זה לא רק מנהג, זה חובה אם רואים אילנות מלבלבים. אפשר כל השנה.
תלוי איזה אילן.
מ"ב רכו ס"ק א.
ותקופת ניסן היא לא אותו דבר בחצי הכדור הצפוני?
אם זה תלוי בלבלוב, ולא בזמן, אין סיבה לא לברך גם אחרי.
גם אחרי, ותלוי איזה עץ.
יש שהביאו בשם המקובלים שדווקא ניסן, אבל לא פשוט בכלל שיש לזה מקור מוסמך.
איכהכי בשמחה תצאו.לנצל את הזמן טוב,
ולסייע לי ולאחרים לגדול.
מותר לי לשמוע את גיסתי שרה 'מדין קול הרגיל בו'?
והאם זה שונה במקרה שאני מכיר אותה מאז שהיא היתה קטנה או שאני הייתי קטן שאז ההתרגלות לקול היתה בהיתר?
.... כאשר אתה מאמין בכל מאודך שיש לאדם בחירה חופשית?
או לחילופין איך אפשר להאמין שיש לאדם בחירה חופשית כאשר מכוונים שלוש פעמים ביום בברכת "אתה חונן לאדם דעת".
למדתי את הרמבם בנושא, שמעתי הרבה שעורים בנושא כוללמשנתו של הסולם ועדין הדברים לא מסתדרים לי.
תודה מראש.
השאלה הזו הרבה יותר טובה לגבי הברכה הבאה אחריה - ברכת השיבנו.
ולגביה התשובה היא שמדובר על הנסיבות והמעטפת אבל לא על הבחירה.
מאוד אהבתי את השיר
ר' חסדאי קרשקש פקפק באפשרות של בחירה חופשית
רבות נכתב לגבי גישתו ומודה שאינני בקיא גדול בתורתו. להרחבה ראה כאן בעמ' 1061:
http://www.daat.ac.il/daat/vl/orbachamudey/orbachamudey402.pdf
אתה- אתה ולא אחר, רק אתה במאה אחוז.
חונן-נותן "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן" תהילים. לא מוסיף על מה שיש לכאורה.
לאדם- לכל אדם לא רק ליחידי סגולה. לא לבהמה ולא לצומח ולא לדומם.
דעת- להבדיל בהווה בין עבר לעתיד, טוב לרע.
ברור שלחיות ,צמחים ודוממים אין בחירה חופשית והם פועלים על פי אנסטימקטים (המדע אמנם ניסה להוכיח שיש בחירה חופשית מסויימת אצל מספר חיות אבל באופן כללי אין).
לעומת זאת לכאורה לאדם יש בחירה חופשית רק בזכות זה שהשם חונן בו דעת. ביכולת השם להסיר מהאדם את הדעת (מקרה פרעה ובלעם למשל).
ברגע שאני מאמין שיש לי בחירה חופשית בזכות עצמי בלבד ללא תלות בשם יתברך, אני נכשל חלילה במחשבה של "אני ועוצם ידי".
הנתינה הזאת היא לא חד פעמית והיא ניתנת בכל רגע ורגע.
להבדיל מהתורה שנתנה בהר סיני באופן חד פעמי "אשר נתן לנו את תורתו" בלשון עבר , הדעת נתנת בלשון הווה. ולכן אנו מתפללים שלוש פעמים ביום שהשם יחון את דעתינו. זה לא חבילה שאתה מקבל באופן חד פעמי ועושה בה כראות עיניך.
באופן אישי ברגע שיש לי בחירה חופשית לחשוב שאן לי בחירה חופשית, החיים שלי הרבה יותר קלים.
לדעתי טעות לחשוב שאלה שחושבים שהכל מאלוהים הם חסרי חוט שדרה ולא ממצים את עצמם.
....שדרה ולא ממצים את עצמם. נהפוך הוא. כמו שציינתי ברגע שאתה חושב שהשם נתן לך דעת ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה רמת הציפיות שלך היא גבוהה ואתה יכול להכשל.
לדוגמא
התחתנת והקמת משפחה לתפארת ודאגת לשלום בית וחשבת שהשמים הם הגבול. ואז פתאום אשתך רוצה להתגרש.
לצערינו זוהי מציאות קיימת. יותר קל להתמודד עם זה כאשר אתה חי ונושם ואוכל כל הזמן את התיזה שאין לך בחירה חופשית ואתה לומד שיש בעולם סובב ומסבב ואתה מסיר שנאה מלבך כי אתה יודע שיש שליחים למקום.
.....ומבחינתי הגישה שבדרך כלל אין לבן אדם בחירה חופשית היא גישה יותר פרקטית.
אבל נהיה לי בלגן כי ראיתי שיש בזה שיטות וכל מיני דיוקים בראשונים.
אז, על פי מה שלמדתם ומה שאתם חושבים, האם יש לאדם אפשרות לבחור לגרום לחבירו נזק שלא נגזר עליו משמיים, או שאם אדם ניזוק, אז חייב להיות שהנזק הזה נגזר עליו? ואז זה לא כל כך מסתדר עם הבחירה?
שתי אפשרויות:
א. האדם יכול לבחור להזיק, אבל הוא לא יכול לבצע כל עוד לא נגזר על הניזק להינזק. אז אמנם הנזק נגזר על האדם והוא היה מגיע אליו כך או אחרת, אבל האדם בחר להזיק ועל זה הוא נשפט.
ב. יש אפשרות להזיק גם למי שלא נגזר עליו להינזק, ומה שנאמר שאין אדם נוקף (=נוגף) אצבע מלמטה אלא אם הכריזו על כך למעלה הוא במקרה כמו בדוגמה שלא שייך בו בחירה.
את אפשרות 1 לא כל כל הבנתי כי יוצא שהוא לא באמת יכול לבחור להזיק.
אפשרות 2 זה יפה, פשוט זה נגד מה שהורגלתי לשמוע כל הזמן, שאין סיבה לכעוס וכו' כי מה שאמור לקרות לך יקרה ממילא... ואילו לפי מה שכתבת, יש אפשרות להזיק לי בלי שייגזר עלי, וזה מתסכל.
לאפשרות הראשונה האדם יכול לבחור להזיק, אבל לא יצליח לבצע אם לא נגזר על האחר.
למשל - אדם רוצה לגנוב ממך 500 ש"ח, אם נגזר עליך להפסיד אותם הוא יצליח (ואם לא היה מנסה היית מפסיד אותם בדרך אחרת) אבל אם לא הוא היה נכשל.
הבחירה תלויה באדם, ועליה הוא נשפט, המימוש בפועל תלויה בקב''ה.
אני יותר מאמין בגישה השנייה אגב, אבל עם סייגים (זה קשור לסוגיית ההשגחה הפרטית).
הוא יכול לטעון, על מה גזרת, אם גזרת שאני יגנוב לו את ה500 שקל, אז הנה עשיתי את גזירתך, ואם גזרת שזה יקרה בדרך אחרת, עובדה שזה לא קרה?
כשנגזר הנזק לא נגזר שפלוני יזיק אלא נגזר שאלמוני יפסיד 500 ש''ח. אם פלוני גנב זה בגלל שהוא בחר לגנוב, לולי בחר לגנוב הנזק היה מגיע לאלמוני בדרך אחרת. העונש של פלוני הוא לא על הנזק בפועל, שהיה קורה גם בלעדיו, אלא על הבחירה שלו עצמו.
אבל זה יוצא שבעצם לא הייתה גזירה על הצורה שבה יקרה לאדם את הנזק, וזה קצת מוזר שהקב"ה גוזר על מישהו הפסד מסתבר שהוא גם גוזר באיזה צורה, כאילו- מה תכלס הולך לקרות?
בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו, שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, שדור דבי קיסר נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו. אמרי ליה: מנא ידעת? אמר להו: חלמא חזאי לכו. א"ל: ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו?] אמר להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה
אם כן הגיוני שזה באמת האפשרות היותר נראית.
אפילו שזה באמת נשמע מוזר שהגזירה הייתה רק על ההפסד של השבע מאות דינרים, וזה תלוי בבחירה שלהם איך להפסיד אותם, אבל כאן זה כבר להיכנס לידיעה ובחירה, הרי ברור לכאורה שהקבה ידע באיזה צורה הם יבזבזו את הכסף...
אבל לעיקר אתה אומר שהוא לא גזר על איך זה יקרה.
זה מפורש בעוד מימרא ידועה: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".
כלומר: ההפסד קבוע מראש - הבחירה שלך היא שקובעת איך.
"ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה, ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות."
יכלת לבחור לא לקחת חלק בגזרה האלוקית שמזיקה (מבחינתנו) לאחר
וזו השאלה שהסמ"ג (אם אני זוכר נכון) שואל על הרמב"ם באמת כשהוא אומר שיש גזירה בעולם שיהיו צדיקים ויהיו רשעים, ולא שייך שכולם יהיו צדיקים, אם כן יטענו הרשעים, על מי גזרת שיהיו רשעים, אם זה על הצדיקים, עובדה שזה לא קרה ואם זה עלינו, אז מה התביעה ממנו, וזה אותו שאלה אצל המצרים, הם יטענו הרי גזרת שמישהו ישעבד את עם ישראל, אם זה אומה אחרת, עובדה שזה לא קרה, ואם זה גזירה עלינו אז אי אפשר לשפוט...
השגת הראב"ד:
"והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות, יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך, אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה, וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו, והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+ "
אפילו שאני לא ראיתי את השאלה בראב"ד, אבל זה אותו דבר.
אם תתנהג ברשלנות אז תינזק (הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים).
נ.ב. השאלה של ידיעה ובחירה היא שאלה שאין תשובה ברורה (לדעתי)עליה.
התשובה הכי טובה היא שאין לנו דרך להבין מה זה הידיעה של אלוקים ולכן אנחנו לא מבינים למה זה לא סותר
שזה השגחה ובחירה, זה דומה אבל קצת שונה, בצרות שקורים לאדם, האם אכן זה נגזר או שאדם החליט להזיק.
נראית לי משהו פשוט.
זה לא מנוגד לעיקרון של שכר ועונש, כי לאדם ניתנה הבחירה להימנע מהנזק הזה, והוא הביא את זה על עצמו. [לחילופין, אפשר לראות את זה כעונש על רשלנותו].
ראשונים שאומרים שלא שייך.
על לא תקום
"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."
מניח שחולקים עליו,
אבל הוא בהחלט בריא לכעס..
זכרתי שראיתי את זה ולא זכרתי מי זה ואיפה.
לזה התכוונתי במה שהגבתי ל@אריק מהדרום
שראית את זה אצל ר' מיילך בידרמן,
הוא מביא את זה כל שבועיים בערך..
ראיתי את זה באיזה ספר.
את ר' מיילך בידרמן שמעתי אולי פעם פעמיים בחיים שלי אז לא נראלי.
הוא לא מתכוון שאי אפשר לתבוע אותו בבית דין (שזה אגב מצווה לתבוע בבית דין הנוהג על פי התורה) אלא בא להעלות רעיון עקרוני, אם נגרם לך נזק על ידי אדם, יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש למה זה קרה לך, זה לא מסיר את האחריות על האדם ומפיל אותו על הקב"ה כאשר הדבר נעשה על ידי האדם במזיד או בשוגג אלא עניין עקרוני, נגרם לך נזק? יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש.
אגב, אם אדם חוזר בתשובה שלמה (במקרה של גרימת נזק לאדם אחר זה גם תשלומים על הנזק) אזי הקב"ה לוקח רטרואקטיבית את האחריות של האדם על החטא.
אגב, תשובה נעשית כאשר מחזירים לאדם את כספו,
ואז מתוודים וכו' (רמב"ם תשובה א)
מה שרוצה עושה ומה שאינו רוצה, לא עושה.
מצוה שלח, אונאת דברים:
"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
קודם כל, יישר כחכם על הגדלת התורה פה בפורום ובכלל!
ראיתי פה לא מזמן שרשור על חשיבות לימוד ההלכה אפילו מחוץ לכותלי בית המדרש לאחר שעזבנו את החממה של הישיבות והוא נעלם לי, אשמח לקבל קישור
כפי שמופיע בקישור ספירת העומר, יש בזה חשש איסור דאורייתא
בבל תוסיף יש כמה נדבכים חלוקים שנלמדים מאותו פסוק, בדומה ללא תחנם ממנו למדים גם מתנת חנם, גם נתינת חן וגם חניה.
איסור אחד הוא על התקנת מצוות חדשות שלא ניתנו בסיני, ואפילו על החכמים שלהם ניתנה רשות להציב גדר וסייג חל איסור זה ועל כן מחובתם להודיע לכלל שזו גזירה ולא כתבה משה מפי הגבורה. ואיסור זה חל על לא תעשין כעשין, ולא שייך לומר בזה כוונה בעת עשיית המצוה כלל.
איסור אחר הוא על המקיים מצווה קיימת, שלא יוסיף פרט מדעתו במצוות עשה - כגון להוסיף פסוק בברכת כהנים, להוסיף בית חמישי בתפלין או ליטול שני לולבים יחד. (ולי נראה שאפילו הכי חייב רק אם מתכוון להוסיף ולא שחשב שכך מצוה מהתורה אך השתבש בפרטיה והוסיף בשוגג, שבבל תוסיף לכאורה אין שוגג)
במקומו בממרים הרמב"ם דיבר על איסורים החלים על חכמים וגזירותיהם, ולפיכך דווקא משם אי אפשר ללמוד דבר על האיסור הפרטי להוסיף בפרטי המצוות בעת עשיית המצוה, כי אילו לימודים שונים ופרטי האיסורים הם שונים, שהרי ראינו בעינינו שעל האחד חייב גם בלא תעשין ועל האחד אינו חייב אלא רק על העשין.
כללו של דבר, באתי להוכיח שבאיסור להוסיף על מצוות עשה בעת עשייתה אין לכלול מחשבה על דרבנן שהוא דאורייתא או אפילו לכוון דאורייתא על מה שהוא לא מצווה כלל. רק להוסיף פרט שאינו מפי הגבורה במצוה קיימת.
תבחן את עצמך האם הגעת לשלב שאתה מספיק בנוי רוחנית ולימודית כדי להתחיל לחיות 'לבד' כלומר בלי סביבה שמגדלת ומצמיחה.
רוחנית - מבחינת יראת שמיים, הקשר לתורה, וכו'
לימודית - שקנית בישיבה, מהחברותות והרבנים, כלים שבעזרתם תוכל להמשיך להתפתח בלימוד, שיש לך כבר דרך בלימוד בנויה ומבוססת שגיבשת לעצמך. בסופו של דבר הלימוד ימשיך ללוות אותך כל החיים גם אם תעבוד במשהו אחר. יהיו לך הרבה שעות פנויות ביום שתנצל ללימוד, וכדאי שזה יהיה לימוד איכותי ובונה ומעמיק שיצמיח אותך להיות תלמיד חכמים, ובשביל זה צריך להישאר בישיבה עד שאתה מגיע לרמה מסויימת. "דורות הראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן טפלה - זו וזו נתקיימה בידן". לא מדובר בהכרח על כמות השעות, אלא על היחס הנפשי.
תפקיד הישיבה הוא בעיקר בשני הדברים הנ"ל - פיתוח הקשר הפנימי לתורה, ופיתוח היכולת הלימודית.
וכן המטרות שתציב לעצמך בחיים - התקדמות ממשית בחיים, ברוחניות - מידות, תפילה וכו', והרחבת והעמקת ידיעותיך בתורה.
חשוב לשמור על קשר עם הישיבה או עם מקום תורה אחר, גם אחרי שעוזבים.
מקווה שעזרתי.. בהצלחה!
וזה לא קשור אם הוא מתכוון לעסוק בתחום , כל אדם צריך לשאוף להיות תלמיד חכם גם אם לא יעסוק בתחום ,אדם יכול להיות רופא תלמיד חכם , מהנדס תלמיד חכם עו"ד תלמיד חכם רואה חשבון תלמיד חכם , לכן מלפני שיוצאים לשוק עבודה ראוי שכל אדם יהיה כמה שנים בישיבה
1. להיות בן תורה: שלא מתייאש מלהקיף את כל התורה, גם אם זה יקח כמה עשורים ע"י קביעת עיתים. זו השלמות של האדם, וכל נושא משלים חלק אחר בנשמה (מה'חפץ חיים'). הרב צב''י אמר שגם רמטכ"ל צריך להיות תלמיד חכם.
2. לבחור נושא אחד מסוים, ולהיות בקי בו עד הסוף, ברמה הכי גבוהה שיש, לפרטי פרטים של פסיקת הלכה. זה נותן חיבור חזק מאוד לתורה.
אני בחרתי כמה נושאים והם היעדים שלי, כשאסיים אותם אבחר עוד נושאים
בהצלחה
תשאל את עצמך מה יצא לי מזה.
לימודית - אם אתה חושב שהרמה שלך בגמרא עיון/ההיקף בבקיאות מספיק טוב כדי שתוכל בהמשך חחיך לעסוק בהם באופן כלשהו שמשמעותי. ורוחנית, רק קשה למדוד את זה.
הקדמה:
הייתי משוכנע שאגיע לישיבה גבוהה לכמה שנים,
שנה וארבע גולני (בדווקא, או שלא), ואח"כ ללמוד מקצוע טיפולי.
פתאום עברו 'כמה שנים', באתי להתגייס לגולני כמתוכנן,
ולאחר בירור עצמי, תוך התייעצות עם רבותיי וחברים,
דחיתי קצת גיוס, עשיתי הסדר מרכז,
והגעתי למסלול של אלה שמלמדים תורה.
ננסה לגשת לשאלות שלך ברמה של אז והיום:
- בזמנו שאלתי את עצמי אם להמשיך עוד ללמוד, טוב לי,
אני מרגיש טעם בלימוד, סיפוק בלימוד, אולי הגיע הזמן לעזוב וכו'.
כמובן, משברים בנוהל, וקשרים כושלים בנוהל של השי"ת..
- עד שיעור ה' (שלב א) לא הצבתי לעצמי מטרות גדולות מעבר לסדרי הישיבה
(למדתי תנ"ך, אמונה ומ"ב, אבל לא יעדים ספציפיים).
- לדעתי, קודם כל, הישיבה צריכה להעביר את האדם מהפכה,
התורה הופכת מ'עוד משהו' בחיים שלי לחיים שלי עצמם.
זה בכלל לא משנה אם תעבוד 10 שעות ותלמד רק שעתיים, או להיפך,
התורה היא חלק ממך, אתה לא ישן בלעדיה,
היא מכווינה אותך, בהתהלכך תנחה אותך וכו', כי בה ירבו ימיך וכו'.
זה הרבה יותר גדול מכל לימוד ולמדנות, ואשריי שזכיתי למשהו מזה, בדלותי.
היום, ברור לי שהתחושות שלך הן אלו שצריכות לכוון אותך,
ועמלת במשך שנים בתורה כדי להיות מספיק טהור ומאמין בעצמך.
אם אתה מרגיש שיש לך עוד מה לעשות בבית המדרש - זה תמיד נכון,
אבל לפעמים אדם מרגיש ש'די, זה לא המקום שלי, אני צריך לצאת'.
זה לא סותר את זה שאדם צריך לדעת הלכה כשהוא יוצא לחיים,
ועוד יותר לדעת איך מבררים הלכה בתוך החיים.
זה לא סותר את זה שהאדם צריך לבסס את עבודת השם הבסיסית שלו,
לחזק בו את עמודי התורה, העבודה וגמילות החסדים
(איך לומדים גמרא, ובעיון, ועיקרי אמונה, איך מברכים ברהמ"ז וענייני מידות ודרך ארץ).
זה גם לא סותר את זה שאדם צריך לברר את דרכו הרוחנית,
למהלכי סיבוכי גאולתנו, או החושך הכפול ומכופל או הגיהנם בעצמו,
ולבנות השקפת עולם די מבוססת, עם יכולת לשכלל ולהעמיק אותה.
אבל עיקר העיקרים,
אדם חייב לבנות בעצמו מקום רוחני עצמי, בלתי תלוי בחברה ואווירה,
מנוע פנימי שידחוף אותו להוסיף תורה וחסד ולעשות רצון קונו ית'.
ארץ השוקולדע מארץ השוקולדע מייתכן והחיים הם הסיפור,
והישיבה, והקשר אליה אח"כ,
מקרינה עליהם.
זה לא מה שהוא אמר?
ולגבי 'כל הישיבות',
שהרב עמיטל זצ"ל רצה בעל'בתים טובים, כלשונו,
איך אתה מבין את זה?
אם אתה לא רב, יכול להיות שכל בית מדרש באשר הוא יעזור לך.
אבל אם אתה מלמד תורה, נראה לי כדאי שתהיה לך שייכות למקום בו גדלת, לא?
כמובן, אפשר להחליף דרך וכו',
אבל מלמדים תורה כהמשך של בית המדרש שלך,
שהוא המשך של הר סיני, בסוף השלשלת (ירושלמי סנהדרין).
והרב אליעזר יותר קיצוני ממך
הוא מעזיב אחרי ההסדר את כל מי שלא הולך ללמד (או מחקר תורני).
ארץ השוקולדאחרונהעל הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ פס' ח) נאמר במכילתא דרבי ישמעאל "רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת".
והרמב"ן בפירוש שלו על אתר כותב: "ובמכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז): רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין , אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה: שהגוים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמן , יקראו לכל יום שם בפני עצמו: או על שמות המשרתים כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם; וישראל מונין כל הימים לשם שבת: אחד בשבת; שני בשבת; כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו
תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא".
כלומר לפי הרמב"ן בקריאת שמות לימות השבוע ביחס לשבת יש בזה מצוות עשה של זכור את יום השבת לקדשו, כמו שעושים לפני קריאת שיר של יום.
נצא למסע קטן בשפות העולם כדי להבין את דברי רבי יצחק "לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין" ואת דברי הרמב"ן "יקראו לכל יום שם בפני עצמו או על שמות המשרתים". (ראיתי איכנשהו שהכוונה לכוכבים המשרתים לשעות)
נתחיל באנגלית. מלבד יום ראשון שהוא על שם השמש ויום שני שהוא על שם הירח שאר שמות ימות השבוע הם על שמם של אלים נורדיים ! מה מקור שמות השבוע בלועזית? חן
בשפות רבות אחרות שמות ימות השבוע הם על שם כוכבי הלכת: שמש, ירח, מאדים, כוכב, צדק, נוגה, שבתאי.
למשל, mardi יום שלישי בצרפתית הוא על שם mars כוכב מאדים, mercredi יום רביעי בצרפתית הוא על שם mercury כוכב חמה,
jeudi יום חמישי בצרפתית הוא על שם jupiter כוכב צדק, vendredi יום שישי בצרפתית הוא על שם venus כוכב נגה, samedi יום שבת בצרפתית הוא על שם saturn כוכב שבתאי.
הערבית לעומתן דומה לעברית, מונה את ימות השבוע באופן סידורי ראשון שני שלישי רביעי וכו'
ערבית/מדוברת/ימים וחודשים – ויקיספר
מלבד יום שישי שנקרא يُومِ ٱلْجُمْعَة יוּמַ (א)לְגֻ'מְעַה דהיינו יום ההתכנסות.
מה המצב אצל מאמע לאשען ? זונטיק, מאנטיק, דינסטיק, מיטוואך, דאנערשטיק, פרייטיק, שאבעס.
זונטיק (ראשון) ומונטיק (שני) הם על שם השמש והירח, ואילו מיטוואך (רביעי) הכוונה אמצע השבוע. שאבעס אינה צריכה לפנים.
אבל מה בנוגע לדינסטיק, דאנערשטיק ופרייטיק ? גם אלה על שמות אלים מהמיתולוגיה הצפונית ! למשל, פרייטיק הוא על שם אלת היופי והאהבה Freya ׁ(בדומה ל- friday האנגלי). גוועלד!
נסתכל עתה בטבלה המעניינת הבאה: Names of the days of the week - Wikipedia
מהטבלה הזאת רואים שהשפה היחידה בעלת התבנית X בשבת כשמות ימות השבוע היא פרסית ! (ואולי גם ארמנית!)
ימות השבוע בפרסית באים בתבנית של X شنبه (شنبه = שבת) כאשר במקום X מציבים את המספרים 1,2,3,4,5, כלומר אחד בשבת, שני בשבת, שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת (יום שישי הוא חריג ונקרא ג'ומעה בדומה לערבית, סביר לשער שמדובר בחדירה של הערבית לפרסית), וכזכור לדעת הרמב"ן יש בזה מצוות עשה של זכור את יום השבת לקדשו.
נשאלת אם כן השאלה, האם היידיש שבה ימות השבוע הם על שם אלילים של עבודה זרה מהמיתולוגיות היא מאמע לאשען או דווקא הפרסית שבה ימות השבוע נמנים ביחס ליום השבת ומקיימים בכך מצוות עשה של זכור את יום השבת לקדשו היא מאמע לאשען האמיתית ?
שלום רב לכם
ברשותי שתי תמונות של רבנים מהדור הזה אך למרבית צערי איני יודע את זהותם.
אשמח מאוד אם אוכל לקבל עזרה בדבר.
דוד
יש הלכות שונות מתחומים שונים שקשורות לבית הכסא.
חשבתי שאתה מתכוון להלכות אחרות.
אבל הרב דוד יוסף בהלכה ברורה כתב שאם זה מפריע וקשה או בשעת צורך, משו כזה אפשר להקל לעשות כרגיל
שאלה מעניינת (והטרלה נפלאה) זה מי מקיים את ההלכה לא לקנח בדבר שהאור שולטת בו.
א. הרמ"א אומר שנהגו לא להקפיד על זה.
ב. אם החשש הוא משום כשפים אולי לא שייך בימינו.
ג. ראיתי במשנ"ב דרשו, לא זוכר בשם מי, שכיוון שזורקים את הנייר למים זה לא נחשב שהאור שולטת בו.
בשביל מה הסקר הזה טוב?
וברצינות?
ביד שמאל( נראלי שהטעם זה יד שמאל היה בגלל שהיד תתלכלך ואז יש את התפילין וכו') ולכן נראלי שכבר בטל הטעם הנ''ל...
אני כמעט בטוח שלא.
אבל הוא כן מקל באמה אם זה נקוי טוב יותר.
אתה צריך להשתדל לעבוד על זה שזה לא ישגע אותך.
לשמור על טהרת המחשבה, להתייחס אל זה כלימוד תורה (כן, זה חלק מהתורה) בלי שזה יביא אותך להרהורים לא טובים או מבוכה.
בלי קשר לשאלה אם ומה זה גורם לשומעים, מצד עצם העניין ראוי שזה לא יהיה בקולי קולות. לא כי זה רע, פשוט יש דברים שכך יותר מתאים לגביהם. עניין מהותי.
בחדר של רופא נשים, שומע מי שצריך לשמוע... לא הבנתי מה הדימוי שרצית לבטא. והציטוט שבראש דבריך אינו נוגע לדבריי.
אבל לא נתווכח, כנראה עניין של תחושה אישית.. אני מקווה שכשלמדת עם מדריך החתנים שלך זה לא היה בבית המדרש ובקול כמו שאתה לומד בבא קמא
על ענייני קרי וזיבה.
"(ב) ואמרתם אלהם. כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפרשה, והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם, רק דברו אל בני ישראל לאמר, שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפרשה בעל פה בזה הלשון שאמר משה, אבל ואמרתם אליהם, שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל, שהרי כל המשניות ותורה שבע"פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו, וא"כ למאי כתיב בזו הפרשה ואמרתם אליהם, אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה, והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם, ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע"פ, שלא יאבדו מישראל, אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת"ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה, מש"ה כתיב בפרשה זו ואמרתם אליהם, שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו, וה"ה כל רב לתלמידיו, ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן:"
צריך גם טאקט, בלי שום קשר,
אבל נראה לי לומדים כמו שלומדים.
כשיצא לי לדבר על הלכות נדה באוטובוס,
מבטיח שכל מי שלא היה צריך להבין - לא הבין,
ואפ"ה, ת"ח חשוב דיבר איתי על ענייני חציצה בשקט מופתי ברכבת פעם,
ולא נראה לי שמישהו מהצד היה מבין על מה דברנו.
קיצור, זה נראה לי יותר עניין של נפשות וטאקט מאשר של אמת אבסולוטית.
שמסתכלים עליה כך שומעים הקב"ה
לא דברים אחרים
לומדים את התורה כמו בהמה...
מספיק ללמוד כמה פרקי תניא בודדים להבין את הגיחוך שבדבריך...
התורה.
ב.הכוונה היתה שמי שלומד בלי פנימיות התורה או לכה"פ מוסר, הגישה שלו בלימוד התורה מאוד מגושמת ויכולה לגרום שלא יבין כראוי את הדברים.[הלשון בהמה היא מנפש הבהמית והניסוח היה בהתאם לשואל וד"ל].
האם מישהו מכיר מפות אינטרנטיות כדוגמת "אטלס דעת מקרא" (או את הספר עצמו - באינטרנט), בהם ניתן להיעזר בלימוד התנך?
זה מאות מחקרים שנאספו לספר אחד עם זכויות יוצרים, תן גם לחוקרים יראי שמים להתפרנס למה לחפש הכל בחינם? תקנה.
המפה שם מצויינת
תגובה יפה
לפני שניגשים לתוספות, לעבור על הגמרא כמה פעמים, לפחות ארבע! רק אחרי שמהלך הגמרא עם רש"י בהיר לך, ושגור על לשונך-גש לתוספות והוא יראה אחרת..
בד"כ לא מחסיר מדברי התוספות כלום וגם מוסיף הניסוח הרבה יותר ברור
תלמד תוספות עם "ביאורי התוספות" של מתיבתא במשך חודשיים, לפחות עמוד (רצוי דף) ביום.
משם תבין את הדרך שבה התוס' נוקטים לאורך כל הדרך ותוכל לרכוש דרך להבנת המילים והלוגיקה בהמשך. זה לא מבטיח שלא יהיו בעיות בהבנת הרעיונות.
חוני המעגל פינותמעט, אבל בעבר היו יותר, ויש מדינות עם דקת דומיה בלי צפירה.
עומדים בדקת דומיה, שעקב ההרחבה שלה למדינה כולה, מסומלת ע"י צפירה.
כפי שמפורט בחוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל התשכ"ג:
"ביום הזכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן".
הצפירה עצמה כלל לא מוזכרת בחוק.
והנה, דקת דומיה נוהגת היום בעולם כולו באירועי אבלות וזכרון. והמדינה שלנו לקחה אותה, כמו את רוב החוקים שלה, מקודמתה בתפקיד - המנדט הבריטי. שם היתה נהוגה "2 דקות דומיה" באופן קבע מתחילת המאה ה-20.
Two-minute silence - Wikipedia
אם כן, לשיטת רבים מהראשונים כבר מדובר במנהג גויים.
אבל לשיטת המהרי"ק שהאיסור של בחוקותיהם הוא רק בדבר שאין בו טעם ולכן יש חשש שמנהג עבודה זרה הוא זה, יש לברר את שרש המנהג.
בדקתי וחקרתי היטב, והנה, לדעות כמה ההיסטוריונים, סברה אחת לקיום דקת דומיה הוא דקת תפילה הנוצרית .במאה הנוכחית שונה לדקת דומיה בשל "פוליטיקלי קורקט" וחשש מהתערבות דת בתכנים אזרחיים. אם כן, לכל הפחות חשש קיים, וגם להמהרי"ק יש פה איסור של חוקותיהם.
ידוע שבנימין בנו של יעקב אבינו מת בעטיו של נחש היינו לא חטא מעולם, ואני שואלת כיצד ייתכן שדווקא הזרע שלו, שבט בנימין חטא בעוון הנורא של פילגש בגבעה?
אם היה מדובר במאורע שקרה כיום (הנהגת ה' נסתרת)- שויין. אבל מדובר בתקופה בה כל עניין השכר והעונש היה נורא גלוי וברור.
הזה שכרו?
ילדים של אדם הראשון, אברהם, יצחק, משה, דוד, חיזקיהו, חטאו, מה אתה מתפלא על ניני ניניו של יעקב אבינו? מה אין בחירה חופשית? מה קשורה התקופה? בכל תקופה חטאו ללא יוצא מן הכלל ועם כל היחוסים שבעולם, יש בחירה חופשית, בוקר טוב ומועדים לשמחה.
אני מבין למה אתה מערער על הזיהוי של נכסס עם פריך, אבל האם המשותף של הדוגמאות שהבאת זו אכילה מועטת? האם מצאת לשון כסיסה לגבי דברים שנאכלים באופן נורמלי, אבל בכמות קטנה?
"והערוך (שם) פירש עוד בשם רבינו האי שפת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא וכשאכל רב הונא הרבה אמר רב נחמן עדי כפנא זה רעב ולרעבונו אכל לשבוע ממנה ולא בתורת כיסנין וצריך לברך אחריה וראיה לדברי הגאון וכל לחם צידם יבש היה נקודים (יהושע ט ה) תרגומו וכל לחם זוודהון יביש הוה כיסנין עכ"ל"
ואיך תסביר את התרגום אם כיסנין זה אכילה מועטת?
שם לחם הנקודים אמור להראות שהם הגיעו מדרך ארוכה - " זה לחמנו חם הצטידנו אתו מבתינו ביום צאתנו ללכת אליכם ועתה הנה יבש והיה נקדים".
לא שאלתי על הפסוק, שאלתי על התרגום.
איך המילה כיסנין נכנסת אם משמעותה אכילה מועטת?
כלומר: 'היה נקודים' - 'הוה כיסנין' - 'נשארו פירורים'?
מערוך השולחן משמע שהפריכות היא הרלוונטית.
אחרת בלשון ערוך השולחן? איך?
לוקחים לחם לפי אורך הדרך, ולכן גם בדרך ארוכה וגם בדרך קצרה, סביר שיישאר רק קצת לחם.
ב. לפי דבריך, הם היו לפחות צריכים לומר שהם לקחו כמות גדולה של לחם, ולא רק שהוא היה חם.
אבל ערוך השולחן מסביר שזה בגלל שהם קשים.
אבל הדוגמאות של הפוסקים הם כן דברים פריכים.
איך אפשר לכתוב "הראשונים והאחרונים לא כתבו את המילה 'פריך' הם כתבו נכסס" כשבשו"ע וב"י הלשון היא "כעכים יבשים וכוססין אותן". שזוהי דעת רבינו האי המובאת בערוך שממנו מקור הדין.
אולי כל דברים הנכססין הן פהב"ב?
אולי כל הכעכים הם פהב"ב?
אולי כל היבשים הם פהב"ב?
ואולי...הגאון הביא הלכה שלמה שהיא פירושו לדברי הגמרא, ולא "גדר" בצורת חידה כאשר עלינו להחליט מה במילות הגאון יש להשמיט ומה לקבוע לכלל במסמרות.
כי הגדר כבר קיים - דבר מאפה עיסה שלא נהגו העולם לקבוע עליו סעודה. הדבר שנחלקו בו אינו בגדר אלא במציאות ובפרטים.
שהיא בעצם זהה למה שכתב לאחר מכן "ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא קימעא".
ולדעתי לא כן אלא כולם סימנים (ולא באמת משנה אם כעך הוא עגול, הרי בלי אוטומציה לא היו מאפים בעלי זויות כקרקרים משושים) והסיפא זוהי הסיבה. ובשו"ע נפסקו הסימנים ולא הסיבות, כי הסיבות משתנות עם דורות ומנהגות והסימנים נפסקו מכיון שנפקו מפומיה דקמאי ואי אפשר לבטלם אלא עם ראיה הפכית (למשל, דוגמא טובה היא המצות רקיקין - שהחלו אינשי לקבוע עליהם סעודות ופסק מהם שם פהב"ב)
אבל יש לי שאלה על קריאת זכור. האשכנזים מקפידים לחזור על זכר וזיכר. ולכאורה, לשם מה?
אנחנו אף פעם לא מקפידים על הדיוק הזה, ולמה פה כן?
ואם כבר מקפידים, הרי יש עוד צירה בקריאה הזו, ועליהם לא מקפידים, אז למה פה כן?
אשמח לתשובות
אז משתדלים לבטא את הצייריי הזה
אני לא זוכר שדברים כאלה קרו, ולכן תמהתי.
השנה בישיבה שלי לא חזרו, ואח"כ הוציאו שוב ס"ת כדי לחזור ולקרוא עם צירי וסגול בפס' הזה, וזה היה לי ממש מוזר..
אין בזה שום סברה מעבר לכבוד המשנה ברורה.
אישית, אני קורא גם בהברה ליטאית,
ואז אני קורא 'זייכר... לא תשכח',
וחוזר וקורא 'זכר... לא תשכח'.
גם, מכבוד המשנה ברורה בלבד,
כי לא מצאתי שום סברה טובה אחרת..
(זה רק גר"א, וגם בו יש סתירה,
ועדות של ר' חים מוולוז'ין שאמר בצירי כמו כולם,
והעדות בכלל על זכר בסגול באשרי ולא בזכור).
א. (בבקשה לא לפתוח דיון בנושא) מישהו יודע מה המקור לזה שהנזיר אומר שלא רשב"י כתב את הזוהר?
ב. מה אתם אומרים על אכילת חמץ מכור? (זה כן לדיון).
באיזה מצב זה ברור לך לחלוטין?
אע''פ שאני לא סומך על המכירה אני קונה חמץ מכור (או 'מכור') שכן עליו לענ''ד לא חלה גזירת חמץ שעבר עליו הפסח.
חלק מההוצאות של אגרות הראי"ה ד בנספח. וזה לא מדויק שרשב"י לא כתב בכלל או שמי שכתב לא הסתמך על תורתו. ויש גם אזכור ביומנו של הרב הנזיר, אבל לא חושב שהוא הודפס. ובאותה נשימה כדאי להסתכל באגרת תרכ"ו של הראי"ה.
הספר כרגע לא לפני ואיני יכול לציין מקור מדוייק, אבל נראה לי שאפשר למצוא את זה די בקלות ע"פ התוכן.
[והתכוונתי רק להפנות לשם, מתוך הנחה שהדברים מועילים למי שמתעניין בדעתו של הרב הנזיר בנושא, לא לכתוב מה בדיוק נאמר שם, והאם זה תואם את מה שהוזכר כאן בשמו]
הרב שרקי הראה לנו פעם צילום איגרת של הרב זצ"ל לרב הנזיר,
בה כתוב שהשיטה העיקרית היא כמו המטפחת ספרים (יעב"ץ),
שהמון מקומות בזוהר רשב"י לא כתב (כמה מאות).
אגב, הרב טאו טוען שהאיגרת מזויפת.
עד כאן הידוע לי בנושא.
שנה שעברה כמעט הקאתי
וכשהוא שותה הרב תירוש הוא רוצה להקיא
זה לא מחייב
יש יינות עם אלכוהול מתוקים
מרים
מעט אלכוהול
אפשר לערבב
תבדוק.
במקרה הכי גרוע, תקח יין לבן ותערבב אותו ביין אדום (עדיף לשים את היין האדום קודם כדי לצאת ממחלוקת צביעה במשקים)
ככה שצבע היין לא יהיה חוור, אבל הטעם השולט יהיה של היין הלב.
שו"ע או"ח תעב י
מי שאינו שותה יין, מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות:
אני חושב שאתה לא צודק. רק אם זה מוביל לממש חולי של לשכב במיטה פטורים.
אמר ששנה שעברה כמעט הקיא. זה רחוק מהמצב שאתה מתאר.
וזה לא תמיד מגיע לכבוד הבריות (אפשר להקיא בשירותים וכו').
ולא יהא גרוע ממזיקו?
1. כי הוא לא אמר שבכל פעם שהוא שותה הוא מקיא, אלא ששנה שעברה, פעם אחת, הוא כמעט הקיא, שזה לפעמים ביטוי כללי לתחושת גועל.
2. יש הבדל. להקיא בדר"כ לא מגיע לכזאת רמה של חוסר כבוד.
1. אז מיץ ענבים?
מגעיל לא מועיל. אפ' אם שונאו או מזיק לו.
מי שלא יכול לשתות יין בכלל וגם לא מיץ ענבים, יכול לצאת י"ח בחמר מדינה (מ"ב תע"ב ס"ק ל"ז).
חמר מדינה- מיץ תפוזים או אשכוליות טבעי (הרב אוירבך והרב אלישיב). ולפי הספרדים צריך שחמר מדינה יהיה משכר קצת ולכן יוסיף למיץ מעט עראק או אלכוהול וכדו' (חזו"ע).
פסידונית