פורום עבודת ה' (עמוד 11)

זאת שאלה גדולה מאוד.

בפועל, בכל מה שקשור לחינוך זה הרבה דוגמא אישית.

בכל אופן הכלל הוא לזהות את הגורמים המעכבים שיכול להיות שונים ומגוונים ולזהות את המוטיבציות השונות. 

ובכלל הכי בסיסי - שצריך לבוא מהאדם עצמו והעניין הוא רק לעורר אותו לתפילה. וככה זה בוודאי ביחס לאדם עצמו לחפש להתעורר ולהתעורר.

 

עוד דבר - תפילה זוהי עבודה שבלב, ברגש. לכן צריך רגש לפני שתהיה תפילה, ולהיות במצב שיהיה רגש מספק שיהיה אפשר לעבוד עליו זה מצריך גם לפעמים עבודה אנושית לפני העבודה ה'דתית'. 

ועבודה שבלב. אפילו תפילה של יום חול. אפילו הברכות שנעשות בבית.
אבל חשוב להדגיש שגם השירים לא יהיו באופן ובצורה קבועה, אלא בצורה ספונטנית שנובעת באמת מהלב.

קודם כל, אשרייך על הרצון! התחלה טובה!
עכשיו תקשיבי, אף אדם בעולם לא אוהב משו והופס יש לו עסק משגשג.. גם אם ככה זה נראה מהצד.. זה בא עם המוון השקעה, סבלנות לחכות לראות תוצאות, וכן.. גם כסף.. לפעמים בהתחלה לא רואים בכלל הכנסות.. זה רק כיסוי על ההוצאות, ואז אחרי כמה זמן מתחיל להכנס כסף נטו.. אבל אם בורא עולם פינק אותך בכשרונות, אין מצב שאת מפספסת את ההזדמנות! זה גם סיפוק אדיר!

ובקשר לעין טובה
קודם כל, בשביל לתת לאחר, צריך להיות מלא בעצמך..
משמע את צריכה להבין שהמחמאות שאומרים לך הם לא אומרים לך כדי להתחנף או משו.. באמת כי הם אהבו את מה שעשית, אז אין לך לה לזלזל בתגובה ואוטומטית להתעלם ממנה..
אני ממליצה לך לקחת מחברת ולכתוב בה כל ערב כמה דברים טובים על עצמך, גם אם זה נשמע לך מגוחך.. זה חשוב


ויש לי עוד המוןן מה לכתוב בנושא אבל המגילה כבר ארוכה מידיי חח אז שיהיה המוןן בהצלחה בעזרת השם ייתברך ומחכה לקרוא את הספרים שלך ;)

אה ונ.ב. אל תפחדי להוציא בהתחלה כסף לגרפיקאי ויצרנים וכל אלה.. ככה מתחילים.. וזה שווה לך אפילו רק בשביל הנחת לעצמך לדעת שעשית את זה כבר.. זהו

ולא רק אצלך, זה מאוד אנושי.

כמו שנגעת בדבריך, חוסר פרגון לזולת מאוד מתקשר מאוד עם חוסר פרגון עצמי. ולהיפך, פרגון עצמי והבעת אהבה עצמית בצורות שונות, מעודדת פרגון והבעת אהבה כלפי הזולת.

קנאה נובעת מחסרון אישי, אם ממלאים את החסרון האישי ממילא אין צורך לקנא. אולי מדובר בחוסר חיבור כלפי תחום העיסוק שלך אולי במשהו אחר.

 

איך את חושבת שאת יכולה למלא את החללים שקיימים בך שגורמים לך לפזול לשדות זרים?

איך את חושבת שתוכלי לפרגן לעצמך ולהשפיע את האהבה שקיימת בלבך כלפי הסביבה?

בס"ד

נתחיל בנקודה פשוטה יחסית, והיא השאלה מה זה בדיוק "עין טובה?"

 

מה משמעות המושג בעיניך?

האם יש הבדל באיך שאת רואה רוצה את כלפייך לבין איך שהוא אמור להופיע כלפי אחרים?

 

אני משאיר לך את השאלות האלה כפתח מחשבה ואנסה לתת את התשובה מהכיוון שלי ומתוכה אולי נגיע לכמה עצות.

 

הדבר הראשון הוא המילה "עין" והשאלה עבורי היא למה בחרו במילה עין ולא מבט או ראייה מה העין כוללת מעבר להסתכלות , מבט טוב וכו'.

1. יש לנו בעין הצלבה עין שמאל וימין יש לחיבור למוח סוג של הצלבה בין ה"חוטים" שמקשרים למוח.

2. יש לעין מספר שכבות של ראייה הקשתיות והאישון וכל החלקים השונים.

3. המילה עין בעברית היא גם האות עין.

4. מתקרבים לסוכות וההדס מסמן את העין בארבעת המינים שהוא עם ריח, מצוות, ובלי תורה טעם.

 

עכשיו ננסה לקחת מזה לכיוון יותר מעשי, הדברים מתחברים לי למילה אחת: "עומק"

ונפרק:

1.קודם כל נתחיל בכך שצריך להבין שיש חלקים שונים של ראייה ולא תמיד אנחנו רואים הכל, כלומר יתכן ואת מקנאה במישהו כי נראה שהוא מאד מוצלח אבל האם אנחנו מכירים את כל התמדדיות שלו, את הפעמים שהוא חשב שהוא לא מוצלח את השעות בהם הופיעו דברים אחרים.

2. המבט הוא באמת הפוך לפעמים, לפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו מימין לשמאל ומשמאל לימין, בסופו אנחנו לרוב נסתכל על עצמנו גם דרך מראה כלשהי ויש פה מעין תמונה שמתהפכת מצד לצד וזה נקרא תנועה שלדעתי ניתן לקשר לרצוא ושוב, כי כמו שאמרנו על אחרים שיש שכבות של התמודדיות גם בעצמנו יש וצריך לדעת שהם מוליכים אותנו מצד לצד, לפעמים הם מורידים את המבט למחשבה שאני לא הכי טובים אבל הם גם אלא שיכולים להפוך אותי שדווקא למרות זאת אני יש בי יותר.

3. ו4. אם הזכרנו את הריח הריח, הוא החוש הרוחני ביותר שיש לכן מבדלים בשבת עם בשמיים לנשמה היתרה, ופה מתחברים ה"ע' " העומק של הראייה כי יש מבט מופשט על המציאות והמעשים ובאמת מופשט באמת עולות המחשבות הנ"ל שלמה כבר אבל יש מבט עמוק יותר למעשים ולמצוות, מבט שמשקף את הריח, את העומק הרוחני של המעשים ולדעתי צריך להגיע אל המבט הזה.

 

אם אעשה סיכום אז בסופו של דבר מה שאני מנסה להגיד זה ש"עין" טובה זה יותר מלטפוח על השכם ולהגיד כל הכבוד, זה להגיע לעין למבט עמוק לשורש שבשביל להגיע לשם צריך לפעמים להפוך את התמונה קצת להסתכל על שכבות נוספות של אור וחושך שלא תמיד עולים במבט ראשון..

 

העצה המרכזית לעניות דעתי להגיע למבט עמוק יותר על המציאות היא באמת לקחת זמן ותרגול, כפי שראיתי פה לקחתי זמן כדי להבין מילה לחשוב עליה מכמה מבטים ולנסות לפענח בה משמעות נוספת, לטעמי גם בחיים זה נכון אם רוצים לפתח את העין הטובה צריך לעבוד עם כל העין, כלומר לשבת עם עצמך להכיר במעברים בקשיים וביתרונות לגעת בהם נקודה נוספת במבט עמוק יותר ומתוך כך בע"ה אפשר לגלות את הריח הטוב שמסתתר לפעמים, כי המבט הפשוט יכול לתעתע..

 

זה מה שהצלחתי לחשוב מתוך הדברים כרגע מקווה שזה עוזר במעט.. 

את רוצה להתקדם בעבודת ה'?
קודם כל דבר אחד:
תעבדי על ההפנמה שהקב"ה רוצה אותך, איך שאת, ועם המאמצים האלה שלך להתקדם. למרות שעדיין לא הגעת לשם,
הקב"ה אוהב אותך! באמת! הוא לא ברא אותך מלאכית, כי הוא לא מצפה ממך להיות שם. הוא כן שמח עם כל התקדמות שלך בתוך הגבולות, עם הרחבת הגבולות שלך,
אבל תהיי סבלנית עם עצמך.. כל עוד את בהתקדמות ואפילו בשאיפה להתקדמות - הקב"ה שמח בך! לגמרי לגמרי שמח בך!!

תגידי רגע, מאיפה כל הרצונות הטובים האלה שלך להתקדם השנה?
לפני ראש השנה רצית אותם? או שהם רצונות חדשים?
איזה התקדמות מטורפת! הרצונות שלך זה לא פחות חלק ממך, מהשלמות שלך, לעומת המעשים!

העצה הכי טובה שלי בעבודת ה', לא רק לך, היא - חיזוק הערך העצמי. תשמחי במי שאת, תהיי סבלנית עם עצמך. הקב"ה בכוונה ברא אותנו עם כל החסרונות, ועם פער בין הרצונות שלנו לבין הגשמתם בשטח,
זה לא סתם.
זה מיוחד כל כך שרק בזכות זה אנחנו הכי הכי מיוחדים בבריאה כולה, כולל המלאכים וכל עולם הטבע.

ולכן, אני מבקש: תסתכלי על ההצלחות הקטנות ועל האורות הקטנים שלך, ותנסי להרחיב אותם. תפתחי לעצמך שריר שמראה לך שהם לא אורות קטנים, אלא גדולים באמת.
אורות התשובה נגיד מצוין לזה.

1. הבטחות של ר"ה

2. תשובה מיראה ותשובה מאהבה

3. התבודדות, תפילה ספונטנית עם מילים אישיות.

4. ריכוז בתפילה 'ממוסדת'.

5. להאריך בק"ש או בתפילה או לעצום עיניים בתפילה.

6. תחושת ריקנות.

7. התקדמות בעבודת ה'

 

לא יודע אם ספרתי אותם בצורה מדוייקת, בכל אופן, נראה שכדאי לך להתחיל לנסות סדר ולשייך כל דבר למקום שלו, להבין אילו דברים מתוכם קשורים אחד לשני, אלו לא קשורים אחד לשני, לבנות סדר עדיפויות ועל זה הדרך.. אפשר אפילו עם דף ועט. 

 

לדוגמא - תחושת ריקנות יכולה להיות מאוד קשורה להתקדמות לעבודת ה' אך יש חלקים ברקינות שלא קשורים לעבודת ה' (באופן המצומצם של המילה) כמו ריקנות ביחסים חברתיים או מערכת יחסים זוגית. אז נניח שאת מנסה לתקן את תחשות הריקנות אל תצפי שתצטרכי לעבוד מולה רק במישור אחד, יכול להיות שתצטרכי לעבוד בכמה מישורים וגם נגיד אם תעבדי דרך המישור של עבודת ה' תוכלי לקבל את מה שיגיע לך דרך המישור הזה ולא דרך המישור של צורך חברתי לדוגמא. 

ככה אחרי שיוצרים סדר, מנסים לתאם תוכנית עבודה ותיאום ציפיות ביחס אליה. תיאום ציפיות זה דבר חשוב חשוב חשוב. לפעמים בגלל תיאום ציפיות לא מכוון אדם יכול להיות בכיוון הנכון אבל להתייאש מוקדם מדי.

 

יש חלקים שהם עבודת ה' טהורה כמו לימוד תורה, תפילה (אישית וכללית), גמילות חסדים וכולי, ויש חלקים שהם פיתוח אישי שהקב"ה מצפה מאיתנו שהם יהיו אמצעיים לעבודתו כמו בטחון עצמי, סיפוק וכולי. יש בניהם השקה מסויימת והשפעה ההדדית אבל כדאי מאוד להבחין ביניהם, כי שניהם עובדים על צירים שונים.

 

וכל הדברים הללו מתמצים ומזכירים מאוד את הפסקה הראשונה ב'מידות הראיה' אז הוסיף (העיצוב של הפסקה הוא לא ע"פ המקור) - 

 

"זיכוך המדות בדרך הדעת הוא קודם לזיכוכן בדרך הרגש,

כי אם לא ידע מה טוב ומה רע,

איכה ירגיש לקנות את הטוב בטבע של קנין ולהרחיק את הרע שבנטיה הטבעית אחר ההרגל?!"

 

מקור: מידות הראי"ה אל המידות – ויקיטקסט

בס"ד

אני מתלבט איך להסביר את זה ואתחיל ממשחק מילים כי זה פשוט נתן לי חיוך קטן, המילה התקדמות אם נסתכל בשורש התקדם וכדומה נגיע לשורש ק.ד.מ =קדם אז אולי זה רמז לכך שלהתקדמות צריך שיהיה בסיס צריך כדי לבנות את הקומה הבאה להכיר בקומה הקודמת לה, להכיר במה שכבר יש, ואני בטוח שיש.

אז שאלת עצה וזה העצה הראשונה בעיני קודם כל לראות מה יש לי מה אני כן ומתוך זה ניתן לחשוב איך הלאה.

 

אז אסתכל על מה שיש לך לפי מה שכתבת:

 

רצון לשיח פתוח זורם ואוהב בעבודת ה'.

 

ונשאל מה מייצר שיח כזה ומה מקשה..

 

הקשיים שהעלת:

1. מסגרת של מילים בתפילה

2. מסגרת של מקום 

3. {לעצום עיניים ולדמיין}

 

מה ניתן לעשות כדי לייצר שיח ולהתמודד עם הקשיים?

1. מילים של התפילה זה לא סוד להרבה קשה וצריך ללמוד את המילים שוב, כן אני יודע שהמילים בעברית ועדיין יש הרבה פירושי מילים.   {לי אישית יש ספרון קטן שהשמשתי בו בהתחלה ואחר כתבתי לעצמי פירוש וחיברתי חמשיר לכל אחת מהברכות שמסכם ואני השנה ניסתי להתחיל לבנות דמיון מודרך ולצייר את מהלך התפילה.. אני מעלה את זה כי א' את יוכלה לשאול ובשמחה יש ידע ב' שתראי דוגמה לתהליך של שוב ושוב ללמוד את המילים ולחדש בדרכים כאלה ואחרות..}

 

2. הקושי השני שאמרת הוא שאין מקום להתבודדת וזה מובן ואענה בשני מישורים, 1. אין דבר כזה אין מקום 2. מתקשר לקושי השלישי של דמיון אז נגע בו עוד מעט..

אז מה הכוונה אין כזה דבר אין מקום כבר יאמרו לך חסידים כל מקום הוא טוב לשיחה עם הבורא אבל מעבר לזה לדעתי כל מקום מאפשר סוג אחר של שיחה עם הבורא, אם את למשל יושבת לאכול השיחה יכולה להיות על האוכל על כך ששולחים חלה מאפה לתנור ורוצים שיצליח על המראה הכיפי והריחות הטובים שיש באוכל ובעולם וכו'.. וכומבן גם להתבודדות יותר עמוקה יכול להיות השפעה ממקומת לא צפויים למשל אחת הפעמים שזכורת לי זה התבודדות על קרוסלה בגינה והמחשבה והשיחה על הסיבוב שוב ושוב ורצוא ושוב והתחושת סחרור מהעולם ובסוף הגעתי לאור המקיף ולאוויר העובר על הפנים..

 

עכשיו זה קשה אני יודע ואני לא מצפה שעל ההתחלה תוכלי להגיע ולהתבודד בכל מקום, כמו שאמרנו התקדמות קשורה למה שהיה קודם ולמה שיש לי איפה אני כן מסוגל על מה אני כן רוצה ומה כן אני יכול ומתוכו לאט לאט אפשר להמשיך ולפתוח, ואותו דבר ביחס ל3 ולדמיון ולעצום עיניים זה לא קל על הההתחלה רוב מי שנכנס לשיעור הראשון במיינדפלנוס ומדיטציות כאלה ואחרות מרגיש שהוא רוצה רק לבדוק מה בטלפון או להציץ לראות אם המורה באמת עושה מה שהוא אומר ודברים דומים, אבל זה תהליך להכיר את עצמך למצוא את היכולת לפתוח את המחשבה ולהרחיב אותה ולבנות מעגלים יותר ויותר עמוקים בנפש.

 

עצות מעשיות:

קודם כל זה שלך ואת יודעת מה הכי מתאים לך.

 

לכיוון של הרחבת המחשבה וכו' אני ממליץ על חובות התלמידים והכשרת האברכים כספרים מלווים.

על התפילה כמו שאמרנו יש הרבה פירושים, בהכי בסיסי יש בסידורים ספרדים את כוונת השמות ובספרד יש סידור רינת ישראל עם פירוש המילים למטה וכמובן שיש ספרונים שעוסקים בזה.

 

המלצה שלי להתחיל מתפילה שנגיד בשבת מברכין{פעם בחודש} תפילה אחת עם סידור נוסח מפורש או באירוע מיוחד אחר כמו יום הולדות חג שמתחברים אליו שם לנסות להכיר את הפירוש ואת הגוונים, ולהתעלם לרגע מהציבור שיגמור את כל התפילה לא משנה את בשמונה עשרה בשיחה עם ה' עם הזמן הכוונת הופכות לטבעיות ואפשר בזמנים יותר או פחות..

 

והכי חשוב לעצור לפעמים ולהגיד דברים טובים על עצמנו מה הצלחנו מה התקדמנו ולהאמין שאפשר עם זה עוד.

המון בהצלחה. 

אבל רק רוצה לציין שמה שכתבת ממש ריגש אותי

 

יכול להיות שאת מרגישה רחוקה

אבל מהצורה שכתבת ניכר הכאב

ואם לא היה לך כואב כ"כ אז כמובן שאת באמת רחוקה

אבל רק לאחרונה הבנתי שבאמונה גם הפכים סותרים לפעמים ממש לא סותרים.

אני חושבת שר נחמן כותב
שלא חייבים ללכת לשדה בשביל להתבודד.
אפשר גם מתחת לשמיכה כשם שעשה דוד המלך כמו שכתוב "מטתי בדמעתי ערשי אמסה"
או במקום אחר שטוב לך, (חדר, פינת חי, תצפית) שאת נמצאת בו ללא הפרעות.

וחוץ מזה
את יכולה לכתוב יומן או ספר מכתבים, בו את יכולה להעלות על הכתב את הרצונות שלך ואת התפילות שלך לה', את כל מה שאת מודה לו ומבקשת ממנו, בכל תחום, בכל מצב, בכל עת בחיי היומיום.
הכתיבה אולי תקל עלייך וככה תוכלי להיעזר בה לשחרר את התפילות האצורות בך .
תוכלי גם לקרא תהילים או תפילות מסודרות אם זה יעזור לך.

את אוצר!
ותדעי לך שה' שמח בך מאד מאד
ואין שום רצון טוב שלך, שהולך לאיבוד.

אשרייך.
אשרייך.

ובאמת, בדיוק בשביל דיבורים כאלה קיים הפורום הזה..

 

כמו יהודי טוב אחזיר לך שאלה -

את מדברת על עניין בקשת הסליחה בתוך מערכת היחסים האישית עם הקב"ה.

להבדיל, בשאר מערכות היחסים שאת מקיימת את מודעת לכך שאת לא מושלמת וגם השותפים שלך למערכות יחסים אלו מבינים את זה ולא מצפים ממך להיות מושלמת, ובכל זאת את רואה צורך לבקש מהם סליחה מתי שאת טועה וחוטאת כנגדם...

למה את מצפה שעם הקב"ה זה יהיה אחרת?

גנבת לי את המילים מהפה
ומוריה, זה ממש חשוב לשאול שאלות כאלה שלא יישאר סתם תקוע בגרון לכל החיים. אשרייך על האומץ!

אממ במערכות היחסים שלי עם אנשים אין פער גדול בין איפה שאני רוצה להיות לאיפה שאני, במערכות יחסים אחרות הקשרים הם אנושיים, עם שני צדדים שווים, הם טועים ואני טועה..  כל היחס לטעויות כאלה הוא אחר מלכתחילה- מצידם ומצידי. אני לא טועה ויודעת שזה בסדר, הם יקבלו אותי ואת הטעויות שלי..

 

@אנונימית~

אבל הוא בחר לבנות מערכות יחסים איתנו, בני האדם, שטועים לפעמים.

לכן גם אם מערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה היא לא שיוונית היא אמורה להתחשב במימדים האנושיים שלנו וגם בצורה מסויימת לעבוד על פיהם. בתפילה אנחנו מדברים אל הקב"ה בצורה אנושית. אנחנו לא חושבים חלילה, שהוא כמונו אבל החשיבה האנושית היא הדבר היחיד שיש לנו כדי לפנות אליו וליצור אליו יחס מסויים. כמו כן, הקב"ה מקבל אותנו ואת הטעויות שלנו גם אם הם לא מקדמות דברים טובים.

 

אולי אפשר להשוות את זה לקשר עם אבא שאתה רוצה לעשות את הרצון שלו כדי לעשות לו נחת רוח אבל לפעמים אתה טועה ועושה דברים כנגד הרצון שלו, הוא רוצה סולח לך וייתכן שכבר עכשיו הוא סולח לך, אבל קשה להיות בתודעה שעשיתי משהו שגרם לאבא מורת רוח.. לכן יש דחף לבוא ולומר לו "סליחה אבא! סליחה שלא עשיתי כרצונך!" אני גם רוצה להראות לו שזה חשוב לי ולא "עובר לידי" אלא זה ממש נוגע בי ואכפת לי מכך.

 

אנחנו מכנים את הקב"ה כאבא וגם כמלך ("אבינו מלכנו"). 

הצד שאת הבעת בשאלה שלך נשמע לי כמו יחס למלך שלא מתוך הזדהות. כאילו גם אני יודע שאני אנושי ואני יעשה טעויות - יכאב לי עליהם! אני חושב ואומר "אוף! אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת הייתי היום במקום אחר". זה חלק חשוב מעבודת ה', לכאוב את ההשלכות של המעשים.

זה בדיוק העניין, שהייתי ממש במקום הזה, שמתחרט וכואב, אבל בקטע מוגזם ולא בריא שגרם לי לא לאהוב את מי שאני ולהתאכזב מעצמי כל פעם מחדש...

לכן התחלתי לקבל את הטעויות שלי, ולסלוח לעצמי עליהן...

 

אממ טוב זה באמת מתיישב לי... הפסקה השניה בעיקר, עוזר לי להבין את האיזון בין שני הצדדים..

תודה

הביקורת העצמית שיש לכל אדם זה דווקא מגיע מהמקום הטהור שלו שלא מתפשר ורוצה שהאדם יחיה לפי צו מצפונו הפנימי, שיהיה הוא עצמו ויופיע את הנשמה שלו כמו שצריך, והבנה זו עוזרת לאדם להבין שדווקא המקומות של הביקורת אינם באים להקטין את האדם אלא להגדיל אותו, ולתבוע אותו לגדולות, ולכן הם מדקדקים על האדם, ה' מדקדק עם צדיקים, מי שלא נמצא ולא שייך למדרגה שלימה שיכול לעשות רצונו ולדקדק במצוותיו, אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ולא הייתה תביעה פנימית מהאדם לכך, אך כיוון שהאדם שייך לשם, שם הוא נמצא באמת, אלא שלא מיישם את זה בפועל, יש תביעה פנימית מהאדם להשתפר ולהתקדם. ואז האדם לא אומר שהביקורות הן רעות וזה יצה"ר (זה אולי יצה"ר, אך גם יצה"ר רוצה שהאדם לא יחטא, משל למלך ששלח את שפחתו לנסות את בנו כדי לחשל אותו, השפחה לא רוצה שהבן יחטא, כך גם יצר הרע עושה את רצון המלך, רצון ה', אך הוא גם רוצה שהאדם יצליח, והוא בא לאדם בשביל תפקיד מסויים....), ורק מסתכל על הטוב וכך מגיע לפעמים לוויתור, אלא מבין שהתביעה הזאת של מידת האמת, מידת הדין, היא דווקא בגלל גדולתו של האדם. ה' משגיח ומייסר ומחזיר בתשובה את מי שהוא אוהב, את הצדיקים: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", וזה יום הדין, בגלל המלכת ה', ה' מגיע, אז נשמות ישראל גודלות ומשתוקקות לה' יתברך, וממילא כשמידת האמת יותר מתגלה בעולם, אז ממילא יש דין, יש תביעה פנימית מהאדם לשפר מעשיו ולתקן דרכיו, אך זה לא משהו חיצוני, זה משום שבזמנים אלו אנחנו מתעלים ומתרוממים ולכן יש דין, וגם הכפרה היא משום שבאופן פנימי באמת האדם הוא טוב, וזה גם מתגלה כלפי חוץ בראש השנה ועשרת ימי תשובה, אלא שלפעמים יש קליפות חיצוניות הדבקות בו, ולכן שייך לתת לו רחמים וחיים, מתוך הבנה פנימית מי באמת האדם, אך זה וודאי צריך שהאדם ירצה, ירצה להתקרב לה' יתברך, ירצה לשוב בתשובה שלימה, ירצה לשפר מעשיו ולא לשוב לחטאיו.

לפעמים מצפון וביקורתיות עצמית הם כלים של היצר לגרום לבן אדם ליאוש וחוסר אהבה עצמית..

יכולה לומר על עצמי שאותי זה ממש לא קידם בעבודת ה'. וגם אם זה מרגיש שזה מקדם, צריך להיזהר ממש ולראות אם טוב לנפש עם הביקורת הזו, או שזה חונק אותה...

הסיבה שזה לא קידם בעבודת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

א. זה הופיע בצורה קיצונית ולא ממותקת כמו שהצגתי, אך אחרי שהאדם מבין שזה בא ממקום טוב אז הוא מסתכל על זה ממקום אחר ולוקח את זה למקום הרבה יותר חיובי, ודווקא ההנכחה של הפגמים היא מה שנתנה לאדם לתקן אותם. נכון שלפעמים התפקיד של האדם זה לדחות את אותן ביקורות כי זה לא הזמן, ולפעמים האדם למרות הביקורות צריך לעודד את עצמו ולהסתכל על הטוב, אך זה כשאדם במצב לא שלם הוא צריך להתמקד רק במה שטוב ולא להתעסק ברע, אך במצב השלם האדם צריך להתמודד באופן ישיר עם הפגמים שלו ולא להתעלם מהם. (כמובן, תמיד לא לצאת מפרופורציות, וגם כשאדם מסתכל על מה צריך לתקן, שלא ישכח שיש בו טוב וזו המהות העצמית שלו, והתיקונים הם יותר חיצוניים....) וכשהאדם נמצא במצב טוב, הוא צריך לקחת את אותו מקום של ביקורת ובאמת לרצות אותו, להתקדם, ולהיות במצב של תביעת אמת מעצמו, במצב שהוא חי לפי צו מצפונו הפנימי ואין סתירה בין הרצוי למצוי, לפחות לא באופן קיצוני. ב. האדם לא עשה עבודה של המתקה בעצמו, וחשב שביקורת זה רע, והיה לו קשה מבחינה נפשית להתמודד עם החסרונות שלו, אך יכל להתמודד איתם, ולכן העדיף להדחיק את זה. אך הרב זצ"ל (הרב קוק....) כותב באורות התשובה פרק א' שמוסר כליות זה חלק מהתשובה הטבעית, וכשיש לאדם באופן פנימי תביעה פנימית אמיתית, זה בא לשפר אותו ולהעלות אותו בדרגה, והאדם רק צריך לשנס מתנים ולהבין שאותו מוסר כליות לא בא להנמיך אותו, אלא בדיוק ההיפך, בא להעלות אותו, ומשום שהאדם תופס תשובה כמשהו כואב ולא כיף, אך באמת זה מה שמשחרר את האדם ומעלה אותו לנקודה יותר גבוהה, למקום של חירות, רפואה, אהבה, טוב א-לוקי, נועם ועדן.

כשאני חושב על זה עכשיו א' וב' אותו דבר....

ויש שני צדדים, פתק אחד: "בשבילי נברא העולם", פתק שני: "ואנוכי עפר ואפר", צריך לדעת מתי לשלוף את הפתק הנכון....

 

נ.ב. הסכמתי עם ההנחה שאלו כלים של יצה"ר, אך אם מבינים את מהות יצה"ר כמו שצריך, מבינים שאין משהו שנברא סתם בשביל להוריד ולהנמיך את האדם, זה בא בשביל לחזק את האדם, לחשל אותו ולאתגר אותו (כמובן, לא צריך לחפש אתגרים ח"ו, אך אם זה קורה זה התפקיד של יצה"ר.....), ולכן תפקידו זה לא סתם לבוא עם חיוך מרושע ולהכשיל את האדם כמה שיותר, הוא רוצה שהאדם יתקדם וזה תפקידו, ולכן כתבתי מה התפקיד של אותם הרהורים של האדם כמה הוא לא טוב....

כי ה' הוא מעל הטבע, הוא דבר שאין כמוהוו הוא ייסלח לך תמיד גם אם תעשי דברים נגד רצונו, וזה באמת מעבר לבני אנוש, כי באמת אצלם זה הדדי הכעס והסליחה..
וה' לא ברא אותנו מושלמים, כי הוא רצה שבשביל לדבוק בו נעבור דרך קשה (שאגב היא לעולם לא תסתיים, כי תמיד יש במה להשתפר) ונוותר על דברים שנראים נוצצים מבחוץ, אבל אנחנו יודעים שהם לא בשבלינו.. הוא רוצה שבאמת ובתמים נהיה שם איתו, מרצוננו החופשי ולא כי ככה נבראנו.. (:
*אני לא בטוחה שהגבתי נכון לעניין.. כבר לא זוכרת בדיוק מה היה שם אבל רפרפתי כזה על השאלות שלך אז מקווה שלזאת הכוונה (:

לכן קצת קשה לי להסיק ממערכת יחסים בין בני אדם למערכת יחסים עם ה'...

נכון, אבל עזבי עכשיו את המערכת יחסים..
מה שכתבת שה' לא רוצה מלאכים והוא ברא אותך אחת שנופלת זה נכון! פשוט כי הוא רוצה לראות מי באמת רוצה אותו.
ולענ''ד זה חשוב לסלוח לעצמך ולא כל הזמן להיות עם רגשות אשם, אבל כן באיזה שהוא מקום צריך גם להיות עם חרטה על מה שעשינו

- מתי תדעי שאת קרובה? האם אי פעם תרגישי שאת קרובה לה'? בן אדם גשמי יכול בכלל להיות קרוב לה'?

- כשאת אומרת "אני לא אמורה להיות שם עכשיו" - איפה זה שם? יש יעד מוגדר? לאיפה בדיוק את שואפת להגיע? מתי תדעי שהגעת?

- מה ה' ניסה לעשות כשהוא ברא בני אדם לא מושלמים?

-למה לא נבראנו מלאכים?

- למה ה' רוצה אותנו למרות החטאים? הרי ה' אמר לנו לא לחטוא ואנחנו לא מבצעים את הפקודה!

תסבירי לי כמו ילד בכיתה א' שעכשיו פעם ראשונה שומע שהעולם לא היה קיים תמיד ושה' ברא אותו

המטרה היא לפרק את כל מה שאת יודעת על זה כי אני מרגיש שחסר פה משהו יסודי בתפיסה.
אנחנו נפרק ונרכיב והכל בע"ה יסתדר. אז אל תפחדי מהשאלות שאני שואל..

האמת שהשאלות ממש לא עוררו בי אי נוחות.. התפיסה שלי בנושא מסודרת ומבוררת יחסית...

 

כשאני רוצה, ומשתדלת ושואפת אז אני קרובה. כשיש בי את הרצון הזה לעבוד את ה'.

שם זה במקום של שלמות. שלמות מידותית, שלמות בקשר עם הקב"ה, שלמות בקיום תורה ומצוות בתכלס. קיצור להגיע לשלמות של הנשמה על כל רבדיה יחד עם הגוף הגשמי. אני לא אדע הגעתי, כי אני לא אגיע, כי זה בדוק מה שכתבתי, אני לא אמורה להגיע, המטרה שלי היא לשאוף לשם ולהתקדם.

וסוגם התשובה ללמה אנחנו לא מלאכים, כי ה' רוצה אותתנו פה בשביל להתקדם, לא בשביל להגיע. העיקר הוא הדרך והמאמץ ולא התוצאה..

 

מה אומר?

אין מושלם בעולם הזה...

 

אם כן - מה זה בכלל אומר?
מה ההגדרה של שלמות? נגיד בעל חיים יותר שלם מאדם או ההיפך? האם השמש למשל שלמה או חסרה?
מי יותר שלם - אדם או מלאך? האם בכלל אפשר להשוות ביניהם?

ככה כתוב בגמרא ובספרים...

(לא יודע איך בדיוק זה יהיה אבל ככה כתוב..)

 

סתם מוסיף מידע לדיון 

 אני לא מאד מבינה בעוה"ב וכזה, אבל בסוף מה שמונע מאיתנו להגיע לשלמות הזאת זה הנפש הבהמית שלנו- הגשמיות שבנו, החיכוכים בין הצדדים האלו לבין הנשמה... ובעוה"ב תהיה רק הנשמה- שהיא שלמה, חלק אלוק ממעל... 

 

אני לא ממש מצליחה להגדיר מה זה שלמות לפי איך שאני רואה את זה... זה כאילו להגיע לטוב ביותר שאפשר, נראלי.. בכל מקרה לא שייך לדבר על שלמות במידה והטוּב הוא לא בחירי ולא תלוי בך בכלל. ז"א בעל חיים, השמש וגם המלאכים, לא בוחרים שום דבר בעצמם, הם פשוט נבראו ככה..

 

ומה דעתך? מה זו שלמות?

שהדבר הנברא (לא משנה אם צמח, דומם, אדם בעל חיים או מלאך) מבטא את הרעיון שהוא צריך להופיע בעולם בצורה שלמה.
מלאך נברא לעשות שליחות של ה' בשביל האדם. העץ נברא כדי לצמוח ולעשות פירות. זאת השלימות שלהם. וזה לא נתון לבחירתם.

אבל השלמות של האדם היא היחידה שנתונה לבחירתו.
והשלמות שלו היא אדם לעמל יולד. ההתפתחות שלו. ברגע שהוא מפסיק להתקדם הוא אוטומטית יורד כי הוא לא מבטא את מי שהוא, את הסיבה לכך שהוא נברא.
האסון הכי גדול שיכל לקרות לאדם זה שהיה לו יעד שבו הוא היה שלם במובן של הברואים האחרים, כלומר שלא יהיה לו יותר לאן להתפתח. לאדם אסור שיהיה שלם- ולפני שבר גאון - זה בדיוק הענין של גאווה. ולכן ה' ברא את האדם באופן שזה בלתי אפשרי לו להגיע למנוחה ולשלמות במובן הזה.

ולכן - האדם יכול להיות תמיד שלם. כשהוא תמיד מתקדם בהתאם לדרגתו הנוכחית, ובעצם -
הוא תמיד צינור להופעת החסד האלוקי בעולם.


אי אפשר להשוות בין אדם למלאך.
מה שכן - השורש של האדם, כלומר תפקידו - יותר חשוב משל המלאך. אבל זה קשור לפנימיות התורה

רק שניסחת את זה יותר טוב

אם אני לא טועה, הוידוי הוא לא בקשת סליחה אלא חזרה בתשובה. הרב קוק כותב שהמטרה שלו, בין השאר, היא לאפשר את התשובה השלמה ביוה"כ.

מדבר שור יח – ויקיטקסט

אבל אני לא דיברתי על ווידוי ספציפית, אלא בכללי על התחושות שעולות לי בהקשר של חרטה על המעשים. בכל מקרה חרטה היא חלק מחזרה בתשובה...

@advfb

@אנונימית~

@כלי פשוט

@125690

בס"ד

אנסה לענות מהתחושה שלי ואיך שאני מבין, אתחיל בסיפור קטן כפי יש את ההכאה האגרוף על הלב שנעשה בסליחות בווידי אשמנו בגדנו, ובתור נער הרגשתי ממש שאכן אני רע ונתתי לעצמי אגרופים חזקים יחיסת, אחד המתפללים העיר לי על כך שזה לא נכון.. עכשיו לא זוכר את כל הפרטים אבל בעקבות כך עלתה לי המחשבה מה כן נכון? איך כן להכות, והגעתי למסקנה שזה הפוך זה לא אגרוף על הלב אלא כמו בתשליך להוציא את הרע את הליכלוך מהלב ולזרוק אותו.

 

כלומר אותה תנועה יכולה לסמן מכה מבחוץ של למה אתה לא מושלם ולמה ולמה?

או שאני תופס את עצמי ואת הדברים שאני צריך לתקן ומוציא מרחיק ממני את מה שמפריע לי.

 

 

ונראה  לי שזה חלק מהתשובה כרגע את רואה בתשובה כמכה מבחוץ להעניש את עצמי כי הייתי לא בסדר, וזה מחשבה שיש להרבה אבל לדעתי לפחות לרוב זה לא נכון, כמובן יש מקרים שאדם צריך עונש כדי להתעורר אבל אם הבן אדם ער אז הוא לא צריך שיעירו אותו אם את באמת מודעות אז השלב הבא הוא מה לעשות אם המודעות הוא לשאול איך אני מתנקה לבקש תעזורלי לנקות ולהרחיק את הדברים שלא מאפשרים לי להגיע לשלב הבא לשיאפה, נכון אני ואתה יודעים שאני לא מושלם אבל אני רוצה להתקרב אליך וככה אני לא יכול, אז תעזור לי תשחרר אותי מהרע שבי ושאוכל להתקרב טיפה יותר להרגיש יותר מהאור שלך.

 

זה מה שעלה לי בנושא, מקווה שעזר..

לא הלקאה, רק חרטה על המעשים הרעים שעשיתי...

עם הרצון להתקרב, את מביעה גם את החרטה שלך

בס"ד

אתן משל,  נגיד שהיצר הרע = להיפראקטיביות 

ילד היפר מן הסתם יגיע למצב בו הוא עושה בלגן{כמו שאדם עם יצר כנראה יגיע למצב שהיצר מחטיא אותו.}

עכשיו נסתכל על הילד בשלוש מקרים:

 

1. הילד עושה בלגן וממשיך עד שבא מישהו מבחוץ ועוצר אותו אומר לו תרגע תראה מה עשיתי או לפעמים בעונש תלך לחדר תצא מהכיתה וכו'...{כלומר המכה מבחוץ שמעירה את האדם לחשוב על כמה הוא רע.

 

2. ילד היפר חמוד שמודע להיפריות של יכול להיות שהוא יבלגן יקפוץ אבל בסוף הוא יעצור את עצמו וידע לבקש סליחה לאסוף, כלומר כן הוא היפר והוא משתולל אבל הוא יודע שהוא כזה ושם לעצמו גבולות מסוימים { כאן זה עצם אני יודע שנולדתי לא מושלם ידוע שיש לי יצר ולכן למרות שכן יש השתללות יש פה סוג של חמידות סוג של תחושה שכן זה המצב והכעס באמת יורד{יש חרטה גם לילד הזה הוא מבקש סליחה אבל הוא יותר מודע לעצמו.}

 

על חלק 2 מגיע ילד 3. אותו ילד היפר יודע שהוא היפר הוא עבר את שלב 2 אבל הוא מחליט לנסות לשנות כיוון, או יצא ויעשה ריצות עם ההיפריות שלו יתנדב בהרבה מקומות ילמד לשחרר את העוצמה הזו בצורות נוספות{זה לדעתי החלק השני אחרי שהתעורר היד הלכה ונתנה מכה ללב אני מודע שאני כזה אני צריך לתפוס בלב ולהחליט מה אני שולח החוצה איך אני מתמודד עם החוסר שלמות הטבעית שבי. ואיך אני לפחות טיפה משתנה לטובה.}

 

{הדבר המפורסם בגמרא{שאכניס לנמשל ומשל של היצר} הוא שחכמים רצו לבטל את יצר המין לגמרי כי לכולם יש אותו והרבה מאד חטאו בין אם כמו ילד 1 או כמו ילד 2 , אבל אז גילו שבלי זה אין גם את ילד 3 אין את ההמשכיות לעולם..וכן החלישו הפכו את זה שכך שרובנו נהיה ילד 2 שנדע שאנחנו לא מושלמים ונדע ומתוך כך נשאף להיות ילד 3 שיודע ופועל אחרת עם הכוחות}

 

ואם אתייחס גם למילה חרטה, זה נכון שהרבה פעמים חרטה מתבטאת עם עצבות, אבל המשמעות של חרטה בעיניי הוא מלשון חריטה לכתוב לעצמי על הלב איך אני מתנהג מכאן לאן אני לוקח את עצמי הלאה איך אני כותב על ליבי את מה שאני יודע במוח שאני הבן של ה' איך אני כותב את זה ומה אני צריך לשחרר ולדייק.

זה ממש יפה ואהבתי את המשל..

תודה

וואו אהבתי ממש את הכיוון
חידשת לי, תודה!

ב. אין לי תשובה עמוקה, יש לי תשובה פשוטה. ואני חושב שאני עונה אותה קודם כל לעצמי.. כי כאמור השאלה בהחלט נגעה בי.
אלו שני מישורים..
ברור שיש את כל מה שאמרת.. שהאדם מועד לחטוא וליפול וה' מכיר בכך.. ומרחם..
אבל בנוסף, האם לא יכולנו אחרת? לא יכולנו להיות טובים יותר? כל נפילה הייתה מוכרחת? איזה כוחות ה' נתן לנו.. ניצלנו אותם כמו שצריך? מראים לנו שאנו מצטערים על כך בימים אלו..

ואממ וואי נתת לי כיוונים למחשבה...

תודה!

כנ"ל @חסדי הים ו@היום הוא היום

דרך אגב, יש ספר מוצלח שנקרא אושר אפשרי של טל בן שחר להתמודדות עם פרפקציוניזם.

מעניין.. אחפש..

בחירה בכלל וצריך לברר את הנושא לעומק כי תשובה תלויה בבחירה.

במילים פשוטות, בעצם אם אין בחירה לא לחטוא בתשובה אז למה לחזור על החטאים הקטנים האלו בתשובה, הרי אנחנו נופלים לזה לא מבחירה? הרי האל ברא אותנו לא מושלמים?

אפשר לענות על זה בכמה כיוונים:
1. הדברים הקטנים שאנחנו נופלים בהם, לא מבחירה ובגלל שאנחנו לא מושלמים, מעורבים עם ספחי דברים שנפלנו בהם מבחירה ממש ועל זה צריך לחזור בתשובה.

2. זה דווקא העניין בימים הנוראים או הווידוי על קרבן שאנחנו בוחרים להעלות את העניינים הקטנים שאנחנו נופלים בהם שלא מבחירה.

3. כשמתוודים, אפילו בפרטי, אנחנו כוללים את עצמנו עם שאר כל ישראל ואם את צדיקה אז דווקא לך יש את האפשרות להעלות את שאר החטאים של עם ישראל.

4. הרב קוק כותב ב'אורות התשובה' שאנחנו מתוודים גם על העתיד. איך אפשר להתוודות על דבר שלא בחרנו לחטוא בו. אלא ברור שההסבר שהוידוי הוא לא רק על חטאים, אלא תפילה שעה לנו עתיד טוב יותר.

מזכיר לי את דברי הרב חרל"פ ב'אורי וישעי' שכל העבירות על מצוות לא תעשה נובעות מהתרשלות במצוות עשה בדגש על ההתרשלות ממצוות ת"ת.

הוא מסביר שהקדושה שמביאות מצוות עשה מונעת את האפשרות לחטוא וככל שיש יותר התרשלות כך יש פחות קדושה שתמנע את האפשרות לעבור עבירות

אני חושב שאת בשלה לפירוש יותר נכון של הוידוי והוא שאת מתוודה על שני סוגי חטאים- שלך (וחלק מהרשימה שם לא שייכים לך) ושל אנשים נוספים בעם ישראל שאת קשורה אליהם מצד הערבות ההדדית

לכן חייבים ללמוד את הספר מתחילתו לסופו.

אם מכינים סוגיא או חבורה מחשבתית, אז זה בסדר לעיין בחלק מהספר לצורך הכנת מקורות.

יש ספרים שלא הכי עקרוני ללמוד כסדר, למשל הסדר של השערים ב'ראשית חכמה' (אם כי יש לו סדר מכוון שהוא מפרט), או ספר חסידים שכמעט כל סעיף עומד בפני עצמו.

יש גם ספרים שקשה לי אישית ללמוד כסדר, למשל ספרי החיד"א כי כל חידוש שלו זה כמו פצצת תאורה, אז אתה מסנוור אם תלמד כסדר.

אני יכול להבין תלמידים שבוחרים פרק מסויים מספר כי הם רוצים להתמקד בנושא המצומצם הזה.

...

הוא לא ללמוד הכל כסדר... 

בעולם הישיבות נהגו להתחיל ללמוד את נפש החיים משער ד', ועוד כל מיני...

גם ל'מסילת ישרים' יש שני סדרים, סדר ויכוח וסדר פרקים, שניהם מהרמח"ל עצמו אאל"ט.

לא יודע האם זו בהכרח הדרך הנכונה, אבל אם אדם לומד נושא מסויים הגיוני שהוא לא ילמד את כל הספר אלא רק את הפרק הרלוונטי לנושא, כמו שאם אדם לומד סוגייא בגמרא והגמרא הזו מובאת גם במקום אחר, או שהתוס' מצטטים גמרא במקום אחר, הוא ילמד רק את הסוגייה הרלוונטית במקום האחר ולא את כל המסכת ההיא...

האם זה בסדר ללמוד רק את החלקים ה"חשובים" של ספר? כן, בסופו של דבר גם מישהו צדיק כתב את כל התוספתא ופירוש רש"י לש"ס ותוספות רבנו פרץ ובית יוסף ושו"ת רשב"א.... אז השיקול הזה לא רלוונטי. לומדים מה שצריך.

 

האם הגיוני שאדם יהיה בור ויכיר רק קטעים מעטים רלוונטיים מספרי יסוד? לא. צריך להכיר את הספרים, ללמוד כל ספר יסוד פעמיים שלש.

אני שואל על ספרים שנכתבו כקומה אחרי קומה בעבודת ה'

או שההתחלה היא הקדמה להבנת חשיבות הדברים שיבואו אח"כ

 

לדוגמא מסילת ישרים, חובות הלבבות, נפש החיים, עלי שור וכו'

גם הש"ס למשל נכתב כדי שילמדו את כולו.

 

מצד שני, ממש לא בהכרח שספר כמו חובות הלבבות נועד דווקא ללימוד מסודר. כמובן לימוד מסודר יהיה טוב יותר כי הספר תוכנן לזה אבל ממש לא הכרחי שפרק ב הוא הקדמה נצרכת לפרק ג. לפעמים זה להיפך.

יש ספרים מעטים שבהם מובא בהקדמה שהספר נועד ללימוד מסודר ולימוד של קטעים אקראיים לא ישיג את המטרה

ככה שזה לא דומה. 

אני מדבר על ספר שנכתב כקומה אחרי קומה בהבנה או בעבודת ה'

 

למה לא בהכרח?

אני ראיתי שחובות הלבבות הוא ממש מהלך אחד גדול קומה אחרי קומה..

אם נניח קופצים לשער הביטחון תבין את ההסבר מה הגדרים של הביטחון, אבל כל הקומות למטה למה אמורים לבטוח ומה מרוויחים אם בוטחים - יחסר.

 

אני אשמח לדוגמא של משהו "להפך" כמו שאתה אומר..

 

יכול ששער אחד יותר מתחבר למישהו מאשר שער אחר, אבל נוטה לקבל את דבריך כהסתייגות לעניין.

ספר מאגד בתוכו כמה נושאים ושנויכול להיות שאני רוצה ללמוד נושא ספציפי מתוך שלל הנושאים.

שמעתי בשיעור א' בשם הרב צבי יהודה שבבית מדרשו של הגר"א הקפידו יותר על ספר הכוזרי במקום השער הראשון של חובות הלבבות.

 

בהחלט אם המטרה ללמוד ספר כספר אז יותר טוב לעשות זאת בצורה רצינית. מתחילתו ועד סופו. זה גם מאוד קשור לאופי הספר עד כמה ניתן להפריד את חלקיו השונים או שהוא ממש מכלול שלם שאם אתה לא מבין את ההתחלה אתה גם לא מבין את הסוף.. זה לא ככה בכל הספרים.

 

ועוד מה שעולה לי - לצערנו יש נטייה לזלזל בלימודי אמונה.

הוא אמר שבישיבה לא אמורים לסיים את כל התורה. בישיבה נותנים לך טעימות ואחר כך במשך שאר החיים אתה ממשיך ללמוד בצורה מסודרת יותר.

שאלתי גם לגבי אברכים (אפשר להכליל בזה גם מבוגרים לא אברכים)

האמת בעיקר מפליא אותי שאותם חבר'ה למדו רק קטע מסויים ושאר הספר לא בתוכנית לזמן הקרוב

זה דורש חיזוק באמת.

אולי כמי שבחר לקרוא לעצמו מבקש אמונה אתה יכול לחזק את נושא לימוד האמונה והמוסר בעולם. בדרך שתבחר לנכון

אם חסרים לך רעיונות איך לחזק אוכל לשלוח לך בשיחה אישית

בס"ד

אם תשאל באוניברסיטה איך כותב מחקר מדעי יגידו לך שבדיוק כך מרפרפים בין מחקרי שנוגעים לנושא וכותבים את המחקר.

 

השאלה האם זה נכון לעשות כך בתורה.. ופה התשובה שלי היא מורכבת יותר.

 

כלומר בוודאי שיש יתרון גדול לאור שנבנה לאיטו בתהליך מעמיק שלב אחרי שלב מתחילת הספר ועד סופו..

אך האם אין מקום לאור מבהיק שיאיר את הנפש לתשובה? כלומר הרבה פעמים כדי להתעורר צריך את הכמה פסקאות וכמה דברים שיאירו את הברק של התשוקה בנפש.

 

 

ואם אכניס את המילים למעשים לדעתי זה תרבות השפע וזה איך שהדור שלנו מתנהל כי באמת יש הרבה שפע וכדי להתחיל כשיש כל כך הרבה שפע צריך הרבה פעמים לתת ברקים קטן להאיר מפה ומפה, אבל חשוב מאד שיהיה אחרי זה לפחות ספר אחד שאיתו אתה מתקדם ברצף,

ואם אכניס את זה לחז"ל

אז אתה צריך "עשה לך רב" שיהיה רב מרכזי ספר מרכזי ותהליך עמוק, אך התהליך העמוק יכול בהחלט להיות מלווה בהבזקי אור קטנים כי "לכל בית מדרש צריך חידוש"{לא ציטוט מדיוק} וצריך שיהיה מה שיתן אור בנפש וינקה ויבהיק את האור של כל שלב מאד כמה היבטים.

וואי חזק לא ידעתי את זה. תודה!

יהודאי גאון.
הוא מספר מגדלותו ומתיייס לעוד דברים כמו השיטה הקיצונית של רב יהודאי גאון לא להוסיף כמעט כלום על התפילה.

ומה שהבאתי בערך באמצע. אתה יכול למצוא את זה מיד.

בלי לחשוב יותר מידי. לעשות את הבחירה שהלב שלך אומר שצריך לקחת. להקשיב למצפון ..

כשמתחילים לחשוב מתחילה הבעיה, פשוט להחליט ולבצע .

שחולה שלא כואב לו במצב חמור יותר ממי שכואב לו.

עכשיו כשאת מודעת לבעיה את צריכה מצד אחד לחפש דרכים לפתור אותה ומצד שני לשמוח שאת בתהליך תיקון. 

אל תמדדי את עצמך ביחס לאדם האידיאלי שאת מדמיינת אלא ביחס ליכולת שלך להשתפר, זה מדד הרבה יותר מדויק.

אל תיפלי לייאוש, בבקשה!

עם הקושי ה' נותן גם את הכוח להתמודד.

כנראה שאני מדרדרת

זה לא אומר שאת מדרדרת, זה סה״כ מנגנון כזה בנפש שנועד לנטרל את הכאב המתמשך. עצם זה שכתבת שוב מעיד שכן אכפת לך.

אם תרצי לשתף יותר אולי נוכל לעזור.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו נכשלים ושכבר הכאב התכהה.
אבל באמת עדיין אכפת לך, עובדה שאת משתפת אותנו.
אם תחפרי עמוק אולי תגלי שהכאב כל כך חזק
שכבר קשה להרגיש אותו.
חשוב לפעמים להסתכל החוצה מהקופסא הפרטית של ההתמודדות שלנו ולא לגרום להתמודדות אחת להפיל לנו את כל האישיות.
בהצלחה! אנחנו איתך!

ואם יש דבר אחד שקשה לך זה לא אומר שכל הדברים הטובים שלך נמחקים.

ברור שהכאב הוא נצרך אך אם זה גורם לך ליאוש, אולי לא זאת התגובה שכדאי לך לאמץ ביחס לכאב על החטא.

הרבה תפילה!

תתפללי להשם שיתן לך את הבחירה הנכונה, באמת שזה ממש עוזר

אתם צודקים לגמרי...

מוכר- אורות התשובה.

לא מוכר- למהלך האידאות בישראל. ממש מסביר את המהלך של ההיסטוריה ושל העולם

מאוד מומלץ ביחס לספר מוסר שהוא מרחיב איך הנפש עובדת ואיך ההפרדות מחטאים ודרכים רעים צריכה לקרות ומה השלבים השונים ומה ראוי שיהיה בתהליך העבודה המוסרית.

נשמע לי ממש בסיסי.

אלא תמיד חשבתי רק על ר"ח, אז תודה על נתינת הדעת על כך

 

אול האבלות והנחמה של חודש אב עלולה להוביל לתשובה ולסליחה של חודש אלול.

אב הוא ביחס לחסרון ואלול הוא ביחס להשלמה ולתיקון.

וראיתי בשם בנו של חידושי הרי"ם, ר' אברהם מרדכי אלתר (הראשון), על תפילת דוד המלך 'דעו כי ה' הוא האלוקים, הוא עשנו, ולא (קרי: ולו) אנחנו עמו וצאן מרעיתו', שכשאנחנו 'לא', מבטלים את אנוכיותנו אליו יתברך, אז אנחנו 'לו' יתברך. לא-לו - אלול.
הכה בי אז כמה עבודת ההכנעה לא מספיק חיה אצלי. שכידוע כל חטא שחטאנו אי אז כעם ממשיך איתנו לתקנו, ושורש כולם בעגל, חטא האנוכיות. שצד הופכי של אנכי הוא אנא נפשי כתבית יהבית, התורה הקדושה (שנתנה במעמד). להמשיך את רצונו יתברך שמובן ע"י תורתו בעולם, להמשיך את נוכחותו ית"ש.
ועם זאת הפסוק לפני משורר כיצד, 'עבדו את ה' בשמחה', ומתוך כך 'דעו', 'כי טוב ה' לעולם חסדו' ועד דר ודר אמונתו'. ואיך שר' שלמה אומר על 'טוב להודות' שאת החסדים אומרים בבוקר, כשהעולם בהיר לנו ואת האמונה כשחשוך. וגם נראה לי שנצחיות האמונה ממשיכה ועוברת מדור לדור ואילו חסד מופיע בדרגת 'לעולם'. וכידוע השירות לעתיד לבוא יתבטלו מלבד מזמור לתודה, ואותו דווקא אנו נצרכים לשיר בנגינה ושמחה בכל בוקר.
והשפת אמת ממשיך שם על ר"ח למעשר בהמה, ר"ח לביטול והגבהת נפש בהמית שבנו לעבודת ה' יתברך. ש'בכל לבבך' - בשני יצריך - צריך לעבוד את ה'. שיש מקום שקל לעבוד את ה' בנפש אלוקית וכמה קשה בבהמית. ולא ציוונו להכניע בלבד נפש בהמית אלא לעבוד איתה ממש אותו יתברך.
וכדברי ה' יתברך בפרשה בפשטות רצונו ממנוּ - 'ושמרת את מצות ה' אלוקיך, ללכת בדרכיו וליראה אותו', ו'כי אם ליראה... ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו... בכל לבבך... לשמור את מצוות ה'... לטוב לך'. וכשאנחנו אני לדודי, אז הוא יתברך דודי לנו. וטוב לך.

כשילד מאמין בצורה טבעית בהורים שלו, הוא לא חסר אונים, להפך, הוא עושה בחופשיות מה שבא לו
מתוך כך שהוא יודע שהאחריות עליו היא שלהם.
ילד שלא מאמין שדואגים לו הוא חסר אונים, כי מצד אחד הוא חייב לדאוג לעצמו כי אף אחד לא דואג לו אבל מצד שני הוא מוגבל אז הוא לא יכול.

מכאן שלהפך, תחושת החוסר אונים מגיעה מחוסר אמונה, לא מאמונה.

אולי אתה מדבר על אמונה בקדוש ברוך הוא לכשעצמו, לא אמונה שהוא טוב והוא רוצה שיהיה לך רק טוב והוא דואג וימשיך לדאוג לך

ואני מאמין שבסך הכל יש לנו אל אחד טוב ולא אחד כזה ואחד כזה כמו בדת הזורואסטרית.
ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא כי הוא נותן לי משמעות לחיים.

מצד שני גם אם אבא הכי אוהב את הבן שלו ודואג לו וקונה לו, אם הוא בלי סוף ירביץ לו מכות או יותר גרוע: יראה לו כאילו הוא בא לחבק אותו ובסוף הוא נותן לו סטירה עם הקריצה: 'הכל לטובה' זה גורם לילד לחשוב שלא משנה מה הוא עושה, אין כללים, וכמה שהוא ינסה לרצות את אבא שלו הוא יקבל מכות.

במשפט מעולם הפסיכולוגיה: אני חווה את השם כהורה מתעלל. מצד שני ילדים להורים מתעללים גם הרבה פעמים אוהבים את ההורים שלהם.

ההבדל בין ה' לבין אדם, שאדם אתה יכול לשאול אותו מה כוונתו, וגם בלי לשאול אותו, דרך קריאת הבעת הפנים שלו והקריאה שלו באופן כללי אתה יכול להבין מה הייתה כוונתו, ואתה יכול לחוש האם כשנתן לך מכה זה מאהבה או לא. אמנם, באותו רגע של המכה לא בטוח שהבן יחוש את רגשי האהבה, אך כשהאבא יפייס את הבן שלו לאחר מכן, "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז הבן יתרצה, כי יבין שמה שעשה קודם האבא זה לא מרוע ועכשיו פתאום התעורר הצד הטוב שבפיצול אישיות שלו ומלטף אותו, אלא באמת מה שנתן לו מכה היה כי הוא אוהב אותו ורוצה לעזור לו. אבא שלי סיפר לי אישית שהוא קיבל סטירה מרב אחד (שלא אזכיר את שמו מפאת אווטינג...) שלימד אותו ביסודי וזו הייתה סטירה מאהבה, הוא ממש הרגיש את זה, כי הוא היה דמות חינוכית מופלאה, והוא אהב אותו, וגם מה שנתן לו סטירה היה כדי לחנך אותו, מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך רצון לנקמה או כעס חלילה וכדו'....

לעומת זאת, ה' יתברך שום מחשבה לא יכולה לתפוס אותו, וק"ו לקלוט מה המניעים למעשיו. אבל בוודאי שה' שהוא הטוב המוחלט לא ייתן לנו את העולם הזה שיש בו סבל ורע בשביל להתעלל בנו, כמו התפיסה המעוותת של הנוצרים או של המצרים שמוצגת במקרא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה...", וכן מה שחלק מבני ישראל חשבו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו...". גם הרע שה' נותן הוא בשביל שיהיה לנו טוב עוד יותר גדול. אמנם, אם זה טוב גשמי, אז בוודאי שאין סיבה למנוע את הברכה והשפע הגשמי. אלא אנחנו יודעים מדברי חז"ל ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", דהיינו שהרע הרוחני הוא יותר גדול מהרע הגשמי, וק"ו הפוך, שהטוב הרוחני הוא הרבה יותר טוב מהטוב הגשמי, לכן א"י נקנית בייסורים, כי א"י זו מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שהיא הרבה יותר טובה, אע"פ שאין את המן כל הזמן וצריך לעבוד וכו'...וזה יותר קשה ומאתגר מבחינה גשמית, אך השפע הרוחני הוא הרבה יותר גדול, ולכן זה שווה את ההקרבה. לכן, ה' רוצה את טובתינו ובשביל להעלות אותנו רוחנית הוא מביא עלינו ייסורים, כי הוא יודע שנפשפש במעשינו ונגדל רוחנית מאותם ייסורים. אמנם, אם ה' יודע שהאדם יבעט בייסורים באמת לא יביא את הייסורים על האדם, כי אין לה' מטרה סתם להעניש את האדם, "כי כאשר ישא איש את בנו...", וכן בדברי חז"ל שיצר הרע שה' נתן לאדם שהוא מקור כל הצרות והרע בעולם, כל החוליים הגשמיים הכל מקורו מהרע הרוחני, מופיע משל לאדם שנתן מכה לבנו, ואז הכין לו רטייה, וכן כתוב: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוקיך מייסרךּ", וכל הייסורים של ה' הם מאהבה בשביל שנשתפר ונגדל, ודווקא מי שה' יותר אוהב הוא מוכיח אותו כדי שיהיה לו את הטוב הרוחני, שהוא עדיף לעין ערוך מהטוב הגשמי שלפעמים רק לרועץ לאדם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", והעונש של הנחש שדווקא יש לו שפע גשמי, אבל הוא מנותק מה', הוא לא מחובר לא-לוקות ולטוב המוחלט, ובעצם זה העונש הכי גדול, וכן מצרים שנמשלו לנחש: "קולה כנחש ילך..." אותו דבר, שם כתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק", אך ארץ ישראל "לא כארץ מצרים היא, אלא "למטר השמים תשתה מים", וזה תלוי במעשינו, ורק אם נתנהג כמו שצריך, יירדו עלינו גשמים, ואם לא ח"ו, לא יהיו לנו גשמים, הטוב הגשמי מותנה בהתנהגות הראויה שלנו: "...תמיד עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", יש יותר הקפדה אך זה משום שה' יותר אוהב אותנו, ולכן "ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה". (ועיין בפרשנים על תפילת שלמה על הגויים שיבואו לבית המקדש, שרובם מסבירים שיש תפילה מיוחדת לגוי משום שהוא אם לא תיענה תפילתו אז הוא יבעט ויגיד שאין ה', ולכן דווקא שם ה' נותן מענה יותר מיידי, לעומת ישראל שיודע שלא ימהרו לכפור אלא יתלו זאת במעשיהם ויבינו שה' רומז לאדם משהו, ויפשפשו במעשיהם ויתעלו בעבודת ה'....).

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא בסוף תורה ס"ו אומר כך: "...בקש משה שיעשה למען שמו הגדול...כי מאחר ששמו יתברך משותף בשמינו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י 'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך כביכול, כי שמו משותף בשמינו כנ"ל....אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכיפורים נגדל שם ה', כנ"ל". זאת אומרת, "האינטרס" הא-לוקי הוא גם לעשות לנו טוב, מלבד מה שאמרתי בתחילה שהוא הטוב המוחלט שרוצה רק להיטיב עם בריותיו, ומה שמעכב זה "שאור שבעיסה", דהיינו, הרע שנובע מיצר הרע, שזהו התהליך שעם ישראל צריך לעבור בשביל להגיע לטוב העוד יותר מוחלט, לרמה הרוחנית הכי גבוהה וכך נוכל הרבה יותר להתענג על ה' שזה העונג היותר גדול, וכל העינוגים שבעולם אינם אלא הבל ושווא נתעה, ויפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

והדבר הכי נפלא שנראה לי יענה תשובה לשאלתך, הוא מה שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ע"ז: "דע, שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום...בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"....ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מוחין, בחינת תפילין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפילין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום". כתוב בגמרא בבבא בתרא באגדתות של פרק שמיני שעניות זה הייסורים הכי גדולים כמעט שיכולים להיות לאדם, ו"אין עני אלא בדעת", אך הרב זצ"ל כותב באורות התורה פרק ז' פסקה ה"א: "הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קניינה הרוחני...". דהיינו, שדווקא כשהאדם נמצא במדרגה גבוהה מאוד רוחנית, רק אז הוא יכול לחוש את הכאב. כמו שהרב כותב במקום אחר (בעין אי"ה, לא זוכר בדיוק איפה...) שאדם שמרגיש את הכאב על החטא הוא במצב יותר גבוה מאדם שכבר לא מרגיש בושה על החטא והחטא יותר עמוק אצלו, כך גם לגבי ביטול תורה שזה חטא יותר עליון, שעוד יותר קשה לחוש את הצער שלו, והצער הוא נובע דווקא מתוך הידיעה בתורה, מתוך זה שהאדם יותר במוחין כך הוא מבין כמה הוא לא מבין באמת, "תכלית הידיעה שלא נדע", ורק אחרי שהאדם יבין שהצער הזה הוא בא בשביל להיטיב עמו, ויכיר בערך ה' ובגדולתו, אז יתפחו שערי שמים להיטיב עמו ברוחניות ובגשמיות.

ויש עוד עניין שזה שייך רק לאנשים מאוד מיוחדים, וזה סבל למען הכלל. יש איזה פרק בתנ"ך שמתאר מישהו שסובל את הסבל של כל העולם, והכוונה היא לכנסת ישראל שסובלת בגלל כל העולם, כי עם ישראל הוא "הצדיק שבאומות" כמו שמסופר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שבסוף חייו מת בשביל לכפר על עם ישראל שלא ימותו אנשים מישראל, וסבל בשביל כל עם ישראל, זה אנשים מיוחדים שאצלם הסבל הוא לא בשביל עצמם, שהם אינם צריכים את הסבל בשביל לחזור בתשובה ולהתעלות במעלות הקודש ולהגיע למדרגות רוחניות יותר גבוהות ולקבל יותר מן האור הא-לוקי, אלא בשביל כלל ישראל.

בעז"ה שתצליח!

 

נ.ב. בסייעתא דשמיא במקרה (רק מה'...) מצאתי כתבה בהדברות שמדברת על העניין הזה:

הרב שלמה זלמן אוירבך: דווקא בעת הייסורים – אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות של קרבה לה’

בס"ד
אמרת שבמשפט מהפסיכולגיה אתה רואה את ה' כ"הורה מתעלל"

אז הנקודה הראשונה שאנחנו צריכים לראות זה ה' כהורה
והחלק השני הוא מתעלל: יש לי הרבה עלילות וסיפורים איתו..

עכשיו התפקיד הוא להבין את העלילות את הסטירות ומה המטרה שלהם כמובן שבמשפט ניתן להגיד "הכל לטובה" זה "בשביל לחנך אותי" "יסוריים מכפרים" וכו' אבל לפני אני רוצה להיכנס לספר להכניס נופך לעלילה יש משל שלדעתי מאד רלוונטי והוא על ילד שהלך עם אביו במדבר ואחר כך הסתכל הילד על העקבות ושאל את אביו, אבא למה ברגעים שהיה לי קשה יש רק זוג עקבות אחד "עזבת אותי" והאבא ענה לו שם ברגעים האלה סחבתי אותך על הכתפיים..
עכשיו בכל נקודה כזו של קושי ניתן לחפש ולמצוא כנראה כיצד באמת יש פה עזרה זה נכון שזה לא אינטוטיבי התחושה הראשונה למה עכשיו אני הולך לבד..אני לאיכול לבד אני חסר אונים לבד..ופה מגיעה שאלה שזו שאלה שעולה לילד שההורים מתעללים בו האם באמת היית רוצה שהורה יעזוב לגמרי, שהוא ימות? וזה שאלה קשה קשה מאד ולרוב התשובה היא לא כי למרות הכל יש אמונה יש משהו בקשר הזה שהוא מעבר לכל הגיון לדעתי היה ראיון על משהו בסגנון השנה בכאן של אורית נבון עם ילד שאמא שלו התעללה בו אבל בכל מקרה זה התחושה שאני שמעתי באופן אישי ליחס הרגשה מורכבת לבן משפחה שפגע באדם מכמה אנשים..
כן זה נושא שלא קל להגיד אבל יש משהו שאומרים לי שמעבר לכל הגיון יש אהבה כי אני מבין שגם אם קרה משהו רע אם אותו קרוב שפגע בי אני מבין הרבה פעמים שגם לו היה קשה שזה לא כי הוא לא אוהב אותי אלא כי הוא צריך עזרה זה תחושה מורכבת מורכבת מאד אבל זה הבנה עמוקה שיש קשר מעבר לכל דמיון..וגם פה יש כמובן את הצדדים שה' רוצה שאשתפר ויש צדדים שהם גם לא בגללי ישירות אלא כי ה' סומך עלי שאוכל לעזור לכפר על עוונת הדור לעזור לאנשים שקשה להם אבל בשביל לעזור להם אני צריך לרדת לפעמים ולהחישף לקושי.

ובקיצור הקשר עם ה' הוא מעבר לכל דמיון ובאמת אנחנו לא מבינים הכל, אבל ברגע שמבינים את זה יודעים שלא משנה כמה זה קשה ומוזר רוצים להתקרב ולהבין ולקבל ויודעים שהכל באמת לטובה גם אם אני לא מבין ..מקווה שעזר קצת..

יכול להיות שלא תסכים לקבל אותה ויכול להיות שהיא פשוט לא מתאימה לך.

בכל מקרה אני לא אנסה לשכנע, רק להסביר ולהביא מקורות אם תרצה.

 

בשרשור הזה: כהמשך לפינת הראי"ה | ערוץ ７ העליתי פסקאות של הרב קוק שמדברות על תפיסה אלוקית אחרת ממה שמקובל, ממליצה לך לקרוא כדי להבין טוב יותר. כמו שגם מצוטט בחתימה שלי, ה' הוא כל המציאות כולה, הוא המקור למציאות והוא מעל למציאות. זאת אומרת שה' הוא לא הורה מתעלל מהסיבה הפשוטה שהוא לא גורם חיצוני, זר לנו. כל מה שקורה לנו, קורה לנו רק בגללנו (סליחה אם זה בוטה מידי..). העולם מנוהל באמצעות מערכת חוקים מוגדרת מראש. יש את חוקי הטבע ויש תגובות אוטומטיות של המציאות לפעולות הכי קטנות שאנחנו עושים. אף דבר רע (וגם לא דבר טוב) שקורה לנו הוא לא מאיזשהו גורם זר למציאות, מהסיבה הפשוטה שלא קיים גורם זר למציאות.

אומר הרב קוק: "הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות החומרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל פועל על הכל. אין לנו אטום גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל ונפעל על מלא ובמלוא כל" (אורות הקודש ח"ב עמ' שנה).

מהסבר הרב על פעולת התפילה אפשר להבין טוב יותר את אופן ההשפעה שלנו על המציאות: 

"שתי שיטות הן לערכה של התפילה, השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו בא-להים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בההוויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית [=נפשית], הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מידותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בוודאי אחוז עם הגורל של האדם. בההטבה המוסרית, יוטב הגורל" (שמונה קבצים א רפב).

 

מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בצורה מובנת ושתהיה תועלת בתגובה הזו בע"ה.

דבר ראשון, תשים לב, שזאת החוויה שלך. זו תחושה אינדוודואלית שאתה חווה.
כואב שככה אתה מרגיש כלפיי ה' ושאתה חווה אותו כהורה מתעלל
לא חושבת שיש לי מה לתת הסברים שכליים על איך שאתה מרגיש(למרות שיש),
זה לא התשובה שהלב שלך מחפש.

אני רק יכולה לומר שהתורה, ולא רק, גם המציאות מוכיחה שה' רחמן וטוב, אוהב, דואג
וחס ושלום שיפגע או יתעלל.
לגיטמי שתרגיש ככה, לגיטימי שכואב לך. אבל שתדע שבעומק בעומק ההרגשה שלך אמתית ונכונה אבל לאו דווקא שהיא משקפת את המציאות(זאת אומרת אתה מרגיש שמתעללים בך אולי או שאתה סובל או שאתה מקבל כאפות, וזה נכון, אבל במציאות ה' לא מתעלל. אתה מרגיש באמת, זה אצלך וזה לגיטמי שככה תרגיש ותמיד יש לך בחירה על ההרגשה שלך.)

לא פשוט בכלל.

אמונה בקב"ה היא לא רק הצהרה אלא דרך חיים שלימה שמקיפה את כל רבדי החיים - רגש, מחשבה, מעשה. במידה האמונה חייה במילואה בכל רובדי החיים אכן מסתבר שהיא תביא עוצמה אך גם כך פשטני לומר אבל זה נראה לי יותר מסתבר.

 

בכלל, מצוות לא תקיימות בגלל רווח (עוצמה או חוסר עונים) אלא בגלל הערך שלהם בפני עצמם.  

 

והניח פה את דברי הרב קוק בערפילי טוהר (שקשור מאוד למה שכתבו לפני בשרשור) - 

"יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה."

1) אבלות, הרגשת החוסר, פיתוח הכאב שמוביל לגעגוע וצפייה. אלול אח"כ הוא ההמשך שלוקח את זה למקום של תיקון ותשובה (כמו שבתפילה ברכת חונן הדעת קודמת לברכת התשובה, הדעת היא בסיס לתשובה)

2) לא מתחבר לשינוי הנושא, הנושא זה חורבן הבית שממנו מתמשכים הצרות. 

בס"ד

יש עכשיו את הסרט של אגדת החורבן שאם רוצים סרט שיעזור להבין אני ממליץ על כך.
באופן ככללי יש קו מחשבה מעניין על גוש קטיף כי זה מזכיר לנו מה זה גלות מה זה שלפעמים אתה נלחם אבל נגזר שהבית יחרב ואולי..יש במחשבה מקום שבו ניתן להשוות בניהם אבל תמיד הרגיש לי מוזר לראות את זה הרי לא על כך נקבע הצום מי שחווה את הגירוש וגדל בתקופתו בוטדאי יכול ללמוד ממנו מה זה אבלות ומה זה חורבן אבל זה לא במקום האבלות על חורבן המקדש..

1. לדעתי האבל הוא התיקון. תיקון של כהות הרגש והמחשבה, והניתוק של היחיד מכלל ישראל שגרמה לנו הגלות..

2. לדעתי זה סוטה מהנושא. זה יכול ליצור את הרושם (בתת מודע) שהגאולה תהיה בחזרה לגוש.. הגאולה היא הרבה יותר מזה. וגם אם פחות פחות מעניין ופופולרי לדבר על בית המקדש, בואו נהפוך את זה למעניין ופופולרי.

 

לגירוש מגוש קטיף יש את היום שלו. רלוונטי לקשר אותו לתשעה באב בדיוק כמו שרלוונטי לקשר את השואה ואת גירוש ספרד לתשעה באב.. למה לא עושים את זה? התשובה ברורה לדעתי..

כן אומרים קינות על השואה

את האמת, מובן. זה חי בנו יותר.

אבל על כל שואה, כל חורבן וכל פורענות שעברנו אנחנו אומרים קינות?

במקום להתמקד בתוצאות של החורבן, לדעתי עדיף להתמקד בחורבן עצמו. בשורש של הכל. כשמטפלים בשורש - כל תופעות הלוואי נעלמות.

הם המשך של החורבן והגלות.
אחרת אולי ניזכר רק בחטא המרגלים וזהו?!

אפשר לתקן יותר

אנחנו מתמקדים בכאב עצמו, לא באיך אפשר לתקן.

תשעה באב כמה שאלות | ערוץ ７

1. אבלות, אם היא תיעשה בצורה רצינית ומלאה היא גם תוביל לתשובה אך ביום הזה צריך לחשוב על האבל, השאר יגיע בהמשך.

2. רואה זאת כלכתחילה, כמו עיסוק בכל חורבן שהיה לעם ישראל, השואה, פוגרומים, פרעות, וכמובן גם חורבן הבית.

רצוי לקשר תודעתית את הצרות לחורבן הבית, להתמעטות השראת השכינה, לעולם החסר, זה הוא שורש הצרות. 

1. אבלות - לא אומרים תחנון ובחלק מהקהילות לא אומרים גם תתקבל כי זה לא יום של תשובה, זה קצת צבוע לחזור בתשובה ברגע שקורה האסון ולא לפני, זה יום שצריך להכניס ללב את משמעות החורבן והריחוק כשלעצמם ורק אחרי הפנמה אמיתית שלהם אפשר להתחיל להתקדם לכיוון אלול ויום הכיפורים

2. אני אישית משתדל לקרוא על השואה בתשעה באב כי זה משהו שהרבה יותר קל לי להתחבר אליו - לדעתי חלק גדול מתשעה באב זה העניין של בכייה לדורות והחורבן כמשהו מתמשך ולא אירוע שקרה לפני אלפיים שנה ואנחנו כבר לא כזה יודעים מה הוא אומר

לפני כמה חודשים

זו פסקה ג בהתחלה של הספר "יש לך כנפי רוח"

למי שמכיר

 

"אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחס שלו לאלוהים" - כשאדם מזהה ומסתכל על חייו, כשהוא מבין שיש סיבה שהשם ברא אותו דווקא בצורה הזאת ודווקא בדור הזה, ודווקא בתור יהודי - חלק מעם שמופיע את האמת האלוהית בעולם ומביא את העולם לגאולה, להיות חחק זעיר מזה זה כבר עולם ומלואו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו איזה זכות מדהימה זאת שנולדנו דווקא לעם הזה ודווקא בארץ ישראל ודווקא בתקופה הזאת שכל הנביאים התנבאו עליה. 
להפנים שלכל אחד מאיתנו יש חלק גדול בקידום הגאולה (אע"פ שאנחנו אולי לא רואים את זה) אבל העובדה שהשם בחר שדווקא כעת כדאי להביא אותנו לעולם זה מוכיח.
ככה אפשר להתחיל לזהות את "היחס שלנו לאלוהים".

"ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחס של העולם כולו לאלוהים"
לכל פרט בבריאה יש תפקיד, מכאן אדרבא אפשר להבין את חשיבות הערך שלנו והקרבה שלנו להשם, שאנחנו נמצאים במרכז העולם שחזל אומרים שזה ישראל. ובעם שדרכו אמורים להתברך כל העולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

"והנקודה המרכזית שבברור זה היא שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחס זה,ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של העולם כולו" 
כשאדם מזהה את הצד החיובי בכל פרט ופרט בחיים בעולם הזה, הוא לאט לאט יפתח את מה שחזל אומרים שזו המידה הטובה ביותר שאפשר לאמץ - עין טובה. לימוד זכות וסנגוריא אלו ה-דברים שהשם תמיד חיפש במנהיגים שלנו לאורך הדורות. כמו שלעין רעה יש יכולת להשפיע לרעה כך באותו אופן אך להבדיל בצורה הפוכה,גם עין טובה יכולה להשפיע על המציאות. 
ולכן - "ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של כל העולם כולו, התלוי במרכזו בשלמותו של האדם אשר עוז לו באלוהים"
אילולי השינוי בתפיסה של אותו יהודי לגבי החיים,אז גם לא היה נגרם שינוי לעולם כולו.
לכל יהודי יש כוח עצום להשפיע בעולם.
לכן דווקא כאשר כל היהודים יגיעו לתיקון,אז אוטומטית גם העולם יגיע לתיקון וזו תהיה הגאולה השלימה.

רעיון מבורך וחשוב..

שתזכה לדבוק בתורת הרב זצ"ל ולהעמיק בה עוד ועוד.

@מדרשיסטית20

בלנ"ד אשתדל

יאלה בע"ה.

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה
הרב מסביר כאן כלל עמוק וחשוב מאוד 
שהיום קוראים לו- אינטואיציה.
לכל אדם יש דחף/קול פנימי שמעורר אותו להימשך לx  ולא לy. 
לעיתים, זו יכולה להיות אינטואיציה שלילית, זאת אומרת, אדם שהוא רע באופן כללי יימשך לרע.

כמו שאומר החכם באדם:  " נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע". 
לעומת זאת אדם שהוא מוסרי בסך הכל סביר להניח שהאינטואיציה שלו תוביל אותו למקום טוב. 
לכן הרב מדגיש בהתחלה : "האדם הישר" לא סתם אדם, אלא אדם ישר. 
משום שאדם ישר וטוב שהנשמה שלו יותר טהורה, דווקא אצלו סביר להניח שהאינטואיציה מגיעה ממקום טוב, ולכן הוא צריך להאמין בעצמו, להאמין במה שהוא מתחבר אליו, לבטוח שזה מגיע ממקום טוב.

יש אמרה אצל חז"ל "ישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם"
גם לעם ישראל יש אינטואיציה טובה שקשורה להשם (אף על פי שאין לנו נבואה כיום) כן יש בנו את התכונה לזהות את האמת. בגלל שאנחנו עם טוב במהותו, ולכן חזקה שהאינטואיציה שלנו חיובית.

בהמשך הרב מסביר כמה חשוב שיהיה לנו קשר לתורה, כי באמצעות התורה אדם מפתח לעצמו את היכולת לראות את האמת שהיא דבר ה'.

ובסוף הוא חותם את הפסקה "וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ולהבת מאוד בחייו,בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים"

הרב מסביר כאן כמה חשוב שעם ישראל יאמין בעצמו ויכיר בעצמו שבנו בחר מכל העמים ושתכלית שלנו זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
בבחינת "נברכו בך כל משפחות האדמה"
כל עוד אין לנו ביטחון בעצמנו כעם אז אנחנו לא ממלאים את היעוד שלנו, ואמשיל את זה כך:
כאשר לאדם יש ביטחון עצמי ירוד, כשהוא לא מכיר בעצמו, ביכולות שלו, אז אוטומטית אנשים פחות מחזיקים ממנו, ולא מייחסים אליו חשיבות.

יש דוגמא טובה לזה בפרשת המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
אותו דבר המצב שלנו בעם כיום, אמנם יש שיפור ניכר מימי הגלות שבכלל לא היה לנו מדינה ולא היינו בישראל.
אבל עדיין אנחנו לא לגמרי בטוחים ביעוד שלנו, ולכן יש תופעות לוואי כמו שמאלנות שבתכלס זה בקשת סליחה מהערבים על זה שכביכול לקחנו את האדמות שלהם. למרות שהכל שלנו.
הם מזהים את החולשה הזאת, חושבים שהשם כבר כביכול נטש אותנו ולכן מותר להם להזיק לנו.

(זה אגב גם בדיוק הטענה של הברית החדשה, ושל האסלם למי שמכיר..)

לכן עדיין יש צרות עד שנתפכח אבל כאמור.. זה תהליך.

בעז"ה שנזכה להיות מאלו שעושים את השינוי הזה

וגם הפסקה הקודמת כנ"ל

לא תמיד מגיבה, אבל עוקבת ומתחזקת

 

שכוייח, תודה רבה! 

התחברתי לרעיון של האינטואיציה של האדם הישר דווקא, צריך כנות

"כשנפגשים עם מצבים של קטנות מוצאים הגדולים את המידות שלהם חריפות מדיי"
פירוש: כשצדיקים נזכרים בעוונות שלהם הם מתמלאים ברגשות של חרטה, כאב ואפילו הלקאה עצמית על כך שהם נפלו וזה נובע מהענווה שלהם.

"יכולים הם להביט אל רוחם פנימה ולמצוא את כל הליקויים שבו, אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענווה שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם"
- לצדיקים יש נטיה לשפלות רוח,נטיה לזלזל במעלות שלהם בגלל החיסרונות שקיימים בנפשם/חטאים שעשו בעבר. זה גורם להם לחשוב שאין להם מעלה מיוחדת ואדרבא שהם במצב לא טוב.
אומר הרב זה נכון, יש נטיה לנפש של צדיק לעשות את זה, אבל עמוק בתת מודע, גם הצדיק יודע שהוא במצב טוב מאוד ועכשיו יסביר למה:
"שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה, נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים"
מסביר הרב, שהמון בני אדם בכלל לא נמצאים במדרגה של הכרה במידות המקולקלות שלהם או חרטה בכל מיני מעשים. בישביל להגיע למדרגה כזאת צריך להיות "צלול בדעת" דהיינו, אדם שמחובר גם בחיים החומריים האלה לנשמה הטהורה שלו,ולכן הוא מרגיש צער וכאב על כל מיני עניינים מגונים. אדם כזה (בעל תשובה) הוא אדם שנמצא גבוהה מאוד ביחס להרבה אנשים.
"רק יבואו לידי מסקנא,שאמנם גדולים הם לקוייהם,אבל ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא,והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה שלו ישפלו אלה אשר הכרת צידם השפל היא צרתם הקבועה"
מעצם העובדה שאדם מרגיש צער על המידות ועל חטאים, זה אומר שהנשמה שלו בריאה והוא במצב טוב. אמשיל את זה להבדיל לא עלינו לגבי אדם שהוא משותק, הרופא דוקר אותו עם מחט ברגל והוא לא מרגיש כלום- זה סימן שהגוף נמצא במצב לא טוב.
כנ"ל עם הנשמה,אדם שלא מרגיש חרטה נמצא במצב לא טוב. ואדם שכן, הוא בגדר צדיק.
אז התחושה של הצדיקים שהם לכאורה לא טובים,היא תחושה מוטעית,ואדם צריך להכיר בערכו.
"והם יתעלו לידי הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולות הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים,ולשימוש של גדולה הם נועדים"
אדם יכול וצריך לתעל את הצער הזה על העוונות לכוחה של תשובה, וכל זה בהכרה שהוא אדם טוב והוא בתהליך של השתלמות (רצון להיות שלם).
וזו הסיבה שחזל אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים. כי צדיק גמור הוא במצב סטטי,ובעל תשובה לעומת זאת כל הזמן בתהליך של להיות טוב יותר.

במה שכתבת, במקום להציב את המילה "הצדיק" להציב את המילה "אדם" או "יהודי"

ואז כל אחד יכול לקחת את זה לעצמו.

כי אולי כל אחד יכול לחוש ככה כלפי עצמו.

תודה על הדיוק 

שאם "ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא", אז כל אדם ששם לב לחטאיו ומתחרט עליהם - הוא כבר בגדר צדיק.

נראלי שלזה ניסיתי להתכוון אז

"היצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא" 
- לפעמים יש מצבים שהיצר הרע לא מסתפק בלהפיל אדם בסתם עבירה אחת, אלא הוא הולך על כל הקופה! מכניס לאדם מחשבות ייאוש מעבודת השם, מחשבות זרות שמשפילות יותר מדיי את הנפש של האדם עד שהוא מגיע למצב ח"ו של מעין דיכאון רוחני. וזה על מנת לגרום לו אולי לעזוב את הכל..
חז"ל אומרים שככל שהמדרגה של האדם יותר גבוהה,כך יהיו לו נסיונות יותר קשים.
מסביר הרב קוק,שכאשר אדם מתנסה בכאלה מחשבות של ייאוש זהו באמת נסיון קשה והסיבה שזה מגיע זה משום שהשטן זיהה שאותו אדם הגיע למדרגה רוחנית גדולה ולכן הוא מנסה למנוע ממנו את זה. 
כי הוא יודע שהמדרגה הזאת זו כבר מדרגה שהאדם עושה סברים נטו לשם שמים זו עבודת השם שנובעת מטוהר הנשמה ולא מאינטרסים חיצונים של שכר ועונש.. 
לכן מדגיש הרב שכאשר אדם מזהה שהוא עובר כאלו נסיונות שידע שהוא הגיע למדרגה גבוהה מאוד ושיפנים את ערכו.
"ידע נאמנה,שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאוד,עד שיהיה עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס,כי אם מאהבה שכלית טהורה"

ובתוך ההסתרה
בוודאי נמצא השי"ת שגורם לאדם להאיר את עצמו בתקווה שהוא תיכף יעלה מהירידה שלו.
וככה יותר קל להתגבר על היאוש.

בעצם עצת היצר הרע, שאתה לא ראוי לעולם הבא, היא בעצמה זו שמעלה אותך לדרגת העובד שלא על מנת לקבל פרס.

מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט (יחסית קל לקריאה)

 

הרהורים בעקבותיו (זה ממש לא תמצות של המאמר אלא במשהו מסויים שעורר אותי שבו התמקדתי): 

 במקום שהיסוד הרוחני ששונה מאדם לאדם יהיה קשור למשהו מפלגתי הוא יהיה עניין אישי. יש גם מאמרים שעוסקים בחלוקה בין מי שמחזק את חיי החול למי שמחזק את חיי הרוח אבל אני לא חושב שזה העניין כאן. העניין כאן הוא שאין את 'מפלגת הצדיקים' או 'מפלגת הצודקים'. ההשוואה לעבודה זרה היא בדיוק העניין הזה - שבמקום לעבוד את הקב"ה עובדים את השייכות המגזרית. מתבלבלים בין אמצעי (שייכות חברתית) לבין מטרה (עבודת ה') וזה בדיוק החטא של עבודה זרה, לעבוד את המשמשים והקב"ה נתן ולא אותו עצמו.

 

הפתרון של הרב כלפי השימוש בשמות השונים בא לידי ביטוי בסיום המאמר "נפנה איש אל אחיו בשם ישראל הכללי" - הכי פשוט, כשאתה מציג את עצמך, אתה לא חושב על הגדרה כמו "בייניש"/"דתי"/"דתי לאומי תורני"/"דוס" אלא אתה ישראל! לא רק מהפה ולחוץ אלא בתפיסה ובהרגשה.

התפיסה וההרשמה הפנימית האישית

 

בעצם התעודת זהות שאדם עובד ה' מנסה ליצר בפסיכולוגיה של עצמו היא צריכה להיות על בסיס הפשוט של עם ישראל. הקיום מצוות לא צריך להתבסס על עוד זהות של פלג מסויים בחברה הישראלית. גם אם אנחנו לפעמים לא משתפים פעולה עם גורמים בתוך העם בכל מיני מישורים זה לא "בעצם" אלא "במקרה" דהיינו צורך נקודתי ולא מבחין על מהויות שונות. זה לא רק עניין של אחדות אלא גם מצד האמת צריך להחדיר את התודעה שכלל ישראל הוא חוצה מגזרים ומחנות. ביחס לכל ההשלכות שבדבר.

 

תודה ל @eskion ולנשמה כללית על החידוד.

בס"ד

"אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל"

תיקונו של אליהו הנביא הוא ללמד זכות על ישראל, מאחר שבימי אחאב הוא קטרג על ישראל

מפאת קנאתו להשם וע"כ גם תפקידו עבר לאלישע הנביא שהיה טוב ממנו באותה בחינה.

אך תפקידו של אליהו לא נגמר "רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ",אליהו הנביא לא מת, הוא מלאך הברית השם מלמד אותו כביכול בעל כרחו להפוך את המידה שלו מדין לחסד. מקטרוג - לכף זכות.

ולכן השם מגלגל שהוא יבשר את הגאולה. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"

 

"על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל" אדם שמרגיש שייכות לעם ישראל ורוצה להביא גאולה לעולם, יעשה זאת ע"י עיסוק בזכויותיהם של ישראל, לא כמעין "טריק" אלא כה-דרך היחידה להביא תשובה וגאולה לעולם.

ע"י עוררות הזכויות זז מעין גלגל שיניים שמניע חלק אחרי חלק את העולם הרוחני של עם ישראל

מצווה גוררת מצווה ישראל ערבים זה לזה, אתה רוצה שנביא גאולה? תמלא את המצברים בדברי זכות ואמת על עם ישראל.

לכן כדי לממש זאת יש לאמץ מבט שכלי ונכון -"ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם"

בכל אדם ואדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית, את הנשמה הזאת אי אפשר לטשטש, אמנם לעיתים היא מכוסה בבוץ, אבל מאחר שהיא חלק מאינסוף - אז גם לה אין סוף ואי אפשר להכחיד אותה.

כל יהודי הוא כמו יהלום. הוא תמיד בוהק, רק צריך לשים את המשקפים המתאימות שיגרמו לנו לראות את הניצוצות של הנשמה. לכן - "ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב" 

אנחנו נשמות שנמצאות בעולם חומרי, אין אור בלי חושך. הקודש זורח הכי בוהק מתוך החול.

גדול קידוש השם מחילול השם. הנשמה שלנו תמיד שואפת לשלימות, "לגדולת שלימות אינסוף" 

כי הנשמה עצמה היא חלק מזה, אבל כאן זה חסר. לכן ההשתוקקות שלנו לקב"ה כ"כ גדולה.

ואיך אפשר בעולם הזה לקדש את שם השם? ע"י חיבור לעם ישראל - "כי שמי נקרא עליך" 

לכן הדרך היחידה בעולם הזה להתקרב לקב"ה היא דרך עם ישראל. 

"ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' , וצניף מלוכה בכף אלהיך"

 

 

בס"ד

 

"הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁמַּרְגִּישׁ כָּל צַדִּיק בְּעַצְמוֹ עַל מִעוּט הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, שֶׁהוּא חָשׁ בְּעַצְמוֹ, שׁוֹבֵר אֶת צִמְאוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וּמִצַּעַר זֶה כָּל אֲבָרָיו מִשְׁתַּבְּרִים תָּמִיד מֵרֹב כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ וְאֵין לו מְנוּחָה בְּכָל עֹנֶג וְנַחַת שֶׁבָּעוֹלָם - זֶהוּ מַמָּשׁ צַעַר הַשְּׁכִינָה"

אדם שמרגיש צער עמוק וכואב על העוונות שאופפים אותו, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל להכיל נחת בעולם הזה מהניתוק שהוא מרגיש מהנשמה עקב החטאים שחוצצים בינו לבין הנשמה כמסך ברזל. לנשמה האלוקית שבקרבנו תמיד יש שאיפה להגיע לקב"ה כי משם היא "נחצבה" מקורה-ממנו. לכן כאשר אדם מרגיש פער בין מקור הנשמה למעשים העכשווים שלו בחיים החומרים

"אבריו משתברים" ייתכן שהרב בכוונה נקט בלשון זו, כדי לרמוז על תהליך האצלת הנבואה. כאשר שרתה הנבואה על אדם מתואר בנביא ובחז"ל שגוף האדם בדר"כ לא היה מסוגל להכיל את החוויה והיה פשוט קורס, כי בעולם הזה קשה לנשמה שהיא בתוך גוף חומרי להכיל את הקשר עם האלוה. לכן הגוף קורס והחוויה היא בעיקר שכלית/דמיונית. זה היה אצל רוב ככל הנביאים חוץ ממשה. שיכל לדבר עם השם בכל עת, פנים אל פנים. וזאת משום שכבר כמעט לא היה הבדל בין הנשמה לגוף שלו. היה חציו אדם וחציו מלאך כדברי חז"ל. נחזור לנושא שלנו, אדם שמרגיש צער חזק כ"כ על הפער בין מה שהנשמה שלו שואפת אליו לבין מה שהוא מקיים אומר הרב זה מעין צער השכינה.

"שֶׁתּוֹכָן הַחַיִּים שֶׁל כָּל  הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הוֹמָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּתְגַּלֶּה בָּהֶם"

אנחנו מייחלים ששם השם יתקדש בעולם, זו המגמה של עם ישראל. ואנחנו מובטחים שסופם של ישראל לעשות תשובה, וכן כל שאר העולם. מאחר שלכל דבר יש שורש באלוקות, אזי כל הבריאה משתוקקת בתת מודע לחיבור עם הבורא שיתגלה.

"וְהַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת, בְּהַרְחָבָתָהּ וְתַעֲנוּגֶיהָ, מֻתְּנָה הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְשִׁכְלוּל הָרָצוֹן הַחָפְשִׁי שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְכָל הַכִּשָּׁרוֹן וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהֶהָדוּר הַתָּלוּי בּוֹ" אך הגאולה השלימה מותנת בנו, הקב"ה הטמיע את חופש הבחירה באדם. חופש הבחירה זה מנגנון שכביכול מגביל את הקב"ה, זו כביכול "האבן שהוא לא מסוגל להרים" הגאולה אמנם תלויה בחסדי השם, אך בפועל אנחנו אלה שמקדמים את זה במעשים שלנו. לכן על מנת שזה יקרה יש צורך שאנחנו נשתלם וזה נעשה ע"י תשובת הכלל.

"עַל כֵּן מִשְׁתּוֹקְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבַת הַכְּלָל תָּדִיר" מאחר שהצדיקים רוצים כבר להגיע לגאולה השלימה והם מבינים שגאולת העולם תלויה בהצלחת הכלל, לכן הם משתוקקים בכל עת.

", וּבְתוֹכִיּוּת לְבָבָם רוֹדְפִים הֵם " לְזַכּוֹת לחיביא כְּמַאן דִּרְדִיף בָּתַר חַיָּא"

 כִּי בֶּאֱמֶת הוּא חָיִינוּ וְחַיֵּי כָּל הָעוֹלָמִים" לכן אנו רואים אצל גדולי האומה שלנו שתמיד הייתה בהם את המידה של לזכות את כלל ישראל, מסירת נפש עבור עם ישראל - כמו משה. יותר מאשר שהיה אכפת לו על עצמו דאג על עם ישראל כי משה שלא היה ולא יהיה אדם צדיק כמותו, שהיה הכי קרוב לשלימות האלוהית, השתוקק במידה הכי הרבה לגאולה השלימה ולכן כל חייו היו רצופים בעשיה למען עם ישראל.

 

שיעסוק בתורת/ כתבי הראי"ה? במה זה תלוי?

@ימ"ל

וואלה זה מעניין..
אבל יש מצב שזה בא ממקום שפשוט כשאתה מתפלל עם חשק, אז אתה הרבה יותר מחובר לקב'ה, ואז אתה הרבה יותר מרגיש אותו איתך, לא?

בכללי התפילה היא גם מראה ביחס לרגש.

אדם שחיי הרגש שלו מנוונים הוא לא יצליח להתפלל כראוי.

התפילה נקראת "חיי שעה" כי ממש נוגעת לרובד האנושי הפשוט שכולל בשר וחיי גוף וחומר ורגש ורצונות ושאיפות מכל המכלול האנושי, הנמוך והגבוה. 

אני חושבת שזה מגיע ממקום אחר, כשיש תקל בתקשורת בין אישית אנחנו בדרך כלל נרגיש ונחשוב שזה הדדי, אז אולי זה מגיע מהמקום הזה בתפילה. למה שלה' יהיה חשק לדבר איתי אם לי אין חשק לדבר איתו🤦

קודם כל אשריך!

 

עכשיו אני יגיד לך תכלס יש שם שוטרים וזה באזור של הכותל.

אבל אני בכל זאת לא הייתי נוסעת לבד. אני אישית הסיבה זה לא הביטחון פשוט לדעתי זה כזה לא מתאים להסתובב לבד... אבל לא יודעת יכול להיות שזה משנה הגיל שלך ומאיפה שא מגיעה וזה...

 

 

(איך נדחפתי לפורום הזה...)

לפחות לא מסוכן יותר מכל עיר אחרת..

 

במערב העיר אין בעיה ובמזרח העיר באזור הכותל יש שמירה

לדעתי זה לא נכון לא ללכת לאיפה שהוא בגלל הפחד אבל בגלל הקטע של להיות לבד שזה ססתם משעמם ואני אישית הייתי נאבדת אז לא הייתי עושה את זה...
שוב זה נראה לי תלוין בגיל שלך כי הגיוני שכשאני יהיה יותר גדולה אני כן יעשה אתת זה...

@ekselion

@advfb

@נשמה כללית

@נפש חיה.

@חסדי הים

@דנון

@תפארת

@שימולבאלהנשמה

@יו0י

שאנשים מצליחים להבין את זה כפשוטו.

קודם כל תודה

ולדעתי המאמר הזה הולך ביחד עם מאמר האחדות הכוללת שמרחיב ומבאר אותו יותר לעומק.

אותם לאשורם.
למשל "המאור הגנוז"- אפשר להבין את זה לפי רש"י שמבוסס על הגמרא והמדרשים שה' גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא.
אבל הזוהר מבאר את זה יותר והופך את זה לאקטואלי ללומדי תורה ומבקשי ה'.
והמושג עוד יותר מתבאר במפרשי הזוהר וכתבי האר"י.
כאשר מדוקדקים בזה מבינים קצת מה זה ה'מאור' שמשפיע את ה'אור', וה'אור' עצמו.

אפשר להעמיק עוד ועוד בנושא הזה ולא לסיים לעולם..

הביאור הזה הוא מינימלי מאוד ומכוון רק לפשט את פשט הדברים של הרב זצ"ל.

גם כתב את זה כספרות לדור, אפילו לאדם חילוני בזמנו.

תודה על התיוג!

אוקיי. בואי ננסה לפרק קצת את הדברים.

בעבודת ה' מבחינה טכנית אפשר לומר שיש לנו 3 מנגנונים חיוביים שכל אחד מהם הוא בפני עצמו: תורה, תשובה ומעשים טובים.
קודם כל צריך להבדיל בין תורה ובין מעשים.
הפסוק "לא בשמים היא" נלמד בחז"ל ל2 אפשרויות: או שמדובר על התורה, או על התשובה.

אם מדובר על התשובה - הרי שאכן התורה אומרת שמאוד קל לחזור בתשובה. הרב קוק אמר שאפילו הרהור קל שבקלים נחשב לתשובה, ומהצד הזה התשובה היא הדבר הכי קל לעשות (ויש צד אחר שהתשובה זה הדבר הכי כבד לעשות. הרב מדבר על זה באורות התשובה).

אם מדובר על התורה, הכוונה היא למה שחז"ל מדגישים הרבה בדבריהם - תורה מונחת בקרן זווית. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כתוב "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" - התורה מונחת לפני כל אחד.
יש פה רעיון עמוק שהתורה כוללת המון המון רבדים ורמות. אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמעתי. הקב"ה אמר מאמר אחד, אבל המאמר הזה יכול להתאים לרמה של גן, ילדים בגן לומדים תורה - זה לא תורה? ודאי שזו אותה תורה! ומעלת לימוד התורה של תשב"ר היא עצומה. אבל גם תלמידי חכמים מופלגים יכולים להעמיק בתורה. החכמה האלוקית היא בלי גבול, והיא מקופלת בתורה. לכן, לכל אחד יש שייכות בתורה. כל אחד מתמקד ברובד אחר.

האמירה הנוספת שלך היא שהקב"ה לא מביא עלינו ניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. אז איך זה מסתדר עם זה שלא ייתכן מצב שאדם לא יחטא?
באמת את צודקת. ובשביל זה צריך להגדיר מחדש מהו חטא.
חז"ל מספרים לנו על ארבעה אנשים שמתו בעטיו של נחש, כלומר בעצתו של נחש. הנחש בגן עדן בגלל עצתו לחווה הביא מיתה לעולם, עד אז לא היתה מיתה.
מה זה אומר? השורש של המוות הוא בחטא. אם לא היה את חטא אדם הראשון - העולם היה אחד. עולם הזה ועולם הבא מחוברים.
בגלל החטא, הקשר בין העולמות נפסק וזה המוות.

ארבעה אנשים אלו, בנימין בן יעקב, עמרם, ישי וכלאב בן דוד - מתו לא בגלל שיש להם חטא, כי לא היו להם חטאים (הקב"ה לא מביא ניסיון על אדם שאינו יכול לעמוד בו). אלא בגלל שבמציאות הכללית יש חטא.

מה? מה הקשר בין החטא הכללי שיש במציאות לתוצאה שמשליכה עליהם?

אז.. מה זה חטא?
למשל יעקב אומר ללבן אחרי שרחל גונבת את התרפים-
"אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה".
מפרש רש"י:

"אנכי אחטנה" - לשון (שופטים ב) קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (מ"א א) אני ובני שלמה חטאים חסרים אנכי אחסרנה אם חסרה חסרה לי שמידי תבקשנה".

כלמר חטא = חיסרון.

אם במציאות יש חטא, זה אומר שהמציאות חסרה. לא ניכנס לזה עכשיו כי זה קצת כבד, אבל זה שהמציאות חסרה זה אומר שהיא מוגבלת, ולכן יש לה סוף. יש מוות. כל עוד שהיא לא שלימה היא 2 עולמות ולא עולם אחד.

מעבר לכך. ברגע שהקב"ה ברא את העולם - נוצרה מציאות של חיסרון. חיסרון בין מה למה? בין הרצון האלוקי לברוא עולם לבין הבריאה בפועל.
כיון שהבריאה היא מוגבלת, והקב"ה שהוא אחד- ודאי שגם רצונו לברוא עולם לא מוגבל. ולכן יש כאן פרדוקס.
אז הבריאה נבראה חסרה כדי לאט לאט להשתלם ולמלא יותר את הרצון האלוקי המקורי.

לפי זה עולה שאין אפשרות לשום בריה להימלט מהחסרונות הכלליים האלה.
האם זה אומר שכל אחד חייב לחטוא בעצמו? לא. אבל השייכות לחטא היא אכן שייכת לכל הנבראים.

ונקודה נוספת היא חטאים שהתגלגלו לידי גדולי עמנו כדי ללמד משהו. למשל לא חטא ראובן אלא, לא חטא דוד אלא בשביל לפתוח פתח תשובה. שזה לא לגמרי לא חטא שלהם, אבל עיקר האחריות היא לא עליהם והמטרה כאן היתה לתועלת. חיסרון לשם שלימות נוספת למציאות.

אבל מה כן?
אנחנו רואים שאמנם הקב"ה לא מחייב שנחטא. אבל מי שלא חוטא בכלל זה נדיר. מדובר בסה"כ ב4 אנשים.
לכן, אע"פ שהקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, אנחנו מטבענו החומרי חלשים ולא מספיק בעלים על עצמנו. לא מספיק מנהלים את היצר הרע שלנו במקום לתת לו לא לנהל אותנו. וגם לא כל החטאים הם ביצר הרע, יש חטאים מצד השכל - במדרגות מאוד עליונות.

לכן עלינו להיות סלחנים לעצמנו אם חטאנו. הקב"ה לקח את זה בחשבון כשהוא ברא אותנו. והוא חפץ בבני אדם ולא במלאכים. לכן הוא ברא עולם בו האדם במרכז המציאות, ולא המלאך שהוא שליח בשביל האדם.
בדיוק בשביל זה הוא נתן לנו תשובה. והיצר הרע מנסה להילחם בזה שלא נעשה תשובה.
התפקיד של האדם הוא לא להיות מושלם. אלא להיות עם חסרונות ומעלות בו זמנית, ומהמקום הזה להתקדם, כלומר להפחית את החסרונות וכן הלאה. לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.

מקווה שקצת עניתי.

תודה רבה רבה!

 

קראתי, החכמתי ונהנתי.

 

כתבת יפה ממש! שומרת לעצמי את זה, סבבה? 

אם יש שאלות נוספות או מקום לדייק דברים, בשמחה

חלק מהדברים שאמרתי הם בכיוון של הרמח"ל בדרך ה' - דעת תבונות

לי אין תשובה, לא בקיא בנושא הנ"ל.

שיש זמן של ריחוק ויש זמן של קירבה,

כך אולי אפשר לומר מבחינה מסויים על הקשר עם הקב"ה

 

אולי פתרון הסתירה הוא בכך ש'קרוב הדבר' שהוא נמצא בך. יש בך את הכוחות. ואם נופלים זה לא אומר שהכל אבוד. זה טבעו של עולם. קמים וממשיכים הלאה. יותר חשוב להסתכל על ההתקדמות הכללית מאשר להצמד להצלחה או כשלון נקודתי.

יש לי קרבה לזכות לאפשרות שיהיה לנו קשר עם הקב"ה שיהיו בו עליות ומורדות ובצורה יותר רחבה הוא יהיה במגמת עליה.

 

באמת זה ממש מעניין מה המפרשים השונים על התורה אומרים על "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו" יש גם פירוש יפה של הרב קוק במוסר אביך שבו הוא מפרש שמדובר ביחס לעבודה על השכל והרצון של האדם שהם ברשותו (פרק ב' פסקה א')

תשובה יפה ומחזקת, שכוייח!