פורום עבודת ה' (עמוד 10)

איך הגעת למסקנה הזאת?

כתבתי, אני לא בטוח. אני לא באמת מכיר את המציאות שקשורה לזה. ואחרי ששמעתי את כל מה שהרב אמר, הבנתי שאני לא באמת יכול לדעת מה יקרה, ומכיוון שיש פה סיכונים, ויש דברים אחרים חשובים, אז בזה הרב צודק. אבל לא יודע, זה מבאס אותי משום מה, גם אם אני אישית לא בטוח בכלל שמתכנן להמשיך לתפקידים וכו'....

לא. 

הגבתי בציניות כי חשבתי שבכוונה השארת את תוכן התגובה-ריק.

סליחה

תניח שלא משעמם לי עד כדי כך שסתם אגיב בתגובה ריקה....

חשבתי שהתגובה שלך היא צינית. לא ראיתי מה כתבת לפני שמחקת.

זהו צורך קיומי מאין כמותו שיהיו קצינים יראי שמיים בצבא וצריך להלחם על כך. אני לא אהיה מופתע אם דברי הרב הוצאו מהקשרם.

צורך קיומי שיהיו קצינים, לא צורך קיומי שיהיו דווקא יראי שמים. "הרבה שליחים למקום". זה שאתה תופס משהו מסויים לא אומר שצריך להגיד שדברי הרב הוצאו מהקשרם.

אני מבין מאוד את ההגיון שבדבריך, אמנם קיבלתי אחרת מרבותי ובאמת עוררת אותי יותר לברר את דעתם כדי שאוכל להשיב. אולי גם אשתף כאן
לא אמרתי שדברי הרב יצאו מהקשרם, אמרתי שלא אהיה מופתע. אם הייתי שומע כך מתלמיד נאמן לא הייתי אומר את זה. רבנים אומרים דברים בשיעורים ואח"כ התקשורת (גם אם זה ערוץ 7) מגייסת את דבריהם לעניינים מסויימים. גם אם הדברים לא יצאו מהקשרם, מה שגם יכול להיות מאוד סביר ומתבקש, אני חושב שהיינו יכולים לקבל הסתייגויות מסויימות מהרב.

הקפצה

הציבור הדתי לאומי נוהג ללכת לשירות לאומי וזה גם מלווה בתמיכתן של רוב רבני הציבור הדתי לאומי.
סביר להניח שאם אתה מכיר רבנים מהמזגר הדתי לאומי סביר להניח שאתה מכער כמה שתומכים במפעל השירות הלאומי.
מעבר להלכה, מדובר כאן בהדרכה לציבור ולכן זה לא עניין הלכתי גרידא אלא עניין השקפתי חינוכי.
יש סקאלה של תמיכה, וגם מי שתומך אומר להזהר מסכנות שיש במפעל השירות לאומי, כמו שיש סכנות במקומות עבודה וכמו שיש בצבא.

אם כבר הזכרת את הרב מרדכי אליהו, הזכרת לי את הרב דרוקמן זצל, שהיה קשור אליו מאוד, שהוא תמך במפעל השירות הלאומי.

אני הולך לפי פסקי הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

האם הוא באמת התנגד לשירות  בנות בשירות הלאומי?

זאת היתה עיקר שאלתך
זה מה שמצאתי בגוגל - https://www.yeshiva.org.il/ask/21751

אם הבנתי נכון את דברי הרב זצ"ל- כיום אסור לשרת שירות לאומי במצב הנוכחי.

כשיחול שינוי לטובה בתנאי השירות או שזה כבר קיים באותו מקום- יש על מה לדבר.

 

והרב שמואל אליהו שליט"א חושב שכל מקרה -לגופו.

 

ותודה על הקישור.

אתה מקיים את המצוות ולא מחפש אישור על כל מצוה שעשית.

זה תגובה של יתמי דיתמי.
 

אני חושבת שיש הרבה מקרים בחיים שמתגשמים דברים שקיווינו להם, ואנו מדלגים עליהם ולא שמים לב שהם הארה לכך שהשם שומע את התפילות שלנו.  וזה עצת היצר למנוע ממנו להתבונן, וההרגל.

בין אם זה דברים שהתרגלנו אליהם כמו בריאות משפחה, חברה, ברוך השם. שמקיפים אותנו תדיר.

ובין ציפיות קטונות ולכאורה פשוטות שנענות.

להגדיר את השאלה,
האם השאלה היא הוכחה טכנית, כי זה נכנס כבר לדיון אחר, או הרגשה אישית ביחס לקרבת ה',

במציאות שאחרי החרבן הקב"ה הסתיר את פניו וזה מה יש כרגע, אין זאת מציאות אידיאלית כי כמו שאתה אומר התפילה השלמה התקשורת ההדדית,

אז במציאות הזאת של החורבן הקב"ה רוצה לראות בעיקר את החיפוש שלנו, בלי לתת תשובות חד־משמעיות,

עבורי לקום עם כוחות רעננים אחרי תפילה מוצלחת זה מעין מענה של ה', או ללמוד תורה ולהפנים את רוח ה',

אני אוהב משלים אז נביא משל, על אבא שאחד מבניו הלך לאיבוד בג'ונגלים של ברזיל, בלי טלפון ובלי מפה ובלי כלום, ככה במשך שנים רבות,
הבן הזה אמנם לא הולך לראות את פני אביו בהתגלות בזמן הקרוב ואולי גם לא בזמן הרחוק אבל ברור שבפנים הרצון לחזור הביתה לחיק המשפחה בוער, והוא הקשר שלו לאביו, שאפשר לטעון שהוא קשר הרבה יותר פנימי מאשר עצם הראייה,
ונניח שנפתחת בפני הבן אפשרות לשדר ברדיו אותות על הימצאו, רק בלי אפשרות לקלוט אותות בחזרה בשלב זה בוודאי עניין גדול יש בזה,

אז לא אכביר במילים אבל כל־אחד והג'ונגל הפנימי שלו... במסע הרוחני שלנו אנחנו לא הולכים למצוא התגלות בראייה או בשמיעה אבל כן אם ירצה ה' נוכל למצוא מעט מזעיר רוח ה', האם אנחנו מוכנים ללכת בדרך עם הידיעה הזאת?

אני לא מתכוון להוכחה טכנית, אלא כפי שכתבת - הרגשה אישית ביחס לקרבת ה׳, ואפילו אומר שלא רק הרגשה, אלא ממש דיבור (ברמה שמותאמת לנו כבני אדם, כל אחד ורמתו).

 

כתבת שעבורך לקום עם כוחות רעננים אחרי תפילה מוצלחת זה מעין מענה של ה׳.

וה״מעין״ גרם לי לשאול מיד - זה שזו התחושה שלך אחרי תפילה, זה משהו שלך. כי כשהתפללת, הורדת דברים מהלב וזה גרם לך לתחושה רעננה לאחר מכן. זה עדיין לא אומר שה׳ באמת דיבר איתך.

 

אני קצת לא מקבל את המשל, מהסיבות הבאות:

1. כתבת ש״הבן הזה אמנם לא הולך לראות את פני אביו בהתגלות בזמן הקרוב ואולי גם לא בזמן הרחוק״ - רק ההתחלה הזאת היא נוראית בעיני. כי מה שעושה את כל ההבדל הוא האם בסוף כן יהיה מפגש. וכשאני כותב בסוף - אני מתכוון ב״עוד בחייו״.

2. כתבת ש״ברור שבפנים הרצון לחזור הביתה לחיק המשפחה בוער״. יש כאן הנחה שיש בית.

בהודעה הפותחת שלי דיברתי על מחסור בפידבק ועל צורך בידיעה. במשפט שכתבת כאן הנחת שיש ידיעה. ושוב - לא הרגשה. ידיעה.

 

אני אנסח את השאלה בסיפא שלך בצורה קצת בוטה, כי ככה אני מרגיש:

האם אנחנו מוכנים לעשות מסע של חיים שלמים, עשרות שנים, שבהם אנחנו נדבר ״אל הקיר״ ולא נזכה להתגלות בראייה או בשמיעה, אבל אנחנו כן נצטרך להסביר לעצמנו שאנחנו כן מרגישים בכל זאת מרגישים משהו, ואז נגיד שההרגשה הזו היא בעצם אותו הפידבק?

 

וסליחה שוב אם זה צרם. 

 

הסוגיה הזאת מאוד ארוכה ואפשר להסתעף בלי סוף לכן אביא חלק מהדברים שלדעתי עיקריים ביותר,

 

ראשית אני רוצה לדייק, התפילה לא באה "להוריד אבנים מהלב", לזה נועדה אולי פסיכותרפיה,

 

קצת ציטוטים מהרש"ר הירש (@advfb הדליק אותי באשכול אחר):

 

"הרגשות – זולים הם מאד. אדם יכול לבכות כאוות נפשו לפני האלקים בתפילה, ולאחר מכן לקום ולהיות לא יותר טוב ממה שהיה!" [בראשית מ"ג]

 

"או אז בתפילה והשתפכות הנפש, תסיר מעליך את דמיון הרוח הכוזב הזה ותעתועי הרגש הנתעה בשוא, ותתאמץ עוד הפעם לפעול בך, כי רעיון נעלה יחדור כולו כליל בקרבך, להווכח על־ידו לדעת, כי אכן יש ה', וכי הוא אל יחידו מיוחד [...] כי גם אתה נקראת אל עבודת ה' כזאת, אתה יותר מכולם, אתה בן ישראל, בת ישראל [...] הן עליך לקבץ ולקבל בתפילה את הכוח והקדושה לחיים, עליך לקבל עליך בתור חובה ותעודה, כי חייך אלה יהיו רק מלואי רצון ה', [...] לכן ציץ ופרי כל התפילות, שעליהן לפעול את פעולתן אמונה במשכיות לבב האדם, הלא הוא התאחדות כל כחותיך לקיום ההחלטה האחת, להיות עבד ה' בחיים." [חורב תפילה]

 

כעת ביחס למשל,

 

כפי שהקדמתי אין זה המצב האידיאלי, אתה צודק לחלוטין שהמצב התקין והנכון הוא יחס של התגלות והדדיות בקשר שלנו עם ה', והיעדרו הוא הוא גלות השכינה, הוא חורבן בית המקדש, הוא מהות הרע שבגלות,

 

אבל כעת כשאנחנו נמצאים במציאות הנוכחית שלנו, צריך להבין אותה, המציאות היא שאנחנו לא הולכים לקבל "נבואה" או "התגלות" כתוצאה מהמאמץ שלנו, זאת המציאות, גם אם קשה לקבל אותה,

 

כאשר אני אומר למצוא מעט מזעיר רוח ה' אין כוונתי לרגש מסוים, אין כוונתי להתרגשות בתפילה, או בכי שאחריו מרגישים הקלה, או איזו התפעלות אמוציונלית שמייחסים אותה לקדושה, אלא התאמתות של הדברים עמוק בתוכי,

 

בהגדרת הידיעה, ידיעה היא התייחסות שלנו אל משהו כאמת, על־סמך האופן שבו אנחנו מעבדים מידע,

אנחנו מעבדים מידע בכל־מיני אופנים, זאת יכולה להיות קליטה חושית, היקש שכלי, יש גם ידיעות לא פחות משמעותיות שמתאמתות בנקודה פנימית בנפש שלנו, למשל אני חושב משמע אני קיים, או אהבת איש לאשתו (לא כ"רגש זול" אלא חיבור פנימי עמוק ואמיתי),

 

לכן אני רוצה לחקור, מה הכוונה ש"ה' באמת מדבר איתנו", מה נחשב לדיבור אמיתי, האם יש רק דרך אחת לאמת ולאשש ידיעה כלשהי בתוכנו,

 

אם למדוד קדושה ורוח ה' ב"מכשירים" של קליטה חושית־גשמית־מדעית, אני יכול להבטיח לך שלא נגיע לתוצאות מרחיקות לכת, לפחות לא בתקופת הגלות, אפשר ללכת בדרך הזאת ולהתאכזב, ואפשר להבין את מגבלות המציאות, מגבלותנו כאנשים, מגבלות הגלות, ה"ג'ונגל" שבו אנחנו נמצאים,

 

על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך:

נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים כמתים:

 

בוודאי שיש מקום של ידיעה "מלאה" יותר, זאת מהות הגאולה, זאת מהות עולם הבא, ודווקא עולם הבא הוא דוגמה מצוינת, כי הוא מופשט מגשמיות, רגשות, תחושות, ומצד שני דווקא בו מתאמתת ביתר שאת מציאות ה' וקרבתו (ואולי היא הנותנת),

 

///

 

כמובן זה לא הופך את זה לקל יותר, נניח שכל מה שאמרתי זה אמת לאמיתה וזאת באמת הסיבה המהותית כו' האם זה הופך את השאלה לחזקה פחות או את הקושי לרלוונטי פחות? גם השאלה שם, וגם התשובה שם, ושתיהן בתוקפן,

 

לכן ביחס להתמודדות שלנו עם המציאות הזאת,

 

האם השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו היא "מי ה' בעולמי", "מה משמעות היהדות בחיי", "כיצד אני מרגיש ביחס לתפילה",

או האם השאלה היא "מי אני בעולמו של ה'", "מה ערך החיים שלי ביחס לרצון ה'", "איפה נמצאת התפילה שלי ביחס לעולם ה' ולתוכניתו",

 

אני מקווה שזה לא נשמע כמו תוכחה, כי אין זאת כוונתי, אלא כוונתי לסקור את הדברים מנקודת המבט הזאת, המאוששת על־ידי התורה, ולהגיע למסקנה שבמקום מסוים השליחות שלנו הולכת יד ביד עם כל־מיני מגבלות שיש לנו,

 

גם לחתולים יש תפקיד בעולם, ואין להם הכנה לא להשגות שכליות, לא להגשות רוחניות, חלף זאת יש להם מקבץ תכונות, יכולות ומגבלות לטובת מילוי תפקידם,

 

וכאן זה קצת קאונטר־אינטואיטיבי, לכאורה האם אין רצון ה' שנשיג השגות רוחניות, שנגיע לשלמות רוחנית, שנגיע למדרגת נבואה? האין זאת מטרת המצוות?

 

מהר"ל תפארת ישראל [פרק ט]:

 

"הרי הדבר ברור כי התורה היא שעל ידה החבור בין השם יתברך ובין האדם. ולפיכך הוסרה הקושיא לגמרי באיזה צד יש לאדם הצלחה האחרונה על ידי עשיית המצוה. והרי הדבר ברור כי ההצלחה היא על ידי עשיית המצוה, במה שהם הקירוב והדבוק בו יתברך, והוא ההצלחה האמיתית. ואלו בני אדם השואלין, היו רוצים שיהיה לאדם הצלחה בעצמו, והם המושכלות שהאדם קונה. ולא שמו דעתם שעיקר הצלחה הוא הדבוק בו יתברך. ואף אם אמרו כי על ידי המושכלות הוא דבק בשכל הפועל, עד ששכל האדם ושכל הפועל הוא אחד, אלו הם דברי הבאי. כי לפי דבריהם לא תהיה רק לאחד או לשנים בדור, וכי בשביל אלו העולם נמצא."

 

וביחס לסוף דבריך, בהסתמך על האמור, האם כמו שאתה אומר אנחנו צריכים "לשכנע את עצמנו" שההדדיות בתפילה באה לידי ביטוי ברגש כלשהו או באופן כזה או אחר, או שהיסוד הוא ההבנה שאנחנו צריכים להפנים את המגבלות שלנו, את המגבלות של המציאות, ועושים מה שאפשר, אני חושב שאין מנוס מזה,

 

לסיכום, המצב המושלם והתקין שאליו אנחנו שואפים הוא התגלות ה' במציאות בפועל ממש ולזה אנחנו מכוונים את מעשינו,

כרגע אנחנו לא שם ואין צורך לשכנע את עצמנו שאנחנו שם או שנגיע לשם על־ידי מאמץ כזה או אחר,

מכל־מקום כן אפשר למצוא "מעט מזעיר רוח ה'" בהתגלות־שאינה כל־כך־התגלות ברבדים מסוימים בנפש שלנו לפי העניין, שהם לא בהכרח חושיים, רגשיים, שכליים וכיו"ב,

 

"אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע:"

 

עריכה: קצת מילות קישור

נראה לי שיותר נכון ופשוט לפרק את זה לשני סוגיות שונות, ששניהן מאוד יסודיות -

א. מה מהות מערכת היחסים עם הקב"ה? (שהיא לא דו צדדית בהרבה מישורים)

ב. מה ההבדל בין אמונה לידיעה?

והדברים ארוכים מאוד לכן אנסה לענות על שני השאלות הללו בקיצור את דעתי -

א. הנוסח שמופיע בסידורים בכמה מקומות ביחס לקשר מאפיין אותו עם שני צדדים שונים - "אבינו מלכנו". הקב"ה הוא גם האב האוהב שיש לנו איתו מערכת יחסית אינטימית קרובה וחמה והוא גם המלך שיש לנו יחס של יראה כלפיו. ולכן בגלל הצד שמדגיש את המלכות - הקשר עם הקב"ה לא תמיד יהיה הדדי וגם קשר עם אבא הוא לא תמיד הדדי. ולא כל הקשרים שיש לנו בחיים הם ההדדים במאה אחוז.

ב. אמונה היא תוצאה של נתינת והחזרת אמון. אמון בין אנשים הוא לא דבר שאפשר להגדיר כמו ידיעה על עובדה כזאת או אחרת. אמונה זאת דרך חיים שמצריכה תהליך של נתינת אמון ושרואים שנתינת האמון מצדיקה את עצמה. ידיעה זה שאני לומד משהו ואז יודע אותו. אמונה זה קשר וקשר הוא עניין מאוד תהליכי. זה לא קורה בבום. ידיעה יכולה לקרוא בבום. החסרון בידיעה לעומת אמונה היא התוכן. ידיעה היא נוגעת ביחס לעניינים שחיצוניים לאדם ולכן פחות משמעותיים עבורו. אמונה היא תוצאה של תהליכי אמון בדברים שאדם פועל על פיהם. עניינים שנוגעים לעצם התהלות חייו של האדם.

א. קיבלתי

 

ב. כתבת ש״אמונה היא תוצאה של נתינת והחזרת אמון״.

נתינה - אני מבין, הרי אני זה שצריך לבחור אם לתת. לכן אני יודע אם נתתי.

החזרה - הכיצד? בהמשך כתבת ש״כשרואים שהנתינת האמון מצדיקה את עצמה״.

 

איך אתה רואה את החזרת האמון מצידו של ה׳ אלינו? או יותר נכון כיצד אתה רואה את זה? תן לי דוגמא.

 

 

 

 

בסופו של דבר גם הבחירת לתת אמון לא נובעת מחלל ריק.
מי שינסה לתת אמון במערכת יחסים עם הקבה על בסיס הנחיות שגיות הוא יתבדה.

רואה את נתינת והחזרת האמון בלימוד תורה שהיא ים שאין לו סוף. ראיית החכמה של התורה. החיבור לתמידי חכמים והראייה כיצד התורה משפיעה עליהם. קשה לחבר קו אחד שאפשר ללכת על פיו בעניין הזה כי זה תהליך אישי של האדם מול עצמו.
אפשר לקבל אמון ולהגיע לאמונה על ידי חקירה רציונאלית בדבר המשמעות של תורה מהשמיים.

בס"ד
נתחיל בזה שהבקשה לראות לשמוע את התשובה יש בה משהו סובייקטי שכל אדם מקבל את התשובה בצורה שונה, יהיו מלא אנשים שיגידו לך שהם רואים את ה' ואת התשובה ממנו בדברים שאחרים אינם בהכרח יכירו בכך..
לדוגמא אקח משפט ששמעתי פעם על ניצולת שואה ששאלו אותה איפה ה' היה בשואה? והיא ענתה איפה הוא לא היה יהודים במצב כזה שעדיין ניסו לקיים מצוות ולשמור על צלם אנוש.
כיצד ניתן להסביר דבקות ואהבה כזו אם לא בכך שה' היה שם איתם ונתן להם את הכוח לזה?!

עכשיו כמו שאמרתי יהיו הרבה שיגידו זה לא תשובה מה' או נוכוחת ויהיו גם הרבה שיגידו שוואלה כן עוצמה כזו היא לא אנושית וכן אינספור דוגמאות..
אבל כפי שאמרנו זה סובייקטי ולכן הדבר הכי בסיסי לתשובה היא שכדאי לראות את התשובות של ה' לך אתה צריך להתבנון ולמצוא מבט אחר אולי לתוך חייך והדרך שאתה עובר, יתכן ושהרבה זמן באמת לא תראה, אבל אם אתה שואל יגידו לך יש הרבה שמאמינים שבסוף כן תראה.

עכשיו אני יודע אפשר לשאול אז מה? מי סיפר להם? מה הם ראו חוץ מהרגשות? והתשובה לזה היא באמת קצת לא מספקת הרבה פעמים והיא
שא' ה' התגלה על הר סיני, ואנחנו קיבלנו את הידיעה הזו מדור לדור(וכן אצל שאר נביאים ונבואות ברמות שונות)
ב' כן זה באמת קצת מוסתר כי אחרת לא הייתה לנו בחירה..

לסיכום: התגלות בחיי היום יום או תשובה קיימת אבל זה עניין קצת סובייקטי וצריך לעבוד הרבה לפעמים על עצמנו ועל התבוננות בחיים ובאיך ה' והתורה משפיעים עלינו..
מעבר לכך זה באמת עניין של אמונה והגילוי הגדול במעמד הר סיני וקבלת התורה שנמסרה לנו הוא מה שמאפשר לנו לקבל את האמונה הזו ולחזק ולעבוד עליה עד שנרגיש ונראה באמת את הגילוי האישי.
ומתהילים "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" בהתחלה היא תורת ה' אך בעזרת הרצון בתורה בעזרת היגיעה בתורה היא הופכת להיות תורתו לחלק שלו בתורה ולחלק שלו, וכך גם פה בהתחלה זה יכול להיתפס רחוק קשר חד צדדי אך מתוך ההשקעה העמל והאמונה בסוף מתגלה המקום הזה שבו זה שלך ושלו שבו באמת יש אהבה.

עמוד ראשון בקיצור שולחן ערוך? דף ב. בגמרא ברכות? דף א. בירושלמי?

ונדמה לי, דניאל, שהשאלה שלך היא קנטרנית.

האמת לא התכוונתי לקנטר אבל עכשיו כשאני קורה את התגובה אני מבין את הנימה העולה ממנה,

 

על־כל־פנים כוונתי היא שזה קצת מורכב להחליט מה הידע היסודי וה"דחוף" ביותר אם לקרוא לזה ככה,

האם הדחוף הוא לימוד הלכה למעשה בהיקף רחב ככל האפשר, כי זה נוגע למעשה,

או שצריך ללמוד גמרא כדי לקנות קצת דרך לימוד כדי להבין הלכה על בוריה

"מההתחלה ויסודיות" נשמע כללי,

 

שוב סליחה

וגם בערך כל הראשונים והאחרונים שכתבו על זה.
אני לא חושב שיש מישהו שאומר שלא צריך להתחיל ללמוד מבראשית ושלא צריך ללמוד בצורה יסודית

קודם כל, יישר כוח על הרצון!

עצם הרצון שלנו להתקרב לה' זה דבר גדול.

הגמרא אומרת שמי שמתבייש נמחלים לו כל עוונותיו, ולומדת את זה משאול המלך.

הרב זצ"ל בעין אי"ה מסביר שאם האדם מתבייש, זה אומר שהעבירה לא פגמה לו בתוכו, בתוכו הוא עדיין טוב, והרע עדיין חיצוני לו, ברבדים יותר חיצוניים.

 

כפיות הטובה זה לא דבר שולי, זה המקור לכל העבירות. אדם הראשון אמר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", רש"י אומר, כאן כפר בטובה. אם האדם היה מודה על חטאיו, היה נמחל לו. אך מכיוון שכפר בטובה, זה היה החטא שגרם לכל הנפילה לאחר מכן.

הגמרא אומרת לגבי ברכות הנהנין, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומביאה עוד פסוק שמשמע שהכל שייך לה', ומתרצת, כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה. ומי שאוכל בלא לברך כאילו נהנה מקדשי שמים, וכאילו גזל לכנסת ישראל ולקב"ה.

היום מרבים לדבר על זכויות האדם, כמה יש לו זכויות וכו'....אך שוכחים להגיד שיש לאדם גם חובות. האדם לא נברא סתם, יש לו תכלית מסויימת. לפעמים קשה להודות בזה כי אז זה אומר שהאדם יצטרך לעבוד קשה, אבל אין מה לעשות, ה' ברא אותנו בעולם ונתן לנו פקדון, את הגוף שלנו, ואת הנשמה שלנו, ואנחנו צריכים להחזיר את הנשמה, הפקדון היקר שהופקד אצלנו אל ה', בריאה ושלימה, נקייה כמה שיותר, מזוככת ומטוהרת.

יעקב נענש שביקש לישב בשלווה, ורש"י מביא, לא די לצדיקים שמתוקן להם לעולם הבא, רוצים גם את העולם הזה?

נראה לי האמרה הזאת בעלת משמעות עמוקה מאוד. יש זוהר שאומר שבסטרא אחרא, בהתחלה יש אחדות, ולבסוף פירוד, לעומת הקדושה שמתחילה בפירוד, אך לבסוף יש אחדות. בסטרא אחרא בהתחלה הכל נראה נחמד, נוצץ, אך לבסוף הכל מתהפך, והשטן שיעץ לאדם להיגרר אחר התאוות וישתלם לו, הוא זה שיהיה המקטרג על האדם בסופו של דבר ויזכיר עוונותיו. לעומת זאת, הקדושה לא בכאן ועכשיו, העולם הזה הוא יותר מושך מבחינה עכשווית, אך לטווח הרחוק הוא דופק את האדם, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. הקדושה לעומת זאת, משתלמת הרבה יותר לאורך זמן. וניתן לראות כמה אנשים דתיים הרבה יותר מאושרים בחייהם באופן כללי, לעומת אחרים שאמנם מקבלים יותר הנאות וסיפוקים של "כאן ועכשיו", אך אינם באמת מאושרים, האושר נמצא מהם והלאה.

אם האדם יודע שהמציאות אינה מושלמת ולא חי בבועה שהכל טוב וורוד, ומנגד רוצה להתחבר לעולמות רוחניים עליונים, זה האיזון הנכון שמבטיח את השלווה. אם האדם יהיה מנותק לגמרי מהשמים, ויחשוב שהכל פה בארץ, ויחשוב שזו השלווה, סופו להבין שאין שלווה בעולם הזה לבדו, ו"אדם לעמל יולד", וזה לא מה שיביא לו את האושר. אם האדם יתחבר רק לעולמות רוחניים עליונים, ויחשוב שהכל ורוד, וישכח את עולם המציאות, ישכח שיש סיבוכים וקשיים שצריך לעבור אותם בשביל להגיע לשלום הנכסף, זה גם לא טוב, והוא גם לא ימצא שלווה, כי המציאות תתנפץ לו בפנים. האידיאל הוא לשלב את שני הדברים יחד ולזכור מה האידיאל, ומצד שני לזכור שיש דרך ארוכה להגיע אליו, ואז האדם לא מתייאש בדרך, כי הוא יודע שתבוא הגאולה, שיבוא השלום בסופו של דבר, ומצד שני הוא לא מתמקד בדרך ושוכח את האידיאל שצריך להכווין את האדם.

 

אני אחזור להתחלה. חלק מהכרת התודה לה' יתברך היא לזכור שלא באנו פה לחינם, אלא בשביל לעבוד, אך חלק מהכרת התודה היא גם לברך את ה' על הדרך, לא רק על הטוב, גם על הרע, על הקשיים בדרך, על העולם הזה כפי שהוא, כי בסופו של דבר הכל יבוא לטובה והכל יביא להרבה טוב, וגם הרע בסופו של דבר הוא טוב לנו. אדם שמכיר תודה ואדם שלא מכיר תודה זה שני עולמות שונים, אדם שלא מכיר תודה בעצם הוא חי לעצמו, הוא משיג את מה שהוא רוצה. אדם שמכיר תודה באמת זה אדם שלא חי לעצמו, הוא חי בשביל לעשות רצון ה' בעולם, הוא מכיר בזה שה' ברא את העולם וממילא הוא מבין שזו המשמעות האמיתית של האדם בעולם הזה, וכך במקום אדם פרטי הוא הופך להיות חלק מהנצח, מכנסת ישראל, ממשהו גדול ורחב הרבה יותר, ואז גם כל המעשים שלו, הדרך, הכל מקבל משמעות גדולה ורחבה.

 

מכיוון שהבנו את הגדלות ואת העניין הגדול של זה, וודאי שמובן מדוע קשה לך עם אותו עניין, ואת צריכה לעלות קומה חדשה בעבודת ה' ולהגיע להכרת תודה אמיתית ושלימה, ומתוך כך גם מה שלא הצלחת עכשיו, הכל ייהפך לזכויות, כי הכל יביא אותך למדרגה החדשה בעז"ה. ותזכרי, גם אדם הראשון נכשל בהכרת תודה, את לא לבד. חזק וברוך, בהצלחה רבה.

 

נ.ב. זה הנסיון של הדור שלנו, בגלות במובן מסויים היה יותר פשוט, היית צריך לברוח מהרע, להודות על הטוב, ולא היה משהו שישכיח ממך את ה'. אך התפקיד שלנו הוא למרות השפע שלנו לזכור את ה', להוריד את ה' למציאויות יותר גשמיות, מדרגת א"י, ולזכור מי נתן לנו את כל הכוחות. יותר קל להיות "נבעכ'ך", צול"ר, מאשר להיות עם כוחות גדולים, ומנגד לזכור מי נתן לנו אותם, ולחיות בתודעה של שליחות ולהודות לה'. "וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר ציווה לאבותיך כיום הזה". זה התפקיד שלנו, בעז"ה שנעשה אותו כמו שצריך.

ניכר שאת מלאה ברגשי טהרה ותשובה..
הנשמה היהודית שבך פועמת.

הרצון קיים ב"ה עכשיו את צריכה לאט לאט לבנות את זה בחיים.
תעשי צעדים קטנים ובטוחים.
תתחילי ממודה אני לפניך איך שקמים. נטילת ידיים ברכות השחר. תהיי ככה תקופה עד שזה יהיה חלק ממך ואז תתקדמי הלאה

נראה לי שאת לבד בסיפור הזה... הקושי שאת מתארת מאוד אנושי.
אבל את יודעת מה, נראה לי שהקב"ה לא מצפה מאיתנו להיות ברמה גבוהה, בינונית או אפילו בסיסית. הקב"ה שם אותנו במקום רוחני מסויים עם תנאים מסויימים, ובוא רוצה שמאותו מקום אנחנו נפרוץ. לכן המטרה זאת הדרך ולא התוצאה. הקב"ה רוצה נתקדם, נעבוד קשה (כל אחד לפי רמתו), ונתקדם. תהליכים הן דבר איטי שדורש התקדמות של צעד ועוד צעד ונפילות ושוב לקום כל פעם, ככה זה תהליך. וזה בעיקר מה שהקב"ה רוצה מאיתנו.

ללמוד מסילת ישרים.

אפשר גם להשקיע עוד כמה דקות ביום ללמוד ספר הלכה כלשהו, או קצת תנ"ך - מה שאת מתחברת.

אני מאמין שאם תשתדלי להתמיד בזה (אפילו אם יהיו פספוסים, אבל בגדול תעמדי על זה) - זה יכול לעזור מאד. דבר שמאד יכול לעזור לזה הוא למצוא חברותא טובה שתתמידי איתה בלימוד.

 

הרבה פעמים הזרימה הטבעית של החיים היא שוחקת, אפילו שוחקת מאד. היא מעייפת ומשכיחה מאיתנו את הקשר עם ה'. וזה מובן מאד. והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא ליצור אי של שפיות בתוך הים הסוער של החיים.

העצה לקבוע מעט זמן ללימוד ממש לא אמורה לקחת הרבה זמן. הקושי העיקרי שבה הוא הדרישה שלנו מעצמנו לומר- עכשיו אני עוצר לרגע את שטף החיים ונרגע לרגע בתוך הלימוד הזה, ועצם העצירה הזו, היא חלק בלתי נפרד מהניצחון.
 

בהצלחה!

פשוט לראות את ה' בכל דבר, לזכור אותו בכל דבר. עלית לאוטובוס בזמן? לומר- הנה ה'. אכלת ארוחת בוקר טעימה? הנה ה'.

ועוד דבר שלי עוזר- בתפילות להשתדל להתרכז בה' שאני עומדת מולו, כמו בשיחה עם מישהו. זה הזמן של הפגישה, להקדיש תשומת לב.

וגם ר' נחמן אומר שתעשה מהנתק עצמו שיחה עם הקב"ה... 

עצם זה שהדיבורים אמיתיים זה מוציא את האדם מהחושך

זה יכול להיות יער
או אפילו תחנה מרכזית


ופשוט דבר איתו. אמיתי.

יש דברים שקשורים באופן מוהבק לקשר עם הקב"ה - התעסקות בענייני קודש - תפילה, לימוד תורה, מצוות. ועיסוק בהם משאיר רושם גם על שאר החלקים שבחיים.

אולי גם אפשר ללכת כיוון מסויים - מתי הזמנים שהיה לך "חיבור"? מה גרם לך שזה יהיה?

אני חושבת שגרמתם לי להבין שיש לי רצון וציפייה לנוכחות גדולה יותר של ה' בחיים שלי, כי הוא פשוט תמיד שם ומחכה לי אבל אני לא פועלת כדי להנכיח את המקום שלו אלא מחכה שהוא יבוא כלומר זה תלוי בי  

זהו, אז באמת תודה ענקית ומוזמנים לתת עוד עצות פרקטיות, זה ישמח אותי ויעזור לי 

 

אגב, אני בת...

כמובן כל חד וחד לפום שיעורא דיליה - לפי מה שמשער בלבו ולפי תכונת לבו,

 

אבל דעתי האישית בנושא היא שאין דרך להימלט מהתחושה של היעדר תחושה באופן מוחלט, זאת אומרת, בוודאי אפשר למצוא עצות יעוצות איך לשפוך שיח או איך לקיים את המצוות בהתלהבות יתרה, אם זה על־ידי שינוי שגרה, או התעוררות חיצונית כמו ניגון, לימוד נושאים חדשים, כל אחד ומה שמשפיע עליו, פתרונות נקודתיים,

 

אבל לפתור את הבעיה מבחינה מהותית, כלומר, שתמיד נרגיש נוכחות ה', ונרגיש שעבודתנו היא מתוך אהבה ורצויה, זה כבר עולמך תראה בחייך, שכר שמקבלים ולא תוצאה של פעולה אנושית כמבואר בליקוטי אמרים.

 

///

 

אי־שם בגמ' ברכות מובא שבתפילת חנה "ונתתה לאמתך זרע אנשים" - זרע שמובלע בין אנשים, לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גחור ולא חכם ולא טיפש.

 

אז בשלמא לא ארוך ולא גוץ... אבל מה הבעיה להיות חכם? הפוך, זה נשמע כמו מעלה, כולם רוצים להיות חכמים ומשכילים, להבין דברים לאשורם.

 

רש"י שם: "ולא חכם. יותר מדאי שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע:"

 

העניין הוא שיש חן מסוים ב"טבעיות", ה' ברא אותנו עם מגבלות, אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ולא להבין הכל, וגם לא להרגיש הכל, וזה חלק ממהות האדם,

 

"לא זאת היא תעודתנו ותכלית כבודנו [...] להעריך את עצמנו ע"פ הדברים הנתנים לנו, לא לפי גודל אוצרותינו החיצוניים והפנימיים אשר נצבור, לא לפי רוב הטובה אשר אספנו בבתי אוסם החיצוניים או הפנימיים, נמוד את חיינו, רק לפי מכסת הפעולות היוצאות מאתנו, לפי ערך ורבות התכונה, אשר על ידי הרכוש שרכשנו בכחנו ונכסינו החיצונים והפנימים, מלאנו בזה רצון ה'. - וכל מתנת ה', כגדולה כקטנה להכין אותה ולהביאה לידי מעשה-אנוש לעבודת אלקים — על פיהם נמוד את עצמנו! ורק בתור השגת אמצעים אל פעולה תכליתית כזאת, ערך ההשתדלות לרכוש לנו הקנינים הפנימים והחיצונים." [אגרות צפון ד']

 

///

 

"ושמרתם את בריתי, במכילתא ר"א אומר זה ברית שבת. ר"ע אומר זה ברית מילה ועבודת אלילים.

 

פרוש מחלוקת שלהם [...] סבר ר"א כי כאשר הנפש יש לו דבקות בו יתברך ונזהר מן החטא אשר הם שייכים לנפש, כמו הנקימה והנטירה והשנאה [...] כי השבת שהוא מנוחה שהוא לנפש, כי התנועה היא לנפש וכן המנוחה היא לנפש, וכאשר ישמרו השבת בשלמות, ואז יהיה לנפש דבקות עם השם יתברך, ימשך אחר זה הגוף והשכל גם כן, שיהיו עם השם יתברך.

 

ולר"ע אדרבא, אם ישמרו המילה שהיא בגוף, וכן אם ישמרו ברית עבודת אלילים, [...] הוא לשכל האדם [...] אז גם הנפש אשר יש לו חיבור אל הגוף ואל השכל גם כן, עם השם יתברך."

 

[תפארת ישראל פכ"ח]

 

ולדעתי מדובר בשני סוגים של עבודת ה', יש עבודת ה' דרך הנפש (= מידות ורגש), ויש עבודת ה' דרך המעשה והשכל, פעמים שאדם שומר את הברית בדרך אחת ופעמים בדרך אחרת, המהר"ל מסביר שם שאצל ר"א העיקר הוא יצירת החיבור ("לעבדה") ואצל ר"ע העיקר הוא מניעת הפירוד ("ולשמרה"), פעמים שאדם יוצר את החיבור באופן פעיל על־ידי עבודת ה' בהתלהבות אהבה רבה ופעמים שמוטל עליו לעת עתה לשמור על מה שיש ונבצר ממנו להשיג את החיבור בלב ובנפש,

 

במקום מסוים צריך לקבל את זה ומהנקודה הזאת לחשוב מה ניתן לעשות כדי באמת למלא רצון ה' לפי הקניינים והאפשרויות שבידינו כרגע.

המודעות לכך שזה קשה היא חשובה מאוד
זה נושא ארוך מיני ים לכן קשה לדעת בדיוק איפה אתה נמצא ומה יעזור לך.
התמודדות עם יצר המין זה עניין שכולם מתמודדים איתו ברמה כזו או אחרת.

אבל שמתי לב שמתי שאני הולך עם אמונה חזקה שהקב"ה יביא לי את הזיווג שלי וזה רק עניין של זמן

הרבה יותר קל לשמור על העיניים...

הרגשה של: מה אני מסתכל אם מחכה לי מישהי אחרת.

 

אבל בכללי שמחה זה מאד עוזר נגד יצר עריות... 

אפשר לחלק את עניינם של היוונים ל2 עניינים: הפילוסופיה ותרבות הגוף.
אתה יכול להיות פילוסוף, וזה דבר מאוד נעלה לכשעצמו, אבל אסור שזה יתחבר עם המעשים. כמו שפיתגורס לא צריך להיות משולש. או שאריסטו אמר כשהוא נתפס בקלקלתו - עכשיו אני לא אריסטו.

ואתה יכול לפתח את תרבות הגוף, וזה דבר נעלה לכשעצמו - אבל אסור שזה יושפע מהשכל.

לכן הם מתנגדים לשבת. זה מה שמפריע להם בשבת.
וגם בברית מילה. או בזה שישראל מקדשים את הזמנים.

וואו זה ככ שפל בעיני. בלי קשר עכשיו לחנוכה, אני מעריכה אנשים שהאידיאולוגיות שלהם לא נשארות אי שם במרום אלא משפיעות ומעצבות את החיים. אפילו כשהם נוגדים את התורה והיהדות, אני אתנגד נחרצות, אבל אעריך את ההליכה אחרי מה שחשוב להם.

 

אנשים שחיים בניגוד לאמונות שלהם, בשם האמונה, זה שיא השפלות בעיני..

"המבזה את הקודשים והמחלל את המועדות והמפר ברית בשר" -
במילים אחרות מי שחושב שהקדושה היא מנותקת מהטבע ולא מתחברת אליו,
מי שהוא (כהגדרת סוקרטס עצמו (!) ב"המשתה") - פילוסוף שזה אוהב חכמה, אבל כולם שוכחים את החלק השני של דבריו: ושונא את הגוף שנאת מות -

שלא יחשוב שיש לו עולם הבא.

וזה בדיוק כמו המשנה הקודמת במסכת אבות -
שיחת ילדים ויין של צהריים וכו - זה הצד השני. מי שעוסק בגוף ולא עוסק ברוח.

לשני הקצוות אין עולם הבא.

המקור הוא מהר"ל בדרך חיים (פירוש למסכת אבות)

תודה! איפה בדיוק בדרך חיים?

שהיה ממגורשי ספרד כותב על זה.

תיקון: משניות יד - טו

אני חושב שנכון שהחול הוא לא רע, והיהדות נגד זה, אך דווקא בחנוכה כן התברר אותו עניין של "מלחמת החול והקודש", ההבדלה ביניהם, להראות את הפער.

מלכות יוון כמו שכתבת יפה ערבבה בין החול לבין הקודש (עיינו מועדים של הרב יצחק זאגא שמביא את הפסוק שמוזכר בו: "...יון מצולות...", יון היו בוץ, ערבבו בין החול והרוח, התרבות, הייתה בשביל התענוגות והשפלות שהגיעו אליה, לקחו את הרוח בשביל לספק את החומר ולהפוך אותה לרטובה וחיה, שזה הכי נורא. לעומת זאת, באו הכהנים, שלהם "אין חלק ונחלה", הם מנותקים מהארץ, מנותקים מהחומריות והגשמיות, ובאים ואומרים, הקודש הוא העיקר, והחול יכול להביא לדרדור מוסרי, החול הוא לא המרכז והוא מביא לטומאה.

ורק אחרי חנוכה שבו הבדלנו בין החול לקודש, אז בפורים יש את ההמתקה של חול, קדושת הגוף, הדעת פחות שולטת, אבל זה כשהגוף היהודי בקדושה, שאין סכנה שהוא יופיע קדושה, אך בזמן יוון לא היה אפשר להופיע את הגוף לגמרי בלי דעת, הגוף היה נמשך לטומאה מסואבת של היוונים והתרבות שלהם, היה צריך להפריד ולהבדיל, ולאחר מכן אפשר להופיע את זה בקדושה. (מקביל ליסוד של הבעל-שם-טוב, קודם כל הכנעה- זה היה בימים נוראים, הבדלה-חנוכה, המתקה-פורים).

יש פסקה בעין אי"ה של הרב זצ"ל (הרב קוק) בשבת על חנוכה שבו הוא אומר שימי חנוכה הם ימי הלל והודאה ולא ימי משתה ושמחה, כי הדבר שאנחנו לא לוקחים מהתרבות היוונית זה ההמשכות אחר התאוות והתענוגות, תענוגות הבשר וכו'....אמנם, כשיש הלל והודאה, כשזה חלק מעבודת ה', אז החול מופיע בצורה מקודשת, אבל להופיע את החול באופן רגיל אי אפשר באותו זמן. אמנם, בפורים יש מצווה ביום של אכילה ושתייה.

 

לגבי מה שכתבת על "אין לנו חלק בא-לוקי ישראל". יש פסקה מדהימה של הרב זצ"ל (לא זוכר איפה...) שהוא מסביר את עניין מכירת יוסף, שדרכו של יוסף הייתה להשפיע על העמים באופן ישיר, להיות בתוכם ומתוך כך להשפיע עליהם, והאחים חשבו שזה מאוד מסוכן והעם היהודי יוכל להיאבד בצורה כזאת, ולכן רצו להרוג אותו, אך יהודה אמר, למה להרוג אותו, אם ה' רוצה שהשיטה הזאת תצלח, שיעשה את זה, נשלח אותו אל הגויים, ונראה מה קורה עם השיטה הזאת, אם יוסף יישאר יהודי וישפיע עליהם. וקרה מה שקרה. והיוונים אמרו לכתוב על קרן השור, שזה רומז ליוסף, "בכור שורו הדר לו", "אין לכם חלק בא-לוקי ישראל", אך לא הבינו שגם שיטת יוסף יוצאת מתוך עם ישראל בקדושתו.

(מכאן הוספה שלי...) לכאורה לא ברור, אם הם אמרו, "א-לוקי ישראל", הם הודו שזה הא-לוקים שלנו, וזו סתירה מיניה וביה. אלא הם רצו לומר שה' הוא של כולם באופן שווה, שעם ישראל לא בעל קדושה מיוחדת, יש א-לוקי ישראל, אבל "אין לכם חלק מיוחד", הוא שייך לכולם. אז אין לכם לשמור על ייחודיות. לכן זה מה שהם רצו לעשות, שעם ישראל יתערבב בין האומות, ולא תהיה ייחודיות.

אבל אז באו הכהנים. הכהנים מבטאים את החלוקה וההבדלה, כמו שאמרנו, והראו שיש הבדל בין ישראל לעמים, בין קודש (תורה) לחול (יופי של יוון והתרבות שלהם), ולא שהאדם יימשך ויטה אחר החומר, שאז הוא לא יקדש אותו אלא יימשך אחריו ויסתנוור אחריו ויאבד את הפרופורציות, ויהיה עיוור משוחד ולא ילך ע"פ האמת. ורק מתוך ההבדלה, מתוך קדושת עם ישראל, שאר העמים יכולים גם לקבל קדושה, וכן מתוך הקודש כל המקומות יכולים להתקדש, ומתוך קודש הקודשים כל המקומות יכולים להתקדש, אחרי שהתנקו והוכנו בצורה נכונה ולא טמאים ומסואבים, אלא מתוך הבנה שהם שייכים לעולם הקודש ומתוך כך צריכים להופיע בצורה ראוייה ונכונה, עם פרופורציה נכונה. ובעצם התשובה של עם ישראל: "יש לנו חלק בא-לוקי ישראל!", אנחנו עם מיוחד, העם הנבחר, ומתוך ההכרה המציאותית הזאת, ניתן להוות דוגמא לכל העמים האחרים.

 

ואם אפשר להגדיר, יוון רצו לערבב בין החול לקודש, ורצתה להוריד את הקודש אל החול, ה' הוא הטבע ולא יותר מכך, ואילו אנחנו אומרים, יש נקודה פנימית טהורה שהיא מעבר לעיניים האנושיות הטרוטות, יש ניסים ומציאויות מעל הטבע, יש מדרגה אינסופית, זה מעל כל מציאות אנושית שאנחנו מכירים, וזה מה שעם ישראל בא להופיע בעולם, ואנחנו באנו להגיד, לא, יש הבדל בין העולם שלנו שיכול להיות שיש בו רוח וניצוצות קדושה ודברים טובים, אבל זה הבדל של שמים וארץ (תרתי משמע....) בין היופי והחן האנושיים, הגדולה האנושית, לבין הקדושה הא-לוקית, שהיא מימד אחר לגמרי, ואחרי האבחנה הזאת אז גם הטבע מקבל באמת את משמעותו הנצחית ויש המשכה של שפע וקדושה אל החול, שהרי הם לא מנותקים, אך ההבנה הזאת היא גם מחייבת את החול להבין שהוא לא מנותק ולא יכול לברוח לעולמות לא טובים אלא הוא צריך להיות מוכן ולהופיע את שם ה' בצורה ראויה, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", להיות מוכן לקבלת השפע הא-לוקי וצריך להיות במינון הנכון ובצורה הנכונה בהדרכת התורה.

 

שנזכה!

חג שמח....!

מה שכתבת בפסקה הראשונה, לא יודעת, קצת מוזר לי.. זה מרגיש לי שזה קצת מוריד מחנוכה..

אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד..

 

לגבי יוסף, זו לא ממש הנקודה אבל שואלת את עצמי: מה זה אומר? הרי השיטה של יוסף הוכיחה את עצמה.. אז מה, באמת זו הדרך? להתערב בין הגויים וכך להשפיע עליהם? זה באמת מסוכן. אולי במצב מתוקן אמור לעבוד, אבל ככה בעולם כמו שהוא עכשיו בקלות אפשר להיות מושפעים במקום משפיעים..

אבל ההקשר לחנוכה זה ממש יפה ומחדד כזה את המהות של החג..

תודה..

וודאי שגם בחנוכה יש וורטים של המתקה (יש לי אחד בכיס, בעז"ה בלנ"ד בהמשך אשלח אותו....), אבל באופן כללי חנוכה יותר שייך להבדלה, לא רואה בזה בעיה. זה שלב חשוב ונכון, והוא חלק מכל התהליך, וגם ההבדלה מכוון לאותו שלב של המתקה באופן כללי, אלא שבאותו שלב לא שייך להמתיק, וצריך לעבור את שלב ההבדלה....

 

הדרך באופן אידיאלי הוא אכן ללמד את הגויים. ואכן אחרי שאנחנו מגיעים להפנמה אמיתית של הבנת הערך של סגולת ישראל וההבדל בינינו לבין הגויים, שייך גם לעשות את ה"המתקה" ולהפיץ את הערכים הא-לוקיים בעולם ולפעול לכיוון האידיאל של: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

לכן אנחנו עדיין חוגגים את חנוכה, כי עדיין לא עברנו לגמרי את שלב ה"הבדלה", "בימים ההם בזמן הזה". לעתיד לבוא כל החגים עתידים להיבטל חוץ מפורים....

בשמחה....

יש לך אנקדוטה ביחס לכך?
לא זכיתי לראות הרב אלישע בחייו אבל יצא לי לשמוע סיפורים אחרי שהוא נפטר ומה שעלה לי מהקצת ששמעתי שהרב אלישע היה מאופיין במידת הענווה וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא התנהג בפשטות ממש כאילו הוא אחד האדם, זאת עמדה נפשית מאוד מיוחדת. מה התפיסה שעומדת בבסיסה?

ובאמת, נראה לי שיש צורך כפול בענווה. המודעות של האדם ביחס לחוסר הענווה שלו היא עצמה סוג של ענווה. ענווה המתאימה לו. אפשר לקחת דמות כמו הרב אלישע זצ"ל כמייצג ענווה אידיאלית, אך מסוכן לאדם הפשוט הלא כל כך עניו כדגם ללמוד ממנו באופן ישיר על חיי היום יום.

עריכה: מסתבר שגם האדם שיש הכי הרבה ענווה הוא בעל 'הענווה הכפולה' הזאת. אחרת הענווה שלו תקועה. עניין הענוה (או חלקו) הוא להבין את היחסיות והמוגבלות של כשרונותינו ותכונתינו השונות. זה תקף גם כלפי הייחסיות של הענווה עצמה.

בס"ד

הדבר הראשון שעלה לי זה מעמד הר סיני, שדווקא היות וההוא ההר הענו ביותר ודווקא כי האיש משה ענו זכו לקבל את התורה על ידם.

וזה בעצם מאיר לי מאד את הענווה, הענווה היא המקום בו השפע הגדול ביותר יכול להתקבל, הענווה היא כמה אני נותן לעצמי להיות כלי לקבל מאחרים ולהכיל את האור.

 

הענווה יש בה הקשבה וסבלנות רבה עם ידיעה של אמת ואמונה של המקום והמעמד שלי, אדם ענו יודע את מעלתו אך הוא מוכן ככלי והוא מלא באמונה ואמת פשוטה שיכולה לקבל מאנשים אחרים וברמה הכי גבוה של אחדות של הכלה מלאה של האור שלהם.

 

אחבר את זה יותר למשהו מובן דרך דרשה שזה הזכיר של הרב יוסף אליהו בסוד הנישואים שהוא כתוב על "וירד ה'" שזה רמז למאמר חז"ל{יבמות סג.} "נחית דרגא ונסיב איתתא "-רד דרגה ושא אשה, שזה יסוד החיבור הן מצד ה' והן מצד הר סיני ומשה רבינו רד דרגה כנס למהות של ענווה שאני מקום פתוח ואז שא אשה תוכל בעצם להתחתן נוצר באותה ירידה מקום בו האחר יכול להיכנס בו הקשר יכול להיווצר וכמו שאומרים איש ואשה זכו שכינה ביניהם ברגע שאתה לומד לרדת להיות ענו ולייצר את המקום הזה שם מופיע השכינה והחיבור העמוק בין האנשים..

המשפט הראשון שמופיע ב'מידות הראיה' על מידת הענווה היא ביחס ללשון 'הנני' שהיא לשון זריזות וענווה הענו הוא זריז. כיצד?
במופע היומולדת תשעים לרב דרוקמן שנערך בבנייני האומה לפני כחודש הרב צולם אומר "אני לא חי כדי שיעשו לי יומולדת אני חי כדי לעשות טוב לעם ישראל" (ציטוט לא מדוייק). לרב היה כוחות עצומים וזריזות בלתי רגילה גם בגיל מופלג מאוד היה "תחת לו"ז" שממש "לא הגיוני" (לא חסר סיפורים). אם מגדרים את הענווה כהתבטלות אולי אפשר לומר שאדם צריך להיות עניו כלפי כלל כוחותיו, גם כוחות שעדיין לא גילה וגם כוחות שאדם יכול לשכוח שקיימים בו. ענווה כלפי עצמו, מעבר לענווה כלפי השליחות הגדולה הניתנת על כתפיו. יהי זכרו ברוך.

הרבה רבנים שלכל אחד סדרה על הרב קוק

בס"ד

כמובן שיש הרבה אפשריות מאיפה ואיך להתחיל וזה מאד תלוי בך ואתה מכיר את עצמך הכי טוב.

 

בתור התחלה הייתי אומר מה הנושא שהכי מעניין אותך כרגע ולחפש ספר או מאמר בנושא.

נקודה נוספת שהיא חשובה היא כמה זמן יש לך ומה הסגנון של לימוד שאתה אוהב

נקודה שלישית האם אתה רוצה לנסות לפצח וללמוד לבד או דווקא מחפש מפרשים ולשמוע יותר שיעורים.

 

לדוגמא:

על עצמי אני יודע שלי הכי קל היה להתחיל דווקא מפסקאות קצרות יחסית{כמו ספרי אורות{אורות התשובה/התורה. ראש מילין וכאלה} בלי פירוש, כי אני אוהב לקרוא ולנסות להבין ולמצוא בתוך הדברים בעצמי ואני אהוב לימודים קצרים יחסית מדיוקים.

התחלתי אז מאורות התורה כי הייתי בישיבה וזה מה שהעסיק אותי.

 

 

מההיכרות שלי להרבה אנשים קל להתחיל בפסקאות קצרות אם כי בסוף היסודות הגדולות חייבות לבוא בתוך מאמר וספר יותר ארוכים..אבל שוב זה תלוי בסוף בזמן שיש לך ובכוחות כי כל אדם הוא שונה וזה אגב נושא שמדובר בכמה מקמות מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לך..
 

מקווה שנתן כיוון למחשבה ובהצלחה.

 

כדאי גם לקבל קצת רקע היסטוריכדי להבין מתוך מה הרב כותב .

1. אתה אוהב ללמוד משמיעה או מקריאה?

2. אתה מבין/אוהב לאתגר את עצמך בטקסטים קשים או שאתה צריך/מעדיף תיווך?

 

אני אישית מעדיפה קריאה עם תיווך, והתחברתי מאוד לספרים של הרב ראובן פיירמן אמונה ברורה, בסוד התפילה ולהקשיב לחיים. עוד דברים שראיתי/קראתי ואולי תתחבר - סדרת שיעורים על יסודות האמונה של הרב חגי לונדין או הספרים המבוארים שהוא הוציא על הרבה מספרי הרב קוק, או אולי הספרים של הרב אורי שרקי..

הסדרת ספרי ביאור של הרב חגי לונדין

זה ממש ממש עזר לי להבין את הסגנון של הרב

מעניין מה המקור שלך לכך שהשכל וההגיון הם כלי לראות את מה שמעבר.
נראה לי שלהפך דווקא.
השכל וההיגיון זה כלי לצמצם את מה שמעבר ל"תפיסה". למשהו שאפשר לתפוס אותו

במה שמעבר באמת, אי אפשר לנגוע ולהשיג
גם לא בשכל והיגיון.

לעומת זאת התחושות העכשוויות,ה'מיד' ה'הרף עין', נראות לי הרבה יותר מחוברות למה שמעבר,
למה שאי אפשר לתפוס ולהכניס לגבולות.

מפעל הפיס עושים דברים טובים ולכן זה כמו תרומה.

לא יודע אם זו דחיקת השעה. זה סתם סיכוי אפסי

רציתי לשאול רק לגבי דחיקת השעה..

אני לא בקיא במה היא דחיקת השעה (לכן אני שואל)

אבל יש מושג של דחיקת השעה מה שידוע בגמרא "כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו"

שבנאדם מנסה להשיג משהו בכוח ולא מחכה שהקב"ה יביא לו את זה בזמנו ובעיתו

אז התוצאה היא שזה יזיק לו.

 

אז ר' נתן כותב שאם אדם מנסה להשיג את הפרנסה ביגיעות גדולות יותר ממה שצריך בשביל ההשתדלות זה נקרא לדחוק את השעה ואז דווקא מתמעטת פרנסתו.

אני דווקא חושבת .

שזה לא עיניין של דחיקה ....

אלא של  פעולה...לא בטוחה אים זו פעולה של השתדלות,

(כי בכל זאת זאת למלות לוטו זו לא פעולה ממשית.)

אים נקביל את זה לעבודה- האדם עושה את ההשתדלות שלו בכדי לקבל פרנסה.

ולא יושב בחיבוק ידיים ומחכה. 

בכדי להשיג דבר מסוים יש להקדים פעולה....כמו בעיניין הגשמים השם לא הוריד עד שקדם לכך תפילה.

זה מעיניין המעשה.

בבחינת האמונה -

מה שיש לנו זה מה שנכון לנו . אז אולי כאן ניכנס קצת העיניין של ההדחקה .

שאנו חושבים שמגיע לנו יותר.

והלוואי נצליח להשריש את זה בנו....

 

מאפיין את החשיבה שלו בתור תלמיד של ר' נחמן.
ממה שהבנתי, הרב קוק מפרש את זה ביחס לשאיפות של האדם. אדם בעל שאיפות גדולות שרוצה להוציא לפועל את כשרונותיו מהכח אל הפועל לפני שהוא הספיק לפתח אותם ולגדל אותם אצל יסבול ממכשולים וכשלונות. המכשולים והכשלונות באים כי ההנהגה מסובבת את הדברים שאדם יממש את כשרונתיו ותכונותיו רק כאשר הוא יהיה מוכן ואז הם יעלו יפה והפוטנציאל שלו ימומש.

מקור: עין איה על ברכות ט שנ – ויקיטקסט

עירובין יג ב – ויקיטקסט

 

הדוחק את השעה - מתיגע להעשיר ולהתגדל ורואה שאינו מצליח ואעפ"כ חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות:

 

זה כנראה כלל שנאמר לכל מיני דברים.. רק כל אחד לקח את זה לאיפה שצריך

 

(אם אני לא טועה גם כתוב שאברהם אבינו נפטר חמש שנים לפני זמנו בגלל שדחק את השעה לקבל ילדים..

ולכן נפטר מוקדם כדי לא לראות את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה שזה היה אמור לקרות מאוחר יותר)

לא כדאי לדחות כל פירוש רק בגלל שיש פירוש אחר, באמת כדאי שכל אחד ילך לפי רבותיו בענייני השקפה...
אתה חושב שיש פרשנות אחת הכרחית?

ככה הבנתי. 

 

בכל מקרה, אז השאלה היא לפי פירוש רש"י 

בס"ד

וזה אולי גם יענה לפי רש"י שהבאת,

אדם שממלא כל שבוע חודש למרות שלא הולך לא ושם מבטחו שדרך פה זה יגיע זה מאד דומה למה שרש"י כתב על אדם שהלך לעשות עסקים לא הצליח ולמרות זאת מתעקש לנסוע לעשות עסקים כי הוא בטוח שמשם הישועה{ואגב אחת הבעיות המרכזיות בהימורים היא אותה תכונה של בטוח שמכאן מתישהו או במילים אחרות ההתמכרות לאמונה שפה יש הצלחה ומכאן תגיע הישועה ולכן ממשיכים ונשאבים..}

 

לעומת זאת בן אדם שנגיד נמצא במצב שהוא לא בטוח והלך והתפלל לה' לישועה ואומרים אמלא רק פעם אחת שאם ירצה ה' לתת לי בזה, פה פחות יהיה דחיקת השעה{אם כי צריך לראות שזה לא שאלה שלא כדין כמו שביקש אליעזר שלא כדין ש"והיה הנערה..."}

ובעצם בגדול השאלה שנראית לעניות דעתי: "היא עד כמה אתה תולה עצמך בזה?", או ממלא כי חד פעמי לכבוד יום ההולדת ואם ארוויח מה טוב ואם לא חלק לפחות הולך לצדקה וכדומה.. 

כשממש מבואסים, אז קשה להרגיש את השמחה. ולא נראלי צריך ויעזור להילחם בזה. אין איך להכריח את עצמך לשמוח, וגם אם תצליח לרגע לעבור למוד קליל יותר (לא בהכרח שמח באמת), זה ירד, ואתה תישאר עם עצב כזה ריק..(לפחות מנסיון שלי)

זה קצת כמו מערבולת. להיאבק בה, לא יועיל. צריך לשקוע איתה ללמטה, וככה נחלצים ממנה.

 

כשיש באסה, צריך להתבאס. להקשיב רגע- למה אני מבואס? זה סתם באסה או שמתחבאת כאן גם אכזבה, יאוש ודברים כאלה? 

רגע להיות בזה. לתת לבאסה מקום. להרגיש אותה חזק, לנסות להבין את עצמי. לספר ולפרוק גם לאבא שאיתי בכאב תמיד.

 

ואז הלב שלנו מרגיש מעודד, הוא לא לבד בזה. יותר קל לו לפנות מקום גם לשמחה. זה לא אומר שלא תהיה באסה, אבל תוכל להיכנס שם גם שמחה. שמחה שהיא שקטה כזאת, שלווה..

מסכימה עם מה ש@מוריה. אמרה, רק  רוצה להוסיף..
כדאי לדבר על זה גם עם מישו שאוהבים וסומכים עליו, ולפתוח איתו את המקור של הבאסה ואת הציפיה שהפכה לאכזבה קשה וכל זה.. ואז זה מקל שיש מישו שמשתתף איתך באמת בצער וזה מקל, וככה אפשר לפנות מקום בלב לשמחה. ואז אפשר לעשות דברים שאוהבים, לשמוע שירים שמשמחים אותך וכדו'..
וזה בעצם אותו רעיון של לשתף את ה' אבל פשוט יש כאלה שיותר צריכים שיהיה מישו שיתקשר איתם פיזית.. אז מה שהכי מרגיש לך נכון

בהקשה אישית אני מוצא הרבה טוטאליות בין השורות. אתה לא כותב, אתה זועק.
מצד התוכן (אם הבנתי נכון) אתה מדבר על הגדול של הרהור תשובה שזה דבר מאוד חמקמק. כפי שהרב קוק אומר על תשובה שהיא קלה שבקלות וקשה שבקשות.
לא כל כך הבנתי את שני הצדדים שהבאת על העניין של העלילות של יצר הרע. וחידוד לגבי 3 מילים שכתבת בהתחלה, "החיים לא הוגנים", זה לא שהם לא הוגנים, הרי הקב"ה הוא המנהל שלהם "אין הקב"ה עןשה טרוניא עם בריותיו (רש"י: "טרוניא. עלילה" בניגוד ליצר הרע שכן עושה עלילה). אלא מה כן? החיים הוגנים ולא תמיד אנחנו מבינים את ההגינות שלהם, הרי הם הוגנים מראיה א-להית ולא אנושית, ואנחנו אנושיים ולכן לא תמיד נבין את הגינותם)
שכוייח יפה!

קראתי ספר. ובספר היה כתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". ויש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר,
ר' יהודה אומר שרק בזמן שאנחנו נוהגים מנהג בנים אנחנו קרויים בנים. רבי מאיר אומר שבין כך ובין כך קרויים בנים.

והיו לי הרבה שאלות. אני בן או לא בן? מה זאת אומרת שאני קרוי בן, אם אני בן - אז אני בן! "בנים אתם לה' אלוקיכם", מה אכפת לי איך קוראים לי?
וגם, מי הוא זה שקורא לי?
ובכלל, אם אני בן - איך זה יכול להשתנות בגלל המעשים שלי? זה הזוי!! אני בן בגלל שאבא שלי הביא אותי לעולם, איך רבי יהודה אומר שזה תלוי באם אנחנו נוהגים מנהג בנים?! הוא לא יודע מה זה אבא ובן?

ככה ישבתי והרהרתי בדבר. לא הגעתי להבנה. אבל בספר היתה הערת שוליים שהפנתה למהר"ל בספר נצח ישראל; פרק י"א. מהר"ל מוכר, בקרב בתי המדרש של תלמידי הרב קוק - מרכזי ביותר.
אבל למדתי אותו מחדש. ואני חושב שקצת הבנתי.

המהר"ל אומר שלפי רבי יהודה - כשאנחנו לא נוהגים מנהג בנים הקשר שלנו לה' הוא לא במדרגה של בנים. זה בעצם אמירה כזאת: ככל שאנחנו יותר דומים לאבא שלנו העולם יותר יודע שאנחנו המייצגים שלו פה. אתה רוצה להיפגש עם הקב"ה? תיפגש עם הנציגים שלו פה בעולם. אבל זה כשאנחנו מתנהגים טוב.
ברגע שאנחנו לא מתנהגים טוב - אנחנו פחות קרויים "בנים", פחות רואים את זה עלינו.
ר' מאיר אומר שתמיד רואים את זה עלינו, גם כשאנחנו לא בסדר.. תיכף אחזור לזה.

אחר כך המהר"ל מחדד: גם לפי ר' יהודה - תמיד אנחנו בנים. ממש תמיד. אנחנו, ורק אנחנו הנציגים של ה'. בעצם קיומנו - ה' שמח בנו, כי יש עם בבריאה שבעצם מציאותו עושה את רצונו יתברך בבריאת העולם. אהבת עולם אהבתיך. על כן משכתיך חסד.
אז מה רבי יהודה רוצה?

זה שאנחנו בנים - זה ברור. בלתי ניתן לשינוי. זה לא תלוי במעשינו, הקב"ה בחר בנו. הוא בחר בנו לתפקיד מרכזי בעולם. רק מעצם זה שהוא בחר בנו לתפקיד - אנחנו כבר צריכים לשמוח. זה לא משתנה.
תחשוב למשל על אדם שהתמנה להיות שר חשוב או ראש ממשלה. הוא עכשיו שר האוצר או ראש הממשלה. הוא גאה בבחירה הזאת, נכון? היא משמעותית? הרבה אנשים רואים אותו עכשיו כאדם שיש לו תפקיד, פתאום יש לו שם ונוכחות והוא מפסיק להיות אנונימי.

אבל לאיזה תפקיד הוא בחר בנו? לתפקיד שבשבילו הוא ברא את העולם - כל העולם נברא בשביל ישראל, כלומר הרעיון שעם ישראל מופיע ע"י השימוש בכל הבריאה מסביב (במיוחד אומות העולם).
זה הרעיון של ה' אחד ושמו אחד. אחדות ה'.

אתה יכול להיות ראש ממשלה לא טוב, אבל יהיה לך קבר בהר הרצל והשם שלך יהיה רשום באותיות זהב במשרד ראש הממשלה, ורכב השרד שלך יהיה במוזיאון האוסף או משהו כזה, למשמרת לדורות עולם.
אתה יכול להיות אבל ראש ממשלה טוב, ואז לא סתם תהיה ראש ממשלה. אתה תהיה ראש ממשלה שנוכח בחיים של הרבה אנשים הרבה דורות קדימה. גיבור לאומי כזה.

אז ה' בחר בנו להיות בנים. אנחנו מייצגים אותו פה, וזה אומר שה' אוהב אותנו וחפץ בנו. רק בנו.
אבל האם אנחנו גם קרויים בנים? האם העולם מתגאה בנו? האם הוא רואה בנו מייצגים של כל הטוב האינסופי של הבורא ב"ה? האם הוא רואה בנו שרים על המציאות?
אחרי חטא אדם הראשון נאמר "ואדם ביקר בל ילין - נמשל כבהמות נדמו". האם אנחנו אדם? או שרואים אותנו חלילה, לא נעים להגיד, כבהמות? עדיין, נמשל כבהמות - כי באמת הוא אדם. באמת אנחנו בנים. אבל אולי הביטוי החיצוני שלנו לא מתאים למי שאנחנו?

זה רבי יהודה.
וכאן מגיע רבי מאיר ואומר דבר מאוד מיוחד:
בין כך ובין כך קרויים בנים.

לא רק שאנחנו תמיד בנים, אנחנו גם תמיד קרויים בנים! אתה יודע מה זה אומר? אם קראת עד לפה - אני מאוד ממליץ לך לא להפסיק. כי עכשיו הפאנץ' האמיתי. mind blowing.

המהר"ל מביא את דברי הושע. הושע אומר להקב"ה שעם ישראל חוטאים ויש לו פיתרון מקורי: "העבירם באומה אחרת". תחליף אותם, את עם ישראל. 
הושע, אתה רציני?! אתה לא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל וזה לא תלוי במעשיהם?
תקשיב. הוא אומר דבר מדהים:
"כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדבקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא.. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר".

בום!! אני אסביר:
הוא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל. אבל הוא חושב שעם ישראל זה רעיון מופשט. "כנסת ישראל" כזה. אז ה' רוצה שתהיה מהות כזאת שתופיע בתור עם שתגלה את אחדותו,
אבל מי אמר שהאנשים האלה - ראובן, שמעון, אני ואתה - בנו הוא בחר? 
המהות תישאר, עם ישראל יישאר. בנים אתם לה' אלוקיכם באופן כללי, כאמירה מופשטת. ה' אוהב את כנסת ישראל. אבל אני? אם אני חוטא אני מוכיח למפרע שבי הוא לא בחר. שאני, כלי פשוט בן פלונית פלמונית נמצא פה בטעות. זה בדיוק מה שהנוצרים טענו לאורך הדרך, אנחנו בני ישראל האמיתיים, החדשים. אנחנו לא עם אחר, ה' לא מאס בעם ישראל. אבל אנחנו עם ישראל החדש! 

ומה התשובה?
ה' אמר לו לקחת אשה אחרת בלי נישואין וללדת ממנה ילדים. ואז אמר לו לגרש את האשה, הושע סירב.

"והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צרוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בוודאי כי זונה היא - ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום?"

אתה מבין מה קורה פה?!
זה לא רק שאתה קשור למושג הזה של כנסת ישראל באיזה אופן מופשט.
כשהשם בחר בעם ישראל, הוא בחר בך!.
כשלאבא יש בן - זה לא רק שיש לו בן. בן בכור, בני בכורי ישראל. אלא שהוא קשור לבן הספציפי, עם כל הפרטים שלו. עם כל התכונות שלו. אתה מייצג תכונה של כנסת ישראל! אתה חלק מהבן הזה.

לכן יש מצד אחד פסוק "בני בכורי ישראל" - בלשון יחיד. ומצד שני "בנים אתם לה' אלוקיכם" - כי פה הוא מדבר עליך, עלי, על כל אחד מישראל. הוא רצה בך. בך! בך ולא באחר! בשבילך נברא העולם! הוא ידע שתהיה חלק מכנסת ישראל, ורק חיכה לרגע שתיוולד שתוכל לייצג אותו במה?

"בין כך ובין כך קרויים בנים". במה תייצג אותו?
קודם כל - אומר רבי מאיר - בעצם קיומך. אתה (!), ה' אוהב אותך. אתה ממלא תפקיד שכביכול - ה' לא יכול למלא בלעדיך. כביכול. כי הרצון של ה' הוא בריאה, ובריאה זה דבר מגביל וה' הוא אינסוף. אתה גם גבולי, ונשמתך היא חלק מהחסד האינסופי של ה', אתה משמעותי מאוד.

נדמה את זה לאורות וכלים. ה' ברא אור כללי שנקרא כנסת ישראל. האור הזה הוא אור אחדותי שראשיתו מעל העולם, ולכן הוא מגלה את אור ה' בעולם.
האור הזה מתחלק להרבה אורות קטנים, פרטיים. כשה' ברא את האור של כנסת ישראל הוא ברא אותו כך שיתחלק לכל האורות והגוונים האלה.
האורות האלה הן הופעות של אור ה'. כלומר - אתה מופיע את אור ה' בעולם.

באיזה מידה אתה מופיע את אורו של ה'?
במידה שאתה בונה כלי שלם וגדול, ומעצב אותו בצורה שתתאים לאור ה' הפרטי ששייך לך.
אם לא תבנה כלי בכלל? האור שלך לא יבוא לידי גילוי בכלל. פוטנציאל לא ממומש.
אם תבנה כלי קטן? או שבור? האור יופיע גם כן, קטן, או שבור.
אם תבנה כלי גדול - תהיה בן יותר טוב.
אבל אתה תמיד בן. בין כך ובין כך אתה בן. יש בן שמכבד את אביו ועושה לו נחת רוח, כך שכל מי שרואה אותו אומר "ישמח האב בבנו". ויש מי שלא מכבד את אביו, ואז אביו אוהב אותו. אבל לא מקבל ממנו נחת רוח וכל העולם מסתכל עליו באור שלילי.

כל ההשפעה שלך היא ברמת הכלי. אבל הכלי הוא לא הסיפור פה. הסיפור כאן הוא אור אלוקי שמופיע דרכך! אתה מבין שזה עצום? אין לך שום יכולת לשנות את האור הזה. הוא אינסופי ולא צריך שתרחיב אותו, והוא לא יכול להיות יותר קטן בגלל מעשיך. אתה מבין איזה שמחה זה?
השאיפה היא למצוא גם את הדרך הנכונה להאיר אותו בעולם. כי המטרה היא לא שיהיה אור ה' בעולם, האור הזה תמיד קיים. המטרה היא שיראו את האור הזה שאתה מופיע - יהודים אחרים, כל העמים, ואח"כ גם כל היצורים בעולם התחתון ובעולמות העליונים.

גם ביום כיפור אנחנו אומרים שאנחנו בנים של ה'. זה לא תלוי במעשינו. הנה, כאן אנחנו עומדים ביום כיפור כדלים וכרשים, אנחנו מתמקדים במעשינו שלא משמחים את ה'. אבל אנחנו בניך ואתה אבינו! אתה הרי תמיד אוהב אותנו, תמיד שמח בעצם קיומנו. תמיד מלא שפע ואהבה אלינו, אהבה שאין לה ביטוי עצום יותר מאהבת עולם שאהבתנו. כל העולם נברא בשבילנו.
אנחנו מצרים על כך שלא גרמנו לנחת רוח שיכולנו לגרום. שלא ביצענו את תפקידנו מספיק טוב.
ריבונו של עולם! אנא, תן לנו שפע חדש, תגזור עלינו דין חדש - הקצבה חדשה של שפע, שעם השפע הזה אנחנו מבטיחים, אנחנו נשתדל לעשות את תפקידנו בעולם!

אנחנו באים ממקום נקי, אמיתי. וה' שומע. ה' יודע שבן תמיד רוצה לשמח את האב, אבל לא תמיד יש לו את הכלים. קשה לו. אבא אף פעם לא חושב שהבן שלו שלילי. אז הוא מנסה לתת לו שפע חדש, כזה שאולי הפעם עם העזרה החדשה ממרומים הבן יצליח לעשות את תפקידו.

בעצם קיומך - מי שאתה, אינני מכירך. אבל בעצם קיומך -תדע שאתה לא פה בטעות. אתה, כן אתה. עליך בדיוק נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם".

הנה שיר יפה. אולי יחזק אותך אחי היקר.

אבל זה כל כך לא המנגינה שנשמעת מהתפילות של הימים הנוראים...

בכל מקרה מעריך מאוד את זה שהשקעת זמן וכתבת כזה מפורט...

אני מבין שאנחנו קרוים בנים, אבל אני לא רואה את זה במה שאנחנו מתבקשים לעשות.

גם כשאנחנו קרוים בנים, זה מין דיעבד כזה, בגלל שאנחנו בנים אנחנו אהובים, קשר שחיצוני לנו, לא יודע, אולי אני מדבר שטויות

אין לי זמן כ"כ להרחיב עכשיו. אבל כל הכשלונות שלנו נובעים גם כן מהגודל שלנו.
עם ישראל פועלים בעולם. לא משנה לאיזה כיוון, יש בנו עוצמות. יש משהו שדוחף אותנו.
תלמד מהר"ל, ספר נצח ישראל. על המושג קשה עורף. תלמד הרב קוק- יש לו הרבה על זה.
תלמד את הראייה שלהם על הכשלונות של עם ישראל.

לא בכדי המצאנו את כל הדברים הכי גרועים בעולם, וגם הכי טובים.
זה לא רק בדיעבד, כל הקיום שלנו הוא מתוך הבחירה הזאת. ולא משנה מה אנחנו נבחר - רואים את זה עלינו.

יש לנו עשייה אחרת בעולם. לא משנה מה נעשה, אנחנו אחרים. תעיין בזה. תמיד קרויים בנים.

דווקא בגלל זה זה חסר לי כל כך, אני לא שומע את זה מספיק, לא בתפילה, לא בספרי לימוד חוץ מהרב קוק, לא בציבור

תיצור לעצמך פלייליסט של גדולי ישראל עם עין טובה. תחפש אותם, אלה שמדברים אליך. הם קיימים.
לעניות דעתי, ככל שתשקע בזה יותר כן ינעם לנפשך. 
דוגמאות: בעל שם טוב. רבי נחמן. ר' לוי יצחק מברדיטשב. הרב קוק ותלמידיו. הרב קרליבך. ר' אריה לוין. הרב מרדכי אליהו. ועוד מבני דורנו רבים.

החסידות זה עולם עצום. נכתבו מאות על מאות של ספרים, עמוקים ומתוקים מדבש. ובעיקר - מרחיבים את ההסתכלות, ומרחיבים את הלב. מבוססים על ראשונים (בעש"ט מבוסס על רס"ג ועוד) ועל תורת הקבלה.
תלמד מזה עוד ועוד, ביסודיות.
הם מלאים בעין טובה על עם ישראל בכללותו ועל כל אדם פרטי.

אני מניח שבאמת אני צריך להכנס ללימודים האלה עם יותר אומץ ולהתגבר על הקול המקטין הזה...

איך עושים את זה?
תכתוב לעצמך את כל הדברים שמכבידים עליך. שמכאיבים לך ופוצעים את נשמתך כרגע.
תחפש מקורות על כל דבר כזה בנפרד, שמאירים אותו באור חיובי. 
זה חשוב. וזה קיים..
ואם צריך, תלמד חסידות, קבלה. ותנסה להבין בצורה עמוקה שתתחבר לך גם למציאות,
כי אם זה יהיה מופשט מדי הנפש שלך תסרב להאמין לזה.

וזה יבנה אותך. אתה תהיה אדם גדול מאוד ולא מובן מאליו, עם כאבים ושאלות כאלה.

ואי באסה שזאת ההרגשה שלך, כי לדעתי זה הפוךך
תחשוב שאבא שלך מאוד אוהב אותך, ואז עשית איזו שטות אבל הוא סלח לך מבחוץ ולא התייחס, ובפנים עדיין קצת כועס.

אז אתה בא אליו ואומר לו סליחה שהייתי לא בסדר, וזהוו אתם מאופסים והוא אוהב אותך כמו תמיד כי לא קשור מה תעשה הוא יאהב אותך, ותאמין לי שה' אוהב שאנשים שלמים עם עצמם, לשנוא את עצמך זה לא מה שישמח את הקב''ה.. (:

השאלה אם זה בא מבחירה כדי 'לכפר' או כי זאת ההרגשה שלך ואתה לא מצליח לשנות אותה?

ומה שלא עומד במשפט של הא-להים - אין לו זכות קיום! (מסתבר שהוא חושב אחרת כי ארך אפיים לעוברי רצונו)

אם לא עשיתי פספס מרצונו יתברך אז עלי לחיות אכול רגשות אשם כי לא ממשתי את תפקידי וממילא אין לי זכות קיום.

 

מסתבר שאתה אומר את הדברים שאתה אומר מתוך תהליך מסויים שעברת ולכן אני לא חושב שתשובה שיכלית לשאלה "למה הקב"ה הוא גומל חסד" תעזור לך. זה תהליך שעוברים. וכמו בכל קשר יש משברים. הקב"ה הוא קצה חוט אחד של הקשר הזה, והוא באמת אין סופי, אבל הקצה חוט השני של הקשר הזה נמצא אצל בנאדם, בשר ודם, והקב"ה מודע לזה שאדם מחזיק בקצה הזה של החוט והוא מתאים את הקשר.

 

מתי את חווה את "א-להי החסד" בחייך?

האם עיקר הדת נפסת בעיניך כשיפוטיות ? נראה לך שעיקר האינטרס של הקב"ה בעיניך לשפוט אותך על מעשיך? יש עוד פרמטרים בנוגע לקשר איתך?

שאתה כותב שאתה צריך לשנוא את עצמך

 

כתוב שאנחנו עזי פנים, ואנחנו מלאי עוון, וזה נכון - כל אחד בדרגתו.

אבל בשום מקום לא כתוב שאנחנו שונאים את עצמנו.

אנחנו מבינים שזה מאפיין של בן אנוש, "האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר". הקב"ה טוב ואנחנו לא מושלמים. אדם נברא ממקום כפרתו, כלומר, הקב"ה ידע שהאדם יחטא וברא אותו מהאדמה של מקום המזבח שיכפר עליו. אבל הוא ידע שהאדם יחטא. זה לא באג, זה פיצ'ר.

אין סיבה לשנוא את עצמך על החטאים שלך. יש לך סיבה להתחרט עליהם, לחשוב איך לא תחזור עליהם, ולחזור בשנה הבאה מתוך תקווה שהחטאים שעליהם תתוודה אז יהיו חטאים עדינים בהרבה - אם השנה התוודית על דיבור בתפילה, בשנה הבאה רק על חסרון כוונה. ובשנה אחרי - על כוונה לא שלמה. ואולי תקדם לאט יותר. אבל זה מובנה, כך זה צריך להיות. אין סיבה לשנוא את עצמך ובטח לא את הקב"ה. כעס מתוך קנאה זאת מידתו של קין.

 

והזכיה שלך בדין היא אמיתית, היא נובעת מזה שהקב"ה לא ציפה ממך להיות מושלם, "כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם". אבל מצד שני חשוב שתבין שזאת הסיבה, ולא תחשוב שאתה פשוט מושלם, ולכך נועד הוידוי.

גם אני הרגשתי ככה בתקופות מסוימות.
אצלי המחשבות היו שלא משנה מה נעשה תמיד יש לעשות עוד, איך זה שמוטל עלינו לעשות כ"כ הרבה מצד אחד ואין לנו כוחות לעשות את זה מצד שני?
מה שעוזר לי להתמודד עם המחשבה הזאת זה בעצם אולי מה שהרמח"ל קורא לו "הנהגת הייחוד" ו"הנהגת המשפט" - יש עלינו אחריות לפעול לפי הכוח שלנו עד איפה שידינו משגת, משם ואילך זה כבר בהנהגת הייחוד הקב"ה מנהל את העסק ומשגיח.

צריך לבדוק לפני שנותנים תשובה עדיף מאשר להכשיל כאן זה גם באינטרנט אז כל אחד יכול לראות

והרבה סבלנות והקשבה ורגישות ורצון אמת, כדי לתת מענה הלכתי אמיתי

בפרט בעניינים רגישים...

לשמוע היטב את כל הפרטים ולהכיר טוב את הנפשות הפועלות ואת המצב והזמן...

ואז להתפלל לסיעתא דשמיא, שה' ייתן מענה נכון ומדויק...

גורלות וחיים תלויים על זה ואזור להקל בזה ראש. גם לא רבנים מורי הוראה.

ואם שאלתם והתשובה לא מרגישה לכם מדוייקת, מותר לשאול שוב

ולברר, אם הרב שמע את כל הפרטים והמצב תואר נכון ומובן...

מאוד לא פשוט להכריע, בקשר לחיים של אדם מישראל.

וכדאי לבקש רחמים על השליחים הנאמנים מורי ההוראות בישראל

שייתן להם ה' תמיד תשובות מדוייקות לשואלים וסבלנות לשמוע היטב כל הפרטים.

כל טוב סלה

התוכנית של אלוהים להשמדת מדינת ישראל בנשק גרעיני מהקבלה עד שנת 2050, תוכנית שגם עבדה בשואה, הסוד שנחשף שבו מתואר סדר הפעולות והתוכנית של אלוהים שכוללת את השואה, ואת השמדת מדינת ישראל בנשק גרעיני על ידי איראן עד 2050, התחממות עולמית ומשבר האקלים ועוד, תרשמו בגוגל: "התוכנית העולמית"

אתם מוזמנים לעקוב:

- ערוץ היוטוב
TikTok - ערוץ הטיקטוק
 

בס"ד

 

לפני הבנה הדתית הפשוטה של "תורה מן השמים" תורה מגיעה מעולמות עליונים מה' שנמצא מעלינו כמו השמים.

 

עכשיו א' הבנה שגויה תהיה למשל:

להגדיר את השמים כמו הגלקסיות או מיקום אחר דמיוני כזה או אחר{מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות}

 

ב' זה בעצם אדם שאומר השמיים עננים וכוכבים שאני מכיר במדע לא יכולים להיות מקור התורה, כלומר את הביטוי של "תורה מהשמיים" הוא מבין כפשוטו שהתורה הייתה בעננים, ועל זה הוא כופר.

במקום זה הוא מחליט שהתורה היא מרעיונות של מוסר האדם{כלומר הוא מבין שיש לתורה ערך מיוחד ומוסר מיוחד הוא פשוט לא מבין מה המקור לערך המיוחד של התורה.

 

ג' זה יותר קרוב כי הוא מבין שהתורה היא משהו מעבר,

ד' הוא עוד לא מבין שהמעבר אומר מהקב"ה והוא תולה את המעבר במוסר האדם.

 

ככה אני הבנתי מקווה שיותר מובן.

א. גם מתוך הדוגמא של תורה מן השמיים הרב לא מפרט. אולי זה בגלל שיכולים להיות הרבה שגיאות. אפשר לחשוב ח"ו הקב"ה הוא בעל גוף, אפשר לחשוב שהקב"ה לא כל יכול ח"ו, אפשר חלילה וחס לחשוב שהקב"ה הוא אינטרסנט וכן על זה הדרך... איך זה נכנס במילים של הרב? הרב אומר את המילה "שמיים" שהיא היא המושא שממנה באה התורה. אם השמיים הללו לא כל כך גבוהים, דהיינו הם משהו שגבוה טיפה מעלינו או נמוך אפילו מאיתנו אז זה עיוות בהגדרת ה'שמיים'. מאיפה התורה ניתנה? לא במובן ההיסטורי. אלא מאיזה גבוה הקב"ה מדבר אלינו? אם מישהו חושב, חלילה, שהקב"ה מדבר מגובה מאוד נמוך אז יצטרך לכפור ואז זאת תהיה "כפירה שהיא הודאה" גם אם אין כאן הכרה מה כן.

קיצר, "שמיים" הכוונה למשהו רחוק שאמור להיות מעלי.

ב. בא נקח את המילים בהם הרב משתמש בהם - "גדולת רוח האדם" "עומק המוסר" ו"רום החכמה".

"גדולת רוח האדם" - אם אדם מבין שיש בתוכו יותר מכמה קילו בשר אלא נשמה ורוח שמעלה אותו מעלה מעלה והוא קשור לעניינים רוחניים גבוהים ביסודו והוא מבין שאותה נטייה רוחנית היא קשורה למשהו יותר גדול ויש לה מקור, אז הוא מתקרב לאמונת אומן.

"עומק המוסר" - עניין הנטייה המוסרית של האדם, אדם מבין שיש משהו יותר כולל שהוא חלק ממנו. יש מקור לנטייה המוסרית הזאת.

"רום החכמה" - על אותו עניין. כאשר אדם מבין ששיש בו חכמה גבוהה שיש לה מקור מקיף יותר.

ג. כי אי אפשר באמת לצייר את השמיים. אולי רק משה רבינו שעלה לשם ארבעים יום וארבעים לילה ;) אולי גם על דרך זה גם אמר ר' יוחנן במסכת מגילה "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (דף י"ג עמוד א')   דהיינו שכדי להתקרב לאמת גדולה, אתה לא יכול להתקרב אליה ע"י שאתה מגדיר אותה. אלא להיפך - אתה מגדיר מה היא לא עבודה ואז אתה מתקרב לעבודה האמיתית. על דרך זה תורת התיאורים השליליים של הרמב"ם במורה נבוכים שמראה שככל שאתה שולל ממנו תארים גישמיים ככה אתה יותר מתקרב אליו.

ד. כאמור, הרב לא דיבר על טעות ספציפית

עבודת ה' בנויה על הנפש של הבנאדם.

ומתי שהנפש נמצאת במצב של חוסר איזון אז איך אפשר לצפות מכך אותה עבודת ה' של אדם עם איזון נפשי? 

 

זה עניין מאוד מעציב שמסגרות חברתיות שאמורות לקדם בעבודת ה' יכולות להנמיך עבודת ה' של אנשים מסויימים. 

 

מנית פה כמה דברים -

1. חיי נישואין

2. לידת תינוק (מזל טוב!!)

3. משבר OCD עם ההשלכות על ההווה

4. טרדות היום יום ביחס לרצון הפנימי

 

אלו נושאים שונים שכדאי לתת להם התחייסות מיוחדת לכל אחד בפנ"ע.

 

כאילו מה שאתה קורה לו "עבודת ה'" נראה לי הדבר הכי זניח פה.

אתה מתאר פה עניין שקשור לעצם האישיות שלך, זה נראה לי המוקד.

אבל הפסיכולוג פחות התאים לי ומרח את הטיפול בצורה מציקה..
החלטתי לעזוב אותו מתוך הבנה שאולי אני תולה בו יותר מידי את תקוותי.
התגייסתי ודווקא הOCD פחת,
אבל עדיין משהו בי מצד אחד רצה חופש מהדת ומצד שני חשתי מצפון שאני לא מספיק רוצה ללמוד תורה כמו פעם..
מעין קונפליקט הלקאה פנימי

מנסים משהו (דף יומי, עמוד יומי פסקה יומית בלימוד מסויים) ורואים הוא מתאים או לא מתאים.

משהו שמתאים הכוונה למשהו שאתה יכול לעמוד בו כפי שאתה עכשיו עם הרצונות והטרדות שלך.

ואם לא הצלחת - תנסה הספק אחר או לימוד אחר.

עוד משהו שיכול לעזור בהספקים - לא ללמוד מעבר להספק שקבעת לעצמך.. רוצה להוסיף, תמצא מסכת אחרת או לימוד אחר ודרכו תוסיף. מתי שיש הספק/זמן/חברותא קבועה אז הלימוד נעשה יותר קבוע ויותר קל לעמוד בו. אם יש את שלושתם נפלא. אם יש רק מימד אחד של קביעות זה גם מאוד מבורך.

 

מה המשמעות של ללמוד כמו פעם? האם אתה חייב ללמוד כמו פעם? היום זה היום ופעם זה פעם וכל פעם הקב"ה רוצה ממך משהו אחר. ההשלמה עם זה זה דבר בסיסי וחשוב. 

הגיוני מאוד שהקב"ה יותר שמח שאתה מגדל משפחה מאשר תלמד עוד כמה דפים, לא?

 

אולי אפשר לחשוב מתי זה קורה כל פעם שאתה רוצה רצון מהדת. תמיד זה קורה? בתפילה? בלימוד? בלחץ מסויים? יש לחץ שזה לא קורה בו? יש דברים שיותר קלים לך? כמו ןכ, מה גרם בצבא לכך שהOCD יפחת?

 

ולגבי הצד הנפשי כתבת שהיה לך עבר עם טיפול לא מוצלח.. מה היחס שלך כלפי זה? מה אתה רוצה שהיחס שלך יהיה כלפי זה? מה זה אומר על העתיד? 

התעלות מיוחדת ולהחזיק בזה בימי השגרה. (כדברי הרמב"ן או הראשון האחר שכתב, בלי להיכנס לדיון מי כתב זה אמת)

יש לך טיפ אחד או שניים?

וואו. איזה כיף! ב"ה אתה נשוי, אב לילד, בריא, צלחת משבר OCD לא פשוט. מדהים! נישואים זה שינוי מבורך אבל בכל זאת שינוי דרמטי שלא קל לעכל, וכמובן שגם לידת תינוק.. ממה שכתבת הבנתי שהOCD לא טופל בצורה מקצועית ולכן כנראה ההשלכות שלו עדיין נגררות אחריך. לכן לדעתי אם המטפל הראשון לא היה טוב, כדאי לך לחפש אחר (חשוב לבקש המלצות ולבדוק אם עבר הכשרה מקצועית). הוא יוכל לעזור לך להשאיר את המשבר וההשלכות שלו מאחוריך, וגם לעזור לך עם האטימות לחיים שנוצרה בך.

 

אני ממליצה על טיפול בגלל שהוא מאוד עזר לי בעבר, והיתה לי בעיה מאוד דומה לשלך. הוא שיחרר אותי ממסך שחסם אותי מהחיים במשך שנים.. הייתי עצובה מבפנים בלי שום הסבר ומאוד מבולבלת כי לא הצלחתי להבין ממה זה נגרם ואיך להיפטר מהתחושה המעיקה הזאת. משהו מבפנים היה עולה בי ולא נותן לי לדבר, לצחוק, להרגיש משהו. כלום! ואז הלכתי לטיפול, בגלל משהו אחר בכלל, וכבר במפגש הראשון מצאתי את עצמי דומעת ואח"כ בבית בכלל בכיתי את חיי. ונפתחתי! לפני הטיפול בכיתי פעמים נדירות, פעם אחת בשנה-שנתיים. אחרי הטיפול.. הפסקתי לספור זה לא עבר לגמרי אבל התקדם בצורה משמעותית ב"ה. אני חושבת שעולם הטיפולים היום הוא הנס שלנו (וגם בעיה בפני עצמה אם מגזימים ומבזבזים סתם כסף, אבל לא נכנס לזה).

 

שיהיה לך המון בהצלחה!

 

נ.ב. רק אעיר שעבודת ה' היא התחברות לעצמנו ולרצון הפנימי שלנו (בשורש הדברים הרצון היותר עמוק שלנו הוא-הוא רצון ה'), לכן היא לא צריכה לעמוד בסתירה להישרדות הנפשית שלך.