פורום עבודת ה' (עמוד 11)

אבל שמתי לב שמתי שאני הולך עם אמונה חזקה שהקב"ה יביא לי את הזיווג שלי וזה רק עניין של זמן

הרבה יותר קל לשמור על העיניים...

הרגשה של: מה אני מסתכל אם מחכה לי מישהי אחרת.

אבל בכללי שמחה זה מאד עוזר נגד יצר עריות... 

וואו זה ככ שפל בעיני. בלי קשר עכשיו לחנוכה, אני מעריכה אנשים שהאידיאולוגיות שלהם לא נשארות אי שם במרום אלא משפיעות ומעצבות את החיים. אפילו כשהם נוגדים את התורה והיהדות, אני אתנגד נחרצות, אבל אעריך את ההליכה אחרי מה שחשוב להם.

אנשים שחיים בניגוד לאמונות שלהם, בשם האמונה, זה שיא השפלות בעיני..

תודה! איפה בדיוק בדרך חיים?

אני חושב שנכון שהחול הוא לא רע, והיהדות נגד זה, אך דווקא בחנוכה כן התברר אותו עניין של "מלחמת החול והקודש", ההבדלה ביניהם, להראות את הפער.

מלכות יוון כמו שכתבת יפה ערבבה בין החול לבין הקודש (עיינו מועדים של הרב יצחק זאגא שמביא את הפסוק שמוזכר בו: "...יון מצולות...", יון היו בוץ, ערבבו בין החול והרוח, התרבות, הייתה בשביל התענוגות והשפלות שהגיעו אליה, לקחו את הרוח בשביל לספק את החומר ולהפוך אותה לרטובה וחיה, שזה הכי נורא. לעומת זאת, באו הכהנים, שלהם "אין חלק ונחלה", הם מנותקים מהארץ, מנותקים מהחומריות והגשמיות, ובאים ואומרים, הקודש הוא העיקר, והחול יכול להביא לדרדור מוסרי, החול הוא לא המרכז והוא מביא לטומאה.

ורק אחרי חנוכה שבו הבדלנו בין החול לקודש, אז בפורים יש את ההמתקה של חול, קדושת הגוף, הדעת פחות שולטת, אבל זה כשהגוף היהודי בקדושה, שאין סכנה שהוא יופיע קדושה, אך בזמן יוון לא היה אפשר להופיע את הגוף לגמרי בלי דעת, הגוף היה נמשך לטומאה מסואבת של היוונים והתרבות שלהם, היה צריך להפריד ולהבדיל, ולאחר מכן אפשר להופיע את זה בקדושה. (מקביל ליסוד של הבעל-שם-טוב, קודם כל הכנעה- זה היה בימים נוראים, הבדלה-חנוכה, המתקה-פורים).

יש פסקה בעין אי"ה של הרב זצ"ל (הרב קוק) בשבת על חנוכה שבו הוא אומר שימי חנוכה הם ימי הלל והודאה ולא ימי משתה ושמחה, כי הדבר שאנחנו לא לוקחים מהתרבות היוונית זה ההמשכות אחר התאוות והתענוגות, תענוגות הבשר וכו'....אמנם, כשיש הלל והודאה, כשזה חלק מעבודת ה', אז החול מופיע בצורה מקודשת, אבל להופיע את החול באופן רגיל אי אפשר באותו זמן. אמנם, בפורים יש מצווה ביום של אכילה ושתייה.

לגבי מה שכתבת על "אין לנו חלק בא-לוקי ישראל". יש פסקה מדהימה של הרב זצ"ל (לא זוכר איפה...) שהוא מסביר את עניין מכירת יוסף, שדרכו של יוסף הייתה להשפיע על העמים באופן ישיר, להיות בתוכם ומתוך כך להשפיע עליהם, והאחים חשבו שזה מאוד מסוכן והעם היהודי יוכל להיאבד בצורה כזאת, ולכן רצו להרוג אותו, אך יהודה אמר, למה להרוג אותו, אם ה' רוצה שהשיטה הזאת תצלח, שיעשה את זה, נשלח אותו אל הגויים, ונראה מה קורה עם השיטה הזאת, אם יוסף יישאר יהודי וישפיע עליהם. וקרה מה שקרה. והיוונים אמרו לכתוב על קרן השור, שזה רומז ליוסף, "בכור שורו הדר לו", "אין לכם חלק בא-לוקי ישראל", אך לא הבינו שגם שיטת יוסף יוצאת מתוך עם ישראל בקדושתו.

(מכאן הוספה שלי...) לכאורה לא ברור, אם הם אמרו, "א-לוקי ישראל", הם הודו שזה הא-לוקים שלנו, וזו סתירה מיניה וביה. אלא הם רצו לומר שה' הוא של כולם באופן שווה, שעם ישראל לא בעל קדושה מיוחדת, יש א-לוקי ישראל, אבל "אין לכם חלק מיוחד", הוא שייך לכולם. אז אין לכם לשמור על ייחודיות. לכן זה מה שהם רצו לעשות, שעם ישראל יתערבב בין האומות, ולא תהיה ייחודיות.

אבל אז באו הכהנים. הכהנים מבטאים את החלוקה וההבדלה, כמו שאמרנו, והראו שיש הבדל בין ישראל לעמים, בין קודש (תורה) לחול (יופי של יוון והתרבות שלהם), ולא שהאדם יימשך ויטה אחר החומר, שאז הוא לא יקדש אותו אלא יימשך אחריו ויסתנוור אחריו ויאבד את הפרופורציות, ויהיה עיוור משוחד ולא ילך ע"פ האמת. ורק מתוך ההבדלה, מתוך קדושת עם ישראל, שאר העמים יכולים גם לקבל קדושה, וכן מתוך הקודש כל המקומות יכולים להתקדש, ומתוך קודש הקודשים כל המקומות יכולים להתקדש, אחרי שהתנקו והוכנו בצורה נכונה ולא טמאים ומסואבים, אלא מתוך הבנה שהם שייכים לעולם הקודש ומתוך כך צריכים להופיע בצורה ראוייה ונכונה, עם פרופורציה נכונה. ובעצם התשובה של עם ישראל: "יש לנו חלק בא-לוקי ישראל!", אנחנו עם מיוחד, העם הנבחר, ומתוך ההכרה המציאותית הזאת, ניתן להוות דוגמא לכל העמים האחרים.

ואם אפשר להגדיר, יוון רצו לערבב בין החול לקודש, ורצתה להוריד את הקודש אל החול, ה' הוא הטבע ולא יותר מכך, ואילו אנחנו אומרים, יש נקודה פנימית טהורה שהיא מעבר לעיניים האנושיות הטרוטות, יש ניסים ומציאויות מעל הטבע, יש מדרגה אינסופית, זה מעל כל מציאות אנושית שאנחנו מכירים, וזה מה שעם ישראל בא להופיע בעולם, ואנחנו באנו להגיד, לא, יש הבדל בין העולם שלנו שיכול להיות שיש בו רוח וניצוצות קדושה ודברים טובים, אבל זה הבדל של שמים וארץ (תרתי משמע....) בין היופי והחן האנושיים, הגדולה האנושית, לבין הקדושה הא-לוקית, שהיא מימד אחר לגמרי, ואחרי האבחנה הזאת אז גם הטבע מקבל באמת את משמעותו הנצחית ויש המשכה של שפע וקדושה אל החול, שהרי הם לא מנותקים, אך ההבנה הזאת היא גם מחייבת את החול להבין שהוא לא מנותק ולא יכול לברוח לעולמות לא טובים אלא הוא צריך להיות מוכן ולהופיע את שם ה' בצורה ראויה, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", להיות מוכן לקבלת השפע הא-לוקי וצריך להיות במינון הנכון ובצורה הנכונה בהדרכת התורה.

שנזכה!

חג שמח....!

מה שכתבת בפסקה הראשונה, לא יודעת, קצת מוזר לי.. זה מרגיש לי שזה קצת מוריד מחנוכה..

אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד..

לגבי יוסף, זו לא ממש הנקודה אבל שואלת את עצמי: מה זה אומר? הרי השיטה של יוסף הוכיחה את עצמה.. אז מה, באמת זו הדרך? להתערב בין הגויים וכך להשפיע עליהם? זה באמת מסוכן. אולי במצב מתוקן אמור לעבוד, אבל ככה בעולם כמו שהוא עכשיו בקלות אפשר להיות מושפעים במקום משפיעים..

אבל ההקשר לחנוכה זה ממש יפה ומחדד כזה את המהות של החג..

תודה..

וודאי שגם בחנוכה יש וורטים של המתקה (יש לי אחד בכיס, בעז"ה בלנ"ד בהמשך אשלח אותו....), אבל באופן כללי חנוכה יותר שייך להבדלה, לא רואה בזה בעיה. זה שלב חשוב ונכון, והוא חלק מכל התהליך, וגם ההבדלה מכוון לאותו שלב של המתקה באופן כללי, אלא שבאותו שלב לא שייך להמתיק, וצריך לעבור את שלב ההבדלה....

הדרך באופן אידיאלי הוא אכן ללמד את הגויים. ואכן אחרי שאנחנו מגיעים להפנמה אמיתית של הבנת הערך של סגולת ישראל וההבדל בינינו לבין הגויים, שייך גם לעשות את ה"המתקה" ולהפיץ את הערכים הא-לוקיים בעולם ולפעול לכיוון האידיאל של: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

לכן אנחנו עדיין חוגגים את חנוכה, כי עדיין לא עברנו לגמרי את שלב ה"הבדלה", "בימים ההם בזמן הזה". לעתיד לבוא כל החגים עתידים להיבטל חוץ מפורים....

בשמחה....

בס"ד

הדבר הראשון שעלה לי זה מעמד הר סיני, שדווקא היות וההוא ההר הענו ביותר ודווקא כי האיש משה ענו זכו לקבל את התורה על ידם.

וזה בעצם מאיר לי מאד את הענווה, הענווה היא המקום בו השפע הגדול ביותר יכול להתקבל, הענווה היא כמה אני נותן לעצמי להיות כלי לקבל מאחרים ולהכיל את האור.

הענווה יש בה הקשבה וסבלנות רבה עם ידיעה של אמת ואמונה של המקום והמעמד שלי, אדם ענו יודע את מעלתו אך הוא מוכן ככלי והוא מלא באמונה ואמת פשוטה שיכולה לקבל מאנשים אחרים וברמה הכי גבוה של אחדות של הכלה מלאה של האור שלהם.

אחבר את זה יותר למשהו מובן דרך דרשה שזה הזכיר של הרב יוסף אליהו בסוד הנישואים שהוא כתוב על "וירד ה'" שזה רמז למאמר חז"ל{יבמות סג.} "נחית דרגא ונסיב איתתא "-רד דרגה ושא אשה, שזה יסוד החיבור הן מצד ה' והן מצד הר סיני ומשה רבינו רד דרגה כנס למהות של ענווה שאני מקום פתוח ואז שא אשה תוכל בעצם להתחתן נוצר באותה ירידה מקום בו האחר יכול להיכנס בו הקשר יכול להיווצר וכמו שאומרים איש ואשה זכו שכינה ביניהם ברגע שאתה לומד לרדת להיות ענו ולייצר את המקום הזה שם מופיע השכינה והחיבור העמוק בין האנשים..

בס"ד

כמובן שיש הרבה אפשריות מאיפה ואיך להתחיל וזה מאד תלוי בך ואתה מכיר את עצמך הכי טוב.

בתור התחלה הייתי אומר מה הנושא שהכי מעניין אותך כרגע ולחפש ספר או מאמר בנושא.

נקודה נוספת שהיא חשובה היא כמה זמן יש לך ומה הסגנון של לימוד שאתה אוהב

נקודה שלישית האם אתה רוצה לנסות לפצח וללמוד לבד או דווקא מחפש מפרשים ולשמוע יותר שיעורים.

לדוגמא:

על עצמי אני יודע שלי הכי קל היה להתחיל דווקא מפסקאות קצרות יחסית{כמו ספרי אורות{אורות התשובה/התורה. ראש מילין וכאלה} בלי פירוש, כי אני אוהב לקרוא ולנסות להבין ולמצוא בתוך הדברים בעצמי ואני אהוב לימודים קצרים יחסית מדיוקים.

התחלתי אז מאורות התורה כי הייתי בישיבה וזה מה שהעסיק אותי.

מההיכרות שלי להרבה אנשים קל להתחיל בפסקאות קצרות אם כי בסוף היסודות הגדולות חייבות לבוא בתוך מאמר וספר יותר ארוכים..אבל שוב זה תלוי בסוף בזמן שיש לך ובכוחות כי כל אדם הוא שונה וזה אגב נושא שמדובר בכמה מקמות מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לך..
 

מקווה שנתן כיוון למחשבה ובהצלחה.

1. אתה אוהב ללמוד משמיעה או מקריאה?

2. אתה מבין/אוהב לאתגר את עצמך בטקסטים קשים או שאתה צריך/מעדיף תיווך?

אני אישית מעדיפה קריאה עם תיווך, והתחברתי מאוד לספרים של הרב ראובן פיירמן אמונה ברורה, בסוד התפילה ולהקשיב לחיים. עוד דברים שראיתי/קראתי ואולי תתחבר - סדרת שיעורים על יסודות האמונה של הרב חגי לונדין או הספרים המבוארים שהוא הוציא על הרבה מספרי הרב קוק, או אולי הספרים של הרב אורי שרקי..

הסדרת ספרי ביאור של הרב חגי לונדין

זה ממש ממש עזר לי להבין את הסגנון של הרב

מעניין מה המקור שלך לכך שהשכל וההגיון הם כלי לראות את מה שמעבר.
נראה לי שלהפך דווקא.
השכל וההיגיון זה כלי לצמצם את מה שמעבר ל"תפיסה". למשהו שאפשר לתפוס אותו

במה שמעבר באמת, אי אפשר לנגוע ולהשיג
גם לא בשכל והיגיון.

לעומת זאת התחושות העכשוויות,ה'מיד' ה'הרף עין', נראות לי הרבה יותר מחוברות למה שמעבר,
למה שאי אפשר לתפוס ולהכניס לגבולות.

רציתי לשאול רק לגבי דחיקת השעה..

אני לא בקיא במה היא דחיקת השעה (לכן אני שואל)

אבל יש מושג של דחיקת השעה מה שידוע בגמרא "כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו"

שבנאדם מנסה להשיג משהו בכוח ולא מחכה שהקב"ה יביא לו את זה בזמנו ובעיתו

אז התוצאה היא שזה יזיק לו.

אז ר' נתן כותב שאם אדם מנסה להשיג את הפרנסה ביגיעות גדולות יותר ממה שצריך בשביל ההשתדלות זה נקרא לדחוק את השעה ואז דווקא מתמעטת פרנסתו.

אני דווקא חושבת .

שזה לא עיניין של דחיקה ....

אלא של  פעולה...לא בטוחה אים זו פעולה של השתדלות,

(כי בכל זאת זאת למלות לוטו זו לא פעולה ממשית.)

אים נקביל את זה לעבודה- האדם עושה את ההשתדלות שלו בכדי לקבל פרנסה.

ולא יושב בחיבוק ידיים ומחכה. 

בכדי להשיג דבר מסוים יש להקדים פעולה....כמו בעיניין הגשמים השם לא הוריד עד שקדם לכך תפילה.

זה מעיניין המעשה.

בבחינת האמונה -

מה שיש לנו זה מה שנכון לנו . אז אולי כאן ניכנס קצת העיניין של ההדחקה .

שאנו חושבים שמגיע לנו יותר.

והלוואי נצליח להשריש את זה בנו....

עירובין יג ב – ויקיטקסט

הדוחק את השעה - מתיגע להעשיר ולהתגדל ורואה שאינו מצליח ואעפ"כ חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות:

זה כנראה כלל שנאמר לכל מיני דברים.. רק כל אחד לקח את זה לאיפה שצריך

(אם אני לא טועה גם כתוב שאברהם אבינו נפטר חמש שנים לפני זמנו בגלל שדחק את השעה לקבל ילדים..

ולכן נפטר מוקדם כדי לא לראות את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה שזה היה אמור לקרות מאוחר יותר)

ככה הבנתי. 

בכל מקרה, אז השאלה היא לפי פירוש רש"י 

בס"ד

וזה אולי גם יענה לפי רש"י שהבאת,

אדם שממלא כל שבוע חודש למרות שלא הולך לא ושם מבטחו שדרך פה זה יגיע זה מאד דומה למה שרש"י כתב על אדם שהלך לעשות עסקים לא הצליח ולמרות זאת מתעקש לנסוע לעשות עסקים כי הוא בטוח שמשם הישועה{ואגב אחת הבעיות המרכזיות בהימורים היא אותה תכונה של בטוח שמכאן מתישהו או במילים אחרות ההתמכרות לאמונה שפה יש הצלחה ומכאן תגיע הישועה ולכן ממשיכים ונשאבים..}

לעומת זאת בן אדם שנגיד נמצא במצב שהוא לא בטוח והלך והתפלל לה' לישועה ואומרים אמלא רק פעם אחת שאם ירצה ה' לתת לי בזה, פה פחות יהיה דחיקת השעה{אם כי צריך לראות שזה לא שאלה שלא כדין כמו שביקש אליעזר שלא כדין ש"והיה הנערה..."}

ובעצם בגדול השאלה שנראית לעניות דעתי: "היא עד כמה אתה תולה עצמך בזה?", או ממלא כי חד פעמי לכבוד יום ההולדת ואם ארוויח מה טוב ואם לא חלק לפחות הולך לצדקה וכדומה.. 

כשממש מבואסים, אז קשה להרגיש את השמחה. ולא נראלי צריך ויעזור להילחם בזה. אין איך להכריח את עצמך לשמוח, וגם אם תצליח לרגע לעבור למוד קליל יותר (לא בהכרח שמח באמת), זה ירד, ואתה תישאר עם עצב כזה ריק..(לפחות מנסיון שלי)

זה קצת כמו מערבולת. להיאבק בה, לא יועיל. צריך לשקוע איתה ללמטה, וככה נחלצים ממנה.

כשיש באסה, צריך להתבאס. להקשיב רגע- למה אני מבואס? זה סתם באסה או שמתחבאת כאן גם אכזבה, יאוש ודברים כאלה? 

רגע להיות בזה. לתת לבאסה מקום. להרגיש אותה חזק, לנסות להבין את עצמי. לספר ולפרוק גם לאבא שאיתי בכאב תמיד.

ואז הלב שלנו מרגיש מעודד, הוא לא לבד בזה. יותר קל לו לפנות מקום גם לשמחה. זה לא אומר שלא תהיה באסה, אבל תוכל להיכנס שם גם שמחה. שמחה שהיא שקטה כזאת, שלווה..

מסכימה עם מה ש@מוריה. אמרה, רק  רוצה להוסיף..
כדאי לדבר על זה גם עם מישו שאוהבים וסומכים עליו, ולפתוח איתו את המקור של הבאסה ואת הציפיה שהפכה לאכזבה קשה וכל זה.. ואז זה מקל שיש מישו שמשתתף איתך באמת בצער וזה מקל, וככה אפשר לפנות מקום בלב לשמחה. ואז אפשר לעשות דברים שאוהבים, לשמוע שירים שמשמחים אותך וכדו'..
וזה בעצם אותו רעיון של לשתף את ה' אבל פשוט יש כאלה שיותר צריכים שיהיה מישו שיתקשר איתם פיזית.. אז מה שהכי מרגיש לך נכון

קראתי ספר. ובספר היה כתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". ויש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר,
ר' יהודה אומר שרק בזמן שאנחנו נוהגים מנהג בנים אנחנו קרויים בנים. רבי מאיר אומר שבין כך ובין כך קרויים בנים.

והיו לי הרבה שאלות. אני בן או לא בן? מה זאת אומרת שאני קרוי בן, אם אני בן - אז אני בן! "בנים אתם לה' אלוקיכם", מה אכפת לי איך קוראים לי?
וגם, מי הוא זה שקורא לי?
ובכלל, אם אני בן - איך זה יכול להשתנות בגלל המעשים שלי? זה הזוי!! אני בן בגלל שאבא שלי הביא אותי לעולם, איך רבי יהודה אומר שזה תלוי באם אנחנו נוהגים מנהג בנים?! הוא לא יודע מה זה אבא ובן?

ככה ישבתי והרהרתי בדבר. לא הגעתי להבנה. אבל בספר היתה הערת שוליים שהפנתה למהר"ל בספר נצח ישראל; פרק י"א. מהר"ל מוכר, בקרב בתי המדרש של תלמידי הרב קוק - מרכזי ביותר.
אבל למדתי אותו מחדש. ואני חושב שקצת הבנתי.

המהר"ל אומר שלפי רבי יהודה - כשאנחנו לא נוהגים מנהג בנים הקשר שלנו לה' הוא לא במדרגה של בנים. זה בעצם אמירה כזאת: ככל שאנחנו יותר דומים לאבא שלנו העולם יותר יודע שאנחנו המייצגים שלו פה. אתה רוצה להיפגש עם הקב"ה? תיפגש עם הנציגים שלו פה בעולם. אבל זה כשאנחנו מתנהגים טוב.
ברגע שאנחנו לא מתנהגים טוב - אנחנו פחות קרויים "בנים", פחות רואים את זה עלינו.
ר' מאיר אומר שתמיד רואים את זה עלינו, גם כשאנחנו לא בסדר.. תיכף אחזור לזה.

אחר כך המהר"ל מחדד: גם לפי ר' יהודה - תמיד אנחנו בנים. ממש תמיד. אנחנו, ורק אנחנו הנציגים של ה'. בעצם קיומנו - ה' שמח בנו, כי יש עם בבריאה שבעצם מציאותו עושה את רצונו יתברך בבריאת העולם. אהבת עולם אהבתיך. על כן משכתיך חסד.
אז מה רבי יהודה רוצה?

זה שאנחנו בנים - זה ברור. בלתי ניתן לשינוי. זה לא תלוי במעשינו, הקב"ה בחר בנו. הוא בחר בנו לתפקיד מרכזי בעולם. רק מעצם זה שהוא בחר בנו לתפקיד - אנחנו כבר צריכים לשמוח. זה לא משתנה.
תחשוב למשל על אדם שהתמנה להיות שר חשוב או ראש ממשלה. הוא עכשיו שר האוצר או ראש הממשלה. הוא גאה בבחירה הזאת, נכון? היא משמעותית? הרבה אנשים רואים אותו עכשיו כאדם שיש לו תפקיד, פתאום יש לו שם ונוכחות והוא מפסיק להיות אנונימי.

אבל לאיזה תפקיד הוא בחר בנו? לתפקיד שבשבילו הוא ברא את העולם - כל העולם נברא בשביל ישראל, כלומר הרעיון שעם ישראל מופיע ע"י השימוש בכל הבריאה מסביב (במיוחד אומות העולם).
זה הרעיון של ה' אחד ושמו אחד. אחדות ה'.

אתה יכול להיות ראש ממשלה לא טוב, אבל יהיה לך קבר בהר הרצל והשם שלך יהיה רשום באותיות זהב במשרד ראש הממשלה, ורכב השרד שלך יהיה במוזיאון האוסף או משהו כזה, למשמרת לדורות עולם.
אתה יכול להיות אבל ראש ממשלה טוב, ואז לא סתם תהיה ראש ממשלה. אתה תהיה ראש ממשלה שנוכח בחיים של הרבה אנשים הרבה דורות קדימה. גיבור לאומי כזה.

אז ה' בחר בנו להיות בנים. אנחנו מייצגים אותו פה, וזה אומר שה' אוהב אותנו וחפץ בנו. רק בנו.
אבל האם אנחנו גם קרויים בנים? האם העולם מתגאה בנו? האם הוא רואה בנו מייצגים של כל הטוב האינסופי של הבורא ב"ה? האם הוא רואה בנו שרים על המציאות?
אחרי חטא אדם הראשון נאמר "ואדם ביקר בל ילין - נמשל כבהמות נדמו". האם אנחנו אדם? או שרואים אותנו חלילה, לא נעים להגיד, כבהמות? עדיין, נמשל כבהמות - כי באמת הוא אדם. באמת אנחנו בנים. אבל אולי הביטוי החיצוני שלנו לא מתאים למי שאנחנו?

זה רבי יהודה.
וכאן מגיע רבי מאיר ואומר דבר מאוד מיוחד:
בין כך ובין כך קרויים בנים.

לא רק שאנחנו תמיד בנים, אנחנו גם תמיד קרויים בנים! אתה יודע מה זה אומר? אם קראת עד לפה - אני מאוד ממליץ לך לא להפסיק. כי עכשיו הפאנץ' האמיתי. mind blowing.

המהר"ל מביא את דברי הושע. הושע אומר להקב"ה שעם ישראל חוטאים ויש לו פיתרון מקורי: "העבירם באומה אחרת". תחליף אותם, את עם ישראל. 
הושע, אתה רציני?! אתה לא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל וזה לא תלוי במעשיהם?
תקשיב. הוא אומר דבר מדהים:
"כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדבקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא.. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר".

בום!! אני אסביר:
הוא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל. אבל הוא חושב שעם ישראל זה רעיון מופשט. "כנסת ישראל" כזה. אז ה' רוצה שתהיה מהות כזאת שתופיע בתור עם שתגלה את אחדותו,
אבל מי אמר שהאנשים האלה - ראובן, שמעון, אני ואתה - בנו הוא בחר? 
המהות תישאר, עם ישראל יישאר. בנים אתם לה' אלוקיכם באופן כללי, כאמירה מופשטת. ה' אוהב את כנסת ישראל. אבל אני? אם אני חוטא אני מוכיח למפרע שבי הוא לא בחר. שאני, כלי פשוט בן פלונית פלמונית נמצא פה בטעות. זה בדיוק מה שהנוצרים טענו לאורך הדרך, אנחנו בני ישראל האמיתיים, החדשים. אנחנו לא עם אחר, ה' לא מאס בעם ישראל. אבל אנחנו עם ישראל החדש! 

ומה התשובה?
ה' אמר לו לקחת אשה אחרת בלי נישואין וללדת ממנה ילדים. ואז אמר לו לגרש את האשה, הושע סירב.

"והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צרוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בוודאי כי זונה היא - ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום?"

אתה מבין מה קורה פה?!
זה לא רק שאתה קשור למושג הזה של כנסת ישראל באיזה אופן מופשט.
כשהשם בחר בעם ישראל, הוא בחר בך!.
כשלאבא יש בן - זה לא רק שיש לו בן. בן בכור, בני בכורי ישראל. אלא שהוא קשור לבן הספציפי, עם כל הפרטים שלו. עם כל התכונות שלו. אתה מייצג תכונה של כנסת ישראל! אתה חלק מהבן הזה.

לכן יש מצד אחד פסוק "בני בכורי ישראל" - בלשון יחיד. ומצד שני "בנים אתם לה' אלוקיכם" - כי פה הוא מדבר עליך, עלי, על כל אחד מישראל. הוא רצה בך. בך! בך ולא באחר! בשבילך נברא העולם! הוא ידע שתהיה חלק מכנסת ישראל, ורק חיכה לרגע שתיוולד שתוכל לייצג אותו במה?

"בין כך ובין כך קרויים בנים". במה תייצג אותו?
קודם כל - אומר רבי מאיר - בעצם קיומך. אתה (!), ה' אוהב אותך. אתה ממלא תפקיד שכביכול - ה' לא יכול למלא בלעדיך. כביכול. כי הרצון של ה' הוא בריאה, ובריאה זה דבר מגביל וה' הוא אינסוף. אתה גם גבולי, ונשמתך היא חלק מהחסד האינסופי של ה', אתה משמעותי מאוד.

נדמה את זה לאורות וכלים. ה' ברא אור כללי שנקרא כנסת ישראל. האור הזה הוא אור אחדותי שראשיתו מעל העולם, ולכן הוא מגלה את אור ה' בעולם.
האור הזה מתחלק להרבה אורות קטנים, פרטיים. כשה' ברא את האור של כנסת ישראל הוא ברא אותו כך שיתחלק לכל האורות והגוונים האלה.
האורות האלה הן הופעות של אור ה'. כלומר - אתה מופיע את אור ה' בעולם.

באיזה מידה אתה מופיע את אורו של ה'?
במידה שאתה בונה כלי שלם וגדול, ומעצב אותו בצורה שתתאים לאור ה' הפרטי ששייך לך.
אם לא תבנה כלי בכלל? האור שלך לא יבוא לידי גילוי בכלל. פוטנציאל לא ממומש.
אם תבנה כלי קטן? או שבור? האור יופיע גם כן, קטן, או שבור.
אם תבנה כלי גדול - תהיה בן יותר טוב.
אבל אתה תמיד בן. בין כך ובין כך אתה בן. יש בן שמכבד את אביו ועושה לו נחת רוח, כך שכל מי שרואה אותו אומר "ישמח האב בבנו". ויש מי שלא מכבד את אביו, ואז אביו אוהב אותו. אבל לא מקבל ממנו נחת רוח וכל העולם מסתכל עליו באור שלילי.

כל ההשפעה שלך היא ברמת הכלי. אבל הכלי הוא לא הסיפור פה. הסיפור כאן הוא אור אלוקי שמופיע דרכך! אתה מבין שזה עצום? אין לך שום יכולת לשנות את האור הזה. הוא אינסופי ולא צריך שתרחיב אותו, והוא לא יכול להיות יותר קטן בגלל מעשיך. אתה מבין איזה שמחה זה?
השאיפה היא למצוא גם את הדרך הנכונה להאיר אותו בעולם. כי המטרה היא לא שיהיה אור ה' בעולם, האור הזה תמיד קיים. המטרה היא שיראו את האור הזה שאתה מופיע - יהודים אחרים, כל העמים, ואח"כ גם כל היצורים בעולם התחתון ובעולמות העליונים.

גם ביום כיפור אנחנו אומרים שאנחנו בנים של ה'. זה לא תלוי במעשינו. הנה, כאן אנחנו עומדים ביום כיפור כדלים וכרשים, אנחנו מתמקדים במעשינו שלא משמחים את ה'. אבל אנחנו בניך ואתה אבינו! אתה הרי תמיד אוהב אותנו, תמיד שמח בעצם קיומנו. תמיד מלא שפע ואהבה אלינו, אהבה שאין לה ביטוי עצום יותר מאהבת עולם שאהבתנו. כל העולם נברא בשבילנו.
אנחנו מצרים על כך שלא גרמנו לנחת רוח שיכולנו לגרום. שלא ביצענו את תפקידנו מספיק טוב.
ריבונו של עולם! אנא, תן לנו שפע חדש, תגזור עלינו דין חדש - הקצבה חדשה של שפע, שעם השפע הזה אנחנו מבטיחים, אנחנו נשתדל לעשות את תפקידנו בעולם!

אנחנו באים ממקום נקי, אמיתי. וה' שומע. ה' יודע שבן תמיד רוצה לשמח את האב, אבל לא תמיד יש לו את הכלים. קשה לו. אבא אף פעם לא חושב שהבן שלו שלילי. אז הוא מנסה לתת לו שפע חדש, כזה שאולי הפעם עם העזרה החדשה ממרומים הבן יצליח לעשות את תפקידו.

בעצם קיומך - מי שאתה, אינני מכירך. אבל בעצם קיומך -תדע שאתה לא פה בטעות. אתה, כן אתה. עליך בדיוק נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם".

הנה שיר יפה. אולי יחזק אותך אחי היקר.

אבל זה כל כך לא המנגינה שנשמעת מהתפילות של הימים הנוראים...

בכל מקרה מעריך מאוד את זה שהשקעת זמן וכתבת כזה מפורט...

אני מבין שאנחנו קרוים בנים, אבל אני לא רואה את זה במה שאנחנו מתבקשים לעשות.

גם כשאנחנו קרוים בנים, זה מין דיעבד כזה, בגלל שאנחנו בנים אנחנו אהובים, קשר שחיצוני לנו, לא יודע, אולי אני מדבר שטויות

אין לי זמן כ"כ להרחיב עכשיו. אבל כל הכשלונות שלנו נובעים גם כן מהגודל שלנו.
עם ישראל פועלים בעולם. לא משנה לאיזה כיוון, יש בנו עוצמות. יש משהו שדוחף אותנו.
תלמד מהר"ל, ספר נצח ישראל. על המושג קשה עורף. תלמד הרב קוק- יש לו הרבה על זה.
תלמד את הראייה שלהם על הכשלונות של עם ישראל.

לא בכדי המצאנו את כל הדברים הכי גרועים בעולם, וגם הכי טובים.
זה לא רק בדיעבד, כל הקיום שלנו הוא מתוך הבחירה הזאת. ולא משנה מה אנחנו נבחר - רואים את זה עלינו.

יש לנו עשייה אחרת בעולם. לא משנה מה נעשה, אנחנו אחרים. תעיין בזה. תמיד קרויים בנים.

דווקא בגלל זה זה חסר לי כל כך, אני לא שומע את זה מספיק, לא בתפילה, לא בספרי לימוד חוץ מהרב קוק, לא בציבור

תיצור לעצמך פלייליסט של גדולי ישראל עם עין טובה. תחפש אותם, אלה שמדברים אליך. הם קיימים.
לעניות דעתי, ככל שתשקע בזה יותר כן ינעם לנפשך. 
דוגמאות: בעל שם טוב. רבי נחמן. ר' לוי יצחק מברדיטשב. הרב קוק ותלמידיו. הרב קרליבך. ר' אריה לוין. הרב מרדכי אליהו. ועוד מבני דורנו רבים.

החסידות זה עולם עצום. נכתבו מאות על מאות של ספרים, עמוקים ומתוקים מדבש. ובעיקר - מרחיבים את ההסתכלות, ומרחיבים את הלב. מבוססים על ראשונים (בעש"ט מבוסס על רס"ג ועוד) ועל תורת הקבלה.
תלמד מזה עוד ועוד, ביסודיות.
הם מלאים בעין טובה על עם ישראל בכללותו ועל כל אדם פרטי.

אני מניח שבאמת אני צריך להכנס ללימודים האלה עם יותר אומץ ולהתגבר על הקול המקטין הזה...

איך עושים את זה?
תכתוב לעצמך את כל הדברים שמכבידים עליך. שמכאיבים לך ופוצעים את נשמתך כרגע.
תחפש מקורות על כל דבר כזה בנפרד, שמאירים אותו באור חיובי. 
זה חשוב. וזה קיים..
ואם צריך, תלמד חסידות, קבלה. ותנסה להבין בצורה עמוקה שתתחבר לך גם למציאות,
כי אם זה יהיה מופשט מדי הנפש שלך תסרב להאמין לזה.

וזה יבנה אותך. אתה תהיה אדם גדול מאוד ולא מובן מאליו, עם כאבים ושאלות כאלה.

ומה שלא עומד במשפט של הא-להים - אין לו זכות קיום! (מסתבר שהוא חושב אחרת כי ארך אפיים לעוברי רצונו)

אם לא עשיתי פספס מרצונו יתברך אז עלי לחיות אכול רגשות אשם כי לא ממשתי את תפקידי וממילא אין לי זכות קיום.

מסתבר שאתה אומר את הדברים שאתה אומר מתוך תהליך מסויים שעברת ולכן אני לא חושב שתשובה שיכלית לשאלה "למה הקב"ה הוא גומל חסד" תעזור לך. זה תהליך שעוברים. וכמו בכל קשר יש משברים. הקב"ה הוא קצה חוט אחד של הקשר הזה, והוא באמת אין סופי, אבל הקצה חוט השני של הקשר הזה נמצא אצל בנאדם, בשר ודם, והקב"ה מודע לזה שאדם מחזיק בקצה הזה של החוט והוא מתאים את הקשר.

מתי את חווה את "א-להי החסד" בחייך?

האם עיקר הדת נפסת בעיניך כשיפוטיות ? נראה לך שעיקר האינטרס של הקב"ה בעיניך לשפוט אותך על מעשיך? יש עוד פרמטרים בנוגע לקשר איתך?

שאתה כותב שאתה צריך לשנוא את עצמך

כתוב שאנחנו עזי פנים, ואנחנו מלאי עוון, וזה נכון - כל אחד בדרגתו.

אבל בשום מקום לא כתוב שאנחנו שונאים את עצמנו.

אנחנו מבינים שזה מאפיין של בן אנוש, "האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר". הקב"ה טוב ואנחנו לא מושלמים. אדם נברא ממקום כפרתו, כלומר, הקב"ה ידע שהאדם יחטא וברא אותו מהאדמה של מקום המזבח שיכפר עליו. אבל הוא ידע שהאדם יחטא. זה לא באג, זה פיצ'ר.

אין סיבה לשנוא את עצמך על החטאים שלך. יש לך סיבה להתחרט עליהם, לחשוב איך לא תחזור עליהם, ולחזור בשנה הבאה מתוך תקווה שהחטאים שעליהם תתוודה אז יהיו חטאים עדינים בהרבה - אם השנה התוודית על דיבור בתפילה, בשנה הבאה רק על חסרון כוונה. ובשנה אחרי - על כוונה לא שלמה. ואולי תקדם לאט יותר. אבל זה מובנה, כך זה צריך להיות. אין סיבה לשנוא את עצמך ובטח לא את הקב"ה. כעס מתוך קנאה זאת מידתו של קין.

והזכיה שלך בדין היא אמיתית, היא נובעת מזה שהקב"ה לא ציפה ממך להיות מושלם, "כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם". אבל מצד שני חשוב שתבין שזאת הסיבה, ולא תחשוב שאתה פשוט מושלם, ולכך נועד הוידוי.

והרבה סבלנות והקשבה ורגישות ורצון אמת, כדי לתת מענה הלכתי אמיתי

בפרט בעניינים רגישים...

לשמוע היטב את כל הפרטים ולהכיר טוב את הנפשות הפועלות ואת המצב והזמן...

ואז להתפלל לסיעתא דשמיא, שה' ייתן מענה נכון ומדויק...

גורלות וחיים תלויים על זה ואזור להקל בזה ראש. גם לא רבנים מורי הוראה.

ואם שאלתם והתשובה לא מרגישה לכם מדוייקת, מותר לשאול שוב

ולברר, אם הרב שמע את כל הפרטים והמצב תואר נכון ומובן...

מאוד לא פשוט להכריע, בקשר לחיים של אדם מישראל.

וכדאי לבקש רחמים על השליחים הנאמנים מורי ההוראות בישראל

שייתן להם ה' תמיד תשובות מדוייקות לשואלים וסבלנות לשמוע היטב כל הפרטים.

כל טוב סלה

התוכנית של אלוהים להשמדת מדינת ישראל בנשק גרעיני מהקבלה עד שנת 2050, תוכנית שגם עבדה בשואה, הסוד שנחשף שבו מתואר סדר הפעולות והתוכנית של אלוהים שכוללת את השואה, ואת השמדת מדינת ישראל בנשק גרעיני על ידי איראן עד 2050, התחממות עולמית ומשבר האקלים ועוד, תרשמו בגוגל: "התוכנית העולמית"

אתם מוזמנים לעקוב:

בס"ד

לפני הבנה הדתית הפשוטה של "תורה מן השמים" תורה מגיעה מעולמות עליונים מה' שנמצא מעלינו כמו השמים.

עכשיו א' הבנה שגויה תהיה למשל:

להגדיר את השמים כמו הגלקסיות או מיקום אחר דמיוני כזה או אחר{מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות}

ב' זה בעצם אדם שאומר השמיים עננים וכוכבים שאני מכיר במדע לא יכולים להיות מקור התורה, כלומר את הביטוי של "תורה מהשמיים" הוא מבין כפשוטו שהתורה הייתה בעננים, ועל זה הוא כופר.

במקום זה הוא מחליט שהתורה היא מרעיונות של מוסר האדם{כלומר הוא מבין שיש לתורה ערך מיוחד ומוסר מיוחד הוא פשוט לא מבין מה המקור לערך המיוחד של התורה.

ג' זה יותר קרוב כי הוא מבין שהתורה היא משהו מעבר,

ד' הוא עוד לא מבין שהמעבר אומר מהקב"ה והוא תולה את המעבר במוסר האדם.

ככה אני הבנתי מקווה שיותר מובן.

א. גם מתוך הדוגמא של תורה מן השמיים הרב לא מפרט. אולי זה בגלל שיכולים להיות הרבה שגיאות. אפשר לחשוב ח"ו הקב"ה הוא בעל גוף, אפשר לחשוב שהקב"ה לא כל יכול ח"ו, אפשר חלילה וחס לחשוב שהקב"ה הוא אינטרסנט וכן על זה הדרך... איך זה נכנס במילים של הרב? הרב אומר את המילה "שמיים" שהיא היא המושא שממנה באה התורה. אם השמיים הללו לא כל כך גבוהים, דהיינו הם משהו שגבוה טיפה מעלינו או נמוך אפילו מאיתנו אז זה עיוות בהגדרת ה'שמיים'. מאיפה התורה ניתנה? לא במובן ההיסטורי. אלא מאיזה גבוה הקב"ה מדבר אלינו? אם מישהו חושב, חלילה, שהקב"ה מדבר מגובה מאוד נמוך אז יצטרך לכפור ואז זאת תהיה "כפירה שהיא הודאה" גם אם אין כאן הכרה מה כן.

קיצר, "שמיים" הכוונה למשהו רחוק שאמור להיות מעלי.

ב. בא נקח את המילים בהם הרב משתמש בהם - "גדולת רוח האדם" "עומק המוסר" ו"רום החכמה".

"גדולת רוח האדם" - אם אדם מבין שיש בתוכו יותר מכמה קילו בשר אלא נשמה ורוח שמעלה אותו מעלה מעלה והוא קשור לעניינים רוחניים גבוהים ביסודו והוא מבין שאותה נטייה רוחנית היא קשורה למשהו יותר גדול ויש לה מקור, אז הוא מתקרב לאמונת אומן.

"עומק המוסר" - עניין הנטייה המוסרית של האדם, אדם מבין שיש משהו יותר כולל שהוא חלק ממנו. יש מקור לנטייה המוסרית הזאת.

"רום החכמה" - על אותו עניין. כאשר אדם מבין ששיש בו חכמה גבוהה שיש לה מקור מקיף יותר.

ג. כי אי אפשר באמת לצייר את השמיים. אולי רק משה רבינו שעלה לשם ארבעים יום וארבעים לילה ;) אולי גם על דרך זה גם אמר ר' יוחנן במסכת מגילה "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (דף י"ג עמוד א')   דהיינו שכדי להתקרב לאמת גדולה, אתה לא יכול להתקרב אליה ע"י שאתה מגדיר אותה. אלא להיפך - אתה מגדיר מה היא לא עבודה ואז אתה מתקרב לעבודה האמיתית. על דרך זה תורת התיאורים השליליים של הרמב"ם במורה נבוכים שמראה שככל שאתה שולל ממנו תארים גישמיים ככה אתה יותר מתקרב אליו.

ד. כאמור, הרב לא דיבר על טעות ספציפית

עבודת ה' בנויה על הנפש של הבנאדם.

ומתי שהנפש נמצאת במצב של חוסר איזון אז איך אפשר לצפות מכך אותה עבודת ה' של אדם עם איזון נפשי? 

זה עניין מאוד מעציב שמסגרות חברתיות שאמורות לקדם בעבודת ה' יכולות להנמיך עבודת ה' של אנשים מסויימים. 

מנית פה כמה דברים -

1. חיי נישואין

2. לידת תינוק (מזל טוב!!)

3. משבר OCD עם ההשלכות על ההווה

4. טרדות היום יום ביחס לרצון הפנימי

אלו נושאים שונים שכדאי לתת להם התחייסות מיוחדת לכל אחד בפנ"ע.

כאילו מה שאתה קורה לו "עבודת ה'" נראה לי הדבר הכי זניח פה.

אתה מתאר פה עניין שקשור לעצם האישיות שלך, זה נראה לי המוקד.

מנסים משהו (דף יומי, עמוד יומי פסקה יומית בלימוד מסויים) ורואים הוא מתאים או לא מתאים.

משהו שמתאים הכוונה למשהו שאתה יכול לעמוד בו כפי שאתה עכשיו עם הרצונות והטרדות שלך.

ואם לא הצלחת - תנסה הספק אחר או לימוד אחר.

עוד משהו שיכול לעזור בהספקים - לא ללמוד מעבר להספק שקבעת לעצמך.. רוצה להוסיף, תמצא מסכת אחרת או לימוד אחר ודרכו תוסיף. מתי שיש הספק/זמן/חברותא קבועה אז הלימוד נעשה יותר קבוע ויותר קל לעמוד בו. אם יש את שלושתם נפלא. אם יש רק מימד אחד של קביעות זה גם מאוד מבורך.

מה המשמעות של ללמוד כמו פעם? האם אתה חייב ללמוד כמו פעם? היום זה היום ופעם זה פעם וכל פעם הקב"ה רוצה ממך משהו אחר. ההשלמה עם זה זה דבר בסיסי וחשוב. 

הגיוני מאוד שהקב"ה יותר שמח שאתה מגדל משפחה מאשר תלמד עוד כמה דפים, לא?

אולי אפשר לחשוב מתי זה קורה כל פעם שאתה רוצה רצון מהדת. תמיד זה קורה? בתפילה? בלימוד? בלחץ מסויים? יש לחץ שזה לא קורה בו? יש דברים שיותר קלים לך? כמו ןכ, מה גרם בצבא לכך שהOCD יפחת?

ולגבי הצד הנפשי כתבת שהיה לך עבר עם טיפול לא מוצלח.. מה היחס שלך כלפי זה? מה אתה רוצה שהיחס שלך יהיה כלפי זה? מה זה אומר על העתיד? 

יש לך טיפ אחד או שניים?

וואו. איזה כיף! ב"ה אתה נשוי, אב לילד, בריא, צלחת משבר OCD לא פשוט. מדהים! נישואים זה שינוי מבורך אבל בכל זאת שינוי דרמטי שלא קל לעכל, וכמובן שגם לידת תינוק.. ממה שכתבת הבנתי שהOCD לא טופל בצורה מקצועית ולכן כנראה ההשלכות שלו עדיין נגררות אחריך. לכן לדעתי אם המטפל הראשון לא היה טוב, כדאי לך לחפש אחר (חשוב לבקש המלצות ולבדוק אם עבר הכשרה מקצועית). הוא יוכל לעזור לך להשאיר את המשבר וההשלכות שלו מאחוריך, וגם לעזור לך עם האטימות לחיים שנוצרה בך.

אני ממליצה על טיפול בגלל שהוא מאוד עזר לי בעבר, והיתה לי בעיה מאוד דומה לשלך. הוא שיחרר אותי ממסך שחסם אותי מהחיים במשך שנים.. הייתי עצובה מבפנים בלי שום הסבר ומאוד מבולבלת כי לא הצלחתי להבין ממה זה נגרם ואיך להיפטר מהתחושה המעיקה הזאת. משהו מבפנים היה עולה בי ולא נותן לי לדבר, לצחוק, להרגיש משהו. כלום! ואז הלכתי לטיפול, בגלל משהו אחר בכלל, וכבר במפגש הראשון מצאתי את עצמי דומעת ואח"כ בבית בכלל בכיתי את חיי. ונפתחתי! לפני הטיפול בכיתי פעמים נדירות, פעם אחת בשנה-שנתיים. אחרי הטיפול.. הפסקתי לספור זה לא עבר לגמרי אבל התקדם בצורה משמעותית ב"ה. אני חושבת שעולם הטיפולים היום הוא הנס שלנו (וגם בעיה בפני עצמה אם מגזימים ומבזבזים סתם כסף, אבל לא נכנס לזה).

שיהיה לך המון בהצלחה!

נ.ב. רק אעיר שעבודת ה' היא התחברות לעצמנו ולרצון הפנימי שלנו (בשורש הדברים הרצון היותר עמוק שלנו הוא-הוא רצון ה'), לכן היא לא צריכה לעמוד בסתירה להישרדות הנפשית שלך.

זאת שאלה גדולה מאוד.

בפועל, בכל מה שקשור לחינוך זה הרבה דוגמא אישית.

בכל אופן הכלל הוא לזהות את הגורמים המעכבים שיכול להיות שונים ומגוונים ולזהות את המוטיבציות השונות. 

ובכלל הכי בסיסי - שצריך לבוא מהאדם עצמו והעניין הוא רק לעורר אותו לתפילה. וככה זה בוודאי ביחס לאדם עצמו לחפש להתעורר ולהתעורר.

עוד דבר - תפילה זוהי עבודה שבלב, ברגש. לכן צריך רגש לפני שתהיה תפילה, ולהיות במצב שיהיה רגש מספק שיהיה אפשר לעבוד עליו זה מצריך גם לפעמים עבודה אנושית לפני העבודה ה'דתית'. 

ולא רק אצלך, זה מאוד אנושי.

כמו שנגעת בדבריך, חוסר פרגון לזולת מאוד מתקשר מאוד עם חוסר פרגון עצמי. ולהיפך, פרגון עצמי והבעת אהבה עצמית בצורות שונות, מעודדת פרגון והבעת אהבה כלפי הזולת.

קנאה נובעת מחסרון אישי, אם ממלאים את החסרון האישי ממילא אין צורך לקנא. אולי מדובר בחוסר חיבור כלפי תחום העיסוק שלך אולי במשהו אחר.

איך את חושבת שאת יכולה למלא את החללים שקיימים בך שגורמים לך לפזול לשדות זרים?

איך את חושבת שתוכלי לפרגן לעצמך ולהשפיע את האהבה שקיימת בלבך כלפי הסביבה?

בס"ד

נתחיל בנקודה פשוטה יחסית, והיא השאלה מה זה בדיוק "עין טובה?"

מה משמעות המושג בעיניך?

האם יש הבדל באיך שאת רואה רוצה את כלפייך לבין איך שהוא אמור להופיע כלפי אחרים?

אני משאיר לך את השאלות האלה כפתח מחשבה ואנסה לתת את התשובה מהכיוון שלי ומתוכה אולי נגיע לכמה עצות.

הדבר הראשון הוא המילה "עין" והשאלה עבורי היא למה בחרו במילה עין ולא מבט או ראייה מה העין כוללת מעבר להסתכלות , מבט טוב וכו'.

1. יש לנו בעין הצלבה עין שמאל וימין יש לחיבור למוח סוג של הצלבה בין ה"חוטים" שמקשרים למוח.

2. יש לעין מספר שכבות של ראייה הקשתיות והאישון וכל החלקים השונים.

3. המילה עין בעברית היא גם האות עין.

4. מתקרבים לסוכות וההדס מסמן את העין בארבעת המינים שהוא עם ריח, מצוות, ובלי תורה טעם.

עכשיו ננסה לקחת מזה לכיוון יותר מעשי, הדברים מתחברים לי למילה אחת: "עומק"

ונפרק:

1.קודם כל נתחיל בכך שצריך להבין שיש חלקים שונים של ראייה ולא תמיד אנחנו רואים הכל, כלומר יתכן ואת מקנאה במישהו כי נראה שהוא מאד מוצלח אבל האם אנחנו מכירים את כל התמדדיות שלו, את הפעמים שהוא חשב שהוא לא מוצלח את השעות בהם הופיעו דברים אחרים.

2. המבט הוא באמת הפוך לפעמים, לפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו מימין לשמאל ומשמאל לימין, בסופו אנחנו לרוב נסתכל על עצמנו גם דרך מראה כלשהי ויש פה מעין תמונה שמתהפכת מצד לצד וזה נקרא תנועה שלדעתי ניתן לקשר לרצוא ושוב, כי כמו שאמרנו על אחרים שיש שכבות של התמודדיות גם בעצמנו יש וצריך לדעת שהם מוליכים אותנו מצד לצד, לפעמים הם מורידים את המבט למחשבה שאני לא הכי טובים אבל הם גם אלא שיכולים להפוך אותי שדווקא למרות זאת אני יש בי יותר.

3. ו4. אם הזכרנו את הריח הריח, הוא החוש הרוחני ביותר שיש לכן מבדלים בשבת עם בשמיים לנשמה היתרה, ופה מתחברים ה"ע' " העומק של הראייה כי יש מבט מופשט על המציאות והמעשים ובאמת מופשט באמת עולות המחשבות הנ"ל שלמה כבר אבל יש מבט עמוק יותר למעשים ולמצוות, מבט שמשקף את הריח, את העומק הרוחני של המעשים ולדעתי צריך להגיע אל המבט הזה.

אם אעשה סיכום אז בסופו של דבר מה שאני מנסה להגיד זה ש"עין" טובה זה יותר מלטפוח על השכם ולהגיד כל הכבוד, זה להגיע לעין למבט עמוק לשורש שבשביל להגיע לשם צריך לפעמים להפוך את התמונה קצת להסתכל על שכבות נוספות של אור וחושך שלא תמיד עולים במבט ראשון..

העצה המרכזית לעניות דעתי להגיע למבט עמוק יותר על המציאות היא באמת לקחת זמן ותרגול, כפי שראיתי פה לקחתי זמן כדי להבין מילה לחשוב עליה מכמה מבטים ולנסות לפענח בה משמעות נוספת, לטעמי גם בחיים זה נכון אם רוצים לפתח את העין הטובה צריך לעבוד עם כל העין, כלומר לשבת עם עצמך להכיר במעברים בקשיים וביתרונות לגעת בהם נקודה נוספת במבט עמוק יותר ומתוך כך בע"ה אפשר לגלות את הריח הטוב שמסתתר לפעמים, כי המבט הפשוט יכול לתעתע..

זה מה שהצלחתי לחשוב מתוך הדברים כרגע מקווה שזה עוזר במעט.. 

1. הבטחות של ר"ה

2. תשובה מיראה ותשובה מאהבה

3. התבודדות, תפילה ספונטנית עם מילים אישיות.

4. ריכוז בתפילה 'ממוסדת'.

5. להאריך בק"ש או בתפילה או לעצום עיניים בתפילה.

6. תחושת ריקנות.

7. התקדמות בעבודת ה'

לא יודע אם ספרתי אותם בצורה מדוייקת, בכל אופן, נראה שכדאי לך להתחיל לנסות סדר ולשייך כל דבר למקום שלו, להבין אילו דברים מתוכם קשורים אחד לשני, אלו לא קשורים אחד לשני, לבנות סדר עדיפויות ועל זה הדרך.. אפשר אפילו עם דף ועט. 

לדוגמא - תחושת ריקנות יכולה להיות מאוד קשורה להתקדמות לעבודת ה' אך יש חלקים ברקינות שלא קשורים לעבודת ה' (באופן המצומצם של המילה) כמו ריקנות ביחסים חברתיים או מערכת יחסים זוגית. אז נניח שאת מנסה לתקן את תחשות הריקנות אל תצפי שתצטרכי לעבוד מולה רק במישור אחד, יכול להיות שתצטרכי לעבוד בכמה מישורים וגם נגיד אם תעבדי דרך המישור של עבודת ה' תוכלי לקבל את מה שיגיע לך דרך המישור הזה ולא דרך המישור של צורך חברתי לדוגמא. 

ככה אחרי שיוצרים סדר, מנסים לתאם תוכנית עבודה ותיאום ציפיות ביחס אליה. תיאום ציפיות זה דבר חשוב חשוב חשוב. לפעמים בגלל תיאום ציפיות לא מכוון אדם יכול להיות בכיוון הנכון אבל להתייאש מוקדם מדי.

יש חלקים שהם עבודת ה' טהורה כמו לימוד תורה, תפילה (אישית וכללית), גמילות חסדים וכולי, ויש חלקים שהם פיתוח אישי שהקב"ה מצפה מאיתנו שהם יהיו אמצעיים לעבודתו כמו בטחון עצמי, סיפוק וכולי. יש בניהם השקה מסויימת והשפעה ההדדית אבל כדאי מאוד להבחין ביניהם, כי שניהם עובדים על צירים שונים.

וכל הדברים הללו מתמצים ומזכירים מאוד את הפסקה הראשונה ב'מידות הראיה' אז הוסיף (העיצוב של הפסקה הוא לא ע"פ המקור) - 

"זיכוך המדות בדרך הדעת הוא קודם לזיכוכן בדרך הרגש,

כי אם לא ידע מה טוב ומה רע,

איכה ירגיש לקנות את הטוב בטבע של קנין ולהרחיק את הרע שבנטיה הטבעית אחר ההרגל?!"

מקור: מידות הראי"ה אל המידות – ויקיטקסט

בס"ד

אני מתלבט איך להסביר את זה ואתחיל ממשחק מילים כי זה פשוט נתן לי חיוך קטן, המילה התקדמות אם נסתכל בשורש התקדם וכדומה נגיע לשורש ק.ד.מ =קדם אז אולי זה רמז לכך שלהתקדמות צריך שיהיה בסיס צריך כדי לבנות את הקומה הבאה להכיר בקומה הקודמת לה, להכיר במה שכבר יש, ואני בטוח שיש.

אז שאלת עצה וזה העצה הראשונה בעיני קודם כל לראות מה יש לי מה אני כן ומתוך זה ניתן לחשוב איך הלאה.

אז אסתכל על מה שיש לך לפי מה שכתבת:

רצון לשיח פתוח זורם ואוהב בעבודת ה'.

ונשאל מה מייצר שיח כזה ומה מקשה..

הקשיים שהעלת:

1. מסגרת של מילים בתפילה

2. מסגרת של מקום 

3. {לעצום עיניים ולדמיין}

מה ניתן לעשות כדי לייצר שיח ולהתמודד עם הקשיים?

1. מילים של התפילה זה לא סוד להרבה קשה וצריך ללמוד את המילים שוב, כן אני יודע שהמילים בעברית ועדיין יש הרבה פירושי מילים.   {לי אישית יש ספרון קטן שהשמשתי בו בהתחלה ואחר כתבתי לעצמי פירוש וחיברתי חמשיר לכל אחת מהברכות שמסכם ואני השנה ניסתי להתחיל לבנות דמיון מודרך ולצייר את מהלך התפילה.. אני מעלה את זה כי א' את יוכלה לשאול ובשמחה יש ידע ב' שתראי דוגמה לתהליך של שוב ושוב ללמוד את המילים ולחדש בדרכים כאלה ואחרות..}

2. הקושי השני שאמרת הוא שאין מקום להתבודדת וזה מובן ואענה בשני מישורים, 1. אין דבר כזה אין מקום 2. מתקשר לקושי השלישי של דמיון אז נגע בו עוד מעט..

אז מה הכוונה אין כזה דבר אין מקום כבר יאמרו לך חסידים כל מקום הוא טוב לשיחה עם הבורא אבל מעבר לזה לדעתי כל מקום מאפשר סוג אחר של שיחה עם הבורא, אם את למשל יושבת לאכול השיחה יכולה להיות על האוכל על כך ששולחים חלה מאפה לתנור ורוצים שיצליח על המראה הכיפי והריחות הטובים שיש באוכל ובעולם וכו'.. וכומבן גם להתבודדות יותר עמוקה יכול להיות השפעה ממקומת לא צפויים למשל אחת הפעמים שזכורת לי זה התבודדות על קרוסלה בגינה והמחשבה והשיחה על הסיבוב שוב ושוב ורצוא ושוב והתחושת סחרור מהעולם ובסוף הגעתי לאור המקיף ולאוויר העובר על הפנים..

עכשיו זה קשה אני יודע ואני לא מצפה שעל ההתחלה תוכלי להגיע ולהתבודד בכל מקום, כמו שאמרנו התקדמות קשורה למה שהיה קודם ולמה שיש לי איפה אני כן מסוגל על מה אני כן רוצה ומה כן אני יכול ומתוכו לאט לאט אפשר להמשיך ולפתוח, ואותו דבר ביחס ל3 ולדמיון ולעצום עיניים זה לא קל על הההתחלה רוב מי שנכנס לשיעור הראשון במיינדפלנוס ומדיטציות כאלה ואחרות מרגיש שהוא רוצה רק לבדוק מה בטלפון או להציץ לראות אם המורה באמת עושה מה שהוא אומר ודברים דומים, אבל זה תהליך להכיר את עצמך למצוא את היכולת לפתוח את המחשבה ולהרחיב אותה ולבנות מעגלים יותר ויותר עמוקים בנפש.

עצות מעשיות:

קודם כל זה שלך ואת יודעת מה הכי מתאים לך.

לכיוון של הרחבת המחשבה וכו' אני ממליץ על חובות התלמידים והכשרת האברכים כספרים מלווים.

על התפילה כמו שאמרנו יש הרבה פירושים, בהכי בסיסי יש בסידורים ספרדים את כוונת השמות ובספרד יש סידור רינת ישראל עם פירוש המילים למטה וכמובן שיש ספרונים שעוסקים בזה.

המלצה שלי להתחיל מתפילה שנגיד בשבת מברכין{פעם בחודש} תפילה אחת עם סידור נוסח מפורש או באירוע מיוחד אחר כמו יום הולדות חג שמתחברים אליו שם לנסות להכיר את הפירוש ואת הגוונים, ולהתעלם לרגע מהציבור שיגמור את כל התפילה לא משנה את בשמונה עשרה בשיחה עם ה' עם הזמן הכוונת הופכות לטבעיות ואפשר בזמנים יותר או פחות..

והכי חשוב לעצור לפעמים ולהגיד דברים טובים על עצמנו מה הצלחנו מה התקדמנו ולהאמין שאפשר עם זה עוד.

המון בהצלחה. 

אבל רק רוצה לציין שמה שכתבת ממש ריגש אותי

יכול להיות שאת מרגישה רחוקה

אבל מהצורה שכתבת ניכר הכאב

ואם לא היה לך כואב כ"כ אז כמובן שאת באמת רחוקה

אבל רק לאחרונה הבנתי שבאמונה גם הפכים סותרים לפעמים ממש לא סותרים.

ובאמת, בדיוק בשביל דיבורים כאלה קיים הפורום הזה..

כמו יהודי טוב אחזיר לך שאלה -

את מדברת על עניין בקשת הסליחה בתוך מערכת היחסים האישית עם הקב"ה.

להבדיל, בשאר מערכות היחסים שאת מקיימת את מודעת לכך שאת לא מושלמת וגם השותפים שלך למערכות יחסים אלו מבינים את זה ולא מצפים ממך להיות מושלמת, ובכל זאת את רואה צורך לבקש מהם סליחה מתי שאת טועה וחוטאת כנגדם...

למה את מצפה שעם הקב"ה זה יהיה אחרת?

אממ במערכות היחסים שלי עם אנשים אין פער גדול בין איפה שאני רוצה להיות לאיפה שאני, במערכות יחסים אחרות הקשרים הם אנושיים, עם שני צדדים שווים, הם טועים ואני טועה..  כל היחס לטעויות כאלה הוא אחר מלכתחילה- מצידם ומצידי. אני לא טועה ויודעת שזה בסדר, הם יקבלו אותי ואת הטעויות שלי..

@אנונימית~

אבל הוא בחר לבנות מערכות יחסים איתנו, בני האדם, שטועים לפעמים.

לכן גם אם מערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה היא לא שיוונית היא אמורה להתחשב במימדים האנושיים שלנו וגם בצורה מסויימת לעבוד על פיהם. בתפילה אנחנו מדברים אל הקב"ה בצורה אנושית. אנחנו לא חושבים חלילה, שהוא כמונו אבל החשיבה האנושית היא הדבר היחיד שיש לנו כדי לפנות אליו וליצור אליו יחס מסויים. כמו כן, הקב"ה מקבל אותנו ואת הטעויות שלנו גם אם הם לא מקדמות דברים טובים.

אולי אפשר להשוות את זה לקשר עם אבא שאתה רוצה לעשות את הרצון שלו כדי לעשות לו נחת רוח אבל לפעמים אתה טועה ועושה דברים כנגד הרצון שלו, הוא רוצה סולח לך וייתכן שכבר עכשיו הוא סולח לך, אבל קשה להיות בתודעה שעשיתי משהו שגרם לאבא מורת רוח.. לכן יש דחף לבוא ולומר לו "סליחה אבא! סליחה שלא עשיתי כרצונך!" אני גם רוצה להראות לו שזה חשוב לי ולא "עובר לידי" אלא זה ממש נוגע בי ואכפת לי מכך.

אנחנו מכנים את הקב"ה כאבא וגם כמלך ("אבינו מלכנו"). 

הצד שאת הבעת בשאלה שלך נשמע לי כמו יחס למלך שלא מתוך הזדהות. כאילו גם אני יודע שאני אנושי ואני יעשה טעויות - יכאב לי עליהם! אני חושב ואומר "אוף! אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת הייתי היום במקום אחר". זה חלק חשוב מעבודת ה', לכאוב את ההשלכות של המעשים.

זה בדיוק העניין, שהייתי ממש במקום הזה, שמתחרט וכואב, אבל בקטע מוגזם ולא בריא שגרם לי לא לאהוב את מי שאני ולהתאכזב מעצמי כל פעם מחדש...

לכן התחלתי לקבל את הטעויות שלי, ולסלוח לעצמי עליהן...

אממ טוב זה באמת מתיישב לי... הפסקה השניה בעיקר, עוזר לי להבין את האיזון בין שני הצדדים..

תודה

הביקורת העצמית שיש לכל אדם זה דווקא מגיע מהמקום הטהור שלו שלא מתפשר ורוצה שהאדם יחיה לפי צו מצפונו הפנימי, שיהיה הוא עצמו ויופיע את הנשמה שלו כמו שצריך, והבנה זו עוזרת לאדם להבין שדווקא המקומות של הביקורת אינם באים להקטין את האדם אלא להגדיל אותו, ולתבוע אותו לגדולות, ולכן הם מדקדקים על האדם, ה' מדקדק עם צדיקים, מי שלא נמצא ולא שייך למדרגה שלימה שיכול לעשות רצונו ולדקדק במצוותיו, אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ולא הייתה תביעה פנימית מהאדם לכך, אך כיוון שהאדם שייך לשם, שם הוא נמצא באמת, אלא שלא מיישם את זה בפועל, יש תביעה פנימית מהאדם להשתפר ולהתקדם. ואז האדם לא אומר שהביקורות הן רעות וזה יצה"ר (זה אולי יצה"ר, אך גם יצה"ר רוצה שהאדם לא יחטא, משל למלך ששלח את שפחתו לנסות את בנו כדי לחשל אותו, השפחה לא רוצה שהבן יחטא, כך גם יצר הרע עושה את רצון המלך, רצון ה', אך הוא גם רוצה שהאדם יצליח, והוא בא לאדם בשביל תפקיד מסויים....), ורק מסתכל על הטוב וכך מגיע לפעמים לוויתור, אלא מבין שהתביעה הזאת של מידת האמת, מידת הדין, היא דווקא בגלל גדולתו של האדם. ה' משגיח ומייסר ומחזיר בתשובה את מי שהוא אוהב, את הצדיקים: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", וזה יום הדין, בגלל המלכת ה', ה' מגיע, אז נשמות ישראל גודלות ומשתוקקות לה' יתברך, וממילא כשמידת האמת יותר מתגלה בעולם, אז ממילא יש דין, יש תביעה פנימית מהאדם לשפר מעשיו ולתקן דרכיו, אך זה לא משהו חיצוני, זה משום שבזמנים אלו אנחנו מתעלים ומתרוממים ולכן יש דין, וגם הכפרה היא משום שבאופן פנימי באמת האדם הוא טוב, וזה גם מתגלה כלפי חוץ בראש השנה ועשרת ימי תשובה, אלא שלפעמים יש קליפות חיצוניות הדבקות בו, ולכן שייך לתת לו רחמים וחיים, מתוך הבנה פנימית מי באמת האדם, אך זה וודאי צריך שהאדם ירצה, ירצה להתקרב לה' יתברך, ירצה לשוב בתשובה שלימה, ירצה לשפר מעשיו ולא לשוב לחטאיו.

לפעמים מצפון וביקורתיות עצמית הם כלים של היצר לגרום לבן אדם ליאוש וחוסר אהבה עצמית..

יכולה לומר על עצמי שאותי זה ממש לא קידם בעבודת ה'. וגם אם זה מרגיש שזה מקדם, צריך להיזהר ממש ולראות אם טוב לנפש עם הביקורת הזו, או שזה חונק אותה...

הסיבה שזה לא קידם בעבודת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

א. זה הופיע בצורה קיצונית ולא ממותקת כמו שהצגתי, אך אחרי שהאדם מבין שזה בא ממקום טוב אז הוא מסתכל על זה ממקום אחר ולוקח את זה למקום הרבה יותר חיובי, ודווקא ההנכחה של הפגמים היא מה שנתנה לאדם לתקן אותם. נכון שלפעמים התפקיד של האדם זה לדחות את אותן ביקורות כי זה לא הזמן, ולפעמים האדם למרות הביקורות צריך לעודד את עצמו ולהסתכל על הטוב, אך זה כשאדם במצב לא שלם הוא צריך להתמקד רק במה שטוב ולא להתעסק ברע, אך במצב השלם האדם צריך להתמודד באופן ישיר עם הפגמים שלו ולא להתעלם מהם. (כמובן, תמיד לא לצאת מפרופורציות, וגם כשאדם מסתכל על מה צריך לתקן, שלא ישכח שיש בו טוב וזו המהות העצמית שלו, והתיקונים הם יותר חיצוניים....) וכשהאדם נמצא במצב טוב, הוא צריך לקחת את אותו מקום של ביקורת ובאמת לרצות אותו, להתקדם, ולהיות במצב של תביעת אמת מעצמו, במצב שהוא חי לפי צו מצפונו הפנימי ואין סתירה בין הרצוי למצוי, לפחות לא באופן קיצוני. ב. האדם לא עשה עבודה של המתקה בעצמו, וחשב שביקורת זה רע, והיה לו קשה מבחינה נפשית להתמודד עם החסרונות שלו, אך יכל להתמודד איתם, ולכן העדיף להדחיק את זה. אך הרב זצ"ל (הרב קוק....) כותב באורות התשובה פרק א' שמוסר כליות זה חלק מהתשובה הטבעית, וכשיש לאדם באופן פנימי תביעה פנימית אמיתית, זה בא לשפר אותו ולהעלות אותו בדרגה, והאדם רק צריך לשנס מתנים ולהבין שאותו מוסר כליות לא בא להנמיך אותו, אלא בדיוק ההיפך, בא להעלות אותו, ומשום שהאדם תופס תשובה כמשהו כואב ולא כיף, אך באמת זה מה שמשחרר את האדם ומעלה אותו לנקודה יותר גבוהה, למקום של חירות, רפואה, אהבה, טוב א-לוקי, נועם ועדן.

כשאני חושב על זה עכשיו א' וב' אותו דבר....

ויש שני צדדים, פתק אחד: "בשבילי נברא העולם", פתק שני: "ואנוכי עפר ואפר", צריך לדעת מתי לשלוף את הפתק הנכון....

נ.ב. הסכמתי עם ההנחה שאלו כלים של יצה"ר, אך אם מבינים את מהות יצה"ר כמו שצריך, מבינים שאין משהו שנברא סתם בשביל להוריד ולהנמיך את האדם, זה בא בשביל לחזק את האדם, לחשל אותו ולאתגר אותו (כמובן, לא צריך לחפש אתגרים ח"ו, אך אם זה קורה זה התפקיד של יצה"ר.....), ולכן תפקידו זה לא סתם לבוא עם חיוך מרושע ולהכשיל את האדם כמה שיותר, הוא רוצה שהאדם יתקדם וזה תפקידו, ולכן כתבתי מה התפקיד של אותם הרהורים של האדם כמה הוא לא טוב....

לכן קצת קשה לי להסיק ממערכת יחסים בין בני אדם למערכת יחסים עם ה'...

האמת שהשאלות ממש לא עוררו בי אי נוחות.. התפיסה שלי בנושא מסודרת ומבוררת יחסית...

כשאני רוצה, ומשתדלת ושואפת אז אני קרובה. כשיש בי את הרצון הזה לעבוד את ה'.

שם זה במקום של שלמות. שלמות מידותית, שלמות בקשר עם הקב"ה, שלמות בקיום תורה ומצוות בתכלס. קיצור להגיע לשלמות של הנשמה על כל רבדיה יחד עם הגוף הגשמי. אני לא אדע הגעתי, כי אני לא אגיע, כי זה בדוק מה שכתבתי, אני לא אמורה להגיע, המטרה שלי היא לשאוף לשם ולהתקדם.

וסוגם התשובה ללמה אנחנו לא מלאכים, כי ה' רוצה אותתנו פה בשביל להתקדם, לא בשביל להגיע. העיקר הוא הדרך והמאמץ ולא התוצאה..

מה אומר?

אין מושלם בעולם הזה...

ככה כתוב בגמרא ובספרים...

(לא יודע איך בדיוק זה יהיה אבל ככה כתוב..)

סתם מוסיף מידע לדיון 

 אני לא מאד מבינה בעוה"ב וכזה, אבל בסוף מה שמונע מאיתנו להגיע לשלמות הזאת זה הנפש הבהמית שלנו- הגשמיות שבנו, החיכוכים בין הצדדים האלו לבין הנשמה... ובעוה"ב תהיה רק הנשמה- שהיא שלמה, חלק אלוק ממעל... 

אני לא ממש מצליחה להגדיר מה זה שלמות לפי איך שאני רואה את זה... זה כאילו להגיע לטוב ביותר שאפשר, נראלי.. בכל מקרה לא שייך לדבר על שלמות במידה והטוּב הוא לא בחירי ולא תלוי בך בכלל. ז"א בעל חיים, השמש וגם המלאכים, לא בוחרים שום דבר בעצמם, הם פשוט נבראו ככה..

ומה דעתך? מה זו שלמות?

רק שניסחת את זה יותר טוב

אם אני לא טועה, הוידוי הוא לא בקשת סליחה אלא חזרה בתשובה. הרב קוק כותב שהמטרה שלו, בין השאר, היא לאפשר את התשובה השלמה ביוה"כ.

מדבר שור יח – ויקיטקסט

אבל אני לא דיברתי על ווידוי ספציפית, אלא בכללי על התחושות שעולות לי בהקשר של חרטה על המעשים. בכל מקרה חרטה היא חלק מחזרה בתשובה...

@advfb

@אנונימית~

@כלי פשוט

@125690

בס"ד

אנסה לענות מהתחושה שלי ואיך שאני מבין, אתחיל בסיפור קטן כפי יש את ההכאה האגרוף על הלב שנעשה בסליחות בווידי אשמנו בגדנו, ובתור נער הרגשתי ממש שאכן אני רע ונתתי לעצמי אגרופים חזקים יחיסת, אחד המתפללים העיר לי על כך שזה לא נכון.. עכשיו לא זוכר את כל הפרטים אבל בעקבות כך עלתה לי המחשבה מה כן נכון? איך כן להכות, והגעתי למסקנה שזה הפוך זה לא אגרוף על הלב אלא כמו בתשליך להוציא את הרע את הליכלוך מהלב ולזרוק אותו.

כלומר אותה תנועה יכולה לסמן מכה מבחוץ של למה אתה לא מושלם ולמה ולמה?

או שאני תופס את עצמי ואת הדברים שאני צריך לתקן ומוציא מרחיק ממני את מה שמפריע לי.

ונראה  לי שזה חלק מהתשובה כרגע את רואה בתשובה כמכה מבחוץ להעניש את עצמי כי הייתי לא בסדר, וזה מחשבה שיש להרבה אבל לדעתי לפחות לרוב זה לא נכון, כמובן יש מקרים שאדם צריך עונש כדי להתעורר אבל אם הבן אדם ער אז הוא לא צריך שיעירו אותו אם את באמת מודעות אז השלב הבא הוא מה לעשות אם המודעות הוא לשאול איך אני מתנקה לבקש תעזורלי לנקות ולהרחיק את הדברים שלא מאפשרים לי להגיע לשלב הבא לשיאפה, נכון אני ואתה יודעים שאני לא מושלם אבל אני רוצה להתקרב אליך וככה אני לא יכול, אז תעזור לי תשחרר אותי מהרע שבי ושאוכל להתקרב טיפה יותר להרגיש יותר מהאור שלך.

זה מה שעלה לי בנושא, מקווה שעזר..

לא הלקאה, רק חרטה על המעשים הרעים שעשיתי...

בס"ד

אתן משל,  נגיד שהיצר הרע = להיפראקטיביות 

ילד היפר מן הסתם יגיע למצב בו הוא עושה בלגן{כמו שאדם עם יצר כנראה יגיע למצב שהיצר מחטיא אותו.}

עכשיו נסתכל על הילד בשלוש מקרים:

1. הילד עושה בלגן וממשיך עד שבא מישהו מבחוץ ועוצר אותו אומר לו תרגע תראה מה עשיתי או לפעמים בעונש תלך לחדר תצא מהכיתה וכו'...{כלומר המכה מבחוץ שמעירה את האדם לחשוב על כמה הוא רע.

2. ילד היפר חמוד שמודע להיפריות של יכול להיות שהוא יבלגן יקפוץ אבל בסוף הוא יעצור את עצמו וידע לבקש סליחה לאסוף, כלומר כן הוא היפר והוא משתולל אבל הוא יודע שהוא כזה ושם לעצמו גבולות מסוימים { כאן זה עצם אני יודע שנולדתי לא מושלם ידוע שיש לי יצר ולכן למרות שכן יש השתללות יש פה סוג של חמידות סוג של תחושה שכן זה המצב והכעס באמת יורד{יש חרטה גם לילד הזה הוא מבקש סליחה אבל הוא יותר מודע לעצמו.}

על חלק 2 מגיע ילד 3. אותו ילד היפר יודע שהוא היפר הוא עבר את שלב 2 אבל הוא מחליט לנסות לשנות כיוון, או יצא ויעשה ריצות עם ההיפריות שלו יתנדב בהרבה מקומות ילמד לשחרר את העוצמה הזו בצורות נוספות{זה לדעתי החלק השני אחרי שהתעורר היד הלכה ונתנה מכה ללב אני מודע שאני כזה אני צריך לתפוס בלב ולהחליט מה אני שולח החוצה איך אני מתמודד עם החוסר שלמות הטבעית שבי. ואיך אני לפחות טיפה משתנה לטובה.}

{הדבר המפורסם בגמרא{שאכניס לנמשל ומשל של היצר} הוא שחכמים רצו לבטל את יצר המין לגמרי כי לכולם יש אותו והרבה מאד חטאו בין אם כמו ילד 1 או כמו ילד 2 , אבל אז גילו שבלי זה אין גם את ילד 3 אין את ההמשכיות לעולם..וכן החלישו הפכו את זה שכך שרובנו נהיה ילד 2 שנדע שאנחנו לא מושלמים ונדע ומתוך כך נשאף להיות ילד 3 שיודע ופועל אחרת עם הכוחות}

ואם אתייחס גם למילה חרטה, זה נכון שהרבה פעמים חרטה מתבטאת עם עצבות, אבל המשמעות של חרטה בעיניי הוא מלשון חריטה לכתוב לעצמי על הלב איך אני מתנהג מכאן לאן אני לוקח את עצמי הלאה איך אני כותב על ליבי את מה שאני יודע במוח שאני הבן של ה' איך אני כותב את זה ומה אני צריך לשחרר ולדייק.

זה ממש יפה ואהבתי את המשל..

תודה

ואממ וואי נתת לי כיוונים למחשבה...

תודה!

כנ"ל @חסדי הים ו@היום הוא היום

מעניין.. אחפש..

מזכיר לי את דברי הרב חרל"פ ב'אורי וישעי' שכל העבירות על מצוות לא תעשה נובעות מהתרשלות במצוות עשה בדגש על ההתרשלות ממצוות ת"ת.

הוא מסביר שהקדושה שמביאות מצוות עשה מונעת את האפשרות לחטוא וככל שיש יותר התרשלות כך יש פחות קדושה שתמנע את האפשרות לעבור עבירות

...

הוא לא ללמוד הכל כסדר... 

בעולם הישיבות נהגו להתחיל ללמוד את נפש החיים משער ד', ועוד כל מיני...

גם ל'מסילת ישרים' יש שני סדרים, סדר ויכוח וסדר פרקים, שניהם מהרמח"ל עצמו אאל"ט.

לא יודע האם זו בהכרח הדרך הנכונה, אבל אם אדם לומד נושא מסויים הגיוני שהוא לא ילמד את כל הספר אלא רק את הפרק הרלוונטי לנושא, כמו שאם אדם לומד סוגייא בגמרא והגמרא הזו מובאת גם במקום אחר, או שהתוס' מצטטים גמרא במקום אחר, הוא ילמד רק את הסוגייה הרלוונטית במקום האחר ולא את כל המסכת ההיא...

האם זה בסדר ללמוד רק את החלקים ה"חשובים" של ספר? כן, בסופו של דבר גם מישהו צדיק כתב את כל התוספתא ופירוש רש"י לש"ס ותוספות רבנו פרץ ובית יוסף ושו"ת רשב"א.... אז השיקול הזה לא רלוונטי. לומדים מה שצריך.

האם הגיוני שאדם יהיה בור ויכיר רק קטעים מעטים רלוונטיים מספרי יסוד? לא. צריך להכיר את הספרים, ללמוד כל ספר יסוד פעמיים שלש.

אני שואל על ספרים שנכתבו כקומה אחרי קומה בעבודת ה'

או שההתחלה היא הקדמה להבנת חשיבות הדברים שיבואו אח"כ

לדוגמא מסילת ישרים, חובות הלבבות, נפש החיים, עלי שור וכו'

גם הש"ס למשל נכתב כדי שילמדו את כולו.

מצד שני, ממש לא בהכרח שספר כמו חובות הלבבות נועד דווקא ללימוד מסודר. כמובן לימוד מסודר יהיה טוב יותר כי הספר תוכנן לזה אבל ממש לא הכרחי שפרק ב הוא הקדמה נצרכת לפרק ג. לפעמים זה להיפך.

יש ספרים מעטים שבהם מובא בהקדמה שהספר נועד ללימוד מסודר ולימוד של קטעים אקראיים לא ישיג את המטרה

ככה שזה לא דומה. 

אני מדבר על ספר שנכתב כקומה אחרי קומה בהבנה או בעבודת ה'

למה לא בהכרח?

אני ראיתי שחובות הלבבות הוא ממש מהלך אחד גדול קומה אחרי קומה..

אם נניח קופצים לשער הביטחון תבין את ההסבר מה הגדרים של הביטחון, אבל כל הקומות למטה למה אמורים לבטוח ומה מרוויחים אם בוטחים - יחסר.

אני אשמח לדוגמא של משהו "להפך" כמו שאתה אומר..

יכול ששער אחד יותר מתחבר למישהו מאשר שער אחר, אבל נוטה לקבל את דבריך כהסתייגות לעניין.

ספר מאגד בתוכו כמה נושאים ושנויכול להיות שאני רוצה ללמוד נושא ספציפי מתוך שלל הנושאים.

שמעתי בשיעור א' בשם הרב צבי יהודה שבבית מדרשו של הגר"א הקפידו יותר על ספר הכוזרי במקום השער הראשון של חובות הלבבות.

בהחלט אם המטרה ללמוד ספר כספר אז יותר טוב לעשות זאת בצורה רצינית. מתחילתו ועד סופו. זה גם מאוד קשור לאופי הספר עד כמה ניתן להפריד את חלקיו השונים או שהוא ממש מכלול שלם שאם אתה לא מבין את ההתחלה אתה גם לא מבין את הסוף.. זה לא ככה בכל הספרים.

ועוד מה שעולה לי - לצערנו יש נטייה לזלזל בלימודי אמונה.

שאלתי גם לגבי אברכים (אפשר להכליל בזה גם מבוגרים לא אברכים)

האמת בעיקר מפליא אותי שאותם חבר'ה למדו רק קטע מסויים ושאר הספר לא בתוכנית לזמן הקרוב

בס"ד

אם תשאל באוניברסיטה איך כותב מחקר מדעי יגידו לך שבדיוק כך מרפרפים בין מחקרי שנוגעים לנושא וכותבים את המחקר.

השאלה האם זה נכון לעשות כך בתורה.. ופה התשובה שלי היא מורכבת יותר.

כלומר בוודאי שיש יתרון גדול לאור שנבנה לאיטו בתהליך מעמיק שלב אחרי שלב מתחילת הספר ועד סופו..

אך האם אין מקום לאור מבהיק שיאיר את הנפש לתשובה? כלומר הרבה פעמים כדי להתעורר צריך את הכמה פסקאות וכמה דברים שיאירו את הברק של התשוקה בנפש.

ואם אכניס את המילים למעשים לדעתי זה תרבות השפע וזה איך שהדור שלנו מתנהל כי באמת יש הרבה שפע וכדי להתחיל כשיש כל כך הרבה שפע צריך הרבה פעמים לתת ברקים קטן להאיר מפה ומפה, אבל חשוב מאד שיהיה אחרי זה לפחות ספר אחד שאיתו אתה מתקדם ברצף,

ואם אכניס את זה לחז"ל

אז אתה צריך "עשה לך רב" שיהיה רב מרכזי ספר מרכזי ותהליך עמוק, אך התהליך העמוק יכול בהחלט להיות מלווה בהבזקי אור קטנים כי "לכל בית מדרש צריך חידוש"{לא ציטוט מדיוק} וצריך שיהיה מה שיתן אור בנפש וינקה ויבהיק את האור של כל שלב מאד כמה היבטים.