עשר שנים. עשר שנים אני יושבת כאן במקום המיועד לי בעזרת הנשים, מרימה עיניים מהסידור ומחפשת באצבעות רועדות בין הפרקים של הטוב והיפה, של האפשרי והבלתי אפשרי. המילים של התפילה זורמות מפיי באוטומטיזם, אבל עיניי נודדות אל עבר הגברים למטה, אל הבמה המרכזית שסביבה נפרשת כל התיאטרון הקטן והמוכר הזה.
השבת הזאת, כמו כל שבת אחרת, אני נותנת לעצמי לחלום. עיניי סורקות את הקהל ואני מחלקת אותם בדמיוני לפי המקומות הקדושים שכל כך מוכרים לי בבית הכנסת.
שם, בשורה הראשונה, יושב אברהם. אברהם הוא כמו הארון הקודש - יוקרתי, מכובד, עם זקן מסודר ובגדי שבת חדשים תמיד. הוא רב במקצועו, ואמא שלי תמיד אומרת "מה טוב יהיה לך איתו, דיני!" אבל כמו הארון הקודש, הוא נמצא שם, נוכח וחשוב, אבל גם מרוחק וחסום. כשאני מנסה לחייך אליו, הוא מסתכל דרכי כאילו אני שקופה. הוא מחפש משהו אחר - משהו שאני, במילא, לא.
מאחוריו עומד יוסי בזמן קריאת התורה. יוסי הוא הבימה - תמיד במרכז, תמיד מוקף. כולם באים אליו, כולם רוצים את תשומת ליבו. הוא בחור חברותי שאוהב לספר בדיחות אחרי התפילה, ואיכשהו כולם נמשכים אליו כמו ברזל למגנט. אבל בדיוק כמו הבימה, הוא תחנת מעבר. אנשים עולים אליו, מקבלים מה שהם צריכים, ויורדים. אף אחד לא נשאר שם לזמן ארוך. גם אני לא אוכל להישאר שם לזמן ארוך.
ליד הקיר הימני עומד דוד. דוד הוא כמו העמוד שתומך בבניין - איתן, אמין, תמיד שם. הוא עובד במשרד רואי חשבון כבר חמש עשרה שנה, בא לבית הכנסת כל יום בזמן, עוזר לקשישים לעלות לתורה. אמא שלי אומרת עליו "בחור טוב, בחור יציב". אבל כמו העמוד, הוא שם, הוא תומך, אבל הוא לא זה שמושך את העין. הוא לא זה שגורם לך לעצור נשימה. הוא בטוח, הוא נכון, אבל הוא לא מבעיר לי את הדם.
ואז יש את אליעזר. אליעזר עומד ליד הקיר השמאלי, והוא כמו המנורה - מאיר, יפה, מושך עין. יש לו פנים נאות ועיניים חמות, והוא תמיד לבוש בטוב טעם. כשהוא מדבר, יש בקולו חמימות שגורמת לי לרצות להקשיב שעות. אבל כמו המנורה, הוא רק מאיר. הוא לא מספיק חזק לתמוך, הוא לא מספיק יציב לבנות עליו בית. הוא יפה ונעים, אבל אחרי כמה חודשים של היכרות גיליתי שמאחורי היופי והחמימות, אין הרבה עומק.
השבת הזו אני מבינה משהו. כל השנים האלה חיפשתי מישהו שיהיה הכל - הארון הקודש עם היוקרה שלו, הבימה עם המרכזיות שלה, העמוד עם היציבות שלו, והמנורה עם היופי שלה. אבל אולי אני מחפשת את הלא נכון.
אולי אני צריכה למצוא מישהו שהוא פשוט אדם. לא פסל קדוש, לא סמל, לא רמז לדבר גדול ממנו. מישהו שיושב ליד העמוד, לא העמוד עצמו. מישהו שיכול לגשת לבימה, אבל לא חייב להיות הבימה. מישהו שמעריץ את הארון הקודש, אבל לא מתימר להיות אחד.
כשאני מסתכלת שוב על הקהל, עיניי נתקלות בחיים. חיים יושב בשורה האמצעית, לא קרוב מדי לבימה ולא רחוק מדי. הוא קורא בסידור ומתמיד, מניח תפילין כל יום, אבל הוא לא מתגדר בקדושה מלאכותית. השבוע הוא עזר לי להרים עגלת קניות כבדה ברחוב, ואמש הוא שאל את אמא שלי איך מרגישה אחרי הניתוח.
אמא תמיד אומרת עליו "חיים? הוא בסדר, אבל מה מיוחד בו?"
ואולי זה הדבר הכי מיוחד - שהוא לא מיוחד. שהוא רק אדם טוב, אמיתי, שלא מתחזה להיות חפץ קדוש בבית כנסת, אלא פשוט בא לכאן להתפלל, בדיוק כמוני.
השבוע, אחרי השבת, אני אבקש מרחל שתארגן לנו פגישה. לא בגלל שחיים הוא הארון הקודש או הבימה. אלא בגלל שהוא פשוט חיים.
