יצירות של מרדכי

בס"ד "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירע, ה' מעוז חיי ממי אפחד". רועי הביט סביבו מבעד למסך הדמעות שזלגו מעיניו ללא הפסקה, וראה את כל ההמון מסביבו דומע יחד איתו. רועי חיפש פנים מוכרות בתוך כל ההמון שהגיע, אבל את מי שכל כך רצה לראות הוא לא מצא. בתוך מוחו ניסה רועי לשחזר את מאורעות הערב הקודם אך התמונות והמשפטים התערבבו זה בזה לסלט מר. יום לפני כן היה א' אלול. אומנם זאת לא הייתה שנת הלימודים הראשונה של רועי בישיבה, אבל בכל זאת אביו התעקש להסיע אותו לתחילת הלימודים על מנת שלא יצטרך לסחוב בעצמו את כל הציוד לקראת השנה החדשה. החטיפים והמאפים הביתיים הרבים שאימו ציידה אותו תפסו גם הם מקום רב בתוך הציוד שלקח איתו. לפני שיצא נשקה לו אימו על ראשו והוא התמהמה מעט, מנסה להרוויח עוד כמה שניות לפני שיפרד ממנה, אך קולו של אביו קרא לו להזדרז. רועי ניגב את עיניו בטישו שהוגש לו, הזיכרונות רק הגבירו את בכיו אשר אותו ניסה להחריש. הזיכרונות שבאו אחר כך כבר היו מהגעתו לישיבה והמפגש עם כל חבריו. כל אחד סיפר מה עשה בתקופת בין הזמנים. לאיזה מעיין קפץ ובאיזה מסלולים הוא התהלך. לאחר מכן ולאחר כוס קפה שחור חם וחזק הוא פתח את הגמרא והחל ללמוד עם החברותא החדשה שהוצמדה לו. "שיבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". רועי הרים את מבטו וחיפש את חבריו שאותם מצא עומדים לא רחוק ממנו ממררים בבכי ומנסים להקל גם את מה שקרה בשעות האחרונות. הסימנים הראשונים על משהו לא קשורה התחילו להגיע כשהיו באמצע ההתארגנות לקראת השנה. הפלאפון של רועי רטט ועל הצג הופיעה הודעה ממזכירות היישוב בו הוא גר שעל התושבים להסתגר בבתיהם עד להודעה חדשה. רועי התלבט אם לשאול את הוריו בשלומם, אבל לבסוף הוא החליט לוותר על כך. הודעות כאלה היו מגיעות מיד את ההכנות האחרונות לקראת השינה קטעה כניסתו הפתאומית של אבישי, הבחור הכי מעודכן בישיבה, שהוא נסער והוא מתחיל לספר פריצה לישוב. רועי הסתובב אליו ביקש עוד פרטים, אבל אבישי הבין את הטעות שלו וניסה להתחמק. רועי התיישב על מיטתו וניסה להתקשר להוריו והגיע לתא הקולי. הדאגה בתוך ליבו גברה והוא פשוט חיכה. כעבור כחצי שעה כשהוא שהפלאפון שלו שוב צלצל והראה שדודו שגר בסמוך אליהם מחפש אותו הוא לא ענה, הוא כבר הבין רועי הסתכל סביבו וחיפש את אבישי. כשנתקל במבטו הוא ראה שאבישי ממהר להוריד את ראשו. רגשות האשמה כאילו הוא זה שסיפר לחברו הטוב על רצח משפחתו לא עזבו אותו במנוחה ורועי ראה את זה עליו, יודע שזה לא אשמתו. רועי נקרא להספיד. לאחר שהבין שלדבר בין הדמעות הוא כבר לא יצליח ושהבכי מונע ממנו מלהמשיך, הוא פשוט החל לקורא מהסידור הפתוח לפניו. "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני. לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש. אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדיך, עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלקי אישי. כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני. הוריני ה' דרכך ונחני באורח מישור למען שוררי. אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס. קדיש יתום.

בס"ד ציר כיסופים. הימים ימים כתומים, ערב הגירוש מגוש קטיף. ילד קטן, רק סיים את כיתה ה', עומד שם ומתבונן מהצד, אך גם חלק מההמולה הגדולה. הוא לא מבין איך זה קורה, איך הפשע הזה מתבצע. איך למרות התפילות, ההפגנות, העצרות בכיכרות, איך בכל זאת עוברים כאן כל הכוחות. הצבא הזה, שהוא כל כך חלם להיות חלק ממנו, פתאום הופך להיות האויב שאת אחיו עומד לגרש. הוא נזכר בשנים החולפות. איך בכל שנה במקום לבלות בצפון, הם היו יורדים לגוש הירוק. בבתי הקש הם ישנו, ובאגם ובברכה הצמודה הם שחו. ואז הגיעה הבשורה על הפינוי, וביקורי הבילוי נהפכו לביקורים של מאבק. הביקור באגם הפך לביקור בעצרת ראשית, והכבישים התמלאו ברכבים עם סרטים כתומים. חוף הים היפיפה גם הוא הפך להיות למקום מאבק, ובמקום מקום לרחיצה הוא הפך למקום צעדה. שיירות של ג'יפים חולפים על פניהם, בתוכם יושבים חיילים ושוטרים מכונסים בתוך עצמם, נאבקים לקיים את ההוראות שלא להסתכל בפניהם של העומדים בצדי הכביש. על החולצה של הילד נכתב באותיות בולטות: "יש לנו אהבה והיא תנצח". אהבה, אולי זה מה שישנה את המצב. הם מתחילים לשיר ביחד "אוהבים את צה"ל, אוהבים את צה"ל". החלונות נסגרים בזה אחר זה, העיקר שלא לשמוע את שירת הילדים ושריכוז המשימה לא יופרע. מכיוון הגוש המפונים כבר מתחילים לצאת. רכב שעליו השלט 'גם אני מפונה' נעצר על ידם. אין מילים. כל צד מנסה לחזק את הצד האחר. הדמעות הזולגות מהעניים חוסמות את המילים, אבל אומרות את הכול. עם עגלת ציוד הרתומה לרכבם הם מפונים מביתם ונוסעים אל הלא נודע. עוד דמעה, עוד דבר חיזוק, והמשפחה ממשיכה בנסיעתה, מתרחקת מביתה. הם חוזרים לחמ"ל בכפר מימון. בטלוויזיה כבר משדרים את התמונות הראשונות מהגירוש. אביו מבקש ממנו שלא יראה, אך הוא מתעקש להישאר. הוא רואה איך מפנים ישוב אחרי ישוב, ועיניו דומעות ביחד עם עיניהם. כמו במשחק כדורגל הוא צועק להם להתנגד, להילחם על ביתם, אבל הם לא שומעים. הודעת ראש הממשלה קוטעת את השידורים, כשחיוך מרוח על פניו הוא משקר לציבור שזה יום קשה לעם ישראל אך הכרחי, מצדיק את עצמו ואת החלטתו. אחריו מדבר הנשיא, גם לו אין מה לחדש. רק שלא נכעס על החיילים, הוא מבקש. חוזרים לתמונות מהגוש. בפינוי של שירת-הים הוא מזהה את חברו לכיתה, שעבר לגור בגוש קטיף בתקופת הגירוש, מפונה כשהוא ממרר בבכי בידי ארבעה אנשי יס"מ שדגל ישראל קטן מחובר לזרועם ולכובע שלראשם. אחיו של חברו, הצעיר ממנו בשנה, ממרר גם הוא בבכי ויוצא מהבית המאולתר שבו הם חיו בחודש האחרון מלווה בשתי שוטרות קשות כקרח שלא מנידות עפעף לנוכח דמעותיו. *** עברו יומיים. את כפר מימון הוא כבר עזב, הם הבינו שאין עוד מה לעשות כשחצי גוש כבר פונה. בבית הוא ממשיך לשבת מול הטלוויזיה צופה בתמונות ההרס והזוועה, בתמונות הבכי והתחנונים, בתמונות התפילה והכיסופים. הפינוי בגוש הסתיים, ואחרון המפונים גורש. התמונות עברו לצפון השומרון, ושוב תמונות מוכרות של חברים ומכרים נראות על המסך. הוא גם רוצה להיות שם אתם, להיאבק ולהילחם ביחד אתם, אך הוא לא יכול, הוא רק יושב בביתו בוער. *** היום, שמונה שנים אחרי, הוא נזכר כאילו זה קרה עכשיו, והחולצה הכתומה עדיין עליו. הוא נזכר בדבר שלעולם הוא לא שכח וישכח, בדבר שהוא גם לעולם לא יסלח.

בס"ד האם עצמה את עיניה ונתנה לקול הבוקע של בנה לשאוב אותה אל העבר, אל תחושותיה ואל רגשותיה. באותן הדקות שבהן סלסל בנה את מזמור השבת עברה במוחה כל ההיסטוריה של בנה וכל מה שעבר עליו. עדיין זוכרת היא את אותו אחר הצהריים שבו חזר בנה והיא הבחינה במשהו חסר בו. במהרה היא שמה את לבה לכך שבנה הוריד את הפאות שעטרו את פניו. היה זה שבועות אחדים לאחר הירצחו של חברו לשבט בפיגוע ירי בסמוך ליישוב שבו הם גרו. מאז הסתובבו חברי אותו השבט מכונסים בתוך עצמם ומנסים לעכל את אובדן חברם. ומאז החלה הירידה. עדיין זוכרת היא את דמעותיה שנספגו באותם הימים בכרית במיטתה מדי לילה. כלפי חוץ היא שידרה לכולם שהיא חזקה ושהיא לא נשברת מהמצב החדש של בנה, אבל בפנים הלב בכה. כל כך כאב לה לראות איך בנה צולל לו בעמקים ונוטש את דרך החינוך שבה חונך בידיה ובידי בעלה. הירידה המשיכה ולא רק הפאות נעלמו. לאחר תקופה של ירידה תלולה וחלקה נעלמה גם הכיפה ומהר מאוד רעמת שער תפסה את מקומה. בלילות השבת עזב בנה מוקדם את הסעודה בשביל לפגוש את חבריו. היא מצִדה ניסתה למשוך אותו להישאר עד סוף הארוחה, למנה האחרונה שהיא הכינה במיוחד לשם כך, אך בדרך כלל ניסיונה לא צלח, והוא היה יוצא מהבית בהפגנתיות ובלי להגיד מילה. גם לה זה היה קשה, אבל זה לא היה הזמן והמקום להראות את זה. הלילות היו הרגעים קשים ביותר בשבילה. בכל לילה היא הייתה בוכה לתוך הכרית עד ששמעה את בנה חוזר בשעת לילה מאוחרת מבילוי נוסף עם חבריו החדשים. ואז, כמדי לילה, הייתה יורדת מחדרה בצעדים מהססים ושואלת בשלום בנה. בדרך כלל היה משיב בקצרה ופורש לישון עד צהרי היום שלמחרת. כשיתעורר הוא ישב לאכול את ארוחת הצהריים, ישרוף זמן על המחשב ויחכה עד שחבריו יקראו לו לילי נוסף. "אלוקים לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך" אומר השיר, וכמו שהחלה ירידה, כך לפתע החלה העלייה. הניצוץ החל לבצבץ בתחילת ההכנות לחנוכה, כשבעלה הוציא את החנוכיות מהמחסן. הדבר הדליק את בנו וגרם לו לרצות להדליק גם כן. וכך, בכיפה קטנה לראשו, הוא ברך ביום הראשון את הברכות המוכרות לו מילדות מול עיניה הדומעות של אמו. מאותה הדלקת נרות החנוכה ואִתה הדלקת הנשמה, הלך המצב והשתפר. השער שעיטר את ראשו קוצץ ונשאר רק שפיץ, הכיפה החלה אט אט לשוב לראשו ולמקומה הקבוע הראוי לה, והרצון לחזור להיות כמו פעם מתחיל לגבור על הפחד שכרוך בזה. האם פותחת את עיניה. בנה סיים זה עתה לסלסל את מזמור השבת וכולם חזרו אחריו. האם מסתכלת על בעלה הזורק לה חצי חיוך ובעיניו הוא אומר לה: "ראי, אסור להתייאש, בסוף הוא חוזר לעצמו, ושבו בנים לגבולם".

בס"ד ככל שהתקרב ר"ח אב כך גברה התרגשותו של עקיבא. דווקא בימים הללו שמרבים בעצב ואבלות, נתפסו אצלו כימים של אושר. כולם מסביבו חשבו שהוא משוגע, לא הבינו מה עובר עליו, אבל האמונה בליבו הייתה חזקה מהם. חליפה הייתה לו, לעקיבא. חליפה יקרה, כזאת שקונים רק פעם אחת והיא אף פעם לא מביישת את האדם שלובש אותה. אבל עקיבא לא היה לובש אותה כלל. החליפה הייתה יושבת כל הזמן בארון ומחכה. ימים ספורים לפני ר"ח אב היה עקיבא מוציא את החליפה בהתרגשות מהארון, מנער מהניילון את האבק שהצטבר עליו במהלך השנה, ושולח אותה לניקוי יבש ולגיהוץ. כשהייתה חוזרת היה עקיבא תולה אותה על קולב במרכז הבית כאילו הייתה חלק מהקישוטים שעיטרו גם חצוצרה הייתה לו, לעקיבא. כשהתחיל לנגן בה כולם הפצירו בו להפסיק. נגינה לא הייתה התחום החזק אצלו. לעקיבא זה לא היה אכפת. הוא ידע היטב מה התפקיד המיועד לו והוא רצה להיות מוכן, להיות שם כשזה קורה, להיות מהאלה שמפיקים את הצליל הראשון יחד עם חבריו. למרות הקושי הרב, המאמץ והשקעת הכוחות, עקיבא למד במהירות את המלאכה. הוא האמין שבכל הזמן זה יכול לקרות והוא יקרא לנגן כל יום את השיר שלו. בערב תשעה באב ההכנות הגיעו לשיא. עקיבא בדק שהכל מוכן, שהרכב מתודלק והכל מסודר במקומו. בכל רגע היה מביט עקיבא לכל עבר לראות אם כבר הגיע הסימן. בראשו הייתה כבר תוכנית מפורטת מה יקרה ברגע שיראה הסימן, שינתן האות. הוא ידע מהי הדרך הכי קלה להוריד את כל הציוד ודרך איזה כביש יהיה הכי מהיר לצאת גם אם יהיו פקקים. שנים של חישוב הביאו אותו למסקנות האלו שהיו משתכללות מידי שנה ושנה. משפחתו של עקיבא, אישתו וילדיו, נדבקו גם הם בהתלהבותו. מגיל קטן הוא היה מחנך את ילדיו להכין את החולצה הכי יפה שלהם בארון שתהיה מוכנה שם לרגע שהוא יגיע. אישתו ובנותיו הכינו גם הן את השמלות היפות ביותר שלהן. תמיד היה להם ויכוח האם שמלה לבנה היא היותר מתאימה או שאולי הזאת בגוון הזהב מתאימה יותר. בסוף הן החליטו על פשרה. הן יהיו שם יומיים ויום אחת הן ילבשו את השמלה הלבנה וביום השני את השמלה המוזהבת. לעקיבא בסעודה מפסקת היה עקיבא מפציר במשפחתו להתכונן. הבן הקטן תמיד היה שואל אם השנה זה יקרה, האם השנה הוא כבר יבוא? עקיבא היה מחייך ואומר שהוא מקווה שהשנה זה יקרה. הילד הקטן חייך. יופי - הוא היה אומר - אני רוצה לראות את המנוף הגדול שבונה. בכל שנה, כאשר תשעה באב עבר וכולם חזרו לשמוע מוזיקה, להסתפר ולכבס את בגדיהם, היה עקיבא מסתכל עליהם ולא מבין. בית המקדש גם השנה לא נבנה, איך אתם שמחים? בשבילו הימים שאחרי תשעה באב היו ימי האבלות העיקריים. למשפחתו אמר תמיד שהם עשו את ההשתדלות שלהם, את מה שעליהם היה מוטל לעשות, ואם תקווה בעיניו הוא היה מוסיף שנה הבאה את תשעה באב נחגוג שם. והם היו אומרים עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו. --- נכתב בתשעה באב ה'תשע"ה, 1947 לחורבן בית המקדש.