ראשית יישר כוח ודפח"ח על הדברים,
שוב אני רוצה להדגיש שאני לא רוצה לסתור את הדברים אלא בעיקר לחקור את הנושא,
לפני שאגש לנושא עצמו, ברשותך אשתף איך אני חווה את המחלוקת הכללית בין הראי"ה לרש"ר הירש, ולא אמנע מאריכות,,
בגדול אפשר לתמצת את המחלוקת של הראי"ה והרש"ר בפסקה השנייה בתחילת אורות ובאגרות צפון י"ז-י"ח,
הראי"ה מביא שתי בעיות בהימנעות מפנימיות התורה:
האחת היא שטחיות, כלומר זאת תורה חסרה ומוגבלת, כי היא מגבילה את עצמה לרובד הנגלה שבתורה שהוא יותר שכל אנושי ופחות שכל אלוקי טהור כמו הפנימיות,
והשנייה היא שזאת לא תורת הגאולה, אין שם נשמת האומה ולא נשמת ארץ ישראל שהם מהות היהדות לשיטתו,
מאידך הרש"ר מבקר את העיסוק בקבלה כצמצום התורה למיסטיקה (ובאמת היו גישות כאלה בקרב תלמידי המקובלים), והדרתה מהחיים עצמם,
///
אם לסכם את הרושם שלי מתורת הראי"ה, זה "נועם", הראי"ה על־ידי השקפה של פנימיות התורה מצליח לראות את הטוב שברע, את הגאולה שבתהליכים השונים, את היסוד האלוקי שבכל־מיני מציאויות לא־מושלמות, את היופי שבכל מהלך אלוקי ובכל החיים בכללם, את רוח ה' בהסתרה,
לצורך השוואה נביא פסקה מהרש"ר [חורב, תפילה]:
"בקרב החיים בעצמם הן לא תוכל להתחזק ולהתעודד, לכונן אותם להיות חיים נאמנים גם בעצם המעשה ופעולה [...] אף בהיותך נמצא כבר על שדה המערכה ללחום נגד סכנות פנימיות וחיצוניות, נגד צרות ותאוות [...] יען ובעין כי אז לרוב החיים בעצמם ישללו וישדדו ממך את הכוח העוז והתעצומות לחיים. המה יקחו ממך את האמת ויתנו לך תחתה את הכחש והכזב, [...] לכן עליך לעתים שונות, להתפרץ מחוג החיים הפעולים ולחלוץ עצמך ממצבך ועסקיך, שיביאו לרוב סכנה להחיים הנאמנים שלך, למען על־ידי התפלה [...] תוכל לרכוש לך עוד הפעם את הכוח לחיים, את המבט הנאמן ואת הרצון החזק לקנות את האמת, לרכוש לך את הצדק ואת האהבה, את החוזק ואומץ הלב לנצח במלחמה, ולהשיג עוד הפעם את קדושת החיים אשר אבדה ממך."
///
לפני כשנתיים הייתי בכנס בוגרים של הישיבה התיכונית שלמדתי בה, וכל אחד התבקש לספר קצת תובנות שלו על החיים ומה הוא מתכנן לעשות, ובכן, ההסדרניקים (אלה שלא התגייסו) דקלמו בערך את אותו הדבר, "אנחנו רוצים לשלב אידיאלים בחיי המעשה, יישוב הארץ, לשלב קודש וחול ולקדש את החומר" דברים בסגנון,
מבין החבורה אני היחיד שכבר הייתי עמוק מאוד ב"עולם המעשה", ומה אני אגיד, אחרי שנה־שנתיים של עבודת שחיקה במגזר העסקי, אפשר לשכוח איך קוראים לך,
בסופו־של־דבר למרות תהליכי הגאולה שמתרחשים מאחורי הקלעים אנחנו נמצאים עמוק בתוך הגלות, ובגלות הזאת צריך לדעת יפה מאוד לעמוד נגד הסכנות, לא לאבד את עצמנו,
יש רגעים בחיים שזאת לא שאלה של "אידיאלים של ארץ ישראל" ו"כלל ישראל", אלא האם אני יכול להגיד לא לבקשה לא־מוסרית של המנהל שלי בעבודה, האם אני יכול לשים את העבודה בצד לטובת שיעור תורה,
וכאן נכנסת תורה שהיא אולי "נמוכה" יותר, אבל יכולה לגעת בפנימית הנפש האנושית, לא "למעלה" מדי, אלא צעקה של "דע את אלהי אביך ועבדהו", גם אם אין לך כל־כך אידיאלים בעבודה וגם אם אתה רחוק מרעיונות אלוקיים גדולים, אם מהות התורה הופכת לאידיאלים גבוהים וכל השאר זה שטחיות, כאשר האדם לא במדרגה מספיקה, נוצר פער, וזאת בעיה גדולה,
איך הולכת האימרה, חושך לא מגרשים במקלות, אז לדעתי במדרגה מסוימת כן, צריך לעמוד מאוד איתן מול הצד הקשה של החיים, זאת רוח המאבק של הרש"ר, מול ההשכלה, מול האתגרים של האמנציפציה, זה ה"חובלים",
לכן זה נכון שיש בחינה של ארץ ישראל ופנימיות התורה שהיא יותר גבוהה ויותר כוללת, אבל כשאנחנו עדיין בגלות ובבירור וצריכים לעמוד מול תרבויות זרות, צרות, תאוות, וזקוקים גם לתורת בבל,
לפני כמה חודשים דיברתי עם אחד הרבנים בישיבת הסדר שלמדתי בה לגבי היחס שלי לערכים של הציונות הדתית, והוא אמר לי כזה דבר, בסוף בסוף, מה שמחזיק אותנו כיהודים זאת התורה,
בהתאם לזה בהקמת בית, אני רוצה להנחיל לילדים שלי ערכים של שולחן ערוך, של בית כנסת, של קביעת עיתים לתורה, של מסורת, אלה ה־יסודות, ועליהם אפשר לבנות קומה שהיא בהחלט חשובה ואולי גם לא פחות חשובה של עם ישראל וגאולה וכו', אבל זה אני, ורק רציתי לשתף.
"והעניין הוא, כי תכלת של הציצית, הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית, ולכוין כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל ב"פ בוראיתם אותו, ותכוין להמשיך אליה סוד עינים עליונים, וראיה עליונה [...]
ולכן ביום נוהגין הציצית, שאז יכולין להמשיך הראיה, משא"כ בלילה שהדינין גוברין, ואין בידינו כח להמשיך הראיה:" [פע"ח שער הציצית ו]
///
בחזרה לנושא,
ראשית לפני שאתייחס לדברים, אצטט בקיצור נמרץ מחורב בעניין התפילה (האמת לא הגעתי לזה כשכתבתי את התגובה המקורית):
"כל חיינו אם המה קדושים וטהורים כפי שהם דרושים להיות ע"פ רצון ה', הנם נחשבים לעבודת אלהים, עבודת ה' בפעולתנו אמונה, למלאות את רצון ה' עם כל הקנינים הניתנים לנו בכל עת ובכל שעה [...]
והנה עבודת ה' בחיים כזאת תוכל לבוא לידי שלמותה רק ברוח בהיר, בלב מלא רגשות חמים נעלים ובכוח הקדושה של כל עצמותך. אולם ההתחרות לקנות בהירות הרוח, להשגת חום הלב, הכוח והקדושה לכל אלה עם הכנת עצמותך אל עבודת ה' כזאת [...] כל זאת נקראת בשם עבודה מיוחדת. עבודת ה' מיוחדת שהיא ההכנה והכשרון אל עבודת ה' בחיים, לפני הכנסך אל תוכם, אף היא נחשבת לעבודת ה' בפני עצמה, [...] לכן את עבודת ה' הזאת למען הבדילה מעבודת ה' בפועל בחיים נקרא בשם העבודה הפנימית -העבודה שבלב. [...]
מילוא רצון ה' זה בפנימיות נפשנו - עבודת ה' שבלב הזאת- יוכל להגיע לעצם שלמותו, על־ידי עשיית שינוי נמרץ במהלך רעיוננו ורגשותינו על־ידי התעוררות הלב והרעיון, על־ידי דחיית הרעיונות הלא־טהורים ותחיית רעיונות ורגשות נעלים תחתם בפנימיות נפשנו, בעוד הרעיונות והרגשות הן המה התוכן היחידי של חיינו הפנימיים, [...]
או אז בתפילה והשתפכות הנפש, תסיר מעליך את דמיון הרוח הכוזב הזה ותעתועי הרגש הנתעה בשוא, ותתאמץ עוד הפעם לפעול בך, כי רעיון נעלה יחדור כולו כליל בקרבך, להווכח על־ידו לדעת, כי אכן יש ה', וכי הוא אל יחידו מיוחד [...] כי גם אתה נקראת אל עבודת ה' כזאת, אתה יותר מכולם, אתה בן ישראל, בת ישראל [...] הן עליך לקבץ ולקבל בתפילה את הכוח והקדושה לחיים, עליך לקבל עליך בתור חובה ותעודה, כי חייך אלה יהיו רק מלואי רצון ה', [...] לכן ציץ ופרי כל התפילות, שעליהן לפעול את פעולתן אמונה במשכיות לבב האדם, הלא הוא התאחדות כל כחותיך לקיום ההחלטה האחת, להיות עבד ה' בחיים."
///
אם לסכם, המאפיין העיקרי של התפילה הוא שהיא "עבודה שיש אחריה עבודה", כלומר עצם שפיכת השיח אינה תכלית כל־כך כמו המטרות שהגדיר הרש"ר, דהיינו שינוי מהותי באדם ואימוץ כוח לעבודה בפועל, זה בניגוד גמור למוהר"ן ולסיעתו,
בהתאם לזה, אם עצם התפילה הוא העיקר, ועצם הקרבן הוא העיקר, ככל שמוסיפים רגש, התפילה היא יותר עוצמתית, חשובה, "חלב צאן", "בלבבי משכן אבנה [...] ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
משא"כ אם התפילה באה להכין באדם כוח, חמימות לב, רגשות מתוקנים, לסלק רגשות תועים והשקפות זרות, כדי שתוכל לחדור לתוכו רוח ה', וזאת כדי שיוכל לחיות חיים על־פי רצון ה', עצם הריגוש תופס מקום פחות משמעותי,
וכאן אני חושב שעל־כרחך צריך לומר ש"תרי רגש נינהו", כי גם הרש"ר מדבר על התעוררות הלב, שינוי היחס שלנו אל ה' ואל עצמנו, רגשות חמים ונעלים, ואינו דומה ל"רגשות הזולים" שהזכרנו בפירושו לתורה,
קצת קשה להגדיר אבל איך שאני מבין את זה, מצד אחד היחס שלנו בפנימית נפשנו אל הדברים, האם יש בנו "רוח ה'", האם אכפת לנו מה', איפה אנחנו עמוק בתוכנו ביחס לרעיונות האלוקיים, מצד שני ה"כוחות" הרוחניים שלנו, כמו שאמרת רגש המביא לידי זריזות,
ואותם "רגשות זולים" הם התלהבות חיצונית, דמעות עוברות שלא באמת נוגעות למהות האדם, אולי הוא הצליח לבכות בתפילה אבל אין פה איזה שינוי מהותי, הוא לא קם עם כוחות חדשים לעבוד את ה' בכל ישותו, אין פה זכירה המביאה לידי מעשה,
וכאן אני נאלץ לחזור בי מחלק מטענותיי,
ביחס לטענה שהאדם צריך להתרגש מהחיים ולהיות אכפתי כלפי מה שקורה לו, אני נשאר בשלי, "מה אנו מה חיינו", העיקר הוא למצוא את הכוחות בשכל רגש ורוח לעבוד את ה', אדישות כלפי הא ודא אינה מעלה ואינה מורידה כל־כך,
אולם ביחס לטענה שהרגשות הם חשובים ומשמעותיים, ובייחוד בתפילה, הדרנא בי, יש להם חשיבות גדולה אמנם לא בביטויים החיצוניים שלהם, ואמנם לא כתכלית או עניין מהותי אלא כ"catalyst", אבל בהחלט יש מקום לעורר ולהרגיש אותם בעוצמה ולא להסתפק ברעיונות השכליים גם אליבא דהרש"ר.
ביחס לכך שחז"ל ביקשו להחליש את הכוחות הרוחניים שלנו, כן יש הבנה מסוימת שאנחנו לא צריכים בכוח לעורר בנו ריגושים ורצון לחוויות אלוקיות, ומצד שני, ב"ארגז החול" הבטוח שהשאירו לנו חז"ל, כן יש מקום ומצווה לרתום את הכוחות האלה לעבודת ה' וגם לפתח אותם כפי יד ה' הטובה.
יישר כוח עצום!!!
❤
