פורום עבודת ה' (עמוד 5)

הרגשות עצמם מעולים וטובים. אפשר להופיע אותם בכל דבר כמעט: בתפילה מעומק הלב, בלימוד שמוביל לדביקות, בעשייה של הדברים לשם ה' יתברך, בתפילה על כלל ישראל.

עשייה של איזה דברים?

אני חיה את חיי החול. מה לעשות מעבר? בשגרה, להוסיף לשגרה.

בקביעות

בין אם זה בבן אדם לחברו

בין אם זה בבן אדם למקום

רק מציע, תתרגמי את זה למה שמתאים לך

לחיות בצורה יותר גבוהה את חיי החול (לדוגמא, לברך יותר בכוונה ברכות הנהנין וברכת המזון, להגיד לשם ייחוד לפני כל מיני מעשים שאת עושה ויש עליהם לשם ייחוד, וכן תפילות מיוחדות על כל מיני דברים (אפשר לחפש בליקוטי תפילות וכדו')), להגיד קרבנות וכדו' לפני תפילה שאת מתפללת, להוסיף לימוד שבועי (זה יכול להיות שיעור, אפשר גם לקבוע חברותא בספר מעניין או על נושא שאת רוצה להעמיק בו), אפשר להקדיש זמן להתבוננות ולחשבון נפש (שזה כולל התבוננות גם על מעשים טובים שעשינו וחיזוק שלהם, כפי שהרמח"ל במסילת ישרים כותב על המשמוש והפשפוש), אפשר להקדיש זמן לתיקון חצות (להתחבר לצער השכינה- להפנים בצורה עמוקה שאנחנו משתוקקים לגאולה השלימה ולתיקון השלם). לקחת על עצמך להתנדב בעזרה וחסד בכל מיני מקומות וכדו'. מקווה שעזרתי.

לא שייך תיקון חצות אצל בנות

בכל־מקרה נתת אפיקים קצת "גבריים" חחח

@אני))) לדעתי כדאי ללמוד מוסר וכיוון שיש לך רצון חזק אולי כדאי ללכת על ספרים יותר "תובעניים", כמובן לא מתוך כוונה להפוך לבבא סאלי ביום אחד פשוט לנצל את הכוחות לתהליך ולא רק לקריאה "נחמדה",

אפשר להמליץ על "מדרגת האדם", תניא אם את מתחברת, ספר חרדים

"חורב" של הרש"ר הירש תמיד מומלץ, לשבת ולהפנים את הדברים

לא שמעתי על זה אף פעם. למה שלא יהיה שייך?

שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א

לא נראה שזה אסור כי זה בסך־הכל פסוקים ופרקי מתהילים / נביא

אבל התיקון עצמו לא שייך כל־כך אצל נשים

"אין הנשים אומרים תיקון חצות, ובספרי הק' "רב פעלים"* כתבתי בסיעתא דשמיא טעמים נכונים שלא יאמרו הנשים תיקון חצות, גם לא יאמרו התנ"ך בליל חג השבועות, ומנהג הנשים בביתנו שאין אומרים תיקון חצות, גם אין אומרים לימוד של ליל חג השבועות אבל לימוד של משנה תורה ותהלים בליל הושענא רבה מנהגם ללמוד, ושאלתי את ידידנו הרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו על מנהג הנשים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן בענין תיקון חצות, והשיב לא ראינו ולא שמענו שאשה אומרת תיקון חצות:" (ש"א וישלח)

*"...על כן נראה, שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות,
הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע״פ אין
קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם
עלוח השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת
אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב״ה
היתה לומדת י״ח פרקי משנה:" (רב פעלים ע"ש)

ורק מציין פה שדווקא הבן איש חי היה רואה בעין יפה הרבה עניינים שנשים יאמצו, וכיוון שכל עניין תיקון חצות הוא על פי הסוד צריך לדעת מה נכון לעשות ע"פ הסוד. גם אם מדובר רק בפרקי תהילים. 

הלוואי עלינו

נשים לא אומרות ולפי כף החיים והרב עובדיה כן

תודה. רוב הדברים שאמרתם אני עושה אבל אולי כזה יותר להרחיב,יותר להפוך לקבוע וכזה .

למשוך את הרגשות האלה לפרטים הקטנים: לימוד מוסר והלכה.

לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים. (אורות התורה ו)

ואי איזה כיף זה להרגיש כיסופים לקודש!!

נתנו פה מלא רעיונות ודרכים לנתב את זה לעוד התעלות, רוצה לתת כיוון נוסף. שמתי לב על עצמי שהרבה פעמים אני מרגישה איזשהו ניתוק בין זמנים של חיבור ורגש בוער לה', לבין רגע אחרי זה כשהולכת לשטוף כלים, לעבוד, וכו'.. בסוף היום שלי לפחות כאישה שמנהלת בית, סטודנטית, ומפרנסת, מורכב הרבה יותר מהחלק השני מאשר מהקודש, וזה ביאס אותי כי הרגשתי שרוב היום אני פשוט מנותקת מה'.. לא באמת מנותקת כי בסוף תורה ומצוות מקיפים אותך כל היום ב''ה, ולמרות זאת, ברגש כן היה ניתוק מסויים. ואז התחלתי לנסות לחבר. לקחת את הזמנים האלו של ההשתוקקות, של הבירה, ולחשוב דוקא אז עד כמה היומיום המנותק הזה הוא רצון ה' ממני. ולנסות להכניס גם בכביסה שעשיתי עכשיו את הגודל הזה.. אולי אני קצת שוביניסטית אבל מרגישה שזה יותר עבודת ה' של נשים. זה לא סותר ללמוד תורה ולקבל קבלות טובות, אבל בסוף כנשים לימוד תורה הוא לא עיקר המהות שלנו, אלא יותר החיים היומיומיים התכלסיים, שם יש עבודת ה' מיוחדת שכדאי להכניס אליה את כל הלב והרגש הבוער!

אישית כתבתי פה קטע על הנקיונות לפסח שבו באמת ניסיתי לחבר את הנקיון לקדושה. ועכשיו עובד על קטע שמסביר על הטיול, מה העומק שגנוז בעניין הטיול, וקטע אחר שעובד עליו, לראות מה העומק במיומנות המלחמה. ובאמת זו נקודה שמעסיקה אותי, ורוצה לכתוב על זה, לראות איך כל דבר ודבר קשור לקודש. קשה להסביר במילים כאן למה אני מתכוון, אבל בגדול כל פעולה אני מראה איך כל פעולה חיצונית בעצם יש בה איזה שהוא ערך שמתבטא באופן חד והאדם מפתח את אותו ערך ע"י אותם מעשים, והמעשה מוריד את הערך לרמה הכי מעשית ויכול לחדד את אותו ערך בצורה הכי מיטבית.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לרגש את ה' יתברך ולעשות כל מיני "ביצועים" שהוא יסתכל ויגיד "פשששש". אבל שיא השיאים, העבודת ה' הכי הכי גבוהה שיש, זה הפשטות והתמימות. למשל, בן אדם מניח תפילין, מה לעשות באיזשהו שלב מגיל 13 זה כבר הופך לשגרה ואז חס ושלום למצוות אנשים מלומדה. ואסור לנו לתת לזה לקרות, ה' רוצה את הלב שלנו, שתניח תפילין בחשק, באהבה עם לב שלם ואוהב לה' שזיכה אותי בכלל לקום לכבודו ולתת על היד שלי את אותותיו ולהעיד שמים וארץ שאני עבדו ומקיים רצונו, לב לב לב לב. זה מה שה' רוצה. בדיוק את מה שאת מתארת - אבל במצוות זאת אומרת זה לא חלק נפרד מעולם העשיה, זה נמצא בעצם הקיום שלנו, בהליכה שלנו בדרך ואפילו כן כן, בעבודה במשרד, ואפילו בעבודה עם לקוחות בבית אם אני נותן שירות מסוים.

לפעמים האורות כל כך חזקים שהכלי לא מסוגל להכיל אותם. ה' לא מחפש ביצועים הוא מחפש פשטות ותמימות וכיסופים בתוך עולם העשייה, ולא לבקש לנתב אותם אל מחוצה לו לעבודת ה' כי עולם העשיה הוא הוא עבודת הבורא ברוך הוא. הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי פה קיים בסרטון של רב צדיק ועניו בתכלית, אשמח לשלוח אם מישהו מעוניין

ללמוד ממש קצת בזמן קבוע נושא שאת מתחברת אליו. 

יש ארגון שיכול לעזור לך בזה. 

הוא מחבר חברותות (לימוד עם עוד משהי אחת) לפי מה שאת רוצה. הזמן שלך, הנושא שמעניין אותך, אפשר בטלפון אן להיפגש.

הם מחברים בכל הארץ.

קוראים לזה ארגון קרוב אלי את יכולה לראות באתר שלהם. 

חברותא קרוב אלי ושיעורי תורה – ארגון קרוב אלי – חברותא ושיעורי תורה ממש לידך מציע לך ללמוד תורה ליד הבית, בזמן ומקום שנוחים לך 

וליישם

התמסרות ועקשנות על קיום מצוות (מכל הסוגים, בין אדם לחבירו, בן אדם למקום, מצוות פרטיות, מצוות כלליות שלא נמנות בתרי"ג)

אנרגיות וחיות - מי שפועל למען מטרה נעלה וחי את זה יש לו אנרגיה אחרת. כמו ת"ח קשישים שאפילו בגיל מופלג הם פעילים בצורה מאוד גבוהה ביום יום

אצלי זה יותר לשים לב על הבן אדם במצבים שלא שמים לב אליו ולראות איך הוא נוהג.

לעיתים יש הארות על אנשים שזה פשוט בולט מהם ואז אתה כזה-  וואו...

קשה להסביר

שמובא שם בפרשנים, ברש"י לכל הפחות, שזה נאמר במצוות שאנשים יכולים לעבור עליהם בסתר ויש בזה גילוי מסויים של יראה מה' ולא מבשר ודם.

ובכל זאת אסייג את דברי. הגבולות גזרה של הדיון במה שאפשר לראות אבל יראת שמיים זה דבר פנימי, "האדם יהיה לעיניים וה' יראה ללבב". יראת שמיים בפועל לא תמיד נמדדת במעשה כזה או אחר שרואים בעיניים רגילות. כמו כן, היא נמדדת בעיקר בתהליך שהאדם עובר ולא במבחן התוצאה. ככה שיהיו מעשים מסויימים שלאדם מסויים במקום מסויים יחשבו טובים ולאחר לא. 

מתבטאת בענווה, בעדינות

כבוד לאנשים ולדברי תורה

קשה לומר

אבל דקדוק וזהירות בענייני בן אדם לחברו.

ענווה.צניעות.

ברגעי קיצון של האדם, שם הוא נבחן, האם הוא "מתפרק", או שאפילו במצבים האלו הוא מתגבר כדי לעשות את רצון ה'.

יש סיפור יפה שמובא בתניא עם הפירוש של הרב שטיינזלץ על רבי אחד שעבר ביער וראה יהודי מניף גרזן על אבא שלו ואומר שאם הוא לא היה מפחד מה' הוא היה הורג אותו. ואותו רבי עמד והתפעל ואמר לתלמידיו שיש לו יראת שמים מאוד גדולה (מקווה שדייקתי בפרטי הסיפור).

זה קשור גם לאם האדם מכניע את עצמו לפני הקב"ה, מרגיש בענווה כלפיו, מבין שהכל ממנו. והאם הוא רוצה לעשות רצון ה' או שהוא מחפש לעשות רצון עצמו (החלק האחרון מקשר את שני הדברים שכתבתי).

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה לא אכחד שבאתי לקראתו עם המון גאווה, ופשוט קיבלתי שיעור מוסר מבן אדם, אך ורק דרך הדיבור שלו. ממש היה לו "ואל תביט בפני אדם בדברך עימו" ועוד שאר דברי רבינו הרמב"ן באיגרת, עד היום כשאני רואה אותו אני מתמלא בשלווה לא מוסברת כאילו אותו בחור מביא איתו את השכינה לכל מקום שהוא בא. עד כדי כך שהצטערתי שאין לי בת לחתן אותה איתו. חחחחחחחחח 

1) צורת הדיבור שלהם תהיה מכבדת יותר, לא נוטים להרים את הקול.

2) הקפדה על מצוות מבלי לדרוך על האחר.

3) ויש כאלה שזה קורן מהם פשוט בדיבור, בהליה, במקצוע שבחרו בחיים....

בני האדם הם שחקנים, אין אפשרות לדעת מי האדם אלא אם אתה קורא מחשבות.

שמחתי לעזור.

צניעות וענווה, יושר פנימי, והיכולת לעזור לאחרים ולנהוג בגדלות בלי להפיק מכך כבוד או הערצה אלא באמת לשם שמיים.

אי אפשר לזהות. אי אפשר להאמין למה שרואים, לשני הצדדים. וצריך להזהר מאוד. א. מהתיוג. ב. ממראה עיניים והתבנית. ההפתעות קיימות לכאן ולכאן. 

אם הם עושים את זה בכיף או שרואים עליהם את המצפון והייסורים 

דתומטר

זה פשוט כל כך זרם לי טוב שלא רציתי לעצור באמצע.

גם לי באמת יוצא לתהות על זה כל יום. 

זה באמת מצב ממש לא ברור יש קצר בתקשורת, אין דיבור, התקשורת היחידה זה לפעמים מבט חטוף/חצי חיוך/ כעס 

הקושי בעיקר נובע מאיתנו. אבל גם הוא מערים קשיים, הוא קיבל אותנו אחרי 2000 שנות גלות כאילו כלום,למה לא קראת אלינו? למה היינו צריכים לבוא לבד, מה אם לא היינו באים היית ממשיך פשוט לחכות בלי לומר מילה? ועכשיו כשסופסוף באנו הבייתה  למה אתה מתנהג כאילו אתה לא בבית

אומרים שכשיש רצון למשהו, זה סימן על התחלה של מוכנות לדבר הזה. שנזכה לקשר ישיר, לשיח פתוח (ברמת האפשר) עם ריבונו של עולם בקרוב ממש!

לא להיות כפויית טובה ולהכיר טובה לה' הרחמן, ולדבוק בו לנצח.

הרעיון נפלא ומסביר יפה.

זה מזכיר לי את העבודה עם נוער שעברו חיים לא פשוטים, וכשהם מגיעים למסגרת שאוהבת ומחבקת אותם, אז הם הכי מתקשחים ולא מאפשרים. כשהם חוזרים "הביתה" הם חוזרים להיות קטנים בעיני עצמם.

וזה תהליך בניה מתמשך מול מי שרוצה בטובתם, לאלה שרק סוחטים אותם.

תתפלאי כמה יהודים (חלקם מאמינים ויר"ש) מאמינים שחיסונים עושים אוטיזם והומוסקסואליות היא בחירה...

גוגל לא יכול לחנך לבד את כל הפרמיטיביים בעולם.

כדי לתת הצדקה למידות הרעות שלהם (מידות רעות לאדם עצמו או לתרבות בה הוא חי)

ולפי האמונה שלהם, מצווה להרוג ולהשמיד את מי שכופר באמונה המוסלמית 

לאמונה שמה שהוא רוצה זה להרוג?

כבר התיאור של כיבוש הארץ, עם יריחו תחילה בספר יהושע, מדבר על השמדה טוטלית ללא הבחנה.  

כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. ישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.

הם היו עושים לנו 7 באוקטובר כל חודש (ותיאורים הרבה יותר גרועים של 7 באוקטובר שעשו הגויים ליהודים אכן מוזכרים רבות בתנך, לדוגמא "ויבך אלישע ויאמר לחזאל ידעתי את אשר תעשה לישראל עוללהם תרטש והריותם תבקע"). ואילו המחבלים כיום מקבלים פיתות וקנטינה בכלא, אז הם לא יכולים להצדיק זאת בהגנה עצמית

המוסלמית, ואת הזרמים הדתיים הדומיננטיים באיסלאם. 

עצם האמונה המוסלמית הבסיסית שעמדתה היא שכולנו נולדנו מוסלמים ומי שאינו מכיר בכך הוא כופר.  
זהו זרע פורענות המבטל למעשה את זכותם של כל בני האדם האחרים לאמונות משלהם,לדתות משלהם,למדינות משלהם לטריטוריות נפרדות משלהם,כיוון שבו זמנית כוללת האידיאולוגיה של הדת הזו את העמדה ששואפת לאומה כלל עולמית של כל המוסלמים כולם למעט הכופרים שימאנו בבוא העת להתאסלם ויישחטו.

העובדה המצמררת היא שהקוראן מטיף למעשים אלימים וברבריים ואי אפשר להתעלם מכך. זה כתוב שחור על גבי לבן. המסר האלים מוחדר למוחותיהם של מיליארד מאמיני האידיאולוגיה הזאת, והמסר מצמיח את אירגוני ומעשי הטרור.

אך גם בינם לבין עצמם, בתוכם, בשם התרבות ודת האיסלם, יש מעשי רצח וזוועות אחרות בעולם המוסלמי.  בכל מדינות ערב יש שלטון דיכוי דיקטטורי, וכשהשליט מובס, יש מעשי רצח ואלימות מזוויעים - למשל מלחמת האזרחים והמיליונים שנהרגו בסוריה, למשל מלחמת איראן - עיראק בדור הקודם, ארגון הטרור בוקו-חארם בניגריה, שלטון האייתולות באיראן והדיכוי האלים והאכזרי של העם האירני. 

הפנייה לקריאה נוספת:

מחשבות על האיסלם הרדיקלי | יד ושם

והוא היה פרא אדם אכזרי וברברי.

לפח הדת שלהפ הם לא רצחו חפים מפשע אלא כופרים גמורים. יותר זה, הם מאמינים שהיהודים קיבלו את הקוראן ואז עיוותו אותו (והפכו את זה לתורה המוכרת שלנו) ולכן היהודים הם גרועים יותר מעמים אחרים.

 ובשם האמונה נוהגים לפעמים בצורה לא ראויה.. 

אני לא באה להשוות ח"ו, אבל זאת רק המחשה לכך אמונה בה' לבד לא הופכת את הדרך שבה האדם בוחר לעבוד אותו לראויה.

הם מאמינים באללה ובמוחמד

ובגדול בכל מה שמכשיר את התאוות שלהם   

בעז"ה מתכנן ללכת לאביתר/גבעה/חווה, קצת לנשום מאווירהּ של א"י....

אולי אזכה גם ללמוד משהו בנושא....

מביאים פירות מגידול הארץ ומברכים עליהם.

מתפללים על האתרוגים לסוכות הבא.

מדברים בשבחה של ארץ ישראל

וחוגגים יומולדת זוגי חחח

מה שיש בבית 

מה שקיבלנו 

וקצת שירים ודברי תורה  

אבל קצת לחשוב על א"י ומה צריך לעשות בשבילה

וכמובן בט"ו בשבט ללכת לטיש!

לכולם קופצות מחשבות לא וואו, אבל השאלה מה אנחנו עושים איתם.. זה מה שה' שואל מעמנו. לתקן, לא להיות מושלמים מהתחלה

פשוט לפעמים חושבים דברים לא נחמדים,

מלחמת הטוב ברע גם בתוך המחשבות שלנו

לכן יש הרבה דברים שצפים מהבטן (או מה"לא־מודע")

ונתקלים במחסום של המודע שלנו

אפשר להסביר את זה כז' מידות תחתונות וג' מידות עליונות (חג"ת נהי"מ אלה מידות שנמצאות בלב, בתחושות, באינטואיציה, אין לנו כל־כך שליטה ישירה עליהן, אבל כן יש לנו אפשרות לשלוט בחכמה בינה ודעת כלומר במה שמתרחש אצלנו במוח, להחליט החלטות, להזיז מחשבות הצידה, כו')

אפשר להסביר את זה ככוחות שליליים שנמצאים בתוכנו, פנימיים או חיצוניים זה לא כזה משנה כי הכל בגדר משל, כמו "אין אדם חוטא אלא אם נכנסה בו רוח שטות"

בשלב מסוים הגעתי למסקנה שבכל אדם נמצאות כמה אישיויות, לרוב 2 דומיננטיות, האחת היא האישיות הרגילה של איך שאנחנו תופסים את עצמנו ורוצים להיות כאלה, כשאנחנו בשליטה והמחשבות שלנו נמצאות תחת מרות הסדר השכלי־מוסרי

ויש מה שנקרא "אגו חירום" או "אגו חלופי" או איך שלא קוראים לזה, וזאת סוג־של אישיות אלטרנטיבית שפורצת ברגעי חולשה כו' או למשל מצב של שכרות. כאילו יש מערכת נסתרת של קשרים נוירוניים  במוח, שרוב הזמן היא כבויה אבל מדי פעם היא נדלקת ולכן צפים מחשבות ודפוסים כו' שאנחנו לא רגילים אליהם

גם אני חשבתי על רוח שטות.

מעניין!

"אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע."

זה מה שעושה אותך "אדם". שבוחר בטוב אף על פי שנוצר מעפר ועלול להימשך לדברים אנוכיים.

לגבי הספר של הצדיק הנ"ל זיע"א, 

תחשבי עם מה את יוצאת אחרי קריאה בספרים כאלה, ועד כמה זה מוסיף לך לעבודת ה'. 

אם התפוקה של הספר הזה היא אמונת צדיקים, אז יש סיפורי צדיקים שהמוח יכול לסבול יותר, וגם אפשר לצאת מהם עם הרבה מוסר והליכות. 

שהם בסדר גודל פסיכיאטרי, לא פסיכולוגי.
כמו למשל הפרעת זהות דיסוציאטיבית או סכיזופרניה

רשימת החטופים לתפילה
מעודכן ל ט"ז חשון תשפ"ה, 17.11.24

אבינתן בן דיצה תרצה (אור)
אביתר בן גליה (דוד)
אברה בן אגרנש (מנגיסטו)
אגם בת מירב (ברגר)
אוהד בן קרן אסתר (בן עמי)
אוהד בן אסתר (יהלומי)
אור בן סימה גאולה (לוי)
איתן בן רות אדית (הורן)
איתן אברהם בן אפרת (מור)
אלון בן עידית (אהל)
אליה בן סיגלית (כהן)
אליהו בן חנה (שרעבי)
אליזבת בת אירנה (צורקוב) מוחזקת בעירק
אלכסנדר בן ילנה (טרופנוב)
אלקנה בן רוחמה (בוחבוט)
אמילי תהילה בת אמנדה פרנסיס (דמארי)
אריאל בן סילביה מוניקה (קוניו)
אריאל בן שירי (ביבס)
ארבל בת יעל (יהוד)
בר אברהם בן ג'וליה (קופרשטיין)
גיא בן מירב (גלבוע דלאל)
גדי משה בן שרה (מוזס)
גלי בן טליה (ברמן)
דוד דיגו בן סילביה מוניקה (קוניו)
דורון בת שרה (סימונה) (שטיינברכר)
דניאלה בת אורלי (גלבוע)
הישאם אסייד
זיו בן טליה (ברמן)
טל בן ניצה (שוהם)
יאיר בן רות אדית (הורן)
יוסף חיים בן מרים (אוחנה)
יצחק (איציק) בן חנה אנטה אלגרט
יקותיאל קית׳ שמואל בן טובה (סיגל)
ירדן בן פנינה (ביבס)
כפיר בן שירי (ביבס)
לירי בת שירה (אלבג)
מקסים בן טלה (הרקין)
מתן שחר בן ענת (אנגרסט)
מתן בן ירדנה עינב (צנגאוקר)
נמרוד בן ויקי (כהן)
נעמה בת איילת (לוי)
עודד בן בלהה (ליפשיץ)
עומר בנימין בן ניבה (ונקרט)
עומר מקסים בן אורנה אסתר (נאוטרה)
עומר בן שלי (שם טוב)
עופר בן כוכבה (קלדרון)
עידן בן יעל (אלכסנדר)
עֹמרי בן ורוניקה אסתר (מירן)
צחי בן דבורה (עידן)
קרינה בת אירינה (ארייב)
רומי בת מירב (גונן)
רום בן תמר נעה (ברסלבסקי)
שגב בן גלית (כלפון)
שגיא בן נעמית (דקל חן)
שירי בת מרגיט (זילברמן-ביבס)
שלמה בן מרסל (מנצור)
תמיר בן חרות (נמרודי)
יוסף חמיס אלזיאדנה    
חמזה אלזיאדנה    
ביפין ג'ושי    
פונגסאק טהנה    
סוראסאק לאמנאו    
פינטה נטפונג    
באנאוואט סהטאן    
סטיאן סוונאקאם    
וואטצ'רה סריון    

חטופים שגופתם מוחזקת ע״י מחבלים:

אוריאל בן נעמי (ברוך) הי"ד
אביב בן תלמה (אצילי) הי"ד
אורון בן זהבה (שאול) הי"ד
אילן שלמה בן מרים (וייס) הי"ד
איתי בן אורית (סבירסקי) הי"ד
איתי בן חגית (חן) הי"ד
איתן בן סול (לוי) הי"ד
אליהו בן דבורה (מרגלית) הי"ד
אסף בן קלרה (חממי) הי"ד
אריה בן פניה (זלמנוביץ) הי"ד
גד בן שרה (חגי) הי"ד
גיא בן דוריס (אילוז) הי"ד
גיא בן רינה (חבר) הי"ד
דניאל שמעון בן שרון (פרץ) הי"ד
דרור בן דורית (אור) הי"ד 
הדר בן לאה חדווה (גולדין) הי"ד
טל בן אסתי (חיימי) הי"ד
יאיר בן פלור (יעקב) הי"ד 
יהודית ויינשטיין הי"ד
יונתן מרדכי בן איילת (סמרנו) הי"ד
יוסף בן חנה (שרעבי) הי"ד
יקותיאל יהודה נחמן בן שרה (כץ) הי"ד
ליאור בן מיכל (רודאיף) הי"ד
מני בן סוניה (גודארד) הי"ד
סהר בן תמר (ברוך) הי"ד
עוז בן מירב (דניאל) הי"ד
עידן בן דלית (שתיוי) הי"ד
עמירם בן שרה (קופר) הי"ד
ענבר בת יפעת (היימן) הי"ד
עפרה בת פנינה (קידר) הי"ד
צבי בן פנינה (פלדמן) הי"ד
רון בן בתיה (ארד) הי"ד
רונן בן רוזמרי (אנגל) הי"ד
רן בן טליק (גואילי) הי"ד
שי בן שלומית שרית (לוינסון) הי"ד
תמיר בן יעל (אדר) הי"ד
מוחמד אל אטרש ז"ל    
סונטאיה אקראסי ז"ל    
ג'ושוע לואיטו מולל ז"ל    
סונתטיסאק רינטלאק ז"ל

בתור אחות של דתלשית, אני בקשר מאד קרוב איתה ומדברות פתוח גם על הנושאים האלה של החוסר אמונה שלה.. אני ממש מנסה להכנס למקום סוגשל ענווה כזאת. שנכון שאני מאמינה בכל כולי, וברור לי שזאת הדרך הנכונה לחיות, ועצוב לי וגם שורף על זה שהיא לא זוכה לחיות את החיים ככה, אבל אני אני, והיא היא. הבחירות שלה, הן שלה לגמרי, לי אין חלק בהן. וככה זה, וככה זה טוב זה כן מניע אותי להתפלל עליה, ואפילו לנסות להתחזק בעצמי, במקומה.. אבל בסוף בסוף, אני כל הזמן מדגישה לעצמי שזה פשוט לא שלי..

אגב זה נכון בעיני לכל התמודדות של אדם אחר. אם זה התמודדות רוחנית, נפשית או אפילו רפואית. תמיד נרצה לעשות ולהיות ולקרוע את המציאות ולהפוך הכל, אבל זה לא ההתמודדות שלנו ולא בידיים שלנו.

התחברתי למה שכתבת

אלה החיים

אנשים עוברים שיט בחיים שלהם.

מאיפה הזכות בכלל לרחם עליהם?

ראשית לדעתי הרגשות האלה מקורם נעלה מאוד. ברור שלמעשה זה לא נכון לכעוס על אנשים ולריב איתם, אבל יש הבדל אם זה בא מתוך גישה של וואלה מה זה מזיז לי, שיעשה מה שבא לו מקסימום יישרף בגיהנם, בעיה שלו, לבין סובלימציה של רצון לתקן, להשפיע, לתת.

אני חושב שכל־אחד עובר מסע גדול בחיים שלו, גם דתיים גם חילונים גם דתל"שים, עם הרבה מאוד תחנות, מפגשים, הזדמנויות לשנות את הדעות (אם כי לא הזדמנויות בלתי־מוגבלות),

גם אנחנו עוברים מסע משלנו שבו אנחנו לומדים, מתפתחים, משנים את דעתנו, עוברים ממדרגה למדרגה, ואני לא חושב שהיינו רוצים שילחיצו אותנו, יתזכרו אותנו, או יכעסו עלינו למה אנחנו לא איפה שהיינו צריכים להיות. גם בתור אנשים דתיים התביעה עלינו גדולה ביחס למה שהיינו יכולים להיות אם היינו מנצלים את הזמן נכון, לוקחים את הדברים יותר ברצינות כו', אבל לחץ חיצוני, במיוחד אם הוא בא מתוך רגשות שליליים כמו כעס / שנאה כו', לא מקדם את התהליך.

חלק מזה זה גם הבנת התפקיד שלנו בכל המערכת הזאת, התפקיד שלנו הוא לעזור ולהעניק שפע עם הרבה אהבה ושמחה, כמו ברפואה יש לפעמים מקרים שהם מעבר לתחום המומחיות שלנו, ב־99.9% אנחנו יכולים לעזור רק למי שמבקש עזרה (עזוב תעזוב עמו), לא למי שחושב שהוא בכלל לא צריך אותה,

בכל־מקרה אין התפקיד שלנו להיות שופטים או פרקליטות, את זה אפשר להשאיר לקב"ה.

אני לא חושב שיש אפשרות לענות על שאלה כזו באמת. אפשר לדחוק הסברים על כך שהכוח שלא מתבטא בדבר המסויים, אמור לבוא לידי ביטוי בעניין אחר, ומתוך כך לקדם את העולם ולהביא לאיזה תיקון - אבל זה דחוק ולא משכנע, לדעתי.

אני חושב שאלה מהדברים ש"גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". 

בעיני כח האהבה עומד בבסיס הרצון לחיבור והאדם צריך לעבוד על זה שהכח יהיה מנותב להקמת בית כשר בישראל איש ואשה.

"וְהַכְּלָל, כִּי עִקַּר כֹּחַ הַבַּעַל דָּבָר שֶׁמֵּסִית אֶת הָאָדָם לְתַאֲוָה אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָאָדָם אֵיזֶה שַׁיָּכוּת לְזֶה הָעִנְיָן כְּפִי שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת רַק שֶׁהוּא צָרִיךְ עַכְשָׁו לְהִתְאַפֵּק עַל תַּאֲוָתוֹ עַד יָבוֹא עִתּוֹ. אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיְּקַבֵּל דָּבָר זֶה בְּהֶתֵּר, אוֹ לִפְעָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל זֶה כִּי אִם בָּעוֹלָם הַבָּא, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּזְכֶּה לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ מִזֶּה עַכְשָׁו, עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לֶעָתִיד בָּעוֹלָם הַבָּא לְקַבֵּל וּלְהִתְעַנֵּג מִשֹּׁרֶשׁ הַתַּעֲנוּג הַזֶּה בְּשָׁרְשׁוֹ בָּרוּחָנִיּוּת. שֶׁהוּא אוֹר צַח וּמְצֻחְצָח תַּעֲנוּג רוּחָנִי, תַּעֲנוּג אֲמִתִּי. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֶךָ". 'רֵעֶךָ' דַּוְקָא. וְכֵן, "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ". 'רֵעֶךָ' דַּיְקָא. כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ חֶמְדָּה לְבֵית רֵעֵהוּ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁהוּא רֵעֵהוּ וַחֲבֵרוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ כְּפִי גִּלְגּוּלֵי הַנְּשָׁמוֹת וּמֵחֲמַת שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן הָיָה זֶה הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כַּמָּה בְּחִינוֹת מֵחֲמַת זֶה יֵשׁ לוֹ תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה לְזֶה הַבַּיִת וְהַמָּמוֹן שֶׁהוּא עַכְשָׁו שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה הִזְהִירָה אוֹתָנוּ עַל זֶה. כִּי אָסוּר לִגַּע בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ וְרֵעֵהוּ בְּשָׁרְשׁוֹ מִצַּד הַגִּלְגּוּל, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים. וְה' יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת אֵיךְ לְסַדֵּר הַמָּמוֹן וְהַחֲפָצִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְאָסוּר לִגְזֹל וְלַעֲשֹׁק אֶת חֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לַחְמֹד הוּא אִסּוּר חָמוּר, רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין בַּה' יִתְבָּרַךְ כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'. וּלְקַבֵּל מִשְׁפָּטוֹ בְּאַהֲבָה וְלִשְֹמֹחַ בְּחֶלְקוֹ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ ה':"

(ל"ה טעון ונטען ג ב)

אולי זה עונה למה ששאלת @מישהי😉 

שאלה יפה שעסקתי בה לאחרונה.

לכל נטייה יש שורש כללי, ו(כמעט) תמיד אם מעמיקים רואים איך אותה נטייה יכולה להתממש, גם אם לא באופן ספיציפי.

ויש להעיר, שהידיעה שעצם המשיכה יש בה צד עליון וטוב, אז גם אם בפועל לא יהיה אפשר לממש אותה, זה מחזק את האדם שהדבר בעצמו אינו פסול.

ואני חושב שזה בכוונה. בן נוער שמתחיל לו יצר העריות אף שבדר"כ אין זה גיל החתונה, זה כדי שילמד להתמודד ולפתח חוסן ושליטה בעצמו. אם יצר העריות היה מתעורר רק בגיל סמוך לחתונה, זה היה אסון. צריך לבנות את החוסן העצמי ואת השליטה בכוחות, כוח האיפוק. עצם השליטה של האדם בכוחותיו נותנות לו כוח של ניהול, שבו הוא לומד לנהל וליזום בעצמו את הדברים, ולא רק לזרום אחרי הדברים. הוא לומד לא להיות נגרר אלא להיות מוביל, ולדעת לעשות את הדברים כפי מה שראוי וצריך לעשות, ולא רק לפי מה שזורם. ובמקביל צריך לדעת שההתמודדות בדר"כ אינה לנצח, והאדם יוכל בשלב זה או אחר להופיע אותה. מי שלא, בעל נטיות הפוכות, אז קודם כל ברוב המקרים זה ניתן לשינוי, גם אם זה קשה ודורש עבודה מאוד מאומצת. ומי שלא, אז לו יש תפקיד מיוחד שבו הוא נדרש להתמודד ולהילחם כל חייו. אין זו המציאות הרגילה והטבעית, אבל יש גם תפקידים כאלו לאנשים מיוחדים עם כוחות מיוחדים.

מהמם שאת בכלל חושבת על זה.

אלופה אמיתית!

דבר שני-חשוב לקחת דברים באיזון, את בנאדם, זה שאת דתיה לא גורם לזה שאין לך יצר הרע, בדיוק ההיפך, ככל שהאדם יותר גבוה מבחינה רוחנית גם הנסיונות שלו יהיו יותר גדולים וקשים.

לכל אחד יש בחירה מה לחשוב ואת לא אחראית למה שמי שעובד איתך חושב, את ניסית להיות בסדר, לא עשית את זה בכוונה... אז כן צריך להשתדל ולשאוף ליותר, אני לא אומרת שלא, אבל מההודעה שלך נראה שאת מאוד שם...

מדהים שאת חושבת על זה אבל תשתדלי לשים לב שאת לא שוקעת בעצבות בגלל זה, להתבאס ולהתעלות מזה זה מעולה ובדיוק מה שצריך לעשות אבל לכעוס על עצמנו ולהתעצבן ולהיות במצברוח רע(לא אומרת שזה מה שעשית, סתם, שתשימי לב בכללי)-זו בדיוק עצת היצר!

ההבדל בין הרשע לצדיק הוא לא בכך שהצדיק לא נופל והרשע כן נופל. ההבדל הוא שהצדיק קם והרשע לא קם.

באמת קשה והקב"ה רוצה מאיתנו שנקום למרות שנפלנו.

והיא אף פעם לא נגמרת. גם אם יש עליות וירידות, אם הדרך מובילה ליעד טוב אז הירידות הן לא מרכז הסיפור.

תחשבי על כמה כן עשית דברים טובים, והתאפקת, ומאסת ברע, ושבת בתשובה.

אסור לשכוח שאת מכלול של דברים, ולא רק המעשה הספיציפי הזה שהיה נראה לך לא טוב. אני בטוח שככה גם רואים את זה האנשים מסביבך. 

מניסיון: להתמיד בלימוד מסילת ישרים ("הַתּוֹעֶלֶת יֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה") זה נותן כלים ממש טובים לתיקון המידות ומקרין על כל הלך החיים. ממליץ מאוד מאוד!!

קודם כל, לגבי העניין של הנסיונות. ה' לא סתם רוצה לאמלל לנו את החיים, הוא רוצה בטובתינו. כל מה שמכונה נסיון הוא בעצם רצון של ה' להביא אותנו לקומה חדשה. וגם אם נכשלנו, יש גם לכשלון תפקיד במכלול של עבודת ה', כמו שכתוב ש"אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם". המטרה היא להגיע להצלחה, אבל צריך לזכור שגם הכשלון הוא חלק אינטגראלי מהחיים, כמו שצמח צריך להירקב באדמה בשביל לצמוח.

חשוב לי להדגיש שלא כל דבר שקורה לנו מוגדר כ"נסיון". לדוגמא, אם נפלה לנו הנעל והחלטנו להתעצבן מזה, זה נקרא שאנחנו כעסנו על משהו, לא נסיון, שכן זה דבר שלא ראוי בכלל לכעוס עליו. נסיון זה משהו קשה, יוצא דופן, שבא לפתח אותנו ולהעלות אותנו רמה, כפי שאמרתי. לא סותר שלפעמים גם בדברים הקטנים קשה לנו (כל אחד והקושי שלו), ויש לנו אחריות לנסות לתקן את עצמינו.

לגבי המחשבה שאולי זה יצר מצב של חילול ה'. מצויין שאת בתודעה כזו! ישנם אנשים שמסתכלים רק על היחס ביניהם כלפי ה', ולא רואים את עצמם כנציגים של ה' בעולם. העובדה שזה מפריע לך מראה שאת רואה את עצמך כנציגה של הקב"ה בעולם, וזה דבר מצויין. ובעז"ה שעצם הרצון הזה יגרום לך לחזור בתשובה.

@נעמינעמי 

בהחלט לא נעים לשמוע :/

אני מאמין שלהרבה מאיתנו יש פצע כואב כזה או לכל הפחות היה פעם..

עניין ראשון - לעכל את הכאב, לתת לו מקום.. מצד שני לא התבחבש בו יתר על המידה (וזה עניין שתלוי לשיקול דעת אישית, אי אפשר לתת בזה חוקים).

אמנם אח"כ לנסות לשקם את עצמך. לעשות את אותם הדברים. לפעמים זה יכול להיות על ידי תמיכה של גורמים מחבקים ועוטפים אם יש, ואם לא זה יכול לדרוש המון תעוזה, אבל אין ספק שזה שווה את זה!

ממה שנראה, יותר סביר שאחרי שתשקמי את עצמך בעצמך או על ידי עזרת הסביבה, תהיי במצב שיהיה קל לך לסלוח לה.

וסליחה זה באמת תהליך פנימי שקורה. טוב שהוא קורה כאשר הצד הפוגע מודה על חטאו אבל גם במקרה שלצערנו הרב זה לא קורה, יש פה עניין של תהליך אישי של הנפגע.

ולכן,

תדעי שזה תהליך,

ואם התקדמת בתהליך הזה לפני יום כיפור, צעד או שתיים, זה גם התקדמות שאפשר להודות עליה ולבוא איתה ביום כיפור. השתדלנו לסלוח הקב"ה! באמת ניסינו! ונמשיך לנסות ולא להתייאש מכך!

בתפילה שנזכה לעבור ולהתעצם בעקבות הקשיים והייה יותר חזקים מלכתחילה.

לא צריך לסלוח למי שלא מבקש סליחה

ככה זכור לי. במיוחד אם הפגיעה עדיין קורית

אבל בכל זאת. יש לסליחה מימד כפול: היחס בין הנפגע לפוגע, והיחס של הנפגע בעצמו לסיטואציה, בתוך הלב שלו. בהיבט הראשון הרבה פעמים נכון להקפיד על מישהו כדי שיתחנך ולא יתרגל לעשות רע כמעשיו (לפעמים הטקטיקה צריכה להיות שונה, אבל לפעמים זו הטקטיקה הנכונה....). אבל בהיבט השני, הסליחה היא בראש ובראשונה בשביל עצמינו. אנחנו אומרים כל יום בתחילת ק"ש על המיטה: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי....ולא ייענש שום אדם בסיבתי". למה שהשני ייענש אם אני מקפיד? אנחנו גם מכירים את זה מיוה"כ, כתוב שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל עבירות של בין אדם לחבירו לא מתכפר עד שירצה את חבירו. מדוע? העבירה לפגוע בחבר זו עבירה מהתורה, וברגע ששבתי עליה בתשובה, לכאורה נסלח. מדוע הכפרה תלוייה בנפגע, האם יסלח או לא יסלח? אז מלבד מה שכתוב שיותר משלוש פעמים זו כבר בעיה של הנפגע, וממילא זה לא לגמרי תלוי בנפגע, נאמר משהו שהוא יותר עמוק. הבן-אדם הנפגע, כל עוד לא התרצה, הוא עכשיו תקוע בגללי. הוא עכשיו "סוחב" את הפגיעה איתו, ומצטער בגלל זה. כל עוד לא תיקנתי את הנזק שלי וגרמתי לו ל"הירפא" מאותו "חולי" ע"י שפייסתי אותו (ובכך הצלחתי לגרום לו להמשיך הלאה), הוא תקוע בגללי! רואים בבירור שהאדם שנפגע הוא תוקע את עצמו, ולכן לא צריך לחכות שהפוגע יואיל בטובו לפייס ולרצות. אפשר לסלוח גם בלי זה. להיות יותר חזקים וגדולים ובוגרים מאותו פוגע קטן וקטנוני (מבחינה המעשה הזה הוא קטן וקטנוני, כמובן....). אנחנו סולחים לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה ומודעות מוחלטת, מתוך הכרה במציאות והבנה שאנחנו יותר גדולים מזה, ואנחנו בוחרים לא להיפגע, לא להיות בתודעה "קרבנית" ומסכנה, אלא להיות בתודעה של גיבור ומישהו בעל כוחות וחוסן שלא נשבר ולא מאיימים אותו כל הגלים והרוחות שבעולם, הוא נשאר איתן ויציב.

מקווה שעזרתי.

@תמיד בשמחההה 

של הרב מרדכי אליהו זצ"ל ליום כיפור, לצערי אין לי אותו עכשיו,

אז לא יכולה לצטט במדוייק אבל כתוב שמי שמקפיד או פגוע מחברו צריך להודיע לו

כדי לאפשר לו לפייס אותו. 

אבל אינו מעיקר הדין,

מאירי יומא כ"ג ע"א

למה השמטת את ציון?🤔

ציון.

היא ביטוי של

- מכלל יופי אלוהים הופיע.

אבל צודקת על הערה

מכלל יופי הוא כינוי לציון, לא הסתכלתי מה הפירוש אבל אפשר לומר תכלית היופי, או הכלולה מכל היופי.

צריך לשים לב לטעמים, מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ:

יופי בטעם מפסיק.

וזה שונה ממנוחת הנפש. אם זה רק מנוחה אז אתה צריך לספור דקות ולהתאבסס על הזמן שאתה "מבזבז".

אם מדובר פשוט על נפש בריאה, אז פשיטא שיש מקום גם לתחביב. כמובן לא להגזים, כי זה אף פעם לא טוב.

כנראה שב מדרגות מאוד גבוהות שמרימים את הקדושה במעשים לא צריך לפתח תחביבים או לעסוק בנושאי חולין כלשהם.

שני האפשרויות שהבאת נשמעות לי נכונות באותה מידה, אתה יכול לחדד את זה..

בכל אופן, בריאות הנפש זה מעולה ובמידה מוגזמת זה לא טוב לאדם ולא טוב לשמיים

כמו שלא תשאל האם להקדיש זמן לאכילה לשינה ולפעילות גופנית ככה גם כאן לדעתי.

יש כוחות יצירה באדם וזה מבורך ויכול גם לשרת אותו בעבודת ה'

לדוג' הרב קוק מרבה להתבטא בצורת שירה ז"א שיש מקום לכשרונות ולמה שהאדם נמשך אליו גם כתחביב

צריך פשוט לדעת איך לפעול עם זה בצורה שתיטיב.

ושירה היא ממש כלי לעבודת ה'.

מה יעשה אדם שמתחבר למשחקי מחשב או בניית פאזלים?

אז אם נמשיך על הכיוון הזה - שישחק משחקי מחשב מספיק כדי שתנוח דעתו ומעבר לכך שלא ישחק.

והייתי מחלק בין משחקי מחשב לבניית פאזלים ולא יודע אם זה קשור לעבודת ה'.. נשמע לי פאזלים לצורך העניין משהו יותר גבוהה ממשחק מחשב

הרב קוק זצ"ל בתחילת עין אי"ה (ברכות כרך א' פרק א' פסקה ד'), על מח' רבי יוסי וחכמים לגבי שקיעת השמש, האם היא כהרף עין או שיש לה משך, אומר שם שהם נחלקו במח' האם יש מקום לתרבות פנאי או לא. ועולה מדבריו שם שלכו"ע יש עניין עקרוני בדברים כאלו, אלא שנחלקו אם מציאותית בן-אדם יכול להשתמש בהם בצורה טובה או שצריך להימנע מזה (הוא תולה את מח' התנאים במח' ראשונים, בין חובות הלבבות לראב"ד).

השאלה היא מה זה מנוחת הנפש. אם אני שואף "לחנוק" את הנפש שלי ולצמצם אותה לגמרי או שלא. ברור שבן-אדם שעכשיו לומד בישיבה בדרך הטבע אין לו הרבה זמן להשקיע בתחביבים, אבל לענ"ד אסור לכבות תחביבים לגמרי (אא"כ באמת מדובר במשהו ילדותי שהאדם צריך לשאוף לא לרצות את זה בכלל....), גם בתקופת לימוד בישיבה.

אגב, גם כשמשקיעים בתחביבים, כדאי לזקק אותם ולהופיע אותם בצורה טובה יותר. לדוג', אדם אוהב מוזיקה. איזה סוג מוזיקה בדיוק הוא שומע ואוהב? האם עדיף לשמוע דברים אחרים? וכן על זה הדרך בכל תחביב ותחביב, לברר אולי אני יכול יותר למצוא משמעות באותו תחביב, לגלות בו עומק וכיוון חדשים.

לפעמים יש תחושה שאם ייאספו יותר מדי חטאים, בסוף לא יישאר ממני כלום.

///

אמרי אמת וילך תרצ"א

הקהל את העם האנשים והנשים והטף איתא האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה באים לתת שכר למביאיהם, למה צריכים למביאיהם לשכר, הלא יש להם שכר משלהם, אולם הכוונה לכאלו שאין להם דרך בפני עצמם, אאזז"ל אמר בשם ר' בונם ז"ל על מה שאיתא במדרש וישב כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם יי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וכו' ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו וכו' ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח, שאף שלעיני בשר היה נראה שמעשה יהודה לא היה ישר כמו מעשה אחרים, אולם הקב"ה הוא היודע מחשבות שיהודה היה נפול בעצמו שהוא אינו כלום ואין לו כלום ועל כן היה עסוק ליקח לו אשה להעמיד תולדות שאפשר התולדות יהיו יותר טובים, זה הוא אורו של מלך המשיח כדכתיב והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, איתא בגמ' מי גרם לראובן שיודה יהודה והקשו בתוס' הלא ראובן עשה תשובה עוד מקודם שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, אולם יהודה חידש דרך חדשה להיות מודה בלי שקו ותעניתו, עיקר התשובה היא ההודיה,

איתא כי יהויקים היה מתענה תמיד ונאמר לו אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו,

[מצודת דוד] יתכן שהיה יהויקים מסגף עצמו במאכל ומשתה ועשה הרע בחושבו שהסגוף יכפר על רעתו ולזה אמר הלא אביך התענג במאכל ומשתה ועשה משפט וצדקה ובעבור זה היה טוב לו כי לא עשה הרע ולא היה לו צורך אל הסגוף:

[רד"ק] אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה. כלומר איני תופש אותך בהנאותיך אם היית עושה משפט וצדקה כי אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה בטובתו וכיון שעשה משפט וצדקה אז טוב לו והיה בטוב כל ימיו אבל אתה נהנה בטובת העולם הזה בדרך רעה שבניניך שאתה נהנה בהם אינם ביושר ובמשפט כי אם בעשק וכן מאכלך ומשקך ושאר הנאותיך הם בחמס כמו שאמר כי אין עינך ולבך כי אם על בצעך וגו' ויש אומרים כי יהויקים היה מתענה תמיד והיה סבור כי התעניות היו תשלום מעשיו הרעים לפיכך אמר לו אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה.

עיקר התשובה היא ההודיה וזהו אז טוב לו כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' כל תשא עוון וקח טוב ואיתא ברש"י וקח טוב וקח הודיה וכו' שנאמר טוב להודות לה', כשמחנכים הילדים ליהדות, מזכי לחייביא, זהו השכר האמיתית, לתת שכר למביאיהם, מחנכים הילדים והילדים יש להם ילדים עד אורו של משיח.
 

///

בעצם החידוש של האמרי אמת הוא מפליא וממש מרחיק לכת.

יש תשובה של שק ותענית, לומר את כל הסליחות, לסיים X פעמים ספר תהילים, להיות בבאסה ובדאון, פעם קראתי שהיה איזה מחזור סליחות שכתוב בו באחת הסליחות "כאן בוכים". תשובה "קלאסית" מה שנקרא. וזאת התשובה של ראובן, כי זאת התשובה שהוא מכיר. תשובה קלאסית. אז בסדר, זאת מדרגה אחת.

אבל המדרגה האמיתית יותר היא התשובה ה"יצירתית" של יהודה, יהודה מבין שהוא לא בנוי לכל הדברים האלה, לכן הוא מחפש איזו דרך באמת תוכל לתקן את הסיפור הזה, גם אם בעיני אחרים זה לא נראה הכי ישר ולפי הספר.

ולפי זה ההתמקדות בימים האלה צריכה להיות איך אני באמת מתקן משהו. יוצר שינוי. יוצר משהו חדש. מכין דרך חדשה. וזה יכול לבוא דווקא הפוך מתוך שמחה וטוב וכיף, "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". יכול להיות שמה שאני צריך כדי להזיז את הרוחניות שבי זה איזה טיול ארוך וכיפי, להתנתק מהסחות הדעת. וזה כמובן לא סותר את הסליחות והחרטה וכל העניינים.

גם בסליחות, אפשר להסתכל על זה בתור איזה דפוק אני, ואפשר להסתכל על איך שכל סליחה פזמון ושלמונית שאני אומר, משירים מעליי ערימות של שטויות, שזה ממש משמח.

אני חושבת שזה כמו ימי כביסה

לקחת ב איזי , ב נ ח ת ...

לנשום

להתחבר לאוויר שבעולם הזה

להתכנס פנימה

להתרכז 

ופשוט

להנות מהקרבה לרבונו של עולם

מאהבה אמיתית של מלך עליון

 של אמון,

 שמאפשרת תיקון!!
 

אז אמנם הבגד מלוכלך,

אבל כמה חסד שאפשר לתקן , לכבס!

וחשוב לנקיוּת ולנעימוּת !

כי לא תחפוץ במות המת

כי אם בשובו מדרכיו 

וחיה.

עורו ישנים

וזכרו בוראכם

לא כי הוא מעניש

אלא כי הוא אוהב מאד מאד

אהבת עולם 

וזוכר לנו ברית אבות

וכל כך רוצה שנשוב אליו

ונזכה לרוממוּת אל

להקדיש את קדוש יעקֹֹב

ולהמליך אותו עלינו

ולהתפלל להתגלות ומלכות ה'

על כל העולם

כדי שנזכה 

לגאולה אמיתית ושלימה 

לקרבת אלוקים מתוקה

ולנחת ושמחה בעבודתו ית'

לתוספת 

אזכיר פה את המשל הידוע של המגיד מדובנא

"לא אותי קראת יעקב-כי יגעת בי ישראל"

משל לאורח שנכנס למלון 

נוער ליווה אותו 

וביקש לעזור לו לסחוב את המזוודה שלו.

אמר לו האורח

 "המזוודה הזו כבדה, היא לא שלי, 

ברשותי מזוודה קלה נוחה. 

 את המזוודה שלי קל ונוח לסחוב"

את המצוות והחיבור לבורא ית'

קל ונעים לעשות.

כמו קליק של חגורת בטיחות.

אם משהו חורק או כבד

זאת לא עבודה נכונה .

ומתבוננים - 

על מה העצבות? העצבות על המדרגה, גיליתי שאני במדריגה יותר נמוכה, ה"אני" הוא מה שמעניין פה. לא ה' יתברך.

על מה לב שבור? על המצב, של השכינה, של אבא שבשמיים, הצער על מה שנשבר, מה שלא היה או מה שהיה ופגע בכבוד שמיים. ה' יתברך הוא מה שמעניין פה, לא המדריגה של האדם.

וגישה בריאה - 

אם קשה לנו בעבודת ה', אם יש נפילות, מה פתרון?  להשבר? ח"ו.

הפתרון זה להתקדם. לאט. מהר. איך שמתאים לסיטאוציה ולאדם. לקום. ליפול. לקום. ליפול. ושוב לקום.

בסוף אדם נמדד על תהליכים שהוא עובר וגם על ידי תהליכי עומק הוא אכן מגיע להישים ברי קיימא בסוף. שנשארים לאורך זמן, שקבוע בנפש האדם.

אמנם אם הוא לא עובר תהליך, גם התוצאה הכי גבוהה לא שווה הרבה. וכן להיפך, אם הוא מתקדם בעקשות, גם אם התוצאה נמוכה זה שווה המון.

ואפרופו מה ש @נפש חיה. כתבה על כביסה.

שמעתי פעם משהו יפה בשם הרב שג"ר (לא יודע אם זה בלעדי שלו). בנוגע לשאלה למה אנחנו עושים תשובה אם אנחנו יודעים שנמשיך לחטוא? 

זה כמו כביסה לבגד. אתה שולח אותו לכביסה למרות שאחרי שהוא זה תלבש אותו והוא שוב יתלכלך.

העומק במשל הזה הוא שתשובה לא נועדה לייצר מצב סטטי. נחזור למצב הקודם לפני החטא ונעצר בו לנצח נצחים.

התשובה יהיה חלק מתהליך דינמי. יש פה קטעים קשים, יש בו נחמה, יש תקווה, יש אכזה ושבירה, ויש בו גם שמחה וישועה. אבל זה משהו שממשיך לקרות כל הזמן.

לא להבהל מהנפילות. זה לא באג, זה פיצ'ר.

סליחה על האיחור....😅 (או בלע"ז, דילאעיי)

מבינים שה' רוצה בטובתינו, ולא מחפש להעניש אותנו ולהרע לנו ח"ו. אנחנו הבנים שלו, אוצר סגולתו. הצער במקרה הזה על החטא אינו כסוג של טסט מלחיץ שאם ניכשל בו הלך עלינו, אלא מתוך הרצון להתקרב לאור ה', לשמחה, אנחנו רוצים להיות זכים וטהורים מכל הסיגים, וניתן לומר שהעצבות היא תוצאה- מתוך המבט הגדול אנחנו מצטערים שבאותו זמן היינו במצב קטן שמנוגד לאותה אהבת ה' גדולה ומקיפה.

אם זה לא ענה לך, אז תחדד יותר את השאלה שלך.

לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים.

כְּשֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַמְשִׁיכִים מֵהָרָצוֹן אֶת הַתַּכְלִית הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל עִנְיָן פְּרָטִי, וְחֶסֶד עֶלְיוֹן הוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה עַל הַשּׁוֹנֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל כָּל הָעוֹלָם עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמְדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אָז הַהוֹפָעוֹת הַפְּרָטִיּוֹת מִתְגַּלּוֹת עַל הַפְּרָטִים כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם, וְשִׂכְלָם הַכָּנוּס בָּהֶם הוּא מְצֻמְצָם, וּלְפִי מִדַּת הַשֵּׂכֶל הָרָצוֹן הוּא קָצָר, וּמָלֵא קַפְּדָנוּת וְזַעַף, וְנֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

ועוד ועוד דברים שנוגעים לזה..

צריך לדעת שכשלומדים הלכות וגמרא, לומדים את רצון ה' בעולם ומתקרבים אליו יתברך.

מזדהה מפעם..

אני מרגיש שלימוד ה'שכל' של התורה, גורם ללימוד ה'רוח' שבה להיות הרבה יותר יציב וחזק.

ובסוף הכל הרמוניה אחת. חסרון בפשט התורה, הוא גם חסרון ברמז, דרש, וסוד.

"אורייתא אורייתא כמה חביבין אינון מילין דילך מה אילנא אית ביה שרשין ואית ביה קליפין. ואית ביה מוחא. ואית ביה ענפין ואית ביה טרפין. ואית ביה פרחין. ואית ביה איבה. אוף הכי אינון מילין דילך אית בהו פשטי דקראי. דרשה רמז דקא רמיז חכמתא. גמטרייאות רזין טמירין. רזין סתימין. אלין על אלין. כשר ופסול. טמא וטהור אסור ומותר. חייב וזכאי ומכאן ולהלאה מתפשטין ענפין לכל סטר. רחבה אנת מני ים לית בך קץ ותכלית:

אורייתא אורייתא. הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך יהא רעוא דתהוי אנת חקוקה בליבן הדרן עלך אורייתא קדישתא. והדרך עלן אורייתא קדישתא דעתך עלן אורייתא קדישתא ודעתן עלך אורייתא קדישתא לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:"

בסוף, כשבן אדם קולט את ההרמוניה הזאת, הוא יכול למצוא בכל פשט של תורה ואפילו מחלוקת, יסודות חשובים במחשבה.

אגב, זאת היתה ההתפעלות הגדולה שלי מהספר צדקת הצדיק בתחילת לימודיי בישיבה,

וזה גם מלווה אותי עד היום. לדעת שפשט התורה מלא יסודות חשובים בכל המדרגות. 

[יש גם סיפור על רבי צדוק הכהן מלובלין, שהגיע לאיז'ביצר בפעם הראשונה, ושמע ממנו שיעור.

בסוף השיעור הגיע אליו, ואמר לו שיש עליו קושיה מכאן ומכאן, וצריך להסביר את הסוגיה שונה.

האיז'ביצר ענה לו- בסדר. אבל מה אתה לומד מזה לעבודת ה'?

זה גרם לו נקודת מפנה בלימוד התורה, וכך הוא התחבר לאיז'ביצא ולתורת החסידות.

(משהו כזה, לא מוצא מקור להפנות..)]

ולא יודע אם זה רע או טוב אבל חשוב לא להזניח את הרצון לעסוק בלימוד ש"ליבו חפץ". 

חשוב ללמוד את חלקי התורה, אך בנחת, בהדרגה. 

לשים לב שלא מזניחים חלקים אחרים בתורה ומתעסקים בהם בקצב המתאים וגם כן בשיטתיות ועקביות כמו שראוי לעסוק בתורה ("עשה תורתך קבע")

אבל זה ברור שיותר קל ליקוטי מוהרן וכאלה

הרבה יותר קל ללמוד ספרים מימינו מאשר ימי הרב קוק שכתב בעברית קצת שונה

הענין הוא לא הקושי אלא הטכניות של הדברים המאמץ של לראות את האולוקי באותה הלכה מסובכת ותיאורטית ברמב"ם הקושי בלהבין את העומק והפנימיות בסברא של רבא וכו'. ניסיתי לדוגמא להצטרף לרמב"ם היומי אבל תוך בערך שלושה שבועות התיאשתי. ובאופן כללי אני יותר אוהב ללמוד בעיון מבחינתי ללמוד כל יום שורה בגמרא אבל להתעכב עליה שעות זה יכול להיות תענוג ויש לי חלום באמת ללמוד בעיון עיון מבחינתי הוא לאו דוקא לראות הכי הרבה מפרשים על הגמרא אלא לדון בגמרא לעומק להבין את הפנימיות להתחבר לדברים גם אם לא לומדים מיליון מקורות על הגמרא אפשר לעין בה אולי שנה הבאה בעז"ה אני אצליח ללמוד ככה.

וזה קשור לנטיית נפש.

יש שאיפה טובה לעסוק בכל מקצועות התורה ויש גם עניין בלעסוק במה שהלב חפץ.

בעזרת ה' שנזכה לאחוז בשניהם ולמצוא את החיבור הייחודי לתורה של כל אחד ואחד.

בסיום התפילה, לפני לדוד ה׳ אורי וישעי

להצטרף לאחינו עדות המזרח שהחלו לומר סליחות מידי לילה…

הדברים הללו מכניסים לאווירת אלול…

אחרת, זה באמת כמו כל יום אחר…

אולי להגיע לאירוע אחד או שתיים שקשור לאלול, שיעור תורה או טיש, או בשבת בכלל למצוא חבורה שתתרכז סביב עבודת ה'.

נראה לי בדברים כגון זה חבורה בעבודת ה' היא המפתח. ואם אין אז לנסות להשיג את הדבר הכי דומה לזה

ובכללי, תשובה היא השיבה של האדם לעצמו, לא-להי שבו. מירוץ החיים וטרדות שאנו עסוקים בהם לפעמים משכיחים מאיתנו את עצמנו מרוב העיסוק בעשייה ודאגה.

כל אחד יש לו"ז אחר ולכן קשה לקבוע מסמרות. אך הכיוון הוא שאדם ישקיע זמן לעצמו עם עצמו. חשוב לא רק באלול, אויל באלול מתעצם הצורך.

לנסות לעשות מן תכנית אישית ובבנייה שלה לחשוב אילו דברים יגרמו לי לראות יותר אח ה' בחיים שלי, לראות יותר את הטוב (בבחינת תשובה מאהבה).

לשמוע שיעורים של רבנים/רבניות שאת מתחברת אליהם...

לגלות את כוחות הטוב שנמצאים בי, להקשיב לעצמי, לפנימיות שלי (ע"י התבודדויות, מחשבות עם עצמי). מעשית זה קצת עמום, אבל לנסות כמה שיותר לשאוף לשם.

לעבוד על כוח הרצון. לדעת לשלוט בעצמי ולהנהיג את עצמי לאיפה שאני רוצה, ולבחור במה שאני עושה ולהזדהות איתו, לעשות את הדברים לא בצורה יבשה ורפה אלא ביעילות, זריזות ובמלאות חיים. זה בר"ה מתגלה, הרצון של ה' לברוא את העולם (ע"פ רעיון מאורי וישעי ואכמ"ל).

שנזכה!

ביום שישי מקפידה לא להיכנס למחשב/ פלאפון ולהיות יותר נוכחת במציאות.

לעבור  על כל פינה בבית ומכינה אותה לשבת, מסדרת ומנקה גם מה שאני לא מסדרת ביום רגיל.

מכינה/קונה מאכל מיוחד שאני אוהבת ושומרת לשבת ואז זה מעורר ציפייה.

שעתיים לפני שבת נכנסת להתקלח, גג שעה לפני שבת מאורגנת ואוכלת עוגה בנחת כשהכל נקי ומוכן.

משתדלת אחרי הדלקת נרות לומר שיר השירים ולשיר לכה דודי כדי לקבל את השבת.

להגיע לשבת מוכן חצי שעה לפני הדלק"נ.

ואז פשוט לחכות לה.

אם זה אפשרי, זה ממש טוב!

לעזור בבית, לנסות להיות יותר בשלווה ובנעימות ולא להיכנס לויכוחים וכו'.

לעשות ריצה ("מי שטרח בערב שבת...", לפני המנוחה יש עניין דווקא בתנועה, כמו שלפני יוה"כ יש עניין באכילה, ולפני פורים צמים, בבחינת אחדות ההפכים אצל המהר"ל ואכמ"ל).

ללמוד פרשת שבוע עם פרשנים.

ללמוד ספיציפית על מעלת השבת, יש לרב ראובן ששון ספר על שבת, נקרא: "נעם שבת", ויש עוד ספרים/שיעורים. אפשר לעבור על שירי שבת ולהבין מה כתוב בהם (הכי טוב אם יש לך סידור עם פירוש, לי לדוגמא יש סידור המפורש ויש שם את השירים הבסיסיים והוא מפרש אותם). אפשר ללמוד מעשת בראשית שזה קשור בקשר ישיר לשבת (השבת באה ללמד על האמונה בחידוש העולם- רמב"ם מורה-נבוכים).

לעשות חשבון נפש (יש בזה עניין גדול, אם תרצי ארחיב). חשבון נפש זה לא רק חיפוש השלילה, אלא גם חיפוש החיוב, מחשבות לגבי העתיד וזכרון העבר והטמעתו, כפי שמוכח מהתורה שמדברת על וידוי מעשרות, ושם האדם אומר איך שהוא לא עבר על ציווי ה': "לא אכלתי באוני ממנו...שמעתי בקול ה' א-לוהי עשיתי ככל אשר ציוותני"....

מקווה שעזרתי....

תודה אהבתי את המגוון.

להיות בשלווה ביום שישי זה וואו.

אכן.....שנזכה

אבל אז לא ממש שינה לי אם זה שירים לקראת שבת או לא... זה היה פשוט בשביל להירגע מהלחץ של יום שישי

היה לי יום שישי לפני כמה שבועות שגיליתי שיר שממש נכנס לי ללב, סידרתי את הבית ובכיתי, אחר כך התפללתי מנחה ובליל שבת היצר לא הפסיק לנסות להכעיס אותי אבל איכשהו ברוך ה' הצלחתי להישאר רגועה, מאמינה שזה קשור גם לשיר ולתפילה...

בדרך כלל אני גם שומעת שיעור תורה אבל זה לא ביום שישי אלא במהלך השבוע כדי שאני אדע קצת על מה הפרשה מדברת, השבוע לא יצא לי, גם לא שבו שעבר אבל במהלך השנה בדרך כלל אני כן עושה את זה והדבר הכי חשוב זה לא ליפול לעצבות אם לא עבד, נושמים עמוק וממשיכים לנסות...

ובכיקר בעיקר לדבר עם אבא קצת, ברגוע, לומר 'אבא שבת שלום, אוהבת אותך, רוצה לראות שאתה אוהב אותי...' 

יישר כוח!

בערך 40 דקות לפני הדלקת נרות

ואחרי שאני מתלבש פשוט לשבת ולנשום, לנסות להתמלא בכמה שיותר אוויר, ולהוציא את הבלגן מהראש. לומר לעצמי שעכשיו אני נכנס ל"תודעת שבת", ושה' יעזור לי להיות בתודעה כזאת.

אני אישית לומד גמרא כ שלוש שעות לפני שבת.

תענוג.

דוגרי, רוצה מקדש? שיחת הכנה לתשעה באב הרב יצחק טסלר תש"פ.m4a

נוכל לקיים מאות מצוות שאנחנו מנועים מלקיים כבר 2000 שנה, ונקווה שיחסו של הקב"ה אלינו יהיה טוב יותר בעקבות כך.

בעצם אתה אומר שזה תהליך של התקרבות לקב"ה 

כנראה לא מספיק הקשבת בהפטרה השבת:

"למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי

כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי

לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא

ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו

רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע

למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה    

לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו

אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו

ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר"

ואעפ"כ, "לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו",

הקב"ה ממשיך לקיים את עם ישראל בחסדיו ובאהבתו.

שאנחנו עושים איתו עסקים וצריכים 'לשלם לו' כדי שיתרצה.

אז ישעיהו הנביא אומר, וחז"ל קבעו את דבריו לשבת שלפני חורבן הבית (!)

שאת הקב"ה לא באמת מעניין שנעלה לו עולות, לרמוס חצריו, מנחת שוא, קטורת תועבה, מוספים של חודשים ומועדים,

אם מה שקורה בפועל בעם זה שחיתות.

המקדש הוא כלי לקרבת ה' והזדככות, ולא רק אובייקט לקיום מצוות שעל ידן הקב"ה יתייחס אלינו טוב יותר.

ברור שעבודת הקרבנות לא תעזור לרשע שחוזר לסורו. יחד עם זאת, ה' מבקש מאיתנו לקיים X מצוות. בעוונותינו, אנחנו מקיימים פרומיל מזה. כשבית המקדש ייבנה, כל תפיסת היהדות שלנו תשתנה ותחזור למקור. ואולי גם נשוב בתשובה.

חלק ממה שאכתוב מבוסס על שיעורים ששמעתי.

כדי להגיד מה שארצה, אביא בלשוני רעיון שכותב רבי חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'". המשנה באבות (פרק ד' משנה י"ז) אומרת: "...יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". הוא שואל: לכאורה ישנה סתירה במשנה! מה עדיף, עולם הזה או עולם הבא? ועונה שמצד קיבול השכר של האדם, ההנאה שלו, ברור שעולם הבא עדיף, שם האדם מקבל את שכר מצוותיו, ובעולם הזה לא, בבחינת: "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם". אבל מצד הקב"ה, מה שהוא "מקבל", עדיף העולם הזה! לעומת העולם הבא ששם האדם רק מקבל ולא עושה כלום בשביל הקב"ה, בעולם הזה האדם עושה רצונו של הקב"ה, והוא, שתהיה לו דירה בתחתונים. לכן, אם האדם רוצה בטובו של הקב"ה, הוא יעדיף להיות בעולם הזה ולוותר על השכר הרוחני בשביל ה' יתברך!

הדבר היחיד (השאר אולי הם בחינת זה) שהאדם יכול לפעול למען הקב"ה (כמובן, לזכור שה' בחר להזדקק ולתלות את רצונו במעשינו) הוא ע"י בית המקדש! הרי זה כל רצונו של הקב"ה, שתהיה לו דירה בתחתונים. ומהי דירתו? בית המקדש: "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהלים קל"ב, י"ג). זה עיקר רצונו של הקב"ה, שבשבילו ברא את העולם (ע"פ מדרש תנחומא פרשת נשא סימן כ"ד). לכן בעיקר ביחס למקדש מוצמדת המילה "עבודה" (בתנ"ך ובספרות חז"ל), שהמילה עבודה מבטאת את מה שאנחנו פועלים בשביל ה' (המילה הקרבה עוד יותר שאנחנו עושים רק בשבילו ולא בשבילנו).

אמנם, יש להעיר שה' רוצה גם שנעשה מצוותיו ונשמור תורתו, וגם מופיע לגבי מעמד הר סיני תיאורים דומים במדרשים, שבשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם (המדרשים על הפסוק "יום השישי..." וגו'). אך נראה לתרץ שכנגד שלוש מדרגות ישנן שלוש תכליות. ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא. במדרשים על הפס' "יום השישי..." מופיעות התכליות של עם ישראל והתורה, והמקדש מבטא את המדרגה של קודשא בריך הוא! לכן, נראה לומר שבלימוד התורה וקיום מצוות התורה עיקר הפעולה היא בשביל ישראל, שכן יש קשר הדוק בין ישראל לתורה, כפי דברי רס"ג שאין אומתינו אומה כי אם בתורותיה (וגם זו מטרה כללית, שהרי האדם הפרטי לא עושה בשביל עצמו, אלא בשביל כלל ישראל), ועיקר הפעולה במקדש היא בשביל הקב"ה! (לכן גם המדרשים חילקו בין התורה וישראל מצד אחד, לבין קודשא בריך הוא מצד שני).

עכשיו, יש לשאול, מה העניין הגדול של המקדש שהוא תכלית רצונו של הקב"ה? אז קודם כל, ברור שאין לנו יכולת להבין עד הסוף מה רצונו של הקב"ה, אבל חלק ניתן לנסות להבין. והכיוון שלי בזה הוא מה שציינתי בקצרה קודם, שהעניין הגדול של בית המקדש הוא שהאדם מקריב מעצמו למען ה', ובכך ממליך את ה' מבחירתו המליאה ורצונו החופשי- "לרצונכם תזבחו". לעומת עבודת המלאכים שאין בה בחירה וממילא ה' לא ממש הומלך בצורה מליאה, כשבני האדם ממליכים את ה' אז מלכות ה' מקבלת תוקף הרבה יותר חזק. זה מתבטא בכך שהאדם מבזבז מממונו ושורף בהמה "לשווא", כשהוא יודע שה' לא באמת "נהנה" ממנה. אבל מתמלא רצונו של ה' דווקא בכך, כי האדם עושה את זה כי ה' אמר לו, ועושה "דברים מוזרים" למענו (והמוזרות היא גם בכך שבבית המקדש יש דם וכו', וזה לא הציור הרוחני של עבודת ה' של האדם הרגיל, ואעפ"כ האדם עושה זאת כדי למלא את רצון ה'). זה, כמובן, כיוון להבין את הדברים ולא קביעת מסמרות בתכלית המקדש.

@הרמוניה 

יפה וחידש לי...

אני עדיין אשמח אם אתה כותב בסוף את מה שרצית על בית המקדש..

אה, אוקיי, אז אראה אם יהיה לי זמן להמשיך לעבוד על זה....😅

טוב שאת אומרת

בעצם אני מבינה מדבריך שבית המקדש הוא המהות של עבודת ה' כאן בעולם הזה ושהעבודה בעולם הזה היא הכי גורמת נחת רוח לה' מהאדם.

אז בעצם השאיפה שלנו לעבוד את ה' מגיעה לשיא בבית המקדש..

מרגש לחשוב על זה

אכן....

בהחלט

שליט"א.

שמעתי אותו פעמיים (פעם אחת פרונטלית מה שנקרא, פעם שנייה ביוטיוב)

אמן