בעה.
רוצה להכנס לעולם הזה וישלי כמה שאלות.
אתם מאמינים בדרך קצרה שהיא קצרה?
יש היום קורסים או לימודים קצרים שמאפשרים להשתכר כמו *חלק* מהמקצועות שמצריכים תואר?
נגיד שאדם אומר לכם שאין לו תחום שהוא רוצה ללמוד. העיקר שתיהיה לו בעה הכנסה יפה. אממה הוא אדם רגיל. לא 5 יחידות מתמטיקה ולא פסיכומטרי גבוה .. יש תארים רלוונטים? מה למשל?
דורש מאמץ רב ועם יכולות נורמליות יתן הכנסה טובה.
מצד שני, תארים שונים מובילים להכנסה שונה בתכלית.
אתה מתכוון לעבוד במקצוע לאורך עשרות שנים, הגיוני להשקיע בו מאמץ ולבחור מקצוע מתאים.
איך בוחרים מתאים?
לדעתי הכי חשוב שיהיה מעניין עבורך, תרגיש שהוא מועיל לעולם ועם הכנסה שתוכל לחיות ממנה בכבוד.
של משרד העבודה:
בנוסף, מוזמן להתייעץ בפורום סטודנטים שם יוכלו להשיב לך מאנונימי באופן מפורט יותר.
בהצלחה רבה
מוזמן בשמחה להתייעץ על מקצועות מסויימים בש.א. או במסר, אני מכיר מקצועות רבים
שבה אתה פועל מתוך חיבור פנימי
תבחר בתחום שתאהב לעסוק בו
בסופו של דבר רוב היום אנחנו נמצאים בעבודה ומבלים בה את רוב שנותינו (לפחות עד הפנסיה...)
לא חסר כאלה שלמדו תארים ולא עוסקים בהם כלל.
ויש מקצוע.
ורבים מבני האדם ואני בתוכם לא יזכו שהתחביב שלהם יהיה גם המקצוע..
נהג אוטובוס יכול להרוויח 7-10 בחודש (תלוי כמה שעות זה משרה מלאה שם ואני לא יודע), אבל בלי בעיה אפשר להתחיל עם יותר מ40 בשעה.
השאלה היא האם זה מקצוע שתרצה לעשות ויתאים לך.
מקצוע כזה לא דורש הכשרה ארוכה
אולי האתר הזה יכול לעזור:
הכל הולך עקום עכשיו
נכנסתי למצ"ר לא פשוט
אוף כמה אפשר?
שולחת חיבוק, כוחות אין לי כרגע במלאי ;)
שיהיה טוב כבר.
איך שולחים כוחות? יש לי ספייר אם זה עוזר.
אם מישהו כאן רוצה לשלוח תקווה, אשמח.
ארץ השוקולדבגדול, מקפלים ושולחים בין האותיות
קיבלת מסך של אפל בחינם.
תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ!
תבורכי על החלות!
נראות מיוחדות במינן!
שבת שלום!
יהיה למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך".
יש הרבה דרשות שמקשרות את שבת לתשובה, כי יש בהם אותן אותיות.
אבל לפעמים צריך בשבת "לא לשוב" באופן אקטיבי. לשכוח את העומר בשדה. להרגיש את השגחת ה' עלינו באופן קרוב כאילו אנחנו גרים, יתומים ואלמנות. "שמוע אשמע צעקתו" וכך ה' ישפיע לנו ברכה למעשה התשובה שנעשה בששת ימי המעשה.
לא להתמקד בשבת בחטאים ועוונות. פשוט להתענג על השבת ולתת ל-ה' להשיב אותנו אליו. "השיבנו אבינו וקרבנו מלכנו" "השיבנו ה' אליך".
מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו –
פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִלִּין.
נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן,
אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה:
אֶת שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן –
פְּטוּרִין,
וְאֶת שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן –
חַיָּבִין.
אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הברייתא בגמרא אומרת שמי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות שבתורה, אז למה המשנה נוקטת שהוא פטור רק מקריאת שמע, תפילה ותפלין.
יש כמה תירוצים:
1. אפשר להגיד מכיוון שהפרקים הראשונים של מסכת ברכות עוסקים בתפילה, אז המשנה נוקטת את המצוות שקשורות לתפילה.
2. התוספות יום טוב אומר: "דתנא אלו שהן חמורות שיש בהם קבלת עול מלכות שמים".
3. הריטב"א אומר: "אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור".
4. המאירי אומר שזה להדגיש במיוחד מצוות אלו שהם צריכים כוונה, ואי אפשר לכוון כשהמת מונח לפני האדם, אבל גם שאר מצוות פטור מהם שלא יסיח דעתו מהמת.
במשנה בירושלמי רק כתוב פטור מקרית שמע ותפילין. הירושלמי מביא טעם לפטור:
"א"ר בון כתיב: (דברים טז, ג) 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' ימים שאת עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאת עוסק בהן במתים."
זה יכול להיות רק טעם שהוא פטור ממצוות שיש בהם עול מלכות שמים שקשורות ל"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כמו קריאת שמע ותפילין.
אפשר להגיד שאם הוא פטור ממצוות שיש בהם עול מלכות שמים, הוא פטור מכל המצוות שכולם נובעות מקבלת עול מלכות שמים. כדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא: "וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו".
הרמב"ן שם אומר שביציאת מצרים למדנו להכיר בשלושה יסודות אמונה: אמונה ש-ה' ברא את העולם, שהוא משגיח, ויש לו יכולת בלתי מוגבלת.
לכן בעצם כל המצוות נובעות מיסודות אמונה אלו שלמדנו ביציאת מצרים כדברי הליקוטי מוהר"ן תנינא ע"ד: "וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם".
עדיין צריך ביאור בדברי הירושלמי למה ביום שאדם עוסק במתים, אין חיוב לעסוק במצוות מעשיות שנובעות מיציאת מצרים ומלכות שמים.
נראה שכאשר אדם מת לו קרובו, מת גם לו חלק מבפנים. תורה במהותה היא חיים: "נמשלו דברי תורה למים מה מים חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם' " (ספרי עקב מח), לכן "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא' " (משנה אבות ו, ז).
כאשר האדם עוסק במתים, לא מתאים שיתעסק באופן אקטיבי במצוות שהמטרות שלהם חיים.
א. הרחיבי! לבי צועק מבפנים, אליך ה' זעקתי ממקל החובלים.
ב. קשה לי גבולות הכובלים, רצוני להגיע אליך במרומים.
ג. אסק שמים שם אתה, תקונן שכינתך האהובה.
ד. תורה חדשה תצא מאתי ואתך, כליותי נובעים ברוח קדשך.
ה. שלום לך חזק חזק, המלאך קורא אלי ונמלט.
ו. לדניאל הקץ חתמת, גם לי לא פתחת.
ז. קץ לצרותיי אצפה לדעת, מתי יגיע עת הנחת.
ח. מתי תלך לפני להרגיעי, איחל לבוא עת משיחי.
ט. האם כבנות איוב היפות, או כנשים מתקוע החכמות.
י. לבי רק עסוק בדברי תורה, גם במקומות האסורים קשה לי לעזבה.
יא. נחמדים ומתוקים דבריך אל לבי, רק אליך ה' מאוויי.
שיחקת אותה זה אפילו טוב יותר מהקודם ממש חזק.
קצת מוזר לנסות לשפצר דברים שנכתבו ברוח הקודש (; אבל נגיד בפסוק ב' הייתי מוריד את האות ב' במילה מרומים.
ובפסוק ט' בלי אות ה' בחכמות.
הקונספט עצמו נשמע יותר אופן של פיוט מאשר תהילים.
ואולי אתה מכוון ככה בכדי שזה יהיה מקובל יותר..
יותר סגנון של השתפכות הנפשחסדי היםאחרונהחָתָן,
אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן–
קוֹרֵא.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל אֶת הַשֵּׁם יִטֹּל.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ*** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
להלכה פוסקים שבימינו קוראים קריאת שמע גם בלילה שהאדם מתחתן (שו"ע או"ח ע, ג): "אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא."
השאלה במשנה מה כוונת רבן שמעון בן גמליאל: "לא כל הרוצה ליטול את ה'שם' יטול"? איזה 'שם'?
מפרשי המשנה אומרים 'שם' של חסיד ומדקדק במצוות.
בירושלמי משמע שמעשיו ל'שם' שמים.
אם אנחנו הולכים כדרך מפרשי המשנה, זה יכול להתקשר למשנה באבות (ד, יג): "וכתר שם טוב עולה על גביהן".
מסביר שם הרמב"ם: "כתר שם טוב מגיע מאת התורה, רוצה לומר ידיעתה, והמעשה בה, כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי". מרחיב שם המאירי: "וכתר שם טוב עלה על גביהן ושם טוב הוא התמדת פעולת החסדים ומעשה היושר וקידוש השם ותורתו בהפלגת מדותיו והנהגותיו כאומרם ז"ל יומא פ"ו א' בשעה שאדם עוסק (בה) בתורה ודבורו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו נאה מה הבריות אומרים עליו ראיתם פלוני שעוסק בתורה כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו אשריו ואשרי חלקו אשרי אביו שגדלו אשרי רבו שלמדו תורה כו' וזהו קדוש השם ותורתו על דרך האמתי".
שבט אשר זכה לברכה ממשה לשם טוב ככתוב בדברים לג, ד: "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו", כמו שמפרש הבכור שור: "ברוך מפי שאר בנים אשר , שכל הבנים מברכים. וסוף הפסוק מוכיח , דקאמר: יהי רצוי אחיו - שהוא רצוי ואהוב לכולם , וכולם מברכים אותו."
גם סוף הפסוק: "וטבל בשמן רגלו" רומז לפסוק בקהלת (ז, א): "טוב שם משמן טוב".
המדרש רבה בפרשת נשא (יד, י) אומר שהשעיר חטאת שהקריב נשיא שבט אשר פגעיאל בן עכרן היה כנגד הכתר שם הטוב של השבט צריך עיון למה דווקא שעיר החטאת הוא כנגד כתר שם טוב?
אנשים חושבים שכדי להגיע לכתר שם טוב צריך תנועה חיצונית של השפעה, להאיר כלפי חוץ את המעשים שלי וככה כולם ישבחו אותי ויהיה לי כתר שם טוב. מלמד המדרש הפוך, אדם צריך כל הזמן לעשות חשבון נפש פנימי על החטאים והחסרונות שלו ולשאוף להיות אדם שלם יותר מבחינה פנימית, ו-ה' כבר ימשוך עליו חן ושכל טוב בעיני בני-אדם.
המדרש ממשיך ומדמה את כתר שם טוב למנורה. היינו חושבים שהכוונה שמכיוון שהמנורה מאירה החוצה, כך השם טוב מאיר החוצה. אבל המדרש אומר: "ואותו כתר הוא כנגד המנורה לקיים מה שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, למה נקראת התורה אור שהיא מאירה את האדם מה יעשה ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום לפיכך שכר התלמוד גדול וגדול המעשה יותר מן העושה שנא' (ישעיה לב) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".
המנורה תפקידה לא להאיר להקב"ה: "להודיעך שכולו אור ואין צריך לאורם." (מדרש רבה (בהעלותך טו, ב)
גם השם הטוב של האדם לא מגיע על ידי שהוא עסוק בלהאיר לאחרים, אלא על ידי שהוא מאיר לעצמו ומשפר את עצמו בתורה ומעשים טובים, ו-ה' מביא לו שם טוב שמאיר החוצה.
א. ממעמקי הים נפשי הומיה, להידבק אל קדשך בקול תרועה.
ב. אהבתי רבה אל כסא הכבוד, שם מציאות רוממותך בהוד.
ג. מתנועע הים בלא סדרים, קול הגלים רועשים.
ד. סדר יופיע מבוקה ומבוקה ומבולקה, מתוך ביטחון אמיץ בלא חלחלה.
ה. יבקע הים ותראה היבשה, שם יציבות ומעמד על קרקע.
ו. אשרי התמימים הדבקים במצוותיך, נזהרים מלעבור על חוקי רצונך.
ז. חירות כבן מלך ולא חופש כעבד, עול מלכות שמים ומצוות ולא מרד.
רואים שזה יצא מהלב, במיוחד שתי השורות האחרונות יפות. אשרייך
אהבתי במיוחד את העניין של קהלת עם סוף הפסוק שם.
אני לא חווה את התקלה הזו.
מכאן נראה לי שהבעיה קשורה להתנהגות מערכת ההפעלה בפלאפון שלך, ולא בעיה באתר.
כשאת נמצאת בשיחות האישיות ורואה הודעות - אם תבצעי רענון למסך, ופתאום יופיע טקסט נוסף, זה נראה כבעיית ניהול זיכרון בפלאפון.
איזה מכשיר יש לך?
לא ראיתי את זה באדי שרוטלמרות שאני סתם מטייל פה להנאתי..
והפורומים עברו לפני כמה חודשים לסביבה חדשה.
המעברים האלו בין סביבות Web שונות כנראה הסיבה לתקיעות והבעיות.
תפריט ש.א.
לעומת התפריט של הפורומים:
רק הבדלים שאני זוכרת כרגע - הפונט, הפס למעלה לא היה גרדיאנט, התפריט היה פסים לבנים בלי עיצוב ואייקונים
התפריט הוא בדיוק התפריט של הפורום, רק מוצמד לשמאל במקום לימין, ועם הפס בכותרת בגובה של הפס של הש"א במקום בגובה של התפריט כל מקום אחר באתר
העיצוב של חלון השיחה עצמו - באמת נשאר בדיוק אותו דבר, אבל זה רק העיצוב (וגם בזה היו שינויים קטנים)
ככה היה נראה לפני כל מה שכתבתי כאן, ולפני שהש"א עברה לVUE
מוזמנים לשחק מצא את ההבדלים P-:
המילה חדר ראשי מעולם לא הופיעה אצלי.
ולצערי לא חושבת שיש לי תמונה שהתפריט פתוח, אבל הוא היה שונה
(בתוך שיחה לא מופיע השם של הקבוצה או הניק שאיתו אתה מדבר?)
שם הניק מופיע ליד הקוביה הצבעונית מימין.
קבוצות - לא מכיר מה זה. לא חבר בקבוצות.
אבל יש פעמים שמרעננת את הדף ורואה שחסרות הודעות באמצע...
פעמים רבות שהקדוש ברוך הוא מאיר בנו בצורה עמוקה ביותר עד שאי אפשר כלל להגדיר את ההארה הזאת
והיא בבחינת אין סוף ממש
איך אתם מבינים את המשפט הזה (:?
זה מה שעלה לי כשקראתי את המשפט:
"שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא."
אומנם הרמח"ל כותב אח"כ שזה יכול לקרות רק בעולם הבא אבל בכל זאת... כשה' מאיר באדם להבנתי זה סוג של התחברות לאין סוף הקדוש ברוך הוא... ל"אינטרנט של הבראיה"
זה נשמע לי ממש כ"התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא"
וזה ברור לי שהוא מאיר בכל אחד מאיתנו ממש ברגע זה רק שבעוונותי הרבים ובגלל עצבות וכדומה אני לא מרגיש את זה בעצימות שהרב קרליבך דיבר עליה...
כלומר משהו בי מתגעגע להארה הזו שכנראה הרגשתי פעם
מזכיר לי פסקה באורות התשובה (יב, ט):
"המוסר בקולו האלהי בא לתוך הנשמה מחיי כל עולמים כולם. ההויה היא בכללותה בלא שום חטא, החטא הוא מצוי רק בערך הפרטים, אצל הכלל הכל מתאים להרמוניה נצחית, והמעשים שההרמוניה הנצחית מתגלה על ידם הם הנם המעשים הטהורים, המשוללים מכל חטא עון ופשע. וחיים כאלה, שמעשים כאלה מהם מפכים, - זה הוא הדבר שהנשמה דורשת, והיא משיגה אותם באור מקור חיי כל החיים, אור מקור יפעת אור אין סוף, שהיא אליו כל כך שקוקה, קשורה ועורגת באין קץ ותכלית, בתשובה עילאה בחופש עליון, בעליצות דרור ובחרדת קדש קדשים, מלאה חכמת עולמי עולמים."
בעקבות הציטוט שלך חיפשתי משהו באורות התשובה ונתקלתי בזה:
וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו. אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני. מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו. וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד.
מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה. בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם" (ישעיהו סו יג). מרגיש הוא ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו. הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת על פי יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופא, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו" (יומא פו א).
והתפעמתי ממש...
יא, ו:
"וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכיות אינם צריכים ליצירה חדשה כ"א להתגלות מקוריותם כי גם השמים החדשים והארץ החדשה, שעתיד הקב"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חדוש, כי קימים ועומדים הם, שנאמר: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים", יעמדו לא נאמר, אלא עומדים."
יש עוד משהו מדהים אני לא זוכר באיזה פרק צריך להיות לקראת הסוף...
הוא מדבר על מציאות של תשובה.
תמיד היה לי קשה מה זאת אומרת תשובה הרי חטא יוצר פגם ולכאורה הפגם נשאר אז איך הקב"ה סולח?!
והרי מי שחושב שהקב"ה ותרן יוותרו מעיו...
אז הרב כותב שם שלקיחת האחריות המלאה על העוולות / החטאים שלנו, ותשובה אמיתית ומלאה, מנתקת את המעשה מבחירתינו החופשית ומעבירה אותו להיות חלק מהמהלך האלוקי.
אז זה לא שהקב"ה מוותר על החטא אלא שהחטא לא "מקושר" אלינו יותר.
אבל זה רק ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו האשמים היחידים בחטא ועושים עליו תשובה אמיתית.
אם הבנתי נכון...
אם משהו מכיר את הפסקא ויכול לשלוח מקור אשמח
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תכן הודוי המחבר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חפש רצונו ועצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב, אשר יכיר שהוא מצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדשת אור התורה, המשיבת נפש.
ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המגבל, ואינה שיכת כלל בחק בורא כל, אדון כל החקים וסבת כל הסבות, מקור החכמה ובונה התבונה, ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם לההשקפה של בחירתו של האדם וחפשו וגם לאי - בחירתו ואי חפשו, והדברים נמשכים מכל הזרמים שבהויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סדר את ארחות תשובתו, הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו, וכל תוצאותיהם הרעות מטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים, שלגבי ערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהם הן מרות לו, לרשות הגבה, וכלם נערכים מחוץ ליסוד חפשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבה, אשר "כל מעשינו פעלת לנו". וכל זה הוא ביחש להצד הרע שבמעשיו, מה שאין כן הצד הטוב כלו הוא קשור עם חפשתו של האדם. וכפי אותה המדה שתכן התשובה מתגבר, והצד הרע שבמעשיו הולך ונתק מרשות הבחירה החפשית שלו, ונמסר לרשות העליון, ששם כלו הוא טוב, ולא יגרך רע, ככה מתקשר יותר הצד הטוב שבמעשיו וכל תכן חייו לרשות בחירתו וחפשו, להגדיל אורו ועשרו לשעה ולנצח, והאדם וכל עולמו, ובמדה ידועה כל העולמים, מתעלים בזה, ומתבהרים בההכרה העליונה של הטוב העליון, שהמדה הטובה היא היסודית הכוללת, והראשית וגם האחרית של כל ההויה, "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו". "
את היחס לחטא
זה מוצג כאן כדבר שלילי , נכון?
אתה יודע אין לי מושג למה תמיד מכניסים חטאים בכל מקום .
יש גם אתגרים אחרים חוץ מחטאים
כאשר אנחנו נותנים לאחר יש בזה אור ממש אור טהור , אחדות , אהבה לזולת .
כאן נכנסת ואהבת לרעך כמוך , יש לי יכולת להביא מהאור שה' הביא לי לאחר.
כמו שהייתי רוצה שיעזרו לי ככה אני אתן ולא פחות
לעיתים עולה מצב נתינה לאחר שזה פוגע בנו , מה הכוונה?
מה קורה שאנחנו נותנים כאשר אין לנו כוחות ,
איפה הגבול?
הרי ברור לכולנו לפעמים אנחנו נותנים גם שאין לנו מספיק כוח .
כל פעם שאנחנו נתונים במקום כזה .
צריך לשאול את עצמנו : למה אני עושה / למה אני נותנת , (מצווה , אהבה לאחר, הרגל )
מה הסיבות שאני רוצה לסרב?
(עייפות , חוסר זמן, זמן לעצמי ,אנרגיה שאין לי)
לזכור שנכון אני צריכה או צריך לעזור לאחר ואכן יש מצווה כזו , אך זה לא אומר לתת על חשבוני (:
זה לא אומר לתת מהאור שיש לי כאשר אני חסרה
לעלות עם עצמך למה אתה רוצה להגיד כן / לא .
לשמוע גם את עצמך !
זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך .
קודם כל תאהב את עצמך
תדליק את האור שלך
אפשר לתרגל : אמירת לא כאשר אנחנו מרוקנים לחלוטין או יצרת גבול .
"לגבי נתינה (כרגע מחשבות, לא משהו מבוסס) - עד כמה שאני רואה הנתינה של האיש (אם מתקבלת ברצון ואכמ"ל) מוציאה אותו לפועל ומגדילה את השפע שלו. היא לא מרוקנת אותו.
האישה נותנת ממש חתיכות מעצמה. אם היא לא תקבל - היא תיגמר..
זה בגדול. מוזמנים לחלוק. "
לאצעירומה שכתבתי למעלה זה קודם כל איך לא להגיע לריקון כוחות והצבת גבולות .
זה כבר עוזר לא להגיע לסוללה מרוקנת וזה בסופו של דבר מחבר אותך לאור של עצמך .
לפעמים הלא / עדיין לא / מאוחר יותר
זה להגיד לעצמך
כן
שואל בעיקר בגלל המשפט הזה:
"זה לא אומר לתת מהאור שיש לי כאשר אני חסרה".
אני למדתי תחום שירותי מסויים. היו לי בהתחלה מספר לקוחות והרוחתי כ-4 אלף בחודש. ואז לקחתי כמה קורסים בשיווק ומפה לשם משם לפה הגעתי לכ-60 אלף בחודש.
ה"סוד" הוא לבנות לעצמך שם של בר סמכא ואז כשאנשים צריכים את השירות שלך הם חושבים עליך. למשל - אם אתם חושבים על הורות אז תחשבו על סופר נאני. אם על בריאות
אז על פרופ' קרסו וכדומה.
איך בונים שם של בר סמכא?
אז יש טכניקות שונות כמו להעלות עשרות סרטונים עם טיפים על הנושא לפלטפורמות השונות, להתראיין בתכניות טלויזיה שונות (ואז את הראיונות להעלות), בשירות עצמו לתת אקסטרות, לשלוח מסרים לאנשים ועוד.
עכשיו פונים אלי כל מיני אנשים ורוצים שאעזור להם עם העסק שלהם.
אז אני מתלבט מה לעשות.
מצד אחד - מה אכפת לי לעזור? בשעה אחת של הסברים או כמה שעות אני יכול ממש להרים עסק שלם.
מצד שני - וכאן נכנסת ההתלבטות - יש כל מיני טעויות שאנשים יכולים לעשות. למשל: לא להתראיין טוב (ואז יכולים להרוס לעצמם את הכל אם למשל יענו על שאלה לא נכון), לעשות טעויות עם לקוחות ואז יהיה להם משובים שליליים בגוגל שמאד קשה להוריד, להעלות סרטון שיעשה פרובוקציה (בלי שהם ישימו לב לפני) שיכולה להרוס להם ועוד.
אז השאלה אם להגיד לא לכולם ולהסביר שיש בזה סיכונים ואני לא רוצה להכניס אותם להרפתקאה שאולי בסופו של דבר רק תזיק להם או שכן לספר למרות העניין של הנזקים הפוטנציאליים.
אולי אחשוב על משל - נניח שיש לי טכניקה לגוף שגורמת לגוף להיות שרירי, בריא מאד וכו' והיא קלה ופשוטה לעשיה. אבל לא כל אחד יכול לתפוס איך בדיוק עושים את זה ויכולים בטכניקה הזאת גם לעשות טעויות שיכולות בשורה התחתונה להזיק יותר מאשר להועיל. אז האם פה ושם לספר לאנשים על הטכניקה, או להשאיר אותה לעצמי וכך לא אכנס לזה שאולי מישהו יינזק.
כמה הערות -
- אין לי עניין להפוך להיות "גורו" שמסביר איך להצליח עסקית, זה לא הכיוון שלי.
- אין לי עניין לקחת על ייעוץ כסף מאנשים.
- אין לי שיקול שאולי יתחרו בי כי זה ענפים אחרים לגמרי.
סליחה על החפירה הארוכה...
אם אני מבין נכון אתה יכול להדריך וגם לעזור להם להמנע מטעויות אז זה הכי טוב.
אם האדם מועד לטעויות מדי אז עדיף לא לעזור לו להתקדם לכיוון המסוכן
אתמול שמתי לב לכמה קווים אדומים שקצת נחצו ממש פגיעה אישית , על גבי הפורום ,בכלל כמה היד קלה על ההדק?
נכון כולנו חוטאים בזה מי יותר מי פחות .
דיבור יכול לבנות עולמות וגם יכול להרוס ולהיות רעיל.
לי זכור מקרה מיוחד פה של שנאת חינם שבאה לי בבום מאחד האנשים .
תחושה ראשונית הלם תחושה שניה כמה מסכן הוא שהוא מרשה לעצמו להתבטא ולהזיק כך.
לפעמים יש אנשים שמרשים לעצמם לדבר אליך בזילזול בקלות ראש .
חלק מהדיבור החיובי של עצמנו זה לזכור שהדיבור שלהם שייך להם בלבד .
בנוסף צריך לזכור שמי שפוגע בך זה כי מציף לו והוא לא עשה עם עצמו עבודה מספיק טובה
על איך לא לפגוע למרות ההצפה ,הוא עדיין נשאר בתדר של ילד .
שרע לי אין לי זכות לפגוע באחר .
למרות שאני לא מרגיש טוב / למרות שפגעו בי אין לי זכות להעציב אדם אחר.
אז שני דברים :
1. מי שפוגע בך עמוס רגשית ולא הצליח לטפל בעצמו (כמובן מדברת על מקרים שחצו את הגבול )
2. לשים לב שבזמנים שיותר מורכב לך לא לדבר אל עצמנו בצורה חסרת סבלנות .
תרגיל : שיש מולכם אדם שקצה חצה את הגבול לדמיין גבול מוחשי
המילים שלו חוזרים אליו (: ממש לדמיין את זה
בהצלחה
מרשים לעצמם להתבטא בצורה הכי מגעילה שיש. בעיקר מעיד עליהם..
הכי קטע שהם עושים את זה כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו ועובדים גם על עצמם.
ישירות שאין להם מקום.
אבל הרבה פעמים, דבר מסוים יכול להראות כפגיעה וזה פשוט אי הבנה, כי כל אחד מגיב להודעה לפי מה שכתוב ולא תמיד ברור מה כיוון הכותב ויוצא בלבול.
בוודאי שצריך להיזהר לנסות כמה שיותר לא לפגוע, אבל בפורום זה כמעט משימה בלתי אפשרית שלא תפגע לפחות טיפה במישהו.
גם בנים, כותבים אחרת מבנות. בנות יכולות להסתכל מהצד על ויכוח של בנים וזה נראה מלחמת עולם, ביטויים קשים, זה נראה שכועסים, אבל זה פשוט דרך מסויימת להתווכח:
"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה'- אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ." (קידושין ל ע"ב)
גם בנים הרבה פעמים זה נראה שהם כותבים ברצינות והם באמת צוחקים.
בסוף אני משער, גם בנים נפגעים מדברים פה.
אני מבין אנשים שנפגעים. אני לא כזה נפגע פה, אבל כן יש דברים שכתבו עלי או על דעותיי שעיצבנו אותי, אבל למדתי לקחת בקלות.
הכי טוב לנסות לא להתרגש ולקחת ברצינות כל מי שכותב משהו נגדך פה, כנראה הוא לא יזיק לך לטווח הארוך או בחיים האמיתיים.
אם בן-אדם בטוח בעצמו ויודע את הערך ש-ה' חנן אותו ומשפיע עליו בכל עת, אז מי יוכל לעמוד ולפגוע בו.
הלכתי לכיוון של בנים בנות
אתמול ראיתי תגובה של פגיעה אישית לא שלי בכלל ולא של בנות
מהצד הזדעזעתי
להיות צוחק או מקשקש, הוא לא באמת מתכוון למה שיוצא מהעט שלו. בנים עושים את זה לפעמים. פשוט מקשקשים, או נהנים להיות טרולים.
אם זה בת, אז לפעמים זה רציני, אבל זה נובע מאיזה כאב. זה בד"כ משהו שיותר שהיא מתמודדת מצדה שפחות קשור לזלזול בנפגע, כמו שבעצם את כתבת. נכון שיוצא זלזול, אבל זה יושב על משהו אצלה.
זה יכול להיות המצב של בן פה, אבל ברוב הפעמים שראיתי שבנים פוגעים פה, זה פשוט קשקוש.
מסכימה לגמרי שלא שווה להיפגע באופן אישי פה מאף אחד, אבל עדיין זה לא מצדיק התנהגות מגעילה של אחרים שפוגעים.
מי שמתנהג באופן בעייתי, גם אם כבר למדו להתעלם ממנו, ההתנהגות שלו עדיין לא מוצדקת. גם אם הוא סתם צוחק, זה יושב לו על משהו, לא יודע עד כמה הוא פוגע, או כל תירוץ אחר.
אין הבדל בין בת לבן
כבן אדם לבן אדם (:
אלא גם להיות רגיש למי שנפגע ולומר שאכפת לך מזה, גם אם זה נראה לך דבר שטותי. כי כמו שאמרת יפה, אפשר להגיע פה לאי הבנות בצורה קיצונית
שהוא נפגע. לא נעים לשמוע שהנפגע נמצא במצב הזה ומשהו מעציב אותו. אני רוצה שכל עם ישראל יהיה שמח.
אבל אני לא רואה את התפקיד שלי בפורום להביע כל מיני רגשות סביב זה, כמו במקרה אם בן-אדם היה מגיע אלי במציאות ושופך לפניי כאבו.
אני עונה פה עניינית.
יש פה מספיק אנשים בפרטי שהם מוכנים לשמוע את שיחם, כעסם וכאבם של אנשים.
בנוסף במקרה הזה, אני חושב ש @הפי יש לה נפש חזקה, ולכן אני לא רואה צורך להביע רגשותיי סביב זה, אלא לענות עניינית.
איך אתה ביחס לכך?
פונים אלי בפרטי אני מבקש סליחה.
אני לא מתכוון לפגוע באף אחד פה, אני לפעמים תקיף בדעותיי אבל אני נזהר לא לתקוף את האדם עצמו, לפעמים אנשים הבינו שתקפתי אותם. היו מקרים פה או שפנו אלי בפרטי, והבהרתי את כוונתי, ובקשתי סליחה.
כמו שכתבתי קשה להיות פה ושאף אחד לא יפגע ממך, במיוחד שאני מביע דעות במחלוקת ואני לא פה לרצות אף אחד. "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני".
אני גם לא אדם שאוהב להתמקד בעבר, ולכן לא טוב לי להתחיל פה או בפרטי לנבור בעבר, ולברר מי פגע במי ואיך וכל הפרטים. אני לא חושב שזה מקדם. אני אוהב דברים עניינים.
אבקש סליחה אמתית וזהו. אני לא פה להתחיל לכתוב לשני רגשות מעומק הלב וכדומה. אני לא מסוגל לעשות את זה למי שאני לא מכיר.
אנשים לא תמיד מבינים כמה הם פגעו במישהו
גם אם עשו משהו בצחוק
הצד השני עלול לקחת קשה (ובצדק הרבה פעמים)
לפעמים חשבו שהשני ייפגע אבל לא חשבו עד כמה.
צריך כ"כ להיזהר במה שאומרים ועושים לאנשים.
קיץ (באופן קבוע יש לומר) יבוא לפה אותו אחד שיטריל קצת וילך.
אין ספק שאת מסוג האנשים הטובים שקשה להם שחושבים עליהם דברים שליליים. את לוקחת את זה קשה. זה נפלא. אבל יש מקרים די שקופים שגם כשאומרים עליך דברים שליליים הם לא באמת נכונים כי המטרה שלהם זה רק לגרום לך להרגיש רע. להעיר אצלך טריגרים. זה טבעה של הטרלה.
אי אפשר ללמד פה כלום 😭
שמעתי הבוקר (מתוך שיחה של הרב אלימלך בידרמן)
אלול - "אני לדודי ודודי לי"
מה העניין של אלול בהקבלה דווקא לדוד?
אלא שמדודים מקבלים רק דברים טובים,
מאבא לפעמים מקבלים גם נזיפה פה ושם אבל דוד זה 100% דברים טובים.
זה העניין של חודש אלול שכולו 100% רחמים.
כתוב "ה' הושיע המלך יעננו"
ה' זה מידת הרחמים והמלך זה עניין של משפט מידת הדין.
אם כן למה מערבב הפסוק את שני העניינים? לכאורה היה ראוי כאשר מבקשים רחמים לקרא בשמות שמסמנים רחמים.
אלא מעשה שהיה כך היה,
היה אבא שלא היה לו כסף לשלוח את הבן שלו למלמד,
אז הוא לימד בעצמו את הבן וכל פעם שהבן היה מתעצל ללמוד אז האבא היה מעניש אותו.
וכשהוא היה מתלונן "אבא למה?!" האבא היה עונה, "אני לא אבא עכשיו, עכשיו אני רבה"
וכשהיה מגיע הערב, האבא היה הולך לבן ומנחם אותו כמו שאבא מנחם את בנו.
כך יום עובר ועוד יום באותה צורה.
ערב אחד הבן אומר לאבא בערב "אבא, אתה עכשיו אבא ולא רבה נכון?"
האבא עונה, "כן בני מה רצית?"
אומר לו הבן: "אז תדבר בבקשה עם הרבה שיפסיק להרביץ לי "
אומר הרב אלימלך בידרמן זה העניין של חודש אלול,
"ה' הושיע" בחודש אלול שהוא רחמים שכשנגיע לראש השנה ותהיה "המלך" שהוא מידת הדין, בכל זא תרחם עלינו.
אנחנו שרים בפסח "חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי",
דבר נפלא, נורא נוראות,
חד גדיא - עם ישראל "שה פזורה ישראל"
דזבין אבא - שקונה את אבא שלו (הקב"ה),
בתרי זוזי - בשתי תזוזות, היינו סוגר את הפה כשצריך (לשון הרע, רכילות, מריבה, כעס), וסוגר את העיינים כשצרים (עשו לו עוולה, שמירת העיניים וכו')
עכשיו יש לנו הזדמנות לבקש מה' בחודש הזה שכשיגיע ראש השנה ויהיה בבחינת "המלך" ירחם עלינו.
יש לנו יכולת "לקנות" את ה' יתברך בהתחזקות בשמירת הפה והעיניים.
יהי רצון שנזכה!
אבל הדוד בפשט הפסוק זה האהוב. זאתחסדי היםאומרת שהדינמיקה באלול זה יותר בינינו-עם ישראל-הרעיה לבין הקב"ה-האהוב שלנו.
אנחנו כאשה המאוהבת באהוב שלה. ברגע שזה הדינמיקה, זה כמו אהבה בין נערה לבחור בתחילת אהבתם. האהבה לא סטטית אלא דינמית. יש הרבה הסתרות, ריחוקים, בלבולים, הכל כמו שמתואר בשיר השירים.
מצד שני, האהבה היא יותר עמוקה, חווייתית, מטלטלת, סוערת, מלאה תשוקה ודבקות.
כתוב דוד - אז זה דוד.. פשט
אם זה היה סתם אהוב מהעולם היה כתוב - אני לאהובי ואהובי לי
פה האהוב הוא גם דוד שלה, ויש לזה השלכה - שלדוד יש אהבה של דוד ולא של סתם אהוב
כל שיר השירים זה על אהבה בין אהוב לאהובתו.
הפסוק הראשון: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין". רש"י: "אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה".
זה ברור מכל ההקשר של שיר השירים.
דבר שני בד"כ בלשון התנ"ך דוד כuncle הוא חסר- 'דד' (חוץ מכמה מקומות מועטים וגם הם כמעט כולם לא מדברים על ה'דד' עצמו אלא על בנו, חוץ מהדוד של שאול), ובשיר השירים זה מופיע מלא 'דוד'.
מה שכן ניתן לפרש דרך דרש שבגלל שהגמרא ביבמות סב ע"ב וסנהדרין עו ע"ב משבחת הנושא את בת אחותו. כדברי רש"י: "והנושא בת אחותו - גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו:", או כי היא בת מזלו. עיין רמב"ם איסורי ביאה ב, יד שפסק שמצווה גם בת אחיו וגם בת אחותו.
אז כביכול בשיר השירים מדברים על הקשר האידיאלי של אהבה בין איש לאשתו בצורה של דוד ואחייניתו.
אבל זה דרש. הפשט זה כל אהוב ואהובתו.
כמובן שצריך לציין שבצוואת רבי יהודה החסיד אסר להתחתן עם האחיינית שלו בין מצד האח בין מצד האחות.
אני לא פוסק כאן הלכה.
שבתנ"ך פירוש המילה "דוד" זה "אהוב"? בלי שום קשר לקרבה משפחתית?
זה חידוש בשבילי
שבסוף הכל נופל עלי
אני לא יכולה אחרכ לסמוך על אף אחד
זה באמת גורם לזה שזה יפול עלייך כל הזמן
מבינים שגם מה שבסוף ״התפקשש״, היה צריך לקרות.
אני תמיד הייתי ילדה שלוקחת אחריות על הכל וכשניסיתי להעביר את האחריות לאחרים, התעצבנתי שזה לא יוצא מדוייק כמו שתכננתי ובניתי לי בראש.
היום אני פשוט מורידה את הציפיות מימה שאני רוצה שיצא ומבינה שאין עניין וטעם לפרפקציוניסטיות לא נגמרת.
מה שיוצא זה הכי טוב שיש, וככה זה היה צריך להיות.
(צוחק)
לציון של רבי נחמן ואתה מבאס אותו..
אפילו אם אתה חושב שזה אמור להיות אחרת..
יש כאלה בטוחים שמה שהם קראו והבינו מכמה ספרים ח"ו לעשות אחרת.
זה מזכיר לי את החדשים שבאים אלינו כל פעם לישיבה של החוזרים בתשובה
אין לי מושג מה אתה רוצה.
רָחַץ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו:
"לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ"?
אָמַר לָהֶם:
"אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי".
(לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א)
רבן גמליאל היה איסטניס. יש כמה הגדרות לאיסטניס. הרשב"ם מגדיר בבבא בתרא קמה ע"ב: "זה איסטניס - מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה".
יכול להיות שמתוך המזג הזה רבן גמליאל היה קפדן כפי שרואים בסוגיא בברכות כז ע"ב-כח ע"א: שהוא הקפיד על רבי יהושע, ולכן העבירוהו מנשיאותו, ולא נתן לתלמידים שלא תוכם כברם להיכנס לבית המדרש.
זה מעניין שהקפדתו של רבן גמליאל במשנה גורמת לו לקולא שהוא חייב לרחוץ בליל האנינות שלו. אבל מצינו שהקפדתו גרמה לו להחמיר, כמו במשנה הקודמת שקרא קריאת שמע בלילה הראשון שנשא.
עוד דוגמאות: 1. במשנה סוכה (ב, ה) שהקפיד לא לאכול מחוץ לסוכה דברים שמותר לאכול מחוץ לסוכה מעיקר הדין. 2.במשנה ביצה (ב, ו; עדויות ג, י) שרבן גמליאל החמיר כבית שמאי לגבי שלושה דברים ביום טוב. 3. במשנה ביצה (ג, ב) שלא רצה ליטול דגים מגוי שספק ניצודו ביום טוב: "מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו"- (לפי המאירי שנבע מחומרה). 4. במשנה בבבא מציעא (ה, ח) רבן גמליאל החמיר לקחת מאריסיו רק כשער הזול, בגלל חשש ריבית: "ולא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו".
אם אנחנו מפרשים שאיסטניס זה אדם שצונן (פיהמ"ש רמב"ם) או אדם חלוש וחולה (רס"ג) אז המשנה שלנו מביאה דין כללי שמתחשבים במצב הגופני של האדם לגבי איסורים וקיום מצוות.
אבל אם זה כמו שהרשב"ם מפרש, אז המשנה פוסקת שמתחשבים במזג ובמצב הנפשי של האדם לגבי איסורים וקיום מצוות.
המצב הנפשי הזה יכול לגרום לקולות או לחומרות לאדם.
בסוף מסכם: "רבי ינאי אמר: כל ימי עני רעים - זה איסטניס, וטוב לב משתה תמיד - זה שדעתו יפה". (בבא בתרא קמה ע"ב; סנהדרין ק ע"ב)
כידוע שהרמ"א מסיים את או"ח (תרצז, א) ב: "וטוב לב משתה תמיד".
יכול להיות שבגלל שרבן גמליאל היה לפני שקברו הרוגי ביתר וקבעו 'הטוב והמטיב' בברכת המזון (ברכות מח ע"ב), הוא לא הגיע למידת ה'טוב לב' כדברי הזוהר חדש רות: "ומאן דמברך ברכת המזון, חדי לעילא, וחדי לתתא. ואצטריך לברך בחדוא, וברעותא דלבא, בגין למחדי מדת הטוב, דכתיב ויאכל בועז וישת וייטב לבו. דא היא מדת הטוב."
שנזכה כולם להטיב את לבנו ודעתינו!
תכף יתחילו לבקש מאיתנו גם לקרוא תהילים…
ולא אכפת לי כמה הדתה זה יביא איתו
אבל יש דברים שעם הזמן זה הפך להיות פחות.
וסתם משהו שעלה לי, אני לא אשכח איך תקופה ארוכה הייתי בהתלבטות קשה לגבי משהו וזה ממש הפריע לי לכל עשיית המצוות..
עד שיום אחד באחד הימים שלמדתי גמרא , תנא אחד פסק בהחלטיות על משהו מסוים ואני מזה הייתי מבסוט.. סוף סוף אמירה חד משמעית בנושא שכל כך הטריד אותי.
זה מה שיפה בגמרא ובאמונת חכמים.. ברגע שראיתי שככה הוא אמר.. קדוש יאמר לו . בשבילי זה מספיק
מהקטעים האלה שהאני הרוחני שלי יוצא מעל גבי הפורום (;
אחרי שהזכרנו על לזהות איזה חלק בי מדבר את הדיבור הרעו התעמתנו איתנו .
נעלה שאלה , מה נעשה אם בכל זאת עולים מחשבות / רגשות של חוסר ביטחון של חשש ושל רע איך מפחיתים אותן?
אז יש הבדל בין דיבור רע גמור לדיבור מאוזן
- נניח בין איזה גרוע אני שום דבר אני לא מצליח .
לבין קשה לי ואני לא מצליח . (להניח בצד את הפרשנות)
אם קשה , אי אפשר לזייף שקשה אבל צריך להפריד בין הקטנה (הקצנה) לבין עובדה זמנית.
במקום אני לעולם לא אצליח -
אני עדיין לא הצלחתי .
זה לא יעבוד -
אני ראויה לזה
הכל קשה לי -
יש כמה דברים שמאתגרים אותי
יש כוח לדיבור ולמחשבה שלו , זה ממש לא קסם צריך להתאמץ צריך לשים לב מה רעיל (;
ומה אפשר לשים בפרופרציה, לאט לאט הדיבור שלנו יהיה נקי וחופשי
מוזמנים להביא דוגמאות (:
לא הצלחתי לשנות
תקרא אם לא יפריע ..
חבר שואל
משנים לי סיסמא לניק ועל כלום
אבל טוב אני סולח לך..
קשה שלא. יש לך מזל..
אז אני מבין שימ"ל סתם החליט לשנות לי את הסיסמא של הניק.
טוב יאלה תמשיכי לך פה באמונה שלך לא נפריע לך
מלשנית....
צריכים לגאול את הדיבור שלנו.
ה'פרקי דרבי אליעזר' אומר שלא דברנו לשון הרע במצרים. אבל עדיין היינו כמו תינוקות שלא ידענו איך לדבר טוב.
פתאום אחרי היציאה יש שפע של דיבור בשירת הים.
הרב קוק בשמונה קבצים א, קנ"ו כותב על גאולת הדיבור בימינו: "התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל... לא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה."
הוא מדבר שם על הלאום, אבל זה נוגע לכל פרט ופרט שצריך לגאול את הדיבור שלו.
זה תהליך ארוך אבל צריך לשאוף לדבר דברים טובים לעצמנו, לעולם, ולשבח את ה'.
נראה לי שזה נבנה שלב אחר שלב.
עצם זה שמחשבה רעה עולה זה עניין טבעי וזה מקובל, וזה בודאי לא צריך להעלות רגשות אשמה מזה, גם אם זה לא נעים ולא טוב.
השאלה באמת מה עושים או לא עושים אחרי שעולה המחשבה.
קודם כל, להמנע מדיבור רע ואז אולי היא עדיין קיימת, אבל היא לא מועצמת. היא לא יוצאת מהכח אל הפועל. זה כבר דבר מאוד מבורך.
אח"כ באמת אפשר כמו שכתבת לשחק עם המחשבה.
בכללי, לפעמים יש נטייה אנושית להגיע לטואטליות, או הכל שחור או הכל לבן, או הכל רע או הכל טוב. ומתי שזה קורה אז כדאי לאזן. להכליל מכלול של התסכלויות מזויות שונות על הסיטואציה ולנהל שיח פנימי ביחס לסיטואציה. זה נכון ביחס למחשבות רעות שהן שליליות ופוגעות באדם עצמו בצורה ישירה, אבל זה נכון למחשבות רעות שהן מדמיינות פנטזיות כאילו הכל טוב ואז לאחר זמן זה פוגע מאוד בבנאדם.
שיח פנימי לדוגמא, אחרי שאדם מרגיש אשמה בעקבות מקרה מסויים -
אולי זה לא אשמתי עד הסוף.
אולי גם בחלק שבו אני אשם לא יעשה לי טוב אם אני ילקה את עצמי.
אולי אני יכול ללמוד מזה להבא וזה יעשה אותי יותר טוב.
אולי זאת המטרה של הטעות או תחושת הבושה ללמוד מזה
זה דבר יפה מאוד ללמוד מטעויות. כל הכבוד!
כמה נכון.
אני צריכה לשמוע את זה. באמת יש לי נטייה להקצין ולהגזים ולהרוס לעצמי.
כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה.
למה שלא נפרגן לעצמנו?
תודה!
פשוט חלאס
חלאס לקנות מערבים
חלאס לתקן אצלם רכבים
חלאס לחשוב שיש בהם טוב
חלאס להאמין לשטויות שלהם
חלאס
חלאס למות בכוח
זה לא שווה את המחיר הזול יותר שלהם
הם לא שווים את זה
הם לא מתקרבים ללהיות שווים את האבא ובן שהשבת נרצחו
שמישו תכנן יפה מאד את הפיגוע שלהם
שהדם שלהם מבעבע באמצע כפר חווארה שמזמן היה צריך להתחיל להרוס אותו עם באגרים של הצבא
פשוט חלאס
''ונקם ישיב לצריו''
לק ג'ל ב-150 זה מוגזם? אופ
כל קישוט זה גם תוספת ..
עולה 180
ואין לה ביט אפילו
אני משתגעת הדברים האלה משגעים אותי
אני מצטערת בכלל שהתחלתי את הלק
כי עכשיו אני מחפשת בנרות מישהי ואני תקועה! ואי אפשר להיות תקועה עם לק שלא נראה טוב עדיף כבר בלי ולעשות לעצמך.
אי אפשר להיות תקועה עם לק מתקלף זה פשוט לא
אין איבדתי את זה
אני כבר פחות עושה לק בגלל זה,
זה סתם מבאס.
הבעיה שלק גל את עושה פעם בחודש לא כל שבוע כמו רגיל והוא יכול לרדת תוך שניה
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן,
עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,
שֶׁקָּרָא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו:
"לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ,
שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן"?
אָמַר לָהֶם:
"אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם,
אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת".
(לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א)
הביאור הלכה מצטט בסימן א' בשם החינוך את שש המצוות התמידיות:
1. להאמין שיש אלוה אחד בעולם 2. שלא נאמין בשום אלהים זולתו. 3. לייחדו 4. לאהוב המקום ב"ה 5. להיות יראת הש"י על פניו תמיד לבלתי יחטא. 6. שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים.
הענין שלפעמים מזדמנת לפנינו 'טירדא דמצוה', כמו במשנה ואנחנו לא מסוגלים לכוון ולקבל עלינו עול מלכות שמים, ולקיים שש המצוות התמידיות ולהתמקד בכללי התורה.
אז המשנה מדריכה אותנו שאנחנו פטורים, וצריכים להתמקד במצוה עצמה שאנחנו עסוקים בה שיש בה אוצר גדול כדברי ה'תורת המנחה' (ואתחנן דרשה סו):
"וכל העושה מצוה כמאמרה זוכה להיות חלקו באותו אוצר של אותה מצוה שנתעסק בה".
כאשר אדם מתמקד במצוה שלפניו הוא מסולק מהרע ונדבק בטוב כדברי המהר"ל (חידושי אגדות שבת סג ע"א): "מפני שהוא מסולק מן הרע כאשר עושה המצוה שהמצוה היא הטוב".
לצערינו היו תנועות חדשות שניסו להגיד אפילו ליהודי הפשוט להיות דבק בעניינים הכלליים של התורה, גם כאשר הוא עושה מצוה פרטית. המשנה מבינה שזו לא ההדרכה לאדם הפרטי, אלא כדאי שהאדם יתמקד במצוה שלפניו ודרך זה להידבק בבורא. אדרבה אם האדם מנסה לקבל עליו עול מלכות שמים, כשהוא עסוק בעול מצוה פרטית, זה יכול לבלבל אותו.
רק אדם גדול כרבן גמליאל יכול להגיד: "אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם,
אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת".
נכון שהרמב"ם פוסק (קריאת שמע ד,ז): "כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא". אבל מיד הוא מסייג: "והוא שתהא דעתו פנויה עליו אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו."
אולי אפשר להגיד לענ"ד כל מה שהחמיר על עצמו רבן גמליאל, ומותר לשאר אדם להחמיר על עצמו לקבל עליו מלכות שמים, זה דווקא בעת טרדת המצווה, אבל כאשר מקיימים את המצווה עצמה צריך להתמקד בעצם קיום המצווה לפרטיה עם ידיעה כללית שזה לשם שמים, ולא לנסות ללכת בגבוהות, כעין מה שה'נפש החיים' מאריך בענין 'לשמה' בלימוד תורה.
כמובן שהפסק היום שמותר לקרות קריאת שמע בעת הטרדה (שו"ע ע, ג): "אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא."
..
