פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 2)

או לפחות אצל יהודים.

לא מכיר אדם שאחרי שהרג מחבל (לפחות בפעם הראשונה), נרדם אחר כך בקלות בלילה כאילו לא קרה כלום.

נכון, שכמו שאמרת, יכול להיות שהשמחה על הצלת אנשים, וביעור הרשע מן העולם תתפוס יותר מקום.

לענ"ד, אנשים שנראה לך שהם לא מרגישים את מה שאתה אומר, הם פשוט בוחרים לא לתת לזה יותר מדי מקום (לפחות לא בשלב המלחמה).

וכמו שאומרים באופן כללי, שאמיץ מרגיש את אותן רגשןת של מי שמפחד, רק האמיץ בוחר להתגבר ולפעול למרות אותן רגשות.

גילוי נאות, גדלתי בחינוך חרדי, ולא שיררתי בצבא, שואל את עצמי מהצד את אותן שאלות ששאלת.

כן, אני מסכים שזה שציבור שלם "פטור" מאותן שאלות זאת עוולה (חלק מהעוולה היא בדיוק זה, שהם לא צריכים "להתלכלך").

כמובן לא רק, אבל בתרבות שלנו, בעולם התואה והמוסר שלנו, הרג הוא דבר של מוצא אחרון.

לא לחינם במלחמת הרשות יש חובה להשאיר צד אחד שהעיר צרים עליה תוכל לברוח.

ולא לחינם כהן משוח מלחמה מדבר על האיש הירא ורך הלבב שעול להמס את לבב אחיו.

ובסתם שגרה, שופך דם האדם באדם דמו יישפך,

ואם מכה נפש בשגגה, עדיין נס לעיר מקלט.

וכמובן שנכון להוסיף גם את העובדה שיש פוסט -טראומה, שחלק ממנה מגיע בהחלט גם מעצם ההרג.

אבל אין ברירה. אנחנו במלחמת להרוג או להיהרג.

את הרוע יש להשמיד ואת הנאצים יש להעביר מן העולם. זו לא מלחמת רשות אלא מלחמת חובה שחיינו תלויים בה, ועתידנו תלוי בה.

אני אסיים בכך שהקב"ה מבטיח לעם ישראל על המלחמות הנחוצות שאחריהן "נתן לך רחמים וריחמך" והפרשנים מסבירים הקב"ה יחזק אחרי המלחמה את תחושת הרחמים שנשחקה.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ואם העולם יזכה, אז מציון תצא תורה, וגם להם יבוא שלום.

כבת אין לי ניסיון בהריגת מחבלים (למרות שבדמיונות שלי אני לפעמים מדמיינת את עצמי מתמודדת עם מצבים הכי גרועים כדי להתחשל חח)

אבל נראה לי אני יכולה להבין את ההרגשה כי יש לי את ההרגשה הדואלית הזו במשחקים, שאני מצד אחד נהנית לנצח ורוצה למחוץ את האויב, ומצד שני מתלווה לזה הרגשה של כאילו... זה אכזרי. ולראות אחר סובל זה לא כל כך כיף. גם אם אתה רוצה להתעלל בו כי זה או אתה או הוא. 

ולמען האמת יש לי את זה גם כשאני מתלבטת אם להרוג חרק. 

כמובן שהדוגמאות האלו ממש פיציות לעומת מה שאתה מתאר אבל זה נשמע לי אותו דבר בקטן.

במלחמה צריך כוחות נפשיים חזקים, ביטחון בצדקת הדרך. 

רגש הרחמים שעולה- בבסיס שלו הוא טוב. אבל צריך לדעת שכאן זה לא המקום שלו, וככל שתהיה לך יותר וודאות, ותרגיש שאתה עושה משהו טוב וגדול יהיה לך יותר קל.

אם אין לך זמן ללמוד על חשיבות הפעולה הזו בהקשר הנכון, תקח אפילו ספר תהילים ותקבל השראה מדוד המלך.

עוד משהו שרציתי לומר לגבי זה שחייל יוצא למלחמה בידיעה שאולי הוא לא חוזר, אז יש בזה משהו שמבין שיש ערך שחשוב אפילו יותר מהחיים. וזה דווקא מייקר אותם ומה שאומר שיש סיבה גדולה לחיות. ודרך אגב, אדם יכול גם לצאת מהבית לעבודה ולא לחזור. זה פשוט פחות במודעות אבל זה לא שונה בהרבה.

לא עבדתי יומיים השבוע כדי להיות בבית

ולא, זה לא פינוק בעיניי

אני גם נורא סובלת מהחום.יש לי צריבה בעיניים והבגדים.. לא באלי לצאת מהפיגמה😅 ואני לא עובדת בבניין משרדים, הרבה דברים אני צריכה לעשות בהליכה ממקום למקום בחום וזה מזה לא סבבה

וכבר כתבתי (אולי פה) שלדעתי יש לי דכאון קיץ. לא נעים לי לצאת בכלל. הרגישות התחושתית שלי משתוללת ואני מרגישה אפילו שזה משפיע עליי ביכולת להתרכז והחום ככ מעייף אותי שבא לי רק לישון ולחיות את הלילה. במזגן כמובן

עכשיו, זה לא שלא יצאתי בכלל. יצאתי עם הילדים בערב כי מה נעשה, הם ילדים בחופש הגדול

אבל בכללי אני חושבת ומרגישה שהשנה היה חריג בכל קנה מידה. וחסתי על עצמי בקיצור, ומזל שיש לי גם סיבה. בסוף אני קודם כל אמא ואם אני חצי יום מחוץ לבית, ואז חוזרת בלי כי לילדים - מה שווה העבודה הזו בכלל?

אני כבר אמרתי לא אחת שאני צריכה עבודה עונתית, כמו מציל רק בחורף😅

אני מאבד פוקוס וכל המנגנון שלי משתגע. מה שכן, בחוץ אני בקיץ מתנייד בקורקינט שזה הרבה יותר נעים מאשר ללכת ברגל בחום.

חוץ מביום שני השבוע - שאז רכבתי על אופניים שצריך לדווש. אבל זה כי החלפתי עם הבן שלי שדיווש עליהן והתעייף. חזרתי הביתה ומשם ישר למקלחת.

החום מתיש ומקצר פתיל.

אממ ממש השתפרתי

כמובן שקשה בהתחלה

אבל אני חושבת שככל שהבנתי שהמטרה היותר חשובה היא לא לשמור על קשרים טובים עם אנשים אלא מה התועלת שתכלס תצא מהדיבור איתם, ולמדתי לא לחשבן, אז כאילו אם חשוב לי משהו אני אעמוד עליו כי אני מבינה למה אני עומדת עליו. פשוט אפשר גם לעשות את זה יפה. בנחישות וברגישות

שמאוד קשה לה עם חוסר הצלחה

איך מתמודדים? גדלים עם זה מיום ליום. נכנסים בזה ולזה מיום ליום

בגדול, אילולא הייתי - לא גדלתי

אפשר לגלות על עצמנו המון דברים ולגלות בתוכנו המון כוחות כשאנחנו נדרשים לכך בהתמודדויות היומיומיות. מתוך תחושת מחויבות לדבר, מתוך תחושת השליחות.

אחרי חיבוק אם מותר לשלוח ותרצי לקבל..

בשנים האחרונות התחדדה בי הבנה עמוקה. לפעמים קל יותר לברוח מהכאב, להחניק, להשתיק ולבלוע אותו. לשחק איזה משחק כלפי חוץ.

עד שמבינים שאין לאן לברוח.

ואז מבקשים לשנות נקודות מבט.

ושם כשהסכמתי להסתכל לכאב בעיניים, להקשיב לו, לבכות אותו, להתחבק איתו בתחתית הבור, שם למדתי איך גדלים מכאב.

חיבוק וליטוף מאפשרים לנו להרפות, לשחרר ולהיות.

כאבים שנובעים מדברים שנגעו בנו בעומק, הם אלו שבאמת מגדלים ומפתחים אותנו. כמו שריר שהתנועה והמאמץ מחזקים, מאריכים ומגמישים אותו. ואז התנועה נהיית יותר רחבה.

רגש הוא רגש, עם או בלי סיבה.

אל תכעסי עלייך שאת מרגישה.

זה טבעי להרגיש.

רגש שעובר בך נוגע בתוכך, גם אם הוא לא חזות הכל.

תקשיבי לו, יש לו סיפור לספר לך עלייך, על בקשה עמוקה שבך.

מהי? כדי לגלות תצטרכי לעבור דרכו.

תסכימי לעצמך לכאוב.

כן.

אל תברחי.

תבכי את הכאב, תכתבי אותו, תשירי אותו, תרקדי אותו, תציירי אותו, חבקי אותך, חבשי את המכה בלב במה שמחזק אותך ונותן לך כח..

כשמקלפים שכבות מעל הלב, ומפנים ממנו כאבים בצורה שמכבדת את הלב שלך, קשובה ורגישה אליו ואלייך, יש סיכוי להיפתח לרפואה, לשמחה ולאיש שלך שבדרך...

וזה בידיים שלך, איך הוא יפגוש אותך.

עשי שהוא יפגוש אישה שמחה.

אישה שחיה בתודעה גאולה בתוכה.

אני זו שמתמודדת האמת

מה זה אומר שאת מתחשבת בהם?

ואני סובלת

או לגעת בחומרים ואני סובלת

אז לתת להםצכדלא מפריע לי ולדאוג לעצמי לפיצוי

לק"י

שכל פעם צד אחר יתחשב.

לבן הגדול שלי יש כמה דברים שעושים לו צמרמורת, דברים שלגיטימי לעשות (ציור עם טוש על בלון, חומרי יצירה מסויימים). אז הוא הולך לחדר אם מפריע לו.

זה לא מה שעושים פה כל היום, ככה שהוא כל היום צריך להיות לבד😅

זה משהו קצת מופשט.

זה לא שאני זקוקה ליחס מיוחד...

אבל אנשים שמבינים מהו איש רגיש, מתייחסים יותר ברגישות....

נפגשת מדי פעם כמובן עם שאר בני משפחתי, אבל הם פחות מודעים (וגם יש פחות צורך בזה).

בעלי כבר יודע שכשאני מוצפת - הוא שולח אותי לחדר או משהו כזה כדי שאוכל להירגע. באופן כללי הוא שם לב לדברים שמציקים לי ומשתדל מאוד לזכור אותם ולהתנהל בהתאם.

לילדים כמובן קשה יותר... אבל אלה מהם שבני דעת משתדלים כשהם במודעות לכך (בעיקר לא להרעיש. אבל שוב, לילדים זה קשה).

אני זוכרת מקרה חמוד אחד מלפני שנים, שהבת שלי, בערך בת ארבע אז, ישבה בחלון וצעקה על המכוניות בחוץ: "אוטו אחד! אתה עושה חור בראש לאמא שלי!"

אמנם הצעקות שלה הפריעו לי יותר מהרעש של המכוניות, אבל לא עצרתי אותה, כי זה היה חמוד לראות איך היא כבר למדה מה מפריע לאמא שלה

הם קולטים מה הוא משדר. לדוגמא מישהי עדינה- אוטומטית נפנה אליה קצת בעדינות. 

אז אני לא מרגישה משהו מיוחד... בעיקר אני שומרת על עצמי. מי שעלול לא לכבד את הרגישות אני מתרחקת ממנו.

אני חושב שזה אכן כך. ממש נכון 
יחד עם זה, לדעתי לא תמיד חייבים להתרחק ממי שלא מכבד. מצד האמת אפשר לפתח איזה שלימות פנימית מול עצמנו, שגם אם השני לא מכבד - זה לא יפגע בנו.
זו אכן עבודה קשה שדורשת יציבות מאוד גדולה מבחינתנו. ויש בזה רמות שונות. 
ברור שאני לא ארצה להיות בקשר עם אדם לא רגיש! אבל לפעמים הם מסביבנו, ואין ברירה, והעולם בנוי גם מהם.. ואני לא אמור להימנע מדברים בגלל זה. אז אפשר באיזושהי רמה, ללמוד להישאר רגיש -כי זה אנחנו ברור.. - אבל לא להיפגע מהשני. מה שהוא מתנהל - זה הוא. ולא חייב להיכנס אליי. הלב שלי רגיש ופתוח למי שמכבד אותו. ולמי שלא מכבד אותו - הוא פשוט לא סופר אותו.. משהו כזה.

בתור רגישה בעצמי הבנתי באיזשהו שלב שקודם כל החשוב ביותר הוא מה אני מרגישה כלפי היותי רגישה. וב"ה כבר מזמן הבנתי שזה נושא בתוכו מתנות נפלאות! רגישות, אמפתיה, יצירתיות, עמקות, ועוד. וכשיש רגע שאני אולי מרגישה איזו נחיתות לרגע על היותי רגישה, אני נזכרת בשורת המתנות האלה, ונזכרת שיש ברגישות יתרונות עצומים, ושבסה"כ זה חלק ממה שהופך אותי לאדם מיוחד.

אם האנשים סביבי לא מבינים את זה זה מבאס, אבל לא על זה תלוי הדימוי העצמי שלי.

ואם הסביבה שלי מבינה ומעריכה את זה, אז אדרבה, אפשר אפילו לפרוח!

אפשר להציע דרך אחרת להסתכל על זה?

אם תשתפי כאן,

לי יש משהו מציק דומה למה שהיא כתבה,

אולי יועיל גם לי.

{יותר בקבוצה שאני מנחה}

רק יעזור לי להבין במה נקודת הדימיון כדי לדעת איזה חלק מהתגובה הארוכה להביא פה. כשמגיבה בדר''כ מדייקת למי ששאלו, ולא תמיד נכון לי להביא את התגובה המלאה על גבי הפורום.

אז אם תוכל לתאר את הסיטואציה שאתה מדבר עליה, אוכל להביא מה שרלוונטי או לכתוב תגובה מותאמת למצב שאתה מתמודד איתו.

אני חושבת שהרבה מאיתנו חווים כל מיני הערות

רק שיש כאלה שיודעים לשים כל הערה במקום שלה , יודעים מה להתעלם מה לענות חזרה ולשכוח, או שזה עובר דרכם.

נגיד אתמול מישהו אמר לילדים שלי בסופר, "לא להשתולל ילדים"עכשיו הילדים שלי הכי שקטים בעולם , פשוט הלכתי להביא משהו שנזכרתי בקופה, ואחת הבנות הלכה איתי, והוא כנראה נתקל בה או שראה שאני על כל הילדים שלי ב"ה וזה הפריע לו בעין…

אז למה זו אמירה שמנהלת אותי עוד קצת אחרי

ולמה כל כך התעצבנתי באותו הרגע

לא יודעת

יש כאלה שאין להם רעשי רקע

ויש כאלה שנשארים עם כל דבר, שעות, ימים ואולי כל החיים.

מה עוזר לי, לפעמים,אני לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל כותבת, להבין שכל דברים הקטנים האלה שמצערים

זה במקום צער אחר בבריאות למשל, והשם מחלק את זה ככה .

זה לא הם אמרו זה השם אמר להם להגיד

השם מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב

עוזר לי ברגעים שאני בהתרוממות נפש ושמחה - ואז יותר קל לי להיכנס לפרופורציות ולא להתייחס לאנשים קטנים

אנחנו בני אדם וכמו שאנחנו מאוד רגישים

אז גם יש כאלה שמאוד מקנאים

וקינאה מובילה להערת הערות ולפעמים עוקצניות,

אז שיהנו .

הרגשתי שאת מבינה אותי ומדייקת את הנקודה של הקטנות האלה שיכולות לנהל אותנו..

ולתת לזה תוקף ולהתעצבן מזה.

להכניס יותר אמונה לחיים יכול להיות גם כיוון.

תודה רבה 🙏🙂

מכירה ת'סיטואציות.

זה לא נעים.

לרוב אתן לעצמי דד-ליין לטחון את הפגיעה / אי נעימות (לרוב זה יהיה יום).

כל המחשבות של : מה הייתי עונה אם/ לנסח תשובה מצידי שתניח את דעתי מולם/ איך להגיב בפעם הבאה.

ובעיקר לרחם על העוקצים- שאין להם את מידת העין הטובה.

הייתי מנסה להעביר את השיח לשיח כנה ואז זה כבר מוריד מהעוקץ.

נגיד: במה ציפיתם שאעזור לכם? ואז יכול להיות שיגידו שזה סתם בצחוק ובדיחה פנימית שלהם. ושלום על ישראל.

אפשרות שניה בשם רבי נחמן מברסלב: למלא את החיים בעשייה ברמה כזו שהדברים הקטנים האלה ייכנסו לפרופורציה הנכונה. רואה את זה על עצמי כיום שזה מאד עוזר. עדיין במקומות משמעותיים כמו זוגיות, עבודה, קהילה נפגעים מידי פעם אבל זה מתמקד שם ולא בכל מיני אנשים שנפגשים איתם אקראית ולך תדע מאיפה הם נפלו עליך

הזמנתי אותו ואענה בעצמי לעצמי 😆

לפני כמה שנים הרבנית עשתה שידור בתשעה באב עם התרגיל הזה, שולחת את התרגיל הכתוב, אם יהיה ביקוש אעשה השתדלות בל''נ לחפש את השידור עצמו.

*תרגיל אהבת חינם-  הרבנית רחל בזק - תשעה באב*💕

1.תבחרי דמות של אדם שאת רוצה לשפר איתו את מערכות היחסים

תזמיני את הנשמה להיות נוכחת- תקראי לה בשמה מספר פעמים

2. תדמייני את אותה דמות...

איך היא נראית רגע לפני שהנשמה יורדת לעולם?

את מלוא האור

את הרצון האלוקי

את הפחד של אותה דמות לרדת לעולם

3. תכתבי 4 תכונות טובות שיש בדמות שאת עושה עליה

4. תכתבי 4 תכונות שקשות לך עם אותה דמות ושאת מלמדת עליה זכות

5.תכתבי 4 דברים שאותה דמות עזרה לך ועוזרת לך

6.תכתבי 4 דברים שאת מאחלת לדמות הזאת בעבורה

7. מה הדבר שאת הכי מאחלת לדמות הזאת?

עצמי עיניים ותראי בדמיונך שמה שאת מאחלת כבר קורה לדמות הזאת

8. תכתבי תפילה קצרה על הזכות להיות בקשר עם הדמות הזאת

9.תקריאי לעצמך את כל מה שכתבת בכל יום

ותבקשי מה' שהדמות מאד תרצה את החיבור אלייך

בהצלחה💖

התרגיל מתחיל מדקה 28

לעצום עיניים לרגע ולהקשיב מה הנשמה הזו אומרת על הקשר שלכם.  

כל דבר שמחבר ומוסיף הקשבה פנימית לעצמנו, במיוחד לנשמה.

התרגיל ששלחתי הוא מה שהרבנית הנחתה לעשות. אם יש מי שיש לו גישה למקום הזה הפנימי ויצירתיות לפתח את התרגיל ולהעמיק אותו, זה מבורך.

ורק רוצה להוסיף על מה שכתבת, שצריך ללכת שם בעדינות ובנקיות גדולה עם ההצעה שנתת. כי לפעמים מתערבבים שם דברים אחרים (תפיסות קודמות, מחשבות, רגשות וכדו'), ועלולים לטעות ולחשוב שזה קול הנשמה.

אז להתפלל על זה שנקשיב באמת ובע"ה נזהה נכון.

אבל האמת שלא אכפת לי אם זה הקול של הנשמה שלו או אחד הקולות הפנימיים שלי שמקבל את "הקול" שלו. זה קול שמנהל את הסיטואציה ואני רוצה להקשיב לו. גם אם הוא לא מדוייק.

זה מה שנכון לך ואשריך שאתה יודע לעשות את העבודה הזו. נשמח גם ללמוד איך מנקים קולות.

כתבתי מנקודת מבט אישית שבה המושג 'קול הנשמה' יכול להיות מאוד משמעותי ומשפיע עבור אנשים מסויימים, ברמה של קבלת החלטות ובחירות על פי הקול הזה.

ובמקום הזה חשוב והכרחי לדעת להפריד בין 'קול פנימי שמקבל מקום' וצריך לתת לו מקום, בין אם הוא מהשכל או מהרגש, ושם באמת לא משנה הדיוק, לבין 'קול הנשמה' שבדר''כ מייצג קול יותר גבוה ועליון. 

קצת בקלות דעת...

זה לא פשוט להגיד הנשמה שלי רצתה כך וכך כי באמת מאוד קשה לנקות ולברור מבין כל הקולות את קול הנשמה.

אבל מסכימה שמה שחשוב זה שזה יהיה קול פנימי וכמה שיותר עמוק זה יהיה מדויק יותר.

וכשמנקים את המידות ומשתדלים לא לדבר שקר ולא להתנהג בשקר זה אחד הדרכים להגיע לדיוק בקול הפנימי...

מזגן, כוס מים קרים עם קרח, לשים את המחשבות על הדף... מוזיקה (עכשיו אפשר)

גם לי נורא קשה השנה

כאילו בפער יותר משנים קודמות

ואני מקווה שיש לך מקום לעבד את התחושות בצורה בריאה

והאמת, שחושבת שלכולם יכולות להיות נקודות רגישות יותר בזמנים מסויימים או במקומות שנוגעים יותר. וזה לא קשור בהכרח להיותנו בהגדרת רגיש מאוד.

אז יש לך מקום פה, גם אם בעינייך זו רגישות יתר לשעתה🤍.

וזו חוויה שבאמת יכולה להשאיר עם רגישות בבטן או בלב. הפער שמתגלה במציאות, ההרגשה של הפספוס, ההרגשה שאולי בגלל חוסר בתקשורת בפרק זמן מסויים, הדיוק במילים שלנו קצת פחות נוכח... ואולי אפילו מרגיש לא שייך... ומה יחשבו? ואולי נפגעו ולא יגידו? וכו'...

תחמלי עלייך. תחבקי אותך.

זה בסדר שבוחרים בתקופה מסויימת במה שנכון, בין אם זה אנחנו שבגללנו הקשר התרחק קצת או אם הצד השני, או אולי שני הצדדים הרגישו צורך כזה.

זה בסדר.

זה בסדר שבחרת להיות באירוע למרות הפער הנוכחי,

וזה בסדר שהמציאות משקפת את המרחק שנפתח שם עם הזמן... זה טבעי וחלק ממציאות החיים של כולנו שחלים שינויים.

אבל היי, הוזמנת! זה סימן שאת עדיין בלב ובמחשבות וזה לא מובן מאליו בכלל. את חשובה, ויש לך מקום ואת מביאה ברכה בנוכחות שלך.

ואולי דווקא הסיטואציה הזו היא פתח לחשב מסלול מחדש ולומר - האירוע הזה שיקף לי מציאות מסויימת, האם זה נעים לי ומה שאני רוצה שיהיה או שהייתי רוצה שיהיה אחרת?

אני יכולה לשנות, תמיד אפשר לבחור מחדש לפי המקום שלי בכאן ועכשיו.

בכאן ועכשיו חשוב לי לחדש את הקשר ולהיות יותר נוכחת? עשי זאת, בחרי צעדים שיקשמו חידוש של הקשר, תבטאי את זה ואת הרצון לשמר משהו ולפתח אותו על אף העבר שהתנהל אחרת.

כשתהיה לך בחירה והחלטה מה את מבקשת באמת ומה ימלא את הלב שלך שמחה ותחושה טובה, אז תוכלי באמת לשחרר ולהיות בנוכחות במה שאת רוצה.

כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)

לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות

אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים

זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?

אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.

ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.

להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.

אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.

אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...

גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

וכולנו בוכים איתך!  וכואבים! והיינו רוצים להתחלק בכאב לחלקיקים, כל אחד קצת, כדי להקל!!

מהממתתתת

ודורש גם שרת כדי להחזיק את המערכת עובדת.

אבל בגדול - השתמשתי ב balisys בשביל להתחבר לווטסאפ, ודחפתי אותו על  docker  יחד עם ivrit.ai. את שניהם ארזתי  כ- docker compose והעלתי על השרת שיש פה בבוידעם.

אני גיליתי בוט של תמלול הקלטות שנקרא אליעזר המתמלל (על שם אליעזר בן יהודה😉), והוא עושה עבודה טובה למדי.

זה למי שמחפש משהו לפשוטי העם...🤭

כלי שמתמלל מעולה ואני משתמש בומ

אבל צריך אקטיבית להעביר את ההקלטה מפה לשם. זה נחסך ממני.

אוטומטית

אחד הדברים הנוחים

"אנשים רגישים מאד" זה רצף מאד רחב, כך שההתייחסות לא יכולה להיות לפי זה אלא לפי מצבים. 

התירו לאדם בדיכאון לשמוע מוזיקה בבין המצרים אם הוא במצב שזה חיוני עבור הבריאות שלו. 

אבל מתעניינת באופן אישי, היום שיש כל כך הרבה תחליפים ווקאלים... אקפלות וזה, זה עדיין בלתי נסבל? 

בסוף יש עניין להרגיש אבלות... 

גם מוסיפה שיש קשיים שונים לאנשים אך בעיקרון התורה מתאימה לרוב האנשים חוץ ממצבי קיצון, והרצוי זה למצוא דרך להתמודד לפני שנשענים על היתרים.

חוצמזה שמוזיקת רגש לפעמים עושה עצוב כשלעצמה ועוד יותר מכניסה לעניין במקום לרומם

כאילו אני לפחות ממעטת בשמיעתה בגלל זה

אבל מניחה שזה אינדיבידואלי

במקרים קשים שומעת מוזיקה ווקאלית (בעלי אומר שמלכתחילה גם זה בעייתי, במיוחד אלה שמשלבות היום כמה קולות).

בכל אופן באמת אפשר לקבל היתר פרטני, כמו בכל דבר שקשה לאדם פרטי...

ואני מאמינה שזה חשוב שכל יהודי ירגיש לפחות 3 שבועות בשנה את צער השכינה...

זה קשה אבל אפשרי

ואני לא חושבת שבתור אדם רגיש מאוד אני חולה או משהו מוגבל יכולת לשמור על ההלכה שצריך היתר מיוחד

צער השכינה מורגש היטב לדעתי בתקופה האחרונה עם כל מה שהמדינה שלנו עוברת

אותי אישית המוזיקה או היעדרה לא מחברת לחורבן הבית

גם לא הצום

אבל זו אני🤷

אני רוצה להגיד לכם שאני מאוד מתפעלת מכם מצד אחד -

חבורה של צעירים עובדי השם רציניים.

מעריכה מאוד! באמת!!

מצד שני:

איך שאני ניסחתי את זה, ציפיתי לתגובות קצת אחרות

לא באמת חשבתי שייכתב כרך נוסף לשולחן ערוך 

וגם לא באמת חשבתי שיימצא כזה פטור

והאמת - אני לא באמת חושבת שצריך להיות פטור (בעיקר לא בתשעת הימים)

אלא מה?

ניסיתי להביע את איך שאני מרגישה עם החוסר הזה, כרגישה מאוד

שירי נשמה, שהם לא שירי שמחה - מתחברים לי למקום הרגיש שלי ופשוט עושים לי טוב בימים שאינם בין המיצרים....

עושים לי טוב.

אחרים סביבי לא מבינים בכלל מה אני מוצאת במוזיקה הזאת..

אבל, לי מרגיש שכרגישה, אלו המיתרים שלי בנפש....

בקיצור - ציפיתי להתייחסות של איך אתם מרגישים עם המחסור של המוזיקה

ולא פסקי הלכה ליטאיים....  (חחח)

דווקא בתור רגישה

אני שונאת מוזיקה

מוזיקה תמיד מתקשרת לי עם אירועים ומחזירה אותי אליהם, ואחרי די הרבה שירים שממש מביאים אותי לדכדוך או גרוע מזה אני כמעט ולא שומעת שירים

וספציפית שירי נשמה גורמים לי לדיכאון רציני ממש ואני לא מסוגלת לשמוע אותם אף פעם

אז המחסור במוזיקה ממש לא קשה לי, כל אדם רגיש מתייחס לדברים בצורה אחרת וזה שקשה לך בלי מוזיקה מרגישה לא אומר שזה קשה לאחרים

בכל אופן לא צריך שום דבר בשביל להרגיש אבלות בתשעת הימים, הכאב והצער והעצב נמצאים באוויר..

עניין אותי מה יחסם של האחרים פה לעניין

היא לא ליזום שיחות טלפון, לפעמים לסנן, ולא תמיד לחזור

וככה יורד החשק של אחרים להתקשר אליי.

וכם כשכן עונים, אפשר לומר - אני לא יודעת לענות לך עכשיו/ אני אחשוב על זה ואחזיר תשובה

אפשר גם לתרץ ולעצור שיחה

זו מיומנות נרכשת לגמרי אם תרצי

איתה ספציפית זה מאתגר, היא יכולה לדבר שעות ואני לא רוצה לפגוע ולחתוך את השיחה.

באמת צריכה ללמוד את זה, השאלה אם אני רוצה כי אני מסתדרת מצוין בלי זה בדרכ

אבל למזלי התברכתי בסביבה שמבינה אותי. הכי קשה לי עם לקוחות שלא מבינים את זה, אבל ב"ה הם לא רבים...

יש סיכוי לומר את זה לחמותך ישירות?

באמת כיף לך. וואו לקוחות שלא מבינים יכול להיות באמת מאתגר מאוד.

ישירות לא, אבל לפעמים כשאנחנו נפגשים היא יכולה להגיד שאני אף פעם לא עונה או משהו כזה ואז אני זורקת לה חצי משפט שאני לא טובה בשיחות או לא אוהבת.

היא באמת לא מתקשרת הרבה ביחס לגיסות אחרות שלי אבל כשהיא כן זה מאוד קשה לי

אני לא מקשיב להקלטות (וזורק אותן לתמלול)

לפעמים זה מכווץ בבטן תגובות של אנשים שמצפים שאענה להם. אבל למדתי שאחרת אני לא מתפקד.

שיחות ארוכות מדי אפשר להפסיק על ידי שיחה ממתינה מטלפון אחר.

נגיד בימים שאני עייפה אין לי כוח להתמודד עם אתגרים ונוטה לוותר לעצמי יותר

זה חשוב. זה חלק מחמלה עצמית וקבלה עצמית.

אי אפשר הכל בכל מצב

אז מה עושים שכבר תקופה אני מרגישה בתקופה מטורללת?

ואז אני מסתכלת אחורה ונזכרת שגם לא מזמן אמרתי שזאת תקופה מטורללת.

ואולי באמת אנחנו בתקופה אחת מטורללת

אבל אני ממש מרגישה שכשיש לי שיגרה ואני הולכת לישון בשעה נורמלית, אני קמה בטוב והכל יותר מאיר פנים.

אפילו העומס מסיבות שנדחסו אחד אחרי השני בגלל המלחמה מתיש אותי ומוציא מהשיגרה וגורם למחסור בשעות שינה (לכל בני הבית אגב)

הנפש שלנו מחפשת יציבות

תנסי ליצור לך שגרה גם בתוך הטרלול, זה ישמור עלייך. גם בשעות שינה. גם לילדים זה טוב. אבל זה מתחיל ממך.

כשילדים מרגישים אצלנו שאנחנו מתערערים, זה מאוד משפיע עליהם.

לגבי העומס - תעדופים. אי אפשר שהכל יהיה הכי חשוב. עדיף לעשות קצת בטוב, מאשר הרבה שלא בטוב. 

התגובה שלך הלכה איתי ואני במחשבות על איך ליישם.

ובכלל תודה על התגובות שלך בפורום הזה, אני לומדת על עצמי המון בזכותך❤️

שמחה שיש תועלת לכתיבה

מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה והמתאימה לך

ולכן אם לא מצליחים לישון כי נשאבים למשהו זה אומר שיש עבודה לעשות ולהבין למה.

שלא לקחנו את הכדור

הילדים שלי למדו לתת לי לנוח בצהריים אם לא ישנתי טוב בלילה- ככה אני עם קיבולת גדולה יותר לשטויות שלהם (@משה יבין)

הולך לישון יחסית מוקדם (בדרך כלל, כשיש שכל) כי זה מספיק חשוב לגוף שלי.