והרב קוק שמסבירים בצורה חיובית תהליכים שנובעים ממצב בדיעבד או חטא, זה לא נותן איזה שהוא לגיטימציה מסויימת לדבר הזה, או לפחות מחליש קצת את החיוב כמה שיותר לנסות לא לחטוא ולחיות חיים של לכתחילה?
איך אתם מתמודדים עם זה בצורה אישית? כי הרי לכל אחד יכול לעבור מחשבה בראש: מקסימום אני יפול ויהיה לזה תועלת בדיעבד.
רמח"ל עד כמה שאני מכיר, לא פגשתי לגיטימציה לחטא (עדיין לא מכיר הכל). בכתבי הרב קוק, נראה לי שיש קו מאוד ברור, שההסברים בדיעבד הם 'אוצרות המתגלים מהררי חושך', אבל זה אסור ממש.
אצל ר' צדוק במיוחד, אבל בענפי איז'ביצה בכלל, הקו הזה אכן קצת מטושטש. אני כן לומד אותם, אבל מחזיק בראש דברים חריפים מאוד ששמעתי מתלמיד חכם ליטאי נגדם בשביל האיזון. (את זה שאני לומד הרב קוק הוא מקבל בהבנה, אם היה יודע שאני לומד איז'ביצה, כנראה לא היה מוכן שאמשיך ללמוד אצלו...).
נראה לי בפשטות שאנחנו לא מבינים את דרכיו של השם לא? זה חלק מעניין הביטול אליו
כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה
אני מבין את השאלה ואין לי תשובה אחרת כרגע חוץ מזה.
הבהרה.
לא שאני חלילה חוטא בקלות/חוטא לכתחילה... אבל האם מסתבר שבמידת מה כלשהי התורות העמוקות הללו גרמו לי שהעבירה תטשטש אצלי. אני מוכרח להודות שכן.
ושוב, פשוט לי שעל זה כגון נאמר " כי ישרים דרכי ה'." וכו..
וכן "לא זכה נעשית לו סם המוות..".
(ובכלל, תוך כדי כתיבת הדברים עלה לי שיש מקום לומר שעצם המושג תשובה גם מעט מקהה את חומרת העבירה. ואכמל...)
אגב רמחל לא למדתי (מניח שזה לא כתוב במסלש, לא שמסילת ישרים למדתי אבל לא חשוב..).
ברב צדוק ואיזביצא אני קצת מכיר..
ברב קוק הכוונה לפסקאות באורות התשובה? או שיש מקורות מוכרים/ חריפים יותר? איפה למשל?
ואגב, בתניא/באגרת התשובה יש פירוש מיוחד לאומר אחטא ואשוב אין מספקים בידו..
אשמח ממש לקרוא עוד תשובות ..
כבר חטאתי ואי אפשר למחוק/להפוך לזכויות, יכולה לגרום לשקוע בחטאים עוד.
לי יש 2 שיטות איך לא להיות מושפע מזה לרעה-
א. לחלק בין חטאים/טעויות שנעשו בעבר הרחוק (נגיד משנה שעברה ואחורה) ששם אחרי חזרה בתשובה מאמינים שזה היה לטובה, לבין מה שנעשה בעבר הקרוב (נגיד השנה) שעל זה יודעים שאמנם ה כיפר, אבל עדיין לא חושבים על זה כמשהו שהיה לטובה. (לא חייב דווקא חלוקה של שנה שנה שעברה, יכול להיות גם היום מול אתמול ואחורה).
ב. מודעים להבדל האדיר בין העבר לעתיד - את מה שנעשה בעבר אני לא יכול להחזיר את הזמן ולשנות את המעשים עצמם (כמובן שאפשר לחזור בתשובה או לתקן בהווה פגמים), ולכן העבר כפוי עליי ואין לי בו בחירה חפשית ואני אנוס לגביו, וכאילו ה שם אותי במציאות שאין לי יכולת להשפיע עליה - אם כן, אני כבר נותן את האחריות ל ה על מעשי העבר, ואצל ה הכל לטובה ואין רע.
אבל לגבי העתיד - העתיד תמיד פתוח וניתן לשינוי לפי יכולתי, ובו צריך להיות תודעה ברורה לאדם שיש לו בחירה חפשית ואחריות לעשות מעשים נכונים, והוא יכול לבחור כרצונו, יעשה טוב - יהיה טוב, יעשה רע - יהיה רע.
כמובן כל אדם צריך להיות מודע איזו תודעה מחזקת אותו ואיזו מחלישה אותו במעשים טובים.
למשל אדם הנוטה לעצלות ופסיביות ורואה שהמחשבה שהכל בידי שמים ורק צריך השתדלות מחלישה אותו מליזום, צריך פחות לחשוב על זה.
לעומת אגם מאוד יוזם שכל הזמן לחוץ אם עשה עת הדבר הנכון, דווקא הוא צריך לחשוב כל הזמן שהוא לא צריך להיות כזה לחוץ הרי ה מנהל את העולם
"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"
מאמין שהעוונות הן עניין מאוס שבן אדם לא רוצה בהן בשורשו.
להיפך ההרמוניה שיש בהנהגת ה' את העולם יכולה להביא הרהורי תשובה.
לא לחטוא.
הדרך להתמודד היא "יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" וברור שהם כואבים שזה נלקח לשם..
בנוסף לכך, את הדברים החיוביים שלוקחים מהבדיעבד והחטאים אפשר להשיג גם בדרך שכלית ומשם לרגש ודרך התבוננות באחרים שחוטאים ומה זה עשה להם.
ולהגיע לדרגות גבוהות של חיבור לה' אפשר גם בלי להרגיש ריחוק כתוצאה מחטאים אלא ריחוק מעצם היותנו נבראים (עצם תחושת הדבקות יוצרת את החיבור הזה. רק צריך לרצות להרגיש דבקות).
נראה לי שאמירות כאלה יכולות לתת תחושה שחטא זה פחות נורא,
יש בכך מחיר אבל יש בכך יתרון שפחות מרגישים שקועים בחטא כי קל יותר לצאת
צריך המון-המון יראת שמיים לפני שמתחילים ללמוד את הדברים האלו.
השאיפה "לתקן עולם במלכות ש-ד-י" צריכה להיות שאיפתנו הנצחית, וכמובן שאי אפשר לעשות זאת אם נסתפק בבדיעבד.
יש שהופכים חולשות לאידיאלוגיות, וזה מסוכן מאוד.
לסנגר בדיעבד מותר אך ורק בדיעבד, ובדיעבד משמעותו לאחר מעשה, כשכבר אין ברירה אחרת.
לדוג': יש היתר בדיעבד להתפלל מנחה 13 דקות אחרי השקיעה, אבל כמובן שיש איסור חמור לחכות בכוונה לזמן הזה.
רק אם הגענו לזמן הזה עם לשון בחוץ ולא היתה לנו שום אפשרות להתפלל לפני כן - אז מותר.
זאת משמעות המילה בדיעבד.
זה נותן אחריות לאדם על מעשיו.
זה שהוא קלקל אין Game Over והמשחק של החיים ממשיך ולכן צריך להמשיך לקחת אחריות
צריך לעבור תהליכים וללמוד מטעויות ולא להתעלם מהלימוד מהן.
יש משהו פחות מעורר השתאות מלקיחת אחריות כזאת?
והשאלה היא לא על גדולי האחרונים, השאלה על הקב"ה בכבודו ובעצמו -
איך בראת עולם שבו אדם, לצערנו הרב, גם חוטא בימי חייו?
אם תבוא לחטוא לכתחילה, כדי "ליצור תהליכים חיוביים", אינך עובד את השי"ת אלא בדמיון חסר קיום.
שים לב להשלכה (המובנת לוגית אך) השגויה: חטא פוטנציאלי עתידי ≠ תיקון פוטנציאלי עתידי גדול מן החטא.
בעוד שהתורות מדברות על אקסיומה אחרת: חטא נתון קיים = תיקון פוטנציאלי בהווה גדול מן החטא.
[הרעיון לחטוא לכתחילה נודף ריח של יעקב פרנק.]
במיוחד אם רוצים לאכול בורקס תוך כדי הלימוד
חדשה בתחום.
הבנתי שיש אפליקציות בשביל להוציא קבלות. יש אפליקציה מומלצת?
עובדת איתה שנים והיא מעולה, גם מחוברת אוטומטית לרו"ח.
אבל שמעתי ש ICOUNT מעולים
*לוּלִי תורתך // שמעון ברייטקוף*
https://chat.whatsapp.com/DT43bpzUCXaJMuA9eRLATx
לקריאה במחשב
סיפור מקסים לכבוד הילולת הרב ר' שלמה קרליבך זצ"ל - צעירים מעל עשרים
*סיפור אישי אמיתי, חזק ביותר, מומלץ כל שנה מחדש !!!!*
*ארוך מאוד, אבל אסור לוותר !!*
נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה – לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות, למשפחה חרדית. אבא שלי הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה.
הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. השאלה החשובה באמת היתה: מה תהיה דרשת בר המצווה. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: שאדבר על הסוגיה המסובכת שאבא למד בזמן הלידה. שכן היא מסרה את הנפש ללכת לחדר לידה לבד, כדי לא לבטל אותו מתורה בליל חג השבועות.
אבא לא התלהב: "זו סוגית 'בר פדא' (במסכת נדרים). זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
🌱🌾🌱
התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד – והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".
המסלול שלי היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה.
ברוך ה', הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים.
מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.
🌱🌾🌱
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.
זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה.
כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה.
למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?"
אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו".
הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה.
יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון.
אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע תהיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדעו שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא.
בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות.
בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00, מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכל להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים.
🌱🌾🌱
את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי.
"רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמא. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים – אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא – מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זה קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"…
את המשך השיחה כבר לא שמעתי.
ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול.
מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא. "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה".
🌱🌾🌱
אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי.
התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו.
גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד.
לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר.
כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
🌱🌾🌱
התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים… לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור – עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו.. לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
🌱🌾🌱
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.
לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"… אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
🌱🌾🌱
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח.
אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים – כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה.
"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות. ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה.
ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?"
"אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"
"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למעשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי.
הוא לחץ את ידי בחמימות. "לי קוראים שלמה קרליבך", הוא אמר, והוסיף: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך… אם לא איכפת לך"…
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.
מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
🌱🌾🌱
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.
"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם – אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה – התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים – והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר… הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות…
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה.
🌱🌾🌱
"אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה… הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי".
לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי…" את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה…
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, עם שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.
"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום".
נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
🌱🌾🌱
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן – חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים.
בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי".
"אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך ה'. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת ה'. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"…
🌱🌾🌱
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות…
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי – 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
🌱🌾🌱
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך…
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – – – עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"… עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון…
אם היה לכם שוט אחד, או הזדמנות אחת
לומר את כל מה שרצית אי פעם - רגע אחד
האם היית תופס אותו או פשוט נותן לו לחמוק?
המשמעות היא שחמאס בחר להשתמש בחטופים בשביל להאריך באופן מקסימלי את המלחמה.
וכנראה המלחמה תיגמר ב2027-2028 כשחמאס לא מחזיק חטופים, אבל אנחנו נכנס לשגרה חדשה שבה כל המחבלים הכבדים היו מחוץ לכלא, ונתמודד עם פח"ע מבוזר ללא חטיבות מסודרות, אבל עם מפקדים רבים שיחליפו את סינוואר ודף.
נשאר לחכות לתגובה שלו בשביל להבין מה הדרך שלו איתה נצטרך להתמודד.
avid;font-size:21px;">מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה...
הבעיה די פשוטה - אתה לא רוצה להיות מאחור בעולם שכולם משתמשים בai ולא סתם משתמשים אלא ניכר שממש נעזרים בו בהרבה דברים..
אבל מה אעשה שבתחום היחיד (כמעט) שיש לו בו קצת ידע. תורה.
כל שאלה כמעט ששאלתי את הצאט gpt קיבלה תשובה מלאת שטויות..
איך אני יכול אחכ לשאול אותו שאלה בתחומים אחרים שאני לא מבין בהם, ולא לקבל תשובה שגויה?(שאני עלול לחשוב שהיא נכונה..)
תודה.
ההורים שלי גרושים ובחודשים האחרונים הקשר עם אבא שלי כמעט לא קיים.
מרגיש לי שאישתו פשוט השתלטה לו על החיים,
כמעט לא יוצא לנו לדבר [ואם כן אז שיחות של שלום-שלום].
ניסיתי לפתח שיחות, אבל כל עוד היא בסביבה אני בכלל לא מזהה את אבא שלי.
הגעתי למצב שמתקשרים אליי רק כשהם צריכים משהו, מבלי בכלל להתעניין בשלומי.
וזה עצוב.
אבל לדעתי הצעד הנכון יהיה לשבת איתו לשיחה ולדבר על זה
שבו יהיו הרבה שינויים משפחתיים לא קלים..
ואחרי זה באמת אולי לראות כמה הקשר קיים, אם בכלל.
בפועל כיום אנחנו בעיקר מדברים על האירוע המשפחתי הנ"ל ולא על השינויים או איך אני מרגישה בנוגע לזה.
ואחרי שהאירוע יעבור אני לא חושבצ שיהיה חנו עוד כל מה להחזיק את הקשר ופשוט כל אחד יחיה את חייו.
אני מקווה שהשבוע הזהה יעבור לך בקלות ובנחת
עם כל הקושי והכאב.
תתמקדי ותתפתחי בעצמך.
אבל קודם כל בעזרת השם הוא ייתן לך כוח לצאת מזה עם קשר עמוק הרבה יותר.. הלוואי..
מחשבה שלי, לא נשמע לי בריא לחיות בלי קשר לאבא.. פעם אדם חכם אמר לי שקשר עם הורים זה מהדברים הכי יסודיים, הוא נתן דוגמא שכשבן אדם מאבד הורה, לא משנה באיזה גיל, זה קרקע שנשמטת מתחת לרגליים..
אז שוב אני באמת לא מבין בסיטואציה אבל נראלי שווה לחשוב שוב, כמובן אחרי האירוע..
בהצלחה!!
לחלוטין.
יותר כמו שיהיה מרחב בטוח מהמשפחה שלו וממה שקורה שם למען הבריאות הנפשית שלי.
בין כך ובין כך,
אם אם אהיה מאה אחוז בחמישים אחוז קשר שלי- עדיין לאבא יש את החמישים אחוז שלו שהוא צריך להיות נוכח בקשר והוא לא עושה זאת..
אין לאבא תחליף. את צריכה את אבא שלך בחיים שלך ואם הוא היה יודע כמה משמעותי זה בשבילך וכמה את רוצה את הקשר הזה ממנו הוא היה עושה את זה.
אני מציעה או שתשבי איתו על זה אחד על אחד או אם קשה לך תכתבי לו את זה במכתב, תכתבי לי מה התחושות שלך, ואת הרצון שלך להיות בקשר עם אבא שלך, שאין לך עוד אבא אחר ואת מרגישה שהוא מתרחק ממך וזה כואב לך וקשה לך. אני לא חושבת ששווה לוותר על קשר קרוב עם אבא, תשקפי לו את זה ואני בטוחה שהוא יהיה הרבה יותר מעורב בחיים שלך. יכול להיות שזה יהיה קצת מביך אבל במכתב זה יותר קל, תבחרי את הנוסח שלך והעיקר שתשקפי לו באמת את הרצונות שלך וכמה הוא חשוב בשבילך.
אין מילים.. מה אפשר לומר?
אולי.. לחכות לזמן מתאים ולנסות לדבר על זה עם אבא?
מעטים האנשים שברגעי האמת פועלים נכון, כולנו מתאכזבים ורואים אנשים מחוץ למה שהם מציגים.
למרות האכזבות, הזמן מרפא את הכל, בסוף נבין שאפשר לסמוך רק על מי שהוכיח את עצמו ונדע לעומק במי מדובר.
לא צריך לפחד מלהיות בררן עם מי נהיה בקשר עמור יותר גם בתוך המשפחה הגרעינית.
המון הצלחה!!!
לפי חוק גודווין, כל שרשור של דוסים אמור להגיע לדבר על הרב קוק, אחרי שישכפל את עצמו להרבה תגובות.
מכיוון שלא כל שרשור הוא כזה, מכאן מוסק שאין דוסים כלל בנמצא בפורומי ערוץ 7 (וכל דוס שתפגשו בפורום הוא דמיון חולף ותו לא)
כנראה שיש חיים דוסים אינטילגנטים בשרשורים אחרים.
פרדוקס פרמי נפל.
קיבלנו שדר מפורש, יוסטון
מפחדים לפרסם דברים ימניים במדיה החברתית שלכם, מפחד שיראו ולא יקדמו אותכם או לא יתנו לכם פרוייקטים?
אז ממילא הם מניחים מה הדעות הפוליטיות שלך...
והשקפות אישיות שונות משלו - בתנאי שהם לקצה השמאלי.
לא ימינה ממנו.
להיות דתי בסביבה שמאלנית בלי לנפנף בראש חוצות בימניות שלי - החיים מתנהלים על מי מנוחות.
שונה בתכלית מאשר להיות ימני פעיל ומוחצן, כי אז הפוליטיקה נכנסת עמוק להווי החיים הבינאישיים בתוך הצוות, מחלקה, כיתת לימוד - וזה עשוי לגרום לאווירה עכורה
כאדם שמסתובב הרבה באקדמיה, חד משמעית אני חווה סתימת פיות ורצייה חברתית. אנשים מאוד חכמים שותקים ומתחמקים משיח פוליטי, וכשהוא מגיע הוא דורסני לחלוטין ולפעמים קשה להאמין שאנשים באי דעת מתנהגים ואומרים דבר כל כך הזויים. (וכן, כולם משערים מה הדעות שלי ושל רוב חובשי הכיפות/מטפחות, ועדיין אנחנו מעדיפים לשתוק, כי יש לנו ניסיון מר...).
ברור שיש מעט אקטיביסטים, ובדרך כלל הם המסוזה של כל הצדדים. אבל הם מיעוט זניח עם תקרת זכוכית מאוד ברורה
לא משהו תיאורטי והשערות של חיים בצוותא.
אלא האם אתה ממש נמצא במסגרות של שמאלנים מובהקים ובכל זאת אתה מפיץ ופעיל בימניות שלך
אבל קשה לי להאמין שמישהו יבטל עבודה בגלל השקפה ימנית של בעל העבודה/העסק.
אבל אני מודה שחוץ מכמה שמאלנים שעצרו לי טרמפים בתקופת הרפורמה המשפטית והדיון היה נוקב אבל נטול שנאה, חוץ מזה אני כמעט לא מכיר שמאלנים. אז צר לי לא לאכזב אתכם
אולי רק באקדמיה זה שונה? כי זה מקום שהעיסוק העיקרי בו זה בדעות?
ובכלל כדאי לראות קצת מי מקודם במערכת משפט
הצבא
ועוד
יש מושג חדש משיחי
הוא בעצם תמיד היה אבל היום הוא נאמר בלי בושה
עכשיו מה זה משיחי לקוות למשיח
לשים כיפה סרוגה
להצביע מפלגה זו אחרת
אז מבחינתי לחיי התמימות מי שחושב אחרת
אם זה מקום עבודה עם שמאלנים מובהקים לא יהיה קידום
האם בגלל זה לא לפרסם זו שאלה באמת
לא יכול להיות שגם להם יהיו חששות איך הם ייתפסו בחברה שרובה חושב אחרת?
לימין אין כוח פוליטי וחברתי כמו לשמאל?
מאיפה ההנחה חסרת הבסיס הזאת
קודם, כמו בכל מלחמה צריך להבחין שהימין התחזק מאוד בשנתיים האחרונות. אנשים כבר עיוורים לזה, כי שכחו מה היה פה לפני 7.10. אז במובן הזה, לעומת השמאל "המקורי"\"שלפני", בהחלט יש הרבה מאוד הצטדקויות של פוליטיקאים ואנשי שמאל שפתאום מדגישים הרבה יותר את הלאומיות והפטריוטיות שלהם לפי תנודות הציבור, מה שלא היה עובר לפני שהימין התחזק.
שנית, אני מוצא אצל השמאל באופן כללי תופעה הרבה יותר נואשת. הזדעקות מעל כל במה אפשרית בהתבטאויות קיצוניות נגד הימין ונגד ביבי לצורך העניין. אם השמאל היה חזק, ובעמדת עליונות ברורה, הוא לא היה צריך לזה, לא היה צריך לעשות מכל פיפס סקופ פוליטי, ולהגיב לכל התבטאות של פוליטיקאי זוטר. אבל הוא מרגיש כל הזמן במלחמה קיומית על עמדותיו, כל הזמן צריך לחזור ולהחדיר בציבור את המסרים שלהם בצורה בכיינית, צווחנית, ונואשת למשוך תשומת לב. (ולכן גם קיצונית ופרובוקטיבית). אין בסיס ציבורי ברור וחזק לשמאל בישראל יותר מאשר לימין בישראל. כמו שראינו במלא המערכות בחירות הקודמות, מאזן הכוחות הוא בערך 50\50.
באופן טבעי לגמרי, כל מחנה מרגיש מורעל מהמחנה השני ותופס את עצמו כ"מדוכא" ע"י העמדה העליונה של השני. אני לא חושב שזאת המציאות.
ואגב, זה תופעה שנכונה לא רק לגבי דעות ימין ושמאל, אלא לגבי שלל עמדות בנושאים ציבוריים (כמו עדתיות למשל), כל מחנה מרגיש הנחות ובצורך להילחם על עצמו באופן קיומי.
אם שכנעתי אני מופתע, והאמת, שזה לא אומר הרבה עליי, אלא יותר עליך.
היכולת לא להיות מקובע בדעות שלך, ולהשאיר פתיחות וביקורתיות בריאה לגבי כל עמדה, היא תכונת מפתח לזיהוי אנשים בעלי הבנת עומק של המציאות והתנהלותה. לדעתי לפחות.
רוב האנשים שאני מכיר נכנסים אוטומטית למגננה, או תוקפים בדרך לא עניינית כדי להימנע מהתמודדות ישירה עם הטענות.
גם לי ברור שהימין והשמאל, כל אחד מהם ללא הבדל, מרגיש הכי גדול והכי חשוב והכי מסכן ומקופח ושהצד השני הוא סתם נצלן ושתלטן וחצוף.
אבלללל!!!
יש הבדל מאוד גדול באסטרטגיה, והמציאות היא שהשמאל יכול להפגין איך שהוא רוצה בלי הפרעות, ותמיד המחאות של הימין ייגמרו עם המון מעצרים ואלימות איומה ובסוף נמצא את עצמנו מלקקים את הפצעים, והדמאל עושה מה שרוצה בלי שום הפרעה (איך הגענו למצב ששוטרים צריכים לבוא רעולי פנים? במקום נורמלי הפושע והעבריין מסתתר, אבל כשזה השמאל להם הכל מותר ואפילו החוק וגורמי האכיפה צריכים לפחד מהם). אלו כמובן עובדות שאי אפשר להכחש להן, וזה לא מדנה אם השמאל מרגיש מקופח או מסכן, עובדתית הוא שולט על השיח ואיכשהו התקשורת (גם הימנית) היא תכלס בידיים שלו, והוא מצליח לסדר מה שהוא רוצה והימין לא יכול להזיז כלום!
למה זה המצב? מסיבה פשוטה, שהשמאל נולד אצל המהפכנים, אלה שמראש באו כמו גנגסטרים והכל מגיע להם, והימין מגיע מהליברלים שרק רצו חופש ושקט בחיים. אז הימין ייתן שקט לשמאל והשמאל יעשה מהפכה גם אם על הנייר סיכמנו על בחירות וקואליציה.
וכן, במעוזים מסוימים של השמאל/ימין קיצוני, תוכל לראות בקלות איך השמאל סותם פיות ומתעלם מהימין לחלוטין, ובמעוזים של הימין הקיצוני יש הרבה יותר דיאלוג ומקסימום - מיגננה, טבל ממש לא סתימת פיות.
אישי יש לי קולגות מאנשי שמאל קיצוני והיחס שלי אליהם אדיב, ולא אכפת לי הדעות שלהם.
לא יודע איך אנשי ימין אחרים מתייחסים בסביבת תחום עבודה שהרוב ימני.
מי שרוצה להחליף את הממשלה הנוכחית זה נחשב לסביבה שמאלנית?
כי אצלי 100% מהעובדים רוצים להחליף את הממשלה ואני בתוכם ואני איש ימין.
אתה באמת עובד בחברה קטנה מאוד ויצא שחוץ ממך כולם אנשי שמאל מובהקים?
(רק מעיר בצד שיש לי המון ביקורת על הממשלה, אבל בסוף היום הממשלה לא מוכנה לוותר על חיסול מוחלט של חמאס בעוד שמפלגות אחרות מעדיפות לעצור את הלחימה תמורת החטופים, גם אם נסיים את המלחמה כשחמאס עומד על הרגליים)
לא מקום להבעת דעות.
היחס שלי לחייזרים שווה ליחס של אתאיסט לאלוהים.
Don't know don't care.
חלק ניכר מהגישה היא שלעולם לא נדע מה קורה אלפי שנות אור מאיתנו, וכל שכן לא נגיע לשם.
אותו הדין לגבי החייזרים אם קיימים, לכן הם לעולם לא יגיעו אלינו.
יש תיאוריה מעניינת שגורסת שגם אם היו חייזרים שהיו יכולים להגיע אלינו, הם לא היו עושים את זה, כי הם כל כך הרבה יותר מתקדמים מאיתנו, עד שאנחנו כמו אבק בשבילם.
מצד אחד אומרים שהשמידו / משמידים את החמאס ואת החזבאללה, מצד שני אומרים שמפתחים מערכת לייזר נגד הטילים שלהם????
זה כמו שאכתוב במקום אחד שהשמדתי את מכת הטרמיטים בבית שלי ובמקום אחר אכתוב שאני מפתח מלכודות חדשניות ללכידת טרמיטים.
גורמי ביטחון: ביצענו שימוש במערכת "מגן אור" - קרובים לבשלות מבצעית - וואלה חדשות
תובנה שעלתה לי.
הרבה זמן מנסרת השאלה האם ai יוכל להחליף רבנים ולפסוק הלכה. הטענה נגד היא שאפילו אם הבינה המלאכותית תהיה מסוגלת להיות יצירתית ולא רק להתבסס באופן עיוור על המידע שיש בה, הרי שבגלל שהיא לא חווה את המציאות אז היא לא תוכל לכוון לאמת בתהליך הפסיקה. היעדר ההיכרות עם התופעות שמתרחשות במציאות, בטבע, בחברה, וכו' היא פגם בסיסי בתהליך של פסיקה, של תורת אמת.
וחשבתי לעצמי, שבמובן מסויים, זה דומה להתנהלות של גדולי הציבור החרדי. למשל, הרב קנייבסקי זצ"ל, שחי מחוץ לעולם הממשי וכל המידע על מה שקורה בחוץ היה עובר דרך העסקנים והנכדים. בעצם, הוא היה כמו בינה מלאכותית, יודע לענות על בסיס נתונים שמזינים לו, אבל בלי להכיר בעצמו ובלי "יכולת" להכיר בעצמו.
זה הכי מזכיר לי את הוידאו מהקורונה שבו הנכד שלו סיפר לו על הגזירה הנוראה של הממשלה נגד לומדי התורה בגלל שיש איזושהי מחלה.
ואני לא יודע מה לחשוב על כל זה, בעיקר כי המסקנות לא נעימות. וכמובן, שמא אני טועה. וכמובן שכל זה רק על הצד של טענת הנגד לai.
(התלבטתי אם זה מתאים לפורום בית מדרש או לא..)
אין המון "גדולי דור" בכל דור, יש מעטים מובחרים, מורמים מעם.
במובן הזה, היהדות אינה דמוקרטית.
של מרדכי בן דוד.
בקצב טוב ואווירה טובה
כבר כמה חודשים שהקשר עם החברות שלי על ערש דווי.
אני לא יודעת עד כמה זה מכוון מהצד שלהן או שהן פשוט לא יודעות לשמור על קשרים חברתיים,
אבל לפחות מהצד שלי אני עושה את מירב המאמצים להיפגש, לדבר וכו'.
אבל אם קורה שיש לי יומיים-שלושה עמוסים מאוד מאוד (שכמעט ולא קורה שהעומס הוא עד כדי כך שאין לי זמן לכתוב אפילו הודעה אחת או לנשום),
אני אקבל אפס התעניינות.
בחודש האחרון זה היה מאוד מורגש בעיקר כי גם מאוד התאכזבתי מהחברות אחרי שציפיתי שהן יהיו שם בשבילי באיזשהו אירוע שמאוד קשה לי איתו, אבל במקום זה אפילו הן לא זוכרות שזה קורה מחר...
רוב הזמן פשוט מרגישה שאם לא אעשה מאמץ, שום דבר לא יקרה ואז נפסיק לדבר והקשר יתנתק.
אין לי הרבה חברות שאני יכולה לשים אותן תחת קטגוריה של חברות (ועליהן אני מדברת, לא על אנשים שאני מכירה ומדברת מידי פעם בכל מיני עניינים שוליים).
סתם מרגישה רע עם עצמי,
שלא משנה כמה אשקיע בקשר וגם ברצון זה לא יתקדם לשום מקום. בין כך ובין כך בסוף מרגישה לבד ובלי יכולת לשתף אותן בדברים יותר עמוקים מ-רק "כן הלכתי ללימודים והיה נחמד".
רעיונות? המלצות?
אולי גם המלצות איפה אפשר להכיר עוד חברות, יתקבלו בשמחה ובברכה.
וואי מבעס... זה חברות שלא אופייני להן להתנהג ככה? את יודעת על משהו שמעסיק אותן עכשיו שהחברות פתאום ירדה בעיניהן?
באמת קשה להכיר חברות עומק בגיל הזה אני מזדהה עם החוסר. וגם אם גרים רחוק אז עוד יותר זה סיפור להפגש ולשמור על קשר.
אולי ללכת לחוג כלשהו, שיעור, התנדבות? זה מקומות לפגוש אנשים...
זה חברות שחלק מהזמן הן חברות ובחלק השני הן אומרות שהן לא יודעות להיות חברות..
לא יודעת אם יש משהו שמעסיק אותן עד כדי כך,
אבל לפחות בעיניי-
אם אחת מאיתנו עוברת תקופה מורכבת כמו שהייתה לי אז אני כן מצפה לפחות לטיפה של הבנה.
אני לומדת.. ויכולה אולי ליצור שם,
אבל בכללי כבר חיה בתחושה כזאת של אכזבה אז מראש לא מנסה.
מקווה איתך ומאחלת שתזכי לחברות טובות🙏
יכול לשתף שלאחרונה חוויתי עניין דומה מאדם קרוב, ועם אנשים אחרים כנראה הייתי מתקדם. אבל בגלל שהוא יותר מסתם חבר בשבילי, הייתי צריך לבלוע את הכבוד שלי שמעלה ריח צחנה, וללכת עד אליו אחרי מעל חודש של נתק כשהוא מסנן אותי חופשי, בדיעבד התברר שעבר עליו משהו וזה גם מה שחשבתי מהכירות איתו.
ואגב, זאת הפעם השניה שזה קורה.
בפעם הראשונה אחרי שבלעתי את כבודי המסריח כאמור, זכינו יחדיו לסיים כמעט חצי ש"ס, נראה מה נזכה בפעם הזו.
ובאופן כללי, אני חושב שבגילאים בוגרים כבר קשה ליצור חברויות עמוקות באמת, מבין את החוסר שלך. אולי תנתבי את זה להתבודדות עם השם? אולי הוא מנסה לרמוז לך שכרגע הוא רוצה לקרב אותך, ושהוא יהיה המרכז שאותו את רוצה ובוחרת לשתף בהכל.
ועוד דבר חיובי שיכול להיות פה, בעזרת השם שיגיע האחד ותוכלי לשתף אותו בהכל מהכל ללא צורך בחברות כאלו ואחרות, ואז השיתוף לא ישאיר אותך מרוקנת בגלל הרדיפה וכו' אלא ימלא אותך ויהיה הרבה יותר משמעותי מאשר לרדוף אחרי חברה שעושה טובה.
לסיים חצי ש"ס? גם זכות עצומה ובטח מאוד מקרב.
אני מקווה שאיתן לפחות אשתה קפה חח
לפחות עם אחת מהן העלתי את זה (והיא באמת יותר מסתם חברה טובה),
אבל זה מהר מאוד חוזר לאותה נקודה וכאמור לא רק איתה.. בסוף אני תוהה האם הבעיה היא באמת בי?
למרות שאני מאוד משתדלת.
עוד נקודה, האם כעבור על אחת מהן משהו.. זה מבטל את מה שעובר עליי?
כל הזמן עוברים על אנשים דברים ובכללי אני לא בן אדם משתף כ"כ ודווקא בסיטואציה הזאת שעברתי רק חיפשתי את מי לשתף.. ועדיין.
פשוט קשה לי לשחרר מזה, באמל כי אני החברה הזאת שכל הזמן באים לשתף אותה אבל לפעמים גם אני צריכה איזשהו מקום.
לגבי הקשר עם ה',
אני מסכימה.
פשוט לא חושבת שזה סותר...
ועד שהוא יגיע... בנתיים לא רואה אותו באופק.
אבל זה לא מוביל לשום מקום.
הן כן יכולות לספר ולשתף וכו', אבל לא אשמע פעם אחת לשלומי.
ממליץ לחפש חברות במעגלים שנמצאים בהם,
עבודה/לימודים/אזור מגורים.
אבל באיזה תדירות אין התעניינות?
אולי זה קשור לאופי וכדאי חברות שרוצות לשוחח בתדירות הרצויה?
אני לא מחפשת מישהי שכל היום מתקשרת וכו',
כי גם לי אין זמן להיות כל היום בשיחת חברות.
אבל כן להיות שם אחת בשביל השנייה בתקופות קשות.
באמת שכבר לא אכפת לי אם הן שם בכללי או לא, פשוט הייתה סיטואציה שהייתי צריכן אותן מאוד והן לא היו שם בשבילי.
ועכשיו הסיטואציה הזאת כבר עברה ואני נשארתי עם האכזבה.
ליבי איתך,
ממליץ באמת לחפש חברות בלימודים.
אפשר ליצור חברויות חדשות, לי יש חברים טובים מהתואר השני
אולי כדאי להרפות קצת? למה להשקיע בחברות שלא מעוניינות בקשר כמו שאת מעוניינת בו?
אולי כדאי למצוא חברות ממעגל אחר בחיים? אילו מעגלי היכרות יש לך בחיים?
לא תמיד טוב לנסות למשוך מציאות שכבר נגמרה (לדוג', לנסות למשוך את חיי האולפנה אחרי שכבר המשכתי לשירות לאומי, גם אם זה לא בדיוק הולך)
אולי עדיף בכלל למצוא את סיפוק ואת הקשרים העמוקים דווקא בתוך המשפחה? (תכלס אני בהלם על עצמי שאני אומרת את זה, פעם כשהיו אומרים שמשפחה זה לכל החיים וחברות לא, הייתי אומרת נכון אבל באסה שזה ככה. ניתקתי קשר רגשי לחלוטין עם המשפחה שלי. היום, אחרי שחברויות נכזבו והשאירו אותי מצולקת, מצאתי את המשפחה כסביבה הכי אוהבת, הכי אכפתית והכי מתוקה בעולם. נס שהיא תמיד שם).
אז אני יכולה להבין..
אבל אני לא נמצאת בחברה חברתית ואם כבר אולי.עושים לי את מה שאתם מתארים פה ומשחררים את הקשר ממני.
צריך להיות יצירתיים, אמיצים ופתוחים גם לדברים שלא חשבנו עליהם, או שנשמעים לא קשורים..
תנסי לחשוב על כלל המעגלים שלך בחיים, איזה מעגל את יכולה לחזק?
מול עצמי? מול ה'? מול המשפחה המצומצמת? המורחבת? מול הסביבה המקצועית? מול מי שתמיד עולה איתך לאוטובוס ובחיים לא דיברת איתה?..
את מי שלא התאימה לשלבים שאני נמצאת בהם בחיים..
ביום יום שלי לא יוצא לי להכיר אנשים שדומים לי, או בכללי כאלה שבאזור הגילאים שלי..
אז להתחיל ליצור חברויות חדשות בצורה כזה לא כ"כ רלוונטי לי.
מסכימה איתך לגבי מהשפחה, אבל אצלי זה קצת יותר מסובך.
מי אמר שחברים חייבים להיות דומים? (לי הייתה חברה שהייתה ההיפך ממני כמעט בהכל. אני שקטה, היא סוערת. אני שכלית, היא רגשית..)
מי אמר שחברים חייבים להיות באותו גיל? (מכירה חברויות מעניינות שכאלו)
אם גדלתי בסביבה חילונית, באיזשהו שלב החברות משם לא תואמות את הדוסיות שלי היום..
מסכימה מסחינצ האופי וכו'
לא חיות את אורח החיים שלי גם (גמני בעלת תשובה)
אספתי ואני אוספת אותן לאורך כל החיים. מהתיכון, עובר בצבא, עבודות, לימודים..
חברות זה גם דבר שהרבה פעמים הוא זמני. יצא לי לפטר כמה.
מה שמשנה, זה שיש הדדיות מסוימת. ויש חברות לשיחות עמוקות ויש חברות לדברים אחרים. יש הכל מהכל.
בשיחות השקפה לא שיתפתי חברות כי מה הקשר באמת.. בשביל זה יש אנשים מתאימים להתייעצות גם אם הם לא חברים
תמצאי מישהי שתבין את הלב שלך, לא שתהיה דומה לך
❤️
מזדהה ממש עם התחושה הזו.
יש חברויות שנגמרות כשהחיים משתנים.
יש חברויות שאינן הדדיות יותר, וזה כואב וגם פוצע לפעמים... אבל... זה מה שיש.
אולי תפתחי את זה מול מי שבאמת חשובה לך?
(יכולה לספר שקרה לי שפתחתי את זה מול חברה שהרגשתי שלא הגיוני שאני זו שכל הזמן יוזמת שיחות, מפגשים ושיתפתי אותה. והיא לקחה את זה לתשומת ליבה ויש לנו שיחה קבועה כל שישי שאם אני לא מתקשרת, היא זו שתתקשר...)
מחזק
גבר בן 23 שרוקד כמו בן 83 זה לא שמחה
שיעשו גילגולים באוויר כי הם צעירים ויש להם כוח?
יש יופי בריקוד בפשטות ללא גאווה ורצון להרשים.
צדיק יסוד עלוםבס"ד
ירושלים שלי,
כמה שהיית שם בשבילי.
בכדי שאוכל לרקוד על גופך,
ולנגב דמעות בידך.
כשלא היה מי שיחבק אותי,
את זאת שהייתה שם-
להגיד לי לשים ראש,
לאכול כדור פלאפל
וסתם להנות מציוץ הציפורים.
נתת לי תחושת שייכות,
הכרת לי מזה להיות בבית.
הסברת לי איך להיות יהודיה.
גרמת לי להתאהב
ואז שברת לי את הלב.
ליטפת אותי בנחמה שלך
והכלת לי את הכאב.
את המפלט שלי,
הפרדס רימונים,
המקום שבו הטוב שלי מנצח
את כל השברים.
נבראת ונבחרת בשבילי.
ירושלים שלי.
תמונה של בתי אבות בירושלים,
תמונה של כרמים בהרי השומרון,
תמונה של חתונה בערי יהודה
ואז לקרוא את דברי הנביאים:
"אוַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹֽר׃ בכֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת קִנֵּ֥אתִי לְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְחֵמָ֥ה גְדוֹלָ֖ה קִנֵּ֥אתִי לָֽהּ׃ גכֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלָ֑͏ִם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִ֣יר הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ׃ דכֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ הוּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ׃
וכֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃"
(זכריה פרק ח)
"אכֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ במֵרָח֕וֹק יְהֹוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד׃ גע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים׃ דע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹֽׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ׃ הכִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ׃" (ירמיהו פרק לא)
" יכֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עוֹד֮ יִשָּׁמַ֣ע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה֒ אֲשֶׁר֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים חָרֵ֣ב ה֔וּא מֵאֵ֥ין אָדָ֖ם וּמֵאֵ֣ין בְּהֵמָ֑ה בְּעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְחֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם הַֽנְﬞשַׁמּ֗וֹת מֵאֵ֥ין אָדָ֛ם וּמֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב וּמֵאֵ֥ין בְּהֵמָֽה׃ יאק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֮ וְק֣וֹל כַּלָּה֒ ק֣וֹל אֹמְרִ֡ים הוֹדוּ֩ אֶת־יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת כִּי־ט֤וֹב יְהֹוָה֙ כִּֽי־לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֔וֹ מְבִאִ֥ים תּוֹדָ֖ה בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה כִּֽי־אָשִׁ֧יב אֶת־שְׁבוּת־הָאָ֛רֶץ כְּבָרִאשֹׁנָ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃
יבכֹּה־אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ ע֞וֹד יִהְיֶ֣ה ׀ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֗ה הֶחָרֵ֛ב מֵאֵין־אָדָ֥ם וְעַד־בְּהֵמָ֖ה וּבְכׇל־עָרָ֑יו נְוֵ֣ה רֹעִ֔ים מַרְבִּצִ֖ים צֹֽאן׃ יגבְּעָרֵ֨י הָהָ֜ר בְּעָרֵ֤י הַשְּׁפֵלָה֙ וּבְעָרֵ֣י הַנֶּ֔גֶב וּבְאֶ֧רֶץ בִּנְיָמִ֛ן וּבִסְבִיבֵ֥י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וּבְעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה עֹ֣ד תַּעֲבֹ֧רְנָה הַצֹּ֛אן עַל־יְדֵ֥י מוֹנֶ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃
ידהִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ טובַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ כטזבַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלַ֖͏ִם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהֹוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃" (ירמיהו פרק לג)
צריך להוסיף אחרי זה מילים על הזכות ההיסטורית העצומה שזכינו לה?
ארץ השוקולדשכאילו הרבה יותר לדבר איתם ולהיפתח כזה?
עם אח שלי אני מדבר כמו חבר רחוק כזה ובחיים לא יצא לנו לדבר רציני
לעומת זאת יש לי ככ הרבה חברים שהם כמו אחים בדם שלי ו דבר איתם על הכלללל ולפעמים לא צריך לדבר הם פשוט מבינים. קוראים תמחשבות תמבטים את הכל. למה דווקא עם מי שאמור להיות יותר קרוב אליך זה מוזר וקרינג' כזה..? בעסה שזה ככה זה כמעט מוזר כמו לומר לאח שלך "אחי"
Bruhh..
עדיף חבר קרוב מאח רחוק
אולי כי חברים בוחרים ואחים לא
ואולי כי אם היית גר עם החבר, מכיר אותו עד הסוף עם כל החולשות שלו, מתחרה איתו על היחס מההורים וכו' - היית קצת פחות חבר שלו
לא.
תשרי ה'תשפ''ה זה כבר מניין כי יש פה ספירה מתאריך מסוים.
אצלינו יש לילות קרים. אבל גם זה לא נראה חריג אצלינו. לא זוכרת מה קורה כל שנה🤷♀️
שהם פשוט חצופים כאילו רבאק אני גם ככה על הקצה איתם. אשכרה אנשים גועל.
השם יסלח לי אני כל כך לא רוצה שזה יתפוצץ מולם כי אני לא אצליח לעצור.
אבל זה באמת נסיון גדול מאוד.
אני מנזה להימנע מכמה שיותר מפגשים ושיחות איתם בכדי לא להגיע למצב כזה.
ואז באמת לנסות ולא ליפול לכל הכעס שהם יוצרים וכן בעז"ה פחות לתת להם מקום להשפיע עליי.
ה' יעזור להם ולנו.
בכל צורה שהיא.
לא אכפת לי אם זה בן משפחה או לא.
אנשים שלא עושים לי טוב ורק גורמים לי לכעס, לא שווים את האנרגיה שלי
הפתרון?
תהיה שלם עם עצמך.
Take no shit from nobody.
אתה מי שאתה ואתה 200/10.
ברגע שאתה בסטייט אוף מיינד כזה,
הכדורים שורקים מסביב אבל לא פוגעים.
בטוחה שכולנו רוצים להיות טובים, או לפחות "לצאת טוב",
אז אם מישהו מתנהג בצורה נוראית, אולי זה כי הוא מפספס את זווית הראיה שלך?
אולי אפשר להאיר להם את הצד הזה?
וגם, עוד נקודה, אני חושבת שלי בעצמי הייתה סיטואציה לאחרונה שהרגשתי שאולי אנשים במשפחה טעונים עלי בגללה, אבל הם לא יכלו להבין את ההתמודדות שלי, לא הבינו מה הזווית שלי שגורמת לי לבחור להתנהג איך שהתנהגתי, ובמחשבה כנה עם עצמי אני יודעת שעשיתי את הדבר הכי נכון, אפילו שלא לכולם היה נוח איתו, הם פשוט לא יודעים את כל הפרטים.
אז כשמסתכלים על מישהו מהצד- לזכור שאנחנו לא רואים מה שהוא רואה, או שחסר לו משהו בראיה - ואז אפשר לדבר איתו ולהאיר לו את זה, או שחסר לנו משהו בראיה - ולכן לדון לכף זכות.
צד אחד בטוח שהוא מושלם? ושכל מה שהוא עושה זה בגדר "כזה ראה וקדש" "ממני תראו וכן תעשו" ? סוג כזה של אנשים.
אני לא אומר שלי אין נפילות וכל זה, אבל אצלם זה בגדר שלמות הבורא להבדיל. אין אצלם מציאות של תיקון או התבוננות. והראיה היא שאימי שהיא באמת אחת שאוהבת את כולם ותמיד מחפשת שלום וכו' וכו' אומרת לי שאני צודק ושהיא גם מרגישה את זה, וזה בא ממנה בכלל. לא שיתפתי אותה אפילו.
