נסו לדמיין אדם שחי בתוך בועה, הוא מגיב באופן מינורי לשינויים סביביתיים, שבד"כ נהדפים על ידי אלפי העטיפות המקיפות את הבועה שלו. וכדי שהוא יצא מהבועה לרגע, צריך לקרות משהו משמעותי, משהו שמכעיס ברמה הלאומית, הדתית אפילו. אחרת, הוא מכיל הכל. הוא לא מתערב ואינו מעורב, רק במינימום ההכרחי. מתוך הבועה צצות רק זוג עיניים שחורות גדולות ועצובות. אין בהן מבע, הן יבשות, הן בולעות, לפעמים מצמיתות, אבל אף אחד אף פעם לא ניסה לשאול מה עומד מאחורי העיניים היבשות. האיש בתוך הבועה היה נראה שמח, נו טוב באופן יחסי. הוא היה נראה יציב, כזה שאף אחד לא יכול לזעזע אותו. הוא היה נראה בטוח בעצמו, נו מה הפלא. והמון הערות רעות, וגם כאלו דווקא טובות שהסתננו לעברו פשוט לא הצליחו לחדור לעומק. ושלא תחשבו שאין לאיש עם הבועה חברים. יש לו, הם אוהבים את נוכחותו, הוא נותן להם מעצמו, אין מישהו בעולם שאכפת לו מהם כמו שאכפת לאיש עם הבועה. משום מה אף אחד לא הצליח לצחוק עליו, כי לא היה על מה, הוא היה נראה כמו כולם, אבל לא היה שום פתח עליו היה אפשר לצחוק. הוא היה שלם מידי כדי למצוא בו פגם. אולי הבועה שלו הסתירה את הפגמים. והשקט, אוי השקט שאופף אותו תמיד. לפעמים הוא הרגיש שלם. כן, גם לבד. הרגיש באמת. אבל הוא נשאר קטן. כדי שיהיה נייד ויוכל לעבור בקלות ממקום למקום. הוא חשב שהוא צריך להישאר גמיש, ולא להתקבע, אז הוא שכח מה הוא אוהב לאכול, ומה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי, כי ממילא לא היו הרבה כאלו. לפעמים הוא הרגיש שהוא חילזון, שנושא עליו את הבית שלו לכל מקום, והוא חיפש מקום בו הוא יוכל להשתקע. הוא הבין שהוא לא יוכל להתבצר בשום מקום פיזי בעולם, שום אדמה לא תקבל אותו אליה, רק ביום שייכנע ויגווע. אז הוא חיפש אדם בו הוא יוכל להשתקע בליבו, אדם כמוהו, שיבין, שלא יכעס, שירצה לגדול, שיסלח. שירצה להתקדם דווקא איתו. כי יש בו המון טוב, והוא צמא לתת אהבה, ולפעמים הוא לא מודה בכך, אבל הוא צמא לאהבה. לפעמים הלב שלו מפוצץ מאהבה, אבל אז הוא מחכה שיירגע. כדי שהבועה תשאר שלמה. לפעמים הוא שוכח שהוא רוצה לחיות ביחד, שהוא רוצה להשתקע, כי הבועה שלו מקשה עליו לחיות ביחד. כי הוא לא רגיל. כי הוא לא מכיר. והוא צריך ללמוד. הוא לא יודע אם עבור אנשים אחרים זה ברור שיש קושי בהתחלות חדשות, והוא מעדיף שהנחיתה תהיה רכה, כדי שהבועה לא תסדק ולא תבקע. לפעמים הוא חשב שהוא רוצה להכניס לבועה שלו את האיש עם הלב הטוב, אבל בטוח זה יהיה חונק, ולא יהיה מקום לשניים.
ואז פגש האיש עם הבועה עוד איש עם בועה. קצת שונה ממנו, עם העדפות קצת אחרות, אבל הייתה לו בועה. למעשה הוא כבר פגש פעם מישהו אחר עם בועה, או שאולי זה היה רק דמיון של בועה, אבל זה לא הצליח, כי הוא פחד לצאת מהבועה. זו הייתה פעם עם חשש אמיתי, שלמעשה אולי לא היה לו מקום, אבל היה מקום לחשש, זה היה כואב, כלומר מאוד כואב. הוא כמעט לא הצליח לנשום מרוב כאב. מקווה שהבנתם. בקיצור האיש עם הבועה היה איש גדול בתוך בועה, והאיש שלנו היה איש קטן, לפעמים מפוחד, הוא עדיין לא הבין בעצמו אם הוא קטן כי הוא מפחד, אם הוא קטן רק בעיני עצמו או האם הוא קטן כי הוא גדל בסביבה של אנשים קצת קטנים, או שאולי הוא חונך להיות אדם קטן, הוא לא הבין איפה הבעיה. אבל המפגש עם האיש הגדול בתוך הבועה הראה לו שאפשר גם אחרת. אולי בועה זה לא דבר כל כך רע. יש לה המון יתרונות. אבל האיש הגדול עם הבועה לא רצה להיות בחברת האיש הקטן בתוך הבועה. זה היה עצוב. אבל סוף סוף האיש הקטן עם הבועה הצליח להשתקם, כלומר המחשבות חזרו לרוץ לו בראש, כמו פעם פעם. הוא הצליח להאמין שיהיה טוב. כאב לאיש הקטן עם הבועה. אבל הוא הבין שהוא צריך להרגיש גדול. וכנראה שהאיש הגדול עם הבועה לא מתאים. למרות שזה מצער. האיש עם הבועה הבין סוף סוף שכדי למצוא לב אמיתי להשתקע בו צריך לצאת מהבועה. איך האיש שלנו יעשה זאת? דבר ראשון אמרו לו להתחיל לדבר, לפתח שיח על דברים קטנים. שהוא מגדיר כמטופשים ולא הכרחיים. כמו איך הוא הגיע למקום מסויים. או מה הוא אוהב לאכול. כי זה חשוב, כדי להיות מעורב, להתעצבן. זה בסדר לכעוס. האיש עם הבועה הבין שהוא לא יכול להיות שקוף, או מלאכי. הוא אדם. בן אנוש. ומותר לטעות, ומותר לבקש סליחה. האיש עם הבועה לא הבין אם הוא גאוותן. הוא לא הבין אם יש לו בעיה, או כמו שחבר אמר לו "אני מעריך אותך מידי כדי לרחם עליך". האיש עם הבועה לא הבין אם החבר מעריך את המסכות שעל הבועה שלו. אבל זה קצת שימח אותו, כי זה כיף לקבל מחמאות, מאדם שמכיר הרבה דברים טובים, אבל זה גם ייאש אותו שאולי אף אחד לא יוכל לראות מה עומד מאחורי הכיסויים שלו. אולי אין לו בעיה, והוא סתם מגזים. ואולי הוא צריך ללכת לטיפול. אבל מי אמר שטיפול יעזור ולא יפגע דווקא. ובעיקרון הוא נגד טיפול. הוא בעד להתמודד עם החיים כמו שהם. אבל לפעמים הוא מרגיש שהם גדולים עליו. והדבר היחיד שהוא רוצה לעשות זה להכנס לתוך הקונכייה שלו, לעצום עיניים ולחכות שיעבור. הוא לא הבין האם הוא מתנהג כמו ילד או שהוא נורמאלי. האיש עם הבועה הרגיש שהוא קטן. שמחליטים בשבילו. והוא לא הצליח להחליט לבד. החברים של האיש עם הבועה התחתנו כבר. הם התחילו לחפש בית הרבה לפניו. הם מצאו. והוא לא יודע, אבל נראה שטוב להם. והוא במובן מסויים נשאר מאחור. כי אמרו לו. והוא הקשיב. כאב לאיש עם הבועה. אבל הבועה סופגת הכל. והוא חיכה עד שלא נותר בו כח. היום האיש עם הבועה, עם קצת פחות כיסויים על הבועה שלו. הוא שמח, למרות שלפעמים כואב. ולפעמים הוא שותה שלוק כדי להצליח לשכוח את הכאב וכדי לא לשקוע למטה. הוא מנסה ליצור יותר שיח ממה שהוא היה רגיל. לא תמיד הוא מצליח. אבל לפחות הוא מנסה. האיש עם הבועה מחפש בית.
והאיש הזה הוא אני.
