פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 617)

הרבה יותר קל ללמוד לבד

אבל סובל אחרים אם רוצים ללמוד איתי

חחחחחח אז אולי תסבול אותי? או שכבר עשית בגרויות?

חחח בכיף אבל לא נראה לי שזה יעבוד

מי מוכן לבוא ללמוד איתי?
(כן כן, 3 יח' מתמטיקה ואנגלית)

המתכונות שיש לי זה למידה עם חברות.
קשה לנו ללמוד לבד,וזה נותן חשק לשתינו ללמוד ביחד.
שלומדים לבד-כל הזמן דוחים את הלימוד.(מבחינתי)
שאנחנו לומדות לבד זה פחות כייף.
גם.. אם יש דברים שאנחנו אולי לא מבינות,אז אנחנו נעזרות אחת בשנייה.
ושאנחנו נפגשות אנחנו הרבה זמן לומדות.
וגם ממש כייף ללמוד עם חברות,זה פשוט כייף.
וגם פחות לחץ,כי יש מישהו שלומד איתך,בנחת,ברגוע.

הכלל שמנחה אותי בבגרויות זה
"תחשוב טוב יהיה טוב תאמין בעצמך"

כדאי לך לנסות

אז אסור לדבר עליהם הם מווותתתתתתתת
אל תחשוב שאני טיפשה פשוט לפעמים אני לא מרוכזת אבל כשכן אני כמו כולם בערך

להאמין זה הטפל (כי אסור להעתיק)

כי זה שהטסטרים שובתים זה אומר שאין להם פרנסה עכשיו.. הם כבר חודש ונראליי אפילו יותר בלי כסף.. יש להם ילדים בבית, צריך שיהיה אוכל במקרר.
זה ייגמר .. מתיישהו.. נראליי. בקרוב
בעז"ה!!

מה שאני עושה עם חמשושים בישיבה (בלי השוואות), כאלו שמציקים:

צריכים טובה, אני עוזר (ומתאפק), לא צועק עליהם, אם אני צריך טובה, אז מבקש, ואם עושים בערך כמו אחייך, אז אני עושה את זה לבד או פשוט לא מקבל. ובכל מקרה, אני משתדל לדבר איתם בכללי בנוח, ככה שיותר ייפתחו אליי, ואז ככה ב"ה הם לאט לאט נעשים יותר נחמדים.

וחוץ מזה, נראה לי שזה הגיל (אם זה הגיל שלהם), אם נחמדים אליהם- הם נחמדים, ואם לא- לא...

בהצלחה!!

זה לא שהם בכוונה רוצים להציק(או שאולי כן) אבל הם רוצים צומי זה המטרה שלהם פשוט תתני להם אותו....(נכון שזה לא אשמתך ואת לא חייבת וזה לא הוגן) אבל אין מה לעשות את אחות גדולה!(גם אם תני להם צומי אז הם יותר יכבדו אותך ויעריכו)

טוב.. 1..

ואחים קטנים גם כשהם מעצבנים הם סהכ חמודים

נסי להרחיב את הדיבור איתם ולגלות עניין בדברים שבשוטף וגם לעזור להם בדברים שהם מתקשים בהם . כך הם גם יערכו אותך יותר וגם את באמת תהפכי לאחות טובה יותר.

באמת.
אין לי אחים קטנים.
יוצא מצב שאני רוב הזמן רק עם ההורים שלי.
והאחים ואחיות שלי גדולים,והם כבר לא גרים בבית.
זה כן מבאס,כי חסר רעש של ילדים,וצחוקים איתם,והנאה שהולכים כל המשפחה ביחד.
אבל זה גם יתרון:כי יש שקט,אין חפירות.
פשוט להיות לבד,בלי שיציקו,רוב היום הבית שקט.
זה גם טוב,ברוור שהבית גם מלא בשמחה.
אבל עדיין.
לגבי מה שכתבת-אין לי כלכך נסיון (ביביסיטר זה כן נחשב נסייון אבל זה שונה שאת האחות)
אבל פשוט לתת להם אהבה,לעשות להם פעילויות,משחק,יצירה.
זה באמת מפייג אותם.
לא להיות תוקפנית,וגם לא להכריח יותר מידי כי אז הילדים מורדים,ועושים בלאגן.
תדברי עליהם,כיאילו את לא צריכה להיות אחראית ושיציעתו לך,אלא,כאחת שחברה שלהם,שאוהבת אותם.
תעסיקי אותם,תתכני פעילויות למשך ה3 שבועות.
באמת.
את אחותם הגדולה,את משפיעה עליהם.
את.צריכה לשדר להם דוגמא אישית,ושהם רואים אחות כועסת,צעקנית,זה מרתיע.
ילדים לא אוהבים שמתייחסים אלייהם כיאילו הם ילדים קטנים ואני אומרת לכם מה לעשות.
נכון שאת האחראית אליהם,אבל שאץ אוצרת להם לעשות משהו תמייד להגיד להם את/ה ילד/ה גדול.
כל הכבוד,
לזרוק להם כל הזמן מילים טובות,הם אוהבים את זה.
תקחי את זה בתור אחות אחראית,שאוהבת,שנחמדה,שעוזרת,שגם מקיימת כיבוד הורים,את יכולה הרבה הרבה להשפיע בבית.
שתצליחי מותק

אבל רק תדעי שזה עובר...
פעם הייתי רב מלא עם אחי הקטן והיום אנחנו בקשר טוב. ואל תעבדי על עצמך, את אוהבת אותם!

זה בערך המצב בכל מקום שיש אינטרקציה בין ילדים+אחות גדולה שאומרת להם מה לעשות.

אני ממש ממש מבינה אותך, (יש לי כפול אחים קטנים ממך) מצב מתסכל.

כמה דברים שיכולים לעזור-

הפרד ומשול-תבחרי את אחד מראשי המרד, ותלהיבי אותו להיות איתך(את מלחששת לו בסודי סודות שבחרת אותו לתפקיד ייחודי/אחראי/יסודי, וכו'. (לנקות את הלגו. ווואוו!) 

המקל והגזר-בעיקר משחקים, תחרויות,(את מחלקת אותם ל-2 קבוצות, הקבוצה שגומרת ראשונה ל.. מקבלת...)

מקל- אההמ. אין. (תמיד אפשר להפליק איזו כאפה, אבל לא מומלץ)

באופן כללי- השארי בדמות המדריכה/מורה/גננת/אמא. כלומר, גם אם הם מתחצפים, מרגיזים וכו, אל תקחי את זה כמריבה אישית נגדך.

מקווה שהועלתי, בהצלחה

 

 

 

בס"ד

 

 

 

תנסי לקרוא להם בשמות חיבה מצחיקים. זה יעזור לך לך לאהוב אותם ויעשה קירבה ביניכם. גם אם זה לא נראה עוזר תעשי את זה ובסוף תשימי לב שזה עוזר.

תזרמי איתם במשחקים שלהם. תציקי להם בצחוק ובכיף. תני להם להציק קצת לך. בכיף ובגבול הנכון ששניכם נהנים מזה. תרדו אחד על השני בצחוק(מתוך כיף וחברות ולא מתוך כוונה לפגוע חלילה)....

אלה דברים שנראה לי מאוד יעזרו

 

1. תנסי לעשות איתם משו שווה שהם אוהבים ושגם את מחבבת או אוהבת. למשל ללכת כל האחים ליום כיף בגן חיות/ פיקניק כיפי בגינה. תנסי כמה שיותר להתלהב איתם גם. להציג את זה כיום ש-ו-ו-ה שעושים איתך. שהם יראו שאכפת לך מאיתם ושאת רוצה לעשות איתם כיף ולהיות חלק מהם ולא מעליהם. (אצלנו זה עובד ובסוף גם אני נהנית)

2. כשאת אומרת להם לעשות משו תעשי את זה כאילו את מבקשת טובה/ מי מוכן לעשות כך וכך? תשחדי אותם ולא לתת להם הוראות בעצבים.

3. בניגוד למה שאמר מישהו אל תנסי להיות אמא שלהם כי את לא וזה מרגיז אותם (גם אני נכשלת בזה לפעמים) לזכור תמיד שאת אחות ולנסות כמה שיותר להיות בצד שלהם ולהשוות את עמך אליהם. 

 

לעוד דברים מוזמנת לאישי

אני "מתמודד" בשתי דרכים
1) אם את לא רוצה לספר תכתבי מה שיוצא לך לא משנה מה (שיר,סיפור...)
2)תלכי למקום בודד ופשוט תספרי לעצמך בקול באיזשהו מקום את תרגישי שאת כן מספרת (אם קשה לך לדבר עם עצמך תחשבי על זה שאת מדברת עם ה׳)

אם כן, תוכלי לכתוב לו. זה קל הרבה יותר, לי לפחות.
בהצלחה!

גם אני לא ממש משתפת אנשים וזה יוצר מעמסה ענקית בלב שמתפוצצת מתישהו...
תמצאי משהו שאת טובה בו ותפרקי אותם ככה למשל בציור וכדו'.
אני למשל חזקה בכתיבה ואני עושה דרכה ניתוח של ממש של מה קרה איך להגיב זה נראה לפעמים קצת פיצול אישיות אבל לקרוא אחר כך בשעות שאתה עצוב זה מאוד משעשע ומנחם.

גם אני 'פורקת' הכל במוזיקה. אין לי כוח לספר לאף אחד על הבעיות שלי, אח"כ מבטים מרחמים שאלות וכ'ו באמת 'אין לי כוח לזה.
חוץ מזה שזה ממש מקדם אותי בתחום.
תמצאי משהו שאת טובה בו ותתמקדו בו.

מישהו שאני מכירה וסומכת עליו..

ואחר כך, אחרי המון זמן, זה גרם לי להשתחרר לאט לאט וסיפרתי..

 

מוזמנת בשמחה אם בא לך לדבר בפרטי בלי שם ופרטים..

בארגון חברים מקשיבים שומרים כמובן על פרטיות וסודיות וגם את לא יודעת ורואה עם מי את מדברת , וכמובן כשמו כן הוא "מקשיבים" , אפשר לדבר ולפרוק הכול ,

 

וגם גיסתי עונה שם אז עוד יותר שווה חח

אבל אנשים שמכירים אותי (באמת...) ממש יכולים לדעת שאני ממליצה עליהם מאוד(ויותר מזה)!!

אני תקופה מאוד ארוכה בקשר עם אחד המשיבים שם....

 

מה שכן, הייתי ממליצה לך לנסות אולי כן למצוא חברה או דמות כלשהי שכן מכירה אותך קצת יותר... זה היתרון והחיסרון של חברים מקשיבים - שהם לא יודעים מי את ולא מכירים אותך בכלל...

אני אישית, דיברתי בהתחלה עם חברים מקשיבים והמום בעזרתם סיפרתי גם דברים לעוד כמה אנשים שהיה לי חשוב מכלמיני סיבות שהם יידעו..  זה היה כזה לדבר על הפחד לפעמים של מה יקרה אם ידעו ולא יודעת.. הרבה כאלה... אבל ממש ממש לא רק

וקיבלתי (ואני מקבלת) תמיכה מהם ברמות מטורפות..

ברוך ה'..

 

קיצור... אני ממש מצטרפת להמלצה!

וממליצה מאוד למצוא גם דמו כלשהי שכן אולי מכירה אותך קצת (אפילו לא מהבצפר/היישוב/הסניף/ווט אבר..) דמות שלא תתפדחי ממנה...

 

בהצלחה נשמה!!

ויש ל"ך ד"ש רותח ממני

פשוט לא היה לפני את המספר... 

ממליץ בחום... (חן - חבר מקשיב- אמנם אינטרנטי, אבל בכל זאת ממליץ) 

קודם תודה ענקית על התשובות המחממות את הלב!

דבר שני,ניראה לי יהי לי אפילו קצת קשה עם חברים מקשיבים אבל אני אנסה.

שאתם לא רוצים לפרוק לאחרים איך אתם מריגישים עם זה אחרי זה?

אני לפחות...

 

ועוד כמה...

*בשניהם
*ברור, לכל יום יש את המשמעות שלו...

אבל חוץ מזה יש שוני כי כול דבר מסמל משהוא אחר חורבן/זיכרון/תקומה

 

ובקשר למתי בשניהם אבל יותר מורגש בניסן כי זה במיוחד ולא חלק ממשהו כמו בטבת

ואסור להתאבל בחודש ניסן ע"פ הלכה

 

#רקאומר

היום כולו יום השואה.
וזה שונה מיום הזיכרון כי השואה, זה לדעת שיש אנשים ממש נגדך והורגים המון אנשים ממך בכמויות חופשי. ולעומת זה צהל, יום הזיכרון זה מלחמות שנהרגים, ובבודדים בדכ. וגם ממש מתקופות אחרונות שאנחנו מכירים.

הפרופורציות.
מספר כל חללי צהל ונפגעי הטרור מקום המדינה ועד עכשיו זה בערך יום אחד באאושויץ.

התכוונתי יותר בקטע של מדינת ישראל... אתם מציינים (לא חוגגים..) בכ"ז ניסן? או מתי שהרבנות קבעה?

ואלה שנגד דברים של המדינה יש בשבלכם שוני בין זה לזה?!

 

הבנתם? (אנלא טובה בלנסח...) אבל תודה לכולם...

 

בעשרה בטבת,זה יום קדיש כללי שלא יודעים כל אחד מתי הוא נפטר אז מקדישים אותו 

לאלה שלא יודעים על התאריך שלהם.

ובכ''ז ניסן,זה היום בו מי שארגן את השואה(לא רוצה להזכיר את שמו,אמן ישרפו הוא וכל הדור שלו אמן סלע שלא

יזכר מהם יזכר)הרג את עצמו והשואה הסתיימה.

ואי קשה לי לדבר על זה..זה מקום נורא רגיש אצלי

המרד היה בין  י"ד בניסן לי"א באייר. 

ביום הזיכרון משתדל ללמוד קצת לעילוי נשמת

יום העצמאות מאן דחר שמיה

יום השואה בעשרה בטבת 

דווקא כן

הוא כתב דחר במקום דכר. אז תיקנתי, זה לא אומר שאני מסכים...

חשבתי שאתה מצטרף אליו ועל הדרך מתקן אותו, בכל זאת הניק שלך...

ויש שוני, לכל יום משמעות אחרת.

*ולא חוגגים, מציינים.

א. תכל'ס בעשרה בטבת, אבל כדי לא לצאת מהכלל אני מציין גם בכ"ז בניסן, אבל צריך להשתדל לא להתאבל.

ב. ובטח שיש שוני. קודם כל יום העצמאות שונה משניהם, ויום השואה שונה מיום הזיכרון, כי בשואה אנשים נרצחו בגלל שנאת הגויים, אנטישמיות, נוראות הגלות.. ואילו ביום הזיכרון אנחנו מזכירים אנשים שנפלו על הגנת העם והארץ ועל קידוש ה'. אנשים שנהרגו כדי ששאר היהודים יחיו טוב. 

וחוץ מזה, מה הלחץ?? פסח יותר קרוב... תשאלי אולי מה ההבדל בין יום העצמאות לפסח

צבעתי את הלוגו בשחור בעשרה בטבת כמו ביום השואה. כמויות המיילים והטלפונים שקיבלתי שתהו מה קרה גרמו לי לוותר על העניין.

ברור שיש שוני, ונראלי גם בגלל שאני ממשפחה שכולה, אבל גם בלי קשר ברור שהמשמעות של שלושתם היא שונה ויום העצמאות הוא בכלל יום שמחה.

היה פעם אחת בנוקיה(מנורה מבטחים) ולבנות נראה לי היה עוד איזה פעם בטבריה

 

אם אני לא טועה

מה זה ניק? 

תחביבים שלו?
תכנונים להמשך? (ישיבה/מכינה/צבא/אחר)

תודה

אולי כבר כדאי לחשוב על משו לישיבה או לצבא 

 

ואם זה לצבא או ישיבה יש רעיונות? 

 

תודה רבה

1.מצגת יפה עם תמונות,וכל אחד מבני המשפחה מקדיש שיר או ברכה

2.אם הוא מתגייס לקנות לו דברים כאלה לצבא שישמחו..

3.משהו שהוא אוהב מאוד.

4.לקחת אותו לאיזה מקום.

ב''הצלוחה ומזל טווב(:

שיוכללהפיץ לכל החברים

אפשר להביא אותו לאיזה טיול,תצאה איתו רק שתיכם לדבר כזה,ואז שאר המשפחה

תחכה ש ותתכינו להם שם בלונים עוגה ומוסיקה.אפשר גם בים.ממש יפה לדעתי

אנחנו עשינו ליום נישואין עשרים קולאז'' ענק,

(מטר / ארבעים ס"מ)

פיתחנו איזה 400 תמונות, וגזרנו..

בסוף מחברים את כולם, וזה דווקא נחמד

הרבה עבודה, אבל יוצא מהמם!

שממלאים אותך, שנותנים לך סיפוק

ואם את רוצה לדבר עם מישהו, את מוזמנת.
שיהיה שבוע טוב ויעיל!

 

 

 

מצטערת זה היה בטעות.. אבל הוא לא נותן לי לערוך את זה..

ותנסי למצוא תחום שאת מתענינת בו ותתעסקי בו כמה שיותר.

קודם כל,לכל אחד מאייתנו זה קורה,שאין כח לכלום,אין חשק ואי רצון ועצבים לשום דבר!!

לי למשל זה קורה הרבה,בגלל כל מיני דברים שקורים לי במהלך היום והחיים!

תבדקי מאיפה זה נובע,מאיפה זה בא ,ולמה ? תבררי עם עצמיך,תעשי לעצמך דף עם פתרונות

ותשתפי מישהו בזה.אני בן אדם שלא פורק עם אנשים דברים וזה תוקע אותיי אז תעשי את זה!!(:

תסתכלי בעצמך,תמצאי את הטוב שיש לך ותוציאי אותו החוצה כ-כישרון(:

ב'''הצלחה רבה נשמה שליי(:אוהבתתת

רק רציתי להגיד שבכלל לא רציתי לשתף כאן ובסוף אני לא מתחרטת... מה שקורה זה שאני חייבת לעשות מלא דברים שאני לא מתחברת ולא שמחה בהם, ובקושי נשאר לי זמן לדברים שכן.. ולכן זה מחרפן אותי ולא כיף לזוז ולפעול

גיל רע מעצבן ומתסכל? כל גיל הוא כזה אני יודע שככה היה לי ואני זוכר רק דברים טובים (גם רעים אבל רואה בהם את הטוב)

להבין יותר דברים? כמעת על כל דבר אפשר לקרוא ואם לא לקרוא אז לשאול אנשים

 

ובקשר למה חוויתי אני יכול להגיד לך שבכיתה ח (יותר תחילת י) הבנתי שיש בי כמה פגמים מהותיים (כמו כעס) וברוך ה' אני מרגיש שהתגברתי על חלקם ומשתדל לעבוד על עצמי

 

ורק שתדעי אני בטוח שיש המון שרוצים לחזור לגיל הזה אז תנצלי אותו

 

ולסיום תודה על החיוך

אני בה ניצלתי אותה טוב

בס"ד

 

 

על פי ההלכה ההפך הוא הנכון כלומר יום זה לא היה צריך להיות בחודש ניסן.

אין ראוי לקבוע דבר כל כך מצער בחודש ניסן. שהוא חודש שמח וטוב(חנוכת המשכן וכו'). עד כדי כך שאין אומרים בו תחנון.

אל תתעסקי בכל הצער שבזה. אל תלכי לבית הספר באותו יום אם זה גורם לך רע.

במקום להתרכז ברע ובמקום להתבונן בו. תתרכזי ביום זה על איך את מעצימה ומכינה את עצמך ועושה ותורמת למען טיפוח 'המשפחה היהודית'. בין אם הכנה לעתיד שתהיה לך משפחה ב"ה ובים אם לגבי משפחתך כיום ובין אם לגבי עזרה למשפחות אחרות. תתעסקי בשמחת החיים ולא בצער האובדן.

 

 

 

פניני הלכה > זמנים > ד - יום העצמאות > יד – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

אולם שלא כיום הזיכרון לחללי צה"ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה. אלא הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב. ואכן הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה ולא נודע יום פטירתם.

כמדומה שהדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ"ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח 'המשפחה היהודית'. בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). לפיכך ראוי שביום זה אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה, והמורים ידברו על האחריות הגדולה שמוטלת עלינו, עם שרידי חרב – לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי.

וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות, אלא ביטוי של תקומה והתחדשות המתאים לחודש ניסן. כמו כן אין בהרהורים אלה ביטול תורה. ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור.

בעזרת ה' בקרוב ישובו שופטינו כבראשונה, ושאלה זו תעמוד לפניהם, והם יורו כיצד ומתי ראוי לציין את זכרם של הקדושים.