פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 723)

אני רוצה לבכות, כבר הרבה זמן

אני לא מצליחה 

כי אין שום דבר גדול שיבכיא אותי 

תודה רבה השם

אבל מכל דבר קטן אני בוכה

כמו איזה סבתא

רגישה וזקנה

אני מרגישה זקנה 

ותהיו בטוחים שאני לא בת 500

אני צעירה!

אז ככה סתם באמצע החיים

מתחילה לבכות

מכל דבר קטן

 משיר 

מווידיאו

מגערה

מגילוי חיבה של אחותי

ובקיצור

לא יודעת

בזמן האחרון התחלילתי להתבגר

אני מסתכלת על כל דבר שקורה

ומסיקה מסקנות

חושבת מחשבות

ומבינה תובנות

וחולמת בלילה על ספרים שקראתי

חולמת שמגיע המשיח

וכל ממיני דברים מוזרים קורים לי

אני מרגישה רגישה ושברירית

אני מרגישה שלא אוכל לעמוד יותר 

בנסיון קשה מדי

פתאום אני מתחלה להבין

עד כמה הייתי תמימה

ושנשאר לי עוד קורטוב של תמימות

למרות שמסביבי לא נשארו עוד אנשים תמימים, שלמים ואמיתיים

הם ישנם, אבל בודדים וקשה למצוא אותם בין כל הרע

 פתאום התחלתי להיות אני , לבנות לעצמי אישיות

דעות משל עצמי, מחשבות ומסקנות, ו

דרך הסתכלות על העולם ומה שבו

בקיצ'ר 

לא יודעת מה עובר עלי, זה יעבור ואני יתבגר

זה יחלוף עם הרוח, שיהיה!

שבוע טוב!

שלום.

אני יהודי בן כמעט ח"י ועוד אין לי רישיון  

יש לי כסף, אני יודע תאוריה, ויש לי זמן לעשות רישיון.

אז למה אין לי רישיון??

כבר מהיום שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל ללמוד נהיגה, הבטחתי לעצמי ש'מחר אני מוציא טופס ירוק'

גם יום אחרי הבטחתי לעצמי אותו דבר. גם יום אחרי, ועד יום ועוד יום... עברו כמעט שנתיים.

כל החברים שלי מנסים לזרז אותי להוציא טופס. כל שיחת זירוז כזאת נגמרת בהחלטה נחרצת מצידי ש'מחר אני מוציא טופס'

בעיקרון אני יכול לצאת עכשיו מהבית ולחזור עוד פחות משעה עם טופס ואחרי בדיקת ראייה, אז למה אני לא הולך בזה הרגע?

אל תדאגו, מחר אני אלך.

אני מנגן בקלרינט. לפני כמה זמן התעורר צורך דחוף לתקן כמה דברים ממש ממש חשובים בקלרינט.

יש לי את הכסף לתיקון, החנות ממש קרובה, ויש לי המון זמן פנוי כדי ללכת לשם.

ביום שהתפרק לי אחד החלקים בקלרינט החלטתי ש'מחר אני מתקן אותו'

פה זה לא המקום לפרט כמה 'מחר'ים עברו מאז, רק אומר לכם שזה יותר משנה..

כשאני בישיבה  קורה הרבה פעמים שבתחילת הסדר אני מחליט ללכת לבית מדרש 'עוד דקה'..

בדרך כלל כשנגמר הסדר ועוד לא ביקרתי בבית מדרש ('לבקר' בהיכלו ) אני מבין שה'דקה' הזאת לקחה ארבע שעות...

נראה לי שהבנתם את העניין. תופעת ה'מחר' וה'עוד מעט' תוקעת אותי בכל שלב בחיים.

אני מניח שיש עוד שסובלים מהתופעה (גם אם לא בקיצוניות כמו שלי...)

אז רבוייסי, תגידו לי מה עושים בעניין.

שכוייח!!

יום ראשון

יומני היקר שלום

שמי חנה פרנק

ואני בת 14

אתה בטח תוהה

למה ילדה כל כך גדולה כותבת יומן?!

אז אני קצת אסביר על עצמי:

אני הבת הכי קטנה במשפחה,

מעלי יש את אחותי הגדולה שהיא בת 16.5

ויש כמובן את אבא ואמא.

ביום חמישי האחרון היה לי יום הולדת

הייתי בטוחה שאחזור הבייתה מבית הספר

תחכה לי עוגב ענקית ובלונים כמו מסיבת ההפתעה

שעשו לי בשנה שעברה.

אבל שהגעתי הבייתה גיליתי להפתעתי שאיש

לא זוכר בכלל שזה יום ההולדת שלי.

זה שאחותי הגדולה והמעצבנת לא זוכרת מתי

נולדתי (או מעדיפה לשכוח) אני יכולה להבין

אבל שאמא לא תזכור שהיום זה היום הולדת שלי?

כל היום הסתובבתי עם פרצוף עצוב

ואפילו שהחברות שלי קראו לי לצאת החוצה לשחק

לא היה לי חשק לשחק איתן ואמרתי להן שאני קצת לא מרגישה טוב.

קמתי ביום שישי מאוחר כי זה יום חופשי

ושם לידי על שולחן חיכתה לה עוגה ע-נ-ק-י-ת!! עם בלונים ומתנות.

שאבא ראה את המבט ההמום שעל פני הוא פרע את שערי וחיבה ושאל אותי:

באמת חשבת, ששכחנו את היום הולדת שלך? רק רצינו להפתיע אותך.

חייכתי ואמרתי לו שאין כמוהו.

אבא הגיש לי את המתנה שלך עטופה בנייר צלופן מרשרש

אבא ידע כמה אני אוהבת ספרים וחשבתי שהוא בטח קנה לי

את הספר שכל כך רציתי על הגיבורה הנערצת עלי-מתילדה

אבל שפתחתי את המתנה גיליתי יומן יפיפה שעליו כתוב:

יומנה של חנה פרנק.

וככה הגענו למצב הזה השעה היא 02:30 בלילה כולם כבר ישנים

ורק אני מתחת לשמיכה עם אור פנס כותבת בך.

אני חושבת שזה מספיק לפעם הראשונה

לילה טוב לך מר יומן.

יום שלישי

יומני היקר שלום!

אני מודאגת בקרוב יהיו בחירות

והמצב עכשיו לא כל כך רגוע

אבא ואמא חושבים שאני עוד קטנה ולא מבינה

אבל אני רואה את הפרצופים המודאגים שלהם

שהם שומעים את החדשות ברדיו

התאספנו כולנו לשמוע את מהדורת החדשות המרכזית

בשעה 20:00 ראש הממשלה שוב נאם.

הוא דיבר על הצורך בשינוי ושהפנים של מדינתו הם לקראת

עידן חדש שבו הארץ שלנו תשגשג ותפרח

שלכל אחד מאיתנו יהיה אחר כך חיים טובים יותר

ושעם כל הקושי והכאב במהלכים שהוא מתכנן לעשות

לפעמים בשביל עתיד חדש וטוב יותר אנחנו נדרשים להקריב

קורבנות, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית.

הוא אמר שהמלכים שהוא מתכנן יחזקו את הכלכלה,

ישיבו את הכבוד האבוד לכל אחד ואחד מאיתנו

וגם אם בהתחחלה זה לא יראה ככה בסופו של דבר

זה ישתלם לכולם.

הנאום נגמר במחיאות כפים סוערות מצד האנשים

שנכחו באולם שבו נאם ראש הממשלה.

אנחנו לא מחאינו כפיים.אנחנו שתקנו.

"האיש הזה" מלמל אבא הוא עוד יוביל את כולנו לתוך גיהנום.

אמא לא ענתה היא רק בכתה בשקט ושאלה את אבא בלחישה:

מה יהיה?

יום שישי:

יומני היקר שלום!

אנחנו עכשיו במהלך ההכנות לשבת

אמא שוטפת את הרצפה

ואני ואחותי מסייעות לה ומכינות חלות נהדרות

אחותי היא מומחית בדברים האלה

ואני כיולה רק להסתכל בה בקנאה ולקוות שיום אחד

גם אני טובה בכך כמוה.

אחותי פיזרה את השומשום מעל לביצה שאני מרחתי על החלות

וברקע שמענו את השירים שאבא שם ברדיו.

האווירה הייתה שמחה ומאושרת אך ידעתי שמתחת לפני השטח

הכל רוחש ומבעבע.

אווירת נכאים השתלטה בזמן האחרון על הרחוב,

המבוגרים דואגים ומוטרדים מסתובבים כל הזמן בארשת חשיבות

מכנסים אספות ומחליטים החלטות.

אותנו הילדים הם לא משתפים בדבר אף שברור לנו שדבר מה גדול

עומד להתרחש.

"חנה אתה באה"? עולה הקריאה מהחלון חברתי הטובה לוסי צועקת אלי שהיא רוצה כבר ללכת לשחק עם כולן.

"רק שניה אני מתארגנת ובאה" אני צועקת עליה בחזרה.

אנחנו הולכות ביחד ברחוב, מפטפטות וצוחקות

אווירת המלחמה שברחוב טרם התפשטה גם אלינו הילדים.

אבל שאנו מגיעות בפארק אנחנו רואות את כל הילדות מכונסות מסביב

להדר שנואמת במרץ:

-שלא יכול להיות שאחרי כל מה שנתנו למדינה ככה המדינה מחזירה לנו.

אנחנו אזרחים שומרי חוק משלמים מסים והולכים לצבא

אז למה שנקבל יחס שונה ומופלה לרעה מכולם?

מפה לשם אנחנו קולטות שראש הממשלה ששמעתי נואם

ברדיו החליט על מספר צעדים שעתידים לפגוע בנו

אבא של הדר נפגש ביחד עם מספר נציגים עם נציגים בכירים בממשלה

לנסות להבין את המצב ולשכנע אנשים בממשלה שהם עושים טעות

הדיבורים שלהם נפלו על אוזנים ערלות, איש שם לא רצה להקשיב להם.

האמת היא שאני ממש פוחדת, ומה עם כל מה מדברים עליו יקרה בסוף?

מה עם ראש הממשלה או "האיש הזה" כמו שמכנה אותו אבא יקבל רוב לעשות את ההחלטות שהוא מתכנן?

יום שלישי

הדבר שממנו חששנו קרה

בממשלה עבר חוק שמחייב את כולנו

לקחת איתנו את החפצים שלנו

ולעזוב את הבית.

הסבירו לנו שככול שנעשה זאת מהר יותר כך זה ישתלם לנו יותר

ושבכל מקרה עד תאריך מסוים חובה על כולנו לפנות את הבית שלנו.

עם עד עכשיו האווירה הייתה קשה, עתה היא נהייתה קשה פי כמה.

אמא רק בוכה כל היום, אבא ממלמל כל הזמן בזעם "האיש הזה" "האיש הזה"

מסביר לנו שהמדינה היא מדינה דמוקרטית וזהו חוק אנטי דמוקרטי מובהק

ושלא יתכן שהממשלה תאשר אותו לחלוטין. ראש הממשלה הוא הנציג של העם

והעם לא יהיה מוכן למהלך שכזה הוא נאם בלהט.

אבל אנחנו הבנות ראינו שגם הוא מודאג מאוד.

אחותי הצהירה שהיא והחברות שלה מתוכננות למאבק ושהן לא יתנו לדברים כאלה לקרות

אנחנו נדאג לשלוח נציגים לדבר עם הממשלה ובסופו של דבר את תראי שהכל יהיה בסדר 

היא אומרת לי שוב ושוב.

אני אוהבת שהיא מדברת ככה- העיינים שלה נהיות בורקות יותר, כל גופה מתלהט,

ואתה מבין שלפניך אדם שעומד מאחורי המילים שלו.

ואני?

אני קטנה מידי מכדי לסייע למבוגרים אבל האמת שאני ממש פוחדת.

יום חמישי

היום הארור הגיע.

ראינו אותם מבעד למחבוא שבו התחבאנו.

המוני שוטרים וחיילים עם מדים מצוחצחים ונשקים

שכל תפקידם הוא לוודא שאנחנו לא נהיה פה.

מבעד לחרך הצר ראינו מאותם בודקים ומחפשים

בכל בית בית, שמענו את הצעקות מסבבינו

שמענו את השכנים אורזים את הציוד שלהם ידענו שהם ויתרו

אתמול עוד אבא ניסה לשכנע אותם שלא יעשו זאת:

אתם תראו שזה לא יקרה, אסור לנו לוותר עכשיו

אנחנו חייבים להילחם על הזכויות שלנו הוא צעק על אבא שלהם.

קצת נבהלתי מאבא שלי, אף פעם לא ראיתי אותו נסער וכועס כל כך

להיפך, תמיד הוא היה ראש נעים הליכות ורגוע היו שהיו כאלה

שאמרו שהוא כנראה לא יודע מה זה לכעוס.

אבי המשפחה הסביר לאבא שלי שהם כל הכבוד לדרך שבה בחרנו

הם לא גיבורים כמונו ושיש להם ילדים שהם צריכים לדאוג להם

"אם נעשה מה שאמרים לנו לעשות, אולי בסופו של דבר זה גם ישתלם לנו" הוא טען.

ועתה-ראינו אותם אורזים את חפציהם ועוזבים.

ראינו את השוטרים עם המדים השחורים, שמענו את הלומות המגפים שלהם וידענו:

הם באים.

סוף דבר:

חנה ומשפחתה גורשו מביתם ונשלחו למקום לא ידוע

שם נגזר עליהם לנסות לשקם את חייהם מחדש

ולאחות את השברים.

אביה לא עמד בעומס הנפשי והנטלי ונפטר לאחר שנה

אמא שלה המשיכה לטפל בה ובאחותה הגדולה

בתנאים - לא תנאים שנוצרו.

ולעודד אותם שהכל יהיה בסדר.

בסופו של דבר, גם היא קרסה.

כל זה קרה בקיץ של שנת תשס"ה...

[למי שתהה חשבתי לכתוב את הסיפור הזה שבוע שעבר, ואז לא זכרתי שהשבוע זה יום השואה]

בְּתַאֲרִיךְ ט"ז מַר חֶשְׁוָן התשנ"ה נִלְקְחָה לְבֵית עוֹלָמָהּ יַלְדָּה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ בְּצִדְקָתָהּ, בֶּאֱמוּנָתָהּ וּבִצְנִיעוּתָהּ, וְהִיא בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּלְבַד (שְׁבוּעַיִם לְאַחַר הַ"בַּת מִצְוָה"), הֲלֹא הִיא רְוִיטָל מַזָּל מְהֻדָּר ע"ה. 

הֱיוֹת וְהַיַּלְדָּה הַנַּ"ל הָיְתָה בָּהּ נְשָׁמָה גְּבוֹהָה מְאֹד, וְהָיְתָה בָּהּ מִדַּת צְנִיעוּת לְהַפְלִיא (בְּנוֹסָף לִשְׁאָר מִדּוֹתֶיהָ הַטְּהוֹרוֹת וְהַזְּהָבִיּוֹת), עַל כֵּן נְצַטֵּט קְטָעִים מְסֻיָּמִים עַל מִדַּת הַצְּנִיעוּת שֶׁבָּהּ מִתּוֹךְ חוֹבֶרֶת שֶׁיָּצְאָה לְעִלּוּי נִשְׁמָתָהּ. 

* 

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה רְוִיטָל ע"ה לְגִיל אַחַד עֶשְׂרֵה, חָשָׁה כְּאֵבִים עַזִּים בְּגוּפָהּ. עָרְכוּ לָהּ בְּדִיקוֹת, וְאָז הִגִּיעוּ הַתּוֹצָאוֹת הַמַּחֲרִידוֹת שֶׁחָלְתָה הִיא בְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת, רַחֲמָנָא לִצְלַן. בֵּין יֶתֶר הַטִּפּוּלִים הָיָה צֹרֶךְ חִיּוּנִי לַעֲשׂוֹת פִיזִיוֹטְרַפְּיָה. הַהוֹרִים הִגִּיעוּ עִם רְוִיטָל לְבֵית חוֹלִים אָלִי"ן. רְוִיטָל נִכְנְסָה בְּחִיּוּךְ לַמָּקוֹם, אַךְ לְפֶתַע הַבָּעַת רְצִינוּת חָלְפָה עַל פָּנֶיהָ: "אִמָּא, לֹא," לָחֲשָׁה לְהוֹרֶיהָ הַיְקָרִים. 

"אֲבָל מַדּוּעַ?" לֹא הֵבִינָה הָאֵם מַה יָּכוֹל לִהְיוֹת רַע בְּטִפּוּל פִיזִיוֹטְרַפִּי? 

"רְאִי" - הִסְבִּירָה רְוִיטָל - "רֵאשִׁית יֵשׁ כָּאן קְבוּצָה מְעֹרֶבֶת, אֲנִי לֹא מִתְעַמֶּלֶת בִּקְבוּצָה שֶׁל בָּנִים וּבָנוֹת" - הוֹדִיעָה נֶחֱרָצוֹת. "וְשֵׁנִית" - הוֹסִיפָה בְּטוֹן לֹא מִתְפַּשֵּׁר - "אֵינֶנִּי מוּכָנָה לְהִתְעַמֵּל עִם מִכְנָסַיִם, רַק עִם חֲצָאִית". 

הַהוֹרִים נִצְּבוּ הֲמוּמִים, מִתְקַשִּׁים לְעַכֵּל אֶת בַּקָּשָׁתָהּ. רְגָעִים חָלְפוּ, הֵם רָאוּ אֶת רְוִיטָל, הֵם הִבְחִינוּ בְּהַבָּעַת פָּנֶיהָ הָרְצִינִיּוֹת וְתָמְהוּ מִנַּיִן לָמְדָה דְּבָרִים אֵלּוּ? מִי הוֹרָה לָהּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה זוֹ חַסְרַת פְּשָׁרוֹת? אֲבָל, אֲבָל... נִסּוּ לְשַׁכְנֵעַ. אַךְ רְוִיטָל נִצְּבָה נֶחְרֶצֶת: "אַתֶּם רוֹצִים בְּטוֹבָתִי - נָכוֹן?" "בְּוַדַּאי" - עָנוּ לָהּ הוֹרֶיהָ בְּלִי קוֹל, בְּלִי מִלִּים, רַק הַבָּעַת פְּנֵיהֶם הַכְּאוּבִים הִבִּיעָה אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם. 

"לְטוֹבָתִי, לִבְרִיאוּתִי, טוֹבָה הִיא הַצְּנִיעוּת מִכָּל טִפּוּל" - עָנְתָה בְּקוֹלָהּ הַנָּעִים - "צְנִיעוּת זֶה יְסוֹד שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל, וּבִזְכוּת הַקְפָּדָה יְתֵרָה זוֹכִים..." הִיא חָשָׁה הִזְדַּהוּת עִם רִגְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹרֶיהָ, אַךְ הִיא יָדְעָה: זֶהוּ אֶחָד מֵאוֹתָן מִלְחָמוֹת שֶׁל הַיְּהוּדִי. 

דַּקּוֹת עָבְרוּ, הָאַבָּא רָץ לַמִּשְׂרָד לְהַסְבִּיר אֶת חֲשִׁיבוּת הָעִנְיָן. הוּא מִהֵר לְבַקֵּשׁ, לְהִתְחַנֵּן, לְסַדֵּר לְבִתּוֹ טִפּוּל עַל פִּי בַּקָּשָׁתָהּ. וְאָכֵן, לְאַחַר דַּקּוֹת שֶׁל הִתְרוֹצְצֻיּוֹת רַבּוֹת, סֻדַּר חֶדֶר אֶחָד צְדָדִי, וְעַל הַמַּנְעוּל שִׁכְבוֹת אָבָק. 

"לֹא הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ הַרְבֵּה זְמַן בַּחֶדֶר" - הִסְבִּיר הַפִּיזִיוֹטְרָפִיסְט. הֵם רָאוּ לִפְנֵיהֶם יַלְדָּה נְחוּשָׁה וְהֵבִינוּ שֶׁיֵּשׁ לְקַבֵּל אֶת דַּעְתָּהּ. בְּנוֹסָף הִסְכִּימוּ כִּי תִּלְבַּשׁ חֲצָאִית מֵעַל הַמִּכְנָסַיִם. הַכֹּל כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל צְנִיעוּת בַּת יִשְׂרָאֵל. 

וְעוֹד מְסֻפָּר עַל רְוִיטָל ע"ה, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּאָה לְטִפּוּל רְפוּאִי עֵקֶב מַחֲלָתָהּ, צִוָּה עָלֶיהָ הָרוֹפֵא לְהוֹרִיד אֶת הַגַּרְבַּיִם. רְוִיטָל הִנְהֲנָה בְּרֹאשָׁהּ לִשְׁלִילָה. וְאָז הָרוֹפֵא הֵנִיעַ יָדוֹ בְּבִטּוּל: סְתָם מַכְבִּיד, אֵין צֹרֶךְ בְּגַרְבַּיִם, הֵן מְיֻתָּרוֹת. 

אַךְ רְוִיטָל נִשְׁאֲרָה הֶחְלֵטִית, לֹא לְהוֹרִיד אֶת הַגַּרְבַּיִם. הַכֹּל הָיוּ הֲמוּמִים. גַּם בִּרְגָּעִים שֶׁל כְּאֵב, בִּרְגָעִים בָּהֶם הַדָּבָר הָיָה קָשֶׁה עָלֶיהָ, גַּם בִּרְגָעִים בָּהֶם גּוּפָהּ כִּמְעַט לֹא תִפְקֵד, הִיא לֹא הֵסִירָה אֶת הַגַּרְבַּיִם. 

* 

וּמְסַפֶּרֶת אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ: הִבַּטְתִּי בָּהּ בִּמְסִבַּת הַ"בַּת מִצְוָה" שֶׁלָּהּ שֶׁנֶּעֶרְכָה בְּאוּלָם "לֵב יְרוּשָׁלַיִם"; הַכֹּל הָיָה מְפֹאָר וְעָרוּךְ כָּרָאוּי. בְּשֻׁלְחַן הַכָּבוֹד שָׁכְבָה לָהּ יַלְדָּה שֶׁזֶּה עַתָּה מָלְאוּ לָהּ 12 שָׁנִים, עֵינֶיהָ לֹא רָאוּ אֶת הַסּוֹבֵב, הַדִּבּוּר הָיָה קָשֶׁה עָלֶיהָ, יָדָהּ הָאַחַת הָיְתָה מְשֻׁתֶּקֶת, וְאִלּוּ אֶת יָדָהּ הַשְּׁנִיָּה הִיא נִצְּלָה לִשְׁמֹר עַל שִׂמְלָתָהּ שֶׁתְּכַסֶּה אֶת בִּרְכֶּיהָ... עֵינַיִם שֶׁרָאוּ תְּנוּעָה זוֹ הִתְמַלְּאוּ בִּדְמָעוֹת שֶׁל הַעֲרָכָה, שֶׁל הַעֲרָצָה, הַעֲרָכָה לְיַלְדָּה קְטַנָּה הַמַּקְפִּידָה עַל מִצְווֹת לְלֹא פְּשָׁרוֹת, לְלֹא חִפּוּשׂ הֶתֵּרִים. בַּזְּמַנִּים הַקָּשִׁים, בְּכָל הַמַּצָּבִים, נִשְׁאֲרָה צְנוּעָה כְּבַת מֶלֶךְ. אָכֵן - מְסַפְּרוֹת בָּנוֹת אֲחָדוֹת - לֹא הִקְפַּדְנוּ עַל שַׁרְווּלִים שֶׁיְּכַסּוּ אֶת הַמַּרְפֵּקִים - אַךְ הָיְתָה אַחַת - רְוִיטָל ע"ה, אֲשֶׁר בִּקְשָׁה, תָּבְעָה, הִסְבִּירָה בְּמֶתֶק לָשׁוֹן אֶת יָפְיָהּ שֶׁל הַצְּנִיעוּת. הִיא אַף חִלְּקָה מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת לְבָנוֹת אֲשֶׁר הִקְפִּידוּ עַל לְבוּשׁ צָנוּעַ. 



מְסֻפָּר כִּי כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים, פָּנְתָה אֵלֶיהָ הָאֵם שֶׁתִּלְבַּשׁ אֶת הַסָּרָפָן. הַיַּלְדָּה הִבִּיטָה בַּבֶּגֶד שֶׁבִּידֵי אִמָּהּ, עֵינֶיהָ סָקְרוּ אֶת הַבֶּגֶד, לְבַסּוֹף הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ לִשְׁלִילָה: "לֹא, אִמָּא," אָמְרָה. "מַדּוּעַ?" - הֻפְתְּעָה הָאֵם לְמַרְאֵה הַהֶחְלֵטִיּוּת בָּהּ שָׁלְלָה אֶת הַבֶּגֶד. "זֶה לֹא מַתְאִים, זֶה לֹא יָפֶה" - הִסְבִּירָה רְוִיטָל הַקְּטַנָּה - "זֶה פָּתוּחַ בַּצַּוָּאר. אִם תָּבִיאִי לִי חֻלְצָה לָשִׂים תַּחַת הַבֶּגֶד - אֶלְבַּשׁ זֹאת". הָאִמָּא עָמְדָה מֻפְתַּעַת: הֲזֹאת יַלְדָּה בַּת חָמֵשׁ? כְּבָר אָז הִתְגַּלּוּ בָּהּ נְקֻדּוֹת הָאוֹר שֶׁל צְנִיעוּת. יַלְדָּה בַּת חָמֵשׁ, אַךְ בַּעֲלַת נֶפֶשׁ גְּבוֹהָהּ... 

שירה בת אדל עדה

בתוך שאר חולי ישראל

בס"ד

ולכן חשבתי שיכול להיות נחמד לפתוח פה שרשור קבוע של רעיונות על הפרק.

אם אין לכם רעיונות, יש לי שאלה:

במשנה ח' מוזכרים חמשת תלמידיו של ריב"ז ושבחו של כל אחד מהם.

לאחר מכן אומרת המשנה: "הוא (ריב"ז) היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הרקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הרקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם."

ונשאלת השאלה: למה ההשוואות הללו? הרי כל אחד טוב בתחומו וחשוב שיהיו חכמים מכל הסוגים. אז למה צריך להתחיל לדרג, מי יותר טוב ומי שני לו?

יישר כח ושבת שלום!

מספר תלמיד חכם ירושלמי:

כאשר ביקרתי במנצ'סטר, פגשתי שם בבית הכנסת יהודי קשיש שאמר 'קדיש' בהתלהבות מיוחדת במינה, עד כדי כך שהדבר הפליא אותי, והבנתי שיש דברים בגו.

שאלתי על כך כמה מן המתפללים, והם אמרו לי שהדבר נמשך כבר שנים ארוכות, וכל פעם הזקן הזה אומר את הקדיש בהתלהבות עצומה, אבל אף אחד מן המתפללים לא ידע להסביר לי על מי הוא אומר קדיש, ומה סיבת ההתלהבות הנדירה שלו.

החלטתי, מספר התלמיד חכם, לגשת אל הקשיש ולשאול אותו לפשר העניין. התשובה שקיבלתי, היתה אותנטית, וקיפלה מאחריה סיפור על אמונה יהודית טהורה בבורא כל העולמות.

רצה ה' יתברך, סיפר הקשיש, שהתגלגל בתקופת השואה למחנות המוות הקשים ביותר. המראות שראינו סביבנו היו נוראים, ואי אפשר לתארם לבני הדור הצעיר של ימינו. הכל רעדו וחששו מהרגע הבא, וממש לא ידענו מה הוא יצפון בחובו, הרגע ההוא.

אני אישית זכיתי להתחזק בתוקפה זו בבטחון בה' יתברך. החל למן הרגע הראשון שהגעתי למחנות, ידעתי שאם לא אתחזק בבטחון ובאמונה, רע ומר יהיה גורלי, ולקחתי את עצמי בידיי. כל הזמן היו שגורות על פי המילים 'ישועת השם כהרף עין', עד כדי כך שחברי לא קראו לי בשמי, אלא הכתירוני בשם 'ישועת השם'....

והנה, כששהיתי באחד ממחנות המוות, הגיע היום המר והנמהר שבו הובילו את כולנו אל תאי הגאזים. כיון שהיינו מהקבוצות היותר מאוחרות, ידענו כבר מה מתכוננים לעשות לנו, והבנו שבעוד מספר דקות לא נהיה כבר בזה העולם.

הובילו את כולנו אל תא סגור, שהיה סמוך לתאי הגאזים וזוכרני, כמו היום, את קלסתרו הנורא של השומר הנאצי ימח שמו שעמד בפתח התא, ושהופקד על שמירתנו, כדי שאף אחד לא יהין לברוח.

עיניו הפיקו שטנה ורוע, והוא המתין כבר בקוצר רוח לפקודה להוביל אותנו הישר אל תאי המוות.

באותן דקות של אימה, הקיש אחד מחברי על גבי, ושאל: 'נו, מה יש לך לומר עכשיו?' כאומר, מה יעזור לך עתה הבטחון בקדוש ברוך הוא?

למרות הכל, התחזקתי כדרכי באמונה, והשבתי לחבר ההוא בקול רם: 'ישועת השם כהרף עין', ואף ציטטתי בפניו את מאמר חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

אך סיימתי לצטט את דברי רבותינו, והנה נופל לפתע דף נייר קטן מכיסו של השומר הנאצי. הנייר התעופף קמעה ברוח, אל מחוץ לתא שבו שהינו.

השומר, ברוב גאוותו ורשעותו, פקד עלי להרים את המסמך ולהביאו אליו. כנראה שרצה להשפיל אותנו יותר ויותר, לפני המוות.

נאלצתי למלא את בקשתו, וכיוון שכאמור הנייר התעופף אל מחוץ לתא, עזבתי אף אנכי את התא, ויצאתי מהמקום בו שהו חברי, על מנת להרים את הניר, כשעיניו של השומר הנאצי נעוצות בי כל העת, שלא אנסה להימלט.

והנה, באותן שניות ספורות שבהן שהיתי מחוץ לתא, נסגרה דלת התא באופן אוטומטי. היתה זו מן הסתם 'פקודה חשמלית' לדלת, שניתנה מהפיקוד הנאצי, כדי שהשומר יכניס את כל היהודים האומללים אל תאי המוות הסמוכים.

השומר עוד ניסה למשוך אותי אל תוך התא, אבל לא הצליח, כי הדלת נסגרה ואי אפשר היה כבר לפותחה. אני מיהרתי לנוס על נפשי, ונמלטתי ליער הסמוך.

עד לרגע זה, מסיים הקשיש את סיפורו, מהדהדת באוזני קריאתם של כמה מחברי שזעקו לעברי: 'אל תשכח אותנו! אמור עלינו קדיש!' והלכו למסור את נפשם על קידוש השם.

על היהודים הללו אני אומר קדיש מזה עשרות שנים, כל פעם בהתלהבות מחודשת. יקום השם את דמם.

והנה למדנו שוב ושוב על השגחתו הבלתי מוגבלת של השם יתברך, שכאשר הוא רוצה להציל את מי שבוטח בו, הוא בסך הכל מפיל מסמך כלשהו מכיסו של הגרמני הארור, ועל ידי כך נגרמת הצלתי הפלאית של בוטח. מופלא למתבונן

תראו כמה שהאמונה דבר חזק ואסור!! להתיאש

נכון הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם? וגם כתוב שלא תשנא את אחיך בלבבך,ואפילו יש הלכה שאסור לך להראות למישהו כאילו אתה חבר שלו אם אתה לא באמת.זתומרת,אסור להראות בפנים משהו אחד ובלב משהו אחר.

אז..לשנוא יהודי לא בחינם מותר? (אני לא מתכוונת לאנשים שאולי ממילא מותר לשנוא אותם, אלא מישהי רגילה שאפילו מקיימת מצוות) ואם אני שונאת אותה אז אני יכולה גם להראות לה אתזה? כמו לא להתנהג אליה הכי יפה וזה..?

אופ אבל..ככה אפשר גם נגיד לדבר לשון הרע ולהלבין פנים..טוב,נגיד שלא. נגיד שרק אני שונאת אותה,זה בסדר או אסור?

מקוה שתהיה איזה תשובה טובה..סליחה על הבילבולים P: תודה..

אני די חדש פה, אחרי שקצת הסתבכתי עם הפורום שמתי לב עד כמה חסר פה שירשור של הסברים איך להשתמש בפורום.

צריך שיהיה מקום שכל מי שתהיה לו שאלה על התמצאות בפורום יוכל לשאול.

אני מבקש ממנהל הפורום 'פיתה פיתה' בחיאת, תעשה פה אשכול נעוץ (זה דבר חשוב שצריך שישאר פה קבוע, שלא יעלם אי שם בתחתית של הפורום) שבו נוכל לברר דברים לגבי הפורום.

בכל אופן, יש לי כמה שאלות שאני אשמח אם תענו לי, אני שם אותן כאן למקרה שמנהל הפורום לא יפתח אשכול:

מה זה 'שיחה אישית' שיש בכרטיס האישי?

איך אני יכול לראות איך הכרטיס האישי שלי נראה במסך של גולשים אחרים?

מה בדיוק העניין של כרטיס אישי?

מפגש דמיוני בין חיה ארליך, מברלין של הרייך, לאיתי נאור, מתל אביב בישראל
חיה: היי, אתה נראה מאוד מדוכדך.
איתי: אכן, ימים קשים עוברים עליי.
חיה: אולי אוכל לעזור?
איתי: איך? יש לך קשרים במשרדי אל-על?
חיה: מה זה אל-על?
איתי: זו חברת תעופה ישראלית גדולה.
חיה: יש חברת תעופה ישראלית?
איתי: בוודאי, לכל מדינה יש חברת תעופה, לפחות אחת, אז גם למדינת ישראל יש חברת תעופה.
חיה: מדינת ישראל? יש מדינה לעם היהודי? איפה היא?
איתי: בין מצרים לסוריה, בין ירדן לים התיכון.
חיה: זו לא ארץ התנ"ך במקרה? ארץ החלומות?
איתי: חלומות?! חלומות באספמיה. הכל שם מתנהל על הפנים.
חיה: מה למשל?
איתי: מה לא?! במשטרה יש מלא פרשיות...
חיה: רגע, משטרה? מי השוטרים? יהודים שוטרים?
איתי: בטח, אלא מי?
חיה: הנאצים! או הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כל השאר, אתה יודע.
איתי: מה פתאום, זו הארץ שלנו! בקיצור, מערכת המיסים מעצבנת, הביטוח הלאומי לא מקשיב לך...
חיה: מה בונים עם המיסים שלכם? מחנות עבודה?
איתי: מה? בונים ערים חדשות, כבישים, תאורה, פארקים, את יודעת... כמו שאומרים: "מיישבים את הארץ".
חיה: אז מה רע בזה? 
איתי: שזה מאוד יקר לחיות פה. הכול בישראל יקר. הדירות, הרכבים, הקניות, אפילו להחנות בעיר את הרכב עולה כסף.
חיה: יש לך רכב אישי?
איתי: ברור! שני רכבים. אחד לאישה. שנוכל גם לקחת את הילדים לחוגים, להצגות...
חיה: נשמע גן עדן. אני הכי אוהבת הצגות ביידיש.
איתי: יידיש? זה פאסה ממזמן. רק עברית!
חיה: מדברים אצלכם בשפה שלנו? עברית? יש לי צמרמורת...
איתי: צמרמורת, תראי איזה צמרמורת תרגישי כשיקראו לך למילואים בדיוק בחודשי העומס בעבודה, כשהבוס שלך לחוץ טילים. זה סיוט!
חיה: מילואים? תסביר.
איתי: נו, גיוס לכמה שבועות לצבא.
חיה: יש לכם צבא? מה, מרשים לכם להילחם? 
איתי: את צוחקת? מי צריך להרשות לנו?
חיה: אז זה בטח צבא עם אלות, כמו המשטרה היהודית פה.
איתי: אלות? איפה את חיה? יש טנקים, מטוסים, ספינות, מלא חיילים.. הכול יש לנו... אבל לא קל פה... בסוף הממשלה עושה מה שהיא רוצה.
חיה: יש לכם פרלמנט משלכם?
איתי: פרלמנט.. חחח... את יודעת, אנשים שיושבים ומחממים את הכיסאות ארבע שנים, במקרה הטוב, עד שבוחרים בהם שוב.
חיה: בוחרים בהם? אפשר לבחור הנהגה אצלכם? זו לא דיקטטורה?
איתי: דמוקרטיה גבירתי, דמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה! שהרוב כופה את דעתו על המיעוט הצודק.
חיה: אז יש לכם ארץ תנכ"ית, מדינה, שוטרים, צבא, פרלמנט, דמוקרטיה, כלכלה... אם היה לי דבר אחד מכל זה הייתי מודה לאלוקים כל יום.
איתי: עזבי, את לא מבינה כלום. בקיצור, אני רוצה לעזוב, לרדת מהארץ, לשנות אווירה, ללכת למקום אחר, פתוח, מכיל, בלי הרבה עומס, משהו סטרילי כזה, בלי אויבים בכל פינה.
חיה: לאן תלך?
איתי: חשבתי על ברלין, בגרמניה.

משהו שכתב היום מורה . שמו אסף אולשיצקי, והוא מחנך בכיתה ח' בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון. 

http://www.atzuma.co.il/tishkorett