פורום עבודת ה' (עמוד 5)

מהמם שאת בכלל חושבת על זה.

אלופה אמיתית!

דבר שני-חשוב לקחת דברים באיזון, את בנאדם, זה שאת דתיה לא גורם לזה שאין לך יצר הרע, בדיוק ההיפך, ככל שהאדם יותר גבוה מבחינה רוחנית גם הנסיונות שלו יהיו יותר גדולים וקשים.

לכל אחד יש בחירה מה לחשוב ואת לא אחראית למה שמי שעובד איתך חושב, את ניסית להיות בסדר, לא עשית את זה בכוונה... אז כן צריך להשתדל ולשאוף ליותר, אני לא אומרת שלא, אבל מההודעה שלך נראה שאת מאוד שם...

מדהים שאת חושבת על זה אבל תשתדלי לשים לב שאת לא שוקעת בעצבות בגלל זה, להתבאס ולהתעלות מזה זה מעולה ובדיוק מה שצריך לעשות אבל לכעוס על עצמנו ולהתעצבן ולהיות במצברוח רע(לא אומרת שזה מה שעשית, סתם, שתשימי לב בכללי)-זו בדיוק עצת היצר!

ההבדל בין הרשע לצדיק הוא לא בכך שהצדיק לא נופל והרשע כן נופל. ההבדל הוא שהצדיק קם והרשע לא קם.

באמת קשה והקב"ה רוצה מאיתנו שנקום למרות שנפלנו.

והיא אף פעם לא נגמרת. גם אם יש עליות וירידות, אם הדרך מובילה ליעד טוב אז הירידות הן לא מרכז הסיפור.

תחשבי על כמה כן עשית דברים טובים, והתאפקת, ומאסת ברע, ושבת בתשובה.

אסור לשכוח שאת מכלול של דברים, ולא רק המעשה הספיציפי הזה שהיה נראה לך לא טוב. אני בטוח שככה גם רואים את זה האנשים מסביבך. 

מניסיון: להתמיד בלימוד מסילת ישרים ("הַתּוֹעֶלֶת יֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה") זה נותן כלים ממש טובים לתיקון המידות ומקרין על כל הלך החיים. ממליץ מאוד מאוד!!

קודם כל, לגבי העניין של הנסיונות. ה' לא סתם רוצה לאמלל לנו את החיים, הוא רוצה בטובתינו. כל מה שמכונה נסיון הוא בעצם רצון של ה' להביא אותנו לקומה חדשה. וגם אם נכשלנו, יש גם לכשלון תפקיד במכלול של עבודת ה', כמו שכתוב ש"אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם". המטרה היא להגיע להצלחה, אבל צריך לזכור שגם הכשלון הוא חלק אינטגראלי מהחיים, כמו שצמח צריך להירקב באדמה בשביל לצמוח.

חשוב לי להדגיש שלא כל דבר שקורה לנו מוגדר כ"נסיון". לדוגמא, אם נפלה לנו הנעל והחלטנו להתעצבן מזה, זה נקרא שאנחנו כעסנו על משהו, לא נסיון, שכן זה דבר שלא ראוי בכלל לכעוס עליו. נסיון זה משהו קשה, יוצא דופן, שבא לפתח אותנו ולהעלות אותנו רמה, כפי שאמרתי. לא סותר שלפעמים גם בדברים הקטנים קשה לנו (כל אחד והקושי שלו), ויש לנו אחריות לנסות לתקן את עצמינו.

לגבי המחשבה שאולי זה יצר מצב של חילול ה'. מצויין שאת בתודעה כזו! ישנם אנשים שמסתכלים רק על היחס ביניהם כלפי ה', ולא רואים את עצמם כנציגים של ה' בעולם. העובדה שזה מפריע לך מראה שאת רואה את עצמך כנציגה של הקב"ה בעולם, וזה דבר מצויין. ובעז"ה שעצם הרצון הזה יגרום לך לחזור בתשובה.

@נעמינעמי 

בהחלט לא נעים לשמוע :/

אני מאמין שלהרבה מאיתנו יש פצע כואב כזה או לכל הפחות היה פעם..

עניין ראשון - לעכל את הכאב, לתת לו מקום.. מצד שני לא התבחבש בו יתר על המידה (וזה עניין שתלוי לשיקול דעת אישית, אי אפשר לתת בזה חוקים).

אמנם אח"כ לנסות לשקם את עצמך. לעשות את אותם הדברים. לפעמים זה יכול להיות על ידי תמיכה של גורמים מחבקים ועוטפים אם יש, ואם לא זה יכול לדרוש המון תעוזה, אבל אין ספק שזה שווה את זה!

ממה שנראה, יותר סביר שאחרי שתשקמי את עצמך בעצמך או על ידי עזרת הסביבה, תהיי במצב שיהיה קל לך לסלוח לה.

וסליחה זה באמת תהליך פנימי שקורה. טוב שהוא קורה כאשר הצד הפוגע מודה על חטאו אבל גם במקרה שלצערנו הרב זה לא קורה, יש פה עניין של תהליך אישי של הנפגע.

ולכן,

תדעי שזה תהליך,

ואם התקדמת בתהליך הזה לפני יום כיפור, צעד או שתיים, זה גם התקדמות שאפשר להודות עליה ולבוא איתה ביום כיפור. השתדלנו לסלוח הקב"ה! באמת ניסינו! ונמשיך לנסות ולא להתייאש מכך!

בתפילה שנזכה לעבור ולהתעצם בעקבות הקשיים והייה יותר חזקים מלכתחילה.

לא צריך לסלוח למי שלא מבקש סליחה

ככה זכור לי. במיוחד אם הפגיעה עדיין קורית

אבל בכל זאת. יש לסליחה מימד כפול: היחס בין הנפגע לפוגע, והיחס של הנפגע בעצמו לסיטואציה, בתוך הלב שלו. בהיבט הראשון הרבה פעמים נכון להקפיד על מישהו כדי שיתחנך ולא יתרגל לעשות רע כמעשיו (לפעמים הטקטיקה צריכה להיות שונה, אבל לפעמים זו הטקטיקה הנכונה....). אבל בהיבט השני, הסליחה היא בראש ובראשונה בשביל עצמינו. אנחנו אומרים כל יום בתחילת ק"ש על המיטה: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי....ולא ייענש שום אדם בסיבתי". למה שהשני ייענש אם אני מקפיד? אנחנו גם מכירים את זה מיוה"כ, כתוב שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל עבירות של בין אדם לחבירו לא מתכפר עד שירצה את חבירו. מדוע? העבירה לפגוע בחבר זו עבירה מהתורה, וברגע ששבתי עליה בתשובה, לכאורה נסלח. מדוע הכפרה תלוייה בנפגע, האם יסלח או לא יסלח? אז מלבד מה שכתוב שיותר משלוש פעמים זו כבר בעיה של הנפגע, וממילא זה לא לגמרי תלוי בנפגע, נאמר משהו שהוא יותר עמוק. הבן-אדם הנפגע, כל עוד לא התרצה, הוא עכשיו תקוע בגללי. הוא עכשיו "סוחב" את הפגיעה איתו, ומצטער בגלל זה. כל עוד לא תיקנתי את הנזק שלי וגרמתי לו ל"הירפא" מאותו "חולי" ע"י שפייסתי אותו (ובכך הצלחתי לגרום לו להמשיך הלאה), הוא תקוע בגללי! רואים בבירור שהאדם שנפגע הוא תוקע את עצמו, ולכן לא צריך לחכות שהפוגע יואיל בטובו לפייס ולרצות. אפשר לסלוח גם בלי זה. להיות יותר חזקים וגדולים ובוגרים מאותו פוגע קטן וקטנוני (מבחינה המעשה הזה הוא קטן וקטנוני, כמובן....). אנחנו סולחים לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה ומודעות מוחלטת, מתוך הכרה במציאות והבנה שאנחנו יותר גדולים מזה, ואנחנו בוחרים לא להיפגע, לא להיות בתודעה "קרבנית" ומסכנה, אלא להיות בתודעה של גיבור ומישהו בעל כוחות וחוסן שלא נשבר ולא מאיימים אותו כל הגלים והרוחות שבעולם, הוא נשאר איתן ויציב.

מקווה שעזרתי.

@תמיד בשמחההה 

של הרב מרדכי אליהו זצ"ל ליום כיפור, לצערי אין לי אותו עכשיו,

אז לא יכולה לצטט במדוייק אבל כתוב שמי שמקפיד או פגוע מחברו צריך להודיע לו

כדי לאפשר לו לפייס אותו. 

אבל אינו מעיקר הדין,

מאירי יומא כ"ג ע"א

למה השמטת את ציון?🤔

ציון.

היא ביטוי של

- מכלל יופי אלוהים הופיע.

אבל צודקת על הערה

מכלל יופי הוא כינוי לציון, לא הסתכלתי מה הפירוש אבל אפשר לומר תכלית היופי, או הכלולה מכל היופי.

צריך לשים לב לטעמים, מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ:

יופי בטעם מפסיק.

וזה שונה ממנוחת הנפש. אם זה רק מנוחה אז אתה צריך לספור דקות ולהתאבסס על הזמן שאתה "מבזבז".

אם מדובר פשוט על נפש בריאה, אז פשיטא שיש מקום גם לתחביב. כמובן לא להגזים, כי זה אף פעם לא טוב.

כנראה שב מדרגות מאוד גבוהות שמרימים את הקדושה במעשים לא צריך לפתח תחביבים או לעסוק בנושאי חולין כלשהם.

שני האפשרויות שהבאת נשמעות לי נכונות באותה מידה, אתה יכול לחדד את זה..

בכל אופן, בריאות הנפש זה מעולה ובמידה מוגזמת זה לא טוב לאדם ולא טוב לשמיים

כמו שלא תשאל האם להקדיש זמן לאכילה לשינה ולפעילות גופנית ככה גם כאן לדעתי.

יש כוחות יצירה באדם וזה מבורך ויכול גם לשרת אותו בעבודת ה'

לדוג' הרב קוק מרבה להתבטא בצורת שירה ז"א שיש מקום לכשרונות ולמה שהאדם נמשך אליו גם כתחביב

צריך פשוט לדעת איך לפעול עם זה בצורה שתיטיב.

ושירה היא ממש כלי לעבודת ה'.

מה יעשה אדם שמתחבר למשחקי מחשב או בניית פאזלים?

אז אם נמשיך על הכיוון הזה - שישחק משחקי מחשב מספיק כדי שתנוח דעתו ומעבר לכך שלא ישחק.

והייתי מחלק בין משחקי מחשב לבניית פאזלים ולא יודע אם זה קשור לעבודת ה'.. נשמע לי פאזלים לצורך העניין משהו יותר גבוהה ממשחק מחשב

הרב קוק זצ"ל בתחילת עין אי"ה (ברכות כרך א' פרק א' פסקה ד'), על מח' רבי יוסי וחכמים לגבי שקיעת השמש, האם היא כהרף עין או שיש לה משך, אומר שם שהם נחלקו במח' האם יש מקום לתרבות פנאי או לא. ועולה מדבריו שם שלכו"ע יש עניין עקרוני בדברים כאלו, אלא שנחלקו אם מציאותית בן-אדם יכול להשתמש בהם בצורה טובה או שצריך להימנע מזה (הוא תולה את מח' התנאים במח' ראשונים, בין חובות הלבבות לראב"ד).

השאלה היא מה זה מנוחת הנפש. אם אני שואף "לחנוק" את הנפש שלי ולצמצם אותה לגמרי או שלא. ברור שבן-אדם שעכשיו לומד בישיבה בדרך הטבע אין לו הרבה זמן להשקיע בתחביבים, אבל לענ"ד אסור לכבות תחביבים לגמרי (אא"כ באמת מדובר במשהו ילדותי שהאדם צריך לשאוף לא לרצות את זה בכלל....), גם בתקופת לימוד בישיבה.

אגב, גם כשמשקיעים בתחביבים, כדאי לזקק אותם ולהופיע אותם בצורה טובה יותר. לדוג', אדם אוהב מוזיקה. איזה סוג מוזיקה בדיוק הוא שומע ואוהב? האם עדיף לשמוע דברים אחרים? וכן על זה הדרך בכל תחביב ותחביב, לברר אולי אני יכול יותר למצוא משמעות באותו תחביב, לגלות בו עומק וכיוון חדשים.

לפעמים יש תחושה שאם ייאספו יותר מדי חטאים, בסוף לא יישאר ממני כלום.

///

אמרי אמת וילך תרצ"א

הקהל את העם האנשים והנשים והטף איתא האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה באים לתת שכר למביאיהם, למה צריכים למביאיהם לשכר, הלא יש להם שכר משלהם, אולם הכוונה לכאלו שאין להם דרך בפני עצמם, אאזז"ל אמר בשם ר' בונם ז"ל על מה שאיתא במדרש וישב כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם יי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וכו' ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו וכו' ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח, שאף שלעיני בשר היה נראה שמעשה יהודה לא היה ישר כמו מעשה אחרים, אולם הקב"ה הוא היודע מחשבות שיהודה היה נפול בעצמו שהוא אינו כלום ואין לו כלום ועל כן היה עסוק ליקח לו אשה להעמיד תולדות שאפשר התולדות יהיו יותר טובים, זה הוא אורו של מלך המשיח כדכתיב והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, איתא בגמ' מי גרם לראובן שיודה יהודה והקשו בתוס' הלא ראובן עשה תשובה עוד מקודם שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, אולם יהודה חידש דרך חדשה להיות מודה בלי שקו ותעניתו, עיקר התשובה היא ההודיה,

איתא כי יהויקים היה מתענה תמיד ונאמר לו אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו,

[מצודת דוד] יתכן שהיה יהויקים מסגף עצמו במאכל ומשתה ועשה הרע בחושבו שהסגוף יכפר על רעתו ולזה אמר הלא אביך התענג במאכל ומשתה ועשה משפט וצדקה ובעבור זה היה טוב לו כי לא עשה הרע ולא היה לו צורך אל הסגוף:

[רד"ק] אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה. כלומר איני תופש אותך בהנאותיך אם היית עושה משפט וצדקה כי אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה בטובתו וכיון שעשה משפט וצדקה אז טוב לו והיה בטוב כל ימיו אבל אתה נהנה בטובת העולם הזה בדרך רעה שבניניך שאתה נהנה בהם אינם ביושר ובמשפט כי אם בעשק וכן מאכלך ומשקך ושאר הנאותיך הם בחמס כמו שאמר כי אין עינך ולבך כי אם על בצעך וגו' ויש אומרים כי יהויקים היה מתענה תמיד והיה סבור כי התעניות היו תשלום מעשיו הרעים לפיכך אמר לו אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה.

עיקר התשובה היא ההודיה וזהו אז טוב לו כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' כל תשא עוון וקח טוב ואיתא ברש"י וקח טוב וקח הודיה וכו' שנאמר טוב להודות לה', כשמחנכים הילדים ליהדות, מזכי לחייביא, זהו השכר האמיתית, לתת שכר למביאיהם, מחנכים הילדים והילדים יש להם ילדים עד אורו של משיח.
 

///

בעצם החידוש של האמרי אמת הוא מפליא וממש מרחיק לכת.

יש תשובה של שק ותענית, לומר את כל הסליחות, לסיים X פעמים ספר תהילים, להיות בבאסה ובדאון, פעם קראתי שהיה איזה מחזור סליחות שכתוב בו באחת הסליחות "כאן בוכים". תשובה "קלאסית" מה שנקרא. וזאת התשובה של ראובן, כי זאת התשובה שהוא מכיר. תשובה קלאסית. אז בסדר, זאת מדרגה אחת.

אבל המדרגה האמיתית יותר היא התשובה ה"יצירתית" של יהודה, יהודה מבין שהוא לא בנוי לכל הדברים האלה, לכן הוא מחפש איזו דרך באמת תוכל לתקן את הסיפור הזה, גם אם בעיני אחרים זה לא נראה הכי ישר ולפי הספר.

ולפי זה ההתמקדות בימים האלה צריכה להיות איך אני באמת מתקן משהו. יוצר שינוי. יוצר משהו חדש. מכין דרך חדשה. וזה יכול לבוא דווקא הפוך מתוך שמחה וטוב וכיף, "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". יכול להיות שמה שאני צריך כדי להזיז את הרוחניות שבי זה איזה טיול ארוך וכיפי, להתנתק מהסחות הדעת. וזה כמובן לא סותר את הסליחות והחרטה וכל העניינים.

גם בסליחות, אפשר להסתכל על זה בתור איזה דפוק אני, ואפשר להסתכל על איך שכל סליחה פזמון ושלמונית שאני אומר, משירים מעליי ערימות של שטויות, שזה ממש משמח.

אני חושבת שזה כמו ימי כביסה

לקחת ב איזי , ב נ ח ת ...

לנשום

להתחבר לאוויר שבעולם הזה

להתכנס פנימה

להתרכז 

ופשוט

להנות מהקרבה לרבונו של עולם

מאהבה אמיתית של מלך עליון

 של אמון,

 שמאפשרת תיקון!!
 

אז אמנם הבגד מלוכלך,

אבל כמה חסד שאפשר לתקן , לכבס!

וחשוב לנקיוּת ולנעימוּת !

כי לא תחפוץ במות המת

כי אם בשובו מדרכיו 

וחיה.

עורו ישנים

וזכרו בוראכם

לא כי הוא מעניש

אלא כי הוא אוהב מאד מאד

אהבת עולם 

וזוכר לנו ברית אבות

וכל כך רוצה שנשוב אליו

ונזכה לרוממוּת אל

להקדיש את קדוש יעקֹֹב

ולהמליך אותו עלינו

ולהתפלל להתגלות ומלכות ה'

על כל העולם

כדי שנזכה 

לגאולה אמיתית ושלימה 

לקרבת אלוקים מתוקה

ולנחת ושמחה בעבודתו ית'

לתוספת 

אזכיר פה את המשל הידוע של המגיד מדובנא

"לא אותי קראת יעקב-כי יגעת בי ישראל"

משל לאורח שנכנס למלון 

נוער ליווה אותו 

וביקש לעזור לו לסחוב את המזוודה שלו.

אמר לו האורח

 "המזוודה הזו כבדה, היא לא שלי, 

ברשותי מזוודה קלה נוחה. 

 את המזוודה שלי קל ונוח לסחוב"

את המצוות והחיבור לבורא ית'

קל ונעים לעשות.

כמו קליק של חגורת בטיחות.

אם משהו חורק או כבד

זאת לא עבודה נכונה .

ומתבוננים - 

על מה העצבות? העצבות על המדרגה, גיליתי שאני במדריגה יותר נמוכה, ה"אני" הוא מה שמעניין פה. לא ה' יתברך.

על מה לב שבור? על המצב, של השכינה, של אבא שבשמיים, הצער על מה שנשבר, מה שלא היה או מה שהיה ופגע בכבוד שמיים. ה' יתברך הוא מה שמעניין פה, לא המדריגה של האדם.

וגישה בריאה - 

אם קשה לנו בעבודת ה', אם יש נפילות, מה פתרון?  להשבר? ח"ו.

הפתרון זה להתקדם. לאט. מהר. איך שמתאים לסיטאוציה ולאדם. לקום. ליפול. לקום. ליפול. ושוב לקום.

בסוף אדם נמדד על תהליכים שהוא עובר וגם על ידי תהליכי עומק הוא אכן מגיע להישים ברי קיימא בסוף. שנשארים לאורך זמן, שקבוע בנפש האדם.

אמנם אם הוא לא עובר תהליך, גם התוצאה הכי גבוהה לא שווה הרבה. וכן להיפך, אם הוא מתקדם בעקשות, גם אם התוצאה נמוכה זה שווה המון.

ואפרופו מה ש @נפש חיה. כתבה על כביסה.

שמעתי פעם משהו יפה בשם הרב שג"ר (לא יודע אם זה בלעדי שלו). בנוגע לשאלה למה אנחנו עושים תשובה אם אנחנו יודעים שנמשיך לחטוא? 

זה כמו כביסה לבגד. אתה שולח אותו לכביסה למרות שאחרי שהוא זה תלבש אותו והוא שוב יתלכלך.

העומק במשל הזה הוא שתשובה לא נועדה לייצר מצב סטטי. נחזור למצב הקודם לפני החטא ונעצר בו לנצח נצחים.

התשובה יהיה חלק מתהליך דינמי. יש פה קטעים קשים, יש בו נחמה, יש תקווה, יש אכזה ושבירה, ויש בו גם שמחה וישועה. אבל זה משהו שממשיך לקרות כל הזמן.

לא להבהל מהנפילות. זה לא באג, זה פיצ'ר.

סליחה על האיחור....😅 (או בלע"ז, דילאעיי)

מבינים שה' רוצה בטובתינו, ולא מחפש להעניש אותנו ולהרע לנו ח"ו. אנחנו הבנים שלו, אוצר סגולתו. הצער במקרה הזה על החטא אינו כסוג של טסט מלחיץ שאם ניכשל בו הלך עלינו, אלא מתוך הרצון להתקרב לאור ה', לשמחה, אנחנו רוצים להיות זכים וטהורים מכל הסיגים, וניתן לומר שהעצבות היא תוצאה- מתוך המבט הגדול אנחנו מצטערים שבאותו זמן היינו במצב קטן שמנוגד לאותה אהבת ה' גדולה ומקיפה.

אם זה לא ענה לך, אז תחדד יותר את השאלה שלך.

לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים.

כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַמְשִׁיכִים מֵהָרָצוֹן אֶת הַתַּכְלִית הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל עִנְיָן פְּרָטִי, וְחֶסֶד עֶלְיוֹן הוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה עַל הַשּׁוֹנֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל כָּל הָעוֹלָם עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמְדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אָז הַהוֹפָעוֹת הַפְּרָטִיּוֹת מִתְגַּלּוֹת עַל הַפְּרָטִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם, וְשִׂכְלָם הַכָּנוּס בָּהֶם הוּא מְצֻמְצָם, וּלְפִי מִדַּת הַשֵּׂכֶל הָרָצוֹן הוּא קָצָר, וּמָלֵא קַפְּדָנוּת וְזַעַף, וְנֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

ועוד ועוד דברים שנוגעים לזה..

צריך לדעת שכשלומדים הלכות וגמרא, לומדים את רצון ה' בעולם ומתקרבים אליו יתברך.

מזדהה מפעם..

אני מרגיש שלימוד ה'שכל' של התורה, גורם ללימוד ה'רוח' שבה להיות הרבה יותר יציב וחזק.

ובסוף הכל הרמוניה אחת. חסרון בפשט התורה, הוא גם חסרון ברמז, דרש, וסוד.

"אורייתא אורייתא כמה חביבין אינון מילין דילך מה אילנא אית ביה שרשין ואית ביה קליפין. ואית ביה מוחא. ואית ביה ענפין ואית ביה טרפין. ואית ביה פרחין. ואית ביה איבה. אוף הכי אינון מילין דילך אית בהו פשטי דקראי. דרשה רמז דקא רמיז חכמתא. גמטרייאות רזין טמירין. רזין סתימין. אלין על אלין. כשר ופסול. טמא וטהור אסור ומותר. חייב וזכאי ומכאן ולהלאה מתפשטין ענפין לכל סטר. רחבה אנת מני ים לית בך קץ ותכלית:

אורייתא אורייתא. הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך יהא רעוא דתהוי אנת חקוקה בליבן הדרן עלך אורייתא קדישתא. והדרך עלן אורייתא קדישתא דעתך עלן אורייתא קדישתא ודעתן עלך אורייתא קדישתא לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:"

בסוף, כשבן אדם קולט את ההרמוניה הזאת, הוא יכול למצוא בכל פשט של תורה ואפילו מחלוקת, יסודות חשובים במחשבה.

אגב, זאת היתה ההתפעלות הגדולה שלי מהספר צדקת הצדיק בתחילת לימודיי בישיבה,

וזה גם מלווה אותי עד היום. לדעת שפשט התורה מלא יסודות חשובים בכל המדרגות. 

[יש גם סיפור על רבי צדוק הכהן מלובלין, שהגיע לאיז'ביצר בפעם הראשונה, ושמע ממנו שיעור.

בסוף השיעור הגיע אליו, ואמר לו שיש עליו קושיה מכאן ומכאן, וצריך להסביר את הסוגיה שונה.

האיז'ביצר ענה לו- בסדר. אבל מה אתה לומד מזה לעבודת ה'?

זה גרם לו נקודת מפנה בלימוד התורה, וכך הוא התחבר לאיז'ביצא ולתורת החסידות.

(משהו כזה, לא מוצא מקור להפנות..)]

ולא יודע אם זה רע או טוב אבל חשוב לא להזניח את הרצון לעסוק בלימוד ש"ליבו חפץ". 

חשוב ללמוד את חלקי התורה, אך בנחת, בהדרגה. 

לשים לב שלא מזניחים חלקים אחרים בתורה ומתעסקים בהם בקצב המתאים וגם כן בשיטתיות ועקביות כמו שראוי לעסוק בתורה ("עשה תורתך קבע")

אבל זה ברור שיותר קל ליקוטי מוהרן וכאלה

הרבה יותר קל ללמוד ספרים מימינו מאשר ימי הרב קוק שכתב בעברית קצת שונה

הענין הוא לא הקושי אלא הטכניות של הדברים המאמץ של לראות את האולוקי באותה הלכה מסובכת ותיאורטית ברמב"ם הקושי בלהבין את העומק והפנימיות בסברא של רבא וכו'. ניסיתי לדוגמא להצטרף לרמב"ם היומי אבל תוך בערך שלושה שבועות התיאשתי. ובאופן כללי אני יותר אוהב ללמוד בעיון מבחינתי ללמוד כל יום שורה בגמרא אבל להתעכב עליה שעות זה יכול להיות תענוג ויש לי חלום באמת ללמוד בעיון עיון מבחינתי הוא לאו דוקא לראות הכי הרבה מפרשים על הגמרא אלא לדון בגמרא לעומק להבין את הפנימיות להתחבר לדברים גם אם לא לומדים מיליון מקורות על הגמרא אפשר לעין בה אולי שנה הבאה בעז"ה אני אצליח ללמוד ככה.

וזה קשור לנטיית נפש.

יש שאיפה טובה לעסוק בכל מקצועות התורה ויש גם עניין בלעסוק במה שהלב חפץ.

בעזרת ה' שנזכה לאחוז בשניהם ולמצוא את החיבור הייחודי לתורה של כל אחד ואחד.

בסיום התפילה, לפני לדוד ה׳ אורי וישעי

להצטרף לאחינו עדות המזרח שהחלו לומר סליחות מידי לילה…

הדברים הללו מכניסים לאווירת אלול…

אחרת, זה באמת כמו כל יום אחר…

אולי להגיע לאירוע אחד או שתיים שקשור לאלול, שיעור תורה או טיש, או בשבת בכלל למצוא חבורה שתתרכז סביב עבודת ה'.

נראה לי בדברים כגון זה חבורה בעבודת ה' היא המפתח. ואם אין אז לנסות להשיג את הדבר הכי דומה לזה

ובכללי, תשובה היא השיבה של האדם לעצמו, לא-להי שבו. מירוץ החיים וטרדות שאנו עסוקים בהם לפעמים משכיחים מאיתנו את עצמנו מרוב העיסוק בעשייה ודאגה.

כל אחד יש לו"ז אחר ולכן קשה לקבוע מסמרות. אך הכיוון הוא שאדם ישקיע זמן לעצמו עם עצמו. חשוב לא רק באלול, אויל באלול מתעצם הצורך.

לנסות לעשות מן תכנית אישית ובבנייה שלה לחשוב אילו דברים יגרמו לי לראות יותר אח ה' בחיים שלי, לראות יותר את הטוב (בבחינת תשובה מאהבה).

לשמוע שיעורים של רבנים/רבניות שאת מתחברת אליהם...

לגלות את כוחות הטוב שנמצאים בי, להקשיב לעצמי, לפנימיות שלי (ע"י התבודדויות, מחשבות עם עצמי). מעשית זה קצת עמום, אבל לנסות כמה שיותר לשאוף לשם.

לעבוד על כוח הרצון. לדעת לשלוט בעצמי ולהנהיג את עצמי לאיפה שאני רוצה, ולבחור במה שאני עושה ולהזדהות איתו, לעשות את הדברים לא בצורה יבשה ורפה אלא ביעילות, זריזות ובמלאות חיים. זה בר"ה מתגלה, הרצון של ה' לברוא את העולם (ע"פ רעיון מאורי וישעי ואכמ"ל).

שנזכה!

ביום שישי מקפידה לא להיכנס למחשב/ פלאפון ולהיות יותר נוכחת במציאות.

לעבור  על כל פינה בבית ומכינה אותה לשבת, מסדרת ומנקה גם מה שאני לא מסדרת ביום רגיל.

מכינה/קונה מאכל מיוחד שאני אוהבת ושומרת לשבת ואז זה מעורר ציפייה.

שעתיים לפני שבת נכנסת להתקלח, גג שעה לפני שבת מאורגנת ואוכלת עוגה בנחת כשהכל נקי ומוכן.

משתדלת אחרי הדלקת נרות לומר שיר השירים ולשיר לכה דודי כדי לקבל את השבת.

להגיע לשבת מוכן חצי שעה לפני הדלק"נ.

ואז פשוט לחכות לה.

אם זה אפשרי, זה ממש טוב!

לעזור בבית, לנסות להיות יותר בשלווה ובנעימות ולא להיכנס לויכוחים וכו'.

לעשות ריצה ("מי שטרח בערב שבת...", לפני המנוחה יש עניין דווקא בתנועה, כמו שלפני יוה"כ יש עניין באכילה, ולפני פורים צמים, בבחינת אחדות ההפכים אצל המהר"ל ואכמ"ל).

ללמוד פרשת שבוע עם פרשנים.

ללמוד ספיציפית על מעלת השבת, יש לרב ראובן ששון ספר על שבת, נקרא: "נעם שבת", ויש עוד ספרים/שיעורים. אפשר לעבור על שירי שבת ולהבין מה כתוב בהם (הכי טוב אם יש לך סידור עם פירוש, לי לדוגמא יש סידור המפורש ויש שם את השירים הבסיסיים והוא מפרש אותם). אפשר ללמוד מעשת בראשית שזה קשור בקשר ישיר לשבת (השבת באה ללמד על האמונה בחידוש העולם- רמב"ם מורה-נבוכים).

לעשות חשבון נפש (יש בזה עניין גדול, אם תרצי ארחיב). חשבון נפש זה לא רק חיפוש השלילה, אלא גם חיפוש החיוב, מחשבות לגבי העתיד וזכרון העבר והטמעתו, כפי שמוכח מהתורה שמדברת על וידוי מעשרות, ושם האדם אומר איך שהוא לא עבר על ציווי ה': "לא אכלתי באוני ממנו...שמעתי בקול ה' א-לוהי עשיתי ככל אשר ציוותני"....

מקווה שעזרתי....

תודה אהבתי את המגוון.

להיות בשלווה ביום שישי זה וואו.

אכן.....שנזכה

אבל אז לא ממש שינה לי אם זה שירים לקראת שבת או לא... זה היה פשוט בשביל להירגע מהלחץ של יום שישי

היה לי יום שישי לפני כמה שבועות שגיליתי שיר שממש נכנס לי ללב, סידרתי את הבית ובכיתי, אחר כך התפללתי מנחה ובליל שבת היצר לא הפסיק לנסות להכעיס אותי אבל איכשהו ברוך ה' הצלחתי להישאר רגועה, מאמינה שזה קשור גם לשיר ולתפילה...

בדרך כלל אני גם שומעת שיעור תורה אבל זה לא ביום שישי אלא במהלך השבוע כדי שאני אדע קצת על מה הפרשה מדברת, השבוע לא יצא לי, גם לא שבו שעבר אבל במהלך השנה בדרך כלל אני כן עושה את זה והדבר הכי חשוב זה לא ליפול לעצבות אם לא עבד, נושמים עמוק וממשיכים לנסות...

ובכיקר בעיקר לדבר עם אבא קצת, ברגוע, לומר 'אבא שבת שלום, אוהבת אותך, רוצה לראות שאתה אוהב אותי...' 

יישר כוח!

בערך 40 דקות לפני הדלקת נרות

ואחרי שאני מתלבש פשוט לשבת ולנשום, לנסות להתמלא בכמה שיותר אוויר, ולהוציא את הבלגן מהראש. לומר לעצמי שעכשיו אני נכנס ל"תודעת שבת", ושה' יעזור לי להיות בתודעה כזאת.

אני אישית לומד גמרא כ שלוש שעות לפני שבת.

תענוג.

דוגרי, רוצה מקדש? שיחת הכנה לתשעה באב הרב יצחק טסלר תש"פ.m4a

נוכל לקיים מאות מצוות שאנחנו מנועים מלקיים כבר 2000 שנה, ונקווה שיחסו של הקב"ה אלינו יהיה טוב יותר בעקבות כך.

בעצם אתה אומר שזה תהליך של התקרבות לקב"ה 

כנראה לא מספיק הקשבת בהפטרה השבת:

"למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי

כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי

לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא

ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו

רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע

למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה    

לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו

אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו

ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר"

ואעפ"כ, "לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו",

הקב"ה ממשיך לקיים את עם ישראל בחסדיו ובאהבתו.

שאנחנו עושים איתו עסקים וצריכים 'לשלם לו' כדי שיתרצה.

אז ישעיהו הנביא אומר, וחז"ל קבעו את דבריו לשבת שלפני חורבן הבית (!)

שאת הקב"ה לא באמת מעניין שנעלה לו עולות, לרמוס חצריו, מנחת שוא, קטורת תועבה, מוספים של חודשים ומועדים,

אם מה שקורה בפועל בעם זה שחיתות.

המקדש הוא כלי לקרבת ה' והזדככות, ולא רק אובייקט לקיום מצוות שעל ידן הקב"ה יתייחס אלינו טוב יותר.

ברור שעבודת הקרבנות לא תעזור לרשע שחוזר לסורו. יחד עם זאת, ה' מבקש מאיתנו לקיים X מצוות. בעוונותינו, אנחנו מקיימים פרומיל מזה. כשבית המקדש ייבנה, כל תפיסת היהדות שלנו תשתנה ותחזור למקור. ואולי גם נשוב בתשובה.

חלק ממה שאכתוב מבוסס על שיעורים ששמעתי.

כדי להגיד מה שארצה, אביא בלשוני רעיון שכותב רבי חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'". המשנה באבות (פרק ד' משנה י"ז) אומרת: "...יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". הוא שואל: לכאורה ישנה סתירה במשנה! מה עדיף, עולם הזה או עולם הבא? ועונה שמצד קיבול השכר של האדם, ההנאה שלו, ברור שעולם הבא עדיף, שם האדם מקבל את שכר מצוותיו, ובעולם הזה לא, בבחינת: "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם". אבל מצד הקב"ה, מה שהוא "מקבל", עדיף העולם הזה! לעומת העולם הבא ששם האדם רק מקבל ולא עושה כלום בשביל הקב"ה, בעולם הזה האדם עושה רצונו של הקב"ה, והוא, שתהיה לו דירה בתחתונים. לכן, אם האדם רוצה בטובו של הקב"ה, הוא יעדיף להיות בעולם הזה ולוותר על השכר הרוחני בשביל ה' יתברך!

הדבר היחיד (השאר אולי הם בחינת זה) שהאדם יכול לפעול למען הקב"ה (כמובן, לזכור שה' בחר להזדקק ולתלות את רצונו במעשינו) הוא ע"י בית המקדש! הרי זה כל רצונו של הקב"ה, שתהיה לו דירה בתחתונים. ומהי דירתו? בית המקדש: "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהלים קל"ב, י"ג). זה עיקר רצונו של הקב"ה, שבשבילו ברא את העולם (ע"פ מדרש תנחומא פרשת נשא סימן כ"ד). לכן בעיקר ביחס למקדש מוצמדת המילה "עבודה" (בתנ"ך ובספרות חז"ל), שהמילה עבודה מבטאת את מה שאנחנו פועלים בשביל ה' (המילה הקרבה עוד יותר שאנחנו עושים רק בשבילו ולא בשבילנו).

אמנם, יש להעיר שה' רוצה גם שנעשה מצוותיו ונשמור תורתו, וגם מופיע לגבי מעמד הר סיני תיאורים דומים במדרשים, שבשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם (המדרשים על הפסוק "יום השישי..." וגו'). אך נראה לתרץ שכנגד שלוש מדרגות ישנן שלוש תכליות. ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא. במדרשים על הפס' "יום השישי..." מופיעות התכליות של עם ישראל והתורה, והמקדש מבטא את המדרגה של קודשא בריך הוא! לכן, נראה לומר שבלימוד התורה וקיום מצוות התורה עיקר הפעולה היא בשביל ישראל, שכן יש קשר הדוק בין ישראל לתורה, כפי דברי רס"ג שאין אומתינו אומה כי אם בתורותיה (וגם זו מטרה כללית, שהרי האדם הפרטי לא עושה בשביל עצמו, אלא בשביל כלל ישראל), ועיקר הפעולה במקדש היא בשביל הקב"ה! (לכן גם המדרשים חילקו בין התורה וישראל מצד אחד, לבין קודשא בריך הוא מצד שני).

עכשיו, יש לשאול, מה העניין הגדול של המקדש שהוא תכלית רצונו של הקב"ה? אז קודם כל, ברור שאין לנו יכולת להבין עד הסוף מה רצונו של הקב"ה, אבל חלק ניתן לנסות להבין. והכיוון שלי בזה הוא מה שציינתי בקצרה קודם, שהעניין הגדול של בית המקדש הוא שהאדם מקריב מעצמו למען ה', ובכך ממליך את ה' מבחירתו המליאה ורצונו החופשי- "לרצונכם תזבחו". לעומת עבודת המלאכים שאין בה בחירה וממילא ה' לא ממש הומלך בצורה מליאה, כשבני האדם ממליכים את ה' אז מלכות ה' מקבלת תוקף הרבה יותר חזק. זה מתבטא בכך שהאדם מבזבז מממונו ושורף בהמה "לשווא", כשהוא יודע שה' לא באמת "נהנה" ממנה. אבל מתמלא רצונו של ה' דווקא בכך, כי האדם עושה את זה כי ה' אמר לו, ועושה "דברים מוזרים" למענו (והמוזרות היא גם בכך שבבית המקדש יש דם וכו', וזה לא הציור הרוחני של עבודת ה' של האדם הרגיל, ואעפ"כ האדם עושה זאת כדי למלא את רצון ה'). זה, כמובן, כיוון להבין את הדברים ולא קביעת מסמרות בתכלית המקדש.

@הרמוניה 

יפה וחידש לי...

אני עדיין אשמח אם אתה כותב בסוף את מה שרצית על בית המקדש..

אה, אוקיי, אז אראה אם יהיה לי זמן להמשיך לעבוד על זה....😅

טוב שאת אומרת

בעצם אני מבינה מדבריך שבית המקדש הוא המהות של עבודת ה' כאן בעולם הזה ושהעבודה בעולם הזה היא הכי גורמת נחת רוח לה' מהאדם.

אז בעצם השאיפה שלנו לעבוד את ה' מגיעה לשיא בבית המקדש..

מרגש לחשוב על זה

אכן....

בהחלט

שליט"א.

שמעתי אותו פעמיים (פעם אחת פרונטלית מה שנקרא, פעם שנייה ביוטיוב)

אמן

בדר"כ גם משתדל לנסוע לירושלים.

אכן זה יום קשה, ומצפים כבר ליום של ששון ושמחה..

אחר כך לפי הכח ספר איוב/ ירמיהו/ מדרשי איכה

משתדלת גם שיהיה לי בבית ספר עצוב כלשהו- על השואה/ נופלים/ הגירוש, משהו לקרוא.

(נראה לי השנה לא יהיה קשה למצוא)

אחרי חצות היום קצת מתפזרת יותר למחשב- בעיקר בנושאים העצובים, או קוראת ספרי חול שלא קשורים ישירות.

מבחינת עיסוקים, ענייני היום מספרים יחסית קלים לא מדרשים כבדים

לנסות להתחבר לקינות / מנגינות

שיעורים על השואה

כמובן אפשר לישון אם אתה עייף מהצום (אם לא, רצוי הלכתית שלא להסיח דעת מהאבילות)

אבל ספר איוב הוא מספיק חומר כדי ללמוד יום שלם, ואם תצרף לזה גם כמה מדרשי איכה, פירושי איכה, חומר קריאה היסטורי (ולצערנו השנה נוסף עוד) שמתאים לאווירת תשעה באב, לא חסר.

בתחום ההלכתי - הלכות אבלות ותשעה באב (טוש"ע, גמרא ופוסקים...), ובכלל זה כנראה יהיה מותר ללמוד את תורת האדם לרמב"ן בשלמותו - כולל שער הגמול.

גם ספרי מוסר באופן עקרוני לרוב הדעות אני חושב שמקילים.

כבר כמה וכמה תשעה באב שאני אפילו לא מספיק את מה שתכננתי.

ספר מדהים ועוצר נשימה שמנגיש את החורבן והמדרשים בתוך סיפור מלא לקח.

גם אם זו מישי מעצבנת<צ>

זה באמת שאלה ממש טובה ודווקא יצא לי להיתקל בלא מעט דתיים שמתייחסים לנושא הפחד כעניין פרימיטיבי של אנשים קטני אמונה שתופסים את האלוהות בצורה רדודה כביכול. 

-וזה ממש לא ! ואסביר.

כמו שאמרת, יש חילוק בין יראה ופחד, וכל מילה בשפת הקודש יש לה משמעות ייחודית משלה. וזה לא סתם כפילות שפת הקודש היא שפה אלוקית ולכן גם מלאה בעומק ואמת.

אחד הפרשנים שעומד על פירושי המילות וההבדלים בינהם הוא המלבי"ם. לפי השיטה הזאת הוא פירש את כל הנ"ך והתורה בפירוש מאד ייחודי ומקורי.

בפירוש שלו על תהילים פרקים נג, לו,יד יש לו מהלך על עניין הפחד. אקצר ואומר שהוא בעצם ממחיש שפחד זו פעולה בלתי רצונית הנובעת מחטא (וגם מיראת שמיים גדולה שיש לאדם)

חז"ל נותנים דוגמא על כל מיני מעשים שאדם עושה ואז מה שזה מביא הוא פחד. "פוחד ואינו יודע ממה" וכו, כנ"ל על דורות מסוימים שהיו מאד צדיקים כמו הדור של דוד לדוגמא, וחז"ל שם אומרים שהיה בהם פחד. ולבסוף הם הבינו שזה משום שלא ברכו ברכת המזון כראוי עד שדוד המלך תקן להם..

לעומת זאת אנשים רשעים ללא יראת שמים לא יהיה להם גם פחד מהשם בבחינת "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהילים לו,ב)

 העניין עם היראה לעומת זאת הוא שונה, ממה שהבנתי זו מדרגה שאמורים לעורר עם עבודה מסוימת ולזכות בה(זה עניין יותר שכלי רצוני, ופחות רגשי) וזה הבסיס בעבודה השם וכל אחד חייב לפעול להשיג את זה. בע"ה שנזכה

זה לא בהכרח אומר שאדם צריך להיות בחרדות שיפגע בו ברק, או שיבואו עליו ייסורים ח"ו..

ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [תלמיד אחד שהיה הולך אחרי] ר' ישמעאל בר' יוסי בשוקא [בשוק] של ציון. חזייה דקא מפחיד [ראהו ר' ישמעאל לאותו תלמיד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: חטאה את [חוטא אתה], דכתיב [שכן נאמר]: "פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים" (ישעיהו לג, יד). אמר ליה [לו]: התלמיד: והכתיב [והרי נאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד)! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר], שיש לפחד שמא ישכחם, אך בשאר עליו לבטוח בה'.

בדומה קצת לכך מסופר: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [היה הולך אחרי] רב המנונא. אתנח [נאנח] יהודה בר נתן. אמר ליה [לו] רב המנונא: וכי יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [רוצה אותו אדם להביא על עצמו]? דכתיב [שהרי נאמר]: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה)! שאלו: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשרי אדם מפחד תמיד"! וענה רב המנונא: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר]. (ברכות ס עם הרב שטייזלץ)

ומסילת ישרים במידת הזהירות:

לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת, תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בַּמֶּה שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַק הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה, וְשֶׁאֵין רַע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהַרְחָקָה מִמֶּנּוּ.

כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁיִּתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹת הָאֶמְצָעִים אֵלָיו הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט מֵאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵל בָּהֶם. כִּי כְּבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם, אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְ בָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶם כְּפִי מַה שֶׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵי הַשְּׁלֵמוּת, מָה שֶׁהוּא לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה.

עַל כֵּן לֹא יִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם, וְלֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מָה שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס'): הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

וְהִנֵּה סוֹף זֹאת הַמַּדְרֵגָה, הִיא הַנִּקְרֵאת יִרְאַת חֵטְא, שֶׁהִיא מִן הַמְּשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵג פֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ.

ויעקב אבינו אומר ללבן:

avid;font-size:20px;">לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:avid;font-size:21px;"> avid;font-size:14px;">(בראשית לא)

יעקב אבינו תולה את זכותו בא-להי אברהם, ובפחד אביו יצחק.. 

ב"אהבת עולם" אנו אומרים שה' קרבנו אליו באהבה ולכן עלינו לאהוב אותו. כשזה מתקיים ויש לנו יראת כבוד לבורא העולם הכל יכול - אין לנו ממה לפחד. בשמונה עשרה בסוף ברכת מודים אנו מצהירים "האל ישועתנו ועזרתנו סלה, האל הטוב" ולא רק זה גם אומרים ששמו טוב (ויש לו עוד שמות). אם שמו טוב וכשמו כן הוא - אז אין ממה לדאוג כל זמן שמקיימים מצוותיו וכל זמן שיש לנו יראת כבוד לקב"ה. כמו שכתוב בתהילים פרק צ"א: "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".

מיראה? אשמח לכל תשובה לאו דווקא של פותחת השרשור..

אבל

א. השאלה מה זה אומר..

ב. ידוע עכפ בקרב תלמידי מרן הרב זצל שצריך לזכך את מושג הפחד ולרוב צריך בו מעט שבמעט (ושוב לא ממש הסברנו מהו הפחד הזה..)

ר' צדוק הכהן אומר על ההבדל בין 'אהבה רבה אהבתנו' בשחרית לבין 'אהבת עולם' בערבית,

שבשחרית המידה היא כאברהם אבינו, "כי ‏באור היום המאיר ובא ללבות בני ישראל מתלהב הלב באהבה רבה להש"י ומדה כנגד מדה אהבה ‏רבה אהבתנו וגו"

ובערבית המידה היא 'אהבת עולם', כיעקב אבינו, "מדתו להיות גם בערב ועת חשכות ‏הצרות האהבה בלתי ניתקת"

געוואלד

והוא מוסיף שיש נוסחה בגמרא (ועל פיה כמדומני גורסים תימן ואשכנז) שגורסת 'אהבת עולם' גם בשחרית,

"ונוסחת גם בשחרית אהבת עולם כמ"ד כן בברכות (יא.) כי אם עכשיו בגלות ‏צריכין לעורר מדה זו של אהבת עולם גם בעקו לעולם גם ביום. ומדת אהבה רבה נעלמת שאלו ‏נגלית בלב בני ישראל גם הש"י לעומתם כן הי' מתקיים מים רבים הם האומות לא יוכלו לכבות וגו' ‏והיו נופלים תחת ישראל. רק שאהבה זו בהתלהבות הראוי נעלמת מיום שחרב ביהמ"ק ובטל אש ‏המערכה שממנו הי' הסייעתא לצמוח אש התלהבות להש"י נפסק זו. ואע"פ שיארע לפעמים אינו ‏אלא דמיון ובהתגלות הלב ולא במעמקיו. וכענין ששמעתי על לא באש ה' כי צריך לזה מבחן ובירור ‏עדיין אם הוא אמת גמור שאהבתו עזה כ"כ עד שיגיע למדרגת הדביקות ושיהי' ה' בקרבו ממש ‏כמשפט האהבה בחשוקים:" (צדקת הצדיק ר)

בשחרית

נוסח אשכנז זה אהבה רבה בשחרית

אצל חלק מנוסח ספרד יש מנהג לומר אהבה רבה רק בשחרית של שבת

אשכרה אף אחד מעם ישראל לא היה מודע למה שהלך שם

שאין צורך "לצאת" מהיובש

כמו שאין צורך "לעבור" את התקופה (יש אימרה בשם אחד האדמו"רים, שהיה נזהר לא לומר שהשבת "עברה", אלא "התווספה", או משהו כזה)

אלא למצוא את המשמעויות המיוחדות והמסרים שבאים דווקא מתוך העניין הזה

כי בעומק העמוק ביותר יש קדושה מאוד מיוחדת מאחורי הקליפה של ג' השבועות (י"ז בתמוז היה אמור להיות יו"ט, "חג לה' מחר")

אני מפנה לשפת אמת בלק תרמ"ח, מסעי תרמ"ז-תרמ"ח, תרס"א, תרס"ד, אמרי אמת מטות תרס"ה

יש לחג השפעה עלינו והיא לא נגמרה ברגע שהחג נגמר...

או שאנשים פשוט אומרים שטויות

או גם וגם, כמובן

אבל יש את הסיפור המפורסם של הרב אליהו שמשמע ממנו שזה קדוש (עם העובד זבל, מופיע באביהם של ילדי ישראל)

הכהנים היו עולים על המזבח, והולכים עליו בעת עבודת הקרבנות.

כנראה שכאשר זה נעשה למטרה הנכונה ובאופן הראוי - אין בזה ביזיון.

אבל הרבה מהיסודות שלה יישארו לדעתי

הרש"ר הירש אומר שבזמן שביהמ"ק היה קיים, בברכה שלישית של ברכת המזון (שהיא מהתורה), לא היו אמנם מתפללים על בניין בית המקדש, "בשנות קדם היו ימים, אשר בברכה הזאת לא העתירו על אודות שיבת ציון ובנין ירושלים, רק על דבר ההחזקה של מנת גורל ישראל הכללית"

כך שכנראה חלק מהברכות תוסבנה לברכות של "החזקה והתמדה" במקום "תיקון"

לא זוכר להגיד לך בדיוק באיזה שלב זה היה, אבל היה זמן שבו אע"פ שהיה מקדש, היו תפילות. גם האבות מצד אחד התפללו ומצד שני הקריבו קרבנות. התפילה היא הצד הפנימי, והקרבן מבטא את מידד התפילה בעולם המעשה (אפשר לומר אפילו שאלו שני צדדים הפוכים לחלוטין של אותו מטבע, שכן התפילה מבטאת, לפחות בתפיסה שרגילים לתפוס את התפילה, את מימד החסד, ואילו בית המקדש יותר מבטא את הדין. שני צדדים בקשר שלנו עם בורא עולם שנועד להחזיר את הרצון של ה' בנו).

אכן גם חלק מהנוסחים ישתנו, כמובן. נגיד לדוגמא מה שאומרים בהגדה של פסח שנקריב מן הפסחים וכו' ישתנה. באותו זמן הסנהדרין בעז"ה תקבע נוסח חלופי.

תפילות באיזה מתכונת היו?

"מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחם החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזרות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו כי עיקר עניין הקרבן בא לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש. שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב):
"מָה ה' אֱלוֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיה א, יא-יג):
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי..."
על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלמות - בתפילות ובקרבנות" (ציטוט מתשובה של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה).

https://www.yeshiva.org.il/midrash/3604

את יכולה גם לחפש בגוגל: "באיזו מתכונת היו התפילות בזמן בית המקדש" ותקבלי עוד הרחבות והסברים, אם את רוצה.

שבת שלום

ויש עוד תגובה שאני מחכה לה...

כן, כמו שאמרתי, שלא היה נסוח מסודר לכולם אלא כול איש לפי העבודת תפילה שלו,במילים ובצורה שלו.

כבר אי אפשר להגיב שם, זה כבר התיישן....

אולי אפתח שרשור חדש ואכתוב שם תשובה, אם יהיה לי זמן....

אה, לא שמתי לב שכתבת את זה....

עכשיו, שקלטתי את שאלתך, אצטט קטע אחר מהתשובה שלו שם: "בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י):
"והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה".
ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות".

לפי זה נראה שלפחות בזמן שכל אחד ידע את ה' מעצמו: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אז בהחלט הגיוני שלא יצטרכו נוסח אחיד, ודווקא יותר יהיה שלם שכל אחד יתפלל לפי שורש נשמתו (אולי זה לא סותר, ובכל נוסח כל אחד יכול לכוון לפי שורש נשמתו, כמו קרבנות הנשיאים, שכל אחד מעצמו חשב להקריב מסברה אחרת, ואיכשהו כולם הגיעו לאותו דבר בדיוק, אבל יכול להיות שיותר שלם שגם כל אחד ידגיש את הצדדים המיוחדים שלו בנוסח. יש נגיד משנ"ב שאומר שלא טוב (לא זוכר אם בגלל זה הוא אוסר או שרק לא טוב) לשנות נוסח, כי יש כמה שערים בשמים, וכל נוסח מכוון לאותו שער. יוצא מהמשנ"ב הזה שדווקא טוב שיש נוסחים שונים, ואולי לפי זה כן תשתנה התפילה).

זה בחינת ההוד שבתורה.

בשמחה!

זו חקירה שכבר הגעתי לתשובה בה: כשה' אומר מצד אחד בשבת לאכול הרבה, ומצד שני נראה שבימי חול הוא לא רוצה שנאכל הרבה, אז מה ה' רוצה שנעשה? וזה לא שיש מן גזירת הכתוב שצריך לאכול בשבת, ואז ה' רוצה שנאכל בשבת, ובימי חול הוא רוצה שלא נאכל הרבה, ואין בכך סתירה. ה' רוצה שנתענג בשבת, זה חלק מהמצווה שבאכילה, ולא שנאכל כאילו כפאנו שד. אז אם ככה, מה רצון ה' מאיתנו?

התשובה היא, וזה מבוסס על דברים ששמעתי משני רבנים (כל אחד אמר משהו אחר, וזה התחבר לעניין הזה), שה' רוצה שנאכל אחרי שכל השבוע לא אכלנו הרבה (כמובן, כל דבריי כאן הם כל אחד לפי מדרגתו, ואין לקפוץ מדרגות וכו'....). בבחינת: "מתוקה שנת העובד", ובבחינת: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ה' רוצה שננוח ונתענג אחרי שעבדנו (אני משתדל כשאני יכול לרוץ בערב שבת). אחרי שישנו הבירור והתיקון, אז יכולה לבוא מנוחה מבלי בושה והרגשת "בטטוּת", או בנמשל לשנות העולם (ששת אלפים שנים של עולם התיקון והעמל, ואז האלף השביעי שבו ישנה מנוחה: "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"): אחרי עבודת האדם, אז יכול להיות חסד א-לוקי אינסופי, בחינת מנוחה: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מבלי בושה, בלי "נהמא דכיסופא".

לדעתי אפילו אפשר לפתוח שרשור רק על חקירות שעולות. זה יכול להיות מעניין.

בכבוד, "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א).

מה בוטל?

אבל למה....?

דווקא אחלה רעיון

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" שבבוקר בדר"כ רואים חסדים רואים כזה עולם טוב ובלילה מגיע הזמן הקשה שלאדם מתערער הביטחון, האמונה ואז הוא בא בטענות, המטרה היא לזכור שאחרי הלילה מגיע יום שבו עודפעם יהיו חסדים ולהתעודד מהמחשבה שזה לא באמת באמת אלא רק עם החושך מתכסים במרה שחורה. הרב יצחק גינבורג מחליף את המרה שחורה להרהור שמח- שממומלץ להתעסק בלילה ובעיקר כשקשה בדברים שעושים שמח. אבל אם יש קושי שמגיע הרבה בלילה אז כדאי ביום לנסות לחשוב איך לטפל בו... ואני ממש משטתפת בקושי הזה

למשל אותי משמח שירים אז כשאני עצובה בלילה אני שמה שירים ורוקדת

אבל זה יכול להיות בדיחות, לצייר, לקרוא מה שמשמח

אני ממליצה לך לקרוא ספרים על זה, יש את הספרים של הרב יצחק גינזבורג מרבין בשמחה כל השנה, השמחה והתרנגולת

ועוד כל מיני חוברות של הרב ארוש, רן ובר נראלי גם

מה שישר עלה לי לראש זה איוב, ההתעסקות עם עצם התופעה של שפע מול הפך העניין וכל השאלות האמוניות שעולות שם, בצורה הכי גלויה וישירה. עולים שם הקולות האמוניים והקולות מנגד ויש שם מה להעמיק.

מעבר לזה, מבראשית כל התנ''ך שזור בתופעות שכאלו של טוב גלוי והפכו, וההתמודדות של אבותינו ואימותינו ונביאינו ונביאותיו עם אותו חוסר בהירות לגבי מהלכים שמתרחשים במציאות, ומה שמחזיק זה האמונה: שכמו שיש התמדה בחסד הגלוי שנובע מההשגחה האלוקית, כך גם כשהיא נעלמת מהעין לעיתים, בוודאי גם שם ישנה השגחה שיש לה פנים אחרות. (אם תרצי יכולה להמליץ לך על ספר שמלווה אותי כמה שנים בתקופה הזו של ספירת העומר ובכלל במהלך השנה, שממש נותן הבנה עמוקה וכלים להתמודד עם צורות ההנהגה השונות שמתגלות בעולם.)

ומתחברת למה שכתבה אני))), ומניחה פה את פירוש המלב''ים על הפסוק (תהלים צב, ג) :

"להגיד" רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה "להגיד בבקר חסדך", שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, "ואמונתך" בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה:

קודם כל, תודה רבה על התיוג! (תמיד משמח שמתייגים אותך....).

אתמול התחלתי לכתוב ונמחק לי באמצע, אז לכן שולח "רק" עכשיו.

קודם כל, כמו @אילת השחר חשבתי ישר על איוב. איוב כשהיה לו שפע, בירך את ה', וכשנלקח ממנו השפע, וקיבל ייסורים, אז פתח את פיו ולפי חז"ל: "כפר בתחית המתים"/"הפך קערה על פיה" (בעקרון אחרי שלקחו לו את השפע לא פתח את פיו, רק כשקיבל ייסורים פתח את פיו, אך יש בתרגום וברש"י שגם אחרי שנלקח ממנו השפע ואמר: "ה' נתן וה' לקח" ולא נכנע לדברי אשתו "לברך" את ה', שבלב כן כבר חטא: "וברם ברעיוניה הרהר במילין" (מקווה שזה ציטוט מדוייק).

אז קודם כל, לפי חלק מהדעות בחז"ל איוב היה יהודי, שכן לפי אחת מהדעות היה מיוצאי מצרים, ועל כן, הסיפור של איוב שייך לכולנו. אפשר לחשוב שכיוון שבסוף איוב פתח את פיו, זה אומר שמראש הכל היה חיצוני והוא לא באמת בירך את ה' מאהבה אמיתית. אבל באמת אין זה כך. מרש"י והתרגום שאמרו שרק אחרי שנלקחו לאיוב בניו הוא הרהר בלב, זה מראה שלפני כן גם בלב, בפנים, לא חטא ובירך את ה' גם בליבו. אלא שאחרי כן הייסורים שברו אותו (אפשר לטעון שזה מראה שמראש החיבור לא אמיתי לגמרי, אבל אי אפשר לומר שהכל היה חיצוני ובלב הוא בכלל לא בירך את ה'). וגם הייסורים ששברו אותו, זה לא משום שהוא היה חיצוני, אלא השבר היה בעיקר שבירת התפיסה שלו את טוּב הא-לוהות. כשנלקחו לו בניו ובנותיו ורכושו עוד לא חטא לגמרי (רק "הרהר", דהיינו, הסתפק), כי יכול להיות שהוא לא בדרגה מספיק גבוהה כדי שה' יתערב וישנה את הטבע בשבילו, ולא היה כאן משהו יוצא מגדר הטבע, אלא בגדר מזל רע. אבל הייסורים הנוראיים שתקפו אותו אחרי כן היו יוצאי דופן, כך שהבין שפה ה' במכוון מייסר אותו, וכאן הוא כבר נשבר, איך הוא יכול להודות לה' על כך שהוא טוב, בזמן שהוא מרע לו. אם הוא באמת אוהב אותו, מדוע הוא מייסר אותו (אמנם נתן לו קודם, אבל "כנראה שינה את דעתו" או משהו כזה). זה נראה לי ההסבר באיוב. ובאמת בסופו של דבר ה' מתגלה אליו ומביא לו הרבה שפע, מה שמביא אותו לשוב לתפיסתו הראשונה של טוּב הא-לוהות, אך הפעם, עם הבנה שיש מצב של "ייסורים של אהבה" (וזה העלה אותו למדרגה יותר עמוקה, לאהבה שאינה תלוייה בדבר, להכרת א-לוהים בעל מידת הדין ולא רק כא-ל בעל החסד האינסופי. אמנם, גם הדין בסופו של דבר הוא חסד, אבל הוא מתגלה בצורה אחרת מהרגיל. כמו המשל של הניתוח שאביא בשם הרמח"ל להלן. אגב, ההסבר שלי קשור למחלוקת בחז"ל האם איוב עבד מאהבה או רק מיראה בסוטה כ"ז עמ' ב').

רעי איוב תקפו אותו איך הוא מדבר כנגד ה' והוכיחו אותו, אך חז"ל אומרים הלכה שאסור להזכיר לבעל תשובה את חטאיו ולצער אותו כמו שרעי איוב חיפשו את חטאיו כדי להצדיק את הדין. זה מראה שבסופו של דבר יש כאן חצי לגיטימציה לדבר הזה, אם כי, כמובן, אין זה אידיאלי לחטוא ולכפור בתחית המתים וכדו' (בלשון המעטה), אבל מבינים שצערו גרם לו ו"אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו" (אמנם, אפשר להגיד שדברי חז"ל הם רק "טכניים" בלבד, שכיוון שזה יגרום לו סתם לאנטי ולא יגרום לו לחזור בתשובה, אז אל תעשה כך, אבל נראה יותר שזה משום שגם יש קצת הבנה למצב שלו). ציטוט דברי חז"ל דומים (כרגע לא מצאתי את מה שדיברתי עליו, אולי הנוסח כפי שכתבתי מופיע רק בהלכה ולא בגמרא): "לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. אמר רבא: מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד ב) (וזה נפסק להלכה ג"כ).

הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ט כותב דברים יפים וחשובים שנראה לי יעזרו לך להבין את העניין:
"....והנה ענין האהבה הוא - שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו וא-להותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו ישיאהו וירצהו אליה אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו, הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ב): כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא וכו', ואומר (שם פ"ד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', (שם ס"ג): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'. כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שכתב הנביא (ישעיה כ"ו): לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס"ג): אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואומר (שם קי"ט): ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): גם מצותיך שעשועי וגו'. 
והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז"ל (שם ו'): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך. 
אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות: הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא - כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו - כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד. 
אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו".

בסופו של דבר, למדנו מגדולי רבותינו שאפילו בזמן החושך יש להאמין שהקב"ה משגיח והכל לטובה. מזמור כ"ב בתהלים הוא מזמור איילת השחר, שהוא המזמור של פורים, שחז"ל לומדים ממנו הלכות של קריאת מגילה, ואסתר אומרת שם: "א-לי א-לי למה עזבתני?" (אמנם דוד אומר את זה, אך חז"ל שמים את המילים האלו גם בפה של אסתר). בהמשך המזמור דוד אומר: " גל אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו" (פס' ט'). זאת אומרת, דוד למרות הצרה והקושי בוטח בה' שיסובב הכל לטובה. וכן רבי עקיבא שאע"פ שנכבה לו הנר, ונטרפו לו התרנגול והחמור, אמר: "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" (ואכן התברר לו שזה לטובה), וכן נחום איש גם זו שאמר "גם זו לטובה" אחרי שהאוצר שהיה אמור להביא למלך כמנחה נשדד והוחלף בחול, ולבסוף ראה איך זה היה לטובה (שבסוף העפר הזה הפך לחיצים ובליסטראות שעזרו למלך לנצח במלחמה). ורבי עקיבא מבטא עוד יותר את העניין הזה כשאמר בסוף ימיו כשהוליכו אותו למות ע"י סריקת בשרו במסרקות של ברזל שכל ימיו השתוקק לקיים המקרא של: "ואהבת את ה' א-לוהיך...(ו)בכל נפשך...."- אפילו נוטל את נפשך. רבי עקיבא מצליח לראות גם בחושך הכי גדול את האור (ולכן גם כשרואה את החורבן צוחק, כי מבין שזה חלק מקיום הנבואה הטובה, והשבר בסופו של דבר נועד להצמיח הופעת אור יותר גדולה, מדרגה יותר גבוהה). ונראה לי זו ההדרכה, לנסות לראות את האור גם בחושך ולהאמין שהכל לטובה.

צריך להסביר כי ה"דכאון" שמדובר פה הוא לא דכאון קליני ודומיו אלא בהקשר המקראי/חז"לי הוא שפלות, "דכא ושפל רוח תושיע".

כשבנאדם נהיה במצב שפל אז הרב קוק אומר שיש לו הזדמנות פז! הזדמנות לבסס את מידת הענווה.

 הפסוק במשלי אומר "לפני שבר, גאון", כאשר האדם נמצא ב'גאון' (מצב של גדלות, רוממות) אז הוא סימן שעומד להיות משבר לשבר שעומד לבוא.. אז הרב קוק אומר ק"ו על פי הכלל - "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" (מידת ה'פרגון' של הקב"ה היא לא פחותה ממידת ה'כעס' של הקב"ה) - אם ה'גאון' הוא סימן של השבר שעומד לבוא, אז קל וחומר שאם יש לאדם מצב של 'שבר' אז סימן שהמצב המרומם - ה'גאון', מתקרב. 

בסוף הפסקה הרב רומז שהשפע וה'גאון' הוא תוצאה ישירה של הענווה. ענווה היא היא היכולת, לקבל את השפע, וממילא כאשר אדם נמצא בענווה במצב של שפלות אז הוא מתחבר למקור החיים, מקור השפע, הקב"ה וממילא הוא מגיע למצב של שפע ו'גאון'.

(הביאור שנתתי לא כתוב בצורה מדוייקת, כל אחד יקח את זה למקום שהוא מבין כמובן)

אורות הקודש ג׳:ג׳:ב׳

כשטוב לי אני שמח ומודה לה' על הטוב, וחושש שאני מקבל את גמול מעשי בעולם הזה כדי להיפרע ממני

כשרע לי אני מבין שזה מכפר לי על החטאים שלי אבל זה לא משמח אותי מספיק כי הגיהנם לא מספיק מפחיד אותי. זה קצת משמח כי אז אולי דברים שלא קיבלתי בגלל שאני לא ראוי עכשיו אני כן יכול לקבל

שפעם יש עוצמה של אהבת ה'

ופעם עוצמה של אובדן

ושניהם מהקב"ה

אבל התופעה של מתח הזה בין שתי העוצמות האלו

איך להתייחס אליו או האם הוא מבוסס במקורות שלנו בשביל ללמוד להתמודד איתו נכון.

האם את מתייחסת לתופעה שלפעמים טוב לי ולפעמים לא?

או שאת מתייחסת לתופעה שלפעמים אדם אוהב את ה' ולפעמים לא?

כי על התופעה הראשונה זה די ברור - יש המון התייחסויות איך לברך על הרעה ואיך להתייחס לדברים לא טובים שקורים.

התופעה השניה - אנחנו חייבים לאהוב את ה' תמיד כי כך כתוב בתורה. יכול להיות שלפעמים אנחנו נכשלים בקיום מצוות התורה, ואז צריך לעשות תשובה ולחזור לקיים את מצוות התורה.

ואם אהבת ה' תלויה בטוב שאני מקבל מאת ה' - זה באמת היה המבחן שנעשה לאיוב כמו שציינו אחרים לפני (רק מדייק גם שם - הדיון הוא לא "אמוני", כי האמונה נשארת אותו דבר. מצוות האמונה בה' ומצוות אהבת ה' הן בלתי תלויות. אפשר להאמין בה' בלי לאהוב אותו.)

כשראיתי את החידוד שלך, אז אולי כדאי שאביא מקורות שמדברים יותר ספיציפית על מה ששאלת:

אורות התשובה פרק ג: "....וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד. מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה, בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם". מרגיש הוא, ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו, הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת ע"פ יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופו, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו"".

יש גם הרבה פסקאות באורות הקודש א' (ואולי בעוד מקומות באורות הקודש) על כך שלפעמים יש לאדם שבר משום שהמדרגה הקודמת כבר לא מספקת אותו והוא כבר מוכשר למדרגה הבאה, אבל כיוון שהאדם לא התעלה למדרגה הזאת, אז יש שבר, שאמור לאותת לאדם שהוא אמור להתעלות לאותה מדרגה. סוג של: "ההעדר קודם להווייה".

אם אפשר לציין מקור אשמח

תודה ממש

גם הרב צבי יהודה מצטט את המהר"ל הזה כמה פעמים. משום מה בחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי רק בחידושי אגדות למהר"ל נדה דף כ"ד עמ' ב' ד"ה "ויראה כי", אבל זכור לי שזה מופיע בעוד מספר מקומות במהר"ל (אחפש אחרי זה בהוצאה של הרב הוטנר, הוא בטח יראה עוד מקומות שהמהר"ל מזכיר עקרון זה). העקרון אומר שכדי שתצמח מדרגה חדשה, צריך קודם כל "להרוס" את המדרגה הקודמת, כדי לפנות מקום למדרגה החדשה. לכן, מה שבעינינו נראה כהרס, הוא הקדמה למדרגה חדשה, וכשנגיע להוייה, למדרגה החדשה, ונסתכל על הכל במכלול, נבין שההעדר היה בשביל ההווייה. זה סוג של כלל שכך הטבע פועל, שכדי שתהיה הווייה, צריך העדר שיקדם (זאת אומרת, יש לעיין בלי קשר מדוע הטבע כך, למה ה' טבע כך (אמנם קושייה זו לא קשה לשיטת הרמב"ם בנמנעות, ואכמ"ל), אבל בכל מקרה כך מתנהל הטבע). זה כמו בביולוגיה, הגוף הורג תאים ישנים, כדי להחליף אותם בתאים חדשים (ולפעמים זה בפעולה יזומה של הרופאים. אני לא יודע אם זה נכון היום, אבל פעם הרפואה האמינה שזה טוב פעם בחצי שנה להקיז דם. עייני משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות. גם אם זה ספיציפית לא נכון, העקרון הרפואי נכון). הבנתי שיש גם תהליך כזה אצל נשר, שהוא מחליף את כל האיברים שלו ומחדש אותם, וזה הפשט בפסוק: "תתחדש כנשר נעורייכי" (תהלים ק"ג, ה"א). בקיצור, זה העקרון, וזה מסביר המון תופעות.

שמעתי פעם בשיעור של הרב דב ביגון

באותו שבוע שהיה את הצונאמי בהודו

לפני כ 13 שנים.

אבל בכל זאת מעניין אותי לדעת את המקןר שהסברת

מכיוון שאין לי ספרי מהרל 

אשמח לשיעור או משהו שאפש למצוא במרשתת.

תודה רבה לך מאד

על ההשקעה!

https://www.yeshiva.org.il/midrash/50125

בשמחה!

ללמוד על התפילה לפני התפילה

אבל אולי אני יותר רחפן בכללי..

נו לפעמים זה מרגש לקרוא מחדש איזה מכתב שחבר טוב כתב לך

מרגש לקרוא את מגילת העצמאות מתוך תזכורת מחדש שלא היה לנו פעם מדינה

אלו רק שתי דוגמאות שמראות שאפשר להתרגש מטקסט גם יותר מפעם אחת.. השאלה כמה מחוברים אליו. 

נו, גם מכתב אהבה יכול לרגש יותר מפעם אחת.

בתפילה.

.....להשוות בין סידורי תפילה שונים. בנוסף להבדלי נוסחים סמנטים יש הבדלים במשמעות למשל

כשאני אומר "לתכן עולם במלכות שדי" בסידורים אחרים זה כתוב "לתקן עולם במלכות שדי".

אז אני שואל את עצמי לאיזה גרסה השם שומע. וזה רק דוגמא .

הוא בעיקר שומע ללב של האומר, המילה פה מילה שם זה לא כל כך קריטי, רק קריטי שהוא מתבסס על נוסח מקובל.

לעניות דעתי אחד הקשיים בתפילה, זה שאנחנו מגיעים לעמוד מול ה' ואנחנו אפילו לא יודעים מה בעצם אנחנו רוצים לומר לו,

פשוט כי לא השקענו מחשבה מוקדמת בשאלה הזו.

והעובדה שאנחנו אומרים טקסט שאנחנו מכירים וכבר רץ לנו מהר בלשון, 

אומרת שגם אין איזה משהו שדורש מאיתנו תשומת לב מיוחדת, וממילא באופן טבעי אנחנו פועלים על אוטומט.

ולכן מה שהמלצתי זה לעבור מראש על התפילה, ולהבין מה בעצם אנחנו אומרים בברכה הזו, ומה בברכה הזו,

להשקיע מראש מחשבה בשאלה מה אנחנו הולכים להגיד היום לפני ה'.

(ואפשר לעשות את זה גם עם הטקסט הקבוע והמוכר. 

הבעיה היא לא שהוא קבוע, וגם לא שלא אנחנו בחרנו בו, הבעיה היא שלא חשבנו עליו.

אחרי שנחשוב עליו - הוא יהיה שלנו.)

ככה לפחות אני מרגיש.

.....מגביר לי את הכוונה. סוגיות כמו למשל :"הקדמת גאולה לתפילה", ""רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי קא זקיף זקיף כחיויא" ועוד

עולות לי בראש תוך כדי תפילה.

עומד בפני מלך מלכי המלכים. היא גם מעכבת יציאת ידי חובה אם לא כיוון.

לאט לאט אפשר להוסיף כוונה בברכה אחת, לכוון לפירוש המילים בפשט, וככה להתקדם. זה תהליך..

אשריך