עבר עריכה על ידי אני77 בתאריך י"ט בתשרי תשפ"ד 13:11
שבני האדם הפכו את הדת למטרה בפני עצמה ולא אמצעי בלבד.
אבל אני חושש שהבנתי את המשפט אחרת ממה שהתכוונת. אם כי כנראה לא רחוק מדי.
לגבי ההיסטוריה - אני לא חושב שזה נכון שהדת הזיקה יותר מאשר הועילה.
לעניות דעתי התהליך ההיסטורי היה פחות או יותר כזה:
פעם פעם, החזק היה זה ששלט, ולא היה שום סדר חברתי.
העולם הברברי של לפני 3000 שנה, כמו גם זה של לפני 2000 שנה, היה הרבה פחות מוסרי מאשר העולם של היום.
בגדול, הנצרות והאיסלאם יצרו שינוי אדיר בעולם בכך שהם יצרו הנחות יסוד מוסריות ברורות,
גם אם לא הכל תואם למה שמאמינים היום, אבל נוצר שלד של מוסר בעולם.
החידוש הגדול של תקופת ההשכלה באירופה, שהיה חידוש גם בהיבטים מוסריים וחברתיים וגם בהיבטים אחרים,
לא היה בכך שהיא השילה מעליה את הדת.
החידוש היה בהתחלה של חדשנות.
מה שנכון הוא שלדתות (בייחוד במסגרות גדולות וחזקות) יש נטיה חזקה לשמרנות, מה שעמד במקום שיצר הפרעה להתפתחות הזו.
(ובפרט הכנסיה שהתבססה במידה רבה על הערצה ואמונה עיוורת ועל שלטון בכח הזרוע.)
אבל בגדול- כתבת בתחילת דבריך שיש פוטנציאל גדול לדת להפוך את העולם לטוב יותר, אז לדעתי מה שקרה הוא
שהמשכילים לקחו את הפוטנציאל הזה ומימשו אותו בעזרת החדשנות. אבל הם לקחו את אותו הפוטנציאל שגנוז בדת, לא המציאו משהו חדש.
אגב, גם חקר האמת ללא משוא פנים הוא חלק מזה. ולדעתי זה צריך להיות חלק ממה שהדת מקדמת.
אלא שלצערנו כבר נוצרה מלחמה קשה בין החדשנות והשמרנות, והדת ברובה התבצרה בחלק השמרני.
ובמובן מסויים, הביקורת שלי על הקשר בין הדת לשמרנות היא בעיקר הנקודה בעיני בזה שהפכו את הדת למטרה בפני עצמה.
כאילו להיות דתי פירושו לעשות את מה שאבותיך עשו, במקום להבין, להעמיק, לחפש, לרצות, לחלום על עולם טוב יותר ולפעול עבורו.
זה נכון שיש בשמרנות משהו אמיתי, אבל גם בחדשנות, וחבל שהדת מוצאת את מקומה רק בצד השמרני.
(שזה דבר שלדעתי קרה הרבה באשמת הכנסייה, שיצרה את "כללי המשחק" ביחסים שלה עם ההשכלה.)
לגבי הקטע האחרון, גם שם אני מסכים איתך רק באופן חלקי,
ולדעתי זה בדיוק הדבר שעליו זועק הראי"ה קוק בשני המאמרים האחרונים ב"עקבי הצאן": "דעת א-להים", "עבודת א-להים".
אבל זה לא נכון לומר שהבעיה היא עצם המרכזיות של עבודת א-להים,
אלא שהבעיה היא שלא מפתחים את עבודת א-להים לחיבור עמוק למידותיו ולחזון השלם שלו.
חיבור עמוק למידות של ה' אמור בעצם גם להאיר את האור של האדם,
כמעט ברמה ששמה את האדם במרכז.
(ואולי לא רק כמעט, האדם במרכז, וה' במרכז של האדם. לא ה' במרכז והאדם בשוליים, אלא ה' במרכז של האדם. ויש להאריך)
וביחד עם זה מגיעות גם המידות הטובות ואהבת האדם, וכו'.
הייתי מאריך גם לגבי עצם השאלה האם עבודת ה' היא באמת צריכה להיות מרכזית יותר וכו', אבל נראה לי שזה פחות הדיון כאן.