד והסגנון שלו, כמובן).
לנסות לעשות מן תכנית אישית ובבנייה שלה לחשוב אילו דברים יגרמו לי לראות יותר אח ה' בחיים שלי, לראות יותר את הטוב (בבחינת תשובה מאהבה).
לשמוע שיעורים של רבנים/רבניות שאת מתחברת אליהם...
לגלות את כוחות הטוב שנמצאים בי, להקשיב לעצמי, לפנימיות שלי (ע"י התבודדויות, מחשבות עם עצמי). מעשית זה קצת עמום, אבל לנסות כמה שיותר לשאוף לשם.
לעבוד על כוח הרצון. לדעת לשלוט בעצמי ולהנהיג את עצמי לאיפה שאני רוצה, ולבחור במה שאני עושה ולהזדהות איתו, לעשות את הדברים לא בצורה יבשה ורפה אלא ביעילות, זריזות ובמלאות חיים. זה בר"ה מתגלה, הרצון של ה' לברוא את העולם (ע"פ רעיון מאורי וישעי ואכמ"ל).
שנזכה!
אהבה רק כלפי התורה ולא את ה'.צע
יש סכנה כזאת שאוהבים את התורה ולא את ה'..
יש לכך ביטויים?
מה מונע מאיתנו להיות חלילה כאלו?
המהרל בהקדמה לתפארת כותב בחריפות (שלא מספיק מובנת לי..) שאין אהבה לשניים. ותלמידי חכמים יכולים לאהוב את התורה במקום את ה'... כך הוא מפרש או על כל פנים מרחיב את מאמר חזל שאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה..
תגובה יחסית ארוכהתות"ח!
אין לי פנאי (לא עכשיו ולא בחודש הקרוב....) להשיב לתגובה זו במלואה לצערי (אתה יכול להמתין בסבלנות עד החגים שאז יהיה לי זמן, אם אתה רוצה....). בכל אופן, אם אתה רוצה לפתוח דיון, כדאי לעבור לפורום אחר, כבר העיר פה המנהל היקר שהדיון גלש לנקודות שמבחינתו אינן לפי חוקי הפורום, ויש לכבד את הכללים. אם כבר כתבת, אשיב בקצרה. בשיעור של הרב שרקי ששלחתי מופיע שרב יהודה הופיע כגלגול של אחד מהמקובלים (נראה לי המהרח"ו, לא זוכר, תעיין בשיעור), בגלל מה שאמר לגבי א"י. העובדה שחיבב את הארץ למרות שסבר שיש איסור בעלייה לא אומרת כלום. רב יהודה עצמו היה לו מותר לחשוב את מה שהוא חשב, ומי שתופס שיטות שנדחו מהיהדות ועל פיהן מסתמך, זה נובע מחוסר אהבת ה'. הטענה שלך שאמרתי את דבריי על רב יהודה מראה שלא קראת ברצינות את השרשור ואת דעתי (אני מכבד אותך מאוד, אבל אם אתה רוצה להיכנס לדיון עם מישהו, כדאי שתקרא את דעתו קודם לכן....). גם מה שכתבת שהחשיבה החרדית לא נדחתה, וודאי שהיא נדחתה מהיהדות, וזה שלפני מאה שנה רבנים ניסו להפוך את פני היהדות (עם הודאה מליאה שאין להם מסורת והם פועלים משם עצמם, אגב....), זה לא אומר כלום. יש איררכיה הלכתית וסדר פסיקה, ויש דברים פשוטים. הרבה דברים שכתבת פה לדעתי הם טעות, אבל כמו שאמרתי, אין לי פנאי להשיב על הכל. אם תרצה להמשיך את הדיון, כדאי שנעבור לאישי או לפתוח שרשור בפורום אחר (וכפי שאמרתי, אהיה פנוי רק בתקופת החגים בעז"ה).
שאלהאני:))))
איזה הכנות אישיות (רוחניות) כדאי לעשות לקראת שבת כדי לקבל אותה יותר טוב?
איך שאני מתכוננת-ילדה של אבא
ביום שישי מקפידה לא להיכנס למחשב/ פלאפון ולהיות יותר נוכחת במציאות.
לעבור על כל פינה בבית ומכינה אותה לשבת, מסדרת ומנקה גם מה שאני לא מסדרת ביום רגיל.
מכינה/קונה מאכל מיוחד שאני אוהבת ושומרת לשבת ואז זה מעורר ציפייה.
שעתיים לפני שבת נכנסת להתקלח, גג שעה לפני שבת מאורגנת ואוכלת עוגה בנחת כשהכל נקי ומוכן.
משתדלת אחרי הדלקת נרות לומר שיר השירים ולשיר לכה דודי כדי לקבל את השבת.
אהבתי ממשאני:))))
תודה על התגובה!
שיעור תורה ואז שירי קודשבינייש פתוח
נשמע מופלא!אני:))))
הכנהטויוטה
להגיע לשבת מוכן חצי שעה לפני הדלק"נ.
ואז פשוט לחכות לה.
..אני:))))
אהבתי. שנזכה!
קבלת שבת עם כלי נגינהתות"ח!
אם זה אפשרי, זה ממש טוב!
לעזור בבית, לנסות להיות יותר בשלווה ובנעימות ולא להיכנס לויכוחים וכו'.
לעשות ריצה ("מי שטרח בערב שבת...", לפני המנוחה יש עניין דווקא בתנועה, כמו שלפני יוה"כ יש עניין באכילה, ולפני פורים צמים, בבחינת אחדות ההפכים אצל המהר"ל ואכמ"ל).
ללמוד פרשת שבוע עם פרשנים.
ללמוד ספיציפית על מעלת השבת, יש לרב ראובן ששון ספר על שבת, נקרא: "נעם שבת", ויש עוד ספרים/שיעורים. אפשר לעבור על שירי שבת ולהבין מה כתוב בהם (הכי טוב אם יש לך סידור עם פירוש, לי לדוגמא יש סידור המפורש ויש שם את השירים הבסיסיים והוא מפרש אותם). אפשר ללמוד מעשת בראשית שזה קשור בקשר ישיר לשבת (השבת באה ללמד על האמונה בחידוש העולם- רמב"ם מורה-נבוכים).
לעשות חשבון נפש (יש בזה עניין גדול, אם תרצי ארחיב). חשבון נפש זה לא רק חיפוש השלילה, אלא גם חיפוש החיוב, מחשבות לגבי העתיד וזכרון העבר והטמעתו, כפי שמוכח מהתורה שמדברת על וידוי מעשרות, ושם האדם אומר איך שהוא לא עבר על ציווי ה': "לא אכלתי באוני ממנו...שמעתי בקול ה' א-לוהי עשיתי ככל אשר ציוותני"....
מקווה שעזרתי....
..אני:))))
תודה אהבתי את המגוון.
להיות בשלווה ביום שישי זה וואו.
בשמחה!תות"ח!
אכן.....שנזכה
שיר השירים, התבודדות, מוסיקה ונגינהאי קטן במערבולת
תודה רבהאני:))))
היתה תקופה שהייתי שומעת שירים במרפסתתמימלה..?
אבל אז לא ממש שינה לי אם זה שירים לקראת שבת או לא... זה היה פשוט בשביל להירגע מהלחץ של יום שישי
היה לי יום שישי לפני כמה שבועות שגיליתי שיר שממש נכנס לי ללב, סידרתי את הבית ובכיתי, אחר כך התפללתי מנחה ובליל שבת היצר לא הפסיק לנסות להכעיס אותי אבל איכשהו ברוך ה' הצלחתי להישאר רגועה, מאמינה שזה קשור גם לשיר ולתפילה...
בדרך כלל אני גם שומעת שיעור תורה אבל זה לא ביום שישי אלא במהלך השבוע כדי שאני אדע קצת על מה הפרשה מדברת, השבוע לא יצא לי, גם לא שבו שעבר אבל במהלך השנה בדרך כלל אני כן עושה את זה והדבר הכי חשוב זה לא ליפול לעצבות אם לא עבד, נושמים עמוק וממשיכים לנסות...
ובכיקר בעיקר לדבר עם אבא קצת, ברגוע, לומר 'אבא שבת שלום, אוהבת אותך, רוצה לראות שאתה אוהב אותי...'
תודה רבהאני:))))
יישר כוח!
אני משתדל לסיים את כל ההכנות האפשריותאחו
בערך 40 דקות לפני הדלקת נרות
ואחרי שאני מתלבש פשוט לשבת ולנשום, לנסות להתמלא בכמה שיותר אוויר, ולהוציא את הבלגן מהראש. לומר לעצמי שעכשיו אני נכנס ל"תודעת שבת", ושה' יעזור לי להיות בתודעה כזאת.
יפה מאודטויוטה
אני אישית לומד גמרא כ שלוש שעות לפני שבת.
תענוג.
וואוו.נפש חיה.אחרונה
רק תדעו שכיף לכם ממש
מה זה אומר שיבנה בית המקדש?אגוז16
בכל הרבדים, מה נרגיש איך יהיה למה יהיה טוב יותר מעכשיו למה צריך לצפות לזה...
מה זה יוסיף למציאות?
וואו תודהאגוז16
ממש מעניין ומחכים!
זה יחזיר אותנו ליהדות התורה, תרתי משמעshaulreznik
נוכל לקיים מאות מצוות שאנחנו מנועים מלקיים כבר 2000 שנה, ונקווה שיחסו של הקב"ה אלינו יהיה טוב יותר בעקבות כך.
תודהאגוז16
בעצם אתה אומר שזה תהליך של התקרבות לקב"ה
הקב"ה הוא לא סַפָּקפתית שלג
כנראה לא מספיק הקשבת בהפטרה השבת:
"למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי
כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי
לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא
ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו
רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע
למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה
לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו
אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו
ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר"
ואעפ"כ, "לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו",
הקב"ה ממשיך לקיים את עם ישראל בחסדיו ובאהבתו.
איך הבנת מהתגובה שלו שה' הוא ספק.?אגוז16
נשמע מדבריופתית שלג
שאנחנו עושים איתו עסקים וצריכים 'לשלם לו' כדי שיתרצה.
אז ישעיהו הנביא אומר, וחז"ל קבעו את דבריו לשבת שלפני חורבן הבית (!)
שאת הקב"ה לא באמת מעניין שנעלה לו עולות, לרמוס חצריו, מנחת שוא, קטורת תועבה, מוספים של חודשים ומועדים,
אם מה שקורה בפועל בעם זה שחיתות.
המקדש הוא כלי לקרבת ה' והזדככות, ולא רק אובייקט לקיום מצוות שעל ידן הקב"ה יתייחס אלינו טוב יותר.
דברים מאירים, תודהאגוז16
אני הבנתי מדבריו שהמקדש ככלי לקרבת ה' ע"י קיום המצוות בצורה יותר שלימה, וכך גם הקב"ה יוכל לשכון בתוכנו בצורה יותר שלימה
זה לא סותרshaulreznik
ברור שעבודת הקרבנות לא תעזור לרשע שחוזר לסורו. יחד עם זאת, ה' מבקש מאיתנו לקיים X מצוות. בעוונותינו, אנחנו מקיימים פרומיל מזה. כשבית המקדש ייבנה, כל תפיסת היהדות שלנו תשתנה ותחזור למקור. ואולי גם נשוב בתשובה.
אנסה להשיבתות"ח!
חלק ממה שאכתוב מבוסס על שיעורים ששמעתי.
כדי להגיד מה שארצה, אביא בלשוני רעיון שכותב רבי חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'". המשנה באבות (פרק ד' משנה י"ז) אומרת: "...יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". הוא שואל: לכאורה ישנה סתירה במשנה! מה עדיף, עולם הזה או עולם הבא? ועונה שמצד קיבול השכר של האדם, ההנאה שלו, ברור שעולם הבא עדיף, שם האדם מקבל את שכר מצוותיו, ובעולם הזה לא, בבחינת: "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם". אבל מצד הקב"ה, מה שהוא "מקבל", עדיף העולם הזה! לעומת העולם הבא ששם האדם רק מקבל ולא עושה כלום בשביל הקב"ה, בעולם הזה האדם עושה רצונו של הקב"ה, והוא, שתהיה לו דירה בתחתונים. לכן, אם האדם רוצה בטובו של הקב"ה, הוא יעדיף להיות בעולם הזה ולוותר על השכר הרוחני בשביל ה' יתברך!
הדבר היחיד (השאר אולי הם בחינת זה) שהאדם יכול לפעול למען הקב"ה (כמובן, לזכור שה' בחר להזדקק ולתלות את רצונו במעשינו) הוא ע"י בית המקדש! הרי זה כל רצונו של הקב"ה, שתהיה לו דירה בתחתונים. ומהי דירתו? בית המקדש: "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהלים קל"ב, י"ג). זה עיקר רצונו של הקב"ה, שבשבילו ברא את העולם (ע"פ מדרש תנחומא פרשת נשא סימן כ"ד). לכן בעיקר ביחס למקדש מוצמדת המילה "עבודה" (בתנ"ך ובספרות חז"ל), שהמילה עבודה מבטאת את מה שאנחנו פועלים בשביל ה' (המילה הקרבה עוד יותר שאנחנו עושים רק בשבילו ולא בשבילנו).
אמנם, יש להעיר שה' רוצה גם שנעשה מצוותיו ונשמור תורתו, וגם מופיע לגבי מעמד הר סיני תיאורים דומים במדרשים, שבשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם (המדרשים על הפסוק "יום השישי..." וגו'). אך נראה לתרץ שכנגד שלוש מדרגות ישנן שלוש תכליות. ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא. במדרשים על הפס' "יום השישי..." מופיעות התכליות של עם ישראל והתורה, והמקדש מבטא את המדרגה של קודשא בריך הוא! לכן, נראה לומר שבלימוד התורה וקיום מצוות התורה עיקר הפעולה היא בשביל ישראל, שכן יש קשר הדוק בין ישראל לתורה, כפי דברי רס"ג שאין אומתינו אומה כי אם בתורותיה (וגם זו מטרה כללית, שהרי האדם הפרטי לא עושה בשביל עצמו, אלא בשביל כלל ישראל), ועיקר הפעולה במקדש היא בשביל הקב"ה! (לכן גם המדרשים חילקו בין התורה וישראל מצד אחד, לבין קודשא בריך הוא מצד שני).
עכשיו, יש לשאול, מה העניין הגדול של המקדש שהוא תכלית רצונו של הקב"ה? אז קודם כל, ברור שאין לנו יכולת להבין עד הסוף מה רצונו של הקב"ה, אבל חלק ניתן לנסות להבין. והכיוון שלי בזה הוא מה שציינתי בקצרה קודם, שהעניין הגדול של בית המקדש הוא שהאדם מקריב מעצמו למען ה', ובכך ממליך את ה' מבחירתו המליאה ורצונו החופשי- "לרצונכם תזבחו". לעומת עבודת המלאכים שאין בה בחירה וממילא ה' לא ממש הומלך בצורה מליאה, כשבני האדם ממליכים את ה' אז מלכות ה' מקבלת תוקף הרבה יותר חזק. זה מתבטא בכך שהאדם מבזבז מממונו ושורף בהמה "לשווא", כשהוא יודע שה' לא באמת "נהנה" ממנה. אבל מתמלא רצונו של ה' דווקא בכך, כי האדם עושה את זה כי ה' אמר לו, ועושה "דברים מוזרים" למענו (והמוזרות היא גם בכך שבבית המקדש יש דם וכו', וזה לא הציור הרוחני של עבודת ה' של האדם הרגיל, ואעפ"כ האדם עושה זאת כדי למלא את רצון ה'). זה, כמובן, כיוון להבין את הדברים ולא קביעת מסמרות בתכלית המקדש.
תודה על התיוגהרמוניה
יפה וחידש לי...
אני עדיין אשמח אם אתה כותב בסוף את מה שרצית על בית המקדש..
בשמחהתות"ח!
אה, אוקיי, אז אראה אם יהיה לי זמן להמשיך לעבוד על זה....😅
טוב שאת אומרת
חחח טובהרמוניה
וואו תודה רבה על התשובה המפורטתאגוז16
בעצם אני מבינה מדבריך שבית המקדש הוא המהות של עבודת ה' כאן בעולם הזה ושהעבודה בעולם הזה היא הכי גורמת נחת רוח לה' מהאדם.
אז בעצם השאיפה שלנו לעבוד את ה' מגיעה לשיא בבית המקדש..
מרגש לחשוב על זה
בשמחה!תות"ח!
אכן....
בהחלט
והנה שיעור מאוד יפה ומומלץ של הרב ראובן ששוןתות"ח!
יפה אשריך. שנזכהה.נפש חיה.
ברוכה תהייתות"ח!אחרונה
אמן
לקראת החגים. תפילין & מזוזותhameiri13
מצרף כמה מאמרים בנושא
איך קובעים מזוזה וכמה זה עולה
איך קובעים מחיר מזוזה וכמה עולה קלף מזוזה? - רפאל סופר סת"ם
מה כתוב בפרשיות
פרשיות תפילין מה כתוב בהן ולמה? - רפאל סופר סת"ם
יש הלכות שצריך לבדוק כמה בפעם שנים ובחב"ד אפילו פעם בשנה לקראת ראש השנה.
מצרף סרטון נהדר מיוטיוב על הכתיבה. כמה זה יפה
https://www.youtube.com/watch?v=YfK5EQhFfj4
חג שמח אלול - אני לדודי ודודי לי
איך נראה תשעה באב שלכם?לעבדך
כן , לא חשבתי שחפלות ועל האש..
אבל הכוונה, חוץ מקינות ואיכה.. איך עובר היום? רובנו לא זוכים לבכות על החורבן כל רגע ורגע במהלך הצום.. אז מה כן אפשר בכל זאת לעשות/ללמוד(כן אני יודע, לא לומדים תורה ככלל אבל יש דעות שונות מה בכלל הדברים שמותרים בכל זאת ללמוד אז אולי אתם פוסקים בזה לקולא) ..
בבנין ירושלים ננוחם.. ובתפילה שצום החמישי יהפוך לששון ולשמחה בעה בקרוב ממש!!..
קינות, מדרש איכה, נבואות החורבן, איוב, שיעורים,פתית שלג
בדר"כ גם משתדל לנסוע לירושלים.
אכן זה יום קשה, ומצפים כבר ליום של ששון ושמחה..
תפילה, קינותעשב לימון
אחר כך לפי הכח ספר איוב/ ירמיהו/ מדרשי איכה
משתדלת גם שיהיה לי בבית ספר עצוב כלשהו- על השואה/ נופלים/ הגירוש, משהו לקרוא.
(נראה לי השנה לא יהיה קשה למצוא)
אחרי חצות היום קצת מתפזרת יותר למחשב- בעיקר בנושאים העצובים, או קוראת ספרי חול שלא קשורים ישירות.
אני ישן כמה שאני יכול כי הצום קשה מאודאחו
מבחינת עיסוקים, ענייני היום מספרים יחסית קלים לא מדרשים כבדים
לנסות להתחבר לקינות / מנגינות
שיעורים על השואה
חומרי הקריאה המומלצים לתשעה באב מספיקים ליותר מיוםultracrepidam
כמובן אפשר לישון אם אתה עייף מהצום (אם לא, רצוי הלכתית שלא להסיח דעת מהאבילות)
אבל ספר איוב הוא מספיק חומר כדי ללמוד יום שלם, ואם תצרף לזה גם כמה מדרשי איכה, פירושי איכה, חומר קריאה היסטורי (ולצערנו השנה נוסף עוד) שמתאים לאווירת תשעה באב, לא חסר.
בתחום ההלכתי - הלכות אבלות ותשעה באב (טוש"ע, גמרא ופוסקים...), ובכלל זה כנראה יהיה מותר ללמוד את תורת האדם לרמב"ן בשלמותו - כולל שער הגמול.
גם ספרי מוסר באופן עקרוני לרוב הדעות אני חושב שמקילים.
כבר כמה וכמה תשעה באב שאני אפילו לא מספיק את מה שתכננתי.
עניה סוערהמודדת כובעיםאחרונה
ספר מדהים ועוצר נשימה שמנגיש את החורבן והמדרשים בתוך סיפור מלא לקח.
פחד מה'? או רק יראה?אני:))))
אני זוכרת מלא דיונים שהיה לי על עניין הפחד מה' - האם צריך? לא צריך? אסור? חובה בסיסית?
בקיצור תמיד כזה היה לי ברור שצריך לפחד מה' וזה לא סותר גם את האהבה אליו וצריך את שניהם ויראת העונש היא הבסיס לעבודת ה' ואי אפשר בלעדיה. אז בעיקרון די הסכימו שצריך לכבד מאוד את ה' ושיהיה יראה אבל ממש לא פחד! וממש נרתעו מהמילה פחד וניסו למצוא מילים אחרות. ולא הבנתי למה אבל לא הצלחתי ממש להוכיח בפשטות ובקלות. ואז(קטע מצחיק) פתאום קלטתי בשבת שכתוב בתפילה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד' אז כאן רואים גם חילוק בין יראה לפחד וגם כתוב כאן במפורש שצריך לעבוד אותו גם בפחד. ואז נחה דעתי וכו' וחיכיתי לדיון הבא בנושא.
איזה כיף שיש מישהו שמחייה את הפורום הזה בדברי תורהכְּקֶדֶם
גם אם זו מישי מעצבנת<צ>
זה באמת שאלה ממש טובה ודווקא יצא לי להיתקל בלא מעט דתיים שמתייחסים לנושא הפחד כעניין פרימיטיבי של אנשים קטני אמונה שתופסים את האלוהות בצורה רדודה כביכול.
-וזה ממש לא ! ואסביר.
כמו שאמרת, יש חילוק בין יראה ופחד, וכל מילה בשפת הקודש יש לה משמעות ייחודית משלה. וזה לא סתם כפילות שפת הקודש היא שפה אלוקית ולכן גם מלאה בעומק ואמת.
אחד הפרשנים שעומד על פירושי המילות וההבדלים בינהם הוא המלבי"ם. לפי השיטה הזאת הוא פירש את כל הנ"ך והתורה בפירוש מאד ייחודי ומקורי.
בפירוש שלו על תהילים פרקים נג, לו,יד יש לו מהלך על עניין הפחד. אקצר ואומר שהוא בעצם ממחיש שפחד זו פעולה בלתי רצונית הנובעת מחטא (וגם מיראת שמיים גדולה שיש לאדם)
חז"ל נותנים דוגמא על כל מיני מעשים שאדם עושה ואז מה שזה מביא הוא פחד. "פוחד ואינו יודע ממה" וכו, כנ"ל על דורות מסוימים שהיו מאד צדיקים כמו הדור של דוד לדוגמא, וחז"ל שם אומרים שהיה בהם פחד. ולבסוף הם הבינו שזה משום שלא ברכו ברכת המזון כראוי עד שדוד המלך תקן להם..
לעומת זאת אנשים רשעים ללא יראת שמים לא יהיה להם גם פחד מהשם בבחינת "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהילים לו,ב)
העניין עם היראה לעומת זאת הוא שונה, ממה שהבנתי זו מדרגה שאמורים לעורר עם עבודה מסוימת ולזכות בה(זה עניין יותר שכלי רצוני, ופחות רגשי) וזה הבסיס בעבודה השם וכל אחד חייב לפעול להשיג את זה. בע"ה שנזכה
יפה מאודאני:))))
תודה רבה
הפחד הוא כלי לעבודת ה'.פתית שלג
זה לא בהכרח אומר שאדם צריך להיות בחרדות שיפגע בו ברק, או שיבואו עליו ייסורים ח"ו..
ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [תלמיד אחד שהיה הולך אחרי] ר' ישמעאל בר' יוסי בשוקא [בשוק] של ציון. חזייה דקא מפחיד [ראהו ר' ישמעאל לאותו תלמיד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: חטאה את [חוטא אתה], דכתיב [שכן נאמר]: "פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים" (ישעיהו לג, יד). אמר ליה [לו]: התלמיד: והכתיב [והרי נאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד)! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר], שיש לפחד שמא ישכחם, אך בשאר עליו לבטוח בה'.
בדומה קצת לכך מסופר: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [היה הולך אחרי] רב המנונא. אתנח [נאנח] יהודה בר נתן. אמר ליה [לו] רב המנונא: וכי יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [רוצה אותו אדם להביא על עצמו]? דכתיב [שהרי נאמר]: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה)! שאלו: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשרי אדם מפחד תמיד"! וענה רב המנונא: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר]. (ברכות ס עם הרב שטייזלץ)
ומסילת ישרים במידת הזהירות:
לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת, תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בַּמֶּה שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַק הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה, וְשֶׁאֵין רַע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהַרְחָקָה מִמֶּנּוּ.
כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁיִּתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹת הָאֶמְצָעִים אֵלָיו הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט מֵאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵל בָּהֶם. כִּי כְּבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם, אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְ בָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶם כְּפִי מַה שֶׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵי הַשְּׁלֵמוּת, מָה שֶׁהוּא לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה.
עַל כֵּן לֹא יִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם, וְלֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מָה שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס'): הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.
וְהִנֵּה סוֹף זֹאת הַמַּדְרֵגָה, הִיא הַנִּקְרֵאת יִרְאַת חֵטְא, שֶׁהִיא מִן הַמְּשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵג פֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ.
ויעקב אבינו אומר ללבן:
avid;font-size:20px;">לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:avid;font-size:21px;"> avid;font-size:14px;">(בראשית לא)
יעקב אבינו תולה את זכותו בא-להי אברהם, ובפחד אביו יצחק..
מענייןאני:))))
תודה
אם יש יראה אין פחדאליהו י.
ב"אהבת עולם" אנו אומרים שה' קרבנו אליו באהבה ולכן עלינו לאהוב אותו. כשזה מתקיים ויש לנו יראת כבוד לבורא העולם הכל יכול - אין לנו ממה לפחד. בשמונה עשרה בסוף ברכת מודים אנו מצהירים "האל ישועתנו ועזרתנו סלה, האל הטוב" ולא רק זה גם אומרים ששמו טוב (ויש לו עוד שמות). אם שמו טוב וכשמו כן הוא - אז אין ממה לדאוג כל זמן שמקיימים מצוותיו וכל זמן שיש לנו יראת כבוד לקב"ה. כמו שכתוב בתהילים פרק צ"א: "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".
דיון מעניין. מה הכוונה למשל לפחד מה'? ומה זה שונהלעבדך
עבר עריכה על ידי לעבדך בתאריך כ"ח בתמוז תשפ"ד 20:54
מיראה? אשמח לכל תשובה לאו דווקא של פותחת השרשור..
לא חושב שיש מי שחולק בפרט שיש לך ראיות..נעים להכיר 100אחרונה
אבל
א. השאלה מה זה אומר..
ב. ידוע עכפ בקרב תלמידי מרן הרב זצל שצריך לזכך את מושג הפחד ולרוב צריך בו מעט שבמעט (ושוב לא ממש הסברנו מהו הפחד הזה..)
מעניין המקום הזה אף פעם לא נכנסתיחצילים
למרות שסוג של הייתי שותף להקמתו חחחח
טוב אבל כבר נכנסתי אז רק אשתף אתכם בדיבור שעלה לי אם זה בסדר מבחינתכם
''לעושה נפלאות גדולות לבדו - כי לעולם חסדו''
לפעמים הקדוש ברוך הוא עושה נפלאות גדולות - לבדו, כלומר הוא פועל דברים עצומים בעולם אבל לנו אין מושג בכלל שהוא פועל משו מעבר לטבע המתנהל כרגיל ורק ה' יודע מה הוא פועל למענינו.
''כי לעולם חסדו'' - למרות שאנחנו לא רואים בכלל שה' פועל בעולם דברים נפלאים כל כך אנחנו ממשיכים לחיות באמונה ש''לעולם חסדו'', שה' יתברך תמיד איתנו בחסד ופועל עלינו ישועות גדולות וחסדים גדולים לעולם
והמילה כי אומרת לנו - תאמינו לה' למרות שהוא עושה את הנפלאות לבדו כי אנחנו יודעים שהחסד שלו הוא עולמי ולעולמים
יפה מאודפתית שלג
ר' צדוק הכהן אומר על ההבדל בין 'אהבה רבה אהבתנו' בשחרית לבין 'אהבת עולם' בערבית,
שבשחרית המידה היא כאברהם אבינו, "כי באור היום המאיר ובא ללבות בני ישראל מתלהב הלב באהבה רבה להש"י ומדה כנגד מדה אהבה רבה אהבתנו וגו"
ובערבית המידה היא 'אהבת עולם', כיעקב אבינו, "מדתו להיות גם בערב ועת חשכות הצרות האהבה בלתי ניתקת"
געוואלד
והוא מוסיף שיש נוסחה בגמרא (ועל פיה כמדומני גורסים תימן ואשכנז) שגורסת 'אהבת עולם' גם בשחרית,
"ונוסחת גם בשחרית אהבת עולם כמ"ד כן בברכות (יא.) כי אם עכשיו בגלות צריכין לעורר מדה זו של אהבת עולם גם בעקו לעולם גם ביום. ומדת אהבה רבה נעלמת שאלו נגלית בלב בני ישראל גם הש"י לעומתם כן הי' מתקיים מים רבים הם האומות לא יוכלו לכבות וגו' והיו נופלים תחת ישראל. רק שאהבה זו בהתלהבות הראוי נעלמת מיום שחרב ביהמ"ק ובטל אש המערכה שממנו הי' הסייעתא לצמוח אש התלהבות להש"י נפסק זו. ואע"פ שיארע לפעמים אינו אלא דמיון ובהתגלות הלב ולא במעמקיו. וכענין ששמעתי על לא באש ה' כי צריך לזה מבחן ובירור עדיין אם הוא אמת גמור שאהבתו עזה כ"כ עד שיגיע למדרגת הדביקות ושיהי' ה' בקרבו ממש כמשפט האהבה בחשוקים:" (צדקת הצדיק ר)
ספרדים, ספרד, תימני (גם שאמי גם בלדי) זה אהבת עולםאחו
בשחרית
נוסח אשכנז זה אהבה רבה בשחרית
אצל חלק מנוסח ספרד יש מנהג לומר אהבה רבה רק בשחרית של שבת
תודהפתית שלג
פרשת בלק* היא דוגמא מצויינת לזהכְּקֶדֶם
אשכרה אף אחד מעם ישראל לא היה מודע למה שהלך שם
וואו חזק תודהתפוחית 1אחרונה
(ראיתי בראשי, לא נכנסת לפה בד"כ)
מעגל השנה בטבע ובזמןרץ-הולך
פסח חג הגאולה והאביב הופך במהלך ספירת העומר לשבועות חג מתן תורה חג האסיף, ואז חוזרים לכאורה לשגרה אבל יש איזה יובש רוחני שמתגבר ומתגבר אל י"ז בתמוז ושלושת השבועות והשיא שלו בתשעה באב, ואז מתחילה רוח של תשובה לנשב בעולם ומגיעים משם לאלול ור"ה וחוזר חלילה. (לא נכנסתי כאן למקום של סוכות ושמחת תורה)
האביב מלא הפריחה הופך לקיץ של קטיף הפירות ועיבוד, ואז החום מתגבר ומתגבר עד שהכל מתייבש ואחרי שהכל מתייבש פתאום מתחילות לנשוב רוחות חדשות, רוח קרירה וגשם שמכניס את האדמה היבשה והעייפה לשינה, ובמהלך השינה הזאת האדמה עוברת תהליכים שמובילים לחזרה שוב על המעגל.
איך אפשר לצאת מהיובש הזה? איך אפשר לעבור את התקופה הבעל"ט בלי המחנק הזה? מה דעתכם?
אני חושבאחו
שאין צורך "לצאת" מהיובש
כמו שאין צורך "לעבור" את התקופה (יש אימרה בשם אחד האדמו"רים, שהיה נזהר לא לומר שהשבת "עברה", אלא "התווספה", או משהו כזה)
אלא למצוא את המשמעויות המיוחדות והמסרים שבאים דווקא מתוך העניין הזה
כי בעומק העמוק ביותר יש קדושה מאוד מיוחדת מאחורי הקליפה של ג' השבועות (י"ז בתמוז היה אמור להיות יו"ט, "חג לה' מחר")
אני מפנה לשפת אמת בלק תרמ"ח, מסעי תרמ"ז-תרמ"ח, תרס"א, תרס"ד, אמרי אמת מטות תרס"ה
אני שמעתי שהחג לא *עבר* אלא אנחנו עוברים אותונפש חיה.אחרונה
כמו המושג לחיות עם הזמן
יש לחג השפעה עלינו והיא לא נגמרה ברגע שהחג נגמר...
שאלה נוספת- זה מזבח!!אני:))))
שולחן זה מזבח, תמיד אמרו לי וכו'
אבל ראיתי לא פעם אנשים יראי שמיים שלא רק יושבים על שולחנות אלא גם עומדים ורוקדים וכו'
כמו נגיד בטישים, אבל לא רק.
איך זה הגיוני? זה מזבח? לא? זה תלוי אולי לאיזה מטרה עולים?תלוי בשימוש של השולחן?
תודה!
אאלט המקור הוא גמרא בברכות125690
הגמרא אומרת שכשהיה בית המקדש קיים המזבח מכפר על אדם ועכשיו, כשאין בית מקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו. רש"י מסביר שהכוונה שכשאדם נותן לעניים לאכול על שולחנו זה מכפר על העוונות שלו (שוב, אאל"ט). אם זה באמת המקור, אין לשולחן שום קדושה, הוא בקושי תשמיש מצווה.
אז למה אומרים שאסוראני:))))
לשים רגליים על השולחן או לשבת עליו?
יכול להיות שיש מקור אחר125690
או שאנשים פשוט אומרים שטויות
או גם וגם, כמובן
אני לא יודע אם יש מקור לזהתות"ח!אחרונה
אבל יש את הסיפור המפורסם של הרב אליהו שמשמע ממנו שזה קדוש (עם העובד זבל, מופיע באביהם של ילדי ישראל)
שאלה טובההיום הוא היום
אולי זה רק בפורים?
האם על המזבח לא היו עומדים?!גבר יהודי
הכהנים היו עולים על המזבח, והולכים עליו בעת עבודת הקרבנות.
כנראה שכאשר זה נעשה למטרה הנכונה ובאופן הראוי - אין בזה ביזיון.
איזו היא עבודה שבלב? זו תפילהאני:))))
קצת מצחיק אבל עלתה לי שאלה כזאת-
התפילה היא כנגד עבודת הקרבנות
כיום שאין בית מקדש מתפללים
כשהיה בית מקדש היו מקריבים קרבנות והיו מתפללים אבל לא בנוסח ובמתכונת שהיום,זה לא היה קבוע וכו'
אז אני שאלה- כשבעז"ה בקרוב יבנה המקדש , התפילה כמו שהיא היום מה יהא עליה? היא תישאר באותה מתכונת?
או שהיא כבר לא תהיה רלוונטית ונחזור למתכונת שהיה לפני שניסחו את התפילה ותיקנו אותה כמו היום?
תודה לעונים!
ברור שהתפילה תיראה אחרת לגמריאחו
אבל הרבה מהיסודות שלה יישארו לדעתי
הרש"ר הירש אומר שבזמן שביהמ"ק היה קיים, בברכה שלישית של ברכת המזון (שהיא מהתורה), לא היו אמנם מתפללים על בניין בית המקדש, "בשנות קדם היו ימים, אשר בברכה הזאת לא העתירו על אודות שיבת ציון ובנין ירושלים, רק על דבר ההחזקה של מנת גורל ישראל הכללית"
כך שכנראה חלק מהברכות תוסבנה לברכות של "החזקה והתמדה" במקום "תיקון"
מעניין,תודה!אני:))))
גם בזמן המקדש היו תפילותתות"ח!
לא זוכר להגיד לך בדיוק באיזה שלב זה היה, אבל היה זמן שבו אע"פ שהיה מקדש, היו תפילות. גם האבות מצד אחד התפללו ומצד שני הקריבו קרבנות. התפילה היא הצד הפנימי, והקרבן מבטא את מידד התפילה בעולם המעשה (אפשר לומר אפילו שאלו שני צדדים הפוכים לחלוטין של אותו מטבע, שכן התפילה מבטאת, לפחות בתפיסה שרגילים לתפוס את התפילה, את מימד החסד, ואילו בית המקדש יותר מבטא את הדין. שני צדדים בקשר שלנו עם בורא עולם שנועד להחזיר את הרצון של ה' בנו).
אכן גם חלק מהנוסחים ישתנו, כמובן. נגיד לדוגמא מה שאומרים בהגדה של פסח שנקריב מן הפסחים וכו' ישתנה. באותו זמן הסנהדרין בעז"ה תקבע נוסח חלופי.
תודה!אני:))))
תפילות באיזה מתכונת היו?
סליחה על האיחור....תות"ח!
"מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחם החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזרות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו כי עיקר עניין הקרבן בא לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש. שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב):
"מָה ה' אֱלוֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיה א, יא-יג):
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי..."
על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלמות - בתפילות ובקרבנות" (ציטוט מתשובה של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה).
https://www.yeshiva.org.il/midrash/3604
את יכולה גם לחפש בגוגל: "באיזו מתכונת היו התפילות בזמן בית המקדש" ותקבלי עוד הרחבות והסברים, אם את רוצה.
שבת שלום
תודה! עדיף מאוחר מאשר לעולם לאאני:))))
ויש עוד תגובה שאני מחכה לה...
כן, כמו שאמרתי, שלא היה נסוח מסודר לכולם אלא כול איש לפי העבודת תפילה שלו,במילים ובצורה שלו.
תות"ח!
כבר אי אפשר להגיב שם, זה כבר התיישן....
אולי אפתח שרשור חדש ואכתוב שם תשובה, אם יהיה לי זמן....
אה, לא שמתי לב שכתבת את זה....
עכשיו, שקלטתי את שאלתך, אצטט קטע אחר מהתשובה שלו שם: "בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י):
"והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה".
ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות".
לפי זה נראה שלפחות בזמן שכל אחד ידע את ה' מעצמו: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אז בהחלט הגיוני שלא יצטרכו נוסח אחיד, ודווקא יותר יהיה שלם שכל אחד יתפלל לפי שורש נשמתו (אולי זה לא סותר, ובכל נוסח כל אחד יכול לכוון לפי שורש נשמתו, כמו קרבנות הנשיאים, שכל אחד מעצמו חשב להקריב מסברה אחרת, ואיכשהו כולם הגיעו לאותו דבר בדיוק, אבל יכול להיות שיותר שלם שגם כל אחד ידגיש את הצדדים המיוחדים שלו בנוסח. יש נגיד משנ"ב שאומר שלא טוב (לא זוכר אם בגלל זה הוא אוסר או שרק לא טוב) לשנות נוסח, כי יש כמה שערים בשמים, וכל נוסח מכוון לאותו שער. יוצא מהמשנ"ב הזה שדווקא טוב שיש נוסחים שונים, ואולי לפי זה כן תשתנה התפילה).
בנחת אני:))))
יפה מאוד, תודה!אני:))))
אכן....אני גם מאוד אוהב את החקירות האלותות"ח!
זה בחינת ההוד שבתורה.
בשמחה!
יפהאני:))))
תן דוגמא לחקירה
הנה דוגמא לחקירהתות"ח!
זו חקירה שכבר הגעתי לתשובה בה: כשה' אומר מצד אחד בשבת לאכול הרבה, ומצד שני נראה שבימי חול הוא לא רוצה שנאכל הרבה, אז מה ה' רוצה שנעשה? וזה לא שיש מן גזירת הכתוב שצריך לאכול בשבת, ואז ה' רוצה שנאכל בשבת, ובימי חול הוא רוצה שלא נאכל הרבה, ואין בכך סתירה. ה' רוצה שנתענג בשבת, זה חלק מהמצווה שבאכילה, ולא שנאכל כאילו כפאנו שד. אז אם ככה, מה רצון ה' מאיתנו?
התשובה היא, וזה מבוסס על דברים ששמעתי משני רבנים (כל אחד אמר משהו אחר, וזה התחבר לעניין הזה), שה' רוצה שנאכל אחרי שכל השבוע לא אכלנו הרבה (כמובן, כל דבריי כאן הם כל אחד לפי מדרגתו, ואין לקפוץ מדרגות וכו'....). בבחינת: "מתוקה שנת העובד", ובבחינת: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ה' רוצה שננוח ונתענג אחרי שעבדנו (אני משתדל כשאני יכול לרוץ בערב שבת). אחרי שישנו הבירור והתיקון, אז יכולה לבוא מנוחה מבלי בושה והרגשת "בטטוּת", או בנמשל לשנות העולם (ששת אלפים שנים של עולם התיקון והעמל, ואז האלף השביעי שבו ישנה מנוחה: "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"): אחרי עבודת האדם, אז יכול להיות חסד א-לוקי אינסופי, בחינת מנוחה: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מבלי בושה, בלי "נהמא דכיסופא".
יפה, זה באמת נחמד מאוד החקירות האלהאני:))))
לדעתי אפילו אפשר לפתוח שרשור רק על חקירות שעולות. זה יכול להיות מעניין.
אכןתות"ח!
בכבוד, "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א).
ב"נ בוטלאני:))))
מה הכוונה 
?תות"ח!
מה בוטל?
בוטל התוכנית ב"נאני:))))
של פתיחת שרשור על חקירות וכו
אהה...תות"ח!
אבל למה....?
דווקא אחלה רעיון
אוקיאני:))))אחרונה
שאלה לגבי החיים/עבודת ה'/אהבתו (אין לי הגדרה אחרת)נפש חיה.
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילותאני:))))
תסבירי?נפש חיה.
להתייחס באמונהאני:))))
אשמח להרחבה אם לא קשה לךנפש חיה.
אני מכירהתמיד בשמחההה:)
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" שבבוקר בדר"כ רואים חסדים רואים כזה עולם טוב ובלילה מגיע הזמן הקשה שלאדם מתערער הביטחון, האמונה ואז הוא בא בטענות, המטרה היא לזכור שאחרי הלילה מגיע יום שבו עודפעם יהיו חסדים ולהתעודד מהמחשבה שזה לא באמת באמת אלא רק עם החושך מתכסים במרה שחורה. הרב יצחק גינבורג מחליף את המרה שחורה להרהור שמח- שממומלץ להתעסק בלילה ובעיקר כשקשה בדברים שעושים שמח. אבל אם יש קושי שמגיע הרבה בלילה אז כדאי ביום לנסות לחשוב איך לטפל בו... ואני ממש משטתפת בקושי הזה
את יכולה להסביר על ההרהור שמח? לא הבנתי מה זהנפש חיה.
דברים קטנים שמשמחיםתמיד בשמחההה:)
למשל אותי משמח שירים אז כשאני עצובה בלילה אני שמה שירים ורוקדת
אבל זה יכול להיות בדיחות, לצייר, לקרוא מה שמשמח
אני ממליצה לך לקרוא ספרים על זה, יש את הספרים של הרב יצחק גינזבורג מרבין בשמחה כל השנה, השמחה והתרנגולת
ועוד כל מיני חוברות של הרב ארוש, רן ובר נראלי גם
שאלהאילת השחר
את שואלת על עצם התופעה או על איך מתמודדים אמונית/אילו מקורות יכולים לחזק במקום ובמצב כזה?
עצם התופעהנפש חיה.
וממילא איך או מה הדרך הטובה להתמודד עם הקונפליקט הזה
הבנתיאילת השחר
מה שישר עלה לי לראש זה איוב, ההתעסקות עם עצם התופעה של שפע מול הפך העניין וכל השאלות האמוניות שעולות שם, בצורה הכי גלויה וישירה. עולים שם הקולות האמוניים והקולות מנגד ויש שם מה להעמיק.
מעבר לזה, מבראשית כל התנ''ך שזור בתופעות שכאלו של טוב גלוי והפכו, וההתמודדות של אבותינו ואימותינו ונביאינו ונביאותיו עם אותו חוסר בהירות לגבי מהלכים שמתרחשים במציאות, ומה שמחזיק זה האמונה: שכמו שיש התמדה בחסד הגלוי שנובע מההשגחה האלוקית, כך גם כשהיא נעלמת מהעין לעיתים, בוודאי גם שם ישנה השגחה שיש לה פנים אחרות. (אם תרצי יכולה להמליץ לך על ספר שמלווה אותי כמה שנים בתקופה הזו של ספירת העומר ובכלל במהלך השנה, שממש נותן הבנה עמוקה וכלים להתמודד עם צורות ההנהגה השונות שמתגלות בעולם.)
ומתחברת למה שכתבה אני))), ומניחה פה את פירוש המלב''ים על הפסוק (תהלים צב, ג) :
"להגיד" רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה "להגיד בבקר חסדך", שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, "ואמונתך" בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה:
תודה רבה! וכן אשמח לדעת מה הספר שנותן לך כליםנפש חיה.
באהבהאילת השחר
שולחת לך.
....תות"ח!
קודם כל, תודה רבה על התיוג! (תמיד משמח שמתייגים אותך....).
אתמול התחלתי לכתוב ונמחק לי באמצע, אז לכן שולח "רק" עכשיו.
קודם כל, כמו @אילת השחר חשבתי ישר על איוב. איוב כשהיה לו שפע, בירך את ה', וכשנלקח ממנו השפע, וקיבל ייסורים, אז פתח את פיו ולפי חז"ל: "כפר בתחית המתים"/"הפך קערה על פיה" (בעקרון אחרי שלקחו לו את השפע לא פתח את פיו, רק כשקיבל ייסורים פתח את פיו, אך יש בתרגום וברש"י שגם אחרי שנלקח ממנו השפע ואמר: "ה' נתן וה' לקח" ולא נכנע לדברי אשתו "לברך" את ה', שבלב כן כבר חטא: "וברם ברעיוניה הרהר במילין" (מקווה שזה ציטוט מדוייק).
אז קודם כל, לפי חלק מהדעות בחז"ל איוב היה יהודי, שכן לפי אחת מהדעות היה מיוצאי מצרים, ועל כן, הסיפור של איוב שייך לכולנו. אפשר לחשוב שכיוון שבסוף איוב פתח את פיו, זה אומר שמראש הכל היה חיצוני והוא לא באמת בירך את ה' מאהבה אמיתית. אבל באמת אין זה כך. מרש"י והתרגום שאמרו שרק אחרי שנלקחו לאיוב בניו הוא הרהר בלב, זה מראה שלפני כן גם בלב, בפנים, לא חטא ובירך את ה' גם בליבו. אלא שאחרי כן הייסורים שברו אותו (אפשר לטעון שזה מראה שמראש החיבור לא אמיתי לגמרי, אבל אי אפשר לומר שהכל היה חיצוני ובלב הוא בכלל לא בירך את ה'). וגם הייסורים ששברו אותו, זה לא משום שהוא היה חיצוני, אלא השבר היה בעיקר שבירת התפיסה שלו את טוּב הא-לוהות. כשנלקחו לו בניו ובנותיו ורכושו עוד לא חטא לגמרי (רק "הרהר", דהיינו, הסתפק), כי יכול להיות שהוא לא בדרגה מספיק גבוהה כדי שה' יתערב וישנה את הטבע בשבילו, ולא היה כאן משהו יוצא מגדר הטבע, אלא בגדר מזל רע. אבל הייסורים הנוראיים שתקפו אותו אחרי כן היו יוצאי דופן, כך שהבין שפה ה' במכוון מייסר אותו, וכאן הוא כבר נשבר, איך הוא יכול להודות לה' על כך שהוא טוב, בזמן שהוא מרע לו. אם הוא באמת אוהב אותו, מדוע הוא מייסר אותו (אמנם נתן לו קודם, אבל "כנראה שינה את דעתו" או משהו כזה). זה נראה לי ההסבר באיוב. ובאמת בסופו של דבר ה' מתגלה אליו ומביא לו הרבה שפע, מה שמביא אותו לשוב לתפיסתו הראשונה של טוּב הא-לוהות, אך הפעם, עם הבנה שיש מצב של "ייסורים של אהבה" (וזה העלה אותו למדרגה יותר עמוקה, לאהבה שאינה תלוייה בדבר, להכרת א-לוהים בעל מידת הדין ולא רק כא-ל בעל החסד האינסופי. אמנם, גם הדין בסופו של דבר הוא חסד, אבל הוא מתגלה בצורה אחרת מהרגיל. כמו המשל של הניתוח שאביא בשם הרמח"ל להלן. אגב, ההסבר שלי קשור למחלוקת בחז"ל האם איוב עבד מאהבה או רק מיראה בסוטה כ"ז עמ' ב').
רעי איוב תקפו אותו איך הוא מדבר כנגד ה' והוכיחו אותו, אך חז"ל אומרים הלכה שאסור להזכיר לבעל תשובה את חטאיו ולצער אותו כמו שרעי איוב חיפשו את חטאיו כדי להצדיק את הדין. זה מראה שבסופו של דבר יש כאן חצי לגיטימציה לדבר הזה, אם כי, כמובן, אין זה אידיאלי לחטוא ולכפור בתחית המתים וכדו' (בלשון המעטה), אבל מבינים שצערו גרם לו ו"אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו" (אמנם, אפשר להגיד שדברי חז"ל הם רק "טכניים" בלבד, שכיוון שזה יגרום לו סתם לאנטי ולא יגרום לו לחזור בתשובה, אז אל תעשה כך, אבל נראה יותר שזה משום שגם יש קצת הבנה למצב שלו). ציטוט דברי חז"ל דומים (כרגע לא מצאתי את מה שדיברתי עליו, אולי הנוסח כפי שכתבתי מופיע רק בהלכה ולא בגמרא): "לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. אמר רבא: מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד ב) (וזה נפסק להלכה ג"כ).
הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ט כותב דברים יפים וחשובים שנראה לי יעזרו לך להבין את העניין:
"....והנה ענין האהבה הוא - שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו וא-להותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו ישיאהו וירצהו אליה אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו, הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ב): כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא וכו', ואומר (שם פ"ד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', (שם ס"ג): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'. כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שכתב הנביא (ישעיה כ"ו): לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס"ג): אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואומר (שם קי"ט): ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): גם מצותיך שעשועי וגו'.
והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז"ל (שם ו'): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך.
אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות: הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא - כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו - כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד.
אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו".
בסופו של דבר, למדנו מגדולי רבותינו שאפילו בזמן החושך יש להאמין שהקב"ה משגיח והכל לטובה. מזמור כ"ב בתהלים הוא מזמור איילת השחר, שהוא המזמור של פורים, שחז"ל לומדים ממנו הלכות של קריאת מגילה, ואסתר אומרת שם: "א-לי א-לי למה עזבתני?" (אמנם דוד אומר את זה, אך חז"ל שמים את המילים האלו גם בפה של אסתר). בהמשך המזמור דוד אומר: " גל אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו" (פס' ט'). זאת אומרת, דוד למרות הצרה והקושי בוטח בה' שיסובב הכל לטובה. וכן רבי עקיבא שאע"פ שנכבה לו הנר, ונטרפו לו התרנגול והחמור, אמר: "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" (ואכן התברר לו שזה לטובה), וכן נחום איש גם זו שאמר "גם זו לטובה" אחרי שהאוצר שהיה אמור להביא למלך כמנחה נשדד והוחלף בחול, ולבסוף ראה איך זה היה לטובה (שבסוף העפר הזה הפך לחיצים ובליסטראות שעזרו למלך לנצח במלחמה). ורבי עקיבא מבטא עוד יותר את העניין הזה כשאמר בסוף ימיו כשהוליכו אותו למות ע"י סריקת בשרו במסרקות של ברזל שכל ימיו השתוקק לקיים המקרא של: "ואהבת את ה' א-לוהיך...(ו)בכל נפשך...."- אפילו נוטל את נפשך. רבי עקיבא מצליח לראות גם בחושך הכי גדול את האור (ולכן גם כשרואה את החורבן צוחק, כי מבין שזה חלק מקיום הנבואה הטובה, והשבר בסופו של דבר נועד להצמיח הופעת אור יותר גדולה, מדרגה יותר גבוהה). ונראה לי זו ההדרכה, לנסות לראות את האור גם בחושך ולהאמין שהכל לטובה.
תודה רבה🙏הרמוניה
בשמחהתות"ח!
שמח לעזור
בהשגחה ראיתי פסקה של הרב קוק שהתקשרה לי לענייןadvfb
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך ד' בסיוון תשפ"ד 1:54
צריך להסביר כי ה"דכאון" שמדובר פה הוא לא דכאון קליני ודומיו אלא בהקשר המקראי/חז"לי הוא שפלות, "דכא ושפל רוח תושיע".
כשבנאדם נהיה במצב שפל אז הרב קוק אומר שיש לו הזדמנות פז! הזדמנות לבסס את מידת הענווה.
הפסוק במשלי אומר "לפני שבר, גאון", כאשר האדם נמצא ב'גאון' (מצב של גדלות, רוממות) אז הוא סימן שעומד להיות משבר לשבר שעומד לבוא.. אז הרב קוק אומר ק"ו על פי הכלל - "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" (מידת ה'פרגון' של הקב"ה היא לא פחותה ממידת ה'כעס' של הקב"ה) - אם ה'גאון' הוא סימן של השבר שעומד לבוא, אז קל וחומר שאם יש לאדם מצב של 'שבר' אז סימן שהמצב המרומם - ה'גאון', מתקרב.
בסוף הפסקה הרב רומז שהשפע וה'גאון' הוא תוצאה ישירה של הענווה. ענווה היא היא היכולת, לקבל את השפע, וממילא כאשר אדם נמצא בענווה במצב של שפלות אז הוא מתחבר למקור החיים, מקור השפע, הקב"ה וממילא הוא מגיע למצב של שפע ו'גאון'.
(הביאור שנתתי לא כתוב בצורה מדוייקת, כל אחד יקח את זה למקום שהוא מבין כמובן)
תודה רבה !נפש חיה.
תודה!!הרמוניה
לאultracrepidam
כשטוב לי אני שמח ומודה לה' על הטוב, וחושש שאני מקבל את גמול מעשי בעולם הזה כדי להיפרע ממני
כשרע לי אני מבין שזה מכפר לי על החטאים שלי אבל זה לא משמח אותי מספיק כי הגיהנם לא מספיק מפחיד אותי. זה קצת משמח כי אז אולי דברים שלא קיבלתי בגלל שאני לא ראוי עכשיו אני כן יכול לקבל
רוצה לחדד רגע את השאלה?ירושלמית:)
לא חושבת שהבנתי לאיזה תופעה את מחפשת ביסוס. שאנשים הרגישו כמו מה שאת מתארת?
לתופעה של "נדנדה" מבחינה רוחנית והיחס אליהנפש חיה.
שפעם יש עוצמה של אהבת ה'
ופעם עוצמה של אובדן
ושניהם מהקב"ה
אבל התופעה של מתח הזה בין שתי העוצמות האלו
איך להתייחס אליו או האם הוא מבוסס במקורות שלנו בשביל ללמוד להתמודד איתו נכון.
תדייקי בבקשהultracrepidam
האם את מתייחסת לתופעה שלפעמים טוב לי ולפעמים לא?
או שאת מתייחסת לתופעה שלפעמים אדם אוהב את ה' ולפעמים לא?
כי על התופעה הראשונה זה די ברור - יש המון התייחסויות איך לברך על הרעה ואיך להתייחס לדברים לא טובים שקורים.
התופעה השניה - אנחנו חייבים לאהוב את ה' תמיד כי כך כתוב בתורה. יכול להיות שלפעמים אנחנו נכשלים בקיום מצוות התורה, ואז צריך לעשות תשובה ולחזור לקיים את מצוות התורה.
ואם אהבת ה' תלויה בטוב שאני מקבל מאת ה' - זה באמת היה המבחן שנעשה לאיוב כמו שציינו אחרים לפני (רק מדייק גם שם - הדיון הוא לא "אמוני", כי האמונה נשארת אותו דבר. מצוות האמונה בה' ומצוות אהבת ה' הן בלתי תלויות. אפשר להאמין בה' בלי לאהוב אותו.)
.....תות"ח!
כשראיתי את החידוד שלך, אז אולי כדאי שאביא מקורות שמדברים יותר ספיציפית על מה ששאלת:
אורות התשובה פרק ג: "....וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד. מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה, בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם". מרגיש הוא, ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו, הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת ע"פ יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופו, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו"".
יש גם הרבה פסקאות באורות הקודש א' (ואולי בעוד מקומות באורות הקודש) על כך שלפעמים יש לאדם שבר משום שהמדרגה הקודמת כבר לא מספקת אותו והוא כבר מוכשר למדרגה הבאה, אבל כיוון שהאדם לא התעלה למדרגה הזאת, אז יש שבר, שאמור לאותת לאדם שהוא אמור להתעלות לאותה מדרגה. סוג של: "ההעדר קודם להווייה".
תודה רבה , תוכל צץלהסביר מה זה העדר קודם להוויהנפש חיה.
אם אפשר לציין מקור אשמח
תודה ממש
זה ביטוי שהמהר"ל חוזר עליו הרבה פעמיםתות"ח!
גם הרב צבי יהודה מצטט את המהר"ל הזה כמה פעמים. משום מה בחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי רק בחידושי אגדות למהר"ל נדה דף כ"ד עמ' ב' ד"ה "ויראה כי", אבל זכור לי שזה מופיע בעוד מספר מקומות במהר"ל (אחפש אחרי זה בהוצאה של הרב הוטנר, הוא בטח יראה עוד מקומות שהמהר"ל מזכיר עקרון זה). העקרון אומר שכדי שתצמח מדרגה חדשה, צריך קודם כל "להרוס" את המדרגה הקודמת, כדי לפנות מקום למדרגה החדשה. לכן, מה שבעינינו נראה כהרס, הוא הקדמה למדרגה חדשה, וכשנגיע להוייה, למדרגה החדשה, ונסתכל על הכל במכלול, נבין שההעדר היה בשביל ההווייה. זה סוג של כלל שכך הטבע פועל, שכדי שתהיה הווייה, צריך העדר שיקדם (זאת אומרת, יש לעיין בלי קשר מדוע הטבע כך, למה ה' טבע כך (אמנם קושייה זו לא קשה לשיטת הרמב"ם בנמנעות, ואכמ"ל), אבל בכל מקרה כך מתנהל הטבע). זה כמו בביולוגיה, הגוף הורג תאים ישנים, כדי להחליף אותם בתאים חדשים (ולפעמים זה בפעולה יזומה של הרופאים. אני לא יודע אם זה נכון היום, אבל פעם הרפואה האמינה שזה טוב פעם בחצי שנה להקיז דם. עייני משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות. גם אם זה ספיציפית לא נכון, העקרון הרפואי נכון). הבנתי שיש גם תהליך כזה אצל נשר, שהוא מחליף את כל האיברים שלו ומחדש אותם, וזה הפשט בפסוק: "תתחדש כנשר נעורייכי" (תהלים ק"ג, ה"א). בקיצור, זה העקרון, וזה מסביר המון תופעות.
עכשיו אני נזכרת שיש פסקה דומה ברעיון הזה לרב קוקנפש חיה.
שמעתי פעם בשיעור של הרב דב ביגון
באותו שבוע שהיה את הצונאמי בהודו
לפני כ 13 שנים.
אבל בכל זאת מעניין אותי לדעת את המקןר שהסברת
מכיוון שאין לי ספרי מהרל
אשמח לשיעור או משהו שאפש למצוא במרשתת.
תודה רבה לך מאד
על ההשקעה!
הנה שיעור שמצאתי בשיטוט בגוגלתות"ח!אחרונה
אשמח להשתתף בדיון על טכניקות בהגברת הכוונה....אוהב העם וא"י 3
....בזמן התפילה.
להסתכל על הסידור בזמן התפילהadvfb
ללמוד על התפילה לפני התפילה
דווקא בתפילת שמונה עשרה לעצום עינים ולהתפללאוהב העם וא"י 3
לפעמים עצימת עיניים גורמת לאיבוד ריכוז וריחוףadvfb
אבל אולי אני יותר רחפן בכללי..
גם זה קורה אבל...אוהב העם וא"י 3
....לקרא טקסט שממילא אתה יודע אותו בעל פה זה לא תמיד תורם לכוונה
תלוי כמה הוא מעורר בך את הרגש באותו רגעadvfb
נו לפעמים זה מרגש לקרוא מחדש איזה מכתב שחבר טוב כתב לך
מרגש לקרוא את מגילת העצמאות מתוך תזכורת מחדש שלא היה לנו פעם מדינה
אלו רק שתי דוגמאות שמראות שאפשר להתרגש מטקסט גם יותר מפעם אחת.. השאלה כמה מחוברים אליו.
נו, גם מכתב אהבה יכול לרגש יותר מפעם אחת.
להשקיע זמן (לא בתפילה) בלעבור על הטקסטים שאתה אומראני77
בתפילה.
אז זהו אני לקחתי על עצמי....אוהב העם וא"י 3
.....להשוות בין סידורי תפילה שונים. בנוסף להבדלי נוסחים סמנטים יש הבדלים במשמעות למשל
כשאני אומר "לתכן עולם במלכות שדי" בסידורים אחרים זה כתוב "לתקן עולם במלכות שדי".
אז אני שואל את עצמי לאיזה גרסה השם שומע. וזה רק דוגמא .
ברור שלכל גרסאadvfb
הוא בעיקר שומע ללב של האומר, המילה פה מילה שם זה לא כל כך קריטי, רק קריטי שהוא מתבסס על נוסח מקובל.
האמת שלא התכוונתי בקטע העיוניאני77
לעניות דעתי אחד הקשיים בתפילה, זה שאנחנו מגיעים לעמוד מול ה' ואנחנו אפילו לא יודעים מה בעצם אנחנו רוצים לומר לו,
פשוט כי לא השקענו מחשבה מוקדמת בשאלה הזו.
והעובדה שאנחנו אומרים טקסט שאנחנו מכירים וכבר רץ לנו מהר בלשון,
אומרת שגם אין איזה משהו שדורש מאיתנו תשומת לב מיוחדת, וממילא באופן טבעי אנחנו פועלים על אוטומט.
ולכן מה שהמלצתי זה לעבור מראש על התפילה, ולהבין מה בעצם אנחנו אומרים בברכה הזו, ומה בברכה הזו,
להשקיע מראש מחשבה בשאלה מה אנחנו הולכים להגיד היום לפני ה'.
(ואפשר לעשות את זה גם עם הטקסט הקבוע והמוכר.
הבעיה היא לא שהוא קבוע, וגם לא שלא אנחנו בחרנו בו, הבעיה היא שלא חשבנו עליו.
אחרי שנחשוב עליו - הוא יהיה שלנו.)
ככה לפחות אני מרגיש.
שינון תמידי של מסכת ברכות....אוהב העם וא"י 3
.....מגביר לי את הכוונה. סוגיות כמו למשל :"הקדמת גאולה לתפילה", ""רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי קא זקיף זקיף כחיויא" ועוד
עולות לי בראש תוך כדי תפילה.
לשיר שיר טוב לפני התפילהתמיד בשמחההה:)
הכוונה הכי חשובה היא-אגוז16
עומד בפני מלך מלכי המלכים. היא גם מעכבת יציאת ידי חובה אם לא כיוון.
לאט לאט אפשר להוסיף כוונה בברכה אחת, לכוון לפירוש המילים בפשט, וככה להתקדם. זה תהליך..
אשריך
האם זה נכון רק לגבי תפילת שמונה עשרה ?אוהב העם וא"י 3אחרונה
קורה לכם שעבדתם על מידהתמיד בשמחההה:)
מסויימת הרבה והצלחתם לקבל אותה ועם הזמן היא פשוט נעלמה עד שאינה קיימת?
מה עושים עם זה? איך שוב?
תענו כי אני מתוסכלת מאד
ממשיכים לעבודאני:))))
זה עבודת חיים.
זה לא הופ וגמרנו.
הח"ח נראלי אמר שיותר קל לסיים את השס מאשר לתקן מידה אחת בכל החיים, אז תתעודדי.
....אילת השחר
משתפת מה שלמדתי בעניין הזה, מקווה שאצליח להעביר את הדברים באופן שיתיישב על הלב.
כשמשקיעים מאמץ ועמל בעבודה פנימית כלשהי, זה דומה לזריעה והעמקת שורשים. קיים שם שילוב של רצון שמחזיק אפשרות לשאת פירות בבוא העת, זריעה באדמה הנכונה שמוכנה ופנויה לקלוט את הרצון הזה, לימוד מהי הדרך הנכונה לעבוד ואיך להסיר מפריעים מהדרך ועצם העבודה עצמה. בסור מרע ועשה טוב. ובעבודת האדם כמו בעבודת אדמה, צריך התמדה כדי להחזיק במשהו צומח ונותן פירות.
אם מפסיקים מלעבד ולטפח, עלולים לגדול כל מיני עשבים שמסתירים את הדבר האמיתי שמגדלים שם מהעין, וממנו את אור השמש, ולוקחים ממנו את המשאבים החיוניים. אבל זה לא אומר שהזרע שנשתל שם, והעבודה שנעשתה בו ומה שהתפתח לא קיים כבר. זה לא נעקר מהשורש. זה שם.
פשוט צריך להמשיך לעבוד ולשמור על הרצוי עבורנו.
עניין נוסף, אנחנו גדלים ומתפתחים ועולים מדרגות.
ועם העלייה גם הניסיונות גדלים, כדי להרחיב ולפתח ולגדל יותר את הקיים. והגיוני שמה שהיה נחשב יותר במדרגה הקודמת, יחשב פחות במדרגה החדשה שגדלנו אליה.
כמו שילד בכיתה ו' יחשב ה'גדול' של היסודי, בעוד בחטיבה ובתיכון הוא יחשב ה'קטן'. הוא ומי שהוא לא השתנו ממה שקנה ולמד והשיג.. הוא סה''כ שינה מיקום ומסגרת שמלמדת כמה עוד אפשר לגדול. לאן עוד אפשר להתרחב. וכרגע הוא בצעד הראשון בדרך.
איך נתבונן על הדברים תלוי בנקודת המבט שלנו. הגרעין של אותה מידה שעבדת עליה וקנית אותה, שם בתוכך. הוא לא נעלם ולא יכול להיעלם (אלא אם עבדו לעקור את העניין מהשורש, ולא נשמע שזה הכיוון פה..).
את מבקשת את זה חזרה? תחפשי את זה, חפשי את ה'ענפים' של איפה זה עדיין מתקיים ומתבטא, זהי את ה'צורה' של העלים המיוחדים שלה ואיך זה התבטא ומתבטא אצלך, ואז תתחילי להעצים ולטפח את הנוכחות של זה. תחזרי להתנהל כבעלת המידה הזו, את יודעת איך לעשות את זה, הרי היית שם. תשכללי את זה לפי המקום הנוכחי שלך. תבקשי ללמוד דרכים חדשות שאולי לא חשבת עליהן עד היום, איך עוד זה יכול להתבטא. אם צריך להסיר חסמים מהדרך, עשי זאת. תזיזי את כל המחשבות שמשכנעות שאיבדת את זה, שזה כבר לא שם. טפלי בגורמים שלדעתך השפיעו על זה שהתרחקת מהמקום שאת רוצה להיות בו.
וזהו בינתיים.
מאחלת שהמילים יאירו בך ויתנו כיוון בהיר.
נראה ליadvfbאחרונה
שיש שני צדדים שחשוב לזכור
צד אחד - הדברים הטובים שעשית והזמנים שהיית עם המידה הטובה והתנהגת על פיה זה חשוב להערךי ולהודות על כך ואף אחד לא יקח ממך את הרגעים הללו.
צד שני - יש למידות גם "מפסידים", כפי שרמח"ל כותב במסילת ישרים, אחרי שהוא כותב איך לקנות מידה בפרק הבא הוא כותב איך לא להפסיד אותה. להמשיך להמשיך. הרושם של המידה עדיין קיים בך גם אם זה לא נראה על פני השטח. כמו שלומדים על התנייה קלאסית, גם אחרי שמפרקים אותה אחרי שלמדת אותה כבר תוכל לחזור אליה יותר מהר. רק לא לעצור בגלל זה.
ובכללי, הקב"ה מצפה ממנו לעבוד ולאו דווקא להיות במדרגה מסויימת. העיקר לעבוד אותו יתברך.. מדרגה? זה כבר הוא יחליט.
פריקה על להט החרב המתהפכתאחו
האמת תהיתי איפה עדיף לפתוח את זה, אבל כאן נראה הכי שייך.
בשבועות יש כל העניין הזה של הכנה, 49 ימי ספירה (מזכיר קצת את ספירת ימי הנידה כפול 7), 3 ימי הגבלה, הגבלת ההר, גם בפרשת במדבר, הרעיון החוזר ושב שלא להתקרב לקודש, שלא יחנו סביב המשכן אלא הלוויים, שלא יבואו לראות כבלע את הקודש אלא הכהנים.
אמרי אמת בראשית תרס"ח
כתיב וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד היינו גם האור וגם גניזתו, [...] איתא שאור שברא הקב"ה ביום ראשון וכו' כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וכו' עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם, היינו שהקדושה אינה הפקר, ובכל אדם הוא גם כן כך, כי כל אדם הוא עולם קטן וכל יום מתגלה האור כי טוב ויש גם עניין דור המבול ודור הפלגה וכל ההסתרות שהאור נגנז על ידם, ומכל מקום נשאר האור כי טוב כדכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שע"י יראת שמים ועבודת ה' נוכל בכל מקום לחפש עצות האיך למצוא האור."
שפת אמת בראשית תרס"א
וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו'. וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה.
אמרי אמת דברים תרס"ה
אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. [...] אאז"ל אמר שיש קליפה שמבלבלת מחשבות ישראל שלא יוכלו לקבל עול מלכות שמים וזו קליפת סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, וכנגד זה יש תפילין של ראש לבטל זאת ולשעבד המחשבות שבמח, ועוג מלך הבשן הוא מול המעשה, וכנגד זה ניתן לנו תפילין של יד לבטל אותו [...] כתיב הנה כסה את עין הארץ ופרש"י סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, ואיתא שכל מלכי כנען היו מעלים לסיחון מס שהיה שומרם וכן בלק היה מעלה שכר לסיחון ועוג לשומרו, סיחון ועוג גרמו הסתר ושמרו על העין ולא הניחו להכיר מלכות שמיים, וניתנו להם עצות לעמוד כנגדם ע"י תפילין של יד ושל ראש וכל התורה [...] ואלו הם כלי הזיין של ישראל. הקליפה הזו נקראת להט החרב המתהפכת וצריכים לכלי זיין להלחם כנגדה, תחילת הבריאה הייתה באופן שיהיה הכל מתוקן ולא היו צריכים לכלי זיין, ואח"כ, אחר החטא, שנתהוותה להט החרב המתהפכת יש מלחמת היצר וצריכים לכלי זיין, [...] ובפרט הוא גם כן כך, שכל איש ישראל הוא עולם קטן, ויש בו גן עדן ועץ חיים וגם להט החרב המתהפכת הם ההסתרות שאינם מניחות לקבל עול מלכות שמיים, [...]
///
טוב המהלך די ברור, יש קדושה, הקדושה איננה הפקר, לא שאי־אפשר להיכנס, אפשר, פשוט אי־אפשר להיכנס "סתם ככה". לא כל אחד, לא בכל מצב, צריך לעבור איזשהו תהליך, צריך להתגבר על איזשהו מכשול, יש גם מקום אחר שבו מפורש שכל ההסתרות שבאות לאדם הם כי הקדושה איננה הפקר.
מצדנו, הדינמיקה ברורה: כיוון שחטאנו, התרחקנו. כיוון שהתרחקנו, האור נגנז, השערים ננעלו, ועכשיו צריך לטרוח ולעמול. ואם וכאשר נהיה ראויים, נקבל את ה"ויזה", נציג אותה בביקורת הגבולות בגן־עדן, ונחזור בלי בעיה.
אבל אני תוהה איך זה נראה מהצד השני. הקב"ה ברא גן־עדן יפיפה. הכי יפה בעולם. הוא ברא את היצורים הכי יפים בעולם, את הפרחים הכי יפים בעולם, את הרגשות הכי יפים בעולם. והוא רוצה להעניק לנו אותם, אבל מה־זה רוצה... (!!!) נו, אז למה לא? ואם מישהו חטא, זאת סיבה? אוקיי, מי שרשע ממש, שלא ייכנס. אבל מה הסיפור של להט החרב המתהפכת, למה כל אחד צריך לעבור אותה?
נראה לי שיש שני סוגים של אנשים שמאוכזבים מהאנושות. יש כאלה שממש רצו שיאהבו אותם, ואף־אחד לא אוהב אותם. הם מתים לחום ואהבה ופשוט לא מוצאים אותה בשום מקום. במקום לחבק אותם, צוחקים עליהם, מחרימים אותם, והם הופכים לאנשים מרירים. נראה לי שרואים את זה הרבה בתנועה הפרוגריסיבית בארה"ב, שמנסה לכפות "אהבה" ו"הכלה" (= הלך חשיבה של הפרעת אישיות גבולית). זה שלב אחד, אבל השלב הבא, המבוגר, הוא פשוט התייאשות. מה זה משנה, אף־אחד לא יאהב אותי. זה פשוט צורך שלא יענו לי עליו. לכן אין שום טעם לנסות, כי ידחו אותי ויצחקו עליי (= הפרעת אישיות נמנעת AvPD).
הסוג השני הוא כאלה שלא אכפת להם אם אוהבים אותם או לא. כאילו, מה זה משנה? אני אהיה שלם יותר אם יאהבו אותי? אבל מה, הם רוצים לאהוב. הם רוצים לתת לכל העולם את כל מה שרק אפשר. להקשיב לכולם, לקבל את כולם, לחבק את כולם. לתת לכולם מילות אהבה יפות שיחממו להם את הלב ויהפכו את העולם למקום טוב יותר. בן־אדם כזה מרגיש שיש לו גן־עדן בפנים, והוא רוצה להראות אותו, לשתף אותו, להכניס לתוכו אנשים שייהנו וישמחו. אבל בגלל שהוא כזה נאיביים, זה לא הולך. כמו חתול שבא להתחכך כדי להראות אהבה, ומושכים לו בזנב. אז הוא הופך לקשוח, ומפסיק לרצות לאהוב. יש משפט מאיזה ספר, שרק אנשים רעים יכולים לעשות טוב בלי הפסקה. אנשים טובים בשלב מסוים מתעייפים, נשחקים ונשברים. אז בשלב מסוים גן העדן ננעל. די. אין טעם בפרחים אם רומסים אותם, ועדיף שלכל הפחות יישארו כמו שהם, נעולים וגנוזים, מאשר לפתוח עוד פעם את השער, מאשר להכניס עוד פעם מישהו כפוי טובה לחיים, עוד מישהו אגואיסט, עוד חוטא עם מידות מושחתות... באמת נמאס לאהוב. לא רק שהשערים נעולים, יש גם כרובים ולהט חרב שיהדפו את כל מי שרוצה להתקרב.
אחרי החטא הקב"ה כבר לא כל־כך רוצה להתעסק עם הדורות ההם. עד שחנוך מצא חן בעיניו, טוב, חבל לאבד מישהו אחד נורמלי בין כל הדורות האלה, נהפוך אותו למלאך, שלא יתקלקל לנו. אבל להפוך למלאך זה לבטל את יצר הרע, ולבטל את האישיות. זאת לא אהבה אם זאת לא אישיות. ואז בא נח. נח באמת מצא חן. אבל נח גם נפל. ואז הקב"ה באמת נהיה "ברוגז" עם העולם. לא מדבר עם אף־אחד, עשרה דורות. לא רוצה לשמוע על אף־אחד. כולם חוטאים ואני לא רוצה שיתקרבו. עד שבא אברהם...
יש לנעול את השערים לנצח ולעזוב את העולם לנפשו. די, מיציתי אהבה, מיציתי לנסות. אבל הקב"ה עדיין רוצה לאהוב את האנושות. מאוד רוצה. זאת בעצם התפילה שלו, שיכבשו רחמיו את כעסו. אבל אי־אפשר לאהוב סתם כך. אז יש שתי תנועות הפוכות, מצד אחד, להט החרב המתהפכת הודפת את האנושות, אל תיכנסו, אל תסתכלו, אבל התפילה של הקב"ה מושכת אותם פנימה. התפילה הזאת היא אולי הנשמה האלוקית שמושכת אותנו לעשות טוב ולהתגבר על להט החרב. יש איזו פרשנות שנדב ואביהוא, על־ידי שמסרו נפש כדי להיכנס, פתחו את הפתח להיכנס ביום הכיפורים. אני מאוד רוצה לאהוב אותך, אבל אסור לי לאהוב אותך. אבל אם תמסור את הנפש, ותטפס מעל הגדר, יכול להיות שהכל ייפתח.
באמת שככה אני מרגיש. לא רוצה לאהוב אף־אחד, לא רוצה להתקרב לאף־אחד, בקושי מדבר עם אנשים. ולא כי נולדתי ככה. דווקא הייתי הכי חם, הכי אוהב, הכי לבבי, הכי מחכה למצוא מישהו לאהוב אותו ולתת לו, כמו אותן בנות שמגיל 6 מדמיינות את עצמן בשמלת כלה... אבל מה לעשות. לפני החטא ואחרי החטא. עכשיו אני הודף את כל מי שמנסה להתקרב. אבל אי־אפשר לשנוא לנצח, כמו עשו. צריך להיות כמו הקב"ה. ובשביל זה צריך לפתח תפילה שתמשוך אנשים פנימה. בסדר, שהחוטאים יישארו בחוץ, שלא יעשו לי בלגן. אבל אם מישהו מתעקש לטפס מעל הגדר, צריך לפתוח לו.
"אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה."
קראתיהרמוניה
אני מעדיפה שלא להתייחס לחלק התורני ולהשאיר אותו כמשל שעוזר להבין את העיקר.
אפשר להבין לגמרי למה לנקוט בגישה שכתבת. וזה בסדר גמור, גם יש לה מקום חשוב. אבל האם היית רוצה להשאר ככה או שאחרי תקופה היית רוצה משהו שונה קצת?
אגיד לך למה... כי כמו שזה נשמע עכשיו, המצב שלך הוא פסיבי, והתודעה היא של הגנה. היא עדיין לא חירות.
מישהו יצטרך להלחם עליך... האם אין סיכוי שאתה תרצה להלחם על מישהו? על עצמך?
אם לא הבנתי אותך תגיד לי
belowאחו
בגדול לא היה מזיז לי אם שום דבר לא ישתנה בכלל, מבחינת מה שמתאים לי ונוח לי וכיף לי אישית, אני יכול לחיות ככה מיליון שנה בכיף. אבל נראה לי שיש מצווה "לצאת מדעת של עצמנו", לכן ההתבוננות הזאת. אין לי מטרה מוגדרת להגיע למקום ספציפי. אבל אני אשמח אם ההתבוננות תאיר לי את הדרך, בין אם היא תאשר את המקום שבו אני נמצא, או תביא אותי למקום אחר.
אני חושב שיותר מדי נלחמתי על אנשים, ובכנות אין לי עצבים לזה. אין לי עצבים לחסרונות של אנשים, לשיגעונות שלהם, אין לי סבלנות להיכנס לראש שלהם, אין לי סבלנות להתאים את עצמי, אין לי כוח להקשיב להכיל לעודד להיקשר או כמעט כל סוג אחר של אינטרקציה, וכבר שנים שזה ככה.
אני לא יודע מה יכול לעורר בי רצון להילחם על מישהו... ממנו אני לא צריך כלום, נחמד לי גם ככה. וממני, אני לא חושב שמישהו צריך ממני משהו, דווקא הפוך אני רואה שזה עדיף לתת לאנשים להסתדר לבד, ומקסימום, הרבה שלוחים למקום.
..הרמוניה
אה, וואו. אני לא מאמינה לך.
אין בנאדם וגם אתה בעצמך כתבת שהיית ככה במקור- שלא רוצה לאהוב. כמו שכתבת על להדמות להקב"ה... גם בשבילנו זה הכיף הכי גדול.
אבל בסדר, כרגע מרגיש לך שקשר הוא יותר חסרונות מיתרונות, יותר לוקח מאשר נותן, אז למה שתרצה להשקיע בזה אנרגיות. אולי באמת אתה צריך להפנות אותן לעצמך, גם לעצמנו זה מצווה לתת אנחנו האדם הראשון שמחוייבים לדאוג לו וזה רציני. זה הסדר הבריא.
להבנתי יש בך כוח נתינה ובטח שצריכים ממך משהו. ואם זה מצווה כמו שכתבת אז בכלל... (והקב"ה לא שולח לחל"תים... אצלו כולם חיוניים)
יש 3 מעגלים לכל אדם: הוא כאדם טוב בעצמו- מתוקן מידות, הוא מול אלוקיו, והוא מול החברה במעשים טובים. כנגד תורה, עבודה וגמ"ח. וכנגד מוח, לב ואיברים. 3 המעגלים האלה זקוקים לך. אבל אני לא ארחיב כי אני לא אחת שיש לה זכות לדבר בנושא הזה. נאה דורש נאה מקיים... שמישהו שנמצא שם יכתוב וזה יהיה אמין יותר...אני עוד צריכה להפנים בעצמי את העניינים האלה.
מעניין שאתה מדבר על גן עדן כביטוי לאהבהadvfb
בנטייה הטבעית שלי גן עדן זה תגמול שכר, אבל התגמול הוא לא ביטוי האהבה היחיד. אפילו זה קצת הפוך, יש סיפורי חסידים על צדיקים ששמחו מכך ששללו מהם את הזכויות שלהן כדי שידעו בבהירות שעבודת ה' שלהם היא לשמה.
קשה לשמוע את מה שאתה אומר... בגלל שאתה מביא מקורות אז משמע שאתה תופס את זה כתפיסת עולם, אך בודאי שתפיסת עולם היא לא העניין היחידי בסיפור הזה אלא גם מה שמתחולל בקירבך פנימה, חוויות שעברת וכו'.
בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל.
להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו.
"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"
כאשר ההסתכלות על העולם כברייה של ה' אז ממילא האהבה כלפי היא נובעת מתוך אהבת ה'.
למה אדם אוהב את ה'? מאותה סיבה שאדם יאהב את ההורים שלו. אדם מחובר למקור ממנו הוא בא, זה הטבע.
אהבה זה לאו דווקא "סחבקיות" אלא זה חיבור ממשי, שבא לידי ביטוי בדאגה, אכפתיות.
ילדה בת 6 שמדמיינת את עצמה עם שמלת כלה היא אוהבת את העולם ואת האדם ואת א-להים ברמה של ילדה בת 6, לא הייתי לוקח את זה כמודל לחיקוי.
בטוח לי שהקב"ה מציב את האדם בהתמודדויות ומשברים, בתפיסות עולם שלו בין היתר, כדי להתעלות, להגיע לתפיסה יותר שלימה.
מה אני חושבאחו
אני דווקא לא מסתכל על גן־עדן בתור גמול אלא המצב הטרומי הנעים שהיה לפני החטא, נפילת האדם, כו', בעצם איזה מקום טהור במציאות או בלב שהיה וננעל. אותם סיפורי חסידים באים מתוך קונטקסט של שכר ועונש אבל לא בזה עסקתי.
המקורות, הם פחות כמו תפיסת עולם, אלא ניסיון למצוא את עצמי בתוך העניין הזה, להבין פחות או יותר את המתרחש, או לתת ביטוי לרחשי לבי דרך המילים של המאמרים, כמו שירה.
אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.
בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב...
אוקיadvfb
נראה לי טיפה מסוכן לתלות רגשות במאמרים, כי המאמרים כן באים לבטא תפיסת עולם ולא רק רגשות.
לכן השימוש בהם יכול לסלף אותם או סתם פשוט לא למצוא מענה לרגשות שלך.
ואם אתה חושב שזאת בעיה ריגשית אז לא הייתי משתמש מנוחים של השקפת עולם, של שכל, זה סתם מבלבל..
בעיות ריגשיות פותרים באמצעות כלים ריגשיים, מקורות תורניים לענ"ד הן לא דרך התמודדות מיטבית.
[nevermind]אחו
זה דווקא נשמע לי עניין מהותיadvfb
אבל אתה ממש לא חייב להביע את עמדתך על כך. לגיטימי.
טוב הדלקת אותיאחו
איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי
ואיני מאמין ב"כלים רגשיים" באמת קראתי עשרות ספרים מאות מאמרים ועברתי מספיק אנשי מקצוע ולא היה בזה שום ערך מוסף. אולי יש אנשים שלהם כן, לי לא. וזאת גם שפה שלא מעניינת אותי, ולא הייתה קיימת בעולם עד לפני כמה עשרות שנים.
כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית. אני חושב שיש הרבה דרכים להסתכל על תורה, אפשר לבחון אותה בהסתכלות הלכתית, בהסתכלות דרשנית, יש כמובן כללים לכל העניינים האלה. אני אוהב לבחון את הדברים שאני לומד גם בהסתכלות שירית, פוסטמודרנית משהו, שלא מחפשת איזו "אמת", אלא מראה לתוך המקומות הכמוסים בלב, שאולי תעזור לי לגלות משהו על עצמי. אפשר לדון אם זה נכון או לא נכון, אני רואה בזה בסך־הכל "עדשה" מיני רבות בלי השלכות מעשיות.
בכל־מקרה, זאת פריקה, ואני לא יודע אם יש דרך נכונה לפרוק, ואם יש כזאת, אז לא אכפת לי גם לפרוק "לא נכון".
הכל טוב אחיadvfb
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56
זה נשמע אחלה רעיון להביע רגשות בתוך מדיום שמרגיש לך נוח,
רק אני מביע חשש מסויים שמדיום יכול להתעוות - אם אתה לא חושש אליו - אשריך, זכותך.
ומה זה 'הדלקתי' אותך? מותר לך לא להסכים איתי וזה בסדר גמור. אין בזה שום דבר רע מבחינתי.
אם באלך לך לדון ואתה רוצה בכך אז שאלה כלפי דבריך.
לכאורה יש סתירה בדבריך בין הרישא לסייפא -
בהתחלה אתה כותב -
"איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי"
משמע - העניין הריגשי פה לא מעניין, יש פה עניין של השקפת עולם.
מאידך בסייפא אתה רושם -
כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית.
אז שאני אבין - אתה מחפש מענה לרגשות שלך או לא??
ואת ההנחת יסוד שהנחתי שהעיסוק שלך הוא בעיקר ריגשי, לא בדיתי מליבי אלא מדבריך -
"אילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר."
דהיינו אתה מודה שהעניין שמעסיק אותך זה משהו לא פתור בנושא הרגש.
כמובן - אתה לא חייב לענות לי, ואם זה מצער אותך ("מדליק") אז אני יכול גם לערוך את הודעותי.
המטרה שלי בדיון איתך על זה כי אתה מציג פה משהו ממש מעניין שיכול להעשיר אותי, אז אני אשמח אם יש לי הזדמנות לכך. אם לא זורם לך, הכי לגיטימי שיש.
ובנוגע לפריקות -
כבנאדם משתף "רע לי, קשה לי, הצילו" - זאת פריקה וזהו. אין כאן שום דבר מלבד פריקה.
אבל שהרגש מתערבב ביחס לתפיסת עולם ביחס טענות בדבר הקשר בין האדם לא-להים ולאהבה באופן כללי שהם טענות ממשיות בדבר המציאות בעולם, זאת לא רק פריקה. זאת פריקה + טענות אידיאולוגיות (גם אם הן לא מאמינות ב'אמת אחת', הן טענות ממשיות עם סברות והשלכות מעשיות)
כלפי הפריקה עצמה - אין לי בעיה להביע אין סוף אמפתיה. כלפי הטענות - לפעמים אני חושב שאסור להביע אמפתיה כלפיהם. הם יכולות להיות טענות שאני לא מסכים איתם וזה גם לגיטימי לציין את זה.
אסביר את עצמיאחו
"להדליק" לאו דווקא מלשון לצער פשוט מתחילה לא היה לי חשק לענות אבל כיוון שאמרת שמהותי אז רציתי בכל־זאת
"לחפש מענה" להבנתי הכוונה לחפש עצה, או משהו קונקרטי, או ממש לפתור איזשהו תסביך, או תשובה, שאם לא אמצא אותם, אתאכזב. את זה אני לא מחפש, כי אני בכלל לא יודע מה המטרה הסופית. אבל מן־הסתם זה עיסוק רגשי.
אז כמו בספרות, אני נותן לנשמה לבטא את עצמה דרך מילים ואז זה נהיה קצת יותר מובן, ויכול להיות שמשהו יזוז לאיזשהו כיוון, ויכול להיות שלא, לא זאת המטרה.
"השקפת עולם" זאת מילה קצת כבדה מדי, אני מבין השקפת עולם כמבנים השכליים / אמוניים שבעזרתם אני מפרש את המציאות, איך אני מתייחס אל מצבים, מה נדרש ממני לעשות, כו'. כאן זה יותר כמו תרגיל ספרותי אינטרוספקטיבי לא־מחייב. לא טענות אידיאולוגיות או משהו, לא הלכה למעשה, אלא "קריאה", פשוט מילים. שמחר יכולות להיות הפוכות לגמרי. זה לא שאני מחפש אישור באותם מאמרים, או משתמש בהם כדי לחזק בי איזושהי השקפה, זה משהו אחר. אם יש השלכות מעשיות כלשהן, איני מודע אליהן.
להגיד "רע לי קשה לי" לא מביא אותי לשום מקום. אני לא צריך ממש את האמפתיה כמו שאני צריך לסדר את המחשבות שלי. אלא שבשביל לסדר את המחשבות שלי, אני צריך ליצור את אותה אווירה מילולית־רעיונית נעימה שמשחררת אותי. ואם זה הופך לדיון של טענות ומענות והוכחות, האם מותר לחשוב ככה, האם אסור לחשוב ככה, מטא־דיון על איך צריכים לחשוב... זה סוגר לי את הצ'קרות.
לגופו של עניין,
אם לדעתך אסור לעשות מהתורה פסיכולוגיה, אז אני לא יודע מה עשו לפני הפסיכולוגיה, וגם אחריה אני לא יודע מה אני אמור לעשות, אני לא הולך עכשיו ללמוד בודהיזם כדי להבין את עצמי...
אם לדעתך הרעיונות שלי לגבי אותם מאמרים, אינם נכונים (הגם שלא נראה לי שהרחקתי לכת), ובכן, אני לא מודד אותם במונחים של נכון ולא נכון. זה לעולם נשאר בגדר "הוה אמינא" אזוטרית. לא יודע, זה סגנון החשיבה שלי, זאת אחת הדרכים שבה המוח שלי עובד.
אוקי, מעולהadvfb
אחדד את המושג "השקפת עולם" - כשמה כן היא, איך אנשים מסתכלים על העולם. זאת לא חייבת להיות פילוסופיה עמוקה. גם ילד בן 5 מסתכל על העולם והוא לא מתפלסף לרגע. בעצם כל יצור על פני אדמה מסתכל בצורה מסויימת על העולם ומתוך כך הוא פועל. גם אם חלק מההתסכלות הזאת היא טבעית שהאדם עצמו לא נותן לה הגדרה. בעל כרחה של האדם הוא מסתכל על העולם בצורה מסויימת ועל פיה פועל.
לכן, המחשבות שאתה מסדר, בהכרח יש להן השלכות מעשיות, כי הן מדדות אצלך צורת חשיבה מסויימת שעל פיה תתפוס את העולם ותפעל בו.
תקן אותי אם אני טועה - המצוקה הריגשית היא איננה המצוקה היחידה. מלבדה יש גם את החוסר בהירות - למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש? וזאת מועקה שנוספת על מועקה. בעצם, ה"פריקה" נועדה לתת מילים והסברים (גם לא רציונאלים-פילוסופיים) לתחושות שלך כדי לצאת ממועקת חוסר הבהירות ביחס לתחושות או למקום שאתה נמצא. אני מבין נכון?
אם כן - בהחלט מבין את המקום שיש לזה.
לקחת פסקאות ולהשתמש בהן לאותה מטרה, זה אולי לא מזיק, אך זה לא נראה לי שונה מהותית מלקחת מקורות מתוך ספרות החול. אדרבה אולי יש מקורות בספרות החול שיוכלו לשמש יותר נאמנה. מן הסתם אתה לוקח את עולמות הקודש כי הן קשורים לליבך יותר והן עוסקים במוטיבציה שאתה חש כלפיהן. בכל אופן, לימוד תורה זה לא. כל עוד מודעים לזה - לא רואה בזה בעיה גדולה. ככה לא לומדים תורה. ככה בנאדם במקסימום יכול ללמוד את עצמו (שאולי זה לא פחות קריטי), אך ללמוד תורה זה לא זה.
ללמוד תורה זה זה לימוד שהוא מחייב, שיטתי. זאת סקאלה אחרת מבחינת מחשבה ומוכנות.
....
לגופו של עניין,
פחות משנה לי אם מותר או אסור להלביש על התורה פסיכולוגיה או פילוסופיה מסויימת..
נראה לי שאפשר להוציא מן התורה שבכתב ושבע"פ עקרונות בתורת הנפש. אך בשביל כך צריך לימוד. לימוד מחייב שיטתיות, סברה, מחוייבות ועוד כמה דברים שבהחלט יכולים לעייף. אך אחרת זה לא פסיכולוגיה לפי דעת התורה אלא זאת פסיכולוגיה שהלבישו על התורה.
אפשר גם לקחת השראה פסיכולוגית מן המקורות גם בלי לחשוב שהן בעצם סוברים כך בצורה מחייבת, אך זה נעשה אחרי שמבינים אותם לאשורם. אחרת, יש חשש שאותה השראה מסלפת אותם ובעצם משמשת כנגד אותם התכנים שמקורות עצמם ניסו להעביר.
....
נ.ב - כשדיברתי בהודעות הקודמות על 'כלים ריגשיים' לא התכוונתי בדווקא לפסיכותרפיה מערבית או שיטת טיפול אחרת אלא גם ואולי בעיקר מתוך הקודש, יש שירים של ר' יהודה הלוי ועוד משוררים מרבותינו הראשונים, יש את ספר תהילים והשירות בתנ"ך. יש גם את גדולי ישראל בדורותיהם (הרב קוק, אדמו"רים, מקובלים) שהביעו את רחשת ליבם באמצעות כתיבה פיוטית.
למטהאחו
לגבי השקפת עולם – אני לא יודע מהן אותן "השלכות מעשיות", או מה חשיבותן של אותן השלכות. זה לא גורם לי להניח יותר תפילין או פחות. מה שאמרת קצת יותר מדי מופשט בשבילי.
אתה מתאר את התהליך הרצוי כעמל שכלי, שיטתי ומצטבר, החותר לעבר אמת אולטימטיבית ומחייבת. דברים שצריכים להיות נכונים, צריכים להיות לאשורם, צריכים להיות מדוייקים, כו'. ואני מבין את זה, זאת להדיא הגישה של ספר התניא (דרך ארוכה וקצרה, פרקים, סדר), או אורות התורה ו' ז'.
נקודת המוצא שלי היא אחרת.
=> ברמה האישית, זה לא באמת עוזר לי לברר ולברר ולהגיע למסקנות חותכות. זה לא משנה כלום. זה משנה להיום, ומחר אני קם אחרת. לא עובדות עליי נוסחאות מתמטיות. לכן גם "להוציא עקרונות בתורת הנפש", מרוב שזה דינמי, קשה להתייחס לזה במונחים של "עקרונות". לא בהבנת עצמי, לא בעבודת ה'.
=> תורת גור במהותה מתנגדת לשיטתיות, אפשר להראות את זה מכל־מיני מקומות. אין לה בעיה לסתור את עצמה, לפרש שוב ושוב את אותו קטע מכיוונים שונים, היא לא מורה דרך מחייבת, אלא הפוך, "כל יום צריך לחפש עצות חדשות" ודברים בסגנון.
=> בעיניי העדשה הפוסטמודרנית היא כלי עזר מצוין, אם אתה מתעקש לא לקרוא לזה לימוד, בסדר, לא התעקשתי שזה לימוד.
זה מזכיר לי את תורה נ"ב מליקוטי מוהר"ן,
"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו:
כי יש אפיקורסים שאומרים, שמהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ח"ו ממנהג העולם. [...]
ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבואר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב, וזהו: הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דייקא כנ"ל, כי אז דייקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל. וזהו: ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל. ואז זוכה, שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות כנ"ל. וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחוייב המציאות עם נפשו [...]
ר' נחמן לוקח משנה יחסית פשוטה, שמגיע מתוך קונטקסט ברור, ומקורות נוספים שמרחיבים אותה, ופשוט תולש אותה ממקומה, מפרש אותה בהיפך המוחלט מכוונתה המקורית, מלביש עליה מונחים אנכרוניסטיים (לא היה מונח של "מחויב המציאות" במשנה), בלי למצמץ. איך תקרא לזה?
///
לגבי הסוף, שירה היא מצוינת, אני משתמש בזה לפעמים, אבל זה לא חייב להיות רק שירה, כל התורה נקראת שירה. זה לגיטימי להשליך את הרגשות שלי על תהילים, נכון? לראות איך אני נמצא בתוך הטקסט, איך הטקסט הוא אולי ביטוי למשהו שעובר בתוכי, איך אותו מזמור יכול לבטא מיליון רגשות שונים, במיליון ימים שונים, תלוי איך קוראים אותו, באיזו מנגינה, כו'. וחלק מהתפקיד של הביטוי העצמי הזה, הוא להבין משהו בתוכי, לפרוק, לסדר את הראש, לתת לתחושות שם. אז אני מאמין שאפשר לעשות אותו דבר לא רק עם תהילים, גם אם זה לא בשביל להוציא עכשיו הלכה למעשה וקווים ברורים במאמץ שכלי או משהו.
למעלה, למעלה, תגביה קרננו למעלה (לחן עממי)advfb
מאינטואציה אגיד הדברים הבאים - נוח לך להסביר את הרגש השלילי בקרבך על ידי תפיסת עולם פסימית והיא מסתדרת לך בקטעים שאתה מוצא מן המקורות וככה את יוצר בהירות ומשמש בכך כ"פריקה". באופן מעשי - אתה תמיד לאחוז באותה תפיסת עולם פסימית. אין לי מושג איך זה בא אצלך לידי ביטוי בהקפדה במצוות, מעשים טובים או הרגלים.
נראה לי שבאופן פשוט כדאי להפריד בין מחשבות לרגשות.
רע לי, נמצא במועקה - אנסה לבדוק את המקור הריגשי של זה שקיים בקירבי. לא אחפש את זה במחשבות, כי עולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות. רגש עצמו בא לידי ביטוי אוטנתית כאשר אין לו לבושים. ואני חושב שגם בשירה ובספרות של חול, אפשר למצוא ביטויים עשירים של רגשות שאין בהם איזו השלכה על מהות קשר אדם וא-להים. פשוט רגש.
הטענה שיש תפיסה שהיא איננה שיטתית אצל גדולי ישראל, לא נראת לי נכונה, לא אצל גדולי ישראל בתנועת החסידות ולא אצל אחרים. גם אחרי שלומדים את שיחה א' בשיחות הר"ן ויודעים שכל שנייה ושנייה יש גדלות הבורא מצד חדש ושונה, זה לא מעיד על חוסר שיטתיות. הרי מה שהיה אתמול זה אתמול ומה שהיה היום זה היום. השיטתיות נשמרת. אני בעד מגוון רב של רגשות ומחשבות ותובנות. אך גם כדי שהמחשבות הללו התקבלו צריך להיות גבולות מסויימים. העושר נמצא דווקא שהוא מוגבל במשהו. כמו שיש גבולות בעולם ההלכה, ככה יש גם גבולות בכל מה שקשור לעניינים שיכליים. מה האלטרנטיבה - לחיות ללא שלטון השכל? - לאורך זמן אני לא רואה בזה דבר שיכול להועיל. אולי נקודתית זה יכול להרגיש יותר נעים.
לא מבין מה אתה משיג בזה בשימוש במילה "פוסטמודרניזם". אם זה הגיוני - מעולה, אם לא - למה שהמונח הזה יעזור במשהו?
ואתה לא צריך לקחת דווקא את הדרשה של ר' נחמן על המשנה שהבאת, יש דרשות חז"ל (גם מדרשי הלכה) שאינם כפשוטם ויוצאים מפשוטם. אך מה אומרת הגמרא "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", דהיינו לא משנה כמה מדרשים יהיו הפשט ישאר פשט ואי יהיה אפשר לעקור אותו. המדרש באה כתופסת, לא במקום. יש גבולות לפשט והוא לא ילך לשום מקום. ובעומק, גם הפשט לא סותר את הדרש. כמו שהבאת את הדרש של ר' נחמן, אם נקח את הפירוש הזה ואת הפירוש של הפשט של המשנה, מבחינת התוכן הן לא יסתרו, כי הם מדברים על שני דברים שונים. במידה והתוכן היה סותר זה לא היה פירוש נכון. תורת ה' תמימה משיבת נפש.
לגיטימי להשליך את הרגשות על הכל. השאלה מה יוצא מזה, והאם זה כדאי.
אם יש מזמור מרגש על הצלה של דוד המלך אפשר להזדהות איתו ולפתח את המזמורים ולראות העושר ואת הגוונים השונים של הרגש. זה לא סותר את דברי.
ואם אתה לומד את המקורות בצורה שאתה ניגש אליהם עם דעות קדומות ורגשות - אתה חסום מלהבין מה הם באו ללמד אותך וזה נראה הפסד גדול, גם אם זה לגיטימי.
כמו שזה נראה,אחו
מצד אחד עולם המחשבות הוא ביטוי לא מוצלח, וצריך ללכת לשירת חול של רגשות אותנטיים, כדי לא להשליך יחס האדם עם הא־ל, מצד שני אפשר להזדהות עם מזמורי תהילים ולפתח אותם מתוך הרגש האישי, מצד שלישי אם באים מתוך רגש ודעות קדומות אנחנו חסומים מלהבין מה זה אומר באמת....
העיון הרגשי אינו תחליף עבורי לעיון השכלי. אלה שתי עדשות שונות. וכל־אחת מלמדת משהו אחר. אחת מלמדת משהו נכון, אבסולוטי, מחייב, מקדם, השנייה מלמדת משהו רך ודינמי שנמצא בתוכי. זה לא "חוסם" אותי מלהבין את הפשר ה"אמיתי". את הפשר האמיתי הבנתי בקריאה הראשונה. כאילו, גם אין פה איזה פשר גנוסטי אזוטרי בלתי־רגיל, הדברים פשוטים, הקב"ה שם הסתרות מסביב לקדושה אבל אפשר להתגבר עליהן בכל־מיני דרכים, וזה בא לידי ביטוי בכל־מיני מהלכים בבריאה (גניזת האור, להט החרב, כו').
על אותו אוצר מילים, רציתי להלביש הסתכלות אישית רגשית. ובשלב זה לא כזה מטריד אותי מה המסר המקורי ה"אמיתי", או אם זה "הגיוני". כמו שר' נחמן הופך את דברי חכמים על פניהם כדי להוציא מזה רעיון אחר לגמרי. שזה בהחלט טשטוש גבולות. הרעיון של פוסטמודרנה הוא טשטוש גבולות, מִשחקיוּת, "ארגז חול". כמובן, זה אומר שהפרשנות היא לא מחייבת (וכמובן לא תחליף ללימוד רגיל), לא "הלכה למעשה", לא צריך ללמוד ממנה כשלעצמה, אבל מצד שני, היא פחות כבולה על־ידי מונחים של היגיון, נאמנות למקור, כו'.
המטרה של ההסתכלות הזאת היא לא להתקבע בתוך ההשקפות שלי, לאשר את התפיסות הפסימיות שלי או מה שזה לא יהיה. הפוך. מתוך שאני מבין את מה שאני מרגיש, ואת האופי שלי, אני יכול לראות איך זה יכול להשתנות, איך אני יכול לרצות להזדהות עם אפשרות אחרת. למשל כאן, ברירת המחדל שלי היא פשוט לדחות אנשים, שזאת לא התנהגות ממש רצויה. אבל הקריאה על להט החרב המתהפכת, מלמדת אותי, שכמו שהקב"ה "השאיר פתח", ככה גם אני צריך לתת יותר צ'אנס לאנשים. שזה כשלעצמו מסר חיובי, שאמנם הוא ברור מאליו, אבל כדי להגיע אליו ברמה רגשית, צריך להמציא דרך. זה בפן אישיותי, אבל גם בפן הרגשי, דרך קריאת תהילים או איוב בקריאה רגשית, אני גם מבטא את עצמי, גם מבין את עצמי, גם עובר איזשהו תהליך של עיבוד.
אני לא חושב שעולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות, אולי עבור חלק מהאנשים... אני לא אוהב לדבר על רגשות גולמיים ואותנטיים. אני גם לא אוהב שירים כאלה. יש כאלה שכן, אצלי זה לא ככה. לצעוק "רע לי עצוב לי" לא עוזר לי בכלום. רע לי לפני, רע לי אחרי. הדרך שלי לשנות דברים, היא לבנות מבנה מטפורי מקביל בדימיון, שאני מאוד אזדהה איתו, ואז להתחיל להזיז בו דברים. אם אני מצליח להזיז שם משהו, גם משהו ב"אני" הגולמי והממשי, זז. אם ללכת לאמרי אמת הנ"ל, אפשר לנסח גם "שבכל איש יש יצר הרע וקדושה והסתרות", לא מסובך. אבל הוא דווקא רוצה שנסתכל על עצמנו בתור "עולם קטן", להפוך את ההסתרות ל"להט חרב", את הקדושה ל"גן עדן" או "אור גנוז". שזה ממש לנכס את המונחים התורניים של הבריאה, לתהליכים הפנימיים של האדם בתוך עצמו. במקום אחר, "שער החצר הפנימית" שצריך להיות סגור בששת ימי המעשה פעם מתייחס לשבת עצמה, פעם ללב האדם.
אם להתחקות אחרי תהליך החשיבה, אני מתאר לעצמי שאחרי שהוא למד את מידות המקדש ביחזקאל וכל העניינים, שער החצר הפנימית רומז לו על פנימיות מופשטת. הפנימיות הזאת היא יכולה להיות גם השבת, אבל היא יכולה להיות גם "השבת הרוחנית" שבתוכי, שככל שאני אשמור אותה סגורה מהחול, ככה היא תיפתח יותר ביום השבת וביום החודש. האם זה פשט? לא. זה הוצאה מההקשר, והעתקה פנימה לנפש.
לגבי שיטתיות, אני לא יודע איך אתה מגדיר שיטה. בעיניי תניא זה שיטתי. הוא מסודר, יש דרך מסוימת, יש הגדרות, יש מהלכים שכליים, יש הסקת מסקנות כו'. זה גם מה שדובר עליו באורות התורה. באמרי אמת, הרעיונות הם מפוזרים, לפעמים אותו פסוק מקבל 5 פרשנויות שונות, לפעמים יש סתירה בין מאמרים, כשהמסר העיקרי הוא "עשה זאת בעצמך". זאת במובהק גישה הפוכה [ויש למה שאני אומר עוד מקורות].
התפיסה שאתה מציג דרך ה'אמרי אמת'advfb
היא מאוד פסימית, גם אם יש בה שביב של תקווה.
זה שאתה בסוף נותן פתרון זה לא הופך את זה לאופיטימי.
ההנחת יסוד של התפיסה שאתה מציג היא, שהערך של אנשים הוא מאוד נמוך.
זאת הסתכלות מאוד פסימית.
ואם כל זה הוא רק דיבור ריגשי, מה המטרה שלך לתת בסוף עצה (שהיא לתת עוד צ'אנס לאנשים)? המטרה של הבעה ריגשית זה לתת עצות?
מה המשמעות של עצות אם הם באות רק ממקום ריגשי? מה הציפייה בלהקשיב לפתרון שלא עבר דרך הביקורת של השכל והחכמה?
מה לעשותאחו
אתה מדבר כאילו הבעיה היא שכלית. כאילו יש לי השקפה מוטעית על אנשים, ומה שאני צריך, זה לקרוא עצות שכליות בספרים, או להתעמק בכמה ספרים על מעלת האדם, ואז אני אדע שצריך לאהוב בני אדם, ואז אני גם אוהב אותם ואפסיק לסלוד מהם.
"בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו."
זה לא המקרה.
אני לא חושב שדיבור רגשי הוא "רק דיבור רגשי" (לעומת השכל הביקורתי החריף, שהוא "הדבר האמיתי"), אני לא יודע מה "אמורה" להיות המטרה של הבעה רגשית ומה לא היא אמורה להיות, אני לא חושב שכל עצה או רעיון, בהקשר האישיותי או בעבודת ה', צריכים לנבוע מעיון שכלי קדחתני, ובהקשר שלנו, אני לא חושב שהרעיון "לנסות לתת יותר צ'אנס לאנשים" הוא עצה מטומטמת שלא עוברת את ביקורת השכל והחכמה.
מבחירת המילים שלך אני מתאר לעצמי שמאוד חשוב לך העניין של שכל ורציונליזם כו' אחרת זה לא היה הופך ל־figure (במונחי גשטלט) בדיון, אצלי המוח עובד אחרת. לכן גם רציונליזם לא ממש מזיז בתוכי דברים. אני יכול לדעת הכל ולהישאר בדיוק אותו דבר.
דרך הכלי של הבעה רגשית אני יכול ליצור הזדהות, אימפרטיב "רך" יותר, לא ציווי "להיות כך וכך" אלא "אולי תהיה כך וכך?", לגבי היעילות של הדברים, אתה יודע, כל מטופל פסיכולוגי אפשר להושיב אותו על הספה ולשטוף אותו בכמה שהוא צריך לעשות א' ב' ג' ד'. דווקא ההבעה החופשית, המִשחקית, מאפשרת למצוא דברים חדשים, ויוצרת אווירה נוחה שבתוכה אני מרגיש יותר גמיש, בדיוק כמו טיפול באומנויות, לא הכל זה קוגנטיבי.
"רבי זושא מאניפולי [...] בכל דבר בתורה ובעולם חיפש את הנקודה האחת הפנימית. ומספרים, שעניין זה לא איפשר לו 'כביכול' ללמוד תורה. הכיצד? כידוע, התלמוד מתחיל במסכת ברכות. בשעה שהיה פותח את הגמרא, הרי מסכת ברכות מתחילה במילים – 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. רבי זושא היה קורא: 'מאימתי' (ת' בחיריק) – מאימת ה', ומיד היה מתמלא יראה ופחד מהדר גאון ה', רץ ליער וצועק 'מאימתי', וכך היה מתבטל לימודו." אפשר גם ככה.
לא טענתי שזאת בעיה שיכליתadvfb
ברור לי כשמש שזאת מצוקה ריגשית לאחר שכתבת לי -
"אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.
בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב..."
אני סה"כ מאמין לאנשים שמעידים על עצמם, ובתוך כך אני גם מאמין לך. ולא חזרתי על הטענה שציטטת עכשיו בדברי אחרי שאמרת לי את הדברים הנ"ל.
יכול להיות שזה כיף לך להביע את עצמך ריגשית דרך פסקאות באמרי אמת, ותפאדל, הכי בהצלחה שיהיה!
אשמח להניח כאן את הדברים הבאים, למען ליצור בהירות במקום טשטוש שאני מרגיש בשיחה בינינו -
א. בעיני, התפיסת עולם שלך (לא משנה מאיפה היא נובעת) היא מאוד פסימית, איך שלא נהפוך את זה.
ב. נשמע שלפרקים אתה מיואש מלשנות את התפיסה הנ"ל (כפי שאתה כותב בכותרת שההודעה האחרונה שלך - "מה לעשות")
ג. כל הדיבור שלי על רציונאליזם לא היה "טוב, תלמד ככה וככה ותבין אינטלקטואלית והכל יפתר", להיפך, אני חושב שכל ההליך שיוכל לעזור לך להתקדם בעניין הוא ריגשי. אך כל תהליך ריגשי מצריך טיפה התבוננות שיכלית שיטתית, אחרת הוא סתם הבעות של מצבי רוח מתחלפים. לא מדבר דווקא על כלים מקצועיים.
הדיון על מה היה מקובל במסורת ישראל והאם צורת ההבעה שלך נוכחת גם שם פחות קריטי לי כרגע ופחות נראה לי מקדם את עיקר הדיון. פשוט לא רוצה להגרר לדיון עם אופי שיפוטי של האם זה מוצדק או לא (גם אם זה דיון לגיטימי).
תודה על התגובהאחואחרונה
א. זה מבנה תת־מודע סופר־עמוק ואוטומטי, שאני מנסה לחקור ולהזיז בו דברים, אבל זה תהליך מאוד איטי. ואם התזוזה היא מ־100% פסימי ל־95% פסימי, גם טוב, בעיניי, התזוזה מברירת המחדל שלי, למקום הביניים הנוכחי, היא כמעט ניסית.
ב. זה פשוט לוקח המון זמן, ומסובך למדי, אבל דווקא נראה לי רשמתי התקדמות סבירה למדי בשנים האחרונות.
ג. נראה לי שזה מקביל ל־CBT, אצלי CBT לא ממש עוזר (זה דיון בפני עצמו) בהשוואה לדרכים אחרות שאינן שכליות (אומנות, הבעה, כו') שדווקא נראה שהן מקדמות כל־מיני תהליכים בפנים.
אייי כאילו לא יודע...כמה עוד אפשריוסףשילה
איזה ריחוק קשה כמה אפשר ככה, ותמיד קופץ לי "תהיה שמח להיות בשמחה" אבל כמה אפשר לפעמים כבר הגוף מרוקן והנפש סחוטה, לאחרונה התחברתי לצדיק עצום שלצערינו נפטר לפני כמה שנים ומאז אני מרגיש קצת יותר חי וברוך ה' גם שמח יותר אבל זה לא היה משתפר בלי תפילות..אין מתנות חינם בעבודת ה' יתברך..ועם כל מה שעובר עליי אבא אתה יודע ידיעה גמורה וחדה שאני מנסה, גם אם לא מצליח..אתה יודע שכל מה שאני רוצה זה להיות דבוק בך בלי פניות זרות חס ושלום ואתה יודע כמה זה קשה בדור הזה אבא..אז אני מתפלל ובוכה ונופל ומתרסק וקם ונלחם ונכנס שוב לזירה כי נשבעתי לך פעם אם אתה זוכר..שלא משנה מה תביא עליי אני מילימיטר לא זז ממך..ואני אפול אני יודע ואני אתרסק גם את זה אני יודע, אבל אף פעם לא עוזב. אני כבר נשבעתי לך את השבועה שאותה רק אתה יודע אבא. אז בבקשה אל תרחק ממני.
הפגנהאני:))))
הפגנה כנגד מצעד התועבה היא דבר טוב לדעתכם? אם כן באיזה אופן?
לאירושלמית:)
היא לא תורמת בשום צורה
נכון ^-^ימח שם עראפת
ההפגנות האלה עושות יותר נזק שהן חושפות את המצעד וזה גורם לאנשים ללכת אליו להפגין הזדהות
עצם הפגנות נגדם מעצימות אותם ויוצרות רעש תקשורתי-פ.א.
כאשר ידוע שרוב התקשורת בעדם.
אני מאוד נגד.
חיה ותן לחיות.
שכל אחד יכבד את אורח חייו של האחר, בלי להתערב או להפריע - ושזה יהיה לשני הכיוונים.
כמעט באתי לכתוב שאני מסכים לחלוטין,ימח שם עראפת
ואז ראיתי שכתבת חיה ותן לחיות.
האם כבודו אינו אדם דתי?
ועוד שאלה לי, האם כבודו חי ונותן לחיות לחיות?
דתי, מקפיד מאוד על ״ואהבת לרעך כמוך״, וגם עלפ.א.
״מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.״
יש בורא לעולם,
״וכל באי עולם יעברון
לפניך כבני מרון,
כבקרת רועה עדרו,
מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה
ותפקוד נפש כל חי,
ותחתוך קצבה לכל בריה,
ותכתוב את גזר דינם״.
אני לא אמור להתערב באורח החיים של הזולת - ומצפה שלא יתערבו באורח החיים שלי.
וחיות - אוהב חיות, מרחם על חיות, ולא מגדל חיות בבית - צער בעלי חיים לגדל כלב סגור בבית.
אתה אוכל חיות?ימח שם עראפת
אין קשר לואהבת לרעך כמוך אפילו שזה מופיע בשלטים.
אתה כן אמור, הוכח תוכיח את עמיתך, אפרושי מאיסורא.
אם אתחיל להוכיח את כל מי שלא חי לפי ההלכה, אהיהפ.א.
עסוק כל חיי בהטפות וגערות.
לא יהיה זמן לשום דבר אחר.
(ולא הבנתי מה הקשר לחיות)
אתה לא חייב להיות עסוק רק בזה,ימח שם עראפת
אבל אם אתה מגדיר את עצמך דתי אתה לא יכול לומר שלא אכפת לך מה הם עושים ושאתה לא אמור לעשות כלום.
ולגבי החיות, כתבת חיה ותן לחיות, אז מעניין אותי אם גם לחיות אתה נותן לחיות
חילול השבת מפריע לי פי כמה וכמה. הרוב המוחלטפ.א.
סביבנו אינם חיים לפי ההלכה.
מה אתה מציע ואיך אתה ממליץ להתנהג מול עוברי עברות הלכתיות חמורות שנמצאים בסביבה הקרובה שלנו - הרי לכל אחד מאיתנו יש ממשקים וקשרים עם מחללי שבת? עם אוכלי מאכלים לא כשרים? עם כאלו שלא שומרים טהרת המשפחה?
השאלה כיצד להתנהג עמהם היא שאלה טובה,ימח שם עראפת
שרבים וטובים ענו עליה ואתה יכול לעשות חיפוש גוגל.
העניין הוא שאנחנו לא אומרים "חיה ותן לחיות" וכדו', אנחנו כן רוצים להשפיע, אולי בדרכי נעם, אבל אנחנו לא רוצים שהם יישארו כך.
כידוע, גם מצד האחר של שמירת ההלכה, ישפ.א.
צורך להשפיע ורצון שהם לא יישארו כך.
מאות אלפי החרדים שלא משתלבים כמו שצריך במדינה.
אין לדבר סוף.
התפקיד שלנו הוא תיקון העולםימח שם עראפת
ויש לנו מחלוקת תהומית שלדעתי חבל שנפתח עליה דיון, כי אני לא חושב שצריך לשלב אותם במדינה, החילונית ונטולת רצון קיום מצוות, אלא להקים את מלכות ישראל ולמנות מלך ולשלב במלכות את החרדים.
..אני:))))
מה זה הוכח תוכיח אם לא להתערב בחיים של אחרים?
כי זה פשוט לא מציאותי לחיות ולהתנהל כך.פ.א.
אמר ר’ אילעא משום ר’ אלעזר ב”ר שמעון, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע” (יבמות סה ע”ב).
זה שיש צורה להוכיח, ולפעמים באמת אי אפשרימח שם עראפת
להוכיח, לא אומר שאנחנו פטורים ממצוות הוכחה.
הטענה שלך נכונה כשההפגנות הן נגד התנועה הלהטבית125690
השאלה היתה על הפגנה נגד המצעד, זה דבר שבהחלט מפריע לאחרים
וההפגנות עדיין רק מרוממות אותו,ימח שם עראפת
וגורמות לו להיות יותר פופולרי
מיותראחו
את מי שמאמין בתורה - אין צורך לשכנע
את מי שלא מאמין בתורה - אין איך לשכנע
מי שמאמין ומבולבל - לרוב מבולבל בגלל חוסר בהירות בהתנגשות בין ערכים תורניים לבין הומניסטיים (או: שכל ורגש)
ומפגנים בעלי אופי ריאקציונרי מבלבלים אותו עוד יותר
מבחינת השפעה על מדיניות ממשלתית - בג"ץ הוא ממילא הריבון
אבות דרבי נתן מ"א
מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים, ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו, ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו, הקדוש ברוך הוא יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר, יפה עשה לי הקדוש ברוך הוא שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים.
הגהות יעב"ץ שם
נ״ב שעבר על מ״ש [משלי כג] באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך ואומר [שם ט] אל תוכה לץ וא״ח [אבות פ״ד] אל תנחם חברך בשעה שמתו מוטל לפניו ואת״ל בשעת קלקלתו ואמרו [עי' עירובין מא:] היסורין מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואמרו [ב״ב עז:] אין אדם נתפס על צערו וראיה מאיוב. לכן היו דברי תוכחתו לעני הדעת המתגולל בדמי ייסוריו נחשבים דברים בטלים ודאי:
חוץ מזה שהתקשורת יודעת לעשות מכל דבר מטעמים וללבות את האש בקיצור אין מה להתעסק בזה
מפתיע אותי שאני הראשון שחושב ככה...מאריץ
גילוי נאות: לצערי לא אהיה בהפגנה, ומעולם לא הייתי. ואף על פי כן, יש כמה דברים חשובים שצריכים להיאמר פה, בלי טשטוש, ולו בשביל שיהיה למי שכאן בפורום קצת יותר הבנה מה האמירה של המצעד, בנסתר, ומה האמירה של ההפגנה כנגדו...
אני חושב שמלבד החיוב של 'לאפרושי מאיסורא' שהוזכר פה, שמוטל על כל יהודי למנוע מחברו לעבור עבירה, גם בחדרי חדרים - תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שזה מצד כל ישראל ערבים זה לזה - אני חושב שקיום תועבה כזו והנפת דגל של חילול שם שמים וביזוי כל קודש האומה מחייב תשובה ומחאה מצד כל יהודי ירא שמים. לא בהכרח שהדרך היחידה או היעילה ביותר היא הפגנה 'לעומתית' שבאה רק לצעוק אנטי ופילוג, אבל צריך גם לשים קו ברור - יש יהודי שומר תורה ומצוות ויש יהודי שבהגדרה אומר על עצמו שלא אכפת לו מתוקה ומצוות.
גם מי שהולך עם כיפה שם ומצהיר כלפי חוץ שהוא דתי - הוא לא. כלומר, מי שמוכן בראש כל חוצות לתת יד לאנשים לעשות את כל מה שהם רוצים מבחינת חיי זוגיות, בניגוד לאיסורי סקילה וכרת מהחמורים בתורה, שבפירוש נכתב עליהם שהם הגורמים לגלות (סוף פרשיות העריות בפרשות אחרי מות וקדושים, "כמעשה... וכמעשה... לא תעשו... ולא תקיא הארץ אתכם"), ועליהם כתוב במפורש שאלמלא הם כבר היו ישראל נגאלים, בשם ר' ישראל מרוז'ין, מי שעובר על כל זה ביד רמה ובעזות מצח ועוקר לאוים ואיסורים חמורים יותר, לא באמת יכול להיקרא דתי. על דברים מעין אלו נאמר 'יהרג טבל יעבור' גם בצנעה, וכל זה בלי להזכיר את הלבוש של מי שהולך שם...
אם יש יהודי שלא אכפת לו ששם שמיים מתחלל בפרהסיה, ולא מגיע להפגנה לא כי הוא חושב שזה לא נכון אלא כי פשוט לא אכפת לו - קודם כל רחמנות עליו,ותפילה שה' יפתח את לבו, ואחרי כן - איך הוא יכול להיות בגדר ירא שמים או אוהב ה'? בטח בעיר קודשנו ותפארתנו, מקום השראת השכינה בגילוי שמעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון', עיר אלקינו, ועוד שהיא היום המייצגת של ישראל בעולם בתור עיר הבירה...
אם יש למישהו דרך מחאה יותר טובה ויעילה אשמח לשמוע, באמת אבל אני לא מצאתי כזו...
מה יאמרו אח"כ בתקשורת וכד' לא כל כך מעניין אותי. אני לא מוכן לתת לחרפה כזו לעבור בשתיקה, בלי שתהיה מחאה על כבוד שמיים, ולמרות שאני לא אגיע ככל הנראה - לבי עם הולכים, ואני משתדל גם לסייע להם בתפילות, בלימוד ובממון...
(אין לי כוח לעבור על הדברים בעקבות השעה להגיה, אנא מכם אם נפלה טעות הסבו את תשומת לבי. תודה מראש, ובלילה אם מישהו נפגע מהדברים, השתדלתי לכתוב בצורה כוללת ולא פרטית כלפי אף אחד, לא מה כותבים לעיל ולא בכלל).
נ. ב.מאריץ
לא הזכרתי את מצוות תוכחה כיוון שהיא במחלוקת גדולה בפוסקים, לגבי מה רמת החיוב שלנו למעשה בה מצד הגמ' שהוזכר פה שאין מי שודאי יודע להוכיח...
יישר כוח ^-^ימח שם עראפת
לגבי הליכה להפגנה, ההפגנות לא מועילות אלא מזיקות, לכן שב ואל תעשה עדיף.
זה שאין משהו אחר לעשות נגד המצעד לא אומר שצריך לעשות את זה.
וכן אפשר לחשוב על דרכים להשפיע על העירייה לביטול המצעד וכדו'.
לא יודע כמה ההפגנה מזיקה,מאריץ
אני רק יודע שבלי פעילות במרחב הציבורי המצב יהיה יותר גרוע... לפחות מבחינתי, עצם המחאה כבר מועילה.
אם היו דרכים למנוע את המצעד - אדרבה, לא נראה לי שזה ישים בהתראה כ"כ קצרה...
תלויתות"ח!
אני אישית פעם חשבתי ללכת להפגנה כזאת, ואז בן-דוד שלי שהוא אתאיסט אמר שאם אני אלך הוא ילך לצד השני....
תלוי איפה המצעד נעשה וכו'....אם מדובר בעיר שרובה דתיים, לפי דעתי מובן שצריך לעשות הפגנת נגד (בעיקר נגד ראש העיר שאפשר את זה). אם יש מצעד בתל-אביב, נראה לי אין סיבה ללכת עד לשם בשביל להפגין נגדם. בכללי, הפגנות במקרים האלו פחות יעזרו, יותר אהלי שיח וכדו' (או אפילו שיח בזום וכדו'), זה הרבה יותר משפיע ומועיל. הפגנות מועילות בעיקר בדברים פוליטיים, לא לגבי ויכוחים עקרוניים.
ומחאה על עצם התופעה של הנפת דגל תועבהמאריץ
בראש כל חוצות,גם אם זה בתל אביב, לא חשובה?
אם הייתי רוצה לשכנע מישהו לא הייתי הולך לאהלי שיח, זהלא באמת עובד, אף אחד לא משתכנע. יש לזה תוצאה יפה של חידוד העמדות והבהרה כלפי עצמי מה בדיוק אני חושב, אבל לא שכנוע... מטרת ההפגנה לא מתכתבת עם שיח, אפילו לא קצת.
מטרת המחאה היא לשנותתות"ח!
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". אבל אם המחאה גורמת רק לעוד יותר אנטיגוניזם, ולהגדלת החטא, המחאה מזיקה ואין בה כל עניין. אם אתה חושב שאהלי שיח לא עוזרים, אל תלך לשם. תנסה להיות פוליטיקאי ולהשמיע קול דתי בבמה ציבורית, אם זה מה שאתה חושב שיעזור. אבל הפגנה בתל-אביב לרוב לא עוזרת, ורק מזיקה. אני לא מבין למה מבחינתך אוהל שיח והפגנה הם דברים הפוכים. אין עניין להתלהם ולשרוף אסמים נגד יהודים (נגד ערבים זה אחלה), העניין הוא להחזיר אותם בתשובה, ואולי על הדרך גם ללמוד מהם משהו (בלשון המעטה).
עקרונית מחאה היא דבר נכון. בפועל תלוי תוצאהultracrepidamאחרונה
למה אני אמור להתאבל על מותם של חכמים שלא נהגו כבודכְּקֶדֶם
זה בזה?
אם תאמרו שזה משום שבגלל שהיה בהם המון תורה.
אז אקשה, כי הרי חז"ל אומרים על ירבעם בן נבט "שלא הייתה בתורתו דופי..ד"א שחידש דברים שלא שמעה אוזן מעולם"
וגם:"שכל תלמידי חכמים עומדים לפניו כעשבי השדה"
ואם תגידו שהתורה שלו כאילו התפוגגה מאז שפקר, אז
אזכיר שכל עם ישראל עדיין לומדים במסכת אבות אמרה שאמר "אחר" החכם הכופר, וגם רבי מאיר עדיין היה לומד ממנו תוך כדי שהוא מחלל שבת. אז התורה של חכמים לא נעלמת ועדיין אפשר ללמוד מהם ולכבד אותם, בבחינת "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון"
סליחה על השאלה המעט חצופה אבל זה באמת מבלבל אותי.
וואלה שאלה מתבקשתחדא
זה עצוב שתלמידי חכמים ככ גדולים מתו במגיפה שבאה על שהם- הגדולים- לא נהגו כבוד זה בזה, עצם העניין הוא מטלטל וכואב אז אולי על זה מתאבלים על עצם העניין והאבסורד שבדבר. וגם בכלל, כמות ככ גדולה של יהודים, נפטרו, בתקופה ככ קצרה.
בשואה כל יום בממוצע נרצחו 3000 יהודיםכְּקֶדֶם
אזחדא
השאלה שלך זה לא למה אנחנו מתאבלים ( עליהם) אלא למה עליהם (מתאבלים)?
כן. למה רק עליהם ועל אחרים לאכְּקֶדֶם
לפי דעתי זהחדא
כי לכאורה יודעים תסיבה למותם ואפשר לתקן ע"י הוספה באהבת ישראל.
בגדול אתה יכול לשאול את זה על עוד הרבה דברים כן?..
ממה שהבנתי מתאבלים בעיקר עלכְּקֶדֶם
אבדן התורה.. אבל כע כנראה זה גם מהסיבה שציינת אבל לאדע זה עדיין לא מתיישב לי ככ
המשמעות אינה כמותית אלא סימבוליתאחו
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך ה' באייר תשפ"ד 20:53
יש מאורעות שנחרטו בזכרון הלאומי ויש כאלה שלא.
בקרב הגלבוע, לפי הגמרא במועד קטן, נהרגו רוב עם ישראל; בטבח שבור מלכא, נהרגו 12K; ומהצד השני בניסים, חזקיה הביס 185K אשורים בלי לנקוף אצבע, ואסא הביס לא פחות מאשר 1M כושים! אבל העניינים האלה לא כל־כך נזכרים כחלק מהפולקלור / זיכרון לאומי חי אלא יותר בתור "דברי הימים".
מצד שני, צום גדליה, ברמת הפשט, הוא על אדם אחד; אם אמנם היו מקשיבים לעצת ירמיהו להישאר בארץ, לא היו צריכים בכלל לרדת מצרימה.
העיקר אפוא הוא המשמעות הסימבולית־מיתית המזוהה עם האירועים האלה. הסיבה למנהגי האבלות, כמו גם לצומות החורבן, אינה המוות כשלעצמו, או החורבן כשלעצמו, אלא החטאים שהובילו אליו; כמו כל זיכרון, שאמור להביא אותנו לחשבון נפש ולפעולה.
באשר לשואה, היו כאלה שהציעו לקבוע צום זיכרון בימים שהיו משמעותיים (למשל י"ז באלול), אבל זה נראה שבאופן כללי יש נטייה להימנע מלתקן תקנות חדשות ויש לזה כל־מיני טעמים (אפשר להפנות לציץ אליעזר ח"י ס"י דוק מיניה ואוקי באתריה) אבל לא בלתי־אפשרי
גם תתנ"ו שנצרב בזיכרון הלאומי נכנס איכשהו לתוך העניין של העומר (אמירת אב הרחמים בשבת מברכין כו') כך שנראה שמנהגי האבלות אינם על מאורע ספציפי ותו לא אלא ימים בעלי עניין רוחני שקשור בפורענות ותיקונים
ואפשר גם להפנות לרש"ר בחורב על חנוכה ופורים
אז ראו חכמי ישראל וזקני העם, כי תעודתם הוא לעמוד על המצפה, ואת אשר יראו ממפעלות ההשגחה העליונה בחביון עוזו של אל מסתתר, לכתוב זכרון בספר, גם צרה וצוקה גם הצלה וישועה, אשר באו בעקבותיהן, למען דעת, כי ממכה רפואה נמצאה ומכל. מזור תרופה — ואת כל אלה רשמו בכתב אמת. את יום הישועה קבעו לעם, להיות לו יום מועד ושמחה, למען ילמדו בניהם ובני בניהם אחריהם לדעת את הקורות את אבותיהם ואת המלחמות הפנימיות והחיצוניות, אשר עצרו כח, לכונן על ידם וליסד את קיום ישראל בגולה, וכי בראש וראשון עליהם היה לשמור ולנצור את התורה, קנין ישראל, למען יוכלו האבות למסור אותה לבניהם, לנינם ונכדם ולדורות הבאים קשט ודת בעצם טהרם, וכי על שניהם כאחד קיום האומה ונצחיות התורה כבוד ה׳ חופף עליהם — ואף כי לא הראה להם ה׳ נפלאות ונסים גלוים בדרך מצרים, בכל זאת נוכחו לדעת, כי בתור ״אל מסתתר״ בהשגחת שכינת עזו ישמור וינצור אותם תמיד, כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן ופודה ומציל הנהו את עמו מצרותיו הרבות והרעות ויוציאם למרחב. — באופן הזה יצאה לאור— ״מגלת תענית״, ספר הזכרון הנודע לשם, ובו כתבו לדור הסכנות האיומות, אשר רחפו על חיי ישראל ועל התורה תחת סבל ולחץ ועול גוים עריצים, וביחוד תחת ממשלות סוריא ומוקדן, גם סכנות כאלה, אשר רחפו על התורה ע״י התנכרות רוח ישראל מפני המפלגות בקרב העם בעצמו. ויהי במשך הזמן, אשר אבד ישראל בו את ההעמדה ברשות עצמו, וקיום ישראל והחזקת התורה בנס היו עומדים ע״י ה׳, אשר השליט עליהם את ההשגחה הנעלמה לשמרם ולהצילם, וצרות כאלה וכאלה הרשומות בספר הזכרון היו כמעט ״מעשים בכל יום״, וכמאמר חכמינו ז״ל אשר הצרות התכופות כה הסירו את התפעלות הלב והרגש, עד כי נדמה היה לבשר מת אשר לא ירגיש עוד את נתוח המאכלת, לכן חדלו מאז לכתוב ולרשום בספר הזכרון הזה את הצרות והתשועות גם יחד, וגם אלה הזכרונות הרשומים שמה, חדלו להיות מקוימים ומקובלים באומה ״ומגלת תענית בטלה״ — רק שנים מהם נתקימו אצלנו ונשארו לדור ולדורות הבאים, שני ״מועדי זכרון״ הערוכים ושמורים בכל תפוצות ישראל, למען ידעו נדחי ישראל אלה, כי השגחת ה׳, אם כי נעלמה היא בבלי נסים גלוים, בכל זאת היא חופפת תמיד על עם ה׳ בגולה ובכל מקום ובכל זמן יציל, יגן ויושיע אותם מצרותם, כי ה׳ עם עם סגולתו הוא בצרה גם בגולה, וכל נסיון ומבחן, אשר יבואו עליו חדשים לבקרים מידו כל זאת למו — כי כל דמע עין ישקיף וירא ה׳, כל אנחה תסלול לה דרך להבקיע אל שכינת עזו ולהגיע עדיו — ואם עריצי גוים ידמו, כי המיתו את רוח ישראל או עת צוררי ישראל יחבלו מזמות ויפילו פור, להכחידו מגוי ומקהל גוים, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומחשבת אונם, מחשבתם הרעה אשד מבנ״י תכלה ותעבור כענן כלה, על ראשם תשוב. — אלה מועדי זכרון, כי ה׳ ישמור וינצור את ישראל בגלותו המה ״חנכה ופורים״.
תודה על התשובה המושקעתכְּקֶדֶם
זה עדיין ממש מוזר לי שהמשמעות היא נטו סימבולית ולא כמותית או הרסנית וכן יש גם את הדוגמא של המלחמת אזרחים שיהודים הגגו יהודים בתקופת המלך אביה וירבעם, ונהרגו 600 אלף יהודים במלחמה אחת
לא ענית על השאלה, חידדת אותה.אני77
למה המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא היא סמל לדורות?
זה לא רק הכמות או העובדה שהם ידעו הרבה תורהברגוע
כל המשך התורה שבעל פה הייתה בנויה עליהם, כתוב בגמ' שאחרי שהם מתו "היה העולם שמם"
מי אמר שהם לא היו בעלי מידות טובות?advfb
יש הרבה מידות, מסתבר שבעניין שלתת כבוד זה לזה היתה להם בעיה וזה רוקן את כל השפע שהם היו אמורים להעביר
וזאת שאלה ממש לא חצופה, נשמעת לי שאלה טובה ועניינית מאוד.
אכן, מסתבר שהם היו אנשים שראוי להתאבל עליהם..אדם כל שהוא
והיה להם חיסרון משמעותי מאוד בתחום מסויים.
כי עדיין מדובר באובדן שהשפיע על העם כולוshaulreznik
להבדיל, זה כמו שבימינו הייתה פורצת מגיפה וקוטלת 24 אלף עובדי היי-טק או רופאים.
להבדילאחו
לא נראה לי שהיו קובעים על זה מנהגי אבלות לדורות
ואם הם היו רוב מוחלט של הרבנים בארץ?125690
והקיום העיקרי של התורה שבעל פה שעוד לא נכתבה אז?
כנראה אה"נאחו
לא נהגו כבוד אין הכוונה שהם רבו כמו ילדים קטניםultracrepidam
הכוונה לדוגמה שאחד מהם פנה לחברו בשמו הפרטי ולא קם לכבודו כשהוא נכנס.
למה הם נהגו כך? כי הם היו חברים והאמינו ש"גם אני תלמיד חכם אז אני לא צריך לכבד אותו".
חחחחכְּקֶדֶם
לדעתי זה הרבה הרבה יותר עמוק מזה, לרמה של שאנחנו לא היינו מבינים מה לא בסדר בזה. כי השם מדקדק עם צדיקים כשערה
זה לא מצחיק אבל מניח שאפשר לחשוב על סיבות שונותadvfb
ומשמעותיות בדבר הסיבה שגרמה לא לנהוג כבוד זה בזה
האמת בשבת אמרתי דרוש על זהאחו
(שאני מקווה שהוא נכון חחח)
אם תפתח מדרש רבה פרשת אמור תראה שהוא מתחיל עם הרעיון של "אמרות ה' אמרות טהורות" וההבדל בין אמרות ה' שהן טהורות ומתקיימות לבין אמרות בני אדם שהן בעייתיות וספק מתקיימות, ומשם כמובן זה חותר לעניין של לשון הרע
וזה בעצם נועץ תחילתה בסופה כי סוף הפרשה זה בדיוק העניין של המקלל, ושלומית בת דברי כו' כל העניין של דיבור
(ומצד שני בהתחלה, פסולי היוחסין קשורים לדיבור, שאם ראית מישהו מנבל את פיו שווה לבדוק את היוחסין שלו)
ובאמצע הפרשה יש העניין של ספירת העומר שאפשר לומר שהוא ממש נחרז בכל המהלך הזה
אמנם עכשיו אנחנו מתאבלים על שלא נהגו כבוד זה בזה אבל עוד לפני זה, ספירת העומר מלכתחילה היא זמן של תיקון המידות בייחוד כל הנושא של ביןן אדם לחברו כדי לבוא מוכנים לקבלת התורה (כמו שהמהרח"ו כותב שהתורה לא ציוותה על מידות כי המצוות ניתנו לבני אדם ולא לבהמות)
ומות תלמידי ר"ע היה הביטוי במציאות כמה אנחנו רחוקים מלקיים את העניין הזה בשלמות. אז הם אמנם לפי מדרגתם ומעלתם אבל כל דור ודור מאז החורבן צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא בכל העניין של לנהוג כבוד ושנאת חינם ודיבורים לא יפים כו'
יפההכְּקֶדֶם
אהבתי
לא ידעת אם זו התשובהתמיד בשמחההה:)
אבל שמעתי שחלק מזה שזה בספירת העומר זה בגלל שבלי האחדות אי אפשר להגיע למעמד הר סיני ולכן כל יום שאנחנו סופרים לקראת מתן תורה גם נזכרים באיזה השתדלות קטנה של אחדות, עד אחרי לג בעומר שאז רק מתכוננים לחג הקדוש (כמובן שבלי קשר ההשתדלות כל יום לפי הספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות)
לא קראתי את כל השירשורתמיד בשמחההה:)
וראיתי שמישו כתב בסגנון קיצור מי שכתב את זה כיוון לדעת גדולים חחח
לא כ"כ קראתי תגובות אחרות פה.תות"ח!
בגדול הסיבה שמתאבלים בספירת העומר אינה באמת בגלל מות תלמידי רבי עקיבא, אלא בגלל כשלון מרד בר כוכבא (שבהמשך היו גם עוד צרות לעם ישראל בתאריכים אלו, אם אני לא טועה הפרעות על קהילת מגנצא וורמייקה היו בזמן הזה), אלא שכיוון שלא יכלו לכתוב בתלמוד במפורש שזו הסיבה, זה מה שכתבו. לפי הרב שרקי, תלמידי רבי עקיבא בעצמם השתתפו במרד (שהרי רבי עקיבא, רבם, היה נושא כליו של בר כוכבא), ומה שכתוב בחז"ל שכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה נהרגו, אין הכוונה שמתו בפתע פתאום משום שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא בגלל חוסר הכבוד לא הצליחו לשתף פעולה במהלך הקרבות בצורה טובה, ולכן מתו (דהיינו, סיבה זו הביאה בצורה ישירה למותם בדרך הטבע, ולא שהייתה פה מיתה שלא כדרך הטבע). לפי זה, מובן מאוד מדוע האבל דווקא עליהם. כאן מדובר על משהו שקשור לכלל העם, הפסד המרד גרם לשפיכות דמים במימדים ענקיים.
עוד דבר שרואים מחז"ל שחז"ל אומרים שאחרי מות תלמידי ר"ע היה העולם שמם, עד שבאו חמישה התלמידים החדשים של רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא פטרון התורה שבע"פ, הרבה מאוד מהמשניות ומעולם התורה מבוסס על דבריו, עד שרבי טרפון כותב בכמה מקומות בש"ס שרבי עקיבא מנצח אותו בדיון: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". מות תלמידי רבי עקיבא מבטא את הפסק העברת התורה שבע"פ, הפסק השתלשלות התורה, שהיה יכול לקרות, לולי שבסוף המשיך רבי עקיבא ללמד עוד תלמידים (הפעם חמישה) והחזיר את המשכיות מסורת התורה שבע"פ בעם ישראל ("ולערב אל תנח ידיך").
כל זה הייתה תשובה עקרונית מדוע אני חושב שמתאבלים דווקא על מותם ולא על מות אחרים. אך לגוף העניין, האם שייך להתאבל על תלמידי חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה, אענה: גם על דואג האדומי הגמרא מתארת שהיה מחדש הרבה הלכות, והיה מבריק וגאון. גם על אחאב מסופר שבחלום שנגלה לרב חסדא ידע תשובה לשאלה שרב חסדא לא ידע להשיב עליה (ונראה שהיה יותר גדול בתורה מרב חסדא). מתואר הרבה במדרשים על מינים שהיו בקיאים מאוד בתורה, וכן גויים שהיו בקיאים והדיינו עם חכמי ישראל.
אבל לדוגמא הדוגמא מהגויים, המדרש אומר: "תורה בגויים- אל תאמין". אע"פ שבן-אדם יודע הרבה מקורות, אין זה אומר שהוא מלא בתורה. הוא נחשב: "חמור נושא ספרים", בבחינת "פרוייקט השו"ת מהלך". הגמרא אומרת שת"ח התורה הופכת להיות שלו: "תורה דיליה", וכפי שכתוב בהרבה מקורות, היא חלק מבשרו ודמו. כמו שאומרים, פרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אבל רב צריך לקיים את התורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התורה היא דרך-חיים שצריכה להתממש במעשה, ולא ספר שבא להעניק השראה רוחנית ותו לא. אמנם, כשמדובר שהת"ח מאמין שצריך ליישם את התורה במעשה, אך חטא ונפל, אין לומר שיותר אי אפשר ללמוד ממנו (לא מדבר על רב שסרח, שזה משהו אחר, מדבר על חטא "רגיל"). כשרב לא מקיים את התורה מלכתחילה, כי חושב שמצווה כזו או אחרת בטילה, זה וודאי מעיד על פגם בתפיסתו את התורה, שאינו באמת מתבטל לדבר ה', אלא עושה את מצוות התורה כי חושב שזה נכון וזה מסתדר לו, אבל אם לא מסתדר לו, הוא מבטל מצווה. אך אם הרב סובר שאת כל התורה יש לקיים, אך נכשל בפועל בקיום שלה באופן שלם, אין בכך להעיד שתורתו פגומה ואין ללמוד ממנו. ב"אחר" באמת אין לי הבנה איך רבי מאיר המשיך ללמוד אצלו, מדובר על מדרגות גבוהות מאיתנו כך שאין להקשות משם (כמו שאנחנו לא יכולים ללמוד אצל אנשים כמו אחר, כך גם אנחנו לא מבינים מדוע שייך ללמוד מאחר. קשה לומר שרבי מאיר למד ממנו רק "חכמה" ולא "תורה", נראה שהוא המשיך להיות הרב שלו, גם אם כמובן, לא קיבל ממנו את הדברים הרעים שלו).
וסתם שתדע, לא נהגו כבוד זה בזה אין בהכרח הכוונה היא שקיללו אחד את השני כל שנייה, אלא שלא נהגו כבוד כפי שמצופה מת"ח לנהוג. מספיק שהתווכחו בלהט ולפעמים נטו קצת לכעס ולא עשו לגמרי לשם שמים כדי שהגמרא תאמר שלא נהגו כבוד זה בזה.
עוד דבר ששמעתי מהרב שרקי, שיש לכל דור ודור נסיון בדבר מסויים, ואי אפשר להבין בדור אחר את אותו דור. הוא הביא דוגמא שבדור של אחאב עבדו כולם ע"ז, אך לא דיברו לשון הרע (שלא היו ביניהם דלטורין ולכן ניצחו). בדור של דוד הפוך: לא עבדו ע"ז, אך דיברו לשון הרע (וגם כיום, הגמרא אומרת שכולם נכשלים בלשון הרע). אנחנו לא מבינים איך אפשר לעבוד ע"ז ולא לדבר לשון הרע, אבל כל דור ודור יש לו את הנסיון שלו. גם אז, אפשר לומר שהיצר היה יצר השנאת-חינם (ואכן רבי עקיבא חי בזמן מקדש שני והיה בזמן חורבנו, והגמרא אומרת שבית שני נחרב על שנאת חינם), ולכן נכשלו בזה גם אנשים גדולים (שהרי אחאב אמר על רב חסדא, שהיה גדול, שאם היה בזמנו, היה רץ לעבוד ע"ז, רואים שגם גדולים עלולים להיכשל בחטא שהדור פרוץ בו).
מקווה שעזרתי, ושבת שלום....!
אני מכיר את הדעה הזאת אבל לא יודע קשה לי להאמיןכְּקֶדֶם
שחז"ל הדחיקו את זה במכוון...
זה ידוע שחז"ל נזהרו מלהגיד הרבה דברים בגלל הצנזורהתות"ח!
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך ח' בסיוון תשפ"ד 9:52
נגיד לדוגמא הדף על ישו שהושמט.
הקטע הזה הושמט על ידי הצנזורה, לא חז"ל125690
הדעה שעליה מדובר פה היא של הרב מיימון, אני די בטוח שראיתי שהרב הנזיר מסכים איתו (או לפחות נוטה להסכים)
למיטב ידיעתיתות"ח!
הצנזורה היא של חז"ל. בשלב מסויים צנזרו חלק מהקטעים כי פחדו. אבל יכול להיות שאתה צודק, צריך לבדוק את זה.
נו זה שונה לגמרי הם היו חייבים לצנזר על ישוכְּקֶדֶם
מפיקוח נפש..
איזה פיקוח נפש יש כאן?
בעקרוןתות"ח!
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"א בסיוון תשפ"ד 1:20
שיראו שהיהודים לועגים לישו (הסיפור עליו בגמרא לא מוציא אותו טוב, בלשון המעטה), ויתנכלו ליהודים על זה.
עכשיו הבנתי שהתכוונת לטעון כמו שטענו פה, שזה כבר היה אחרי הרבה זמן ולא היה באמת חשש.
אבל עזוב, בסוף גם אם נאמר שחז"ל לא פחדו מהצנזורה, יכול להיות שהדרך שלהם לבטא את האזכור של המרד היא בצורה כזאת, כשהם מזכירים את הסיבה הרוחנית להפסד (בשביל הסיבה הפיזית לא צריך את הגמרא, יש ספרים אחרים).
..125690
הקטע על ישו צונזר על ידי הצנזורה הנוצרית, הקטע על המרד בשלטון צונזר על ידי אלו שלא רצו להתפס כמורדים
תות"ח!
מצויין, זה מחזק את מה שאני אומר.
שים לבתות"ח!אחרונה
שזו הייתה רק תשובה אחת. הבאתי פה עוד כמה תשובות, מקווה שהן סיפקו אותך....
במשנה הוזכר חורבן ביתר (במרד בר כוכבא), כאחת..אדם כל שהוא
עבר עריכה על ידי אדם כל שהוא בתאריך ח' בסיוון תשפ"ד 11:14
הסיבות לאבלות תשעה באב.
באותה מידה, היה אפשר להזכיר את זה לגבי ספירת העומר.
[ולא רק זה, אלא שהמשנה היא מארץ ישראל, כשהרומאים שלטו בה, כשני דורות אחרי המרד. הגמרא היא מבבל, שהפרסים שלטו בה, דורות רבים אח"כ, כך שדווקא לגמרא היה הרבה פחות סיבה לחשוש מאזכורים כאלה.]
וראה לגבי השיטה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא במאמר הזה - האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא – ספריית אסיף
(יש שם סיכום בעמ' 42-45, וסיכום של ההוכחות שלו בעמ' 58-62).
יש הבדלתות"ח!
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"א בסיוון תשפ"ד 1:19
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"א בסיוון תשפ"ד 1:14
שם מצויין רק כיבוש העיר האחרונה ולא כל המרד. עוד הבדל הוא שספירת העומר מתמשכת יותר, והסיכוי שיתעורר מרד גדול יותר. עוד הבדל שבתשעה באב אבלים וזהו, בספירת העומר יש את ל"ג העומר, הזמן שפסקו מלמות תלמידי ר"ע, ואז יש חשש שיגיעו לפעול בפועל מרד.
שכוייח!
לגבי הזמן, אתה צודק עקרונית, אבל המקור לכך שתלמידי ר"ע מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה הוא במקורו בברייתא (שזו מקור תנאי), והגמרא רק מצטטת את הברייתא. אתה יכול לשאול למה הגמרא לא הסבירה לנו שהמשנה דיברה בלשון כזאת, אבל בעצם ההבנה היא אחרת וכו'....אבל זו כבר שאלה אחרת, וזה לא כזה קשה. הברייתא עצמה שהיא המקור לכך שינתה מהלשון מחשש כזה של מרד. ואפשר גם לומר עוד יותר, שאחרי שעם ישראל ראה את תוצאות מרד בר כוכבא, חכמים חששו למרד גם אחרי כן. לא שהם חששו שהגויים יקראו את הגמרא וכדו', אלא חששו שאם יוזכר מרד, זה יעורר רעיונות בעם ישראל ליציאה למרד, ואז יגיעו תוצאות נוראיות. לכן חכמים חששו מאוד, והזכירו את המרד רק ברמזים.