קודם כל, אם מישהי מזהה אותי, עכשיו או תזהה בהמשך, אשמח לדעת, אפילו דרך האנונימי או המנהלות.
יצא קצת ארוך, אז תודה מראש לכל מי שתקרא
הריון שני, מגיעה לסוף שבוע 37. יודעת שיש לי עוד שבוע אחד לעבוד ואז יוצאת לחופש לפני הלידה. מחליטה להקדים את החופש ביומיים (היום היה אמור להיות היום הראשון של החופש שלי, אבל רציתי להתחיל כבר ביום רביעי). המנהלת שלי (מדהימה!) לגמרי זורמת איתי, למרות שיש עומס מטורף בעבודה. בדיעבד- הדבר הכי חכם שעשיתי.
יום רביעי, עושה את כל הכביסות לתינוקת.
יום חמישי, מתחילה להרגיש לאורך כל היום כאבי מחזור חלשים יחסית, גם כתבתי על זה פה. קצת נחה ויוצאת לקניות של דברים למשלוחי מנות לפורים, רוצה להיות מוכנה.
בינתיים הכאבים נרגעו.
יום שישי.
מתעוררת בסביבות השעה 6:30 בבוקר עם כאבים. מרגישה את ההתקשויות שהרגשתי כבר הרבה זמן, אבל עכשיו זה כואב יותר וקצת תכוף יותר.
מעירה את בעלי ואומרת לו שאני חושבת שזה צירים (אצל הגדולה שלי הלידה התחילה בירידת מים, אז לא היו כ"כ שאלות). מתחילים לתזמן.
הצירים כואבים, אבל איכשהו נסבלים, בין לבין אני מתפקדת רגיל לחלוטין.
בעלי לוקח את הגדולה לגן והולך לתפילה. אני ממשיכה לתזמן את הצירים ובין לבין מכבסת את הבגדים של הגדולה (כל הבגדים שלה היו בכביסה..).
בעלי חוזר ומחליטים לנסוע לבית חולים.
אני מעדכנת את אמא שלי, והוא מעדכן את המלון שהוא סגר לנו לשבת שאנחנו לא נגיע.
מסיימים להתארגן, אוספים את הילדה מהגן ונוסעים לשים אותה אצל אמא שלי, ומשם לבית חולים.
מגיעים למיון יולדות, עושה מוניטור, והצירים ממשיכים לכאוב, אבל אומרים לי שהם לא סדירים. בין לבין אני מרגישה טוב, אז נתנו לי הרגשה שזה יכול עוד לקחת זמן.
נכנסים לבדיקה של הרופא. בודק פתיחה- 4
חוזרת למיילדות בקבלה של המיון, הן בהלם מהפתיחה, אבל שמחות בשבילי.. חח.. והן מכינות ולוקחות אותי לחדר לידה, כמובן אחרי ששאלו אותי אם אני רוצה אפידורל והתשובה שלי היא חד משמעית - כן!
בחדר לידה אני מצוותת למיילדת מהממת ששואלת אותי שוב אם אני רוצה אפידורל, ואני שוב עונה שכן (שואלת אותי אם לא בא לי לידה במים, ואני ישר אומרת לה לא, זה לא בשבילי.. חח..) היא מחברת אותי למוניטור, ואומרת לי בואי נשבור שיא של מהירות מהרגע שמבקשים אפידורל עד שהמרדים מגיע. אני זורמת איתה.
עושה מוניטור בעמידה, הצירים ניהים כואבים יותר ותכופים יותר. בשלב מסוים בעלי היה צריך לצאת לכמה דקות, ואחרי כמה דקות אני מרגישה שאני ממש חייבת ללכת לשירותים, אחרי רגע אני מרגישה שיורדים לי המים.
קוראת למיילדת, והיא בדיוק נכנסת עם המרדים. היא עוזרת לי לעלות למיטה, בודקת פתיחה- 8.
המרדים אומר שהוא יכול להביא לי משהו שיעבוד מהר, אבל המיילדת חושבת שבשלב הזה כדאי לנסות טבעי. בהחלטה של רגע (כי זה מה שיש לי) אני מחליטה ללדת בלי אפידורל.
המרדים מאחל לי בהצלחה ויוצא, בעלי נכנס ולא מאמין שויתרתי על האפידורל, ונכנסת עוד מיילדת לעזור.
עוזרים לי לעבור תנוחה (שאני על הברכיים עם הפנים על גב המיטה), ומתחילה לחיצות. כאבי תופת, שקשה לי להתמודד איתם. תוך כדי בעלי והמיילדות מעודדים אותי שאני מסוגלת, ובאותו זמן אני כבר התחלתי לצעוק מהכאבים. אני מרגישה ממש את הלחץ שהקטנטונת שלי רוצה לצאת.
בלשב מסוים אני מסתובבת חזרה על הגב ושמה את הרגליים על המיילדות. הן ממש מעודדות אותי ואומרות לי מה לעשות. בעלי לידי גם מעודד ותומך.
אני לוחצת ומרגישה את הראש מתחיל לצאת, קשה לי להמשיך ללחוץ, אבל מרגישה שאני חייבת. לוחצת עוד, עד שאני מרגישה את התינוקת שלי בחוץ. בעלי עם דמעות בעיניים, הפעם היחידה שראיתי אותו ככה זה היה בלידה הקודמת.
ישר שמים אותה עליי ואני מחבקת אותה ככה כמה דק'. אחרי שחותכים את חבל הטבור אני מרגישה שאני חייבת ללחוץ עוד ומוציאה את השליה. כנראה שלי היו בטוחים אם היא שלמה או לא, אז נכנסו כמה רופאים כדי לבדוק, והמיילדת מזכירה להם שאני בלי אפידורל ושאני כאובה מאוד. אחרי שבחנו את השליה עוד קצת החליטו שהיא שלימה.
המיילדת אומרת לי שיש לי קרע חיצוני והיא צריכה לתפור אותי, ואני חייבת לציין שהיא הייתה ממש רגישה בכל התהליך, אמרה לי מה היא הולכת לעשות, מה אני ארגיש, אם זה יכאב, וכשביקשתי ממנה רגע כדי לנשום אוויר בין לבין, היא חיכתה עד שאמרתי לה שאפשר להמשיך.
בשלב כלשהו (לא זוכרת בדיוק מתי), המיילדת אומרת לי שהתינוקת שלי ורודה, אבל היא רוצה שרופא ילדים יבדוק אותה. שלחתי את בעלי יחד איתה. אח''כ חזרו ואמרו שהכל בסדר.
יש החלפת משמרות, ונכנסת אליי מיילדת אחרת שעוזרת לי להיכנס להתקלח. בינתיים בעלי עולה עם התינוקת למחלקה.
עוד מעט אכתוב את ההמשך, שחלקו מתרחש ממש ברגע זה
תודה שהרגעת אותי! כבר הרגשתי אמא מזניחה...