המקור הוא במשניות במסכת כתובות פרק יג משנה יא
לענין זוג נשוי, שהיו מחוץ לארץ ישראל ואחד מהם רוצה לעלות לארץ ישראל,
אז כתוב שכופין את בן הזוג השני לעלות לארץ ישראל.
המשנה היא כזאת:
"הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"
ממנה נפסק בגמרא במסכת כתובות דף קי עמוד ב':
"הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא בלא כתובה הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה"
לאחר מכן הגמרא ממשיכה באותו הנושא, ופותחת במצות ישוב הארץ, ובאיסור לדור מחוץ אליה:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר 'הן גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים' וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.."
כאן נראה באופן פשוט עד כמה חמור האיסור לגור בחוץ לארץ.
והגמרא ממשיכה במצות ישוב הארץ, והערך שלה:
"כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון שנאמר... העם היושב בה נשוא עון..
אמר רב, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח שנאמר וכפר אדמתו..
אמר ר' אבהו אפילו שפחה נכענית שבארת ישראל מובטל לה שהיא בת העולם הבא..
כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא..
צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים.. "
לאחר מכן מסופר על אהבת האמוראים את ארץ ישראל:
"ר' אבא מנשק כיפי (רש"י- אבנים גדולות, סלעים) דעכו, ר' חנינא מתקן מתקליה (רש"י- משווה גומות שלא יצא שם רע על הדרכים)...ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (מתקשט בעפרה) שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"
הרמב"ם במשנה תורה כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ה':
ט אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם--אלא ללמוד תורה, או לישא אישה, או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ, אסור--אלא אם כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרין
במה דברים אמורים, בשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם היו הפירות בזול, ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר, ואבדה פרוטה מן הכיס--ייצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות: שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, מפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.
י גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה, ומתגלגלין על עפרה; וכן הוא אומר "כי רצו עבדיך, את אבניה; ואת עפרה, יחוננו" (תהילים קב,טו).
יא אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל, עוונותיו מחולין--שנאמר "ובל יאמר שכן, חליתי; העם היושב בה, נשוא עוון" (ישעיהו לג,כד). אפילו הלך בה ארבע אמות, זוכה לחיי העולם הבא. וכל הקבור בה, נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר "וכיפר אדמתו עמו" (דברים לב,מג). ובפורענות הוא אומר "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז,יז). ואינו דומה קולטתו מחיים, למי שקולטתו לאחר מיתה. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכין את מתיהן לשם; צא ולמד מיעקוב אבינו, ויוסף הצדיק.
יב לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים; ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל: שכל היוצא לחוצה לארץ--כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א כו,יט). ובפורענות הוא אומר "ואל אדמת ישראל לא יבואו" (יחזקאל יג,ט).
כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ--כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שנאמר "בבלה יובאו, ושמה יהיו" (ירמיהו כז,כב).
לסיכום:
ישוב ארץ ישראל הוא מצווה גדולה, והאיסור לגור בחוץ לארץ הוא חמור עד כדי כך שמי שיורד מארץ ישראל
נמשל למי שאין לו אלוה, ואף חמור מכך- כאילו עובד עבודה זרה.
כל כך גינו חכמי הגמרא את תורה חוץ לארץ, עד שאמרו ש"צדיקים בחוץ לארץ אינם חיים"
זאת אומרת- התורה שבהם כביכול מתה.
[למי ששואל על בבל- בבל נחשבת לארץ ישראל לפי ההלכה להרבה עניינים ,הרמב"ם מגדיר את זה כך-
ג הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן--אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה--אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו.
ד ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל--מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות--היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד, הן הנקראין סוריה. (משנה תורה ספר זרעים הלכות תרומות פרק א')].
יצא קצת ארוך, מחילה..
אני גם "רב" עם ילד מהכיתה שלי, אני מתעלם ממנו, ומתרחק מכל קשר חברתי איתו.
. 
סתםםם 
מה?! זה לא יפה?! 
