שלום.

אני בד"כ כותב כאן אך כעת העדפתי בעילום שם..

אני בתחילת קשר עם מישהי וב"ה הקשר הולך ממש טוב, אנחנו באותו ראש, חושבים על אותם דברים ושואפים להגיע לאותם מקומות.

אבל... אני מרגיש שזה לא הכל..

משום מה אני מרגיש שהיא לא הכי מושכת אותי במראה החיצוני שלה, לא היא לא מכוערת אבל משום אני אני רוצה משיכה - דבר שלא קורה עכשיו כי היא לא כ"כ יפה לטעמי...

אנחנו רק די בתיחלת הקשר כך שחשבתי לעצמי שיכול להיות שמשיכה זהדבר שיכול  להתפתח בהדרגה בהמשך הקשר ולכן לא כדאי לחתוך.. אבל זה באמת שאלה אם אפשר לבנות ככה קשר שאתה כולך בהתלבטות..

שייך בכלל לחשוב על זה?

ואיך אפשר להתייעץ\ להתלבט על זה? לא שייך הרי לדבר על זה איתה..

ואם באמת יש מצב שבהמשך הקשר היא כן תמשוך אותי והעניין הזה יסתדר?

תודה רבה!

ברוך ה' מצאתי את האיש שלי, ואנחנו עומדים להתארס בקרוב בע"ה (הגיע הזמן..).

הבעיה היא שאני מפחדת נורא. בעבר עברתי פגיעה מינית קשה, ואני מפחדת שזה יצוץ לי ממקום בלתי צפוי ויגרום לי לקבל רגליים קרות/לרדת מהפסים, שכן זה מעסיק אותי הרבה לאחרונה.

לקח לי המון זמן לסמוך על הבחור, אבל כיום ב"ה אני כבר לא מפחדת ממנו ואפילו מרגישה ביטחון לצידו.

למרות הכל, אני מפחדת נורא להתחתן. דיברתי כבר עם אנשים מקצועיים וביקשתי עזרה, אבל הנזק היה מרובה על התועלת.

איך אוזרים אומץ ומתארסים מתוך נחת ולא מתוך פחד?

סוף סוף נפגשתי עם מישהי שוואללה, בתור פגישות ראשונות היא אחלה בחורה. נחמדה, זורמת, נאה.

אבל....

אני לא יודע למה, יש לי תחושה שהיא לא ממש מתאימה לי. אין לי דרך לאמר למה. אולי אינטואיציה. לא יודע.

ובאמת שחוץ מזה, יש גם עניין שבטוח יצחקו עלי פה, ובטח כשבן אומר את זה זה מוזר. אבל היא מתלבשת די זוועה(לפי דעתי לפחות) לבחורות לא אמור להיות חוש אופנה יותר מפותח מגברים? האם זה אומר משהו עליה שהיא לא משקיעה בעצמה?

בקיצור אני ממש לא יודע מה לעשות בקשר לזה, איך להתיחס לזה?

המשך שבוע טוב לכולם!!!

אחותי מיתחתנת עוד חודשיים ולא יודעת מה עובר עלי אבל אני מיתרגשת כאילו אני זאת שמתחתנת.. וכל פעם שהארוס שלה בא אלינו הביתה אני מרגישה כאילו אני עומדת להיתחתן איתו... ואחותי אומרת לי "ואו איך את מיתרגשת" וזה לא נעים לומר לה שאני מרגישה כאילו אני מיתחתנת איתו למה היא תאמר לי "כפרה היית רוצה אבל אני מיתחתנת איתו חכי לשלך בסבלנות" ויש לי ככה עוד איזה שנתיים לפחות..

ואאיי מה ניסגר?? זה לא נורמאלי!!! ואל תחשבו אני שפויה בדרך כלל

שבוע טוב לכוולם!!

ידוע לכם אם יש שדכנית שעובדת עם ישיבת ההסדר פתח תקווה?

תודה!

שכלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה

אוף!!!

אז אצלי זה התחיל אתמול בבר מצוה של אח שלי

ואני בת 17, שמיניסטית.. =) 

חח ככה זה שרוב צד במשפחה חרדי, ולפי החישוב שלהם, נשאר לי עוד שנה מקסימום.. לך תסביר להם שיש לך גם שנתיים (בעז"ה) שירות לפניך.. 

עכשיו אני יודעת איך  זה מרגיש =) בהצלחה לכולם! שנזכה להוריד את הדודים הטורדניים מעלינו =) 

כ"א לוקח כמה פרקים שיכול להתחייב לומר...

אפשר לומר מעכשיו ועד מוצ"ש...

יישר כח! תזכו למצוות

שבת שלום!

נא לענות על רשימת השאלות הבאה:

האם אי פעם קראת את השירשור הזה>> http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t338769#4171347  ??

מתי הפעם האחרונה שקראת בו?

האם את\ה רשומת בו תגובה?

האם דברים אחרים שנרשמו- מעניינים בעיניך?

האם יש בו מידע לא רלוונטי לדעתך?

האם יש צורך לחדש ולרענן אותו?

באופן כללי- האם את\ה נהינת לענות לסקרים בפורום?

האם זה פעילות להרבות בה יותר מהמקובל כרגע בפורום?

לתגובותיכם אשמח

(מי שלא נעים לו לענות לי פה- אפשר לענות לי באישי...)

בס"ד

"וכל נתיבותיה שלום"\ אורית כרמלי

אני אתחיל בוידוי קטן.

התחתנתי כשהייתי בת שלושים ושלוש.

הביטוי 'רווקות מאוחרת' לא זר לי

ולא התלבטתי מאיזו זוית לכתוב.

אני פורשת בפנייך את הסיפור שלי, כמעט במדויק,

כשהדגש הוא לאוֿ דווקא על ההפי־אנד, אלא על התהליך שעברתי בפנים.

מפני שאם עד רגע הפגישה המיוחלת עברתי דרך ארוכה,

הרי שכשהגעתי אל האוצר, נדרשתי לחצוב חומות אדירות שלא הכרתי.

זה היה שווה הכול, אמנם, אבל זה לא היה מה שציפיתי...

(אני מבקשת להתנצל מראש, אם חלילה יובנו דבריי שלא ככוונתם.

אין בדעתי לומר דבר העלול לפגוע או להכעיס מי שהוא

וודאי לא את אלו המתמודדים עם הניסיון הזה באופן יומיומי.

כל כוונתי לאהבה).

יומולדת עשרים־ושבע שלי היה אחד מיני־רבים לבד, ללא עוגה וללא כל רצון לחגיגות. הרגשתי שאני לא יכולה יותר והצבתי לעצמי אולטימטום. לא ממש לעצמי, לה'. בלי להתבלבל. 'אם עד יומולדת עשרים־ושמונה אני לא נשואה - אני פורשת'. אף אחד כבר לא יבוא אלי בטענות, כולם יבינו, אי אפשר יותר. אני אשנה תדמית, אעבור למכנסיים, אשכור דירה בתל־אביב ואתחיל לחיות סוף סוף. כמה אפשר?

כמעט חיכיתי ליומולדת הזה, של עשרים ושמונה. כמעט בכוונה נשארתי לבד, עכשיו נראה אותו. לא יהיה לו מה לומר. הוא לא דאג שאתחתן השנה, והוא ידע שאני מחכה כל יום, כל רגע, והנה הוא הגיע. יומולדת עשרים ושמונה. שוב לבד. לא רק בלי עוגה, אלא עם הרבה הרבה כעס.

ישבתי בחדר שלי ואמרתי 'שלום, מזל טוב. יש לי יומולדת היום. אני בת עשרים ושמונה. באתי להודיע שאני לא נשארת. אני לא יכולה יותר, אני לא רוצה יותר, נשבר לי. נמאס לי! אין פה שום דבר בשבילי. אני יוצאת לדרך חדשה. אני רוצה לטעום אהבה. אני רוצה לדעת לדבר עם בחור קצת יותר משלוש מילים בערב. אני רוצה לראות עולם. אני רוצה לצאת מהבועה שנקלעתי אליה ללא רצוני. יש כל כך הרבה דברים לעשות, לנסות, לראות, לחוות - מה אני אשמה שעוד לא התחתנתי? אני צריכה להפסיד הכל בגלל זה? אני נוסעת, אני בורחת, לא משנה איך תקרא לזה. אני כבר בת עשרים ושמונה, רגל אחת בבית אבות. אבל כדי לעשות לך ג'סטה, בוא נראה מה אני אפסיד לעומת כל מה שארוויח. שבת אפשר לשמור גם בתל אביב, אם ממש רוצים. כשרות, בסדר. אולי אני לא אספור שש שעות אחרי כל פעם שאני אוכלת שניצל, אבל בכללי, סבבה. אני מצטערת שאני צינית כל כך, אני פשוט מרגישה את החבל מצר לי את כלי הנשימה, לא מותיר לי כל ברירה. אני כל כך כועסת! למה אתה עושה לי את זה? חיכית שזה יקרה? חיכית לראות אותי נשברת, מתרסקת, מתפרקת לאלף חתיכות? למה? לא הייתי מקסימה כל השנים? לא שמרתי על כל הכללים? אני לא מספיק טובה בשביל אף אחד? אף אחד?!'

והדמעות לא איחרו לבוא. תחושה צורבת של כישלון, של כמעט בגידה, עטפה את גרוני. מהבהבת, רותחת, מלבה את השאלות. 'איך זה יכול להיות? במה אני שונה מאחרים? למה אני לא מצליחה לזוז כבר שנים? מה לא עשיתי? מה לא ניסיתי? אני לא    כ ז א ת    מכוערת, יש נשואים מכוערים ממני פי כמה, מחילה. מה הם עשו יותר טוב ממני? התפללו יותר? התחננו יותר? אני יודעת את ספר התהילים בעל פה! בלו שפתותיי מלומר די! מה אתה רוצה ממני? למה אתה מחכה, שאתאדה עם הרוח? שאהפוך ליצור כועס ומר, זקן ומיותר?'

דיברתי ודיברתי ודיברתי, שופכת מה שמעולם לא העזתי להגיד. אחרי שעה ארוכה לקחתי דף ועט עשיתי רשימת יתרונות וחסרונות. מה ישאיר אותי פה? מה יגרום לי להחליט להמשיך בדרך הזו, שמי יודע מתי היא תיגמר, אם בכלל? אולי בכל זאת יש פה משהו בשבילי?

ולא מצאתי כלום. כלום, מלבד חוויה שהיתה לי שנים קודם, בשמחת תורה. היה שם משהו. זה ודאי נשמע מגוחך, זה הרי חג גברי כל־כך, מה יש לי בו חוץ מלהציץ, אבל היה לי רגע של אור. של שייכות. של חיבור נצחי אל שרשרת ארוכה ומחבקת, שבורכה בנגיעה תמידית בקודש. ובכיתי אז. בכיתי מהתרגשות. אהבתי להיות שם. אהבתי את התחושה, את המקום, את הגודל. וכשישבתי ביומולדת עשרים ושמונה תוהה כל־כך, תלושה כל־כך, הצלחתי להרגיש את החוט הזה. דק מן הדק, אך בן אלפיים שנות. מאיר בי מה שלעולם לא יוכל להאיר בי שום תחליף. מחבר, מחבק, מחכה. משאיר אותי פה.

קמתי משם, וידעתי שאני ממשיכה בדרך.

לא ידעתי למה לצפות, הרי לא שיניתי דבר, אבל הרגשתי שבחרתי. אולי בפעם הראשונה בחיי, לא הסכמתי יותר לדרוך בשביל מוכר של מצוות אנשים מלומדה, של הרגל מבית, של חינוך - אלא אני בחרתי. ולא היה לי את מי להאשים יותר.

*

המשכתי בדרך, אבל לא הפסקתי לחכות לו בפינה. המשכתי בלי לצפות ליותר מידי, אני עוד שניה בת שלושים, מי ירצה אותי בכלל? ארבעים יום שיר השירים, ארבעים יום תפילת חנה וארבעים יום כל ספר תהילים כל יום. בכיתי אצל רחל אמנו, טסתי עד רבנו, בכותל הייתי מדיירות הקבע. ניסיתי. השתדלתי. התפללתי. בכיתי. כעסתי. שתקתי. נסעתי. חזרתי. לא הבנתי מה עשיתי רע, מה אני צריכה עוד לעשות. שנה ועוד שנה ועוד שנה. רק לא להגיע לחגים שוב. אל תביטו בי, אל תשפטו אותי. אל תשאלו אותי מה נשמע. לא נשמע. כלום לא נשמע, תעזבו אותי בשקט.

ויצאתי והתאכזבתי. ונפגשתי ונשברתי. וניסיתי והתרסקתי, שוב ושוב ושוב. הייתי משוכנעת שמשהו לא בסדר אצל הבחורים. פגשתי בחלקם לפחות פעם בשבוע, ראיתי שמשהו לא בסדר איתם, לא הייתי צריכה הוכחות. לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד. פסלתי ופסלו אותי על דברים של מה בכך. היתה לי תמונה פחות או יותר, איך הוא צריך להיראות ולהישמע, האחד, וכל אחד שישב מולי קוטלג במהירות־שיא כלא מתאים. לא נכנס למסגרת.

רציתי בחור־ישיבה עם מידות נעלות, מדקדק במצוות, מכיר את ההלכה - אבל אני בעצמי התחלתי לעגל פינות. אולי מרחמים עצמיים, אולי מכעס.

ביקשתי בחור שמח, אני בעצמי כבר לא הייתי כזאת.

לאט לאט התחלתי להבין שאולי אני זו שצריכה לשנות כיוון. נדרשו שנים כדי לגרום לי לראות שאף אחד לא יעשה את העבודה במקומי. שיש לי אחריות, שאני נדרשת לפעול גם במצב החסר והמוגבל הזה.

ולפעול, היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות.

"אני עד כדי כך מסובכת?" לא הפסקתי להרים עיניי כלפי מעלה ולשאול, "אני כזאת גרועה שאתה לא מצליח למצוא לי את הזיווג שלי?"

*

כשהייתי בת שלושים הרגשתי את הסוף.

לא יכולתי יותר, באמת. פיזית, נפשית, מהותית. הרגשתי מגוחכת, חסרת משמעות. אף אחד לא חיכה לי בערב, לא הייתי חסרה לאיש. יום נדמה לשבוע, חודש לשנה. כלום לא זז. כלום לא השתנה. כולם התקדמו, ילדו, חגגו, המשיכו הלאה, רק אני נשארתי אי־שם מאחור. לא יכולתי לסבול את זה יותר.

לא הצלחתי להתפלל, לא פתחתי תהילים, לא הלכתי לבית הכנסת בחגים. נגמרו לי הכוחות, לא רציתי לקום מנפילות, לא הצלחתי לרצות שום דבר. גם לא להתחתן, כמה שזה נשמע מוזר. אם יאוש, אז עד הסוף.

ערב אחד התקשרתי לרבנית שהכרתי, וכשהיא שמעה את קולי היא אמרה את המשפט הכי קשה בעולם, אך מסתבר שהוא זה שהציל את חיי. היא אמרה לי בשקט, "אני מצטערת. אני חושבת שאני לא יכולה לעזור לך יותר. קחי טלפון של איש חכם. הוא לא פסיכולוג, הוא מבין בנפש. לכי אליו".

הייתי המומה. לא רק שהיא הפכה אותי למקרה סעד ברגע אחד, היא גם שלחה אותי לפסיכולוג. נו באמת... מה לי ולזה? עדיף להישאר לבד.

אבל שבועות נוספים עברו, ודבר לא השתנה. הייאוש כרסם בי, האשמה העצמית ליגלגה עלי, העולם היה נראה מקום בלתי אפשרי וה' ריחם עלי והמשיך להדהד בי את המשפט הזה, כדי שאני אתחיל לזוז.

*

נסעתי אליו. בדרך הבנתי שמעכשיו יש לי שתי אפשרויות. א', לעשות כל מה שהוא יגיד, ב', לשכב מתחת לגלגלים של משאית. (מחילה). אין יותר אופציות. נגמרו. ואם הוא יאמר לי לאכול חצץ - אני אוכל חצץ. אני אעשה הכל רק כדי להתחיל לחיות שוב.

*

מעולם לא למדתי במדרשה, הן קמו הרבה אחרי, אך זה היה כנראה כמו לדבר עם אחד הרבנים במדרשה. קוראים לו ד'. יהודי מזוקן השואב ממימיו האינסופיים של ר' נחמן. הוא שאל, הקשיב, סיפר, חיזק. השיחות הללו היו משב רוח רענן בחיי הבלתי משתנים. זה לא היה קל. חצץ לא אכלתי אבל רק אז התחלתי לעבוד. להכיר את עצמי, לברר מדוע אני פועלת כך ולא אחרת, מה מניע אותי, בפני מי אני נותנת דין וחשבון (וזה לא היה הקב"ה) ובעיקר איך מתקנים הרגלים מקולקלים של שנים ארוכות ומתחילים לפעול נכון יותר.

וזה כאב. לאט ולא בקלות נפרדתי מדמיונות, ויום אחרי יום הנחתי בצד חלומות והחלטות שהיו קוים אדומים מבחינתי, ושנים החזקתי בהם כנאחזת בקרני־המזבח. הוא חייב להיות איש ארץ ישראל השלמה, כתום כמוני, מ"פ או לפחות מפק"צ, מצטט בעל־פה פסוקים מהתנ"ך ושירים של זלדה ועוד כהנא וכהנא דברים ברורים כאלו. עטפתי את עצמי בחומות של הגנה, ביצרתי עמדות ולא נתתי לשום דבר לא־מתאים־בדיוק־למה־שבניתי־לעצמי להיכנס פנימה. כמה פסלתי על צורה חיצונית ומעולם לא הודיתי בכך? כמה פעמים ישבתי מול בחור וקימצתי במילים רק כדי שהוא לא ירצה להמשיך, חלילה? כמה פעמים חיכיתי שתעבור שעה כדי לפהק ולומר שאני עייפה?

פחדתי מכישלון, פחדתי מחוסר התאמה, פחדתי שדברים שייראו טוב בפגישות יתבררו לאחר מכן כחיזיון שווא ואשאר עם ההיפך. פחדתי. ופירשתי את הפחד כשמירה אישית שאין נחוצה ממנה.

אבל "אי אפשר לתת לפחד להנהיג את החיים", אמר ד'. "ואי אפשר לברר ולבדוק עד אין־סוף האם הבחור יהיה בעל נפלא בעוד עשר שנים. אי אפשר".

לא אהבתי לשמוע את זה. ביקשתי ביטחון. ביקשתי קבלות. לא הייתי מוכנה להרפות. כל כך הרבה שאלות הקיפו אותי. מה יקרה? ומה יקרה אחר־כך? ואם הוא יותר חכם ממני? אני לא רוצה להיות טיפשה לידו. ואם אני יותר חכמה ממנו? רק זה חסר לי, אין לי עניין להיות עם טיפש. ואם הוא יראה לי עכשיו אבל אחר־כך לא?  וד' לא נבהל. "אם יש תחום שתהיי יותר טובה ממנו, תהיי בטוחה שיש דברים אחרים שהוא יותר טוב ממך בהם. ותתפלאי לראות שאלו בדיוק הדברים שאת יודעת שיש לך צורך לשפר."

*

ופתאום הגיע מישהו שלא התאים לי לתבנית. ממש, לחלוטין ולגמרי לא התאים.

הפגישה הראשונה היתה איומה. היה קר, חיכיתי בפינת הרחוב וכשראיתי אותו צועד לקראתי ביקשתי להיות לאיילה ולרוץ כמה שיותר רחוק. התפללתי בליבי שאולי אני טועה, אולי זה לא הוא, אולי סתם עובר אורח, אבל הוא התקרב ושאל "אורית?" וליבי נדם.

ישבנו על ספסל ושפת הגוף שלי לא שידרה דבר מלבד נעילה מוחלטת. כמעט לא דיברתי, שילבתי ידיים והבטתי רק ישר. חכיתי לרגע שנוכל לסיים, וברחתי. אמרתי "עייפה", נשמתי לרווחה, נסעתי לדירה.

*

למחרת, במקום לשאול אותי 'מה את אומרת' ולסיים את העניין, הוא שאל 'מתי אפשר להיפגש שוב?'

זו היתה השאלה האחרונה שציפיתי להישאל, ולא היתה לי שום כוונה לבלות ערב שני כל־כך חסר טעם.

וה' ריחם עלי. שוב. ומלמלתי 'מחר'.

עכשיו אף אחד כבר לא יוכל לומר שאני לא עושה השתדלות.

*

וכמה טוב שיצאתי לפגישה שניה, כי אז כבר היה לי ברור, לגמרי, שזה לא שייך. שלום ולא להתראות.

אבל עשר דקות לפני שנפרדנו, הוא אמר שלושה משפטים שהותירו אותי חסרת מילים. ספיצ'לס, שנאמר. דברים שחשבתי רק ביני לביני נאמרו על ידו פתאום, בטבעיות, בקלילות, כאילו ה' שם אותם בפה שלו רק בשבילי.

כשהגעתי לדירה החלטתי שדמיינתי ולא באמת היה שם משהו, זה לא הגיוני ממילא, למה להתאמץ, אבל כשהוא התקשר למחרת ושאל שוב מתי נוכל להיפגש, עצרתי ואמרתי (בקושי) "אולי נוכל לדבר קצת בטלפון?" "ודאי", הוא אמר. "אנחנו מאד שונים", מלמלתי, “זה לא מפריע לך?" "לא, זה מאד מיוחד". "לא, זה לא מאד מיוחד", אמרתי, בעדינות מודגשת, "זה מאד מוזר". והוא צחק. ומשהו השתחרר בי. ופתאום הבנתי שאני יכולה לומר לו דברים שמעולם לא חשבתי שאפשר לומר. והשיחה קלחה. לא העמדתי פנים, לא הרגשתי צורך להרשים, לא חיכיתי במתח למשפט הבא, ואחרי כל כך הרבה שנים של דייטים מאולצים, יכולתי להרגיש את ההבדל. והרגשתי את ההבדל. וזה כאב. כל כך כאב. איך זה יכול להיות!? לא הפסקתי לשאול את עצמי ואת בוראי, זה לא הגיוני, זה לא שייך, זה לא מסתדר, למהההההההההההה? למה דווקא הוא? זהו? בשביל זה חיכיתי עד עכשיו? כדי לקבל משהו כל כך לא מתאים? אז מה אם אנחנו מדברים שעות בטלפון, אולי אם אני אחכה עוד קצת, ממש עוד קצת, יבוא האיש הנכון, ממוקם נכון, וגם איתו אני אוכל לדבר שעות? אז מה אם לא מצאתי אותו עד עכשיו? מקרה. הנה, מצאתי את הבחור הזה, ודאי יש מישהו ממש ממש דומה לו, בחבילה קצת יותר הגיונית, לא?

ושיחה אחרי שיחה נשברו בי חומות של שנים. ונאלצתי להרפות. ולא היה סוף לפחד שאחז בי. ואני מדגישה את הכאב הזה, כי אין מבלבל ממנו. הוא צורב בבשר, הוא כמעט משפיל. זהו? אחרי כל כך הרבה שנים? זהו?? זה הוא?! זה לא מה שרציתי. למה אתה עושה לי את זה?

וכל כך הרבה פעמים הייתי על סף חיתוך. די, מספיק, בשביל מה לסבול? אם זה לא שייך אז זה לא שייך, מה יש פה להוכיח?

אבל בחסדי שמים לא הצלחתי להפנות עורף. וכל הזמן קיויתי שהוא זה שיסיים. שהוא יגיד שזה לא שייך ולא תהיה מאושרת ממני. גם עשיתי וי על ההשתדלות הכי גדולה בחיים וגם ה"לא" לא בא ממני. הרווחתי בענק.

אבל הוא לא אמר לא. ולא הבנתי איך, אני הרי עושה בערך הכל כדי לשדר לבחור שחבל לשנינו על הזמן, איך הוא לא מבין את זה?? והחלטתי לומר לו את כל אלו. אם הוא לא מבין רמזים, אולי יבין מילים מפורשות, ואמרתי, אבל הוא לא נבהל. א־לוקים, אני הייתי בורחת אם מישהו היה עושה לי דבר כזה.

הוא נשאר. ואז הבנתי שהוא הבחור היחיד שאני יכולה לדבר איתו.

*

לפגישה הרביעית הלכתי בוכה. בוכה, בדמעות. ירד גשם, לכן הן לא בלטו, אבל אני הרגשתי. הרגשתי את המחנק בגרון שהלך ותפח למימדים של חוסר נשימה, וכמעט יכולתי לשמוע את עצמי צועקת על עצמי תוך כדי הליכה "אין לך מה לעשות? משעמם לך? את מחפשת תעסוקה אז את יוצאת עם בחורים לא מתאימים? מה את עושה?? למה את עושה את זה לעצמך, הרי זה ברור שזה לא שייך! את יודעת מה זה פגישה רביעית? פגישה רביעית זה מחייב! כולם כבר ידעו! (אף אחד לא ידע שאני יוצאת עם מישהו), למה את מסתבכת?"

לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי מה לעשות וחיכיתי בחוץ, בגשם, דומעת ואומללה.

כשראיתי אותו מתקדם לעברי משהו בי שמח לקראתו. משהו.

*

וכשישבתי מולו, הרגשתי פתאום משא כבד על הכתפיים. תמיד ידעתי שהוא שם, אף פעם לא התייחסתי אליו ברצינות.

זו היתה הפעם הראשונה שהוא הציק לי באמת.

על הכתפיים שלי, כבר יותר מעשר שנות דייטים, ישבו (שלא לפי סדר החשיבות) אמא שלי, אבא שלי, סבתא שלי, אחותי הגדולה, אחותי הקטנה, חברות שלי, שותפות שלי, ההורים שלהן והמורה שלי מהיסודי. בכל פגישה ראשונה שהיתה לי, כולם ראו את הבחור לפני ולא היססו להביע את דעתם, כמובן בנגיעות קלות ועדינות. 'איזה דוס', 'חפיפניק, עזבי אותך', 'הוא לא קצת מזכיר לך את רמי? רק לא רמי…' 'בן כמה הוא? נראה בן מאה', 'נו באמת, כל כך נמוך, מה תנעלי?', ועוד כהנא וכהנא הערות ושאלות שהובילו על־פי רוב לפסילתו המוחלטת של הבחור עוד בטרם הוציא מילה מפיו. 'איך אני אביא אחד כזה הביתה?' הייתי שואלת את עצמי, 'בושות'.

שנים, זה היה אופי קבלת ההחלטות שלי. כולם יודעים יותר טוב ממני.

באותה פגישה רביעית, פיטרתי את כולם. פתאום הבנתי שאני יותר חשובה מהם, ודאי וודאי שאני טובה יותר מהדימיון שלי, ששם בפיהם משפטים שמעולם לא אמרו.

זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי, 'אורית, מה את חושבת?'. ובאותו רגע פתחתי שער נסתר לדרך שאינני מכירה. דרך של בחירה, של שאלה, של התמודדות. כמו שד' אמר כל הזמן, 'אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, תאמיני שאת מסוגלת לדעת מה טוב בשבילך'.

*

המשכנו להיפגש, ותחושתי לגביו השתנתה בכל חמש דקות. כן, לא, בטח, מה פתאום, וואו… אולי? יכול להיות...? לא, זה ממש לא רציני.

אלף שאלות, חרטות, דמיונות, בלבולים, אך בתוך כל אלו שיננתי ושיננתי ושיננתי לעצמי שיש שם משהו. שיש שם משהו שמעולם לא היה לי. למרות הכל.

*

מספר פגישות נוספות לאחר מכן, נפרדנו. משהו לא הסתדר והחלטנו לסיים את העניין.

באופן מוזר לא נשמתי לרווחה. לא הוקל לי, להיפך. חיכיתי שיחזור. הטלפון היה מונח לידי כל הזמן, דלוק, שחלילה לא אפספס שום צליל, והמחשבות לא הרפו. היה שם משהו, לא יכול להיות שהוא לא הרגיש בזה, למה הוא מוותר? ואני, מוותרת או מתעקשת?

חודש אחרי הפגישה האחרונה החלטתי למחוק את הטלפון שלו מהנייד שלי. "אני רוצה להתחתן", אמרתי לה' ולי. "אין לי זמן לבזבז".

אבל כל בחור שישב מולי הושווה מיידית למיתולוגי הראשי, ובכל צלצול טלפון היה בי משהו שקיווה שהנה, הנה, הוא חוזר.

*

ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו הוא חזר. הוא התקשר לבחורה שהכירה בינינו, שאל לשלומי והיא, חסרת נשימה, השיגה אותי מיידית.

אזל הצבע מפני, דילגתי על נשימה אחת או שתיים, והתיישבתי. קודם כל. אבל דקה אחת אחר־כך, לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן להיפגש איתו שוב. לא, לא, לא. אני כבר לא שם. התגברתי. התבגרתי. אני מישהי אחרת עכשיו. הוא שייך לעבר. אין בינינו שום דבר. כבר מהתחלה זה לא היה זה, ועוד מאות משפטים התרוצצו בראשי, המעידים שוב על פחד נוראי ועל בלבול שאין לו סוף.

*

שבוע שלם ניהנתי מהעובדה שהיא אמרה לו שזה לא שייך. הסתובבתי מלאת נוצות צבעוניות בידיעה שמישהו רוצה אותי ואני לא רואה אותו ממטר. תענוג. עד ששטחתי את חיי בפני חברה טובה, והיא הביטה בי במבט תמה, סובבה אצבע על הרקה ואמרה, "תנסי שוב".

*

ברגע ששמעתי אותו אומר "שלום", ידעתי שאנחנו הולכים להתחתן. אי אפשר היה להתחמק מזה יותר. ברוך ה'...

*

ה"זהו?" ההוא, שלא נתן לי מנוח, זה שנטע בי תחושה כה צורבת של עלבון, הוא לכאורה לגיטימי, אך אין מסוכן ממנו. הוא נשאל (ומהדהד שוב ושוב) הרבה יותר מידי מוקדם. כל כך הרבה עוגמת־נפש הוא גרם לי, אבל מה כבר יכולתי לראות במספר פגישות? שהוא יהיה אבא נפלא יכולתי לראות? לא, רק להתפלל. שהוא יהיה בעל מקסים שמוכן להודות בטעות ולבקש סליחה, יכולתי לדעת? גם לא. שהוא יהיה אדם שמוכן ללמוד מי אני ומה משמח אותי, יכולתי לנחש? לא. מה שיקרה בחיים עצמם אי אפשר לחזות. רק להתפלל, ולעבוד ולרצות וללמוד מי אנחנו ומה טוב לנו. לכאן נכנס הגורם השלישי בכל זוגיות, והוא ה' יתברך, כמו שנאמר 'זכו, שכינה ביניהם', וצריך לתת לו מקום. וזה לא תמיד קל.

ודאי ראוי ונצרך להתחתן עם האדם המתאים ביותר, ואני מאחלת לכל אחד ואחת שמחכים, אבל לפעמים הוא לא מצויר בצבעים שאנחנו מכירים, והוא לא נראה מתאים ולא פשוט להבחין בו. אינני יודעת מדוע. ובתור בחורה בת שלושים ושלוש, ידעתי בדיוק מה מתאים לי, וודאי וודאי מה לא מתאים לי. והבחור הזה הצליח לבלבל אותי לגמרי ולגרום לי להבין שאולי אני־לא־באמת־יודעת־הכל־בדיוק־בדיוק־עד־הסוף ועם כל פגישה שהתקדמה, הלכתי והבנתי שאני צריכה להרפות.

*

"שלושה דברים תחפשי בבחור", אמרה לי פעם אשה חכמה. "תקשורת מצויינת, נעימות ומשיכה. את כל השאר תשאירי בצד".

*

והיה הרבה "שאר". לא הבנתי למה הוא לא מסכים איתי בעיניינים שאני רואה כמובנים מאליהם, לא הצלחתי לקבל את העובדה שדעותינו חלוקות בנושאים שברומו של עולם ובקושי עצום השארתי את כל אלו בצד. החזקתי חזק ביכולת הנדירה לתקשר, לברר, להעלות את הקשיים עצמם על פני השטח ובאיזשהו מקום ידעתי שיכולת הבירור הזו, היא היא שבונה את התשתית הנכונה.

משפטים שאמר, רצונות משותפים, חלומות להגשמה, דרכים לעשיה, אכפתיות זולתית - כל אלו הפנו את תשומת ליבי לעובדה שמעבר ל"לא" עליו חתמתי בשניה הראשונה שראיתי אותו, ומעבר לכל מה שאני מדמיינת  - ישנם דברים נוספים. יש ה' בעולם. וכרגע כל מה שהוא דורש ממני הוא להסתכל, להתבונן, לשים לב, ולא לבחור בדרך הקלה של בריחה מניסיון. כל כך קל היה לברוח מזה. כל כך רציתי להיפטר מהעול הזה, הוא היה כל כך כבד. אבל הוא לא ויתר לי, ה' יתברך, והיה איתי והראה לי מציאות שנבראת ממש עכשיו, ממש לידי.

*

את רוב הדברים שהנחתי בצד, קיבלתי חזרה.

בהפתעה גמורה.

ה' יודע. הוא מכיר אותך.

הוא יודע בדיוק על מה את חולמת.

*

שלום, זו שוב אני. רציתי לומר תודה. חודשים עברו מאז דיברתי איתך, לרוב אלו היו שיחות של תלונות וחוסר הבנה. מצאתי אצלך מקום לפרק שאלות, לבכות תהיות, לברר קושיות, לצעוק. עכשיו אני רוצה להודות. טוב לי. תודה על הטוב הזה.

היינו אצל ההורים בשמחת תורה. ראיתי את בעלי מרקד לפניך כדוד המלך, מפזז ושר, וליבי עלה על גדותיו. נזכרתי בחיבור הנצחי ההוא שהרגשתי אז, לפני שנים, בשמחת תורה.

כמה קרובה הייתי לפספס את הנס שהכנת לי. כמה קרובה הייתי ללכת לאיבוד. כמה זמן נדרש ממני כדי לראות את הישועה. תודה שלא ויתרת. תודה שהאמנת. תודה שלא נתת לי להיעלם. זה לא היה קל. זה אולי אחד המסעות הקשים שעוברים היום על כל כך הרבה אנשים. בלבול, תלישות וחוסר־מנוחה הם תחושות שקשה מאד לחיות איתן. יום מחליף לילה ושנה סוגרת קודמתה, לפעמים ללא שום סימן נראה באופק.

הייתי אבודה. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו. שנים עברו לידי והייתי משוכנעת שהן הולכות לי לאיבוד. לא ידעתי את נפשי מרוב חוסר. אבל מתברר שהיית שם כל הזמן. אולי במיוחד כשלא האמנתי שאתה זוכר שאני בכלל קיימת. וכשהגיע הבחור והייתי צריכה להביט בו ולהכירו, פיזרת לי סימנים קטנים בדרך.

הראת לי אותו, הצבעת לי על דברים שימשכו את תשומת ליבי, הארת את עיניי. אחרת לא הייתי ממשיכה, זה ברור לי. הקלת עלי מאד, גם בתוך קושי ההרגל. הרגשתי שאתה רוצה בנו, מכוון, משגיח.

היום אני רוצה לבקש סימנים כאלו עבור כל אחד ואחת שמחכים. אין לתאר כמה זה עוזר.

בבקשה ה', האר דרכים, פלס נתיבים, סמן חיבורים. תהיה שם, בפגישות. פקח עיניים, כוון מילים, חבר משפטים. אין שום דרך לצאת מהמעגל הזה, לולֵי עזרתך. 

נפתח לך פתח כפתחה של מחט,

פתח לנו פתח כפתחו של אולם.

*

התהליך שאת עוברת כרווקה, בתוך עצמך, כהכנה לחיי נישואיך, איננו מיותר. אני יודעת שלא קל לשמוע את זה. 'כמה? עשר שנים? ארבע־עשרה שנים, זה לא מיותר?' אבל ה' יודע ורואה אותך, גם אם קל להאמין שהוא שכח. חלילה, לעולם לא. ואת תראי איך הוא מחשיב כל השתדלות וכל מאמץ שלך, ואין מאמץ גדול יותר מהתקופה הארוכה הזו. את מגדלת את מידותייך, את משבחת את יכולת הקבלה ואת הרכות הנשית שלך. אין שפע מבורך מזה לבית שתבנו בעזרת ה'.

דוני את עצמך לכף זכות.

את עושה ומשתדלת ואין יום שאת לא מתפללת להיות בצד השני של המחסום החשוך הזה. את תגיעי אליו. תצעדי לבנה וזוהרת אל המדרגות הקטנות של החופה, נכונה, לומדת, מכילה, עם איש נפלא שגם עליו עבר מסע לא קל. ומתוך מאמץ אדיר של נכונות ושל רצון, תזכו לבנות בית נאמן בישראל, מניח ביסודותיו עמודים יציבים של תפילה, של תקוה ושל אהבה, בעזרת ה', בקרוב ממש.

שנה טובה ומתוקה...

ומילה אחרונה לסיום: תודה גדולה לבעלי, שיש לו יכולת פירגון נדירה, ובכל מילה שאני כותבת אני שואבת כח מהיכולת הזו. ה' יברך אותך מאד.

אנשים יקרים שכותבים את דברי התורה- האם אפשר לקחת את דבר התורה ולהשתמש בו??

תודה.

שבת שלום!!
חודש מבורך!

ישועות ונחמות....

בסיעתא דשמייא!!

את הנרות הדליקה אמא.
ולא תאמר עוד חוד חידה,
ותחייך - וכך תאמר -
שבת שלום ומבורך' 

[משהו שיא הקצקצר לפרשת השבוע, לוקח דקה א-ח-ת לקרוא..]

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש" [פרשת אמור]

למה דווקא לשבת אנחנו קוראים קודש?!
ז'תומרת - מה כ"כ מיוחד בשבת שהיא נקראה ככה?..

העולם הזה הוא פשוט אטרף אחד גדול -
כל היום אנחנו רצים, מנסים להספיק דברים, ללמוד, לעבוד, להתקדם..
ובשבת אנחנו עוצרים ליום אחד את החיים השוטפים שלנו, 
מפסיקים עם כל הריצות, הבאלגנים -
סופסוף יש לנו שקט.
ממש אפשר לעשות ככה פסק זמן מהחיים - 
ולחשוב איך היה השבוע, איך החיים, להיות קצת עם המשפחה.

כשאנחנו באמצע המירוץ של העולם הזה,
שקועים בכל התאוות -
שיא הקשה לעבוד את ה', לעשות מצוות.
אבל כשאנחנו עוצרים לרגע את הכל, ומתחברים לעצמנו -
אנחנו מבינים כמה ההעולם הזה הוא הבל, 
והתורה והמצוות זה המטרה פה..

לכן, ה' קורא לשבת - 'מקרא קודש'.
כי בתכל'ס שבת זה הזמן שלנו לצבור קצת קדושה,
קצת יותר ללמוד תורה, קצת יותר לחשוב..

אז חבר'ס..

בואו קצת יותר נשתדל לכבד את השבת, לנצל אותה.
לא רק למשחקים והרצת צחוקים עם החבר'ה בערב שבת,
אלא גם קצת יותר להתחבר לעצמנו.
שבעז"ה תהיה לכל עמ"י שבת של קדושה, שמחה וברכה.
א-מ-ן! 

אהה, ואל תשכחו להקפיץ את השרשור, 
כדי שלכוווולנו תהיה שבת מעולה ומועילה! 

חברה שלי חוזרת התשובה , רוצה בית דתי , מישהו שלומד ועובד

כרגע(כמו שאני רואה מהצד) היא באורות של תשובה  ברוך ה' !!
 

היא לקחה על עצמה חצאיות לא מזמן ברוך ה'..

ועכשיו לשאלה שלי--- אתם מכירים שדכנים לסיגנון שלה ??
אם כן היא ממש תשמח לקבל את השם והמספר שלהם..

תזכו למצוות !! ש-ה' ישפיע עלינו כל טוב !!  ושאת הטוב הזה נראה בקלות בעיניים ! 

חודש טוב ושבת שלום

נא להתפלל לרפואת שלום בן ימנה
 

הרב שלום ארוש שליט"א , ביקש לומר 8 פעמים את מזמור ו' בתהילים ולבקש עליו רחמים לרפואה שלימה והצלחה.. (הרב ביקש לומר את השם שלו בלי תואר "הרב" - כי זה מעורר דינים בשמיים)
 

חודש אייר

       \  |  /

     אני ה' רופאך

שנשתמע בבשורות טובות

קמצן!

מה עושים?

(תחסכו ממני תשובות ציניות, זה רציני).

בס"ד

דבר תורה לפרשת אמור

לע"נ של כל החיילים שנפלו בקידוש ה' במערכות ישראל

בפרשתנו מופעים את כל החגים שה' מצווה לנו לעשות וגם את ספירת העומר. בתום ימי ספירה העומר, חוגגים את חג השבועות. הוא החג היחיד שאינו נקבע לפי תאריך מדויק אלא לפי מספר הימים של ספירת העומר. בזמן שהיו מקדשים את החודש, שבועות היה יכול לחול בתאריך אחר מו' בסיון. יש אפילו דעה בגמרא שמתן תורה היה בז' בסיון ולא בו' בסיון כמו שאנחנו חוגגים עכשיו.

קיים בלבול גדול במהות ימי ספירת העומר. בחד גיסא אנחנו נוהגים דיני אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא, ומאידך גיסא ימים אלו הם ימי שמחה, מעין חול המועד בלשון הרמב"ן. הימים האלה, הם הימים בין גאולת מצריים – גאולה פיזית לגאולת מתן תורה – גאולת הרוח. בימים האלה, יש אפשרות של לעלות בקדושה, להיטהר ממ"ט שערי טומאה, כדי להיות להיות ראויים למתן תורה.

ידוע שכל פעם שיש אפשרות של קדושה, יש אפשרות של טומאה, ולכן זה לא פלא שזה דווקא בתקופה הזאת שמתו תלמידי רבי עקיבא. הם לא ידעו להיטהר, לעלות בקדושה ונפלו כי לא נתנו כבוד זה לזה. ויש מסבירים שלא כבדו את התורה של השני.

רבי שלמה זלמן רבלין במדרש שלמה שנכתב בערך 80 שנה לפני הקמת המדינה, מגלה סוד של הגר"א:

ימי הספירה אפוא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה – עלול להיפגע יותר ע"י ה'סטרא אחרא' שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי חן.

יום כ' לעומר הוא יום העצמאות ויום מ"ב לעומר הוא יום ירושלים! איזו עובדה נפלאה! אנשים רבים חושבים שהגאולה היא רגעית וניסית. המהר"ל מסביר בפרק הראשון של נצח ישראל, שהגלות היא בעצם חלק של הגאולה שהיא הדרגתית, ונעשתה שלבים שלבים ובדרך הטבע. ההבדל בין השורשים גלה וגאל הוא האות ה' והאות א'. האות ה' של גלה הגלות זה הפיזור לארבע רוחות השמיים והמרכז קצת כח של אחדות, וא' של גאל זאת האחדות האמתית. הגאולה היא תהליך שבו תפקידנו להגיע לאחדות.

מובא בספר קול התור שהגר"א מלמד שבתהליך הגאולה ישנם שני מהליכים ההולכים במקביל: מצד אחד יש קידוש ה' וגאולת האמת הגדולה של עם ישראל ע"י חזרתו לארצו ובניין ירושלים ומצד השני, מופיעה מלחמה והתנגדות מול אותה התקדמות וגאולת האמת. כוחות ה'סיטרא אחרא' והטומאה. הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר שהיכולת לחיות בתקופה הזאת זה להצליח לראות מעבר לחיי שעה, להצליח לראות את כל התהליך הזה מבחוץ.

למרות היותם עובדי עבודה זרה, אבותינו זכו לגאולת מצריים, וגם בדורנו שרחוקים אנחנו מלהיות כולנו בני תורה ושומרי מצוות, ה' בחסדיו הגדולים רחם עלינו ושם קץ לשעבוד עמו ישראל. זאת לא אומרת שהגענו למחוז חפצינו, אבל זה שלב חשוב בגאולת ישראל, באותו אופן שימי ספירת העומר מסמלים התעלות וגאולה הדרגתית, גם כך היא גאולתנו. זכינו לחיות במדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו - בדור הטוב ביותר ליהודים מאז חרבן בית ראשון, מצבנו בטוח, ואנחנו כבר לא נמצאים בזנב אומת העולם אלא בראשן. עלינו להודות ה' על מעשיו הגדולים, ולהמשיך להתקדם, להגיע לאחדות אמתית, לדור שנותנים כבוד זה לזה, לדור של אהבת חינם. ואז נוכל להגיע לשבועות – תום ספירת העומר - המסמל את הגאולה השלמה עם ביאת מלך המשיח!

מרגישים שהוא תקוע ולא מתקדם. אין משהו ספציפי שאפשר להגיד עליו שהוא לא טוב, פשוט לא מצליחים להמשיך ולעבור הלאה.

נפגשתי בהרבה מקרים כאלו- אשמח לרעיונות...

זה יכול להיות משחקי דייטים (נשמח לפירוט), טיולים, ארוחת ערב אצל חברים וכו'.

או סתם הסבר פילוסופי ממה זה יכול לנבוע.