פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 37)

ולא על כל בנות ישראל...

השאלה מה ה' דורש מאיתנו 

את זה אנחנו לא יודעים תמיד

להלן רשימה מדהימה - לקראת נישואין וזוגיות

בהצלחה, תהנו!

קניות ביחד
לבשל ביחד
משחקי דייטים שכל אחד עונה מהזווית של השני (מומלץ רק בדייטים מתקדמים!)
חדר בריחה (אפשר גם לקנות בתור משחק קופסא)
טיול
מעיין
בייביסיטר על אחיינים של מי מהצדדים (לשלבים מתקדמים, שזה סבבה גם להכיר את האח/ות)
באולינג
סנוקר
גן חיות
מוזיאון
סדנת שוקולד
סדנאות אומנות (קרמיקה, נגרות וכדו')
קומזיץ
לשכור אופניים בתל אביב ולנסוע לים
חפירות ארכיאולוגיות
להתנדב בחקלאות
קטיף עצמי
משחקי קופסא/ קלפים
פק"ל/ פונדו
חברותא
הופעה
סרט
לנגן יחד
מקומות אטרקטיביים כמו: אקווריום ישראל, מעלית הזמן, הגן הבוטני, הכנרת, להסתובב בירושלים-שוק, הרובע, הכותל וכו', המרינה בהרצליה, הנמל בתל אביב וכו'. (יש עוד מלא רעיונות באפליקציה של 252)
לצייר יחד
בית קפה/מסעדה
פיקניק

מוסיף: פוקר טקסט הולד'ם עם החברים בזולה

באמת מרוכזות דירות של דתיים\ות תורנייים\ות.

לגבי "קהילה" כזאת אני לא יודע, אבל בגלל המוסדות שבאזור (מרכז הרב ומכון מאיר\אורה בעיקר) זו סביבה די מאפשרת לרווקות שמחפשות סביבה תורנית, ולאו דווקא אם את מחפשת חתן ממרכז.

את יכולה לעשות שבת באזור ולהתרשם..

נשמע תמוה

https://www.inn.co.il/forum/t1053293#11331590

ועוד ועוד

https://www.google.com/gasearch?q=%D7%9E%D7%94%20%D7%96%D7%94%20%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%20site:www.inn.co.il&source=sh/x/gs/m2/5

זה שאין הגדרות.

כל אחד יכול - ומגדיר - תורניות בצורה אחרת לחלוטין (כולל מה לא תורני, האם מישהו שרואה סרטים מידי פעם עם המשפחה הוא בהכרח לא תורני?).

לכן, לדעתי, הפתרון הוא לפרט מה כלול בכותרת הזו.

כלומר, לא לכתוב בכרטיס - מחפש מישהי תורנית - אלא לכתוב, מחפש מישהי עם חיבור גדול לפנימיות התורה.

הכרטיס נועד למצוא התאמה בסיסית. אתה רוצה לרשום דברים שישקפו את מי שאתה היום, אבל אתה יכול להתייחס גם לשאיפות שלך.

צריך לזכור שכולנו בני אדם. כולנו מתמודדים עם פערים בין הרצוי למצוי - וזה לא מסתיים בחתונה. זה ממשיך כל החיים. 

אין הרבה אנשים בעולם הזה שיושבים ולומדים תורה ללא הרף בכל זמן הערות שלהם. (וגם לא כולם רואים את זה כאידיאל כללי, אבל זה נושא לדיון אחר).

אני חושבת שאתה צריך להפריד בין מה שהגדרת שהוא החלום שלך - שהגדרת שהוא פשוט לא אתה - לבין השאיפה הממשית שלך. איך אתה רואה את ה-100% שאתה מסוגל ורוצה להגיע אליהם? איך נראה סדר היום *שלך*, שממנו תהיה מסופק ומרוצה? כמאמר ר' זושא, אל תשאף להיות משה רבינו, תשאף להיות אתה.

ואז תשאל את עצמך מה מונע ממך להיות האתה הזה, ואיך אתה מקדם את עצמך להיות שם. איך אתה מצמצם את הדברים שאתה לא רוצה שיהיו חלק מחייך, ומגביר את הדברים האחרים?

ונראה לי שכשאתה מגיע לאן שאתה רוצה, אתה מציב לעצמך יעד חדש. כלומר, בהגדרה תמיד יש פער בין עכשיו לבין השאיפות שלך...

ובכלל, זה נראה לי דברים שחשוב לעשות בלי קשר לסטטוס הזוגי שלך.

=> מגיעה לדייט עם סידור הרש"ש...

אז זה ממש תלוי במקום ממנו בא האדם, והדגשים שלו.

תמיד גם יהיה פער בין התנהלות החיים לבין האידיאלים.

השאלה היא: איפה זה כבר מחוץ לגבול. ואת זה צריך לברר לפי הערכים שלך. יכול להיות שיש נושאים שיתגמדו לעומת המכלול..

[רק שם דגש על ההבדל בין ה"מעידות" שלך ל"מעידות" שלה,

שהדברים שמפריעים לך הם 1. חיצוניים 2. נוגעים רק לה. אז אם באופן כללי היא מתאימה לך מצד סל הערכים שלך, זה לא הוגן לשים את הזקרור דווקא על הדברים האלה. במיוחד שלא הבאת את ההקשר: אולי היא גדלה ככה? אולי גם לה זו נקודה להתחזקות?]

אם עשית את השיקולים שלך וראיתי שזה טוב לך ואתה מכיל את הסיטואציה מה שקר בזה?

לכולנו יש חלומות על איך אנחנו נראה ואיך בת הזוג שלנו תראה. לא כדאי שניתן לחלומות דווקא לנהל אותנו. חשוב לחלום ולשאוף גבוה, ללא כל הסייג. אמנם יש את מגבלות המציאות וחלומות צריכים להיות ממומשים בהתחשב בהם.

געוולד.

(<צ>)

אל תילחצי.

את מוכנה ורוצה לצאת כעת?

אני הבנתי בדרך הקשה שנכון לחכות לצאת עד שאהיה מוכן (בפועל התחלתי לצאת בגיל 28 אחרי שהבנתי זאת)

יש דברים שצריך בהם את הניסיון לפעמים.

לא בקטע של שפני ניסיון, כן? וברור לא לצאת בלי קטע רציני, אבל ההרגשה של להיות מוכן לא באה תוך כדי?

שפני נסיון לההרגשה של להיות מוכן לא באה תוך כדי?

אפשר לבחון זאת? יש לזה ביטויים?

התכוונתי, לא לצאת עם מישהי כשאתה באמת לא מוכן, רק בשביל הניסיון.

אבל כשאתה חושב שמתאים לך להתחיל, חלק מההרגשה זה גם הלצאת. כלומר, גם מי שלא מרגיש מוכן לחתונה, מאד יכול להיות שהוא מוכן להיפגש. זה תהליך וזה משהו שנבנה.

השאלה לאיזו הרגשת מוכנות מחכים

"מוכן להיפגש" זו הגדרה מחודשת מאוד בעייני.

מה כלול בזה?

לדוגמא, בחורה נורמטבית בת 21 - 22.. מתלבטת אם היא מוכנה להקים בית.

תגידי לה להתחיל לצאת כי מן הסתם (אני משער.. שוב לא הבנתי מה זה אומר) היא "מוכנה להיפגש"?

אפשר גם שאחרים יענו. 

אני חושב שיש סף מסוים של מוכנות להחזקת בית שנדרשת לפני שיוצאים

יש לי חברות שהתחילו בגיל 25 ובגיל 26 התחתנו ויש כאלה שהתחילו בגיל 18 ועדיין לא התחתנו , ויש שהתחילו בגיל 22 ועדיין לא התחתנו ..  בקיצור יש ויש

ולך יש את המסע שלך , לא עוזר להסתכל על למה זה מרתיע / לא מרתיע כי ביקורת אפשר להגיד על כל דבר , גם אם היית מוצאת בגיל צעיר יותר יהיו אנשים שחשבו שזה צעיר , ביקורות אפשר לתת תמיד 

צריך להסתכל על הטוב .

אני בת 27 ופעם יותר דאגתי היום אני פשוט יודעת ומרגישה שהכל פה מושגח אני אתחתן .. ולא מעניין אותי הגיל המדויק .. אני לא מצטערת על שום בחור שאמרתי לו לא או הוא אמר לי .

יכולתי להיות נשואה בגיל 21 לא רציתי .

וגם לפעמים בחורים שרציתי ומשהו השתבש פתאום נפקח לי העיניים איזה טוב ה' שאני לא איתם .

באופן כללי להתאפס זה תמיד טוב, שזה נובע מתוך מקום של חשבון נפש פנימי , מתוך מקום של שינוי ועשייה.

כי חייב לעשות אי אפשרון לרצות בלי עשייה (פעולות ) , ואי אפשר לעשות בלי לרצות ולחלום על זה ( אי אפשר לצאת לדייטים שהרצון סגור).

בהצלחה

ורק עכשיו מתחילים החיים!

תרגישי הכי בנוח שאת הכי נורמלית בעולם , כמו עשרות אלפי צעירים כמותך בישראל ..

בהצלחה במציאת זה שמיועד לך!

מה צריך כדי להיות מוכן. מה בדיוק צריך.

דבר שני, עצם זה שאת מרגישה צורך לעורר את זה יכול להעיד לפחות קצת על בשלות לקשר.

וגם מזדהה.. 

למדת פעם שיעורים על זוגיות? זה טריק מצוין כדי לפתוח את הראש לעולם הזה ולדייק את הרצונות וההרגשות.

לקחת אחריות על הקמת בית, אפשר כמובן ללמוד על החשיבות ועל למה לעשות וזה יכול לעורר את המקום הזה. בסופו של דבר כולם מתבגרים גם אחרי החתונה, ומתעצבים ומשתנים, זו פשוט מציאות אחרת אבל נשארים אותו אדם וצריך לעבוד כל החיים

היום יש הרבה פחד להיכנס למחויבות הזאת וצריך ממש לעבוד על המקום הזה.

מקדם אותך לכיוון הנכון?

את חושבת שיש איזה משהו שתעשי שיגרום לך להיות מוכנה יותר?

האם החוסר מוכנות הזה הוא דבר שצפוי להפתר מעצמו - ואז יש טעם לחכות.

או שכדי שהוא ייפתר צריך לעשות משהו [למשל, לקחת יותר אחריות על החיים בהיבט הכלכלי, או סוג של אימון/טיפול וכדומה]- ואז כדאי לעשות את המשהו הזה, בהקדם האפשרי, כדי שיהיה אפשר להתקדם הלאה.

או שהוא לא צפוי להשתנות, ואז כדאי לחשוב מה אפשר לעשות במצב הנתון.

יש טעם לחכות, רק אם הזמן שעובר מקדם אותך.

פשוט צריך למצוא את הקהל והעיתוי המתאים.

גם אני בטבע שלי אוהב הומור וסרקזם, בעיקר הומור סביב לא לקחת את הדברים ברצינות או לומר דברים שכולם חושבים אבל לא אומרים בקול.

עכשיו, יש אנשים שרואים את זה בעין יפה, יש כאלה שפחות.

אתמול המעסיק שלי שאל אותי אם אני מתחבר לאקשן שבעבודה, אמרתי לו שהאמת הייתי שמח לשבת על חוף הים ושכסף ייפול עליי מהשמיים אם זה היה תלוי בי... אבל גם לעבוד זה לא נורא. והוא ממש צחק מזה. עכשיו, אם תגיד את זה בראיון עבודה רשמי סיכויים גדולים שלא יסתכלו על זה בעין יפה.

בקיצור, צריך לקרוא את הסיטואציה, לא ללכת full throttle עם הבדיחות ישר על ההתחלה אלא תראה איך הדברים נראים, יש בנות יותר ביישניות או יותר תכליתיות / רציניות, AKA ייקיות, יש בנות שממש זורמות וכל היום צחוקים דחקות.

בכללי זה גם חשוב לדעת לפתח modes שונים של תקשורת, הכרתי כל־מיני בנות ועם כל אחת הסגנון היה שונה, הייתה בת שרוב השיחות שלנו היו צחוקים, אבל גם הכרתי מישהי אחרת שאמנם חוש ההומור שלה לא וואו (מצטער) אבל יש לה עומק ויצירתיות ואפשר לדבר איתה על דברים ברומו־של־עולם ממש בטבעיות, וגם זה וגם זה היה אחלה.

כבר על הפגישה הראשונה, כשאתה מציג את עצמך,

להגיד שאתה מאוד רציני אבל מצחיק אשש, וגם כשאתה מנהל שיחות רציניות וענייניות אתה מכניס צחוקים. זה משהו שמפריע לך?

בדייטים אתה אמור להביא את האופי שלך, לא לנסות להיות מישהו אחר...

אם זה עוזר לך

קבוצת וואצאפ? 

את יכולה לפתוח ניק נוסף בעצמך.

גם אשתך המיועדת. 

אם שניכם מתקדמים כל הזמן, אז למה שלא תעשו את זה ביחד??

בפועל כן חווה את התחושה הזאת כלפי העבר, במיוחד כלפי שינויים שנחשבים אצלי משמעותיים..

- מה המטרה של קשר זוגי

- איך מנהלים ומשמרים קשר זוגי

כל עוד יודעים את שני הדברים הללו בצורה בסיסית, זה מספיק.

צריך בגרות בשביל לדעת את הדברים הללו. כדי לבצע אותם צריך עוד כמה תכונות ויכולות אנושיות.

חווה את זה הרבה. מאמין שבזוגיות טובה חווים את זה יותר.

(לא במובן "איזה מטומטם הייתי" אלא וואו איך למדתי)

תראה בסביבה הקרובה והקצת יותר רחוקה שלי בערך כל מערכות היחסים / חיי נישואים שראיתי, או הינם בגדר אסון טבע, או נגמרו ולא באופן סימפתי בכלל.

אני מבין את נקודת המוצא שהדברים בגדול עובדים "out of the box" אבל סורי אני די פסימי...

מניתוח של "מה התחרבש אצלם" בהחלט אפשר למצוא טעויות מהותיות (למשל: רדיפה אחרי קריירה במקום להיות נוכח בבית. ולפעמים הפוך: חוסר לקיחת אחריות כלכלית. גם ב"נשואים טריים" ראיתי כמה שרשורים של אנשים שנשמעים מאוד אידיאליסטיים וחמודים ובוגרים אבל הגיעו למצב קטסטרופלי בגלל א' ב' ג', ואני קולט ש־99% שהייתי עושה את אותן טעויות אם לא הייתי מודע אליהן), וחלקן לא טריוויאליות בכלל עבורי, זאת אומרת, יכול להיות שהייתי מתנהל ככה כברירת מחדל, אלא שעכשיו אני יודע אחרת.

איני מתכוון לצמיחה רק במישור האישי (כמה התקדמתי רוחנית, כמה התקדמתי בקריירה), ברור שהרבה דברים אפשר לעשות ביחד כמו לבד,

אלא לדברים שהולכים להשפיע על המשך הזוגיות. למשל אחת הסוגיות שנחשפתי אליהן השנה היא חינוך והדעה שלי השתנתה מאוד ביחס לשנה שעברה, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי השינוי הזה.

משל אחר: אני רואה הרבה אנשים מכינים ספינות להפלגה (או מפליגים סתם כך), אלא שחצי או יותר מהספינות נשברות במהלך הדרך והאנשים מתאמצים לאסוף את השברים בלב ים.

אני מנסה להסתכל מה קרה אצל אחרים ולחזק את אותם דברים בספינה שלי, שעדיין במעגן, ובכל־פעם מגלה איזה חור או סדק או בעיית איזון בספינה, ושמח שעדיין לא הפלגתי... אלא שאין לי צ'קליסט שכולל את כל הבעיות האפשריות, ואני מקווה שכיסיתי הכל, אבל כל פעם אני מגלה משהו חדש. אין לי מושג מה מחכה לי בים הגדול, אילו סערות או קשיים.

ככה זה מרגיש מבחינתי.

בים שיזעזעו את הספינה..אי אפשר לבוא מוכן ב100% ואני לא אומר שזה מה שאתה מכוון לעשות כי זה די ברור שזה לא ריאלי וגם בעצמך די הבהרת את זה.

סך הכל מנסה להדגיש שגם חומר מסוים במים במשך אלפי שנים אבד ונהרס..לא משנה כמה זמן חיזקו אותו או פיתחו אותו ותמיד יהיו בעיות, העניין הוא להתגבר ולפתוח את השכל והלב להבין מה אני צריך לעשות יותר טוב בפועל בשעת מעשה, כי במעגן אני יכול לדעת שזה לא טוב לעשות א' ב' ג'

אבל כשאני מתחיל להפליג עם הידיעה הזאת לא בטוח שעצם הידיעה תעזור לי בניסיון, אלא הניסיון עצמו וההתגברות על הקושי וכו'

וגם יתירה מזאת מה שמחזק את הקשר זה הזעזועים שעוברים עליו והוא עומד איתן ומתגבר וצומח, ולא כשהוא על מי מנוחות בלי שום טרדות ובעיות

לשמוע שיעורים לקרוא ספרים וכולי?

אגב, העלתי פוסט עם שיעור שממש אהבתי של הרב אייל ורד שמדבר על הנושא בנוגע לזוגיות טובה מול זוגיות לא טובה. נראה לי שאם יודעים ומפנימים ומייסמים את מה מה שהוא אומר שם (שזה לא קל הרבה פעמים) אז מצליחים לצלוח את האתגר. 

בעיקר מהחיים עצמם, נסיונות שלי והתבוננות בנסיונות של אחרים,

אבל גם מפסיכולוגיה ופילוסופיה כללית, וכמובן מהתורה

ולא מעט פעמים אני נותר עם פה פעור, "וואלה זה עובד ככה? בחיים לא הייתי עולה על זה לבד."

כמו שאפשר ללמוד את ספר מהתנ"ך בצורה מסודרת ואפשר ללמוד אותו זעיר פה זעיר שם. ההבדל בין שני סוגי הלימוד הם שמיים וארץ.

זה נושא, זה סוגיה, מדברים על זה, חושבים על זה..

אתה מדבר בצורה מאוד כללית. אני חושב שיהיה טוב אם תביא דוגמא קונקרטית ואז נוכל להבין על מה אתה מדבר בכלל, אחרת זה נשמע לי כמו לטחון מים

קשה להביא משהו קונקרטי מבלי להיכנס לפרטים אישיים

אבל בקווים כלליים

השאיפות שלי השתנו מקצה לקצה

הרמה הדתית שלי

סוג האנשים שאני מסתדר איתם, עם חברים מהעבר אני כבר לא מסתדר בכלל

לקחתי את עצמי בידיים בהשוואה לעבר בהרבה מאוד נושאים

סתם לדוגמה בעבר האמנתי שאפשר לגשר גם על פערים גדולים למדי עכשיו אני לא מאמין בזה

לגבי לימוד באופן יסודי ומסודר ובכן.

א' נתקלתי גם בהמון שטויות וקלישאות או פסיכולוגיה זולה ולדעתי האובייקטיבית רוב הפסיכולוגיה המודרנית היא שטחית וזולה.

ב' חלק מהגישות והעצות סותרות זו את זו לא ברור למי להאמין.

ג' הרבה מהדברים לא רלוונטיים בכלל למשל בנויים סביב מבנים פסיכולוגיים שפשוט לא קשורים לאלה שלי.

ד' אם היה איזה קומפנדיום אולטימטיבי הייתי בכיף קורא אבל קצת תחושה של מחט בערימת שחת.

ה' יש קשיים מנטליים לעכל הרבה דברים וזה לוקח זמן. וזה בדיוק העניין שעם הזמן חלק מהדברים מתעכלים וללא הזמן הזה הם לא היו מתעכלים הגם שהם חשובים.

המציאות כל כך מורכבת - עד שיש בה גם מקום לאמירות פשוטות.

בנוסף לשאילת שאלות הרות גורל ולהסתכל על העבר ולעשות השוואת, יש שאלות הרבה יותר פשוטות שלא נגעת בהם.

מסתבר שהרבה יותר יעיל לבחון זוגות שחיים בנישואים באושר וללמוד מהם מה עובד מאשר להסתכל זוגות גרושים ולשאול מה לא עבד.

וכבר נראה לי אנחנו גולשים לדיון שלנו בשרשור השני אז כדאי להמשיך כבר שם ;)

אנחנו גדלים ולומדים כל הזמן

אבל אין בעיה לעשות את זה יחד

גם אם היית מתחתן בן 18 היית מסתכל בגיל 20 ואומר כמה למדנו בשנתיים האלה... כמה התקדמנו, התבגרנו, השתנינו...

פשוט ביחד ולא כל אחד לחוד

אני זוכר איזה טעויות קשות עשיתי בגיל 18 ה' יסלח לי חחחחחחחחחחח

הגיל עצמו פחות משחק תפקיד. 

והוא שגם אם אנחנו מתקדמים מאוד מהר וזה מדעי, אמצע שנות ה20 הIQ בשיאו, כדאי לקחת בחשבון שאם נמשיך בראש הזה נתחתן בגיל 50.

ולכן כדאי לעשות איזון בין זה לבין אילוצים אחרים.

לדעתי מה שכדאי לקחת בחשבון בעניין הוא שאפשר להתקדם גם בתור נשואים.

לכן מה שחשוב הוא מתי נפתחה הדלת שנתנה לנו את היכולת להתחיל להתקדם בכוחות עצמנו.

לדעתי, השלב שזה קרה אצלי הוא השלב שבו הבנתי שדברים שחינכו אותי לגביהם היו בלוף אחד גדול, למרות הקושי להזניח דרך שהאמנתי בה, התחתלתי לחשוב עצמאי ובאופן לוגי.

ומדהים לקרוא שאתה מסוגל להסתכל אחורה ולראות כמה התקדמת.

זה לא אומר שאין עוד מה ללמוד, שאין עוד מה להתקדם.

היופי בזוגיות זה לעשות את המסע הזה עם מישהי לצידך - אבל גם איתה, זה הולך להיות מסע. 

לדעתי, הורים לילד ראשון שונים מאשר ההורים לילד שני. הם מסתכלים על עצמם ואומר כנ"ל גם עליהם.

אנחנו תמיד לומדים, משתנים, תופסים דברים אחרת. זה לא משהו שמוגבל רק לרווקים, ולכן האמירה הזאת לא מטרידה אותי מהבחינה הזאת.

אני כן חושבת שצריך בגרות מסוימת בשביל השלב הזה בחיים, צריך להיות מוכן לקחת אחריות וכו' - 

ועדיין, אנחנו נעשה טעויות. 

וזה בסדר.

לכולנו יש עוד על מה לעבוד. אנחנו לא מושלמים. וזאת גם נקודת ההנחה שלי כשאני פוגשת מישהו. שנינו נוכל להסתכל אחורה בפרספקטיבה של זמן ולחשוב על החוויה הזאת בצורה אחרת לחלוטין, ואולי אם היינו יכולים לחזור בזמן לאותה נקודה עם הידע שיש לנו היום דברים היו מתנהלים אחרת. אבל אין לנו מכונת זמן, ולא ככה החיים מתנהלים.

אז להמשיך לשאוף לכיוון הגדילה והצמיחה, לא לעצור...

נראה יש לי פחד מאוד עמוק מטעויות, יותר מהרגיל. בעצם הפחד הוא מסיטואציות ללא מוצא. במהלך גיל ההתבגרות הייתי על סף (או בתוך) דיכאון אובדני רוב הזמן, שכמובן היה קשור והתפרץ במלוא העוצמה בסיטואציות ללא מוצא, כל־מיני "בין הפטיש לסדן" כאלה, שחלקם נבעו מבחירות שגויות שלי. לכן אני גם נוטה להתייחס באופן ביקורתי כלפי עצמי וגם כלפי הסביבה, אני לא סובל טעויות. לא שאני קטנוני, אם מדובר בדברים טריוויאליים אין לי בעיה להבליג. אבל אם זה משהו בינוני ומעלה אני ממש נוטר טינה. זאת לא תכונה טובה. כשאני חושב על־זה ממש לעומק, נראה לי שזה מבוסס על הסתכלות מאוד היסטורית־קאוזלית על המציאות. המציאות כהשתלשלות של סיבות, כסיפור היסטורי רציף. זאת בניגוד להסתכלות של "כאן ועכשיו" ופעולה ספונטנית.

בכל־מקרה התחושה שלי היא כמו איש זכוכית ב"קסם של דיו" או משהו כזה. שצריך לשמור על איזון מוחלט כדי לא להישבר. וכל־עוד האיזון הזה קיים, אין שום בעיה. עכשיו, כל־מיני אירועים שמתרחשים מסביבי, אירועים פיזיים, כו', לא באמת משפיעים עליי, זה לא מרכז ערך בשבילי. אולי חוץ מרעש וחוסר שינה. מספיקים לי כמה לילות עם שינה דפוקה ואני מרוסק לגמרי. חוץ מזה, מרכז הערך העיקרי שלי רציני נסוב סביב מוסר לכן אני מאוד נלחץ מסיטואציות של "בין הפטיש לסדן" כנ"ל למשל רצון להתפטר מבלי לפגוע בשאר העובדים / בוס / כו' זה ממש קשה. ונראה לי שזאת ההגדרה של זוגיות: רעש, חוסר שינה, ומחויבויות... אז לקראת כל החלטה אני שואל את עצמי מה ה־worst case scenario ומה אפשר לעשות, אוקיי אם רע בעבודה אז מתפטרים, אם רע בנישואים אז... זה כבר נהיה הרבה יותר בעייתי. למשל יצא לי להשגיח על ילדים מאוד קשים ואני יודע שאם איאלץ לחיות עם משהו כזה באופן קבוע אז או שאני מתאבד או שאני בורח ליערות הגשם בברזיל או משהו בסגנון. או מתגרש ומעביר את המשמורת לאישה ומשלם המון מזונות וחי די בעוני. ואז אני אומר לעצמי שעדיף כבר להישאר במצב ביניים משעמם אך יציב מאשר לקחת כאלה סיכונים. או להתחיל לחשוב איך אפשר לתכנן הכל באופן מושלם לחלוטין, שזה כמובן בלתי־אפשרי.

אבל אולי אפשר דרך כאן:

https://badeyad1.wixsite.com/website

לא יודעת מה קורה עם חילונים

אני מתייחסת רק לקבוצה של בנות דתיות בטווח גילאים מוגדר גבוה 30 עד 40 פלוס

מאוד קל לעלות על זה בקבוצה הזאת

והקטע שככל שהגובה נמוך הבנות צעירות יותר..

יכול להיות שהכל מקרי.

אותי זה הפתיע

אולי זה מקרי שכמעט כל הגבוהות התקבצו לקבוצה אחת..

מעניין אם מה שהתברר בקבוצה הזאת מקרי או שיש לה אחיזה במציאות

מעניין אם הרוב מכירים כמוך או כמוני..

זה 5 ס"מ מעל הגובה הממוצע לנשים בישראל,

אז זה לא נמוך.

כן כן זה פחות גברי ולא עונה על ארכיטיפ האביר על הסוס המגניב

אבל אין מה לעשות אנחנו ישראלים לא הולנדים בגובה 3 מטר.

The average height of Dutch men is approximately 183.78 cm (about 6 feet), while Dutch women average around 170.36 cm (about 5 feet 7 inches). The Netherlands is recognized as the country with the tallest average height in the world.

נמוכים צריכים להתפשר על גבוהות מהן

זה די דו צדדי הדבר הזה בד"כ

בתרבות הישראלית לפחות, בנים פתוחים יותר לצאת עם בנות גבוהות יותר.

אחותי יחסית גבוהה (172 ס"מ) והיא הייתה מתלוננת המון שכל הגברים נמוכים בשבילה. עד שמצאה איזה אחד בגובה 2 מטר נראה לי.

נראה לי זה ממש חלק בסיסי במשיכה של נשים אל גברים או משהו כזה, כמו שגברים נמשכים אל מראה "נשי".

עד כדי כך,יכול להיות שכן.

אני חושבת שזה יושב הרבה על דעות קדומות, אמונות כאלו ואחרות

למשל אצלי אם אני חושבת בכנות למה מפריע לי פער מורגש לטובתי בגובה

אני מגיעה לדגם של זוג כזה שראיתי בילדות

של אישה "גדולה" בגובה ומשקל ואיש "קטן" והאישה הייתה די מכה אותו..

אז נראה שאיפשהו בגלל זה יש מנגנון אצלי שלא מסוגל.

מה שאני אומרת הוא שיתכן שאפשר לפרק חלק מהאמונות שיושבות בתת מודע  ולעשות עבודה כזאת או אחרת.

ביולוגי, או תרבותי.

ידוע שבתרבויות שונות יש אידיאלים שונים עבור יופי למשל בסין היו נוהגים לקשור רגליים של ילדות כדי שתהיינה להן רגליים קטנות כי זה נחשב נשי ויפה הגם שזה כלול בסבל קיצוני, שבירת עצמות ועיוותן כו'. או כמו שבמאוריטניה היו מעריכים נשים מאוד שמנות לכן מגיל צעיר היו מאכילים בנות בכפייה מאכלים מאוד שומניים. וברור שעבורנו זה נראה מאוד מוזר וגרוטסקי.

לכן בהחלט יש רעיונות שאפשר לפרק אותם. רעיון הוא בסך־הכל צירוף מסוים של נוירונים במוח שלנו. לכן לא תמיד אפשר לשנות את הצירוף הזה רק על־ידי חשיבה רציונלית. מצד שני, אם לעבוד על זה מספיק, בתכל'ס מתבצע בנו שינוי ברמה הביולוגית, כי המוח שלנו הוא ביולוגי.

כשאני חושב על זוג שבו הגבר נמוך מהאישה אני ישר חושב על הארי פוטר וג'יני וויזלי, והם מאוד חמודים ביחד ולחוד.

או בנות מהממות ומוצלחות לרווקות.

אני לא רואה שדווקא בנות גבוהות\נמוכות רווקות יותר מאשר אחרות. (והפוך).

בנוסף,

גובה הוא לא קריטריון שאי פעם ביררתי לגביו. מבחינתי הוא לא רלוונטי.

וזה לא שיש נוסחה, שמחייבת את האישה להיות בגובה X ואת האיש להיות בגובה כלשהו יחסית ל-X, אלא זה משהו מאוד אישי. נכון, מקובל לראות זוגות לפי הממוצע, לפיו גברים יותר גבוהים מנשים. אבל בהחלט מכירה ורואה זוגות שבהם זה לא ככה.

מכבדת את מי שזה כן קריטריון חשוב עבורו, אבל מציעה - אם יש מישהו שמבחינת כל פרמטר אחר עונה לקריטריונים, אולי שווה לנסות - לא כי אני מתפשרת - כתבתי על זה בעבר, מעתיקה קטע: אלא כשאני מחליטה לצאת עם מישהו שחסר לו משהו שהייתי רוצה שיהיה לו, אני מבינה שזה פרט מתוך התמונה הגדולה, ושדברים אחרים בתמונה הגדולה שאני מעניקה להם הרבה יותר משקל וחשיבות, הם שמכריעים את ההחלטה אם לצאת. לא כי אני מתפשרת, אני כי אני מתעדפת את הדברים שנראים לי חשובים יותר.

יש לי כמה מחשבות בנושא.

לגבי הקשבה פעילה: אני לא מת על זה. הייתי אצל כמה וכמה מטפלים וכל הקטע הזה של "להכיל" "להקשיב" "להיכנס לתוך הסיפור שלך", וואו, זה מוציא אותי מדעתי. אני מרגיש חוסר נוחות קיצוני כשמופנית אליי תשומת לב, זה מלחיץ ופולשני.

גם כשאני מקשיב הקשבה פעילה לאחרים, זה מרגיש מאוד לא נעים. דבר ראשון זה מרגיש לי מאוד טכני, כאילו אני פסיכולוג בתשלום או טכנאי הקשבה או משהו. זה אפשרי מאוד וניסיתי את זה במציאות אבל זה לא טבעי בכלל ומעולם לא נהניתי מזה, זה הורס לי את הזרימה הטבעית של השיחה. ולאו דווקא מצד זה שאני מדבר כל הזמן, כי אני לא. אין לי בעיה להקשיב אבל אני ממש לא מתכוון "לדובב" אנשים או משהו. ואני לא כזה אוהב את הדינמיקה של "פריקה-הכלה", כי מעולם לא הבנתי את הצורך "להיות מוכל" או "שיבינו אותך". לא יודע, אני מבין את עצמי ונחמד לי מאוד, אם מישהו מבין אותי זה לא מעלה ולא מוריד לי.

בכל־מקרה, עם חברים טובים השיחה פשוט זורמת מתוך עצמה בלי להנדס אותה באופן מודע.

(כאן אני מדבר ברמה הטכנית־ביצועית ולא ברעיון הכללי של להיות קשובים לדעות של השני).

לגבי פערים: זאת סוגיה ממש קשה. נקודת המוצא שלו היא שאנשים נוטים לעמוד על דעתם ומה שהם צריכים זה להיות קצת יותר פתוחים לביקורת / שינויים כו'. הבעיה שלי היא הפוכה: אני לא סובל וויכוחים. אין לי כוח לריב, רבתי מספיק בחיים, אין לי יכולת מנטלית לשאת חיכוכים. הסף שלי מאוד נמוך והבריאות יקרה לי. אולי כי נאלצתי להתמודד עם יותר מדי אנשים עקשניים שדובקים בדעתם ויהי מה. לכן יותר קל פשוט לענות אמן וזהו, וואטאבר, שיהיה. מה לי לכפות את דעתי או להתחיל לשכנע? אין לי יכולת רטורית או משהו, הדעות שלי לא טובות יותר משל אחרים, ממתי בכלל מה שיש לי לומר מעניין, וזה גם אומר שהצד השני צריך לוותר ואולי להיות ממורמר בגלל זה, ואני גם לוקח אחריות על ההשלכות. וגם הנפקא מינה עבורי לא באמת כזאת גדולה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אין לי בעיה לספוג, ולהתנתק רגשית מהסיטואציה.

אלא שבשביל זה, לא צריך בכלל אותי, וזה נכון לגבי כל מערכת שלקחתי בה חלק. אני מעדיף שהדברים יתנהלו בדרכם הטבעית, מה לי לשנות סדרי עולם? ואז ממילא קשה לקרוא לזה זוגיות. וכשם שאני לא צריך שבחורה תעשה את כל הוויתורים והנסיגה לתוך אפתיה סטואית בשבילי, כך אני מתאר לעצמי שהיא ממש לא צריכה בן־אדם כזה מצדה.

ביחס לשתי הסוגיות, נראה הדברים יוצאים מנקודת מוצא של אנשים שמאוד "חווים" את החיים. חווים את הרגשות שלהם, חווים את הדעות שלהם, זה ממש חלק מהחיים שלהם. אם הייתי מוכרח לחוות את הדברים שמתרחשים אצלי במוח, במקום להכיל אותם בכלא הקסום שבניתי להם... זה היה קטסטרופלי. או לפחות מאוד לא נעים, אתה יודע, זה כמו שבטלפון אני שם פילטר monochrome כי הצבעים החדים כואבים לי בעיניים.

כאדם שלא רוצה "לחוות" את החיים, אמנם עצם הימצאות במערכת יחסים זאת חוויה מאוד עוצמתית - אז ברור שיש כאן התנגשות חזיתית! אי אפשר לדמיין זוגיות בריאה ללא הצד החווייתי במידה כלשהי.

ברור שכל עוד שאתה נמצא במנגוני הגנה אז אין אפשרות להפתח למשהו אחר. אולי גם בעצם לא כדאי.

באמת שיש אמון באנשים ובעולם אז שותפות ברגשות ומחשבות הופכת לעניין משמעותי. גם אתה מודה בכך שזה יכול להיות עניין משמעותי. ודווקא בגלל שזה כל כך סופר משמעותי אצלך אתה מעדיף להמנע ממנו.

ברור שאין שום משמעות מבחינתי, לחוות דעה על מה טוב או נכון לך. מאוד סביר להניח שאתה באמת זקוק להגנה הזאת במידה כזו או אחרת.

מה שכן אפשר לומר -  אולי אפשרי לקחת מהשיעור זה את העקרון (אל תתפש ל"הקשבה פעילה" ולכל הטכניקה שהרב אייל מביא שם, אלא לעקרון שמנחה אותו).

אני מאמין שגם לך שמח שמפרגנים לך. וגם לך באסה שמורידים לך... כיף לך להיות עם חברים, זה מעורר בך משהו? אולי תתחיל מזה.

אכפת לך מאנשים? יש לך אמון באנשים? יש לך אמון בעולם? ברור שזה התשתית לכל הנאמר בשיעור. מצחיק לפרש את השיעור מזוית אחרת, בודאי שכל הנאמר בו יצא ככה מהקשרו..

 כמובן שאתה היחיד שידע איך להתקדם ולהתפתח מהמקום בו אתה נמצא.

אני מבין בדיוק מאיפה הוא בא ועל אילו בעיות הוא בא לענות אני רואה את זה כל הזמן אצל אנשים סביבי. האישה באה לספר קצת מה היה לה ביום והבעל ישר מתחיל לקטוע, לתת עצות, "להסגביר", להתווכח, או לחילופין להתייחס בחוסר עניין מופגן ולצקצק מתי יגיע תורו לדבר. מעצבן. או אנשים שהם ממש ראש בקיר, יש להם השקפה מסוימת על הדברים וברגע שאתה מציע להם אפשרות אחרת הם גורמים לך להרגיש מטומטם.

האם אכפת לי מאנשים התשובה היא לא. האם יש לי אמון באנשים התשובה היא לא, אם כי, היו כמה יוצאים מן־הכלל מאוד נדירים, אבל זה לא כזה משנה, כי אין לי עניין להפקיד אצלם משהו במובן רגשי. כברירת מחדל אני לא נהנה עם אנשים ונוטה לא לפתח שיחות איתם.

לגבי מנגנוני הגנה למעשה כבר הצלחתי למפות בקווים די ברורים את מה שמתרחש אצלי בראש... הגעתי גם לשינויים חיוביים אבל הכאב הכרוך בנבירה הזאת כל הזמן מחזיר אותי לנקודת המוצא...

אז למה אתה שואל שאלות הרות עולם על זוגות שמפרקים את החבילה ומתעניין בתובנות ומשנה עמדות וכולי?

כל עוד לא תגע בבסיס, בא' ב' - אז כל המחשבות והשאלות והלימוד בנושא הוא חסר משמעות.

אם לא אכפת לך מאנשים, למה שיהיה אכפת לך מאשתך?

וכל הטענות שלך ש"לא אכפתי ואני אדיש לכל מה שקורה סביבי" זה ממש לא כי לא אכפת לך. להיפך, כי יותר מדי אכפת לך אז אתה לא רוצה להכנס לזה (ומסתבר שבצדק). אחרת, לא היית אומר שסף הכאב שלך נמוך. 

דבר ראשון סתם סקרנות. אני סקרן לגבי הרבה נושאים החל מתרבויות אפריקאיות, אומנות, ספרות, פסיכולוגיה, כך שגם לגבי הנושא הזה.

דבר שני אני חושב שיש לי מחויבות דתית להתעסק בנושא כדי להביא לשינוי כלשהו. אולי אין לי באמת חובה כזאת ואני פטור מכל וכל. אם היו מביאים לי מסמך חתום שאומר שאני פטור לגמרי מפרייה ורבייה אז אולי באמת לא הייתי מקדיש לזה הרבה מחשבה, והייתי חושב על אפיקים אחרים להתעסק בהם.

נכון לעכשיו באמת לא אכפת לי מאנשים, וזה לא כי עמוק בפנים אכפת לי, אלא כי באמת לא אכפת לי. סף הכאב שלי נמוך הוא לא בגלל רגש עמוק שאני מרגיש כלפי אנשים אלא בגלל שסטרס משפיע עליי מאוד גרוע לכן אני משתדל או להתחמק ממנו ככל האפשר.

לגבי אילו דברים צריך לברר תראה זה ממש "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה" כל פעם למצוא איזו אוזן שבעזרתה אפשר להזיז קצת את הסיר. קראתי לא מזמן בספר של קרל יונג, שהיה לו מטופל אחד במשך 10 שנים שהיה מדבר על כל־מיני דברים ויונג הבין די מהר מה הבעיה, ושהמטופל כל הזמן מתחמק ממנה, אבל הוא החליט לזרום איתו. אחרי 10 שנים פתאום חל שיפור משמעותי אצל אותו מטופל, והוא אמר ליונג שהוא ידע יפה מאוד מה הבעיה האמיתית שלו, והוא גם ידע שיונג יודע, אבל זה שיונג לא לחץ עליו בכיוון הזה, ונתן לו להתחרבש עם עצמו, עזר לו.

בקיצור, מה אני יודע.

דבר שני - אם זאת המחוייבות הדתית שלך אז לדעתי זה עובר דרך האכפתיות לאנשים בכלל.

ולמה יש לך סטרס? כי זה נוגע בך. משמע זה מעורר משהו שקיים בתוכך. זה לא כי אין לך יחס לזה. אם לא היה לך יחס לזה באמת לא יודע אם היה עם מה להתעסק.

אולי, אולי אתה צריך להסתבך עם עצמך עוד 10 שנים וזה יעזור. לא שללתי כיוון כזה בכלל, כי לא עסקתי ב"איך" אלא עסקתי ב"מה".

המורכבות העיקרית זה היחסים בין נותן למקבל במערכת יחסים זוגית, זאת עיקר בסוגיה.

ברור שלא צריך להיות מטומטם או ראש בקיר. 

אבל בקשר זוגי שהוא אינטימי וחזק - להיות גם במקום של נתינה וגם במקום של קבלה זה לא פשוט בכלל.